לוגו
משנת אפיקור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

א

יותר מכל חכמי יון הקדמונים זכה אפיקורוס שנחרת זכרו בתולדות האמונות והדעות במזרח ובמערב; שנהפך שמו הפרטי לשם תואר כללי נורא ומסוכן, לכינוי בזוי לכל הורס מסורה נערצה, לכל חותר תחת מה שהוא קדוש ונשגב. איך הגיע החכם ההוּא, אשר כמעט כל ספריו אבדו, להשפיע – לוּ גם השפעה שלילית – אף על עם חובב ספרים כעם היהודים, יותר מגדולי אנשי הדעת העתיקים כאפלטון ואריסטוטלס, אשר חיבוריהם הרבים נשמרו ונתפרסמו בעולם, ובכל זאת אין זכר להם לא לשבחם ולא לגנותם במשנה ותלמוד? ולמה נעשה שמו למפלצת בקרב אנשי הדת היהודים והנוצרים, אף על פי שמלחמתו באמונות טפלות בזמנה היתה מכוונת כנגד האליליות ואת כתבי הקודש של עם ישראל לא ידע כלל, ואין בידינו אפילו להגיד איך היה מעריך את המוסר הנבואי לוּ הגיע אליו מפי השמועה?

וכמה נשתומם בהיודע לנו כי האיש ההוא היה מאנשי המוסר הגדולים ולימד כל ימיו לשנוא בצע, לבוז להון ועושר, לחיות בענוה ותום ולהטהר ולהתקדש ולהתרחק מכל עוון וחטא בין אדם לחברו. די להזכיר פתגמים אחדים ממנו:

“מי שמוצא סיפוק בעניותו הוא עשיר. אם לפי הטבע תחיה, לא תהיה לעולם עני, ואם לפי הדמיון, לא תהיה לעולם עשיר” (דומה למאמר בן זומא: “איזהו עשיר השמח בחלקו”, ושל ר' מאיר: “כל שיש לו נחת רוח בעשרו”).

“צריך אתה להיות עבד לחכמה, כדי להשיג את החרות האמתית” (השוה מאמר חכמינו: “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה”).

מה שנפלא ביותר הוא, כי מה שאנו יודעים מדרכם של ישרים ותמימים מתנהגים בחסידות, להחזיק באמונתם באיש צדיק אשר חייו להם למופת ואוירה של קדושה סביביו, ועל ידו הם מתעלים במדותיהם – דבר זה יצא בראשונה לא ממסבת בעש"ט ולא מן התלמוד או מן המדרש מקורו, כי אם דוקא תורת “הכופר” המפורסם אפיקור היא, והוא שהטיף לה בראשונה. הוא האומר (הדבר מובא ממנו במכתבי המוסר של סנקא, מכתב י"א):

“צריכים אנו לבחור באיש נעלה אחד, שיהיה תמיד נגד עינינו ושנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו, ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו”. מהרבה חטאים ינצל אדם, אם ידע שיש עד רואה, אדם גדול אשר המחשבה בו לבדה גורמת לתיקון הנפש.


ב

אפיקור נולד באתונא בשנה השלישית לאולימפיאדה ק“ט, היא שנת 341 קודם סה”נ, ממשפחה רמה שנתדלדלה והוכרחה לנוד למרחקים ולהתישב על האי סאמוס. שם נעשה אביו מלמד בבית ספר ואמו הרויחה כסף בתור קוסמת; הנער אפיקור היה מלווה אותה באשר הלכה ועזר לה בקריאת השמות המסתוריים. אמרו עליו, כי בהיותו בן י“ד שנה ומורה הדקדוק ביאר בשירי הסיודוס את החרוז: „בתחלה היה התוהו” (כאאוֹס), שאל הנער: “ומי יצר את התוהו?” – על זה ענה המורה: “אין זה ענין לדקדוק; בזה עוסקים הפילוסופים”. אז גמר הנער בלבו שילמד פילוסופיה, והתחיל לעסוק בספריו של אנכסגורס, וביחוד של דמוקריטוס, אשר ממנו שאב את ההשערות על תורת היצירה. אחרי כן חזר לאתונא לשקוד שם על דלתות החכמים המפורסמים, אבל רק זמן קצר ניתן לו לשבת שם בשלוה, כי עוד פעם באו ימי צרה ונדודים למשפחתו. אחרי מות אלכסנדר הגדול גירשו את גולי אתונא מן האי סאמוס, והצעיר אפיקורוס הלך ללוות את אביו בצאתו בין הפליטים להתיישב בעיר קולופון (במדינת לודיה, לא רחוק מן אפסוס). שם יצא כבר טבעו כמורה, אבל הוצרך לנדוד עוד למקומות שונים, למיטיליני וללמפסקוס, עד אשר בשנת 305, בהיותו כבר בן ל"ו, יכול היה לחזור לישיבת קבע לאתונא עיר החכמים וליסד לו שם מקום הוראה לחכמה ומוסר.

