לוגו
לפוליביוס במות אחיו
תרגום: אהרן קמינקא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

מִכְתָּב לְפּוֹלִיבִּיוּס בְּמוֹת אַחִיו    🔗

א (כ)    🔗

[אם את גוויותינו] נערוך לעומת מעשי בני אדם – הרי הן חזקות; אך אם נציג אותן ביחס לטבע, ההורס הכל ומחזירו למקום שיצא משם, הן חלשות מאד.

כי מה הוא הדבר הנצחי אשר יצרו ידי בן־תמותה? את שבעת הפלאים המפורסמים1, ואם יצרה אהבת הכבוד אחרי כן עוד דברים יותר נפלאים, – את כולם יהרסו בימים הבאים עד היסוד2. כך דרכו של עולם, אין דבר עומד, מעטים הדברים הממשיכים קיומם, אם באופן זה או באופן אחר – הכל עשוי להשבר; סופי הדברים הם שונים, אבל בכלל: כל שיש לו תחלה יש לו גם סוף. יש מאיימים לעולם בכליון, ותבל זו, הכוללת כל הדברים האלוהיים והאנושיים, ביום אחד – אם נאמין לחזון ההוא – תתפרק ותשקע שוב בתהו ובהו3 ובמחשכים הקדומים. ועתה ילך אדם ויבכה על חיי יחידים אשר כלו, וישא נהי על קרתגו או נומנטיה או קורינת אשר נשרפו, או גם דברים יותר כבירים אשר אפסו – אם כל זה (העולם), אשר אין לו אף מקום שיפול לתוכו, עתיד לשקוע! ילך אדם ויתלונן על הגורל החצוף כל כך בשביל אשר עליו לא חס! מי הוא בעל גבהות־רוח וגאוה נבערה כזו, שיעוז לעומת חוק ההכרח הטבעי ההוא, השם קץ אחד לכל, לדרוש שיוציא מן הכלל אותו לבדו ואת אשר לו, ומן החורבן המוכן לעולם כולו יציל איזה בית יחיד? לכן הנוחם היותר גדול הוא, שיחשוב אדם מה שקרה לו כדבר אשר סבלו הכל לפניו ועתידים הכל לסבול4, ונראה לי כי מטעם זה עשה הטבע את הדברים היותר קשים למשותפים, כדי שיהיה השויון לנחמה על האכזריות.


ב (כא)    🔗

גם זה יועיל לך הרבה, אם תחשוב כי צערך לא יהיה לעזר לא לזה שאתה מתאבל עליו ולא לך לעצמך: אז לא תחפוץ להמשיך דבר שהוא להבל וריק. כי אילו יכולנו להשיג איזה דבר ביגוננו, לא הייתי מסרב לשפוך על שברך את שאר דמעותי שנותרו לי מיגוני על שברי, ואף עכשיו הייתי מוצא עוד בעיני, שהתרוקנו מבכי על גורלי בעצמי, שארית דמעות, אילו היה זה קצת לטובתך. הבה5, נישא יחד נהי, וכך אעשה את תלונתך לתלונה שלי:

אהה הגורל, הידוע לכל כמרבה לעשות עוול! עד היום נראה היה כאילו הנך מהסס בפני אדם, אשר בחסדך הגיע למצב נערץ כל כך, שאף הקנאה לא דבקה בהצלחתו – דבר אשר לא הרבה זוכים לו. אך עתה הבאת עליו את הצרה היותר קשה שיכלה למצוא אותו, כל זמן שהקיסר חי; כאילו הבטת עליו מכל צד וראית כי רק בזה יוכלו למחוץ אותו מכותיך. מה היית יכול לעשות אחרת? לגזול כספו? מעולם לא היה דבק בו. גם עתה הוא דוחה אותו ככל יכלתו, ובהיות לו נקל כל כך לרכוש אותו, אינו מוצא זיקה אחרת אליו זולתי המיאוס. – או לגזול ממנו את ידידיו? ידעת, כי הוא כה חביב, שבמקום האובדים ימצא על נקלה חדשים. מכל בעלי־המשרה שראיתי בחצר המלכות, אותו הכרתי כאדם אשר הכל מבקשים אותו לידיד לא בשביל תועלת אלא מתוך חיבה. – או לגזול את שמו הטוב? הוא כה איתן, שגם על ידך לא היה יכול להתמוטט. – או לגזול את בריאות גופו? ידעת, כי נפשו לא רק נזונה במדעים אלא כל כך דבקה בהם, שהיא בצורה עד כדי להתגבר על כל מכאובי הגוף. – או לגזול את חייו? מה פחותה היתה בשבילו הרעה הזאת, בהיות תהלתו הרבה מבטיחה לו אריכות ימים יתרה. בעצמו כבר פעל זאת, כי החוק היותר טוב ממנו יהיה קיים ובחיבוריו הנעלים במקצוע המליצה עשה לו שם אשר לא יכּרת, כל עוד שיהיה כבוד נתון לדברי ספר6, כל עוד שיכירו את המרץ שבלשון הלטינית ואת החן שביונית, ינון שמו בין הגדולים, אשר בצדם התיצב בכשרונו או – אם ענותנותו לא תודה בזה – אליהם התקרב.7 [כב] כך היית זומם רק, איך תביא עליו הצרה היותר רבה. הן לפי טובו של אדם הוא מוסיף להיות רגיל לעמוד כנגדך, הזועם בלי הרף ונורא גם בהיותך מושך חסד. מה נקל היה לך להמנע מלפגוע באיש הזה, אשר הטובות שעשית עמו היו מיוסדות בזכויות חשובות, ולא הגיעו אליו ממך, כדרכך, על פי מקרה נבער משכל?


ג    🔗

נוסיף על תלונה זו, אם אתה רוצה, איך נהרסו כשרונות העלם הזה8 בראשית פריחתם, איך ראוי היה לעמוד בצד מעלת אח כמוך, בעוד אשר לך היתה זכות מספיקה עד שלא להצטער גם אילו לא היה ראוי לכבוד. אבל הכל מעידים עליו טובות. מצטערים על אבדתו לכבודך, ומהללים אותו לכבודו. לא היה בו דבר שלא שמחת עליו. הן אתה היית פורש מדת טובך גם על אח שאינו טוב כל כך, אבל בו מצאת האחוה מצדך מקום להתגדר בו בלי עיכוב. הוא לא השתמש מעולם בהשפעתו כדי לגרום נזק למי שהוא, לא הזכיר שאתה אחיו כדי לאיים בזה על אחרים; צניעותך היתה לו לדוגמא בהתנהגותו, ולא שכח כי אתה אמנם תפארת לקרוביך, אבל גם נטל־חובה עליהם. היה לו די אומץ לשאת על שכמו את המשא הזה.

אהה לגורל הקשה שאינו נושא פנים אף למצוין במדות טובות! קודם שהגיע להכיר את כל מלוא אשרו, נגזר מן החיים. אני מרגיש שאין מרירותי מתבטאת כל צרכה; אין דבר יותר קשה מלמצוא את המלים המתאימות למכאוב גדול. אף על פי כן, אולי כך נוכל להביע רגשותינו יחד: “מה היתה כונתך, גורל בז־לצדק ומתנהג באכזריות? הכי כה מהרת להתחרט על החסד שנטית? מה תכלית האכזריות הזאת, להתנפל בין אחים ולנתק על ידי רצח את הקשר בין נאהבים ונעימים, להרוס את בית הצעירים הנעלים האלה, בלי שהיה דופי אף באחד מהם, ולהביא שואה בלי כל סיבה? כנגדך אין איפוא תועלת בתמימות ובשמירת כל חוק בקפדנות, ולא בפשטות החיים כמו בדורות קדומים, ואין מגן במעלה רמה מאושרה ביותר, אף שהזוכים בה מוסיפים להתנהג בפרישות, ולא אהבה לבבית ומתמידה למדעים, ולא רוח נקיה מכל כתם? שרוי באבל פוליביוס, ועל ידי מה שאירע לאחיו הוא נזכר בכל פגע שאתה יכול להביא, עד שגם לכל נוחם באבלו ילווה הפחד. מה קשה העוול שגרמת! פוליביוס שרוי באבל, ובעוד אשר הקיסר מושך לו חסד, הוא מלא צער! זאת איפוא היתה כונתך, גורל חצוף! חפצת להראות שאין מגן כנגדך, אף לא מצד הקיסר בעצמו!”


