החום הזה עלול להרוג פיל בשחר ימיו. שתיתי אספרסו, בלי חלב ובלי סוכר, והתכוננתי לכתוב על להט הקיץ, משהו מדכא נורא, כולו ספוג זיעה. ופתאום שמעתי בתוך בית־הקפה השומם של תשע בבוקר שירה קולנית, ולא מן הרמקול. קול חי ולא משומר. בחור בעל שפם בהיר עמד ליד הדלפק, סידר עוגות שמרים ממולאות שזיפים בשלשות ושר לו בהנאה ובנחת על מוֹן אַמוּר כאילו לא היה לא חם ולא אביך, לא מס ולא אטום. מבסוט, חלאס.
מה פתאום שר לו אדם שפוי בדעתו לאור היום באזני הציבור. בימינו לא שרים עוד. רק זמרים מקצועיים עושים זאת מתוך אידיאולוגיה ולצרכי פרנסה. וילדים בט“ו בשבט. וחסידים בל”ג בעומר. וצופים בטיול. אבל אזרח מבוסס, בעל דעה שקולה? אפילו יתחשק לו פעם לשיר, שעה שלמטה בחצר מנגנים פזמון מאותם הימים הטובים כי עברו, הוא יתבייש. הבריות עלולים להביט בו בעיניים תמהות ולשאול: השתגעת? למי יש עצבים לשיר? ולמי יש סבלנות לשמוע?
לפנים היו שרים לפחות את “התקוה”, “תחזקנה” ושירי לאום אחרים בפה מלא. אבל עכשיו יש בשעת כל טקס גם תזמורת, ולקול אנוש אין ערך עוד. ואפילו אתה מחליט להצטרף למנגנים, אתה עושה זאת בסתר, מתוך היסוס, במצפון לא נקי של מי שמשחק כדורגל בקופסת־פח ריקה או עושה מעשה־שטות אחר, שאינו הולם את מעמדו.
למה חדלו האנשים לשיר? אולי אשם בכל הרדיו, התרגלנו לשמוע בקולו ולא לפצות פה. אבל אל תאמרו, כי השירה קשורה במידת האושר. מי היה שר? ספני הוֹולגה, קוטפי הכותנה, דייגי הסרדינים – אנשים עניים, רעבים, מדוכאים, מנוצלים. ואולי יש קשר בין השירה ומידת ההשכלה? ככל שהאדם תם יותר, כן קל לו יותר לפצוח בשירה. בימינו כולנו חכמים, כולנו משכילים, כולנו מצופים שכבה דקיקה של תרבות מדומה. לא, לא זאת הסיבה. עובדה: החלוצים האמיצים, הסוללים והבונים, היו שרים במלוא הפה וההשכלה לא הפריעה להם. ואולי זה ענין של גיל? צעיר יכול לשיר. מה חסר לו? בשבילו כל העולם דובשן. אבל בימינו גם הצעירים חדלו לשיר בפומבי. יש פטיפון וטרנזיסטור.
אולי מעיד העדר השירה על כך, כי טעמנו מעץ־הדעת ואיננו תמימים עוד כפי שהיינו, כי לשיר יכולים רק אנשים המאמינים במשהו, לא חשוב במה – בעתיד טוב יותר, באהבה, באלוהים, בנצחון הצדק. הגרמנים, שיש להם פתגם לכל דבר, טוענים כי אנשים רעים אינם יודעים לשיר. אבל גם זה לא נכון. הרי הם עצמם שרו כה הרבה. וי איינסטמאל די מארלן.
דבר אחד ברור: זמרה אינה קשורה לא בקול ולא בשמיעה ולא בכשרון. העוזרות של ימי ילדותנו, אף אחת לא למדה לשיר אצל אדיס דה פיליפ, אבל הן שרו מבוקר עד ערב, ליד קרש הגיהוץ ומעל גיגית הכביסה.
זה כבר צריך להיות יום בהיר מאד, כדי שאדם בימינו יזמזם לו לפחות בשעת ההליכה לעבודה, לא בקול, רק ככה, להלהלהלה. לפעמים זה הפזמון האחרון, “לולה לולה” או "אהבה בפורטופינו*. אך לעתים אתה קם ממיטתך ובראשך מנגינה שאינך יודע מניין צצה. מי יודע, איפה היית בחלומך ועם מי נפגשת ומה ראית. יתכן, כי אתה קם בבוקר עם מנגינה בלתי־מוכּרת מפני ששרת אותה בלילה, בפה מלא, יחד עם כל החבורה, ולא התביישת וגם לא היית שתוי ולא רצית להציג. סתם, היה לך טוב על עלב. אבל זה היה בחלום.