המחבר והספר    🔗

יעקב איצקוביץ ז"ל הרביץ תורה במשך ארבעים שנה ומעלה, ורוב שנותיו היו קודש לחינוך העברי בארץ, אשר את נופה רצה לחבב על תלמידיו הרבים.

החיבה לטבע הארץ ולנוער הארץ מצאה ביטוי גם בפירסומיו של איצקוביץ שבכתבי העת לטבע ולחינוך, בחוברות מיוחדות ובספר ה“בוטאַניקה” שלו, אשר יצא לאור – על שני חלקיו ובשתי מהדורותיו – במסגרת ספריית דני למדע פופולאַרי, בהוצאת ראובן מס.

בשנה האחרונה לחייו הכין איצקוביץ לדפוס את הספר שלפנינו, הוא הספר “תצפיות בטבע הארץ”. עוד היה סיפק בידי המחבר לטפל בהגהות – ולפתע הוא נעקר מתוכנו ביום י' בכסליו תשכ"ט.

אהבנו את איצקוביץ אוהב הטבע, אוהב הנוער ואוהב האדם. אהבנו את נועם הליכותיו, אהבנו את תרומיות מידותיו, אהבנו את קסם חיוכו, אהבנו את צחות לשונו, אהבנו את אצילות רוחו – את זקן מוריו של מוסדנו אהבנו, את איצקוביץ איש השלום אהבנו.

יעקב איצקוביץ איננו עוד; אך ספרו זה יסמל לרבים את סיום מפעלו של המנוח היקר, מפעל שהחדיר אהבה לטבע ולנוף בקרב הנוער במיוחד. למעטים – לנו, חבריו לעבודה – יזכיר הספר, בנוסף על כך, גם את הדמות הטהורה של מחברו.

– ולנותרים אחריו, לבני המשפחה האבלה?

– מי יתן וימצאו הם בספר זה נחמה פורתא ביגונם, והרופא לנשברי לב יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל!

ד"ר צמח צמריון

מנהל בית המדרש הממלכתי למורים ולגננות

עייש א"ד גורדון בחיפה

* * *

הספר המוגש בזה לקורא הוא פרי ניסוי והסתכלות בלתי אמצעית של מורה בטבע ארץ־ישראל. הניסויים נעשו תוך הוראה ותוך עריכת טיולים ותצפיות בנוף לשם בירור בעיות שונות בביאולוגיה.

חלק מן המאמרים המתפרסמים בזה ראה אור בכתבי עת שונים לטבע במשך הזמן.

הם חזרו ונבדקו בזמן האחרון והוכנסו בהם שינויים. כמה מן המאמרים מתפרסמים כאן לראשונה. הספר נועד, לכל מי שמתענין בטבע ארצנו, לכל מי שלבו ער לתופעות־טבע המתרחשות סביבו.

ימצאו בו ענין לא רק מורים לביאולוגיה ותלמידיהם אלא כל חובב טבע צעיר ומבוגר כאחד.

יעקב איצקוביץ

 

הצפע הארצישראלי    🔗

Vipera xanthina palaestiae Werner

משפחת הצפעוניים (Viperidae)

I ששת הנחשים הארסיים החיים בחלק המדברי של אדמת ישראל    🔗

ארצנו הקטנה היא בעלת אקלימים רבים, לכן גם רבים בה הביוטופים השונים. שניים הם, כידוע, הגורמים הראשונים במעלה, הקובעים את טיבו של הביוטופּ לשבט או לחסד – כמות הגשמים וטיב הקרקע – להיות האזור מדבר טיפוסי או ארץ נושבת. שבעה נחשים ארסיים מצויים בתוך גבולות מדינת־ישראל ואלה הם:

1) הצפע Vipera xanthina palaestinae

2)שדאקד האפעה Echis colorata

3) השפיפון הגדול Pseuocerastes fieldi

4) השפיפון הבינוני Aspis cerastes

5) השפיפון הקטן¹Aspis vipera

6) צפע עין־גדי Atractaspis engaddensis

7) פתן שחור Walterinnesia acgyptia

ששת הנחשים הראשונים נמנים כולם עם משפחת הצפעוניים (Viperidae) ואילו האחרון – הפתן השחור – הוא ממשפחת הפּתניים (Elapidae). מין יחיד בארץ הם נחשי המדבר (הנגב, הערבה ואיזור ים־המלח), פרט לצפע, שהוא היחיד החי בארץ נושבת – מבאר־שבע צפונה ועד גבול הלבנון. תחום תפוצתו של הצפע שייך לאיזור האקלים הים־תיכוני. וכדי שנבין את משמעות ההבדל הרב שבין תנאי־החיים של נחשי המדבר לבין אלה שבהם חי הצפע, ניתן את דעתנו קודם כל על הקשיים שבחיי היצורים המדבריים, שכל חייהם עוברים עליהם בעולם חסר־מים.

