בַּשְּׂדֵרָה נֵרֵד לְמַטָּה,

לַשָּׂדוֹת, לָאֲפָרִים.

שְׂעוֹרָה, חִטָּה נָבָטוּ,

הִתְקַשְּׁטוּ לִכְבוֹד פּוּרִים.

מַסֵּכוֹת דּוֹמוֹת הִתְקִינוּ

בְּחוּטָהּ שֶׁל שַׂעֲרָה,

אָנָּא, בּוֹאוּ וְהַבְחִינוּ:

אֵי חִטָּה, אֵי שְׂעוֹרָה?

אֵיךְ אַכִּיר, לֹא אֶכָּשֵׁלָה,

אֵי חִטִּים, אֵי שְׂעוֹרִים?

מַסֵּכָה אַחַת לְאֵלֶּה

וּלְאֵלֶּה בְּפוּרִים.

אַךְ יַלְדִּי מַפְשִׁיל שָׂמֵחַ

מַסֵּכוֹנֶת פְּעוּטָה.

הוּא מַכִּיר וְהוּא יוֹדֵע:

זֹאת חִטָּה! חִטָּה! חִטָּה!