(תזכיר הועה"פ של ההסתדרות לנציב העליון)

הסתדרות העובדים העברים הכללית רואה חובה לעצמה להביא לפניו, עם כניסתו למלוי תפקידו הגבוה, את משאלותיה ודרישותיה בנוגע למספר שאלות תכופות העומדות לפני תנועת הפועלים בארץ ודורשות את פתרונן.

הסתדרותנו מדברת בשם חלק גדול של הישוב העברי. שליש מהישוב מתקַים על העבודה. לפי המספרים משנת 1928, עסוקים 16.000 מקבלי שכר בתעשיה, בנין ויתר ענפי הכלכלה בעיר; כ־5.500 בחקלאות ובמקצועות אחרים במושבות; כ־3.000 במשקי העובדים. עם משפחותיהם הם מהוים ישוב עובד של 35.000 נפש בעיר ושל 15.000 נפש בכפר.

הרוב המכריע של הפועלים והעובדים העירונים והחקלאים האלה מאורגן בהסתדרותנו, המונה בשורותיה כיום יותר מ־25.000 חברים.

בתנאים ובקושי המיוחדים שבהם נתקלה תנועת הפועלים העברית בא"י, לא יכולה הסתדרותנו להסתפק בתפקידים הרגילים של אגודות מקצועיות. היא מוכרחה היתה ליצור שורה של מוסדות ומפעלים, כדי להבטיח לפועל היהודי את מקומו בעבודה, לאפשר את חדירתו והסתגלותו לחקלאות ולהתישבות, לתעשיה ולבנין, ולמלא את הלקויים שמהם הוא סובל בארץ בראשית התפתחותה הכלכלית, ללא חוקים סוציאליים וללא דאגה לעובד.

הארגון המקצועי הקיף 75% עד 80% של הפועלים והקים רשת של מועצות הפועלים בעיר ובכפר, לשכות עבודה והסתדרויות ארציות של הפועלים החקלאים, פועלי הבנין, פועלי הרכבת והדו"ט, פקידים ועובדי משרד.

בחקלאות לקחה ההסתדרות חלק אקטיבי בהתישבות הפועלים, ומפעלה מתבטא בקרוב ל־3.000 איש ואשה, אשר התישבו ב־24 קבוצות, 14 מושבים ו־6 משקי פועלות, הכוללים כיום ישוב של 4500 נפש.

“סולל־בונה”, המוסד לקבלנות קואופרטיבית בעבודות צבוריות ובנין, הוציא לפועל במשך 7 שנות קיומו עבודות בסך 1.5 מיליון לירות.

החברה שיסדנו לא מזמן לקבלנות חקלאית, “יכין”, הוציאה לפועל והתקשרה על עבודות בסך 50.000 לא"י.

חברתנו הקואופרטיבית להספקה, “המשביר”, הגיעה למרות שנות המשבר למחזור בינוני למעלה מ־100.000 לא"י לשנה.

הקואופרציה למכירת תוצרת משקינו החקלאים, “תנובה”, הגיעה לפדיון של 70.000 לא"י בשנה האחרונה.

הקואופרציה היצרנית מקיפה קואופרטיבים בחרושת ובשרותים צבוריים, עם 650 עובדים, ותוצרתם השנתית כ־140.000 לא"י לשנה.

מוסדנו לעזרה רפואית “קופת חולים”, עם 15000 חברים ותקציבה השנתי של 50.000 לא"י דואגת לבריאות החלק הרביעי של הישוב העברי.

מוסדותינו הכספיים – בנק הפועלים עם הון של 100.000 לא“י, קרן הפועלים הא”ית שאספה קרוב ל־120.000 לא"י, קופות מלוה בעיר ובכפר, חברה לאחריות “הסנה” – תומכים בפעולה המשקית המסונפת הזאת.

פעולתנו התרבותית כוללת שעורי ערב שמהם נהנים כ־3.000 פועלים מבוגרים; ספריה מרכזית עם 70.000 ספרים ושמספר קוראיה בארץ כ־5500 איש; רשת של בתי־ספר וגני־ילדים עם 1000 ילדים, עזרה לתיאטרון ולספורט הפועלים, דאגה לחינוך וללימוד המקצוע של הנוער העובד; הוצאת עתון יומי “דבר”.

כל העבודה רבת הגונים הזאת מוכיחה שלא דלה תנועת הפועלים בארץ באיניציאטיבה ארגונית ומשקית, וכי רעיון העזרה העצמית וההנהלה העצמית הכה בה שרשים עמוקים.

מאמצינו הגדולים במשך תקופה של פחות מעשר שנים, ההתגברות על מכשולים רבים, וביניהם על המשבר הקשה של השנים האחרונות, נותנים לנו את הזכות היתרה לאמר, שעזרת הממשלה לפועל היהודי בארץ היתה דלה מאד, וכי בהרבה ענפי החיים והעבודה נתקלנו בחוסר הבנה וחוסר אהדה מעשית לתביעותינו הצודקות.

אנו חושבים שיש לנו הזכות לדרוש את העזרה הזאת. לא רק על סמך התנאים הכלולים במנדט הבריטי על א"י, ושהם יסוד לכל פעולה ממשלתית בארץ הזאת, אלא גם מפני משקלו וערכו הכלכלי של הישוב העברי בארץ כבר כיום הזה. העליה וההתישבות העברית משנים את פני הארץ, מרחיבים ומשכללים את החקלאות, יוצרים תעשיה חדשה. מגדילים את עושר הארץ ותושביה, וגורמים במדה מרובה, לפי עדות הממשלה עצמה, לרבוי הכנסותיה ולמצבה הכספי האיתן בשנים האחרונות, שגם המשבר לא פגע בו לרעה. אי־אפשר להכחיש שחלקו של הישוב העברי בענפי ההכנסה העיקריים של הממשלה – ממסי הקרקעות, מהמכס, מהרכבת והדואר – גבוה פי שנים ושלשה, ולפעמים גם יותר מאחוז הישוב היהודי באוכלוסי הארץ. אין צורך להדגיש, כי הפועלים נושאים במדה גדולה ובצורות שונות מסי העקיפין האלה.

אין אפשרות לברר את ה.מ. בהזדמנות ראשונה זו את כל פרשת הענינים המעיקים עלינו. נסתפק בדברים הכי־תכופים וכואבים, הנוגעים לשאלות העבודה במחלקות הממשלה, בנמל ובעיריות; ההתישבות החקלאית; שכונות הפועלים העירונים; הגנת העובד; העליה; וחוקת העיריות.