המים הם, כידוע, תנאי ראשון במעלה לקיומם של כל היצורים החיים. כי מלבד הצורך במים למען התהליכים הביו־כימיים שבגוף, הם מפסידים מים בתהליך הנשימה. כמו כן זקוקים הם למים להזעה לשם צינון הגוף. לכן נראים במבט ראשון החיים במדבר כבלתי אפשריים כלל; וקשה לנו לתפוס, כיצד עוברים כל חייהם של יצורים רבים בשטחי צמאון מתמיד ללא טיפת מים. לפנינו פלא ביולוגי גדול. ואיך נפתרת הבעיה?

הצמחוניות שבין חיות המדבר והערבה מקבלות את המים מן הצמחים, המשמשים להם מזון.

דוגמא מענינת מבחינה זו הוא המכרסם – המקפּץ, הירבוע. יצור זה הוא ארך־רגלים

וקל־רגלים ומסוגל לעבור מרחקים בזמן קצר בתורו אחר מזונו. ולא רק שהוא חי מבלי לשתות, אלא שהוא חי על מנת־מזון של זרעים יבשים המכילים רק %5 מים. כמו חיות־מדבר אחרות יש לו יכולת, תוך חילוף החמרים שבגופו, לנצל את המים המטבּוֺליים הנוצרים בגופו מהפחמימות שבהן הוא ניזון. נוסף לזה ראוי לציין, שהוא מצמצם את הצריכה שלו במים בכל האמצעים.

והנחשים שבמדבר, כיצד? הזדמנויות לשתות מים נדירות מאד אצלם. הם מסתפקים במעט הנוזלים, המצויים בבשר ובדם של הטרף, אשר הם בולעים בשלמות (עכבר, צפור, זוחל). ואם, בהימצאם בסביבה חמורה זו ללא מים, הם בכל זאת בריאים ומרגישים את עצמם כחיות אחרות בכל מקום שהוא, הרי זה בשל כך, שסוד קיומם טמון בצירוף של גורמים מסויימים, המאפשרים להם זאת:

א. גורם ההתנהגות. בשעות היום החמות בקיץ, כשהטמפּרטורה של אדמת המדבר עולה עד ל־ °70, אין הטמפרטורה שבתוך האדמה מגיעה שם עד °35. לכן נוהגים הם להסתתר במאורות בשעות היום החמות, או שהם מתחפּרים בחול, ובשעה ששכבת החול העליונה לוהטת, הם מרגישים את עצמם בטוב בעומק מסויים מתחת לפני השטח.

ב. חוקי הפיסיולוגיה שלהם וההתאמה של הגוף לתנאים הקשים, בהם הם נתונים. לפי חוקי הפיסיולוגיה הקיימים בגופם, הם מסתפקים במעט מים, ועורם היבש לחלוטין שומר ביעילות על משק־המים הדל שלהם, כבקבוק הסוגר על הנוזלים שהופקדו בו. לנחשים אין, כידוע, שלפוחית שתן, ואף הגללים שלהם יבשים.

במשך אלפי דורות הסתגלו הנחשים הארסיים שלנו כל אחד לתחום חייו באזורי דרום־ארצנו השונים, עד כי נתגבשה בבירור חלוקת הנגב, הערבה וסביבות ים־המלח ביניהם לפי הנופים, כשהגורם הראשון במעלה היא כמות הגשמים. כשנתתי את דעתי על השאלה הזאת ועשיתי עימוּת של מפת־התפוצה של הנחשים הארסיים בישראל² עם מפת הגשמים של ישראל ובדקתי לפי האיזוֹאיהטוֺת, נתברר לי, איזה נחש קבע לעצמו את האיזור המדברי המסויים כמרחב מחיה שלו, ועל פני איזה איזור חיים גם שני נחשים. יש לציין כאן, כי תפוצת האפעה מגיעה בעמק הירדן הדרומי עד להרי הגלבוע.

אולם מעט הוא לומר, כי התפתחותם ותפוצתם של הנחשים הארסיים של ישראל וצמידותם לביוטופּים שלהם בימינו תלויה רק בכמות הגשמים. זהו רק אישור למצב הקיים בימינו, בעידן שלנו. גורמים קדומים מאד ועמוקים מאד הטביעו, ללא ספק, את חותמם על התגבשות המצב הקיים בימינו.

בראש ובראשונה יש להביא בחשבון כאן את ההתפתחות הטקטונית בכל חבל־ארץ זה, המאַכלס את הנחשים הארסיים שלנו. הכוונה היא לשבר האפריקני־גיאולוגי הגדול, שגרם בימים קדומים להעתקת חלקים של קליפת כדור־הארץ בשטחים הנרחבים הללו. רעידות אדמה גרמו הזזוֹת והתהוות קמטים.

