מי שלא דאג לדרכון עד עתה, כבר הפסיד את העונה. מי שלא הכין את מזוודותיו עד היום, כבר לא יסע השנה מעבר לים. נסיעה לחוץ־לארץ דומה ללידה: דרושים לפחות שבעה חדשים עד שמגיעים אליה. ואז זה רק פג, או הילד או תוקף אשרת הכניסה. בקיצור, מי שלא טרח בחורף, לא יסע בקיץ, ישב לו על שפת הים ויביט במטוסים העוברים מעל ראשו אל פלאי־הפלאים של העולם הגדול.
בשם כל אלה הנשארים בבית, ועדיין אנו הרוב בארץ, ואם גם קטן, אני משביעה אתכם: אל תקנאו ביוצאים. מי שלא יודע ליהנות מבגוניה הצומחת על מרפסתו, לא יהנה גם משחלבים ביערי־עד; מי שלא מוצא דברים נפלאים בדרך מפתח־תקוה לכפר־סבא, לא ימצא אותם גם על פסגת הפופוקאטפטל.
אותם הדברים בכל העולם: אנשים נולדים, חיים, מתים ומפחדים מפצצת מימן. אלא שכאן בבית אתם מתהלכים בעיניים עצומות ומעבר לים הן פקוחות; כאן אזניכם אטומות ושם אתם שומעים את העשׂב צומח; שם אתם יושבים ליד תלון הרכבת בפה פעור וכאן אתם מנמנמים בשעת הנסיעה, או אוכלים בוטנים או גרוע מכל – קוראים עתון.
נסה פעם לנסוע ברכבת הראשונה מתל־אביב לירושלים, כאילו היית תייר צמא לחוויות ולפסלי ונוס קטועי־ידיים. תשכים קום – השמש מקדימה עכשיו הודות לעובדה, שלא גזלו מאתנו את שעון הטבע. בחמש כבר אור בחוץ, ואיזה אור! רך כפלומת אפרוח ועדין כמכשיר גייגר, בהיר כעיני ילד ומרגיע כשאון הים. תחנת הרכבת עדיין ישנה שנת ישרים – מול מטה המשטרה לא ייתכן אחרת – והאנשים נראים כאילו רק זה הרגע קמו מהמיטה. הגברים בלתי־מגולחים, לבושים כותנות של יום אתמזל וקצות הצווארון כבר מתחילים להשחיר, על נעליהם עוד אבק השבת ובעיניהם שארית חלום הלילה. נשים כמעט ואין, בכל אופן לא אחת שראוי להביט עליה. מוכרי הכעכים עדיין לא הגיעו וחסרה עוד חצי שעה עד שב“קול ישראל” ינגנו את מה טובו אהליך יעקב.
הכל מחכים בשקט כאילו ציפו לנס גדול. ואחר־כך זאת רק רכבת קצרה ומושבי קרונותיה קרירים מטל הלילה. יש מקום לכל אחד, לו ולרגליו ולחבילותיו. בעל המגבעת תופס את מקומו בחפזון, מוציא מתיקו טלית ושם אותה על אפודת הצמר האפורה (קר בבוקר, אמרה אשתו, אתה זוכר, איזה צרות היו לך עם הגב בשנה שעברה?), מוציא תפילין ומניח אותם לראשו ולזרועו, וכאשר זזה הרכבת, הוא אומר תפילת שחרית לקצב שאון הגלגלים.
מולו יושבת אשה בהירת־שיער, לבושה חליפת־שבת נוסח נשי פולין וארנק־קש גדול על ברכיה. לידה ילד בהיר עוד יותר, שקוראים לו יונה. יונה, אל תתכופף מהחלון. יונה, אל תלכלך את המכנסיים. מביט הוא באיש המתפלל ועיניו רק חמהון. מה הוא עושה? שואל הוא את אמו בפולנית. אסור לשאול, לוחשת האם, כאילו הצביע יונה על מומו של בעל חטוטרת.
איש רזה בחולצה כהה המעידה על אמביציות אינטלקטואליות מסתכל במודעה, המבשרת לכל קורא, כי כוס בירה שווה 180 קלוריות, שהן שתי ביצים או שלושה תפוזים או מאה גרם בשר. איזה גועל, אומר האיש בסלידה. זה לא הולם את הוד הרי ירושלים. כן, אומר הכרטיסן שהתיישב מולו לאחר שניקב מה שהיה עליו לנקב, זו שטות. שתי ביצים תמיד טובות יותר מכוס בירה. האיש הרזה מביט מהחלון. כל אבן אומרת תהילת הארץ, הוא קובע.
מוזר, יש אנשים המסוגלים להשתמש במלים כאלה ביום חול על קיבה ריקה.
אפשר לקחת את העתון? שואל הכרטיסן. מזל טוב, יש לנו מפלגה חדשה. הכביש החדש, אומר הרזה, זה מעשה בראשית ממש. לערבים בגבול יש שזיפים נפלאים, עונה הכרטיסן, גם ענבים. אבל עכשיו עוד לא החלה העונה.
בהרטוב נכנסו שני תימנים ועכשיו הם שרים, כזה מין לאלאלא, אבל טוב לשמוע פעם שניים השרים בדרך לעבודה. בעל־התפילה עבר לזמירות בנוסח אשכנז. יונה הילד נרדם עם פרוסת עוגה ביד. הכרטיסן הלך לשוחח עם נהג הקטר על המפלגה החדשה. בעל הפיוטים הוציא מתיקו שקית ניילון עם ביצה קשה, שתי פרוסות לחם, עגבניה אחת ושלושה מישמשים. הוד הרי ירושלים מגביר את התיאבון. להקת חסידות מתרוממת מעל הוואדי. חסידות! קוראת האשה בפולנית, גם כאן יש חסידות! ובעיניה געגועים לגגות הרעפים של כפר מולדתה.
האור השתנה. הוא אינו מלטף עוד ואינו רך עוד. האישים נראים בו קשוחים יותר וקמטי פניהם עמוקים יותר. מיכלי הנפט מבשרים את סוף המסע. הגענו בלי איחור, אומר האיש הרזה. יונה התעורר. בעל המגבעת כבר עומד ליד הדלת. עוד דקה והקרון ריק וכל מושבי הפלסטיק שלו פנויים. אלא שעכשיו הם אינם עוד קרירים ויש עליהם פירורים מעוגתו של יונה.