שתו ילדים, שיהיה לכם לבריאות! עוד כמה קולות, פּאֶפּים וקריסטלים, עוד קצת סודה, גזוז ועסיס, עוד טיפת בירה, שפריץ ומיץ. יאמרו מחרחרי הקידמה אשר יאמרו, האמת היא, כי מעולם לא היה לנו טוב כל כך. הרי מעולם לא היה לנו עוד מבחר עשיר כל כך של משקאות קלים ותוססים, קרים ורעננים.
ולא עוד: מעולם לא שתינו ברשותם המפורשת של המומחים לבריאות, מחלות וכל השאר. שנים התהלכנו עם הלשון בחוץ, שנים עצמנו עין ליד כל ברז מטפטף, שנים סחבו אותנו לטיולים על מימיה אחת ליום. אמרו לנו: צופה חייב להיות נכון, לקשור קשרים ולא לשתות. זה מזיק לצופיות. שנים שיננו באזנינו: אסור להרבות בשתיה, זה מזיק לכבד וללב, גורם למוסר כליות, מעלה את לחץ הדם ומוריד את הכושר הגופני, זה משמין, זה מתיש. פשוט – זה פוּיה.
ועכשיו התהפכה הכוס על פיה: שתו, אומרים לנו, שתו! באקלים שלנו מוכרחים לשתות! בגלל המלח. שתו, לעזאזל, אפילו עם זה עולה לכם בבריאות! שתו כשיבש לכם בגרון, שתו כשרטוב לכם בבטן, אבל שתו, שתו, שתו!
ויש מה לשתות, רבותי. בגן־עדן של שותים לא היה יכול להיות מבחר עשיר יותר. קודם כל יש לנו סודה, עם אוויר או בלעדיו, זה תלוי בנדיבות בעל הקיוסק. הכוס שלוש אגורות בלבד. אלא שמאוד לא נעים לבקש אותה בנפרד. יחד עם קופסת סיגריות או סוכריות מנתה, מילא, עוד מוכנים לסלוח לנו. אבל ככה סתם – כוס סודה? התבייש לך! בשביל שלושת גרוש אפילו כלב לא נובח.
אפשר לשתות גזוז. אומרים שזה המשקה הלאומי שלנו. לכן איש אינו שותה אותו עוד, רק ילדים ותמימי־לב. גם עסיס זה טוב. קוראים למשקה “עסיס”, מפני ששמים לתוכו סירופ של “יפ־אורה”. יש לנו גם אורנז’אַד. צבע יפה מאוד. מתאים במיוחד לבלונדיניות. שתו טמפו, שתו קריסטל! זה בערך אותו הדבר, רק שהשותפים הסתכסכו.
תעשו טובה, שתו חלב! מזין, בריא, מלא קלוריות. נטרפה עליכם דעתכם? קלוריות! מי רוצה בהן? שתו משקה פירות קל, מים, צבע, סכרין, אף לא קלוריה אחת, באחריות. מי שימצא אחת בבקבוק, שישלח אותה לבית־החרושת ויקבל את כספו בחזרה. מוכרים גם מיץ הדר בבקבוקים, אם תסלחו לי על הביטוי. זה הנעלם הגדול. יש שם, יש תווית, אבל אין לא הוד ולא הדר. אמנם מישהו טען, כי ראה במו עיניו, כיצד שמו בבית־חרושת לתוך דוד של מים מיץ של תפוז שלם אחד, אבל אין לסמוך על דבריו. יש לו דמיון פורה מדי.
גברים שותים בירה. יש “אביר” ויש “נשר”, אבל זה לא משנה, שניהם באותה הספינה ועל אותם המים. יש גם פּילזן, זה כמו בירה, רק טוב. ומה שותה הגברת? אולי בירה שחורה? חלילה! ברגע שיצור ממין נקבה מגיל חמש־עשרה עד מאה וחמישים יזמין בקבוק בירה שחורה, יביט בה המלצר בחיוך מסוים מאוד: באמת, כמעט ולא רואים כלום. לא יותר מחודש רביעי. משום כך המציאו פּפּ. זו, בעצם, בירה שחורה, רק שלא צריכים להתבייש לשתות אותה בפרהסיה. פּפּ דומה לצוף. רק שצוף זה ירחמיאלי ופּפּ זה שיק.
המומחיות החמודות שלנו לעניני בית ואשה ממליצות על תה קר. אבל למה דווקא בקיץ? תה קר יש לנו במשרד כל החורף.
קפה קר גם זה טוב. רק לא בבית־קפה. שם מייצרים אותו בשיטה: אחת – אחת. כוס מים אחת לטיפת קפה אחת. טוב שנזכרנו: חמש – חמש. זו שמה של התכנית הפופולרית ב'"קול ישראל*. זה שמו של המשקה האהוב על הכל. עם טעם קקאו, קפה, תפוזים, פטל ומנתה. מיוצר על־ידי מתלבות טנא־נוגה. לא רע. רק החלב מפריע.
שתה יוגורט טרי ותמיד תהיה בריא. הבולגרים שותים יוגורט וחיים עד מאה ועשרים, בתנאי שמחזיקים מעמד עד אז. מקובלים גם תרכיזי פטל, אננס, אגסים ודובדבנים. ההבדלים אינם גדולים. במיץ דובדבנים אין אננס ובמיץ אננס עוד פחות. אפשר לשתות גם בורשט קר. הכל אפשרי. גם ליזול אפשר לשתות.
ועתה בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה: קוֹלה. לא קוֹקה־קוֹלה ולא פפסי־קוֹלה, אלא פרימה־קולה וקריסטל קולה וטמפו־קולה. קולה קורא במדבר: קולה קולה. אצלנו דמוקרטיה, כל הקולות שוות. קיים גם משקה הנקרא פיקולי. כמו יין עם סודה. טוב מאוד, אבל עולה חצי לירה. גם כן קונץ לייצר משהו הגון בהרבה כסף! כל האמנות היא לעשות הרבה כסף ממשהו זיפתי.
רגע, עדיין לא גמרנו את הרשימה. יש סולו, תסס, פרימה. יש לימון־סקווש, זה מיץ לימון וסודה עם טעם של לירה אחת. יש מיץ עגבניות, מיץ גזר, מיץ… סליחה, נפסיק לכמה דקות. עוד מעט זה יעבור.