הכל התחיל במספרים קטנים, מעט אנשים, מעט אדמות, מעט אפשרויות, ומעט כסף – זה תמיד. והכל תמיד התחיל בהזכרת היסטוריה ארוכה מכל היסטוריה. ההיסטוריה לא היתה חסרה כאן מעולם, וגם הרצף המתמשך של ציפיה מתמשכת ושל געגועים גדולים לגאולה. והכל, כתמיד, התחיל והלך במילים גדולות, בהכי גדולות שיש בנמצא, מן התנ"ך ועד לבי במזרח, ועד אל הצפור, והכל התחיל עם הסופות בנגב ועם הרוחות הגדולות שבעולם, רוחות הקידמה, האור והחופש, ועד לבית יעקב לכו ונלכה.

אבל, ממש תנועת ביל"ו זו, שעל פני רחבי רוסיה התארגנו בה כ־500 חולמים, ועד אודסה הבטיחו להגיע – לפי המסופר – כ־200 נלהבים. ליפו הגיעו ביולי 1882 60 חלוצים, ואל גבעות גדרה החשופות הגיעו בדצמבר 1882 9 מתיישבים נפעמים, ואף לא אשה אחת ביניהם (שלוש שנים – כך גזרו על עצמם הנפעמים – לא יישאו אשה, כדי שכל כוחו של המתיישב יהיה כולו קודש למעשה ההתיישבות).

וצריך גם להזכיר כי שנה קודם להם, הגיעו לכפר השילוח שעל‏־יד ירושלים שתי משפחות מצנעא שבתימן, משפחת נקאש ומשפחת השאש.

וכך גם “אם הקבוצות” בארץ, דגניה, שהתחילה ב־1910 בשבעה חברים ובשרה מלכין ומרים ברץ, ומושב נהלל, “אבי המושבים” בארץ, שפתח ב־1920 ב־20 משפחות, ו“השומר”, שמתארים אותו כגרעין צה"ל לימים יבואו, שמנה ב־1910 כל כולו כשלושים שומרים וארבע חברות לצידם. ואפילו “העיר העברית הראשונה”, שהיתה ב־1909 “אחוזת בית”, התפוצצה מאוכלוסיה שבנתה חמישים בית ובית.

לא זו בלבד, אלא שכל יהודי ארץ־ישראל, הישוב הישן עם החדש, מנו בתום מלחמת העולם הראשונה כ־50,000 נפש, ובהם כ־1500 פועלים וכ־200 פועלות.

איך קרה אפוא, שמן המספרים הקטנים האלה, ומן הישות הפיסית הלא־כלומית ההיא, מן העוני הכללי (פיתה וזיתים וכוס תה) ומן הארץ הנידחת ומכל המאמץ שכינה עצמו, ביוהרה לא מרוסנת, בשם “המאמץ הציוני ההיסטורי” של העם היהודי בפרוס המאה – איך קרה שמן המקום המבוטל הזה נוצר, בין שנים־שלשה דורות, המוקד הגדול ואולי אפילו הראשי לקישבו הדרוך של כל העולם כולו, ומסיבות טובות ולא כל־כך טובות, מרותקים רבים כל־כך בעולם הגדול, לדעת כל פרט ופרט, ובמדויק ומקרוב, וממראה עיניהם – ולהגיב בהתרגשות על מה שנעשה כאן, ב[מקום] הגיאוגרפי הפעוט הזה, על חופו המזרחי של הים התיכון, זה המלומד בכל־כך הרבה תרבויות והיסטוריות?

