לסכסוך היהודי־ערבי לא יהיה מנצח אחד אלא שנים, או שלא יהיה אף אחד.

זה סכסוך שאין בו מנצחים אלא מתפשרים, ובפשרה הניצחון: לא זה יקבל הכל ולא זה יקבל הכל – אבל זה יקבל את האפשר המספיק וזה יקבל את האפשר המספיק. ההסכמה לכך היא הניצחון, ואילו התאווה להיות מנצח יחיד היא שעושה את הסכסוך לחסר תוחלת, לאכזרי ולנצחי. התאווה להיות מנצח יחיד היא שמסנוורת עיני שני הצדדים עד שהם מאבדים את חוש המציאות וכל צד מתחיל לראות את האחר כאילו אין שם אנשים אלא רק מין יצורים חד־ממדיים, בעלי רק תכונה אחת (איבה), רק מהות אחת (האוייב), ורק המחשה של אידיאה שנואה אחת (פלשתין או ציונות) – בעוד שאת אנשי “הצד שלי” רואים כאנשים ממשיים, עם בעיות ממשיות, מצוקות ממשיות ותקוות ממשיות.

ברור, על כן, איך נראית עכשיו המלחמה בעיני שני הצדדים: מלחמת האדם הממשי בצללים ובדמונים. אם לחטוף אבן ממשית מידי אדם ממשי, איך זה לחטוף אבן ממשית מידי “רוח האויב”? ואם לחטוף מקל ממשי מידי מכה ממשי – איך זה לחטוף מקל ממשי מידי “רוח השנאה”?

וכן, מוזר ככל שייראה, נלחם צד ממשי אחד בצללים הקמים עליו, וצד ממשי אחר משיב מלחמה בצללים המאיימים עליו – ויוצאת מין מלחמה ממשית שבה כותשים צעירים ממשיים צעירים ממשיים, בלי שאלה מודים בממשות אלה, אלא רק צללים מכים דמונים ודימויי שנאה חובטים בדימויי איבה.

ואולי ברגע שכל צד יתחיל להודות בממשותו של הצד השני, בממשות השני, בממשות האנשים, בממשות טענותיהם, בממשות זכויותיהם, בממשות סבלם ובממשות תקוותיהם, אולי ברגע שיכיר כל צד שלא יוכל להיות כאן מנצח אחד אלא שניים – אולי אז גם יתחילו לראות אדם את אדם, ויד אנוש תמצא את יד אנוש, ואולי זה לזה יאמרו אז: די, בוא נשב יחד, למצוא עצה יחד.

דבר, ג ניסן תשמ''ח 21.3.1988: 7