א. עבודות צבוריות ובנין של הממשלה

קביעת הסדורים המתאימים להעסקת הפועל העברי במשק המדינה במדה המגיעה לו הנהו אחד הענינים התכופים ביותר הדורש פעולה מידית מצד ממשלת ארץ־ישראל. מספר הפועלים העברים המתקיימים על עבודה שכירה בעיר הנהו יותר ממחצית הפועלים העירונים בארץ. הישוב העברי משתתף, לפי הערכה זהירה וצנועה, כבר כיום ביותר משליש של תקציב הכנסות הממשלה. בנגוד לעובדות האלו ולמרות זאת שלפי טבע הדברים ולפי רוח המנדט צריכות העבודות הצבוריות של הממשלה לשמש מקום קליטה חשוב לעולים העברים בארץ – לא יצרה הממשלה את התנאים הדרושים להעסקת הפועל העברי בעבודות צבוריות ובנין של הממשלה.

במשך 5 השנים 1922–1926 היה הפועל העברי מקופח לגמרי בעבודות הממשלה, ומספרו שם היה מצער מאד. רק בשנת 1927–1928, הודות להתענינותו של הנציב העליון לשעבר, לורד פליוּמר, בא שנוי לטובה ביחס הממשלה לשאלה זו. אנו שמחים לציין עובדה זו אולם מרשים לעצמנו לציין שאפילו בשנים אלו לא קיבל הפועל העברי עבודה במדה המגיעה לו, לפי מספרו בארץ ולפי מכסת השתתפות ‏הישוב העברי בתקציב הממשלה.

בתזכיר שמסרנו ביום 11 לינואר למנהל מחלקת העבודות הצבוריות, העירונו כבר שסכום העבודות של מחלקה זו בשנת 1928, שהעסקו בהם פועלים עברים, מגיע ל־60.000 לא'“י בערך, שהם רק 18% מהתקציב הכללי לעבודות הצבוריות בשנת 1928, המגיע לסך 336.000 לא”י.

ישנה טנדנציה שאין אנו יכולים להסכים לה להביט על העסקת פועלים עברים בעבודות ממשלה כעל הופעה זמנית, הקשורה רק עם מצבים של משבר וחוסר עבודה, כמו שזה היה בשנתים האחרונות. אנו חושבים השקפה כזו למוטעת בעיקרה, כי זכות אלמנטרית היא לפועל העברי ליהנות באופן קבוע ממשק המדינה, במדה המגיעה לו ולפי תנאים המאפשרים לו קיום אנושי.

הפרוצדורה של מסירת עבודות הקיימת כיום אצל הממשלה גורמת לקיפוח זכויות מתמיד של הפועל העברי. פרט לעבודות שנמסרו בשנות 1927־28 ע“י הממשלה ללשכות העבודה של ההסתדרות לפי מחירים מוסכמים ע”י שני הצדדים, נהגה הממשלה תמיד למסור את עבודותיה בדרך של התחרות פומבית בין קבלנים ללא הגבלה, וכל המזיל הוא המקבל את העבודה. שיטה זו היא הגורמת ברוב המקרים לידי כך שהעבודות נמסרות לקבלנים שאינם מעסיקים פועלים עברים.

שיטת הטנדרים הנ"ל ללא כל הגבלה סוגרת את הדרך בפני הפועל העברי, כי אין הוא יכול להתחרות בשום אופן עם קבלנים המעסיקים בעבודתם פלחים שעבודתם זו משמשת להם על פי רוב הכנסה נוספת למשקם בכפר, המעסיקים גם נשים וילדים במחירים ירודים, והחפשים לנצל את פועליהם כאוות נפשם, כי אין בארץ עדיין כל חוק של שעות עבודה, איסור ניצול נשים וילדים ותשלום שכר מינימלי לפועל. באופן כזה, הפירוש האמתי של שיטת הטנדרים שהממשלה נוהגת בה הוא: מתן פרס לקבלן המרבה בניצול.

ידוע כי רמת החיים של הישוב והפועל העברי היא יותר גבוהה מאשר של הפועל הערבי העירוני והכפרי. לא פעם הודגש גם ע"י הממשלה עצמה, כי עובדה זו היא המשמשת אחד הגורמים החשובים לרבוי הכנסת הממשלה. הממשלה מחויבת להתחשב עם הופעה זו הקובעת במדה מרובה את היקף עבודותיה וליצור תנאים שיאפשרו לפועל העברי בעל רמת החיים היותר גבוהה לקבל את החלק המגיע לו. לדעתנו אין הממשלה יכולה לאחוז בשיטת לחץ על הפועל היהודי במטרה להוריד את רמת חייו עוד יותר. שכר העבודה שהממשלה שילמה לפועלים העברים בעבודותיה הורד כבר עד גבול המינימום ההכרחי לקיום שממנו אין לגרוע. שיטה זו עלולה גם למנוע בכלל בעד הטבת תנאי חייו של הישוב העובד בארץ. הננו כופרים בשיטת זול מדומה כזו העולה ביוקר רב ראשית כל לישוב העברי. היא הופכת את הכלכלה העברית למקור הכנסות למשק המדינה, מבלי להשיב לה אף חלק מהן דרך צנורות הכלכלה הרגילים. המשק הממשלתי הוא גורם בעל משקל רב במחזור הכלכלי של ארצנו, ואין אנו רשאים להשלים עם שיטה הדנה את הישוב היהודי לדלדול ולחוסר דם בעורקינו הכלכליים.

אנו מאמינים שהממשלה תבין שאין להמשיך בשיטה המונעת מחלק חשוב של תושביה את האפשרות ליהנות במדה צודקת מעבודות המדינה. אנו מרשים, איפוא, לעצמנו לסכם את דרישתנו, שמסרנו למנהל העבודות הצבוריות, להנהיג משנת 1929 את הסדר הבא במסירת עבודות הממשלה:

א) הממשלה קובעת בראשית השנה את סכום העבודה שצריכה לצאת לפועל ע"י פועלים עברים ומסמנת את העבודות שהיא מוכנה למסור אותן לקבלנים שיעסיקו פועלים עברים מאורגנים.

ב) את העבודות הללו מוסרת הממשלה בשתי דרכים 1) ע"י התחרות פומבית בתנאי שהקבלן יתחייב כלפי הממשלה להעסיק פועלים עברים מאורגנים; ‏2) או ישר למשרדים הקבלניים של ההסתדרות בדרך של הסכם הדדי על המחירים.

