נָסַעְתִּי אֶתְמוֹל נְסִיעָה
נִפְלָאָה, נֶהְדֶּרֶת.
שָׂמֵחַ וָטוֹב לִי הָיָה,
מְצֻיָּן כָּל הַדֶּרֶךְ!
מַה אֹמַר? מַה אֹמַר וְאַגִּיד?
זֶה הָיָה מַחֲזֶה לָעֵינַיִם,
כִּי נָהֹג נָהֲגוּ הַמְכוֹנִית
אַרְבַּע יָדַיִם!
כֵּן, שְׁתַּיִם גְּדוֹלוֹת וּשְׁזוּפוֹת
הָיוּ עַל הַהֶגֶה,
עַל־יָדָן שְׁתֵּי קְטַנּוֹת וְרָפוֹת
לֹא הִרְפּוּ אַף לְרֶגַע.
הַנֶּהָג הַגָּדוֹל, הוּא הָאָב,
וְיָאִיר הַקָּטָן, בֶּן הַשֶּׁבַע,
יוֹשֵׁב לוֹ אֵיתָן עַל בִּרְכָּיו,
וְיָדוֹ מְסוֹבֶבֶת,
יָאִיר מְסוֹבֵב כְּמוֹ נֶהָג
וְאַבָּא עוֹזֵר לוֹ בְּשֶׁקֶט,
וּפְנֵיהֶם קוֹרְנוֹת בְּאוֹר חַג,
אַף אֲנִי נֶהֱנֵית וְצוֹחֶקֶת.
הַדֶּרֶךְ שׂוֹחֶקֶת פְּרוּשָׂה
לִפְנֵי הָאָב וְהַיֶּלֶד.
וְגַם הַמְכוֹנִית, בְּטוּסָהּ,
רוֹנְנָה וְצוֹהֶלֶת.
וְכָל מְכוֹנִיוֹת־הַמַּשָּׂא
מְפַנּוֹת לָהּ הַדֶּרֶךְ,
וּבִרְכַּת הַשָּׁלוֹם לָהּ יִשָּׂא
הָר וְאִילָן וְגַם פֶּרַח.
עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט וְהִגַּעְתִּי
וְתַם הַמַּסָּע וְנִשְׁלַם…
נְסִיעָה כָּזֹאת לֹא נָסַעְתִּי,
לֹא נָסַעְתִּי עוֹד מֵעוֹלָם!