באותם ימי התחלה, היתה התשובה פשוטה יותר וגם נראית יותר. בסוף המאה הקודמת ובפרוס החדשה היגרו ממזרח אירופה כשלושה מליון יהודים מערבה, אל ארצות־הברית. כולם יהודים שומרי מסורת, כולם מחונכים לחיבת־ציון, כולם נושאי בשורת הגאולה בארץ ציון וירושלים. ובאותו פרק זמן התשובה הקולעת למצוקה המיידית של היהודים היתה באמת אמריקה. ואילו התשובה הציונית לא היתה לא פשוטה, לא קלה ולא מיידית. אלא שהצורך בתשובה הציונית, והנכונות להגשים תשובה זו למרות הקשיים והקורבנות – הצורך הזה עשה סלקציה בין היהודים: אלה שהאמינו וחיפשו להם בשורה, נוסף על פתרון המצוקה המיידית – מכאן, ואלה שחיפשו רק פתרון מיידי למצוקתם האישית, מכאן.

ואמנם, ההתחלה היתה כזו שזרעי הבשורה היו ממש נובטים והולכים כאן בכל פינה ובכל מעשה. ולא נלך לחזור כאן על כל הסיפורים הידועים ועל כל התולדות המוכרות – אותן שלכאורה כל אדם כבר יודע וכבר שמע וחזר ושמע, בכל עשור ובכל יובל (אף כי, אולי, לא די ולא היטב…) עוד ועוד מסיפורי ההתחלה המרגשים ההם.

כשאור מתסיס בתוך כל העליות הראשונות היו החלוצים, שהקימו וטיפחו את מה שהיום אולי היינו קוראים בשם “תרבות הנגד” – נגד מה שסברו שהוא “האופי היהודי הגלותי”, נגד הסדר הבעל־ביתי, נגד הפרנסות היהודיות המושמצות, ונגד הסגנון העיירתי, שנחשב כתכלית השלילה, לרבות ההתעלמות מהר־הגעש שמתחתיהם, וכל כיוצא באלה.

וכך, מכל אין־ספור הסיפורים הידועים על “תרבות הנגד” הזו, לא נזכיר כעת לענייננו, אלא רק תנועה אחת, שלא הרבה סיפרו עליה, אע"פ שאין כדוגמתה הרבה, כמדומה, בתולדות העולם כולו.

פועלות, כידוע, יש והיו בכל העולם תמיד. אבל “תנועת הפועלות” – נשים שמרצון ומבחירה ומהעדפה לקחו על עצמן “לרדת” ולהיות לפועלות – כאלה, כמדומה, לא תמצאו בכל מקום ומקום, פועלות, לא כפתרון כלכלי גרוע לשעת מצוקה, אלא, אדרבא, כיתרון אנושי, כפתיחת דרך לגדולה, כבשורה לכל הנשים, כהתחלה לקראת חיים חדשים, וכגורם לשינוי ערכים טוטאלי וגם כגורם לשינוי עמדות אצל הגברים שלצידן. שעל כן, להיות פועלת בכל עבודה שהיא, לצאת מחוק המטבח, הכביסה והטיפול בילדים, ולעבוד בכל העבודות היסודיות שעליהן העולם עומד, לרבות העבודות המזולזלות ביותר והמתאכזרות ביותר, לרבות עבודות הנחשבות בעולם כקשות, כמסוכנות וכבלתי נשיות כל־עיקר – באופן שב־1909, כשעבדו בגליל 168 פועלים, עבדו שם גם אחת־עשרה פועלות.

הן הקימו גן־ירק ונשאו מיים בדליים מבוקר עד ערב, הן יצאו לשדה לכל עבודות העונה באותן השמלות הארוכות ובמגבעות הקש הגדולות, בשמש, ברוח וביובש. הן היו שותפות ליסוד חוות חקלאיות כשוות בין שווים, או כמעט שוות… הן היו מראשונות אום־ג’וני (מרים כבשנה), מראשונות “השומר”, ועד כדי כך, שכשעקץ עקרב רשע אחד את אחת הפועלות – אין היא מעיזה לצעוק מכאב, שלא ירננו עליה “בכיינית אחת”, שלא יפטרו עליה “אשה…”, ותימצא אז בלתי־כשרה לתואר האצולה הרומם הזה: פועלת! ונחיתותה תוכח אז סופית. פועלת עברית בגליל, מה מרומם מזה? צריך אולי להזכיר כעת בקול ובפירוש שמות כשרה בצר, כמניה שוחט, כשרה מלכין, או חנה מייזל, ולספר ולספר עליהן, שיידעו, שיידעו למשל, איך מרים ברץ, בימי דגניה הראשונים, וזה אך נולד לה בנה הבכור, אינה נוטשת את מקום מפעלה האישי – הרפת של דגניה – אלא משכיבה את העולל הנולד באבוס הפרה וממשיכה בעבודה המטורפת ההיא בתנאים התחיליים של אז – וכאילו היתה מכהנת בקודש.