ג) הממשלה קובעת את תקציב ההוצאות למלאכה בעבודות אלו המבוסס על הצרכים המינימליים של הפועל העברי. אין הצעת הקבלן יכולה לעבור את התקציב הנורמלי הזה המבוסס על שכר הוגן לפועלים כנ"ל.

נראה לנו, כי הצעתנו עלולה לפתור את שאלת העבודה העברית במשק הממשלה בצורה המתאימה לשני הצדדים. קביעת מכסימום של הוצאות למלאכה מבטיחה את הממשלה מפני הגדלת הוצאותיה באופן בלתי צפוי, יחד עם זה נקבע סדר קבוע המונע מקיפוח זכויות הפועל העברי. הצעה זו יוצרת גם את התנאים לחנוך קדר קבוע של פועלים עברים בעבודות הממשלה שידעו להשתמש בנסיונם הטכני המצטבר מדי שנה בשנה לתועלת עבודות המדינה.

בנוגע למחירי העבודה הודענו כבר בתזכירנו לממשלה מיום 11 לספטמבר 1928, בקשר עם עבודה יהודית מאורגנת בעבודות הנמל, שההסתדרות מוכנה בהגנתה על קיום אנושי מינימלי לפועל העברי להתחשב גם עם הפרובלימות המיוחדות של שכר עבודה במשק הממשלה.

בקשר עם הידיעות שהופיעו בעתונות בזמן האחרון ואשר מיחסות לה.מ. את הדעה ששאלת הפועל העברי בעבודת הממשלה תפתר ע"י העסקתו בעבודות מקצועיות, שבהן הוא יכול להתחרות בפועל הערבי, רואים אנו לחובתנו להוסיף למבואר לעיל את ההערות הבאות:

א) בעבודות הממשלה תופסת המלאכה הבלתי־מקצועית את המקום המכריע בכמות, בעיקר בכבישים. גם בעבודות בנין עם התקדמות השכלולים הטכניים פוחתת העבודה המקצועית לזכות המלאכה המקצועית־למחצה והבלתי־מקצועית.

ב) בהוצאת העבודה לפועל קשורה לרוב כל עבודה מקצועית קשר אמיץ עם עזרת פועלים בלתי־מקצועיים (כגון: הגשת האבן והטיט בבניה, הגשת והכנת החמרים בביטון וכדומה), ומשום זה אין אפשרות להפריד תמיד בין עושי המלאכה המקצועית והבלתי־מקצועית, והעבודה בדרך כלל נעשית ע"י חבר אנשים אחד.

ג) אם הממשלה תמשיך למסור את עבודותיה בדרך של טנדר ללא הגבלה וללא הבטחת עבודה עברית מאורגנת, לא נהיר לנו איך יוכל הפועל העברי לעבוד שם אפילו בעבודות מקצועיות. אין כל בטחון, כי הקבלן שיקבל את העבודה על יסוד העסקת פועלים זולים, כפריים ועירונים, נשים וילדים, יעסיק פועלים עברים אפילו בעבודה המקצועית. אולם אם הממשלה תסכים בפרינציפ להגביל את הקבלן בתנאים ידועים, אזי אנו מרשים לנו לחשוב, שהצעותינו יותר קולעות למטרה.

ד) איננו יכולים גם לעבור בשתיקה על הצד המוסרי שבדבר. הפועל היהודי רואה בּחדירתו לעבודה לכל סוגיה, בנכונותו לעשות כל עבודה, ואף הכי־פשוטה, זכות וחובה, תפקיד שהטיל על עצמו בתור השתתפותו בבנית המולדת העברית. איננו באים לא'"י כאל מושבה בכונה להבנות בה מעבודת אחרים, לא בכונה להוות פה כעין אריסטוקרטיה מקצועית על יד המון פועלים שהם בבחינת “חוטבי עצים ושואבי מים”. אנו מקוים, כי ה.מ. ידע להעריך את היחס הזה של הפועל היהודי לעבודה בכל צורותיה כאל חידוש הברית בין העם העברי לארצו.

ב. עבודת הנמל

בין עבודות הממשלה בעתיד הקרוב תופס בנין הנמל בחיפה מקום מיוחד. ראשית מפאת היקף העבודה שתעלה במאות אלפים לירות ותעסיק, לפי דברי מנהל העבודות הצבוריות, 1000 איש במשך שלוש שנים בערך. כמו כן מפאת ההבטחות שנתנו מאת ממשלת ה.מ. בבית הנבחרים בדבר תשלום שכר הוגן בכל העבודות שתצאנה לפועל מאמצעי ההלואה ובדבר העסקת פועלים מכל העדות בארץ בפרופורציה צודקת. בתזכיר שההסתדרות מסרה למ"מ הנציב העליון בספטמבר 1928, ובשיחה שנתקיימה ב־13 לספטמבר, בארנו בפרוטרוט את השאלות הקשורות בעבודת הנמל.

הננו מרשים לנו להעיר, כי עד עכשיו לא נענינו על שאלותינו והצעותינו בשני הענינים העיקריים: הבטחת שכר הוגן והבטחת חלקם של הפועלים היהודים המאורגנים בעבודת הנמל. הננו מצפים להודעה באיזה צעדים ממשיים חושבת הממשלה לאחוז לשם הגשמת ההבטחות שניתנו, וכדי לתת לעבודה העברית המאורגנת את מקומה הראוי לה בעבודת הממשלה הכי חשובה העומדת על הפרק, ואשר לפי הודעת ה.מ. תתחיל בזמן הקרוב.

אנו מכירים שהמפעל הזה והשתתפותנו בו מטילים עלינו גם חובות ועל ההסתדרות לעשות את ההכנות המתאימות, כדי להעמיד לרשות העבודה את הכוחות הדרושים להבטחת הצלחתה. גם מטעם זה נחוץ לנו לדעת בהקדם את כונת הממשלה.

ג. על העבודה ברכבות

הפועל היהודי חדר במדה ידועה לעבודת הרכבות והתאזרח בה במשך עשר השנים האחרונות. אולם גם כאן עלינו לציין את העובדה, שבאחדות מהמחלקות יורד האחוז של היהודים למטה מן הראוי. ובאחת מהן, בעבודת מניחי האדנים (הנכלל בתוך מחלקת המהנדסות), אין דריסת רגל לפועל היהודי: בין 500 מניחי האדנים אין אף יהודי אחד. כמו כן יש לציין גם את העובדה שהפקידים היהודים אינם עולים בסולם השרות ברכבת במדה דומה לחבריהם הבלתי־יהודים. ועל זה יש להתפלא. באשר אין להניח שהפקיד היהודי נופל בכשרונותיו מחברו הבלתי יהודי. בנוגע לפקידים אין שום שאלה בדבר ההפרש בשכר העבודה.