מכל מדינות יון וגם מצרים ומסוריה וכל ארצות המזרח נהרו אליו תלמידים רבים. לאותה גינה, שבצל אילנותיה היה יושב ודורש, יצא שם והיא נעשתה מרכז חשוב למשכילים. בקרב תלמידיו שררה אחוה ורעוּת וכולם העריצו לאין שיעור את המורה. הוא התהלך עמהם בענוה, לימודיו היו בנחת ובשנת רעבון חלק להם מפתו והיה להם כאח בצרה. הדעה אשר הפיץ משכה את הלבבות. בימים ההם לא היו צריכים עוד ולא היו המוחות מוכשרים לרעיונות הנשגבים של אפלטון ושל אריסטוטלס. אחרי שנות המלחמה הרבות אשר החריבו את הארצות והפכו סדרי עולם, כשהתרופף הרבה הבטחון בכל הדעות המקובלות מדור דור והתמוטטה האמונה באלים הסוככים ומגינים על חיי אדם, היתה נפש היחיד כמהה ביותר לפתגם מעשי, לתורת חיים מועילה, לבחירת מטרה קרובה ולהכרת תכלית ברורה לעמל יום יום. והנה קם המורה החדש הזה, אשר הכירו בו כי לא ממון או כבוד ושררה הוא מבקש ורק האמת משאת נפשו, והורה שיטה שלמה הנותנת סיפוּק נפשי, ביחד עם תועלת ממשית: הוא מוכיח כי הכל בכלל ההנאה – לרבות החכמה והמוסר. תורה זו משכה את המשכילים ורבים החזיקו בו והלכו אחריו.

על מידת ההסתפקות של אפיקור מעיד סנקא, באמרו כי די היה לו במעה קטנה ליום למחיתו. בנחת וחדוה סבל כל יסורים שבאו עליו. גם בימיו האחרונים, כשחלה מחלה קשה, השתעשע במראות הטבע. כשלש מאות חיבוּרים כתב (את החשוּבים שבהם מונה דיוגנס לאארציוס), מהם ל“ז ספרים על הטבע, על האטוֹמים, על הצמחים, וספרים מוסריים: על האלהות, על החסידות, על תכלית מעשי הצדק. אבל רק פרקים מעטים, שברי לוחות ומכתבים אחדים נותרו מכל השפע הזה. את גינתו הנחיל בצוואה לתלמידיו, בן ע”א מת, בשנה השנית לאולימפיאדה קכ"ז (270 לפני סה"נ). המפורסמים שבתלמידיו היו מטרודורוס, הרמרכוס, פילודמוס, אבל יותר מכולם הפיץ את דעות אפיקור המשורר הרומי לוקרציוס בשיריו היפים “על טבע הדברים”, וגם בשירת הורציוס אנו מוצאים רמזים להרבה מדעותיו.


ג

לפני אפיקור היו רגילים לחלק את הפילוסופיה לשלשה מקצועות: לימודי הטבע, לימודי המוסר ולימודי ההגיון (בחינת מלים ודעות מופשטות). הוא בא ודחה את ההגיון, הדיאלקטיקה, בתור ענין של לימוד לחכמים. באמת, היכן מקום להגיון בתוך שיטה הרואה בכל העולם רק דבר מקרי, שאין כונה מנהלת אותו?2.

הוא מבדיל בין שלשה דברים שעל ידם אנו מכירים, או חושבים להכיר את מהות המציאות.