כך, שעל השאלה אם זו מדינה עם בשורה או מדינה ככל המדינות – יודעות מאה שנות הציונות לספר סיפורים שונים, פעמים כך ופעמים כך. ומכל מקום, בימי ההתחלה הצנועים ההם, קרה כאן משהו מיוחד, משהו נכון כל־כך, כל־כך מדויק, ואמיתי כל־כך – שעל יסוד אותו דבר מועט ודל־מספרים, עדיין אנו חיים, ומגזעו יוצאים הענפים הטובים שעוד ישנם לנו, ושכל כמה שמקלקלים בהם, עדיין כוחה של ההתחלה חזק ופורה, והשרשים האלה כל־כך בריאים עד שהעץ יכול לעמוד מאה שנה בכל הרוחות המטלטלות צמרתו ומפזרות לכל רוח הרבה־הרבה עלי שלכת.

היה בהן, ככל הנראה, בהתחלות ההן, איזה ביטוי למשהו כמוס ביהודי, דבר שהיה מחכה בו, מחכה לשעתו, דורות על דורות, משהו שמילים כה גדולות וכה גבוהות כ“גאולה”, וכ“הגשמה” וכ“מהפכה” וגפ כ“נצח ישראל” ו“עם סגולה” – היו מדוייקות לאשורן, וכלל לא פראזות נפוחות, ומתארות גם את ממשות החיים וגם את המתח הממשי שהיה בין המעשים ובין החלום, בין מימוש הפתרון האישי, ובין האמונה בשליחות שמטעם ההיסטוריה.

אילו דיברתי לפניכם לפני כמה חודשים, הייתי מדבר מכאן והלאה דברים אחרים, לא בלתי חשובים בעיני ולא בלתי נחוצים, אלא שבין היום ובין לפני כמה חדשים קרה דבר בארץ, שעשה את הדברים ההם לכמעט מיושנים ואת ההתעסקות עכשיו בהם כאילו היא חשודה על בריחה. מן הנכון לעמוד ולדבר על מה שקורה כעת עכשיו, ושעדיין קשה כל־כך לומר בו דברים מסכמים ומזוקקים כל צרכם.

אולי אומר כך: מאז התחילה ההתיישבות היהודית החדשה לפני כמאה שנים ודרך הקמת מדינת ישראל, ועד עצם היום הזה, שלוש שאלות יסוד אינן מרפות מאיתנו, בעוצמות שונות ובהתקפות חוזרות, שלוש שאלות שנשארו שאלות, למרות כל התשובות וכל ההתקדמות שהתקדמנו, ואין צורך לנחש הרבה כי הן אותן השאלות הידועות לעייפה: הבטחון, הכלכלה והחברה. שאלות כה מוכרות שעצם הזכרתן כבר נוסכת שעמום, שלוש השאלות האלה לא מצאו להן את פתרונן במשך הזמן, אלא רק את הסתבכותן, עד שככל שנמצאו להן פתרונות טובים הוסיפו ונשארו לא פתורות.