אנו מבקשים לשים לב להכנסת היהודים במקצועות מסילת־הברזל אשר לא נכנסו עד כה במדה מספיקה לגמרי, ולהגדיל את מספרם באותן המחלקות אשר זכותם קופחה בהן, הן בנוגע למספרם והן בנוגע למדת העלאתם בדרגות שרותם. יחד עם זה אנו באים בהצעה, להתחיל מחדש בקבלת שוליות בתשלום מינימלי, מה שיתן יכולת למספר פועלים מתחילים, ביחוד מבני הנוער, להתכונן לעבודת הרכבת ויכשיר דור חדש לעבודה זו שיתחיל בה מהסטדיות הראשונות. דבר זה היה נהוג לפני 8 שנים ונפסק אחר כך, ולדעתנו יש תועלת רבה בחידוש הנסיון הזה.

ואשר למצב הכללי של פועלי מסילות־הברזל ופקידיהן, אשר מספרם עולה לפי ידיעותינו קרוב ל־2500 או יותר, הננו רואים צורך להציע לפני ה.מ. את הדרישות הללו:

א) להכיר בהסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף.

ב) בנדון שאלה זו ישנו משא־ומתן ממושך בינינו ובין הממשלה, ונקבע מודוס זמני ע“ד אופן המו”מ התמידי בינינו ובין הממשלה. דרישתנו היא לקבוע יחסים קבועים הנשענים על הכרת ההסתדרות של פועלי הרכבת היהודים בתור באת־כח הפועלים לכל מה ששייך לתנאי העבודה.

ג) לקבוע יום מכסימלי של 8 שעות עבודה.

ד) לשים לב יותר לתיקונים במצב הסניטרי ולהגנת תנאי הבריאות והבטחון ביחס לפועלי הרכבת.

ה) להלן, בחלק הדן בשאלת הגנת העובד, אנו עומדים על קביעת פצויים במקרה של פיטורי פועלים אחרי שרות של מינימום קבוע. בעבודת הרכבות צורך זה מורגש ביתר תכיפות, לרגלי הפיטורין המרובים בזמן האחרון. בין המפוטרים היו אנשים אשר שרתו עשרות שנים בעבודתם, ואלה לא קבלו שום פיצויים מפני שהם היו שייכים באופן רשמי לסוג הפועלים הארעים. אנו מציעים שחוק זה יצא בהקדם, ויכיל בקרבו את כל העובדים לרבות הפועלים הארעים.

ד. עבודות צבוריות בעיריות

עיריות ירושלים, חיפה, יפו בעלות עשרות אלפים של אוכלוסין עברים ואלפים של פועלים עברים מוציאות מדי שנה בשנה סכומים גדולים מאד לעבודות צבוריות ולתשלום שכר עבודה לפועלים ופקידים במחלקותיהן השונות, ומקפחות כל השנים באופן שיטתי את זכויותיו של הפועל והפקיד העברי.

מספרים אחדים יוכיחו מה רב הוא הגזל של הפועל העברי בעיריות: עירית ירושלים, שאחוז תושביה העברים מגיע ל־60%, עשתה בשנות 1927־28 עבודות צבוריות על סכום יותר מ־20,000 לא'"י ולא העסיקה לגמרי פועלים יהודים.

בעירית חיפה המצב יותר נורמלי, אבל גם שמה קיימת מחלקה סניטרית, שהוציאה בשנת 1927 – 5375 לא'"י לעבודה ופקידות ולא העסיקה פועל ופקיד עברי, באותו הזמן שאחוז התושבים העברים מגיע שם ל־40%.

עירית יפו הוציאה בשנת 1928 מתקציבה הרגיל סכום של 9.000 לא'"י לעבודות צבוריות ולא העסיקה לגמרי פועלים עברים, בו בזמן שמספר התושבים ביפו הנהו קרוב ל־25%.

מצב זה של קיפוח גלוי ותדיר של עניני התושב והפועל העברי נגרם לרגל סיבות שונות, שאחת מהן היא הוראת הממשלה על אופן מסירת עבודות העיריות. הוראה זו אומרת, כי צריך למסור אותן ע"י התחרות לקבלן הכי־מזיל. למעשה הביא הדבר, מתוך הסיבות שבארנו בפרק על העבודות הצבוריות של הממשלה, לידי כך שהפועלים העברים נדחקו לגמרי גם ממקום עבודה זה.

אין להמשיך בשום פנים בקיפוח זה של עניני עשרות אלפים של תושבים עברים. אנו באים לכן בהצעה ודרישה שהממשלה תתן הוראות לעיריות למסור את עבודותיהן לפי סדר שאנו מציעים ביחס למסירת עבודות ממשלתיות.

ה. חקלאות

לתנועת הפועלים בארץ ענין רב וחיוני בשאלות החקלאות וההתישבות על הקרקע. יותר משליש חברי הסתדרותנו נמנים על הסתדרות הפועלים החקלאים, המקיפה כ־5000 פועלים שכירים במושבות ויותר מ־3000 פועלים ונשיהם שהתישבו על האדמה, בעיקר בעזרת ההסתדרות הציונית וקרנותיה. אין צורך לאמר שמשאת נפשו של הפועל החקלאי הנה ההתישבות. רק מטרת חיים זו נותנת לו את הכוח לשאת בסבל הרב הכרוך בחדירת הפועל היהודי השכיר למושבה ולחקלאות. אולם השאיפה לאדמה היא עוד יותר מקיפה ועמוקה. חלקים ניכרים של הפועל העברי העסוק בעבודות צבוריות שונות רואים בצדק בפרנסתם זו רק מעבר לקליטתם בחקלאות. וגם הפועלים העירונים העסוקים בקביעות בתעשיה ומלאכה שואפים למשק חקלאי זעיר בשכונות עובדים על יד הערים, אשר תפתורנה את שאלת הדירה הזולה והבריאה ותגדילנה את ערכו הריאלי של שכר העבודה.

העזרה העיקרית הניתנת למתישבים מחוסרי אמצעים הנה במסירת אדמות ממשלה להתישבות חנם ובתנאי חכירה מתחדשת, או בתנאי תשלום נוחים. תולדות ההתישבות האנגלית בארצות הדומיניונים הנן דוגמא לזה.

