(מתוך נאום באמפיתיאטרון בחיפה ליום כ׳ תמוז תש׳ד)

עברו ארבעים שנה למותו של תיאודור הרצל. מדוע חי האיש בזכרונו ובלבו של עם ישראל? על ערכו של אדם גדול, על רשומה של אישיות היסטורית אפשר לדון לפי שלושה דברים: לפי אוצר המחשבה וזוהר החזון שהנחיל האיש לעמו ולאנושיות; לפי גודל המעשה שבצע ויציבות המפעל שחולל; לפי עצם אישיותו ורשומה המוסרי והרוחני על בני דורו והדורות הבאים.

אם בשלשת אלה נבחן את ההופעה הנפלאה והנהדרה של בנימין תיאודור הרצל, ותקום לפנינו אישיות שופעת קסם, רבת כח ומרבה תפארת, והמגלמת בתוכה צרוף יחיד במינו של סגולות. כי הוא היה מורה־דרך לדור ומעצב מחשבתו; מחולל תנועה, מנהיגה, ובונה מוסדותיה וכליה; איש־החזון ואיש־המדינה, מבשר ומגשים; משורר וחוזה המאזין למשק כנפי השכינה וההיסטוריה, וכובש דרכים חדשות למדיניות היהודית הלאומית. צרוף כזה של כחות מחשבה ונפש, של חזון ורצון, של השראה ועשיה, באישיותו של יחיד לא ידעה ההיסטוריה העברית אולי מזמן חורבן הבית השני.

חזונו ומשנתו של הרצל לא אבדו כלום מחיוניותם 40 שנה אחרי פטירתו, או יותר נכון, כעבור 48 שנים מזמן הופעת הקונטרס “מדינת היהודים”. גם חוקרי חייו הטובים ביותר עוד לא גילו לנו את סוד שיבתו לעמו של היהודי והסופר הוינאי הצעיר שרק חוט דק מאוד קשר אותו ליהדות וגלי הטמיעה עמדו לקרוע אותו לחלוטין. לא נכון לאמר, כפי שנאמר ע״י גדולים וטובים, שהמפנה המפתיע בחייו של הרצל היה פרי האנטישמיות בלבד. שנאת ישראל ודאי נתנה את הדחיפה לכך. בגללה “הרגיש עמוק בלבו את הכאב להיות יהודי”. אבל הוא הפך את המכאוב הזה ל“אושר של חרות פנימית”.

השקפותיו של הרצל, כפי שנוסחו ב“מדינת היהודים” ובכמה ממאמריו ונאומיו, אפשר לסכמן בעיקרים אחדים. האישיות הלאומית של היהודים אינה רוצה לרדת מבמת ההיסטוריה. משמעות האמנסיפציה של המאה שעברה איננה שנחדול להתקים כעם, כי אם שנגשים את שחרורנו הלאומי. “השיבה ליהדות קודמת לשיבה לציון”. השאלה היהודית היא לאומית, באותו זמן היא שאלה עולמית ובינלאומית, הטעונה פתרון במועצת העמים. הפּתרון – חידוש עצמאותנו המדינית; יתנו לנו ריבונות על טריטוריה המספקת את צרכינו. הכח אשר יקים ויסיע את המכונה להעברת אנשים היא המצוקה היהודית (“צרת היהודים”). ברוב הדברים האלה לא חידש הרצל. קדמו לו משה הס וליאון פינסקר, נתן בירנבאום ואחד העם. אבל הוא לא הכיר אותם ואת כתביהם. הרצל לא הכיר את העם היהודי, אם כי שמע על סבלותיו. על אחת כמה וכמה מפליאה המקוריות שלו, התחושה ההיסטורית העמוקה שנתגלתה בו וזעזעה את מוסדות אישיותו וחייו, השראת השכינה הלאומית שהסעירה את נפשו ופקחה את עיני רוחו לחזות עתידות. (ברשימות האבטוביאוגרפיות שלו כתב הרצל שבזמן כתבו את “מדינת היהודים” היתה לו הרגשה ששומע הנהו משק כנפי נשר מעל לראשו). אולם הרצל עלה על קודמיו בהעזת המחשבה ובעצמת הבטוי כשהגיע להגדרת המטרה – מדינת היהודים. הוא העמיק לראות מהם בגלותו את הכחות שהם ערובה להגשמתה – מצוקת העם וצמאונו לחיי עבודה. יותר מכל מבשרי הציונות שהיו לפניו הדגיש הרצל את ההכרח של תחיתנו הלאומית והמדינית כצורך בינלאומי. היתה לו תחושת השואה המתקרבת והמאימת על העם היהודי. לכן האי־שקט הקדוש שתקף והמריץ אותו למאמצים על־אנושיים.