ד (כג)    🔗

כך יכולים אנו להוסיף ולהתלונן על הגורל, אבל לשנות אותו לא נוכל; הוא קשה ואכזר. לא התלונה ולא הדמעות ולא הטענות עושות עליו רושם; הוא אינו חס ואינו מוחל. לכן טוב שנמנע מבכי שלא יועיל, יותר יוכל אבלנו להוליך אותנו אליו (אל המת) מאשר להחזיר אותו אלינו. הצער רק ידכא אותנו ולא יועיל לנו. נחיש לעזוב אותו ולשחרר הנפש מהתנחומים הריקים וגם מהתשוקה המרה ההיא להשתעשע ביגון. בפני דמעותינו לא יכנע הגורל, רק שכלנו יגבר עליו. שא עיניך וראה כל בני־תמותה מסביב! בכל מקום יש על מה לבכות. זה נדחף לעבודתו יום יום מתוך סבל עוני, וזה אינו מוצא מנוחה מתוך תשוקה לכבוד, זה מלא פחד מפני העושר אשר רכש לו כחפצו, ומילוי משאלותיו נהפך לו לנגע, וזה כורע תחת עול דאגה או עמל, וזה נבהל מפני ההמון הסובב תמיד את מעונו. זה מתאונן שיש לו בנים, וזה על שאבדו לו. הדמעות תכלינה ולא יהיה קץ לסיבותיהן. הכי אינך רואה מה היא ההבטחה שניתנה לנו מצד סדרי הטבע, אם הבכי הוא בראשית חיי היצור האנושי הנולד? בהתחלה זו אנו יוצאים לעולם ועמה מתאימים אחרי כן מקרי שנות חיינו. כך אנו ממשיכים ימינו, ולכן עלינו להצטמצם בכל מה שמוטל עלינו לעשות יום יום ולחשוב תמיד, כמה דברים קשים אורבים מאחורינו, וכי טוב שנחסוך את דמעותינו9, אם אין להמנע מהן. דבר שמשתמשים בו כל כך הרבה צריך ביותר לחסכון.


ה    🔗

גם זה יועיל לך; אם תחשוב כי צערך יהיה פחות מאשר לכל אחר רצוי לזה שאתה מתאבל עליו. או שאינו רוצה בצערך, או שאינו יודע אותו. הרי אין טעם לשרות כזה, אם מי שלכבודו נעשה אינו מרגיש בו, ואז הוא מיותר, או מרגיש בו ואינו רצוי לו. [כד] יכול אני להגיד בלי פקפוק שאין בכל העולם מי שימצא שעשועים בדמעותיך; אם כן איפוא, איך תוכל ליחס לאחיך רגש שלא נמצא בלב שום אדם נגדך: שירצה לענות אותך בצער ולהרחיקך על ידי זה ממלאכתך, זאת אומרת מהלימודים ומעבודת הקיסר? אין זה מתקבל על הדעת. הן הוא חיבב אותך כמו אח וכיבד אותך כמו אב והיה כפוך לך כמו לאדון. לפי רצונו הם געגועיך עליו אבל לא יסוריך בשבילו. למה איפוא תתמוגג בצער, אשר, אם היית מרגיש, רוצה הוא שתשים קץ לו? אילו היה זה אחר אחר, אשר רצונו לא ברור לי, הייתי מניח כל זה בספק ואומר: “או שהוא חפץ שתצער עצמך בדמעות בלי הפוגות – אז איני ראוי להרגשה כזאת מצדך; או שאינו חפץ – ואז עליך לעזוב את האבל שאינו נאות לא לך ולא לו. אח שאין בו חיבת־חסד לאחיו10 אינו כדאי לגעגועים כאלה, ומי שיש בו חיבה זו, אינו רוצה בהם”. אולם באח הזה, אשר חיבתו אליך מנוסה כל כך, ברור הוא כי אין דבר יותר קשה עליו מהאבל הקשה שיענה אותך על מותו וימריצך לשפוך דמעות בלי כל סוף מעיניך שאינן ראויות ליסורים כאלה.

חיבתך לאחיך תמצא מעצור בפני דמעות שאינן צריכות, ביותר כשתחשוב איך אתה צריך להיות למופת לשאר אחיך באומץ־לב לעומת האסון שפגע בכם. כמו שמצביאים גדולים בשעה שהמצב מדאיג מתכונים להראות פנים של שמחה ומכסים על הפגעים הרעים במחזה חדותם, כדי שלא ימוג לב החיילים בראותם דכאון לב המצביא, כן גם עליך לעשות. עליך להעמיד את פניך באופן שונה מהרגשותיך ולהשליך אם אפשר את העוצב בכלל מקרבך, ואם אי אפשר, אזי עליך לכבוש ולטמון אותו שלא יוכר בחוץ, ועליך להשתדל שיעשו גם אחיך כמוך, כי חושבים יהיו לישר ונכון מה שאתה עושה ואת נפשם יכוננו לפי מראה פניך. צריך אתה להיות להם בעצמך לנחמה וגם למנחם, ולא תוכל לעצור בעד אבלם כל זמן שאתה מתאבל.


ו (כה)    🔗

גם זה ישים מעצור לאבלך: שתערוך לעיניך כי אין דבר ממה שאתה עושה נשאר במסתרים. הדעה המוסכמה בקהל11 הטילה עליך תפקיד גדול ועליך למלא אותו. כל המון המנחמים המקיף אותך חוקר וצופה לתוך נפשך. כמה יש בה מן העוז לשאת מכאובים, ואם יכול אתה לעמוד רק בימי הצלחה או לסבול גם פגעים כגבר. מבט עיניך גלוי לכל. חפשים הם יותר לכל דבר, האנשים שהרגשותיהם יכולות להסתתר, אבל לך אין רשות לסודות. המזל הציג אותך בקרן אורה רבה. הכל יֵדעו איך תתנהג במחץ הפצע, אם יכריע אותך מיד כשפגע בך או תשאר זקוף קומה. כבר הרימו אותך למעלה גבוהה אהבת הקיסר אליך ושקידתך על המדעים, דבר המוני ושפל לא יאות לך. ומה יותר שפל ודומה למנהג הנשים, מאשר להתמכר כולו לרגשי־מכאוב? אף כי האבל אחד הוא לך ולאחיך, לא יורשה לך כל דבר כמו להם. יש דברים שלא תרשה לך דעת הקהל לפי המדרגה שהגעת אליך במדע ובמוסר. הרבה דורשים ומחכים ממך. אילו רצית להיות רשאי לעשות הכל, לא היית צריך למשוך עליך עיני הכל. עכשיו חייב אתה למלאות מה שהבטחת לכל המהללים את פרי כשרונותיך, לכל העושים העתקות מספריך ואשר גם, מחוץ למצבך המרומם, על כשרונך לא יוכלו לוותר12. הם השומרים על מצב נפשך. אינך יכול לעשות דבר שאינו ראוי לאדם שלם ומלומד, מבלי שיחזרו בם רבים מהערצתם לעומתך. לא תוכל לבכות בלי הפוגות, ולא רק זאת לא ירשו לך; לא תוכל אף להאריך את שנתך בשעות מן היום ולא לבקש מחבוא בנוה שקט מפני השאון ולא לשעשע עצמך, כשאתה עיף מעבודת משרתך, בעונג נסיעה או במחזות משתנים, או לסדר לך את היום כחפצך. [כו] דברים רבים אינם מותרים לך שהם מותרים לאנשים פחותים העומדים בקרן זוית. עבדות גדולה הוא מצב רם, לא תוכל לעשות הכל כעולה על רוחך, צריכים להשמע דברי אלף אנשים, הרבה מכתבי־בקשה יש לסדר, ולמען הציע את המון הענינים המתקבצים מכל מרחבי המדינה זה אחר זה למשפט המושל המרומם, צריך אתה לרומם גם את מצב נפשך. אני אומר שאין לך רשות לבכות, מפני שאתה צריך להקשיב לבקשות בוכים רבים; חייב אתה למחות את דמעותיך, כדי שתוכל למחות דמעות הכושלים הרבים, המשתוקקים לעורר רחמיו של הקיסר החנון.