אלא שכעת, ממש בימים אחרונים אלה, נראה ששלוש השאלות הגדולות האלה מתחברות והופכות לאחת: איך יוצאים ממצב המעבר הרופס והמתמשך הזה? ומן הצפיה האוכלת־לב לצפירת האזעקה הבאה? איך יוצאים מן ההשקעה חסרת־התחתית של רוב משאבי האדם והמשק בבטחון? ואיך סוף־סוף יוצאים מחנייה רופפת המוקפת תמיד עוינות פעילה ותוססת מכל כיוון שהוא? והכל תמיד דרוך תמיד לסכל איומים ולהקדים סכנות – זו רודפת זו – ובקצרה, כל השאלות ועינויי הספקות הפכו היום כולם לאחת: איך יוצאים מכאן אל השלום?

בוודאי שאין זה עסק קל ולא פשוט, ועדיין לא רואים את הצד השני נחפז להושיט יד, והכל מסובך מאד – אבל האם מלחמה היא עסק קל, פשוט, נטול סכנות ונטול קרבנות? תמצית העניין היא – סיבוב הראש החושב, מהתבצרות קיפודית בשטחים, להיפתחות אל אנשים, ועם אל עם, ויחסים אל יחסים, ומשא־ומתן, והסדרים – סיבוב ראש מדיני.

זו גם השעה לשוב ולזכור שני עניינים גדולים שאירעו בתוך ארבעים שנות המדינה, ואשר בגלל אי־ראייתם כפי שהם […] – אם […] ואם מהיסחפות לחטוף […] במצוקה הקשה שעוד לא יצאנו ממנה.

שבין העניינים קשורים במושג “ארץ ישראל”, הכולל בתוכו גם מושג גיאוגרפי וגם מושג לאומי: מקום ועם. עד קום המדינה היתה הציונות עסוקה ראשה ורובה בארץ: לקנות אדמה, להציל משממה, מביצות, מטרשים, מדלות הקרקע, עד שהמליצה “הפרחת השממה” היתה אז תוכן חי וממשי, ואף טעון רוממות ומפצה על קשיים ועל אסונות. לבסוף למדנו לדעת איך עושים אדמה מלא־אדמה, ואיך הופכים לא־מקום למקום – והסיפורים ידועים, הלא הם כתובים על כל מפת הארץ ובאותיות זוהרות.

אבל המושג “ישראל”, לא נתפש אלא במאוחר, מפני שבתקופת ההתחלות היה עוד הכל אינטימי, מספרים קטנים, עליה נבחרת וחברה תאבת יסוד ארצי, באופן של“ישוב” היה יישוב הארץ בראש כל מעייניו: ההתיישבות, החקלאות, הגבולות, ההיאחזות, השרשים, והצמיחה.

ואילו העם, הוא לא הגיע לארץ אלא עם המדינה. זה העם הגדול, בהמוניו, במליון וחצי בבת־אחת, כפי שהוא, בהוויתו הנגרשת – העם היה הפתעה ליישוב הוותיק, והוא גם היה שגיאתו הגדולה מכל השגיאות. אותה עילית אגררית, שידעה להתמודד עם הגיאוגרפיה הקשה של הארץ, לא ידעה ולא הבינה מה לעשות עם ההיסטוריה הגדולה של העם כשדפקה זו פתאום על פתחו, ומילאה את ביתו.

הישוב לא ידע לקבל את העליה, נאמר את האמת. מעבר לדלות הכלכלית שלאחר תום מלחמת השחרור, מעבר למחסור, לידים הריקות ולבלבול הגדול ממה לחיות ואיך לחיות – הישוב לא הבין מה קורה, לא הבין את נפש העליה הגדולה הזאת, כמעט לא ראה אותה – נתן לה מה שלא ביקשה, ומה שביקשה לא ידע לשמוע, ובראש כל השגיאות היתה הפטרונות: אנשים ניסו לרצות בשביל אנשים אחרים, להחליט במקומם, לבחור להם במקום בחירתם, לתת להם מה שהחליטו בשבילם בלי לשאול אותם. רשות הבחירה של העולים לא הובנה. הם עצמם עוד היו בהלם העליה והעולם החדש. רצונם הבוחר לא הובחן ולא כובד. ובלחץ כל האילוצים הקשים של ימי המדינה הראשונים נחלו העולים החדשים את מנת המצוקה הקשה משל כולם, ונשאו בתלאות התחלה כבדים משל כולם, נדונים לתנאי התחלה גרועים משל כולם, ולהרגשתם, היו נדונים כך לא בלי קורטוב של זדון, של ניצול, של אפלייה וקיפוח, ואי־כיבודם כשווים בין שווים.