א) ההרגשה (איסתּסיס), הנפעלת בעקבות השפעה שיוצאת מן הדברים הממשיים וחודרת עד לנפש (כן הורה כבר לפניו דמוקריטוס). אך את ההרגשה אי אפשר לבחון ולאמת לא על ידי הרגשות אחרות, שהן מעידות רק על עצמן, ולא על ידי משפט השכל, כי גם הוא אינו אלא עבד כפוף להרגשות. לפיכך אין דבר שיוכל להכזיב מה שמשפיע עלי מחזה דברים ממשיים או המגע בהם. אף מי שאינו אלא הוזה, מתלהב בדמיונו וחוזה חזיונות – בשעה שהוא רואה אותם הם לא אמתיים והוא טועה רק במה שהוא חושב שהם מתאימים למציאות. מחשבתו זאת אמנם צריכה תיקון, אבל הרי גם המחשבה אשר תתקן אותה תשאב משפטה רק מתוך הרגשה שופעת מדברים חיצונים. לפיכך כל מחשבה היא נכונה במדה שההרגשה נותנת לה יפוי כוח. ברור הוא, כי בדרך זו אי־אפשר להשיג את האמת ברורה ובלתי תלויה ברושם דברים מן החוץ.

ב) ההשערה המוקדמת (פרולפסיס). יסודה בדעות אשר בקרבנו מכבר והן מתעוררות מתוך זכרון דברים שכבר ידענום. אנחנו שומעים שם אדם, וכבר יש לנו מן המוכן דעה אודותיו על פי מה שראינו או שמענו ממנו לפני זה. מקור השערה כזאת הוא גם כן בחושים, כי מתוך הרגשה שיצאה מהם נקבעה במוחנו ההכרה שאנו משתמשים בה והיא מונחה אצלנו באוצר. אבל גם היא איננה אמת ברורה.

ג) התרגשות הנפש מבפנים (פאתוס) – זה הוא דבר אמת: תענוג או צער אשר ממנו דחופה יוצאת לקבל דבר או לברוח ממנוּ, רק בעזרתו יכולים אנו לבחון ולהבדיל בין טוב ורע. לכן רק להנאה יש משקל בפלס כשבאים לבחון את האמת. אין הגיון שופט ואין השכל נאמן ללוות את האדם בדרכי חייו, וראוי למשול רק היצר, משום שהוא הדוחה כל דבר שיש בו צער ושואף למה שגורם עונג ונחת. יש רק להוכיח, כי גם אהבת הטוב והישר וכל מעשי צדק הם מן הדברים אשר איש משכיל זריז בהם להנאתו.


ד

בעקבות המלחמות הגדולות בין היוָנים ובין הפרסים במאה החמישית לפני ספירת הנוצרים התרחב אופק הדעות בקרב המשכילים וגם דעות מארץ המזרח חדרו ונכנסו למדינות יון. התמוטטה האמונה התמימה באלילים של שירי הומירוס, התעורר המחקר על דבר האלהות העליונה המושלת בעולם ועל דבר נפש האדם ותכלית החיים, עד שיכול היה איש גדל־דעה כאפלטון לכתוב את ספריו המעמיקים בחקר הרעיונות הנצחיים והרעיון האלהי הסובב אותם ונעלה על כולם ומושך את הנפש מהבלי העולם השפל. בהיותו עם זה חובב אדם ומסור בלבו לעניני המדינות, לא התיאש מתיקון סדרי עולם וחשב מחשבות על דבר יסוד מדינה, אשר בה יהיו פילוסופים שליטים ומנהיגים. אך הנסיון שעשה בסיציליה לא הצליח, והפילוסופיה הוכרחה להפרד מן הרבנות והשלטון וההשפעה הישרה על החיים. כאשר בא אחריו אריסטוטלס, הלך בדרך אחרת. הוא הרבה לחקור במסתרי הטבע, הדומם, הצומח והחי, והתאמץ להכיר ולסדר בשכל טוב כל הדברים שבמציאות, אבל הרעיון הנעלה, סיבת כל הסיבות, אינו אצלו כמו אצל אפלטון רעיון נעלה ונשגב על הכל ומושך את האדם להתעלות על ידו למעלות קדושים. אצל אריסטוטלס אין דבר קדוש כלל, אין דבר שמחוץ לטבע יוצרו ומושל בו, כי אם דבר שבתוך הטבע היא סיבתו מעת היותו וכלול בו באופן שאינו משתנה. לכן אין גם בשיטתו מקום ליתרון האדם על ידי דבקותו באלהות ולהשפעתה עליו לרומם נפשו בדרכי מוסר.