ז    🔗

עוד זה יהיה לך על נקלה לעזר: כשתחפוץ לשכוח כל הרעות, זכור רק את הקיסר; שים לב, כמה נאמנות אתה חייב לו בעד חסדו, וכמה שקידה על שרותך. אז תכיר כי אין לך רשות להיות כפוף (מצער), כמו שאין רשות כזאת לאיש אשר לפי האגדה – אם היא נכונה – נושא על שכמו את העולם13. אף לקיסר, אשר לו הכל שרוי, לא מותרים מטעם זה דברים רבים. כשהכל ישנים14 הוא עֵר ומגין עליהם; כשהכל נחים הוא עובד; כשהכל מתענגים הוא עמל; כשהכל בטלים הוא עסוק. משעה שהקדיש עצמו לשלטון על חוג הארץ15 חדל לחיות לעצמו, וככוכבים הסובבים תמיד בלי לאות במרוצתם אינו יכול לעמוד דומם או לעשות דבר לעצמו. בדרך זו מכריח הלחץ גם אותך, אין לך הרשות להשגיח על תועלתך ועל חפץ לבך. כל זמן שהקיסר מושל בחוג־הארץ לא תוכל לקחת חלק לא בתענוגים ולא במכאובים ולא בשום דבר (פרטי), כולך רק לקיסר אתה נתון. הוסף על זה כי בהיותך אומר תמיד שהקיסר יקר לך מחייך חובה קדושה היא לך כי בעוד הקיסר חי לא תתאונן על שום מקרה ופגע. אם הוא בשלום – כל אשר לך בשלום, לא אבד לך כלום, ועיניך לא רק בלי דמעות אלא גם צוהלות תהיינה. הוא לך הכל ובמקום כל דבר בעולם. הרי ממדת חכמתך וחסידותך רחוק הוא שתהיה כפוי טובה להצלחתך, אם, בעוד הוא בשלום, תרשה לעצמך לבכות על איזה דבר.


ח    🔗

עם זה הנני להעיר אותך גם על דבר לא כל כך יסודי אבל יותר נוגע ברגש פנימי16. בכל פעם שתכנס לביתך תוכל לפחוד מפני העצבון; בזמן שתשא עיניך אל האלהות הקדושה לך17, לא יהיה לו שליטה עליך. כל אשר בקרבך מתחזק על ידי הקיסר; במדה שאתה מתרחק ממנו, יארוב היגון לבדידותך וכאילו ימצא הזדמנות לזחול לתוך נפשך הנחלשת. לכן לא תוכל גם לסבול פרישה כל שהיא מעבודתך המדעית. הפעם תגמול לך טובה הספרות אשר זמן רב היית נתון לה באהבה כה נאמנה. הפעם ילוו אליך הרבה הומירוס וּוירגיליוס, אשר רכשו להם זכויות כה רבות בקרב הגזע האנושי כמו שרכשת לך אתה בכלל וגם בעבודתך בספריהם, בהביאך אותם לידיעת רבים אשר לא למענם נכתבו בתחלה18. כל השעות אשר תקדיש להם – תהיינה לך בטוחות מיגון. מלבד זה תכתוב כפי יכלתך ספר על מפעלות הקיסר, למען ישבח דור לדור את תהלתן הלאומית19. הוא בעצמו יתן לך בשביל הצגת הדברים וסידור זכרונם את החומר ואת הדוגמא20. [כז] לא ארהיב בנפשי לעורר אותך שתנסה באותו החן המסוגל לך לענוד כתר גם ממשלי איסופוס, מפעל אשר לא ניסו בו הרומאים עדיין את כוחם. אמנם קשה הוא לנפש כה מדוכאה, שתקרב כה מהר לעבודות ספרותיות כאלה המשמחות הרבה את הלב; אבל זה יהיה לך אות להתגברותה ולשיבתה לאיתנה, גם יהיה ביכלתה לעבור מן העיון בספרים יותר רציניים לעבודות קצת נוחות ומשעשעות21. בספרים ההם מושכת את הנפש, גם כשהיא חולה ומתלבטת ביגונה, חשיבותו של הענין, ובעבודות אלו, אשר לטפל בהן צריכים בבדיחות הדעת, היא לא תוכל להתעסק כל זמן שלא הגיעה למנוחתה השלמה. לכן יהיה עליך להרגילה בתחלה בחומר הרציני ולהקל אחרי כן פעלה בעבודה יותר מבדחת.