הישוב בארץ, שפוליטית היה מאורגן בהגמוניית מפלגות הפועלים, נמצא אז עיוור, חירש וגם, נודה, שוטה – ולא תפש את המצוקה שלפניו. לא גילה רגישות ואחווה למצוקת העולים, שעלו עליו במספרם פי שלושה, אבל שקעו לבדם בצרכים הראשוניים שלהם, בבדידות שלהם, ובמוזנחות שנפלה עליהם. שגיאה זו היא שגרמה לו לשמאל הוותיק להפסיד את העם החדש, גרוע מזה: השמאל נשאר חסר פועלים בתוכו, והפרולטריון שבארץ, אם אינו ערבים, לא היה עוד שמאל. השמאל נשאר כמאגר דעות אבל בלי לגיונות. גרוע מזה, את הסוציאליזם שניסו אז הוותיקים למכור לחדשים, הם עצמם עמדו כבר בעצם מכירתו בשוק הגרוטאות, ובמרומי גל ביסוס עצמם היו רובם ככולם שטופים בבניית נכסיהם, ביציאה מן השיכונים הישנים אל פרברי הגנים החדשים, ובריצת בולמוס חסרת מעצורים, ולעיתים גם חסרת בושה, אל רמת־חיים משופרת, בחישוף התאווה לבורגנות, זו ששנים רבות היתה מוצנעת, וכעת היתה מתבצעת לתיאבון ולראווה. ובעשור השני למדינה, וביתר שאת לאחר ששת הימים, היה צפון תל־אביב הולך ומתמלא תנועת התבססות זו, תנועה לא כתובה, אבל מאחדת שמאל עם ימין, וכל אותם חוגים מאוששים, שאך זה תמול עוד היו “המעמד העובד” לבוש החולצה הכחולה ונושא סיסמאות פועלי כל הארצות, התחרו כעת בכל כוחם מי יהיה מהר יותר “נובו ריש” – החל בצפון תל אביב ועד הרחוק שבישובי הוותיקים. ורק ניקח עוד מקום לרגע כדי להיאנח כאן, ולזכור איך כשהיינו עניים היינו בשיא יופיינו ואיך עד היום אנו שואבים מן הזמנים ההם של שעת עוניינו – ואיך כשהצלחנו ונעשינו עשירים וחצי עשירים התחיל פוקד אותנו הכיעור, המגיע לי, והאני אחטוף לי יותר.

על שגיאה נוראה זו שילם השמאל. שילמה גם המדינה. שילמו במהפך ימינה, שילמו בהמראה הכלכלית עד שיא האינפלציה, שילמו בנפילה האומללה לביצת לבנון, שילמו בפתיחת “השטחים” להתנחלויות, ושילמו כל־כך, עד שכעת, כשהגענו אל רגע השלום האפשרי – אין היום רוב ברור כדי לקום ולעשות שלום, ועד כדי כך.

והשגיאה האחרת ששגה הישוב הוותיק, כשהפך להיות מישוב לעם־ישראל במדינתו, היתה בהגדרת זהותו היהודית. מאז העליה הראשונה (ואין צריך לומר הישוב הישן) שהיתה ברובה שומרת מצוות, מסורתית למהדרין (וזכרו את פולמוס שנת השמיטה הראשונה), נוספו ובאו עליות חלוצים חילוניים, חילוניים גם משום שחדלו להיות דתיים, וחילוניים גם משום שבחרו להיות חילוניים והתגאו בחילוניותם כבהישג של קדמה ושחרור. וכך, כמובן, גם גידלו ילדיהם, שמלבד פרקים מן התנ"ך לא למדו דבר על יהדותם ועל תוכן יהדותם ועל משמעותה, ולא שמעו מעודם דבר על אוצרות התרבות היהודית.