אחרי ההכרזה והבשורה בא המעשה. הרצל היה לציוני. המטרה המפשטת נתקשרה לטריטוריה מסוימת. רעיון מדינת היהודים ארש לו את ארץ ישראל. פתרון השאלה היהודית שולב עם פתרונה של בעיה עולמית שניה – שאלת ארץ־ישראל. הרצל היה הראשון שהגדיר והסביר את שאלת ארץ־ישראל כחלק של הבעיה המדינית, הכלכלית והתחבורתית של המזרח התיכון בתקופה הקרובה, שהדגיש את הקשר בינה לבין בעיות העולם.

הרצל מחולל תנועה עממית, מקים את הקונגרס הציוני, מארגן את ההסתדרות הציונית ואת מוסדותיה הכספיים הראשונים, הוא מתכנן תכניות של התישבות המונית. יצירתו עמדה במבחן של שתי מלחמות עולם. הוא יצר את הנציגות היהודית הלאומית כלפי אומות העולם, אחרי הפסקה של הרבה מאות בשנים, הוא הניח את היסוד למדיניות של העם היהודי. ישוב של חצי מיליון יהודים בא״י הנהו עדות חיה ותוססת לאמת שבחזונו של הרצל, להערכתו ההיסטורית הנכונה של הכחות הפועלים בחיי העם היהודי.

אין סכנה יותר גדולה לאיש החזון מאשר המגע עם המציאות העכורה. רגלו עלולה למעוד כשתתקל באבני נגף ובמכשולים, הרעיון הזך והטהור יכול להטשטש ולהזדיף, המטבעות שטבע המבשר יכולים להשחק בידי תלמידיו וחסידיו. הרצל ידע זאת, ולבו היה מלא פחד מפני הירידה מהר סיני, מפני הפגישה עם עובדות החיים והמדיניות הבינלאומית על תככיה, צביעותה, ועסקיה הטמאים. אבל רצון היצירה, צו השליחות שהוטלה עליו, רגש האחריות לגבי העם נצחו. כמו שהראה אומץ לב וראית הנולד בהתוית הדרך, ככה גלה תבונה רבה בחפוש דרכי ההגשמה וסלילתם. מדיניותו המעשית הצטינה בשתי מדות: כבוש החזון בדפוסי המציאות, וכבוש המציאות לאור החזון. לכן גמישותו ונכונותו להתפשר עם העובדות בשעת נסוחה של תכנית באזל, העלאת התכנית של הטשרטר, ז. א. של זכיון להתישבות מצד הממשלה העותומנית אף בלי ערובות בינלאומיות, המשא והמתן עם השליט התורכי, למרות שידע היטב מה רקוב המשטר שעליו נשען החליף, וקשריו עם שליטי עולם אחרים, בכללם עמודי המשטר הצארי הרוסי עקוב הדמים. פעולתו זו עוררה בקורת חמורה, ולא אחד האשים את מחבר “מדינת היהודים” שהוא מתכחש לרעיונותיו המקוריים ומרוקן את תכניתו מתכנה. האמת ההיסטורית היא שהרצל לא הסתלק מעולם מחלום המדינה, הוא סגל אותו זמנית למציאותה של ארץ־ישראל בתקופת השלטון התורכי. הוא לא האמין ביציבותם של השליטים והמשטרים שאתם נשא ונתן בדבר הגשמת תכנית באזל, אבל רגיל היה לאמר – את בני־האדם צריך לקבל כמו שהנם, והוא לא ראה מפלט מההכרח, גם אם היה מגוּנה בעיניו ונפשו סלדה מהמלאכה, לנצל את כל הכחות הקובעים את עתידה של ארץ־ישראל ואת גורל המוני היהודים היושבים בארצותיהם של השליטים ההם, כדי לרכוש את סעדם או לפחות, להבטיח את התנועה הציונית בפני פגיעתם הרעה.

