לְאִמִּי יֵשׁ זוּג מִשְׁקָפַיִם,
יְרֻקִּים וְכֵהִים עַד־מְאֹד.
הִיא אוֹמֶרֶת: “זֶה טוֹב לָעֵינַיִם”.
לִי נִדְמֶה, כִּי זֶה טוֹב לַדְּמָעוֹת.
הִיא חוֹשֶׁבֶת כִּי כְלָל לֹא רָאִיתִי,
אֵיךְ בְּצֵל מִשְׁקָפֶיהָ בָּכְתָה,
כַּאֲשֶׁר עִם כֻּלָּם עָלִיתִי
מַמָּשׁ עַד לְסַף הַכִּתָּה.
כַּאֲשֶׁר הַגְּדוֹלִים הֵרִיעוּ
וְשָׁרָה הַמַּקְהֵלָה,
וְהִנֵּה הַשָּׁעָה הִגִּיעָה,
וַאֲנִי תַּלְמִידָה וּגְדוֹלָה!
וַאֲנִי כְּבָר בְּבֵית־הַסֵּפֶר,
וְיֵשׁ לִי סַפְסָל וְשֻׁלְחָן
וְגִירֵי צִבְעוֹנִין בְּשֶׁפַע,
וּנְיָר מְזֻמָּן וּמוּכָן.
מַה יֵּשׁ כָּאן לִבְכּוֹת? לֹא אָבִינָה!
אַךְ אִמִּי צָחֲקָה תּוֹךְ דְמָעוֹת:
"בּוֹכִים גַּם מִגִּיל וּמֵאֹשֶׁר,
בּוֹכִים גַּם כְּשֶׁטּוֹב מְאֹד".