ט    🔗

ועוד דבר יניח לך הרבה מעצבך: אם תחזור ותשאל עצמך תמיד, הכי בשבילי אני מתאבל או בשביל הנפטר? אם בשבילי, אזי אין לי להתפאר עוד בחיבתי למת, וליגוני יש רק ההתנצלות שהוא בגדר הכבוד, ובמדה שהוא נוטה לתועלת הוא מתרחק מחסד של אמת22. אולם בודאי לא יאות כלל לאיש ישר שיעשה חשבונות באבלו על אחיו. ואם בשבילו אני מתעצב, אזי עלי לחרוץ משפט באחד משני אפנים: אם אין הרגשה נשארה למתים, השתחרר אחי מכל תלאות החיים וחזר למקום אשר בו היה קודם שנולד, ובהיותו רחוק מכל פגע אין לו עוד לא מורא ולא תשוקה ולא סבל. האין זאת השתוללות, שלא לחדול מהצטער על מי שכל רגש צער לא יהיה לו עוד לעולם? ואם יש לנפטרים רגש כל שהוא, אזי רוח אחי כמו משוחררה עכשיו מבית כלא ששכנה בו זמן רב, היא בת־חורין וחופש להנאתה, שׂשׂה על הסתכלותה בטבע ובדרכי בני אדם ממרום משכנה, וביותר על הכרת האלהות מקרוב אחרי אשר עמלה הרבה בחיים לשוא להשיג אותה בשכל23. למה איפוא אתמוגג מיגון עליו, שהוא מאושר – או אינו כלום? לבכות על המאושר, זו היא קנאה; על מי שאינו – סכלות. [כח] או שמא אתה מצטער מפני שנראה לך כי במותו אבדו לו נכסים רבים ועצומים שאסף? אם חושב אתה שאבד לו הרבה, חשוב גם כי יתרים הם הדברים שאין לו עוד לדאוג עליהם, לא יציק לו עוד הכעס ולא תדכא אותו מחלה, לא יגרה אותו חשד ולא תרדוף אותו הקנאה המנקרת וזועמת על קניני אחרים, לא יטריד אותו הפחד ולא יגזול את שלותו המקרה הכוזב המטלטל חיש קל מתנותיו ממקום למקום. כשתעשה חשבון נכון תמצא כי יותר מה שהרויח ממה שהפסיד. אמנם הוא לא יהנה עוד מנכסים שהיו לו בזכותך ובזכות עצמו, לא יקבל עוד חסדים ולא יעשה אותם; התחשוב אותו לאומלל על שאין לו עוד אלה, או למאושר על שאינו צריך להם? האמינה לי, מאושר הוא יותר מי שיכול לוותר על ההצלחה24, ממי שזוכה בה. כל הקנינים האלה המשעשעים אותנו בהנאה מרהיבה וכוזבת, הכסף, הכבוד והמשרה ודברים דומים, אשר בני אדם צופים עליהם בתאוה עיורת, אין רוכשים אותם בלי עמל, אין רואים אותם בלי קנאה, ואת אותם האנשים שהם מפארים הם גם דוחקים, הם מטילים יותר אימה משמביאים תועלת, מתפוררים הם ולא בטוחים, לעולם אין להחזיק בם, כי אף אם לא נירא ממה שיתרחש בעתיד, כבר שמירת אושר גדול כרוך בדאגה. אם רצונך להאמין למעמיקים בחקר האמת: החיים בכלל הם עונש25. אנחנו מושלכים לתהום זה העמוק והסוער, וגלים על גלים עוברים, רגע מרימים אותנו להצלחה פתאמית ורגע דוחפים אותנו ליסורים יותר קשים, מטולטלים אנו תמיד ולא מוצאים מקום לעמוד הכן. תלויים אנחנו ומתנודדים על השטף וכושלים איש בחברו, לפעמים ספינתנו טובעת ותמיד מפחדים אנו שתטבע. ובעוד אנו נוסעים בים הזה בסער וסופה, אין חוף אחר נגדנו זולת המות! אל תהיה איפוא עינך רעה באחיך הנפטר: הוא מצא מנוחה, הוא הגיע לחופש, לבטחון, לנצח. הוא הניח מאחוריו את הקיסר ומשפחתו והניח אותך ואת אחיך בחיים. קודם שיכול היה המקרה לשנות את מצבו הטוב, הלך לו, בעוד הצלחתו קיימת והוא נהנה מכל מתנותיה. עכשיו זכה לחופש במרחבי הרקיע; משפלותנו ודחקנו (בארץ) התעלה למקום אשר, איך שיהיה, הוא מקלט מאושר לנשמות משוחררות מכבלים26. עכשיו הוא מתהלך כבן־חורין וצופה בעונג על כל טוב יצורי העולם27. אתה טועה: לא שקע אורו של אחיך, כי לאור יותר קיים זכה. דרכו אשר הלך בה משותפת לכולנו. למה נבכה על גורלו? הוא לא עזב אותנו אלא צעד לפנינו. [כט] האמינה לי, לאושר צריכים לחשוב אותו, כי המות הוא מצב מאושר. הלא אין דבר בטוח אף ליום אחד. מתוך הערפל המכסה את האמת, מי זה יוכל להכיר בחזון, אם המות המיט רעה על אחיך או הביא לו תועלת?


י    🔗

אף זאת צריכה להיות לך נחמה, בהיותך מבקש צדק בכל דבר, שתחשוב כי לא נעשה לך עוול באבדת אח כזה, אלא חסד נעשה עמך, שיכולת ליהנות מאחוַתו זמן ארוך. שלא כהוגן הוא, אם אין מניח אדם לנותן מתנה את המשפט על מתנתו, ומרבה לחמוד הוא, מי שאינו מכיר את הרווח במה שקיבל, אלא את הנזק במה שהוא מחזיר. כפוי־טובה הוא הרואה עוול בסוף הנאתו, וסכל הוא החושב שאין פרי אלא בקנינים ההווים ואינו מוצא די נחת בקנינים שהיו לו, ואינו מכיר כי אלה שעברו הם היותר בטוחים, כי אין לפחוד עוד מהפסקתם. גבולות צרים עושה אדם לשעשועי נפשו, אם הוא חושב כי הנאה היא רק במה שיש ובמה שעיניו רואות, ומה שהיה לו לפנים אינו כלום; כי ההנאה עוזבת אותנו, היא שוטפת ועוברת וכמעט קודם שבאה היא חולפת. לכן טוב לכוון את הדעת כלפי העבר ולהעלות בזכרון כל מה שהיה לנו באיזה זמן לשעשועים, להגות בו הרבה ולהפוך בו28. זכרון ההנאות הוא ארוך ונאמן יותר ממציאותן. היה לך האח היותר טוב – את הדבר הזה חשוב לחסד היותר גדול; אין לך לחשוב, כמה זמן היה יכול עוד לחיות, אלא כמה חיה. הטבע לא מכר אותו לך ולשאר אחיך לעבד, אלא השאיל אותו, וכפי שהיה טוב בעיניו דרש שתחזירו אותו ולא שם לב אם כבר שבעת מחייו, כי אם עשה לפי החוק אשר לו. אם יתאונן אדם על שהוא צריך להחזיר כסף שלוה, ואף גם כסף אשר קיבל בלי חובת רבית – הכי לא יהיה זה איש חסר־צדק? הטבע נתן את החיים לאחיך כמו שנתן אותם לך; הוא משתמש בזכותו אם הוא ממהר לגבות חובו ממי שירצה29. לא אותו צריכים להאשים, כי תנאיו היו ידועים, אלא את נפש־האדם השוקקה המרבה לשכוח את חוק הטבע ואינו זוכר את גורלו בחיים עד שבא התובע לגבות. לכן עליך לשמוח שהיה לך אח טוב כזה וליהנות ממתנה זו, אף אם היתה ברשותך זמן יותר קצר מאשר קוית. חשוב כי נעימות יתרה היתה בחייו, ומאורע אנושי מותו. הלא אין דבר סותר את עצמו יותר מזה, כשאדם מדוכא על אשר אח יקר היה נתון לו רק במשך זמן קצר ואינו שמחה על אשר היה נתון לו בכלל.


יא    🔗

“אבל הוא פתאם נקטף”. כל אדם טועה מתוך קלות דעת, ומרצונו הוא שוכח כי חביביו הם בני־תמותה. הטבע לא התחייב לשום אדם בשטר, שיסדר את חוק־ההכרח שלו כפי שינעם לאדם. בכל יום עוברות נגד עינינו לויות של מתים ידועים ובלתי־ידועים לנו, ואנחנו מַפנים דעתנו וחושבים למאורע פתאמי דבר שבמשך כל חיינו מכריזים באזנינו את בואו. לכן אין כאן עוול מצד המזל, אלא דרך תהפוכות מצד האדם שאין נפשו רווה והיא רוגזת על שהיא צריכה לצאת ממחיצה אשר כל הכניסה לתוכה לא היתה אלא בחסד. [ל] מה נעלה היה על זה האיש, אשר בהוודע לו מות בנו אמר דבר ראוי לאדם גדול: “כשנולד לי כבר ידעתי שימות30. אין להתפלא כלל, כי לאיש אשר כזה היה בן שיכול למות מות גבורים. את הבשורה על מות בנו לא קיבל כדבר חדש. מה יש בזה חדש, אם אדם מת, אשר כל חייו הם רק נתיבה למות? “כשנולד לי כבר ידעתי שימות”. הוא הוסיף על זה דבר שיש בו עוד יותר חכמה ועוז נפש: “ולכך הוא נוצר”. לכך נוצרנו כולנו, כל מי שיצא לאור החיים, נועד למות. ישמח כל איש במה שניתן לו, ויחזירו כשיתבעו ממנו. בזמנים שונים תופס הגורל את בני האדם, אבל אינו מתעלם אף מאחד מהם. צריכים אנחנו להיות תמיד נאזרים בגבורה, אין לנו לפחוד מפני המוכרח לבוא, ועלינו להיות עתידים לכל מאורע אפשרי. הכדאי לדבר על שרי־צבא ועל בניהם ועל מדינאים שהיו מפורסמים במשרות קונסולים ובכמה נצחונות, ונעשו לחללי הגורל האכזר? ממלכות שלמות עם מושליהן, עמים ושריהם כרעו תחתיו; כל בני אדם, וגם כל הנמצאים צופים ליום אחרון. לא סוף אחד דומה לכל אדם, יש נתפס בחצי נתיבת חייו, ויש אובד בראשית ימיו, ויש עייף בזקנה מופלגה וקשה לו להגיע לקצו והוא משתוקק אליו. בעוד שהזמנים שונים, אל מקום אחד אנחנו הולכים. אינני יודע אם יתר סכלות הוא שלא לדעת חוק המות, או יותר חציפות להתקומם כנגדו. בוא נא וקח בידיך את שירי שני הסופרים הגדולים אשר הרבית לפרסם בעבודת כשרונך31, ואשר יצרת מחדש עד אשר אף בהשתנות צורתם נשאר להם חנם32, כי כך תרגמת אותם ללשון אחרת וזה היה תפקידך היותר קשה, שמשכת אחריך את יתרונות יסוד הספר ללשון התרגום. בכתובים ההם אין אף ספר אחד שלא יתן לך דוגמאות מרובות מהחליפות בחיי אדם, מהמקרים המפתיעים ומהדמעות הנשפכות מסיבות שונות. קרא נא, איך המשורר מרעים בקולו33 בהגיון רם על מעשים כבירים, ותבוש אם יחליש כוחך לרדת ממרום דברי החזון אל שטח שפל. אל תתן לאחרים לפקפק בך, שיתפלא איש על חיבוריך המופתיים וישאל: איך יכול היה איש כה חלש ברוחו לתפוס דברים כה גדולים ונשגבים.


