¹

במאמר על “חיי סנקא ודעותיו” אשר הצגתי בראש הכרך השלישי של ספריו המופיעים בתרגומי העברי, הזכרתי רק בטורים אחדים כי מיחסים לו טרגדיות “אבל יש גם שחשבו אותן למזוּיפות”, והוספתי ההשערה: אולי סייע סנקא לנירון קיסר תלמידו בחיבור טרגדיות, אבל אינן שלו; וכנגד אלה שמוצאים את הטעמים כנגד האבתנטיות בלתי מכריעים הגדתי דעתי, כי אילו היו הטרגדיות יצור רוחו היה מרבה להזכיר אותן בכתביו (כמו שהוא אוהב להזכיר משוררים אחרים ולקשט בחרוזיהם את שיחותיו), ולא מצאתי בשום מקום רמז לזה. עוד טעמים, אשר לא הזכרתי, הם: איש כה עשיר ברעיונות עצמאיים כסנקא ובקי במעשים מפליאים ואגדות מזעזעות מחיי כל העמים והדורות, אילו רצה לחבר טרגדיות לא היה נזקק לטחון קמח טחון של הענינים אשר כבר עסקו בהם סופוקלס ואבריפידס, והיה מחדש תמונות מעצמו. מצד אחר, מה שהוא יוצא מגבולות המשוררים הקדמונים ומציג בחוסר טעם מעשים אכזריים ביותר לעיני הקהל, כמו מדיאה ממיתה את בנה בפרהסיה (לא כמו שמציג אבריפידס את הפשעה), או הרקולס המשתולל הורג את בניו, תיאסטס אוכל בשר ילדיו ושותה את דמם, כל אלה הם דברים שהיו נאותים לאדם גס וקשה בעל נטיות פראיות כנירון, וידוע גם שראה עצמו כאמן ומשחק נפלא וכתב חיבורים שיריים, אבל איש מלא רחמים וחנינה כסנקא יכול היה אמנם להזכיר בקצרה תועבות ורציחות אכזריות כאלה וגם להוסיף שיחות “מקהלה” על ההבל של רודפי כבוד ועושר (בהרקולס המשתולל) או חסרון בטחון באושר (בתיאסטס) אבל לא לקחת לו לנושא אחד מהמעשים הנתעבים. גם אחד מהחוקרים האחרונים, ד"ר א. אלברכט, בספרו “תולדות הספרות הרומית” כרך ב', מטיל ספק בדבר אם הטרגדיות הן של סנקא, ואומר רק: אפשר שהיה זה שם המחבר, אבל הרי היו גם אביו של לוציוס אנאוס סנקא, הריטור מרקוס אנאוס, וסופרים אחרים בשם זה שיכלו להיות המחברים. צריכים לשי לב כי קוינטיליאן מזכיר בין ספרי הפילוסוף סנקא רק שירים, poemata, ולא היה נמנע מהזכיר בפירוש גם טרגדיות, אילו היו בין חיבוריו; ועוד, כי הוא בעצמו אינו רומז על חיבורים כאלה וגם לא מתקבל על הדעת כי הוא כתב דברים תועים כל כך מדרכי הטעם הנאות².

אבל הגיעה לעיני ההוצאה המדעית של הטרגדיות מטעם אגודת האוניברסיטאות הצרפתיות ע“י ד”ר ליאון הררמאן, מרצה בהאוניברסיטה באמשטרדם³, משנת 1924, וראיתי שהוא, המסדר בשקידה רבה פילולוגית את הטכסט על פי הרבה כתבי־יד, מציג זה כדבר “שהסכימו עליו פה אחד”, כי תשע הטרגדיות על נושאים מאגדות יון הן באמת חיבוריו של סנקא הפילוסוף⁴. הוא אומר שם שהוא מתכוון לפרסם עוד מחקר מיוחד בענין זה, ולא נודע לי אם עשה זאת, אבל מן המבוא שלו לההוצאה הנ"ל אני רואה כי מחקריו סובבים בעיקר על הצורה החיצונית ועל הערך הספרותי של החיבורים הללו, בעת אשר לפי דעתי הדבר המכריע הוא בראשונה התוכן ההגיוני, זאת אומרת היחס בין דעותיו של סנקא הידוּעות לנו היטב מכל כתביו, משפטיו על הנפש, על רוח האדם ותכליתה, ובין הדעות שהוא נותן בפי המדברים בטרגדיות, ולא בפי האנשים המוכרחים לדבר כפי מה שנגזר עליהם באגדה ודורשים מהם המאורעות המיוחדים, אלא בפי המקהלה, המציגה אצל היונים את הדעה המיושבת של העומדים מן הצד ונותנים ביטוי להשקפת המשורר.