אין הכוונה כאן לקבוצת “הכנענים” שבמופגן ויתרה על כל זיקה למורשת היהדות ומסורתה, אלא לרוב רובו של העם הצעיר שגדל בארץ בלי לדעת הרבה על מורשת התרבות היהודית. הכל נראה להם פשוט: הגולה הייתה שלילה גדולה אחת, וחשכת מצריים פרושה עליה. וכמעט בושה היתה להימנות על בניה ובני־בניה. את היהדות כולה, על שלושת אלפי שנות היות, לקחו ומסרו לידי הדתיים, כאילו היהדות כל משמעותה הוא שמירת המצוות. וכשמסר הישוב, ואחריו הרוב הפוליטי שבמדינה הצעירה, את [….] ( […] אפילו פעם אחת המושג יהודי או יהדות אלא רק ישראל וישראל).

עד מתי? עד שנפלה על הישוב ידיעת השואה והתחילו הרהורים מחדש. ועד שנפלה התביעה להגברת זהות היהודי, ועד ש“חיפוש השרשים” בעולם תורגם גם לחיפוש השרשים כאן, והתברר אז, שהנפש היהודית – ריקה. ושבורות ובערות ונבערות השתכשכו בתוך הריקות. וגם איזו יוחסניות של לא־גלותיים, כאילו יהדות היא גלות.

האם תיתכן כל עיקר פניה ליהדות בלי פניה לדת? כן, בוודאי. הנה למשל, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הנה למשל, מרטין מרדכי בובר, הנה למשל, גרשום שלום, הנה למשל ברל כצנלסון, ועוד כדוגמתם – שהיו אנשים יודעי יהדות נוחלי יהדות ומנחילי יהדות, בלי להיות שומרי מצוות דווקא, ובלי שנצטרכו כיהודים מודרניים להציג עצמם כפויים לאיזו דוגמה שמרנית מוכנה.

ומנגד זה קמו, למשל, כמה מנהיגים ידועים מילדי הארץ אך תמול שלשום, אנשים כיגאל אלון או משה דיין, ורבים רבים כמותם, מה הם למדו על היהדות, מה ידעו על היהדות, מחוץ לפרקי תנ“ך, ובין התנ”ך לביאליק היתה להם רק שממת תרבות ורק אנטרטיקה קפואה של כלום.

וכך באה ההתנתקות מן הרצף וההתקפלות אל תוך בועה, בלי קשרים אל קודם ואל אחר־כך, וכך נפתחו חיים של יחיד על יד יחיד, בלי עם, בלי יחד של עם, ובלי היסטוריה של עם. והלא זה אחד העמים עתיקי ההיסטוריה שבעולם, רווי כולו היסטוריה, עד שכל תא יחיד עונה בו להיסטוריה, כענות קונכיה אל הים הגדול, ופתאום חי כאן עם חדש כביכול, עם חסר היסטוריה, מתחיל בו בעצמו, (לכל היותר באביו או בסבו) ונגמר בבעיותיו היום־יומיות המטביעות אותו מעל לראשו במיידי, בלי שום מבט גדול, ובלי שום זיקה אל חוויה גדולה (אלא אם זו שעת מלחמה או ההינצלות ממנה) – לא ממשיך כלום ולא נמשך אל כלום. השואה היתה אחד האילוצים שהכריחו אנשים לקשור את הכעת עם פעם קודמת, ואת השוליים עם העומק, וכן הביטויים המיתולוגיים “חורבן” או “גאולה”, שגם הם שמורים רק לרגעים נדירים, או, אולי, גם מימצאים ארכיאולוגיים, או חוויות החברה להגנת הטבע, כשכל שאר ימות השנה וכל השנים כולן – הן פְּרָזון קיבוצי, פרזון רוחני, בלי דושן ההצטברות האיטית של תרבות מתמשכת, בלי התפקדות היחיד עם דורות, בלי עמקים ובלי גבעות, ורק חיים נמשכים במישור השטוח, ובשממון חסר האיכפת – אבל, אם אמנם זה כל הדבר שיש לו לאדם – הרי מישורי המיסיסיפי הם גם גדולים יותר, גם נוחים יותר, גם מסוכנים פחות – ובעיקר – מחוייבים פחות.