מן השיטה הזאת של אריסטוטלס הושפע גם אפיקור בהשקפתו על העולם. בחיבוריו הוא מתקומם כנגד רעיון התכלית ביצירת העולם וכוַנת יוצר היא הטיליאולוגיה, החשובה כל כך למחזיקים בדת ונשענים על השגחת מנהיג עולם. הוא נחל מדמוקריטוס את השיטה (אשר לכל הפחות קשה היא לתפיסה בשכל כמו חידוש העולם, ומציעים אותה במלים שאי־אפשר לו לאדם לתאר לו מושגים ממשיים מאחוריהן) – השיטה, כי חומר העולם הסתדר מעצמו במשך רבבות שנים על ידי הצטרפות החלקים הקטנים מאד שאינם יכולים עוד להתחלק (אטוֹמים) לגושים, וקיבל במשך הזמנים את הצורות שאנו מכירים בהם. התנועה היתה מיכנית ולא היו אלים שסייעו בדבר; אין מקום לפעלם בעולם שהתגבש מעצמו במקרה3. כלל הוא אצלו: “אין דבר נוצר מן האין, ואין דבר אובד עד לאפס”.

οὐδὲν γίνεται ἐκ τοῡ μή ὂντος – οὐδὲν φθείρεται εἰς τὸ μὴ ὂν.

האלים אשר ההמון מאמין במציאותם, הרי הם “השערות מוקדמות” שמקורן בהרגשות מחוץ והם כמו מחזות נראים בחלום. אין כוחות יוצרים ומנהיגים. אין אלים מחליפים תקופות השנה ומוציאים יבול האדמה, מזריחים החמה ומשיבים הרוחות. ביותר צריכים לפי דעתו ודעת לוקרציוס נביאו, לטובתו של אדם, לזרות הלאה את הדעה, כאילו עושים האלים דבר למען האדם ועוזרים לו בצרה. כי העולם שלפנינו לקוי מצד הטבע בכמה דברים רעים שאין לשנותם. כמה שטחי אדמה בו ציה ושממה, ועל האדמה הנושנה בני אדם עמלים ביגון ומכאובים למצוא מזונם, ופרי עבודתם אובד כמה פעמים על ידי עצירת גשמים או שדפון. (כל אלה הדברים ידועים מהגיונות הפסימיסטים מתקופות שונות והרבה כבר השיבו עליהם). חיות טורפות וכל מיני מזיקים מביאים חיי אדם בסכנה וגם עוללים ויונקי שדים מתים בחיק אמותם. האדם הוא היותר אומלל ביצורים.

יֶלֶד מִרֶחֶם אִמּוֹ – יְצוּר נֶעֱזָב רְפֵה־כֹחַ,

מָשְׁלָךְ לְאוֹר הַחַיִּים כְּמוֹ מִגַּלֵּי יָם סוֹעֵר,

אִמּוֹ בַּחֲבָלִים וּכְאֵב יְלָדַתּוּ, הוּא יוֹצֵא בִּזְעָקָה,

נָכוֹן לְצָרָה וְיָגוֹן כָּל יָמָיו וַחֲלִיפוֹת יִסּוּרִים.

לֹא כֵן שְׁגַר הָאֲלָפִים וְכָל יְלִיד בְּהֵמָה וְחַיָּה:

אִין אֵם מְשַעֲשַעַת וְאֵין מֵינָקֶת סוֹבֶבֶת,

אֵין נְשִׁיקוֹת הוֹרִים וְלֹא עֲטִיפוֹת וּלְבוּשִׁים

שׁוֹנִים לִתְקוּפוֹת הַשָּׁנִים, וְלֹא בַּיִת וְחֶדֶר,

לֹא כְּלֵי־זַיִן וְחוֹמוֹת לְהָגֵן עֲלֵיהֶם מִצּוֹרֵר –

הָאֲדָמָה נְתוּנָה לָהֶם וּמָגֵן חַיֵּהֶם: הַטֶּבַע!

בלי סיוע האלים הטבע מתרקם ומתחדש מאליו. לא נבראו העינים לתכלית הראיה, ולא הרגלים כדי שיצעד האדם לפנים, והידים אינן עשויות לכתחילה לפעולות אדם, כי אם לאחר שקיבלו האברים במקרה במשך אלפי דורות את צורתם הידועה לנו והרגילו להשתמש בהם למה שהם מסוגלים, החלו לחשוב כי לתכליות הללו נבראו.

כך הורו גם החוקרים החדשים החָמרנים, מתנגדי הטיליאולוגיה של אנשי הדת, כי רק השתלשלות מיכנית היא, אם יש קרנים לשוֹר ולא היתה מעולם כוָנת יוצר שיוכל לנגח בהם, כי אם אחרי שהיו לו קרנים השתמש בהם לנגח; וכן הבהמות ודגי הים לא לטובת האדם כי אם לעצמם נבראו.

