עיגלו את מחירי הנסיעות באוטובוסים ולא יהיו עוד כרטיסים בחצאי גרושים, סליחה, חצאי אגורות. רבותי, התופסים אתם את משמעותם העמוקה של הדברים? הרי בכך באה לסיומה תקופה בתולדות הישוב, שתהיה ידועה לדורות הבאים כתקופת תווי־מגן־דוד־אדום. צר לי על כך לא מעט, ולא בגלל ענין מיוחד בתקציבו של אותו ארגון רב־תועלת, אלא מפני שקשה לי להיפרד מאותם הפתקים הקטנים, המלוכלכים, המקומטים, הקרועים, שערכם הנומינאלי היה חמש פרוטות, אך ערכם הממשי גדול לאין שיעור.
תווים אלה נתנו לך, לפחות, פעם ביום הרגשה, כי אכן עושה אתה מעשה טוב, מצווה ממש וגם אתה נדבן, אולי לא ידוע כל כך כרוטשילד, אך לא קטן ממנו. נהג האוטובוס מסר לידך, יחד עם הכרטיס והעודף, תו של חצי גרוש, ואתה זרקת אותו, את התו, בג’סטה גרנדיוזית לתוך פח האשפה או על רצפת כלי התחבורה. בזה הראית לכל הרואה, כי אתה יכול להרשות לעצמך לבזבז כסף, כי לבך פתוח לצרות הזולת וידוע לך, כי תמורת כל תו שזרקת מקבל מגן־דוד־אדום חמש פרוטות טבין ותקילין.
נכון, לא כל האנשים נתברכו באותו רוחב־לב, והיו נוסעי אוטובוסים ובעיקר נשים, שאצלם זה שייך למסגרת שגעון הסדר והנקיון, שאספו את התווים בארנק הכסף עד שהספיקו כדי תשלום נסיעה שלמה, דבר שנתן להם הרגשה של חסכנות וחוש פיננסי מפותח. אמנם, היו נהגים חסרי נימוס בסיסי, שסירבו לקבל יותר משניים־שלושה תווים בבת־אחת, ועל־ידי כך מנעו בזדון מאוספי תווים את הסיפוק האמיתי ליצר חסכנותם.
ברור לי, כי לקבצנים יביא חיסולם של תווי מגן־דוד־אדום הקלה ניכרת. באמת אל תחשדו בי, אני מעולם לא הייתי עושה זאת, אבל היו עד עצם היום הזה אנשים שנהגו לתת את תווי חמש הפרוטות במקום נדבה. איש כזה, כמובן, קיפח את כל כבודו בעיני פושט היד, ואם זה לא זרק לו את הפתק בחזרה לפרצוף, הרי רק מפני שהוא ג’נטלמן, הקבצן.
היו זמנים, שהפתקים היו בגדר מטבע לפחות אצל הילדים. הפעוט התחנן: אבא, תן לי כסף – והאב נדיב־הלב הוציא מכיסו שני תווים של חמש פרוטות. אם היתה לילד פרוטקציה אצל בעל הקיוסק, קיבל בעדם סוכריית מנתה או טופי אחד. אבל עיני צאצאינו החמודים נפקחו זה מכבר וחצאי הגרושים חדלו להיות דבר של ערך אפילו בעיני ילדים. אין מודד טוב יותר לאינפלציה מאשר קבצנים וילדים. אילו הייתי במקומו של אשכול, לא הייתי מתייעצת לא עם כלכלנים ולא עם מומחים פיננסיים, אלא הייתי, פשוט, שואלת ילד: “כמה עולה הדבר הזול ביותר בקיוסק?” ואת הקבצן: “איזה מטבע נותנים לך עכשיו בנדבה?”
כן, רבותי, פעם בזמנים הטובים ההם, עוד לפגי שמונה־תשע שנים, היו נותנים לפושט־יד מטבע של מיל והוא עוד אמר תודה רבה. אחר כך עברו לחמישה מילים. ברגע שהרגשת, כי הקבצנים מתחילים להביט בך בזלזול ולא מתייחסים אליך ביראת־הכבוד הראויה לך, ידעת, כי הגיע הזמן לתת גרוש שלם, הלא הן עשר פרוטות ז"ל. לפתע, לפני שנתיים־שלוש הרגשת – גרוש זאת לא סחורה. מה עוד אפשר לקנות בגרוש אחד? שום דבר, לא מסטיק ולא גזוז, לא בייגלה ולא גרעינים. גרוש אחד בודד לא שווה פרוטה.
עכשיו תעברו ליד פושט־יד בקרן הרחוב ותביטו לתוך הכובע שלי מה תראו בו? רק שילינגים. אני יודעת – יש טריק כזה, את הגרושים מכניסים לכיס כאשר אף אחד לא מסתכל, ואת המטבעות הגדולים יותר משאירים לראווה, אבל גם זה סימן. בעבר לא היה קבצן מעז להשאיר מטבע של שילינג בתוך קופסתו, שמא יחשבו הבריות, כי ליום אחד כבר קיבל די.
תסלחו לי על הביטויים הלועזיים, על השילינגים והגרושים, אבל זה ענין של הרגל. עוד לא התרגלנו לפרוטות וכבר מחסלים אותן. ועד שנאמר סתם ככה, בתור לאוטובוס או בדואר “אולי יש לך אגורה?”, יעבור עוד זמן רב. לעת־עתה הייתי מתביישת לדבר בקול רם על אגורות, שלא יחשבו אותי לחברת האקדמיה ללשון העברית. לומר אגורה, זה איכשהו לא טבעי, כמו לאכול פלאפל במזלג.
אם חושב מישהו שם למעלה באוצר, שאנחנו, עמך, להוטים אחרי מטבעות חדשים, אינו אלא טועה. אנחנו אוהבים את הישנים, אלה שאנו מכירים גם בחושך, שאפשר להוציאם מהארנק בלי להביט. ברגע שאתה חייב להסתכל במטבע לפני שאתה מוציא אותו אינך בן־בית, אלא תייר בארץ שלך. אגורה, זה אולי שם יפה מאד ולפי כל המקורות המוסמכים, אבל עד שנתרגל אליה, כבר יהיה לנו ודאי שם מטבע אחר.