יב    🔗

טוב שתפנה מן הדברים המדכאים אותך אל הדברים הרבים שהם לך תנחומים: ראה את אחיך הטובים, את רעיתך, את בנך. לטובת כל אלה נתן לך הגורל חלקך בטוב; נותרו לך רבים שתוכל להנחם בם. [לא] הזהר מן הכלמה, שיהיה נראה לכל כאילו כאב אחד שוקל אצלך יותר מכל התנחומים הללו. הנך רואה כי כולם סובלים עמך את המחץ ואינם יכולים לעזור לך, ותכיר כי אף מחכים הם כי אתה תקל להם לכבוש צערם. וכיון שהם אינם אנשי מדע וכשרון כמוך, עליך מוטל ביותר לעמוד בעוז נגד הכאב המשותף, אבל גם זה הוא במקום נחמה, כשהצער מתחלק בקרב רבים, ואם כל אחד נושא חלק ממנו, מצער הוא החלק הנשאר לך.

לא אוכל גם לחדול מלהזכיר לך את הקיסר. כל זמן שהוא מושל בארצות ומראה לכל איך טוב יותר לשמור את השלטון על ידי חסדים מאשר בכלי זין; כל זמן שהוא שליט בבני־אדם, אין לדאוג שתרגיש באבדה שאבדה לך. בו לבדו יש לך די מחסה ודי נחמה. התאושש נא, ובכל פעם שדמעות עומדות לפרוץ מעיניך, הבט אל הקיסר! לעומת תמונתו המפוארה והנקדשה34 תפוגינה הדמעות. זוהר פניו יכבוש את עיניך שתכונן אותן רק אליו ולא תביט על שום ענין אחר. הוא, אשר בו תהגה יומם ולילה וממנו אינך מסיח את דעתך אף רגע, יכונן את מחשבותיך והוא יהיה מגנך בפני המקרים. אין ספק אצלי כי הוא, אשר מדת טובו וחסדו לעומת כל סביביו היא כה רבה, כבר הקל את מכאובך בהרבה תנחומים ומצא הרבה דברים שיעצרו בעד יגונך. אולם מה בכך, אף אם לא עשה דבר מכל אלה, הכי אין די תנחומים לך בזה לבד, שאתה מביט בתמונת הקיסר ומפנה אליו את מחשבותיך? ישמרו אותו האֵלים לאורך ימים בארץ, יזכה להגיע במעשים למעלת אבגוסטוס האלהי ולהאריך ימים ממנו ובכל ימי חייו על האדמה אל יקרב המות אל אחד מבני משפחתו. יזכה לגדל את בנו בנאמנותו הרבה למנהיג במלכות רומא ולראות אותו כחבר בשלטון אביו35 קודם שיהיה ממלא מקומו. מאוחר יהיה ורק בימי נכדינו יוודע היום, אשר בו ידרש מאת אבותיו להאסף אליהם למרום שמים.


יג (לב)    🔗

הרחק ידיך מעליו, הגורל! ואל תראה בו את כוחך, אם לא למען הביא עליו ברכה36. הנח לו שירפא את נגעי הגזע האנושי החולה והמדוכא. הנח לו שיגדור ויתקן את הפרצות אשר עשה בשגעונו המושל אשר קדם לו37. יוסיף נא להזהיר לעד הכוכב הזה, אשר עלה על שמי כל הארצות ששקעו בתהומות והתכסו בערפל! הוא ישקיט את גרמניה, יפתח שערי בריטניה, יזכה לנצחונות במדינה ולהוסיף עליהם חדשים, אשר גם אני עוד אוכל לראותם, ויש לזה תקוה לפי מדת החנינה העומדת בשורה ראשונה בין מדותיו הטובות. הן לא השליך אותי כך למטה, כאילו לא ירצה עוד להרימני; באמת אף לא השליך אותי, אלא את הנדחף מהגורל והנופל הוא החזיק, ואת השוקע בתהום הוא אחז בנעימות כמו בחסד אלהי והניח במקום מחסה38. לטובתי השתדל אצל הסינאט, ולא רק נתן לי את חיי אלא השיג אותם בשבילי בבקשה. הוא יראה כרצונו וישקול את משפטי; או שישקיף בצדק ויחרוץ אותו לטובתי, או שחנינתו תחרוץ אותו לטובה. בין כך ובין כך תהיה זכותו שוה לעומתי, אם יכיר אותי לנקי מעוון או רק ירצה לראותני נקי. בינתים נחמה רבה היא לי בעניי כשאני רואה את רחמיו פרושים על פני כל שטח ארצות מלכותו, והם אשר אף מקרן זוית זו שאני קבור בה כבר השיבו לאור החיים כמה אנשים שהיו כמו טמונים בתחתית האדמה במשך הרבה שנים, בודאי גם ממני האחד לא יתעלמו. הוא לבדו יודע את הזמן הנכון להביא עזרה לאיש ואיש; מצדי אני אתאמץ רק, שלא יבוש מהגיע אלי בחסדו. אשרי חנינתך, קיסר, הגורמת לגולים שיהיו חייהם בימיך יותר טובים מאשר היו זה לא כבר חיי נסיכים בימי קיוס (קליגולא)! אינם רועדים ממגור, אינם מחכים למות בכל שעה ואינם נבהלים למראה כל ספינה מתקרבת. על ידך הם יודעים לא רק שיש קץ לגורל האכזר, אלא גם שיש תקוה למצב יותר טוב, ולפי שעה מנוחה. כדאי שתדע, כי סימן לצדק גמור בברק־העונש הוא, אם אף הנפגעים ממנו מכבדים אותו.