“אין דבר נברא מן האין” – אבל לאמת הדבר לא הוברר גם איך נוצרו האטומים ואיך זה הצטרפו לצורות נפלאות וגם חיות וממללות. לפי אפיקור, אין מספר לעולמות הנמצאים במרחבי אין סוף והם מתהוים וכלים על ידי התגבשות האטומים והתפרדם. גם הנפש אינה אלא בריה שיצאה מתוך צירופי אטומים ובה נמצאים יסודות הרוח והאש. ממילא היא בריה עלובה ככל היצורים המיכניים המקריים ואין קרני אור בוקעות מתוכה, כדי ליתן לה איזה חפץ מוסרי ותכלית ומטרה יוצאת מגדר חיי השעה, כדי לעסוק בדברים מועילים לחברה האנושית. פרץ איום הוא זה שנעשה על ידי שיטת אפיקור בחיי הנפש, אבל הוא מתאמץ לגדור את הפרץ במה שהוא כולל את כל השאיפות המוסריות במסגרת הנאת האדם.


ה

כיון שרק הפתוֹס, ההנאה או הצער, מושל בחיים והוא לבדו אמתי, וכיון שכל אדם דוחה בכל יכלתו את הצער ושואף לנחת ועונג והנאת החיים – ברור, שרק על אלה אפשר לבנות את תורת המוסר. מפני מה צריך האדם לשאוף לחכמה? מפני ההנאה הרבה שהיא מעניקה לנפש. למה יעמול אדם במעשי צדק ויושר? מפני שאין עונג יותר גדול מלמסור נפשו עליהם, ואין רווח יותר חשוב לאדם ממה שהוא מרויח על־ידי כיבוש היצר וצמצום התאוות. כך הוא נפגש פתאם עם מתנגדיו העצומים ביותר בזמנו ובדורות הבאים. ואחרי השמיטו את כל האלהות מחיי אדם והתהלכו בכוָנה סביב סביב לכל היכל קודש מבלי לעשותו קפנדריא – והנה הוא עומד בכל זאת כחבר ורע בצד כל החסידים והתמימים העטופים בגדי כהונה בקודש. באגרת אשר כתב לאידומנאוס, פקיד נכבד אצל השלטון, אשר חפץ לעשות טובה לאחד מהחוסים בצלו ושמו פיתוקלס, הוא אומר: “אם חפץ אתה להעשיר את פיתוקלס, עליך לא להרבות את כספו כי אם להמעיט את תאוותיו”.

הוא מורה, שלא לשאוף להון; כבר הובא מאמרו על זה; ויש עוד פתגם ממנו: "רבים אשר רכשו עושר לא שׂמוּ בזה קץ לענים כי אם החליפו אותו". ולחכם אחד עני ומלמד מעוני את תורת המוסר הוא כותב: “תאמין לי כי תוכחותיך יותר חשובות כשאתה שוכב על מחצלת ולובש בגד גס, כי אז לא רק נאמרות הן כי אם גם מקוימות4. (השווה: “נאה דורש ונאה מקיים”) דרכי חייו נעשו כה מופתיים, עד שאמרו: עשה כל דבר כאילו צופה עליך אפיקור!