יודעים אנו ששטח אדמות הממשלה בא“י מערבה מהירדן הוא קטן בערך. אולם המצב השורר כיום דומה לאיסור בהנאה מאדמות הממשלה כלפי הישוב היהודי. העובדה הבודדת של קונצסיה לפיק”א על בצת כברה באה רק ללמד על הכלל המוזר הזה. כמה מכאיבה היא העובדה שאפילו השטח של 20.000 דונם בערך שהובטח בפרינציפ לחיילים המשוחררים לא נמצא עד היום הזה. באותו הזמן משמשים שטחי אדמה ממשלתית רבי ערך, כגון בצת החולה, אוביקט לספקולציה מצד בעלי קונצסיות רודפי בצע, או להסגת גבולים מצד השכנים.

כוונות הנציב העליון הראשון להשיב לפלחים בבית־שאן את הזכויות על האדמה שנלקחה מהם ע"י הממשלה התורכית היו ודאי רצויות. אבל אופן הוצאת הסידור הזה לפועל מעוררת דאגה ואי־אמון בישוב היהודי. כידוע הבטיח הנציב העליון הקודם חקירה ודרישה במעשי הועדה הקיימת, מבלי שנודעו תוצאותיה.

בזמן שבקבוצות בבקעת הירדן, כגון דגניה וכנרת, מפרישה ההנהלה הציונית 80 דונם למשפחה, מהם 15–12 דונם אדמת השקאה למשפחה, מחלקים בבית־שאן 30 דונם אדמת שלחין לנפש, מלבד אדמת מרעה, או בערך 150 דונם אדמת השקאה למשפחה, ז.א. כפלים מהשטח הבינוני ללא השקעה שעליו מתקיימת משפחה פלחית בארץ. אין בטחון שהאדמה מתחלקת רק לזקוקים לה. למעשה אפשר כיום כבר לקנות אדמה בבית־שאן מפלחים ומבדואים שקבלו אדמות הממשלה, ושאינם יכולים לעבד שטחים כה גדולים. הממשלה הכירה בעצמה בעובדות אלו בהתקינה את המלואים להסכם בנוגע להעברת קרקעות לקונים. חלוקת אדמות בית־שאן נהפכת לאמצעי ליצור בבקעת הירדן מעמד של בעלי קרקעות שיתעשרו ע"י מכירתן ליהודים. ברור, שלא זו היתה מטרת ההסכם, ויש מקום לחקירה ולעיון מחדש.

דרך שניה של עזרה ממשלתית להתישבות – בהקלות ובשחרור ממסים בתקופה הראשונה של הקמת המשק וביסוסו. מותר היה לקוות שלפחות בנידון זה תושיט לנו הממשלה את עזרתה. למעשה נוצר המצב הפרדוכסי שהמתישב היהודי נאנח תחת לחץ של מסים נוספים.

מס העשור לפי טיבו מעניש את האכר המגדיל את יבול אדמתו, מתישבינו הגבירו את יבולי הפלחה בעמק יזרעאל ובבקעת הירדן באופן בינוני ב־50% כלפי יבולי הפלחים הערביים בארץ. יוצא שהממשלה מכניסה בכל אופן מאדמה המעובדת ע"י יהודים ב־50% יותר מאשר מאותה האדמה בידי פלחים ערביים.

דוגמה עוד יותר חותכת הוא מס הורקו מקרקעות ומבנינים. כפי שמבואר בתזכיר מיוחד שנמסר לה.מ. ע“י המרכז החקלאי ביום 1 לח.ז., בעת שהפלחים בארץ משלמים את המס הקרקעי הזה לפי הערכה שנעשתה לפני 30 שנים ויותר, בעת שדונם אדמה נערך בפחות מחצי לירה, ומס הורקו הנגבה מהם מגיע למילים אחדים לדונם, משלמים מתישבינו את מכסת הורקו מהמחירים הגבוהים שהקרן הקימת שלמה בעד האדמה אחרי המלחמה וממשיכה לשלם גם כיום. בעד אדמת נוריס, למשל, שולם קודם ורקו בסך 120 לא”י, כיום משלמים 930 לא"י, או כמעט פי שמונה. הדוגמא הזו אינה בודדת, והיא תוצאה ישרה מתיקון לחוק הורקו שפורסם בשנת 1920.

יצירת חקלאות עברית בארץ היא פרוצס די קשה. האדמה עולה ביוקר, דרוש הון השקעה גדול לאין ערוך מאשר למשק הפלחי, נחוצים בנינים ומכונות מודרניים, הכרחיות השקעות גדולות לסידור מטעים, להשבחת הבקר, לזיבול, להכנסת גידולים חדשים, כגון מספוא וחצירים. המתישב היהודי מצווה להוציא מן האדמה יבולים שיאפשרו לו קיום אנושי ותרבותי המתאים לרמת חייו, וגם סילוק ההשקעות הגבוהות האלו. ברור לכל מי היודע פרק בתולדות ההתישבות החקלאית שלא בשנה ובשנתים יבנה המשק המודרני הנושא את עצמו. כמו כן ידוע שלאכר באזורי הפלחה והמשק המעורב אין תקוה לרוחים ולצבירת הון. בזיעת אפיו יאכל לחם.

אם בתקופת המעבר, בזמן הקמת המשק לא יבואו הממשלה והמוסדות המישבים לעזרתו ע"י הקלות שונות. אם יתיחסו אליו באופן פיסקלי, כאל מַקור הכנסה, לא תקום החקלאות העברית בארץ.

לפי הצעת החוזה בין ההנהלה הציונית ובין המתישבים חברי הסתדרותנו, חפשי המתישב מתשלומי קרן ורבית על חובו לקרן־היסוד ודמי־חכירה לקרן הקיימת לא רק בזמן מתן ההלואה, כי אם במשך 5 שנים לאחרי זה, ז.א. הוא משוחרר מתשלומים במשך 8 עד 10 שנים. ידוע לנו שמנהל החקלאות, כמו מומחים אחרים שחוו דעתם על החוזה הזה, לא מצאו שהתנאים האלה הם קלים ביותר. אפילו הממשלה התורכית לפני המלחמה שחררה גפנים המורכבים על כּנות אמריקניות מתשלום עשור למשך 10 שנים.