יד (לג)    🔗

הנשיא הזה איפוא, אשר בו מוצאים תנחומים כל בני אדם יחד, הוא, אם לא אשגה, כבר גם את נפשך השיב ולפצעך הגדול מצא תרופה. הוא כבר חיזק את ידיך בכמה דרכים והעיר את רוחך בכל מיני דוגמאות שאובות מזכרונו המצוין שתחזור למסלולה הרגיל; את כל לקחי החכמים הציע לפניך בכשרון הדיבור המיוחד לו. לא יכול אדם למלאות תפקיד מוכיח כזה יותר ממנו, המשקל היותר כבד יש לדברים היוצאים מפיו כמו מפי נביא39; כבודו האלהי יכניע את כוחו של יגונך. חשוב איפוא כי הוא המגיד לך40: "לא בך בחר הגורל ליסרך קשה באסון; אין בית בכל העולם, ולא היה בית, בלי איזה מקרה־אֵבל. לא אשים לב למעשי יום יום, שהם פחותי ערך אבל יש בם די יסורים41, ואדבר רק על המאורעות הציבוריים וקורות הזמנים במלכות. הנך רואה כל התמונות הללו המקשטות את טרקלין הקיסר? על כל אחד מהגדולים האלה ידוע כי איזה פגע קרה לו בביתו. כל אחד מאלה, אשר תפארתם מתנוססת לדורות, סבל מגעגועים על בני משפחתו שנפטרו או בני משפחתו התאבלו עליו קשה. מה אספר לך על סציפיון האפריקני, אשר מות אחיו נודע לו בהיותו בגלותו? האח הזה אשר הציל את אחיו מבית האסורים42 מן המות לא יכול היה לפדות אותו (נודע לכל איך באהבתו לאחיו התקומם אף כנגד המשפט; ביום שהציל את אחיו מידי שליח בית־דין, ערך הוא בתור איש פרטי מחאה כנגד השופט העממי43), הוא נשא באומץ לב את היגון על מיתתו כמו שהגן עליו בחייו. הכי אזכיר לך את אמיליאנוס סציפיון, אשר כמעט בזמן אחד ראה את תהלוכת־הנצחון של אביו ואת הלוית שני אחיו שמתו? הוא היה עדיין עלם צעיר וכמעט ילד וגבר על רגשותיו לעומת השואה שבאה על משפחתו פתאם קרוב ממש לנצחונו של פאולוס44, באותה הגבורה שהיתה ראויה לאדם הנוצר לכך, שיתקיים לרומא גבור כסציפיון או שלא תתקיים קרתגו45".


טו (לד)    🔗

“מה אומר על שני בני־לוקוללוס הנאהבים אשר המות הפריד ביניהם, מה על בני בית פומפיוס, אשר הגורל האכזרי לא התיר להם אף שיפלו יחד חללים. סכסטוס פומפיוס האריך ימים בתחלה על אחותו, וכאשר מת התרופף מצב השלום אשר איחד את מלכות רומא. הוא האריך ימים גם מאחיו הנעלה, אשר הגורל הרים אותו כאילו רק למען ישליך אותו למעמקים בשקיעה לא פחות קשה משהשקיע את אביו. ואחרי הצרה הזאת עוד הראה סכסטוס פומפיוס את כוחו לא רק בהבלגה על הצער אלא גם לעמוד במלחמה. אין מספר לדוגמאות מהרבה משפחות, איך הפריד המות בין אחים; באמת לא ראו להפך כמעט אחים מזקינים יחד. אולם אסתפק בזכרון מקרים מעטים ממשפחתנו. הן לא יהיה איש נעזב כל כך מהשכל הישר, שיתאונן על מקרי מות, אם הוא יודע כי גם על בית הקיסרים גזר הגורל בכי תמרורים. לאבגוסטוס האלהי אבדה אחותו אוקטביה האהובה מאד; גם אותו, שהיה מיועד לעלות לשמים, לא שיחרר הטבע מן ההכרח לסבול אבלות. הוא גם בהרבה מיני צער על מות קרובים נתנסה, כי גם בן אחותו, שהיה נועד למלאות מקומו, מת. לא אספור את כל מקרי־האבל אשר באו עליו, חתניו מתו וגם בניו ונכדיו, ואין בבני אדם מי שהרגיש יותר ממנו בצער בן־תמותה. אבל לבו, אשר היה כה רחב וספג כל דבר, תפס גם את היגונות הרבים, והוא גבר לא רק במלחמותיו על עמים בכמה ארצות רחוקות, אלא גם על הצער השרוי בקרבו. קיוס קיסר, בן ונכד לדודי (הזקן) אבגוסטוס האלהי, ראה בראשית ימי נעוריו את מות אחיו החביב לוציוס – הוא נשיא הנוער, ואחיו מרומם כמוהו בקרב הנוער. היה זה בזמן ההכנה למלחמה בפרתים, והפצע ההוא כאב לו יותר מהפצע אשר סבל אחר כן בגופו, אבל את שניהם נשא בעוז נפש ובתמימות רבה. – לדודי הקיסר46, אחי אבי, אבד אחיו הצעיר ממנו לימים, אבי, דרוּסוּס גרמניקוס, אשר פתח שערים לפנים גרמניה והכניע את השבטים היותר פראים תחת עול מלכות רומא. בזרועותיו ובנשיקותיו מת, ודודי לא לאבלו בלבד שם מעצור אלא גם לאבלם של אחרים, ועל כל הצבא שהיה נדכא כהלום רעם ודרש שימסרו לידו את גוית דרוסוס המת, פקד להסתפק במנהגי־האבל הרומאים. הוא הכיר כי לא במלחמה לבד צריכים לגדר־משמעת, אלא גם באבל על מת, ולא היה יכול לעצור בעד דמעות אחרים אילו לא כבש בתחלה דמעות עצמו.”


 

טז (לה)    🔗

"מרקוס אנטוניוס, סבא שלי47, שהיה הגדול בגבורים חוץ מזה שנצח אותו48, קיבל בזמן שקבע את סדרי המדינה (והוא, בהיותו מבני ברית־השלשה לא היה גבוה ממנו במשרה מלבד שני חבריו, והכל היו נכנעים לו), את הידיעה כי אחיו נהרג. אהה גורל חצוף, איך אתה עושה לך משחק באסונות בני אדם! באותה שעה, כשמרקוס אנטוניוס ישב כשופט על חייהם ומותם של האזרחים בארצו, הובל אחיו להריגה, והוא סבל את הפצע הזה באותו אומץ הלב שהיה לו לעומת כל הפגעים. אבלו התגלה רק בזה, שכיפר בדם עשרים לגיונות על הריגת אחיו. לא אזכיר עוד דוגמאות אחרות ואשתוק אף על מקרי־המות בסביבתי; פעמיים נטל עלי להתאבל על מות אח, פעמים ראה הגורל שהוא יכול לפגוע בי אבל לא לדכאני. אבד לי אחי גרמניקוס, אשר את עוז אהבתי אליו ישער כל מי שיודע איך אחים נאמנים אוהבים זה את זה; אולם כה כבשתי את רגשותי, עד אשר, מבלי להניח שום דבר שאפשר לחכות מחיבתו של אח, לא עשיתי דבר שהיה יכול להחשב לגנאי למושל".

חשוב איפוא כי דוגמאות כאלה עורך לפניך אבי המדינה, והוא מוכיח לך איך אין דבר קדוש וחסון, שאין לנגוע בו, בעיני המזל, כיון שהוא מעז להוציא עצמות מתים אף מתוך אותם הבתים החוסים בצל אלהות, אשר מתוכם נכון היה ליצור אֵלים49. אל יתפלא איפוא מי שהוא, שהמזל שולט באכזריות וללא־צדק. איך יפעל ביושר ובמתינות כלפי משפחות פרטיות, אם אין מעצור לזעמו הארור אף במעונות היותר נשגבים? אם נגדף אותו לא בפינו לבד אלא גם בפיות כל בני המדינה, הוא לא ישנה את דרכו, ובחזקו יאטום אזנו משמוע גם תחנותינו גם את ברכותינו, כך היה תמיד המזל שולט בענינים האנושיים, וכך יהיה, אין דבר שלא יעוז לעשות ואין דבר שלא יפגע בו; כדרכו תמיד יצעד באון בכל מקום ויכנס לעשות שמות גם באותם הבתים אשר כמו למקומות קדושים דורכים על מפתנם, ועל שערי היכלות אשר נזר תהלה צץ עליהם יעטה מעטה אֵבל.