אבל לגנות בית מדרשו יצא שם אשר הזיק להערכת שיטתו – השם, כי עיקר לימודו המוסרי הוא “לבקש הנאה בחיים”. אמנם כך הוא, והדבר הן כבר מובא ויוצא בהגיון ישר מתוך ההסתכלות במעשים לפי שיטתו של אריסטוטלס אשר הזכרנו, כי בהיות כל העולם רק מכונה מקרית מסתובבת בלי ראשית ותכלית ואין בורא משגיח ושליט ברוח האדם, הדבר האחד שבשבילו יוכל איש להטות שכמו לסבול עול החיים היא ההנאה שהוא מוצא בהם. אולם אפיקור, לא את הנאות הגוף הגסות והבזויות הוא דורש, ואף איננוּ מתיר אותן. הוא מעריץ את החיים המוסריים של האדם והוא מרומם אותם מצד עצמם, בלי כל צווּי חיצוני (בלי “תורה מן השמים” כמו שהיינו אומרים מצד אנשי הדת שלא היתה כלל בחוג דעותיו; „אינו מצווה ועושה"). הוא מוקיר נדיבות הרוח, צדק, ענוה וחסד, אבל אומר, כי אין לו לאיש חסד שום שכר וגמול זולתי ההנאה שהוא מוצא במעשים טובים. אף לא בתהלת ההמון הוא מוצא חפץ. ממנו הוא הפתגם, שנמסר בתלמוד על־ידי ר' אלעזר בן פדת: “לאתּה בּיוֹסאס” Λάθε βιώσας – בארמית: הוי קבל וקיים (סנהדרין י"ד, א'). לאחד מחבריו הוא כותב: “הדברים האלה אינם לרבים, הם רק לך לבדך; כל אחד מאתנו חשוב כקהל גדול”. עם זה אין דעתו שיתרחק החכם בגאוה מחברת אנשים ויתבודד וירחף במחשבותיו בלי רגש למעלה מכל המעשים סביביו. כנגד הפילוסוף סטיליבו וחבריו, החושבים למידה טובה, שלא להתרגש, הוא אומר, כי מגונה הוא, אם החכם דואג רק לעצמו ואינו נזקק לידידים; “הוא צריך להם, כדי שישב אצל מטתם בחלים ושיחיש להם עזרה כשהם בשבי או בצרה”. צורך בחברה הוא הצורך הנפשי של היחיד למעשים מוסריים אשר בהם בעצמם טובתם.

סנקא, המביא ממנו דברי חכמה ברוב חיבוריו ואגרותיו (והוא אומר עליהם שהם חביבים על כל שומעיהם, “מטבע עוברת לסוחר”, אבל מתנצל הוא על אשר בהזכירו דבריו הוא “רועה בשדה אחר”, כי איננו מהמחזיקים בשיטתו) מעיד עליו כי תורתו ישרה ואף קדושה (sancta) וכי המתבונן בה היטב ימצא אף שהיא נכאה ועצבה, כי ענין ההנאה אצלו קטן ודל, כיון שיסוד מוסד אצלו כי צריך אדם להכנע בפני הטבע, וכשעושים הטבע לסייג, לא תוכל ההוללות להיות רבה. אבל לאסונו של החכם הזה יצא, כי כל מי שנתעה לחשוב כמו אושר בחיים את ההוללוּת וההתמכרות לתאוות הגוף וביקש בין החכמים סניגור להנהגתו השפלה – הוא נפל על שיטת אפיקור כעל מציאה יפה, בשמעו שהיא מכרזת על ההנאה אשר דעתו עליה. ובהיות לו מעתה כסות־עינים, כביכול, פילוסופית, חדל מלהתבושש ולהסתתר בעוונותיו, כי אם בעזות ובקומה זקופה החל להתהלל על תאות נפשו (כך נעשתה השיטה גם כבר בספרות העברית העתיקה בשם “אפיקורסות” לכינוי הכפירה בדת ומוסר ויציאה לתרבות רעה, ובספרות הכללית היתה “אפיקוריות” לתאר התכחשות לאמונה ונדיבות, ומסירות לזוללות וכל הנאות הרגע). סנקא מוסיף על זה: “לכן אין אני אומר, כמו רוב חברינו, כי בבית מדרשו של אפיקור מורים לעשות כל תועבה, אבל זאת אני אומר: יש לו שם לגנאי, מזכירים אותו לחרפה – ולא בצדק!” “אך די בזה שהחיצוניות גורמת למשפט הזה המעוקל על שיטתו; אין זה מספיק, שהכוָנה טובה, כי אם צריכים גם לבחור בשם כשר ובכתובת מעוררת את הרוח להתגבר על העוונות”. (“על החיים המאושרים”, י"ג [בכרך א' של השיחות הפילוסופיות]).

נאים ביותר דברי הסופר הרומי הגדול הזה, כשהוא מהפך בזכותו של החכם היוָני ומתאר איך הוא נעשה לאכזב לפתאים החושבים למצוא במשנתו היתר לקלות־דעת ושחרור מעול מוסר. הוא אומר, כי בהביאו פתגמים יפים רבים מאפיקור, הוא מתכון להוציא מלב מעריצי שמו את התקוה, כי אצל הפילוסוף הכופר הזה ימצאו דרך סלולה לחטאים ועוונות. באמת לימודיו אינם פוטרים מחיי צדק ותום. אמנם על גנו יש כתובת: "פה ינעם לך לשבת, אורח, כי פה העונג נחשב לטוב הנעלה ביותר!" אבל כשאדם נכנס לגן הזה, בא השומר ומכבד אותו בדייסא פשוטה למאכל ובמים זכים לשתות; "התענוג אינו אלא במדת ההסתפקות". (מכתב כ"א).


