יָמִים רַבִּים דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ הַחֵשֶׁק,

לִירוֹת אֶל אֶלְחָנָן, אָמְנָם לַהֶבֶל;

מָתַי, אָמַר, אָשִׁית רַגְלוֹ בַכֶּבֶל?

הַעִם אִתִּי אֵין דֵּי עָרְמָה אוֹ עֵשֶׁק?

אֵלַי כִי בָאֵלִים קָנִיִתי מֶשֶׁק,

בֶּן אָדָם יוּכַל תֵּת מָשְׁחַת וָתֶבֶל?

אָז הִתְעַבַּר, וּמְלֵא בוּשָׁה וָאֵבֶל,

הִשְׁלִיךְ אֶת אַשְׁפָּתוֹ, נִפֵּץ הַנֶּשֶׁק.

אָכֵן כָּעֵת רָאָה בִבְנוֹת הַחֶלֶד

מַלְכָּה נָאוָה הַזֹּאת וּכְלִילַת צֶבִי,

עֹז הִתְאַזָּר, כִּי בָהּ בָּטַח הַיֶּלֶד.

שָׁת הָעַלְמָה אֵפוֹא לִקְרַאת הָעֶלֶם;

הִנֵּה, כִי בִגְלָלָהּ הוּבָא בַשֶּׁבִי,

אַף הִתְמַכַּר פִּתְאוֹם אֶל הוֹד הַצֶּלֶם.