והנה כדאי לשים לב ביחוד לתפיסת הרעיון המרכזי במחשבות איש שוקד כל ימיו על הכרת הדברים שיש להם ערך קיים לבני אדם והוראת הטוב והישר לכל אנשי שכל. מה דעתו על הנפש ורוח האדם בחייו ואחרי מותו?

כבר באחד מחיבוריו מזמן הקיסר קליגולא, באגרת תנחומים למרציה על מות בנה (בערך שנת 40) הוא כותב: “הנפשות מגיעות למרום כשהן משתחררות מעבותות הדברים האנושיים”. גדולי הרוח שואפים להתפרץ ממאסרם הצר והקשה עליהם, להיות מרחפים ברום עולם וצופים ממרום על מעשי בני אדם (פרק כ"ג. הרעיון הוא של אפלטון, אבל הוא מחזיק בו). “בקבר טמונים הדברים היותר פחותים באדם, העצמות והעפר – הוא בשלמותו מתנשא למרום למעלה הנפשות המאושרות” (שם כ"ה). לאמו הלויה הוא כותב כבר מן הגולה בקורסיקה: הנפש היא קדושה ונצחית animus sacer et aeternus (פרק י"א) ובמכתבי מוסר: "מאותו הטעם עצמו שאין הנפש אובדת במותה, לא תוכל לחדול כלל si superstes est corpori praeter illud illum nullo genere perire posse (ep. 57, 8).

במקום אחר: (מה שהחכמה מלמדת) “היא מבארת, מה הם הלארים ומה הרוחות הנאצלים (genii), ומה הן הנשמות המתעלות ליצורים אלהיים ממדרגה שניה, היכן מושבן, מה הן עושות” (quid in secunda numinum formam animae perpetuae, ubi consistant. quid agant? – ep. 90, 28).

או: “הנפש שואפת להשתחרר ולשוב לחוגים העליונים אשר שם ביתם; הגוף הוא נטל כבד ועונש לנפש… סגורה במשכנה העלוב והשפל היא שואפת לצאת לרווחה”. (הכי אפשר שלא לחקור) "איה מקום הנפש בהשתחררה מחוקי העבדות האנושית? המקום הנתון בעולם לאלהים הוא הנתון באדם לנפש (מכתב ס"ה) (quem in hoc mundo locum Deus obtinet, hunc in homine animus) (הרעיון נמצא גם ברכות י‘, א’: מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה כל הגוף).

לעומת המאמרים הרבים האלה, ועוד כמוהם פזורים בספריו, נשוה מה שאומרת המקהלה באחת הטרגדיות המיוחסות לו (בטעות), “בנות טרויה” (Troades, v. 371 sq)

verum est, an timidos fabula decipit

umbras corporibus vivere conditis?

– Post mortem nihil est, ipsaque mors nihil –

Mors individua est obnoxia corpori

nec parcens animae.

(הכי אמת היא או אגדה כוזבת למוגי־לב שצללי אדם חיים אחרי קבורת הגוף? אין מאומה אחרי המות והמות עצמו אינו כלום. – אין חילוק במות, הוא תופס הגוף ולא חס על הנפש).

דברים כאלה לא יכול סנקא לכתוב; אילו חיבר טרגדיות לא היה נמנע מלהכניס לתוכן דרך המקהלות את הגיונותיו הנשגבים והנוצצים על נפש האדם ורוממותה. המו“ל הצרפתי אומר פשוט על מקהלה זו ((p. 57: Un curieux développement philosophique niant l’immortalité”" – לא, פילוסופיה בלתי אפשרית היא בפי סנקא – מלבד חסרון הטעם ברוב השיחות.