לכן כל כך מאושר היה כשיהודי רוסיה הבינו לרוחו, לא דנו לכף חובה את בקורו אצל פלבה אחרי הפרעות בקישינוב. ווילנא היהודית – ירושלים דליטא – קבלה את פניו בכבוד מלכים ובאהבה עוברת כל גבול. באפריל 1904, בזמן ישיבת הועד הפועל הציוני שנועדה בוינא אחרי "מרד חרקוב״, זכיתי לראות את פני הרצל כשבאנו – משלחת הסטודנטים היהודים של וינא – להזמינו למסבה שנערכה על ידינו לכבוד הועד הפּועל. הרצל לא כסה על חבתו היתרה לנוער, ולנוער הציוני האקדמי בפרט. היה מה שהוא מתום נפש גאונית, כאשר דבר אל שני הצעירים שישבו לפניו כאל שוים, כאל מנהיגי תנועה מנוסים. הוא הקריא לנו קטע מנאום הפתיחה שלו בקונגרס הששי על הצעת אוגנדה – שנסתים בפסוק המפורסם: ״אמנם אין זו ציון, ולא תהיה לעולם״ – כדי להוכיח לנו כמה מחוסרי שחר הם החשדות של ראשי התנועה הציונית ברוסיה שחשדו בנאמנותו לארץ ישראל. אחר כך הוא דבר אלינו בגלוי לב מפתיע על המצב הפוליטי הנואש של הציונות אחרי כשלון המשא ומתן עם שליטי תורכיה בקיץ 1902. “הננו עומדים לפני קיר ברזל, רק מלחמה אברופית שתביא לחלוקתה של תורכיה ולמגוּר שלטונה הקים יכולה לשנות את המצב לטובתנו”. הדברים האלה נאמרו, הנבואה הזו נזרקה מפי הרצל עשר שנים לפני מלחמת העולם הראשונה שהביאה לחלוקתה של האימפריה התורכית ולהצהרת בלפור.