האין זו הצבעה על אחת המפלות הגדולות שנחלה מדינת ישראל לא בשדה הקרב, אלא בתוכן קיומה, בכבודה העצמי ובחוסנה כעם – עם מצולק קרבות הישרדות – ועד לחזיון המדהים של הירידה הגדולה של מאות אלפים, מאות אלפים מבני הארץ, ילדי הארץ וחניכי הארץ, שאם היות יהודי ואם היות ממשיך היהדות, אינו אומר להם הרבה – ואם הכל סביבם רק שטוף להשיג רווחה, ראשו ורובו רק להשגת רווחה אישית, ומייד, בלי מימד עומק, בלי מימד גובה, ובלי מימד רוחק – למה באמת דווקא כאן?

ביסוס יהדותו של היהודי החילוני אינו שום קריאה לשום חזרה בתשובה אל הדת, אלא הוא קריאה למצוא את יהדותו של היהודי הבלתי־דתי, למצוא לו עושר גנוז ולגלות לו מכרה עשיר שהשליטה בו הוזנחה מקוצר־דעת והביאה לידי ויתור על עומק ועל רוחק. שלא להיות עוד יהודי סתמי בלי לדעת מה זה. שלא להיות עוד יהודי רזה נפש וצמוק דעת. ולא מי שדי לו רק בהוויתו הארעית, הווית יום אחד, היום הזה, כאותו פרח עציץ.

יהדותו של היהודי הלא דתי ומורשתו מן ההיסטוריה היהודית, על כל טלטוליה ותלאותיה, היא גם ידיעת מגבלות המוסריות ודעת ההתאפקות מעשות עוול, למשל. והיא גם ההיענות לתביעה לתת דין־וחשבון עצמי ולאומי – ועד כדי כך, שמוסכם על היהודי שיש דברים בעולם שהוא, כיהודי, לא יעשה אותם, מפני שהוא יהודי, לא רק כמו בענייני כשרות ואישות, למשל, אלא כמו בעינייני יחסי היהודי והלא־יהודי, למשל, או כמו בענייני שבירת עצמות במכות, או למשל, בנסיון לקבור אנשים חיים בהדיפת טרקטור, אם גם היהודי מסוגל לעשות ואם אין לו כאן בעיות או יש.

ארבעים שנה ודברים קורים כאן כל הזמן, ודברים משתנים כל הזמן, כשם שכמה עניינים מרכזיים, שבנפשנו, ממלחמה למלחמה – לתקופת ביניים. בהרבה שטחי פעולה התקדמנו, אבל בשטח המרכזי שבחיינו, ביציאה מן המלחמות, שם עדיין מדשדשים במקום, ורָבים בחזקה אלה עם אלה, מחצית העם כנגד מחצית העם.

ארבעים שנה וכל הזמן עוברים מדגש אל דגש, מן הדגש על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אל הדגש על ההיסטוריה של עם ישראל, מארץ – אל ישראל, ומדגש על הבטחון אל הדגש על השלום, ומויכוח על גורל השטחים אל דיון על גורל האנשים, משני עברי הקו המפריד, אל שני העמים המתחככים זה בזה, וממש בימים אלה רותחת הארץ במשבר שקשה שלא לראותו כמשבר ההתבגרות: מדינה בצהרי יומה, לפני המכריעה שבהחלטות, מאז קומה.