איננו מסופקים שגם ממשלת המנדט יודעת להעריך את התפקיד החלוצי שממלאה ההתישבות העברית בארץ ואשר יהיה לברכה לכל חקלאות א"י, וגם את קושי התנאים בהם אנו נתונים. לכן אנו מחדשים את הדרישה שהמתישבים החדשים ישוחררו ממסי עשור וורקו בזמן הקמת המשק ובמשך 5 שנים לאחריו. ההפסד בהכנסות האוצר בשנים האלו יצא בשכר רבוי המסים בשנים הבאות.

אם הממשלה תעמוד בדעתה ששחרור לזמן ממושך כזה הוא בלתי־אפשרי, אנו נצטרף לדרישת ההנהלה הציונית – אף על פי שהיא בלתי־מספיקה – שמתישבים חדשים ישוחררו מתשלום מסים בשלוש השנים הראשונות, התקופה הרגילה לסידור המשק, ובמשך 5 השנים הבאות ישלמו סכום מסים לא יותר גדול מהכנסות הממשלה מאותו השטח לפני התישבות היהודים.

אנו מקוים כי ה.מ. יכיר בצורך התכוף להענות לדרישותינו הנ"ל, כי לא יתכן להמשיך את המצב הקיים שאין דוגמתו בשום ארץ אחרת, כי המתישבים היהודים, במקום ליהנות מהקלות ופריבילגיות, נענשים לתשלום מסים וארנוניות יותר משאר החקלאים בארץ.

ו. תעשיה

אין בכוונתנו כאן להציג את כל שאלות התעשיה הקשורות ביחס הממשלה. בעלי התעשיה בעצמם יעשו זאת; אולם אנו רואים לחובתנו לציין את המקום החשוב שהתעשיה הולכת ותופסת בתור מקור לקליטת ידים עובדות. כבר כיום עסוקים בתעשיה ומלאכה עברית 5000 פועל.

יחד עם זה עלינו לציין, שאין בטחון לקיום ולהתפתחות התעשיה העברית, אם הממשלה לא תראה את עצמה למחויבת לעמוד לימין הצרכים ההכרחיים של תעשיה זו ע"י תמיכתה בעניני מכס ומסים, וע''י כך שהממשלה עצמה תשתמש בעבודותיה ובקניותיה בתוצרת הארץ. אנו מעונינים בפוליטיקה הממשלתית בנידון זה כפועלים וכצרכנים כאחד.

ז. שכונות פועלים עירונים

כהפועל העירוני בכל ארצות התרבות שואף גם הפועל העברי בא“י לפתרון שאלת דירתו. הפועל האברופי והאמריקני הצליח ביחוד בשנים שלאחרי המלחמה בעזרת הממשלות והעיריות לפתור את השאלה הזאת במדה רחבה ע”י בנין שכונות עובדים עם דירות היגיניות ומודרניות ועם משק־עזר לכל משפחה שמאפשר לה לספק את צרכיה בירקות ובבצים. חוסר עזרה מצד הממשלה מנע מהפועל העברי בא"י עד היום את האפשרות הזאת.

חוסר שכונות עובדים מתאימות מעיק מאד על הפועל העברי בא“י ומזיק גם להתפתחות הכלכלית של הארץ. בזמן שהפועל האנגלי מוציא לשכר דירה 11%, והפועל האמריקני 10% משכר עבודתו, מוציא הפועל הא”י באופן ממוצע 15%, לפי הדו“ח של הועדה הממשלתית לחקירת שאלת שכר העבודה, 1928, או כ־17%, לפי חקירה על הוצאות החיים בערים ירושלים, תל־אביב וחיפה שנערכה ע”י ההנהלה הציונית. בהרבה מקרים ומקומות עולה השכר עד 22־25% של שכר הפועל. שכר הדירה מראה טנדנציה ברורה לעלות במרכזי התעשיה. ע"י בנין שכונת עובדים אפשר להוריד את שכר הדירה של הפועל ב־50% בערך.

השכר הנומינלי של הפועל העברי בא“י הוא כידוע יותר גבוה מאשר השכר של הפועל הערבי. אולם השכר הריאלי של הפועל העברי הוא בהרבה מקרים פחות מהשכר הריאלי של הפועל הערבי, היות ולזה יש בהרבה מקרים בית קטן, גנה, או משק זעיר המעובד ע”י משפחתו, בזמן שהפועל העברי נאלץ לשלם שכר דירה גבוה ולקנות ירקות, בצים, חלב וכו' בשוק. בנין שכונות עובדים יאפשר להרים את השכר הריאלי של הפועל העברי.

החרושת הא"י הצעירה צפויה יותר לסכנה של משברים כלליים וחלקיים מאשר החרושת בארצות יותר מפותחות. מזה סכנת חוסר עבודה לפועל העברי בארץ. יצירת שכונות העובדים תאפשר לו להתגבר על הסכנות האלו בלי זעזועים קשים כמו אלה שעברו עלינו בזמן המשבר האחרון.

בנין שכונות העובדים תלוי בשני תנאים עיקריים: ברכישת שטחי אדמה מתאימים ובהשגת אשראי אפותקאי זול.

רכישת קרקעות לשכונות עובדים. בעזרת הקרן הקיימת נרכשו אי־אלה שטחים במקומות אחדים: על־יד חיפה הופרשו 3000 דונם מאדמת ג’ידרה לשכונת עובדים, ושטחים קטנים על־יד טבריה וירושלים. על־יד תל־אביב קיימת שכונת בורוכוב עם 80 משפחות פועלים ופקידים, אבל תנאי המקום מאפשרים את הרחבתה רק עד 200 משפחות בערך. שאלת האדמה בשביל שכ' העובדים על־יד תל־אביב־יפו עומדת באופן חריף ביותר. מפני יוקר האדמה ותנאי המרחק. במקרה זה רק עזרת הממשלה יכולה להביא את הפתרון הרצוי, כי בידיה נמצא חלק מהחולות על שפת הים, צפונה מהירקון, על־יד הכפר שיך מוניס, בשטח של 1300 דונם, המתאים לפי דעת מומחינו החקלאים לשכונת עובדים, אף על פי שאינם באים בחשבון לכל שמוש חקלאי אחר.

בהתאם לזה הננו פונים לממשלה בבקשה למסור את אדמתה זו לשם הקמת שכונת עובדים לפועלי תל־אביב.