גם הגאון אינו חפשי משגיאות וטעויות. גם הרצל טעה ושגה. הוא הגזים בערך הזכויות והערובות המדיניות כתנאי קודם להתחלת המפעל ההתישבותי. מכאן הסטיה לאוגנדה, כאשר נתקל בקיר האָטום בקושטא. יורשה לי בקשר עם ההצבעה הדרמטית בקונגרס הששי לספר לכם עוד אפּיזודה שלא ראיתיה רשומה בספרות. הרצל, כידוע, התרשם התרשמות עמוקה מהעובדה שרוב ציוני רוסיה, שליחי הארץ הקלסית של מצוקת היהודים, הצביעו נגד אוגנדה. אבל גם הוא לא ציפה שאיש כד״ר יוסף חזנוביץ יצטרף לאומרי ההן. הרצל הזמין אותו במיוחד לשיחה ושאלו, מדוע הצטרף למחיבים, בנגוד לרוב חבריו הצירים מרוסיה. ד״ר חזנוביץ ענה לו: “גם כשמצביא שב משדה הקרב אחרי שהפסיד במערכה, לא צריך לרפּות את ידיו, אם רוצים שימשיך לעמוד בראש צבאותיו”. בדברים נרגשים הודה הרצל לחזנוביץ על אמונו האישי. יש אומרים שתכנית אוגנדה היתה בעיני הרצל תכסיס דיפּלומטי, אמצעי לחץ פּוליטי לגבי תורכיה. אם יש אמת בהשערה זו, הרי היא הוכחה נוספת להערכה מוגזמת של הצלחות ותמרונים דיפּלומטיים מצד הרצל, ביחוד בשנות חייו האחרונות. חולשתה זו של פּעולתו המדינית גרמה אכזבה רבה בשורות הסוציאליסטים שהצטרפו לתנועה הציונית עם ראשית הופעתו של הרצל, כגון ברנאר לאזאר, נחמן סירקין ואחרים, ואחדים מהם פנו בשל כך עורף לציונות. אולם על שגיאותיו של הרצל אפשר לאמר מה שהגיד הרצל בעצמו במסתו המזהירה על המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי זשאן זשורס: “שגיאותיהם של אנשים גדולים הן כשטפון הנילוס המפרה”. מטעויות ומחפּושי דרך אלה נולדה – אחרי אוגנדה ומות המנהיג – הציונות הסינתטית, הריאליסטית – צרוף הציונות המדינית והכלכלית, שלוב המפעל ההתישבותי הריאלי, הצובר כחות ויוצר עמדות כלכליות, עם הפּעולה המדינית המכינה לקראת ימי משבר, מפנה והכרעות את פּתרון השאלה היהודית ב“מועצת העמים”.

ולבסוף מלים אחדות על רושם אישיותו של הרצל על העם היהודי. הוא היה לאגדה בחייו, מכל שכן במותו. נפש העם נקשרה בבחירה זה כמעט מהרגע הראשון להופעתו בחיים היהודים. ביחוד הקיפו אותו התלהבות והערצה בכל מקום שהיהודים היו מרוכזים בהמוניהם. מדוע האמין בו העם? כי הרגיש את לבו הגדול המלא אהבה ורחמים לעם הנרדף, אך גם את אמונתו של הרצל בכחות העם. העם התגעגע על איש אשר יסמל את גאון האומה ואת רצונה לגאולה. בימים ההם נתן ביאליק בטוי נעלה לכמיהה זו שהעם יקים

"מקרבו ביום נחלה וכאב

רב פּעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,

ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם,

ובראש יגה שביב מאיר דרך העם".

הרצל גילם את הכסופים האלה באישיותו. בשבילנו, בשביל הדור הצעיר שהתחיל את חייו הצבוריים בתקופתו, ואף במחיצתו של הרצל. היה הוא המחנך הגדול לחרוּת, לכנוּת וליופי. הוא לימד אותנו “לעמוד בקומה זקופה בלי יהירות, ולהשתחוות בלי הכנעה”. בהכרת עם ישראל יחיה הרצל כאלומת אור ענקית, כמיטיאור שבקע בכוח אדיר ובלהט מסנוור את חשכת חיי הגלות והאיר אותם באור תקוה חדשה.

הרצל אינו שייך לשום מפלגה, כתה או מעמד. הוא קנין העם כולו. הוא לא היה סוציאליסט, אבל עוד פּחות מזה היה חסיד בעלי ההון. עמוק בלבו הרגיש הרצל את חרפּת העוני ואת הכעור שבעוני. רגיש מאוד היה לסבל שמביא המשטר הקפּיטליסטי להמוני העם. הרצל האמין בכוחה הכובש של העבודה ונשא בלבו את חזון החברה החדשה. הוא שאמר שהחברה היהודית בארץ ישראל צריכה להיות לא רק חדשה, כי אם טהורה, טובה וצודקת יותר. לכן תמיכתו ברעיון הקנין הלאומי באדמה ובשטת ההתישבות הקואופּרטיבית. תנועת הפּועלים בארץ וכנסת העבודה המוקמת על ידה במולדת המחודשת, מתוך חתירה לחיי חרוּת, שויון, ואחוה – הם הגשמת חזונו של הרצל.