אולי יהיו הדברים נשמעים לעומקם יותר, אם נקרא שני שירים קצרים וידועים מאד, וניווכח איך עברנו בארץ ישראל מדגש אל דגש, ומארץ אל ישראל:

לא שרתי לך, ארצי (שרה רחל, 1926)

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה, בשלל קרבות;

רק עץ – ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים.

רק שביל – כבשו רגלי

על פני שדות.

ארצי, חופי ירדן, עץ, שביל, שדות, ומלבד השדה אין עוד אדם בארץ, בודדה היא מתפללת בשביל השדות, פולסת את שביל הנמלה שלה, בנתינת כל כוח המעשה שבה, ואילו הקרבות שלה ועלילות הגבורה שלה הם ממש אותם המעשים הפשוטים שעושים לאדם ארץ ומולדת.

והשיר השני הוא קטע מן השיר “קרואי מועד”, בעיר היונה, לאלתרמן (1957):

– – העיר התנוצצה

בהבהובי סדנה ושוק, לפעלו

הוסיף העם לצאת עם שחר, חלוציו

חרשו, רוכליו חפזו איש איש בעגלתו,

ומשוררי הזמן נסו את הנוצה.

הפגומים תמרו בזעף קיטורו

ועשניו של יום, בחשמלו של ליל

שטפו חיי הרחוב, זמר התיאטרון,

קרע עינו בפוך, סחר והתפלל,

וכמעולם, בלי תהות ותמֹה מה יתרון,

עמלה סמטת־שווקים, ראוה כוכבי אל.

כאן יש עיר, סדנה ושוק. כאן עם ולא יחיד, כאן רוכלים ולא רק חורשים, כאן רחוב ולא רק שדות, פיגומים, קיטור, עשן, חשמל, וגם תיאטרון וגם משוררים וסימטת השוק – וגם כוכבי האל כאן, אותם הכוכבים בחוץ.

הנה לפניכם המעבר מן החוויה של ארצי, כלומר שדותי, ומגבורה, כלומר עשיית המקום – אל התנופה של תנועת עם הממלא עיר נבנית, עם ישראל חדש, והמון של שוק, ובמקום הפירוש מה לא תעשה המשוררת, בא הפירוש ההימנוני של המעשים של כולם, עם חדוות הזרימה הגדולה והנוכחות הגדולה בתוך הווית העם, עם חדש בעיר חדשה, ושוב, עד כוכבי האל הרואים וגם מאשרים: הנה כי כן, הללויה.

לא נוכל לסיים עכשיו בלי לומר דבר שיהיה נשאר כשהכל יהיה נשכח. משהו של תפילה לעת הזאת, בפרוס חג ארבעים השנה. ושוב אל נתן אלתרמן ב“שיר משמר” שלו מחגיגת קיץ, הנה כך מתפלל השיר, ומתפללים אנחנו, עלינו ועל המדינה הזאת:

שמרי נפשך, כחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מצפרניים.

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך,

מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים,

מן הדומם מן המחכה והמושך

והממית כמי־באר ואש כיריים.

נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך,

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

נפשך אומר המשורר, נפשך קודם לגופך, לא עוד בני התשע־עשרה משלמים בנפשם מחיר שגיונותינו וחוסר בינתנו, לא עוד הטובים שבנו למאכולת איבה ואין תקווה. שמרי נפשך לקראת האפשר, אל מכאן והלאה, ומן הפינה הזאת שאנו תקועים בה, אל המרחב הנפתח מתולדותינו אי־אז, אל מקום מחכה אי־שם, מאיתנו והלאה, מאיתנו והלאה – ובשלום.

דבר, ג אייר תשמ''ח 20.4.1988 (מתוך דברים בכינוס “ארבעים שנות המדינה” באוניברסיטת תל־אביב).