קרדיט איפותיקאי לבנין. הננו מעריכים את ההוצאות להכשרת האדמה, סידור מים והקמת בית ולול בסכום של 200 לא“י למשפחה. הפועלים יכולים להשתתף בהוצאות מחסכונותיהם במכסימום של 20%, או 40 לא”י למשפחה. אנו מקוים להשיג כ־50% מההון הדרוש בצורת הלואה נגד איפותיקא ראשונה. קרדיט איפותיקאי מסחרי כזה אינו קיים עוד בארץ, ותהיה דרושה תמיכתה של הממשלה ועזרתם של מוסדות לאומיים, כגון ההסתדרות הציונית, של העיריות ושל חברות לתועלת צבורית, כדי להשיגו. בכל אופן נשאר חלק של 30%, או של 60 לא"י למשפחה שלשם סיפוקו דרושה בהחלט עזרת הממשלה.

במובן זה המצב בא"י אינו שונה מהמצב בכל יתר הארצות. בכל ארצות התרבות שאלת ההון להקמת שכונות פועלים נפתרת בעזרת הממשלות. העזרה הזו ניתנת ביד רחבה בשלוש צורות:

א) בתור תמיכה או סובסידיה, כגון באנגליה, לפי החוקים משנות 1919, 1923, 1924.

ב) בתור אשראי איפותיקאי זול מצד הממשלה עצמה. כמו באוסטריה וגרמניה.

ג) בצורת ערבות ממשלתית עבור הקרן והרבית של איפותיקא שניה, שאין להשיג בדרך מסחרית רגילה.

לשם פתרון השאלה בא"י הננו רואים שתי דרכים:

א) יצירת קרן לאשראי איפותקאי זול. הקרן הזאת תתן אשראי בבטחון של איפותיקא שניה, ברבית נמוכה ולזמנים ארוכים. לפי תכניתנו צריך לבנות בשנה בערך 500 בתים, והקרן תצטרך לכן להספיק בשנה סכום של 30.000 לא"י.

ב) יצירת קרן ערבות להבטחת אשראי נוסף. נגד ערבות ממשלתית נוספת אפשר להשיג בשוק האיפותקאי ע"י בנקים וחברות לתועלת צבורית במקום קרדיט בגובה של 60%–50 מהוצאות הבנין הלואה עד 80%, שמהם ירשמו 30% בתור איפותיקא שניה בערבות הממשלה.

אם נקח בחשבון רבית ואמורטיזציה של 12% לשנה, אזי דרושים לסילוק הלואה לבית אחד 7,200 לא“י, או בשביל 500 בתים 3.600 לא”י בשנה. הסכום הזה הוא המכסימום של הריסיקו שהממשלה לוקחת על עצמה. ובסכום מצער כזה יכולה הממשלה לעזור בכל שנה לסידורן של 500 משפחות מפועלי העיר.

הננו מבקשים לקבוע בקרוב את יחס הממשלה להצעותינו אלו ולאפשר ע"י כך את הקואופרציה המהירה של כל הגורמים המעונינים בנוגע לשאלות התכופות של שכונות העובדים, ראשית כל ליד מרכזי התעשיה והפועלים היהודים – תל־אביב, חיפה וירושלים.

ח. הגנת העובד

המצב החוקי בנוגע להגנת העובד בארץ־ישראל עודנו פרימיטיבי. הממשלה המנדטורית מצאה לפניה מצב של חוסר חוקים סוציאליים. אולם לעומת זה מצאה גם סטטוס ידוע בנוגע להגנת העובד בקרב חלק התושבים – בישוב היהודי בא"י. כך, למשל, נתקבל בקרבו בתור מנהג קבוע מכסימום של 8 שעות ליום עבודה, פצויים במקרה של תאונות ולרגלי פיטורים, נורמה ידועה של משכורת במושבות ובערים, היו קיימים שורה של מוסדות עזר וסיוע לעובד בשעת מחלה, חוסר עבודה וכדומה.

היינו רשאים לקוות שהממשלה תתחשב עם מה שכבר הושג להטבת מצבו של הפועל האברופי בארץ, שהוא הפועל העברי, ותתן תוקף חוקי למנהג הקיים. מובן מאליו שהחוקה הזאת צריכה להקיף לא רק את הפועל העברי, אשר השיג ע"י ארגונו עמדות ידועות במשק היהודי המצומצם, אלא גם את הפועל הערבי.

הסתדרות הפועלים פנתה בזמנה לממשלת א"י בתזכירים אחדים הכוללים הצעות לחוקת הגנת העובד. מצד הממשלה נעשו אמנם הצעדים הראשונים בנידון זה ושני חוקים שהוצעו על־ידינו יצאו לפועל, והם: פקודת הפצויים במקרה אסון (1926), ופקודה בנוגע להעסקת נשים וילדים במפעלי תעשיה (1927). ההסתדרות מכירה בערך הצעדים שנעשו, אבל חושבת, כי החוקים האלה בלתי מספיקים והנם טעונים תיקונים ומילואים.

חוקת הפצויים איננה מחייבת את נותן העבודה להבטיח את פועליו בפני מקרה אסון. חוסר סעיף כזה גרם לכך שבכמה מקרים נשאר הפועל בלי פצויים, מפני שנותן העבודה היה מחוסר אפשרות לשלמם.

החוק מחייב רק את אותם המפעלים אשר בהם עובדים בכוח מניע, בעת שבתנאי הארץ עסוקים אלפים פועלים בבתי־מלאכה, בחקלאות, במחסנאות וכד' בתנאי עבודה מסוכנים מאד, כמו כן פקידים בבתי־מסחר ומשרדים העלולים להנזק בשעת עבודתם.

חסרה בחוק גם כל דאגה למניעת מקרי אסון למפרע ע"י אינספקציה מוקדמת של תנאי העבודה.

הפקודה בדבר העסקת נשים וילדים במפעלי תעשיה לקויה בזה, שהיא מגינה על ילדים רק עד גיל 12 ורק במספר מצומצם של ענפי תעשיה, ואלפי ילדים במקצועות אחרים נשארים בלי הגנה. בכמה מקצועות מסוכנים לבריאות הילד מותרת העסקתם אחרי הופעת פקודה זו, כגון בתעשית הגפרורים.

הפקודה איננה מגינה לגמרי על האשה העובדת בזמן הריונה.

עבודת נשים וילדים בעבודות צבוריות, בעיקר בעבודות הממשלה עצמה, נשארה מחוץ לפקודה, וניצול נשי וילדי הפלחים בלי הבדל גיל ומצב הנהו עד היום הזה מקור הרוחים העיקרי של הקבלנים הנהנים מעבודות הממשלה.

