מַגָּפַיִם, שְׁנֵי אַחִים

תְּאוֹמִים.

שְׁנֵיהֶם שְׁחוֹרִים,

שְׁנֵיהֶם דּוֹמִים.

אֶחָד – לִשְׂמֹאל,

אֶחָד – לְיָמִין.

פָּגְשׁוּ שְׁנֵיהֶם

בְּבִנְיָמִין.

וּכְשֶׁהוּא רָאָה אוֹתָם,

חָשַׁב: “אֲנִי מְאֹד חָכָם”.

וְנָעַל, מִבְּלִי לִשְׁאֹל,

מַגַּף יָמִין עַל רֶגֶל שְׂמֹאל,

מַגַּף שֶׁל שְׂמֹאל עַל רֶגֶל יָמִין

וּמְטַיֵּל לוֹ בִּנְיָמִין.

הַאֻמְנָם לֹא תַאֲמִין?

הָצֵץ הַחוּצָה וְתִרְאֶה:

מְטַיֵּל כָּךְ בִּנְיָמִין

עַד הַיּוֹם הַזֶה.