מה עוד משותף לנו ולהם (הם – המתנחלים בשטחים; אנחנו – יריביהם)?

במה שהם מתפארים – אנחנו מתביישים. מה שנראה להם כבטחון – לנו נראה כחרחור מלחמה. מה שנראה להם כצדק בהתגלותו – נראה לנו כעוול צועק לשמיים (ראה הכפק ביתא, ראה הכפר תורמוס־עיא, וראה, וראה, וראה…).

להם בראש־הכל – העפר, ולנו – האנשים. הם מוכנים לתת ולקחת חיי אנשים בעבור העפר, ואנחנו מוכנים לתת עפר כדי לחסוך חיי אנשים.

הם מתהלכים באגואיזם לאומני, דורסני ועבה־עור – שצמח על גבי פחד מיתולוגי – וההומאניזם שלנו צומח על־גבי תקווה למשא־ומתן הדדי, אפשרי.

לפי תפיסתם יש כאן סכסוך חסר־סיכוי בין יהודים לערבים. לפי תפישתנו – סכסוך בין בני־אדם, עם סיכוי לפשרה.

לכאורה כולנו נושאים אותו הדגל, מדברים אותה השפה, ומצטטים אותם כתבים עתיקים, ולמעשה – תהום.

ההיסטוריה היהודית יודעת איך מקרב שלומי־אמוני־ישראל יצאו גם זיופים, נביאי שקר, מבשרי שקר, מטיפי שקר ומשיחי שקר.

והלא מה שהם עושים שם כעת הוא זיוף הציונות, זיוף ההתישבות, וזיוף בשורת היהדות – וזה זיוף חיבת־הארץ וזיוף אהבת עם־ישראל – מפני שהם דוחפים אותנו בכל כוחם ובכל מאודם אל המלחמה הבאה, הגדולה, הכללית, הנוראה, שכמוה עוד לא היתה מעולם.

הכל היום בסכנה בגללם: תקוות ישראל, תחיית ישראל, ושלום ישראל. הנה הם שם, מתרוצצים על ההרים ההם וגפרורים בידיהם החמדניות, ולא ינוחו עד אם הדליקו את הארץ, ואש תאכל סביב סביב – אם יניחו להם.

העם השלישי

“חיים כאן שני עמים, והשנאה היא העם השלישי” (מנשה קדישמן)

ובדיוק כך: בין הים והירדן יושבים יהודים ויושבים ערבים ומסתובב ביניהם גם העם השלישי הזה – חלקו ערבים וחלקו יהודים – והוא עם השנאה.

ולא ינוח ולא ישקוט העם השלישי הזה, עד אם כילה ולא השאיר בארץ לא יהודים ולא ערבים, אלא רק את שנאת זה את זה, והכל יהיה שנאה.

אם לא נקום היום לעשות משהו – כעת עכשיו.

דבר, כ"ה סיון תשמ''ה 10.6.1988: 15