ציינו כאן רק תיקונים אחדים בחוקה הקיימת. יחד עם זה אנו חושבים שכבר הגיעה השעה להצעיד קדימה את חוקת הגנת העובד ברוח החוקים הקיימים באנגליה.

א) הננו מציעים לממשלה לפרסם חוק על מכסימום של 8 שעות עבודה בתעשיה, מלאכה, בנין, הובלה ומסחר.

ב) הגיעה זמנה של חוקה להבטחת הפועל והפקיד (בהשתתפות נותני העבודה) בפני מחלה, אינבלידיות וזקנה. עד עיבוד חוק ארצי כזה היינו מציעים בינתים לממשלה להשתתף בתקציב קופת חולים של ההסתדרות הממלאה כיום בתור מוסד יחיד לעזרה עצמית את התפקיד של ביטוח פועלים בפני מחלה ודאגה לבריאותם.

ג) נחוצה פקודת הממשלה המגינה על הפועל והפקיד נגד פיטורים שלא באשמתו, בשורה הראשונה בעבודות הממשלה עצמה; היו מקרים שפועל שעבד יותר מ־30 שנה פוטר בצירוף תעודה מהרופא שאיננו מסוגל לעבודה. בחוק אין שום סעיף שיגן על העובד במקרה של פיטורים אחרי שרות מרובה או מסיבת הגיעו לשנות זקנה וחולשה בעבודה, או שיבטיח לו פיצויים.

ד) כן התבשל כבר הצורך בפקודת הממשלה שתקבע את השתתפותה בקופות עזרה הדדיות נגד חוסר עבודה, לפי פרינציפים שיקבעו מאת הממשלה. אנו מוכנים להגיש לה.מ. את הצעותינו בנידון זה.

ט. עליה

שמחנו להודעת ה. מ. על נכונותו לפעול לטובת הגברת כוח קליטתה של א“י ועל הערכתו החיובית של העליה העברית, כי הגורם העיקרי והקודם לכל בהתפתחות א”י היא העליה העברית. שערי הארץ פתוחים לקראתה הם תנאי ראשון לבנין הארץ ולבנין עם עברי בארץ־ישראל.

בקשר עם ההרחבה המתמדת של שטח המטעים ועם העבודות הצבוריות ובנין ועבודות המדינה העומדות להעשות במשך השנה הבאה. הגנו מדגישים באופן מיוחד את הצורך בנתינת מספר מתאים של סרטיפיקטים לעלית עובדים מסוגים שונים.

העבודות העומדות להעשות תבטלנה את שארית חוסר העבודה בארץ ותדרושנה הרבה ידים נוספות, מקצועיות ובלתי־מקצועיות. הכרתנו היא שעם התחלת העבודות הגדולות יורגש בקרוב חוסר פועלים בארץ, אם הממשלה לא תאפשר עלית פועלים יהודית, שיטתית ומתמדת. חוסר עליה מאורגנת ישמש רק אמתלא לקבלנים ונותני עבודה אחרים להכנסת פועלים זולים מחו"ל, הניתנים לניצול ושעבוד מכסימלי ואשר יהוו נשק בידיהם להורדת תנאי העבודה של הפועלים המאורגנים והבלתי־מאורגנים בארץ.

לא פעם העירונו את הממשלה, כי תקנות העליה הקיימות, ההוראות המיוחדות ואופן הוצאתן לפועל ע“י האדמיניסטרציה של ממשלת א”י והקונסולים בחו“ל עומדות בניגוד לעניני העליה העברית ואינן הולמות את צרכי ההתפתחות הכלכלית של א”י. נעמוד כאן רק על הדברים הנוגעים לעליה העובדת.

ההוראות בנוגע לעולים מסוג “ד” – “תלויים” – מוציאות מן הכלל קרובים של תושבי א“י, שהנם באמת תלויים בהם. יש הכרח להרחיב את הסוג הזה, ביחוד כלפי אחיות בלתי נשואות, כלות והורים זקנים. ביחוד סובלים מהגבלות אלו העובדים בחקלאות ובענפי משק אחרים, כי מרבים מהם נשללת האפשרות של סידור חיי משפחה בארץ, ויש גם שנאלצים לעזוב את הארץ מסיבה זו. ממשלת א”י צריכה לתת הקלות מכסימליות לגבי עולים, המוזמנים ע"י קרוביהם.

מחמת המלחמה הגדולה נשארו יהודים רבים מחוסרי נתינות ומחוסרי פספורטים של ממשלות ארצות מוצאם. במקום אלה משמשים להם תעודות ננסן ואחרות.

במשך השנה האחרונה נפגשו העולים בעלי התעודות הנ“ל במכשולים מיותרים מצד המחלקה לרשיונות. דרישתנו היא שתעודות כאלה תחשבנה כפספורטים רגילים לגבי העולים לא”י.

מס הכניסה, לירה אחת לגולגולת, הנגבה ע“י הממשלה מאת העולים לא”י, מכביד מאוד על העולים העובדים, שהנם מחוסרי אמצעים לרוב. רובם עושים מאמצים גדולים וגם נזקקים לתמיכת מוסדות שונים לשם השגת הסכומים הדרושים להוצאות הדרך, שהן די גדולות, וביחוד בשביל עולים ממזרח אברופה. אין ידם משגת לתשלום המס הזה המכביד ביחוד על בעלי משפחות. ביטול מס הכניסה, לפחות מעולים בעלי סרטיפיקטים, הוא צורך תכוף.

איננו יכולים, בקשר עם פקודות העליה, לעבור בשתיקה על הגירושים מן הארץ, בין מטעמים לגליים, בין מטעמים פוליטיים, ההולכים ורבים בזמן האחרון והפוגעים בהתאם לחוק רק בעולים יהודים, ובעיקר בפועלים עברים.

יחד עם כל העם העברי אנו מביטים על ארץ־ישראל כעל מולדתנו שאנו שבים אליה. הזכות לשוב לארצנו, לעבוד ולחיות בה היא אלמנטרית, שהעם העברי רכש לו והגין עליה במאמצי לא־אנוש במשך דורות רבים. לגירוש יהודי מארץ־ישראל אין הצדקה, ממש כמו לגירוש ערבי בן הארץ הזאת מגבולות א“י, או לגירוש אנגלי מאנגליה. מעולם לא נשלים עם הסעיף 8 של פקודת העליה הנותן רשות לממשלה לגרש עולה יהודי מא”י. הננו דורשים את ביטולו.

תל־אביב, אדר א' תרפ"ט, פברואר 1929