[לו] מי יתן ונשיג ממנו בתפלותינו ובבקשותינו את הדבר האחד, כי, אם עדיין לא גמר אומר להשמיד את כל הגזע האנושי ואם הוא צופה עוד בחסד על שמו של העם הרומי, יהיה קדוש לו המושל הזה אשר ניתן לבני אדם במצבם הנדכא, כמו שהוא קדוש לכל בני־חלוף; ילמד הגורל ממנו את מדת החנינה ויתהלך בנעימות עם מי שהתעלה על כל הנסיכים בדרכי נועם.


יז    🔗

כך צריך אתה להביט על כל אלה שהזכרתי ואשר קצתם עלו למרום שמים וקצתם קרובים לעלות, למען תסבול בשויון נפש את הפגעים המכבידים אכפם גם עליך, אם לא ניצלו מהם אף אלה שאנחנו תלויים בחסדם. עליך לחקות את תוקף רוחם בנשאם את המכאובים ובהתגברם עליהם עד כמה שאפשר לבן אדם ללכת בדרכי אלהות. אם אמנם בכל שאר הענינים רב המרחק בין הכבוד האנושי ובין יחס משפחה, המדות הטובות50 בתווך הן מונחות ביניהם, אין אדם נבזה בעיניהן אם הוא מוצא עצמו ראוי להן. מאד תוכל לחקות את הגדולים ההם, אשר אף אם ירגזו על זה שאינם חפשים מלסבול פגעים, לא ימצאו בזה עוול אלא חוק אנושי, שהם דומים לשאר בני אדם בנשאם מה שקרה להם לא בזעף וחרון־אף ולא ברפיון ורוך לב. כי שלא להרגיש ברעה, אינה מדה אנושית, ולכרוע תחתיה, אינו דרך גבר.

לא אוכל בכל זאת51, אחרי עברי על כל הקיסרים אשר גרם מזלם שמתו להם אחים ואחיות, לחשות מלהזכיר גם את האיש אשר ראוי היה להשמיט אותו מספר הקיסרים ואשר הטבע יצר אותו לאסונו ולכלמתו של הגזע האנושי, את האיש אשר הפך את המלכות והחריבה עד היסוד עד שבא המושל רב־החסד52 לבנות אותה מחדש בחנינתו. קיוס קיסר (קליגולא), האיש אשר לא באבלו ולא בששונו ידע להתנהג כמושל. במות עליו אחותו דרוסילא נמנע מהביט בפני בני אדם ומהתהלך עמהם, לא בלא ללוות אותה ולנהוג בה כבוד ביום אחרון, כי במעונו באלבאנום ישב, שיחק בקלפים ובקוביה ועד משחקים כאלה – ובזה הקל לו את סבל האבלות הקשה! אוי לאותה חרפה, שגרם למלכות! לנשיא מדינת רומא באבלו על אחותו היה משחק קוביה לתנחומים! קיוס זה בשגעונו ההפכפך פעם התהלך בזקן מגודל ושער ראש פרוע, פעם תעה הנה והנה בחופי איטליה וסיציליה, ולעולם לא ידעו אם כונתו להתאבל או לכבד את זכרון אחותו, כי באותו זמן שיסד על שמה מקדשים והיכלי אלים הטיל ענשים כבדים על כל מי שנראה לו כמפחית האבלות. את הפגעים שבאו עליו נשא באותה קלות הדעת, אשר בה התנפח והתרומם על כל אדם בהצלחתו. כל איש רומי ירחק מדרך זו, להניס את אבלו על ידי משחקים, או להבליט אותו על ידי זוהמת הבגדים ולכלוכם, או להקל אותו על ידי יסורי אנשים אחרים, דבר שאינו אנושי כלל.


יח    🔗

אתה אינך צריך לשנות כלום ממנהגי חייך, כיון שזה דרכך להתמסר באהבה ללימודים, והם המרוממים את האדם עוד יותר בהצלחתו וגם מפחיתים יסוריו ביום צרה53, הם תפארת יתרה וגם תנחומים לאדם. [לז] עכשיו תשקיע עצמך עוד ביתר מרץ בלימודיך, עשה אותם עכשיו כחומה לנפשך שלא יכנס לתוכה המכאוב משום צד.

את זכר אחיך תשמור גם במצבה על ידי אחד מספריך. זה הוא הפועל היחיד במעשי בני אדם שאין סערות הזמן שולטות בו ואין הזקנה מעבירה אותו מן העולם. כל שאר מעשי אדם, מה שהם חוצבים בצורים ובונים באבני שיש וזוקפים במצבות רמות ונישאות, לא ישמרו זכרון לאורך ימים, כיון שהם בעצמם נהרסים; לנצח עומד רק זכרון שמיסד השכל54. אותו תן בנדבה לאחיך, בו תקבע לו מקום; טוב שתכבד אותו בהקדשת דבר קיים שיצר השכל, משתאריך באבלות שאין בה תועלת.

בנוגע להאסון בעצמו שהביא עליך הגורל, אף על פי שאי אפשר כעת להצדיק אותו בעיניך, כי כל הטוב אשר נתן נעשה חסר־ערך רק מפני שנלקח בחזרה, אבל אוכל להצדיק אותו בו בזמן שתגיע למשפט יותר מתון. אז תוכל להתפייס עמו. הן הרבה העניק לך למען תקן את העוול שעשה, וגם יתן עוד פיצויים על כל אשר לקח. סוף סוף הן גם מה שלקח ממך מתנתו היתה. אל תשתמש איפוא בשכלך כנגד עצמך, אל תגדיל בכונה את אבלך. אמנם בכשרון־המליצה שלך יכול אתה להציג דברים קטנים כאילו הם גדולים, ולהפך, להפחית ערכם של דברים גדולים עד למיעוט קטן; אבל בכוחך זה עליך להשתמש בזמן אחר, עכשיו תשים לב רק לנחמתך, גם תעיין בדבר, שמא אף השתדלות כזאת היא ללא צורך, כי אם קצת דורש מאתנו הטבע, אנחנו בעצמנו מוסיפים להבל ועומסים עלינו הרבה. לעולם לא אדרוש ממך שלא תתאבל בכלל, אף על פי שאני יודע כי ישנם אנשים אשר חכמתם עושה את לבם לא כל כך אמיץ כמו שהיא עושה אותו קשה55 והם אומרים כי החכם לא יתאבל. לי נראה כי אנשים אלה לא נפגעו מעולם ממקרה כזה, כי המקרה היה עוקר מהם את חכמתם הגאיונית וכופה אותם כנגד רצונם להחזיק בחכמה שבמציאות56. הרבה כבר עשה השכל אם הפחית מהיגון מה שהוא יתר מן המדה, אבל אין לקוות ולא לדרוש שלא יסבול אותו כלל. נכון יותר שישמור את הקצב ולא יאחז בדרך חסרי כל רגש־חיבה ולא בדרך המשוגעים, אלא יחזיק בנו חיבה־משפחתית בלי התרגשות יתרה: נשפוך דמעה, וגם נחדול; תתפרצנה אנחות מלבנו, אך יהיה להן גבול. תמשול ברוחך כך, שגם החכמים וגם האחים ימצאו כי התנהגותך נכונה. עשה באופן שינעם לך להעלות את זכרון אחיך תכופות, ליתן לו תהלה בדבריך וקיום לשמו, ולזה תגיע ביותר, אם תעשה לך את זכרו נעים ולא עגום, כי בטבע הנפש הוא להתרחק מדברים הגורמים לעגמתה. שוה נגד עיניך את ענותנותו, את המרץ שהיה לו לפעולות, את שקידתו על מה שעליו לעשות ונאמנות בכל מה שהבטיח. ספר לאחרים את דבריו ואת מעשיו וחדש אותם לעצמך בזכרון. חשוב מה שהיה ומה שיכלו לקוות ממנו. היש דבר שלא יכלו לחכות לו בבטחון מצד אחיך זה?