ו

הפתגמים הנמצאים לרוב בספרות כל העמים וכל התקופות, כי טוב לאדם שישמח בחייו ויהנה ככל האפשר ממה שניתן לו בימי חלדו – לא תמיד הם אמורים לפי שיטה ולא בכל מקום יש להם קשר עם משנתו של אפיקור. מחבר ספר קהלת לא הושפע מהפילוסופיה היוָנית, כמו שסוברים אחדים ממבארי הכתובים, והפסוקים “את האלהים ירא”, “כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט” כנים הם אצלו ואינם הוספה5. המשורר הרומי הורציוס הנותן עצה טובה: “קטוף פרי היום!” carpe diem – הוא אמנם תלמיד הפילוסוף, אבל חכמינו האומרים דבר זה בתלמוד: “חטוף ואכול, כי עולם זה כחג חתונה הוא!” או “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו” – דבר אין להם עם הכופר היוָני.

במשנה נעשו כבר “האפיקורסים” לאותם המדיחים המסוכנים, הורסי כל דבר שבקדושה, שהוצאו מכלל הראויים לעולם הבא. התנאים והאמוראים לא חקרו ודרשו על הגיונות כמי יון, אבל התוצאות המעשיות של דעות אפיקור, כמו שמתאר אותן סנקא, היו מורגשות גם בארץ־ישראל, ועל פיהן דנו את הדוגלים בשם החכם ההוא, עוזבי הדת ומתכחשים למסורה. קרוב הדבר, כי כאשר נפלגו האמוראים הראשונים בהגדרת מושג “אפיקורוס” ואמרו רב ור' חנינא: “זה המבזה תלמיד חכם”, ור' יוחנן ור"י בן לוי אמרו: “זה המבזה חברו בפני תלמיד חכם” (סנהדרין, צ"ט, ב') – כבר נשכח מוצא הכינוי משמו הפרטי של חכם מפורסם ושיטת המוסר אשר הורה (אבל גם אפשר כי בפירושים הללו נכלל בקיצור נמרץ תוכן השיטה, ויהי “המבזה ת”ח" – עזיבת ההגיון ומחקר מה שאחר הטבע בשיטתו של אפיקור, ו“המבזה חברו בפני ת”ח" – ההתנשאות בגאוה מעל לעם המחזיק בתמימות במסורת אבות). אבל ראוי להתבונן איך הרמב"ם מתאמץ להגדיר את המושג, כי אף על פי שלא חקר בקדמוניות היוָנים במקורותיהן ונודע לו רק מה שהגיע אליו דרך הצינורות הערביים, בעיקר הדברים היו ידועות לו הדעות והשיטות, והנה בה' תשובה (ג', ח) הוא אומר:

“שלשה הן הנקראין אפיקורסין: א. האומר שאין שם נבואה כלל ואין מדע שיגיע מהבורא ללב בני אדם; ב. והמכחיש נבואתו של משה רבינו; ג. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם”.

גם כאן אנו רואים דרך הרמב"ם לשים דבק חיצוני בין הדעות הכלליות שהיו ידועות לחכמים על דבר שיטת אפיקור: שאין צווי מוסרי מאת האלים להנהגת בני אדם, ושאין השפעה מחוץ לטבע חודרת אל בני אדם (הגדרים א‘, ג’) – ובין התוצאה הפרטית, אשר בשבילה נזכר אפיקורוס במשנה, כי עליו נשענו בקרב היהודים כל הכופרים בדת משה (כמו שביארתי במקום אחר כך דרכו של הרמב“ם גם לענין י”ג העיקרים שהוא מונה ושאינם כלל חטיבה אחת ולא הגיע אליהם לפי הגיון שיטתי מוקדם אשר פרטים נובעים ממנו, כי אם על פי הרכבה מיכנית בצרפו קבלת חז"ל בדבק חיצוני עם יסודות פילוסופיים שאוּלים מחכמי הערבים).

אבל לא רק בקרב היהודים נדחתה שיטת אפיקור כדבר נתעב, כי אם כמו כן אצל הנוצרים הקדמונים, אשר חכמיהם הם שהעתיקו והפיצו ספרי היוָנים והרומאים אחרי כלות התקופה האלילית ואת כל ספרי החכמה והשירה החשובים הוקירו והנחילו לדורות, אבל חיבורים שראו בהם כפירה בהנהגה האלהית בכלל (לוּ גם היתה בתחילה ערוכה רק כנגד האליליות) ושהיו מסוכנים לאנשי דת ואמונה, אותם עזבו עד שאבד זכרם. ומקרב הכופרים בעצמם לא יצאו במשך הדורות אנשים לוחמים לדעותיהם ומפיצים שיטת הכפירה כדי שתקום לעולמי־עד.

כאן בולט ההגיון הפנימי המונח בהשתלשלות התרבות האנושית וכאן נמצא פתרון לשאלה: עד היכן מגיע כוחה של שיטת אפיקור – וכוחה של כל שיטה אפיקורסית (או גם “משכילית”) מעוררת התנגדות למה שנקדש וכפירה במה שיוצא מגדר הטבע – ואיך אי־אפשר לה להחזיק מעמד לדורות רבים והיא מוכרחה לחלוף ולהבטל.

בראשית התגלותה על ידי משכילים בוזים לאמונת ההמון, שיטה כזאת נראית כנלחמת בשקר ומסייעת להכרת האמת ומזכה את הרבים ב“ישועה אמתית”. רבים הם הנלהבים על ידי זה לשחרר את דעותיהם ואת חייהם מכבלי המסורה, וכוָנתם לטובה. אבל ההתרחקות מן הקדושה שבמסורות עתיקות, אשר העם שאינו משכיל כל כך ואינו חקרן תופס אותן דרך הרגש ועל ידי הצורך המוחלט שבנפש להתרומם ולהתנשא למקורה ולהתקשר עם הכוח הנצחי הנעלם, וההתנכרות לצורך הזה גורמות לכשלון כל נסיון הריסת דעות נצחיות בשביל הערצת החומר וחיי השעה.

החפץ הכביר לבנות ולנטוע נמצא במידה מרובה רק במחנה הכמהים למה שמעלה מן הטבע, לחיי עולם, וההתלהבות שאינה כמו אש אוכלה קש, כי אם מוקד מתחזק ומתרבה לדורות, היא רק נחלת אנשי הדת אשר קרבת אלהים להם טוב.

שני דברים נעשים למוקש לכל תנועה תולה עצמה בחומר ובחיי שעה (והוא הדין בגזע ובכוח האגרוף): א. על־ידי שהיא בוזה להגיון ולמה שקדוש ונשגב ברוח האדם, היא מתישה את כוחה ברבות הימים. החומר לבדו אינו הוגה ואינו יוצר, אין לו מעוף ואינו ערב לקיומו. ב. השאיפה להנאת השעה (הוא הדין להישגים גזעיים וכיבושים מדיניים) מרחיקה בהכרח מן האידיאלים האנושיים, המשותפים לעמים ולדורות.

המכשול האחד הוא מצד פחיתות ערכו של הכוח ההורס בהיותו נטול שאיפה לנצחיות, והשני – מצד צמצום שטח פעולתו והתכוצו בתהלת עצמו (בזה יש נחמה גם לזמננו).

דבר והפוכו מתהווה בקורות הדעות, כי מה שמתרומם לפעול כישועה והצלה בהשענו על בינת עצמו, נחלש וחולף, ומה שנראה כחלום וכרעיון רוח נעשה למקור ישועה וגאולה.


  1. “מאזנים” כרך ז' (תרצ"ח).  ↩

  2. בכל זאת, כמו שמבאר סנקא במכתב פ“ט, הוכרחו תלמידיו במשך הזמן לעסוק גם בהגיון והכניסו אותו בשם ”המשפט הנכון והחוק הישר", אבל אמרו כי זה רק חלק מלימודי הטבע.  ↩

  3. אף על פי שהמשורר כופר באלים, הוא מתחיל את שירתו בקריאה לאלילה הנאדרה, אשר על גזעה התיחש בית איניאס: Aeneadum genetrix, hominum divumque voluptas, Alma Venus!  ↩

  4. סנקא, מכתבי מוסר, כ' (כרך א‘, עמ’ 45).  ↩

  5. ראה מאמרי: “הרמה ההגיונית וההשקפה על החיים בספר קהלת” בספרי “כתבי בקורת היסטורית”, ניו יורק, תש"ד.  ↩