את הדברים האלה כתבתי ככל אשר יכולתי על ספר בנפש נכאה מבטלה ארוכה57 וברוח קהה. אם אינם נראים כמתאימים עם גובה השכלתך או לא מביאים תרופה לאבלך, חשוב איך קשה לאדם להתעסק בתנחומי איש אחר בשעה שצרות נפשו מעיקות לו וכי לא בנקל המלים הלטיניות נמצאות לאדם, בשעה ששפת עלגים של הברברים מצלצלת סביבו, אשר אף למשכילים שבהם היא קשה לשמע אוזן.


  1. הקדמונים חשבו ומצאו שבעה דברים נפלאים ביותר עשויים בידי אדם: חומות בבל, היכל דיאנה באפסוס, פסל יופיטר של פידיאס, הפירמידות, קבר מאוסולוס (מזה השם: מאוסוליאום), הבנין הענקי על אי רהודוס והגנים התלויים של המלכה סמירמיס.  ↩

  2. סנקא מדבר כאן בחזון כללי כאחד מנביאי ישראל “על כל גאה ורם ועל כל נשא” שהוא עתיד לחלוף.  ↩

  3. in confusionem, לערבוביה.  ↩

  4. “רבים שתו, רבים ישתו” (כתובות, ח').  ↩

  5. “למה אתה שוהה?”  ↩

  6. literis – מדעים וספרות בכלל.  ↩

  7. ע"י תרגום הומירוס ללטינית ותרגום ווירגיל ליוונית.  ↩

  8. אחי פוליביוס.  ↩

  9. למקרים שיתרחשו עוד.  ↩

  10. רומית: inpius  ↩

  11. hominum consensus  ↩

  12. cum fortuna tua opus non sit, ingenio opus est  ↩

  13. אטלאס נשא לפי האגדה את כל העולם על כתפיו.  ↩

  14. לפי הגי' somnos  ↩

  15. הרומאים דברו על“חוג־הארץ” orbis terrarum כשהתכוונו למלכות רומא אשר משלה “בכּפה”, כן גם להלן.  ↩

  16. non firmius – se familiarius  ↩

  17. numen tuum נראה שהכוונה בכלל לדבר קדוש, בין שהיא עבודת הקיסר או עבודת המדע הנזכרת להלן.  ↩

  18. בתרגומי פוליביוס (הומירוס לרומית, ווירגיליוס ליוונית).  ↩

  19. domestico – “הביתית”, המדינית. המושג “לאומי” לא היה עדיין טבוע בכללותו בצד כינויים פרטיים “רומי” “יווני”ׅ.  ↩

  20. מן המעשים הגדולים בימי קלודיוס היה כיבוש חלק מבריטניה, וספרים חיבר גם הוא בהיסטוריה ובדקדוק, ביוונית וברומית.  ↩

  21. solutiora  ↩

  22. a pietate – בהמשך זה מקביל לביטוי שיצא מתוך בקשת יעקב לפני מותו מאת בנו “חסד ואמת”.  ↩

  23. divina – quorum rationem tamdiu frustra quaesierat  ↩

  24. fortuna מצב מרומם.  ↩

  25. omnis vita supplicium est אין דעה זו של סנקא מתאימה עם דעתו על הששון הרב להסתכל בנפלאות הטבע ובחסד אלהים בעולם; כאן מתבטא דכאון נפשו בשממות גלותו.  ↩

  26. solutas vinculis animas beato recipit sinu  ↩

  27. rerum naturae bona  ↩

  28. frequenti cogitatione pertractandum  ↩

  29. זה הוא המשל אשר שמו בעלי אגדה בפי ברוריה אשת רבי מאיר לנחם את בעלה במות שני בניהם. קרוב הדבר כי ברוריה, אשר גם שמה לטיני (Veluria), היתה בנעוריה ברומא וידעה דעות הסטואים. בכל אופן נכתבו דברי סנקא אלה יותר משני דורות קודם חיי ר' מאיר.  ↩

  30. כך נמסר על כסינופון, תלמידו של סוקרטס, שאמר בנפול בנו חלל במלחמת מנטיניאה בין שפארטה ותיבי.  ↩

  31. ווירגיליוס והומירוס.  ↩

  32. gratia  ↩

  33. ביסוד: אתה מרעים.  ↩

  34. clarissimi conspectu numinis  ↩

  35. היה בזה יתרון לשלטון הקיסרים כשיכלו לספח להם בחייהם חברים נאמנים ממשפחתם ולהבטיח בזה עתידות הממשלה.  ↩

  36. אם לא “מן החלק ההוא אשר בו אתה מועיל”. כיון שברומית fortuna הוא מצב טוב וגם אסון, צריך המבקש ממנו טובות לדבר על חלק ממנו.  ↩

  37. קיוס קליגולא.  ↩

  38. בהשפעתו ניצל ממות ונשלח רק לגלות בקורסיקה.  ↩

  39. “מאת אורקולום” (כמו מאורים ותומים).  ↩

  40. נראה כי סנקא אחרי הנסיון שרכש לו מימי קליגולא, כי הקיסרים מקנאים אף בחכמה יתרה של אחרים, נזהר מלומר דבר־שכל חשוב בשם עצמו ושם אותו בפי הקיסר. יחד עם זה הוא מזכיר לו החליפות אף במרומי השלטון.  ↩

  41. לפי הגי' misera (ג"א): mira)  ↩

  42. על ידי שערב בעדו במקרה שהיה חייב קנס, ומי שלא שילם נאסר לפי החוק (רמז למקרה זה יש אצל ליוויוס, ל"ח, ג').  ↩

  43. tribunus plebis  ↩

  44. לוציוס אֶמיליוס פאולוס “המוקדוני”, אבי סציפיון “האפריקני” הוא אשר כבש ארץ יון (בשנת 168 לפני סה"נ) והוליך את המלך פרסאוס בשבי בתהלוכת־נצחון; חמשה ימים לפני נצחונו מת בנו האחד ושלשה ימים אחרי כן בנו השני.  ↩

  45. אחד משעשועי־המלים החביבים על סנקא במליצה aut Scipio deesset aut Carthago superesset  ↩

  46. טיבריוס.  ↩

  47. הקיסר קלודיוס היה בנו של דרוסוס, בן חורג לאבגוסטוס, ואנטוניה שהיתה בת אנטוניוס (מברית־השלושה, טריומווירי).  ↩

  48. אוקטביאנוס אבגוסטוס ראש שושלת הקיסרים.  ↩

  49. ex eis penatibus ausa est funera ducere, ex quibus erat deos petitura – ממשפחת המלכות, אשר מתוכה התרומם אבגוסטוס למעלת אלוהות, נספו אנשים בלא עתם.  ↩

  50. virtus  ↩

  51. אף על פי שאני מרומם כל כך זכר הקיסרים.  ↩

  52. קלודיוס.  ↩

  53. et felicitatem extollunt et facillime minuunt calamitatem  ↩

  54. immortalis est ingenii memoria – האמונה העזה הזאת בנצחיות היחידה של דברי־ספר, כנגד כל מצבות אבני שיש והיכלי זכרון הנהרסים במשך הזמנים, די בה לעשות את המכתב לפוליביוס לאחד מהחיבורים היותר חשובים של סנקא.  ↩

  55. durae magis quam fortis prudentiae  ↩

  56. בחכמה “האמתית” veram. נראה כי כאן התנצלות על מצב רוחו המדוכא.  ↩

  57. אם גם נכתבו הדברים בשנה ראשונה לגלותו, מובן כי הזמן הראשון בבדידות ובשממון נראה היותר ארוך; ברבות הימים מתרגלים ביסורים.  ↩