כאן מתעוררות גם בעיות פילוגנטיוֺת חשובות: מקור־מוצאם הקדום של הנחשים הארסיים שלנו – והצפע בכלל זה. האם באו אלינו מאפריקה או מיבשת אֵייראַסיה? השאלות הללו חורגות ממסגרת המאמר הנוכחי.

ולבסוף נציין גם את קירבת הים ושינויים אקלימיים, שחלו במשך תקופה ארוכה בחלק המזרחי של אגן הים־התיכון – כל אלה יחד סייעו להתגבשות המצב הקיים ולהתהוותו.

השם צפע או צפעוני נוצר, לדעת רבים, בתקופת המקרא בהתאם למונח המקובל בבלשנות Onomatopoeia – אוֹנוֹמטוֹפּוֹיה – שפרושו ביוונית יצירת שמות, כלומר היוצרות מלים מתוך חיקוי לצלילים טבעיים כגון: בקבוק, רשרוש, צלצול. לפי זה נקראו בעלי־חיים בהתאם לקולות שהם מפיקים. כך נוצרו שמות קוקיה, תור, שרקרק, צרצר ועוד. ומסתבר, שבימים קדומים נקראו גם שמותיהם של הצפע, השפיפון והאפעה לפי קול הנשיפה, הנוצר על־ידי האוויר, שנחשים רבים מוציאים מריאותיהם בשעת רוגז ואיום. בנשיפה זו נשמעים צלילי האותיות צ, פ, ש, א, ע, ה, הכלולות בשמות הללו.

כאן המקום להזכיר, כי פרופ' ה. מנדלסון מציין באחד ממאמריו (ראה “טבע וארץ” כרך א', עמודים 250–251) שהאפעה והשפיפון אינם מפחידים את אויביהם בלחישה, כי אם על ידי פיתול הגוף בצורת S ושפשוף הקרינים שעל הקשקשים האלכסוניים שבצדי הגוף זה לעומת זה. כך הם משמיעים באופן מכני, ומבלי להפסיד מים ע"י נשימה מוגברת, קול מפחיד, הדומה ללחישת שאר הנחשים.

II הצפע, ממנו בעיקר צפויה הסכנה לאדם בארצנו    🔗

מבאר־שבע צפונה משתרעים השטחים, שכמות הגשמים שבהם היא למעלה ממאתיים מילימטרים לשנה, וכמות זו עולה, ככל שאנו מתקדמים צפונה. בשטחים אלה גם טיב הקרקע משובח הוא, ולפיכך הם גם המאוכלסים ביותר. הצמחיה כאן מפותחת, וכתוצאה מכך גם הפאונה היא יותר עשירה: חרקים, זוחלים, ציפורים ויונקים קטנים. מבאר־שבע ועד הגבול הצפוני של הארץ חי הצפע. זהו הנחש הארסי, בה' הידיעה, של ארץ ישראל, בשל שתי עובדות:

(א) בכל השטח הנרחב הזה והמאוכלס ביותר, המשמש לו מרחב־מחיה, אין נחש ארסי שני זולתו. לכן, אם במקום כלשהו, בתוך הגבולות המסומנים כאן, נפגע אדם על־ידי נחש ארסי והנחש נעלם. הרי זה מחוץ לגדר של ספק, כי היה זה הצפע. בו נתקל החקלאי בשדה או במשק ביתו, וממנו צפויה הסכנה לאדם ולחי. שלא כנחשי המדבר, כגון השפיפון והאפעה, שמלחמת־הקיום שלהם קשה, חי הצפע. עכברים, ציפורים קטנות ולטאות מצויים לו בשפע כאן ב“ארץ זבת החלב והדבש”.

בעיקר הוא מצוי במישור ובעמקים, ואילו בהרים הוא מצוי פחות, אולי בשל כך שהטמפרטורה עלולה לרדת שם בחורף לדרגה נמוכה אף מתחת לאפס. נראה לי, כי מטעמים אקולוגיים מסויימים, שאינם ברורים לי, ישנם שטחים גם במישור ובעמקים, המאוכלסים בצפע יותר מאשר במקומות דומים אחרים. במכתב מאת האגרונום אוריהו פלדמן ז“ל מיום 1.3.58, שנשתמר אצלי, הוא כתב: “מנסיוני אני יכול לספר, שהצפע מרובה בסביבות כפר־תבור. בהיותי מורה בביה”ס “כדורי” הרגתי אחדים. אחד מהם גם ניתחתי והצגתיו לראווה לתלמידים”. גם הד"ר א.י., שעבד במשך שנים כרופא בכפר־תבור, ואשר לבו ער לתופעות ביולוגיות, מספר, כי במשך השנים ניתקל שם, בכפר ובשטח הפתוח שבסביבתו, בצפעים רבים.

(ב) העובדה השניה, שבגללה צויין הצפע כנחש הארסי המסוכן של ארץ־ישראל, מתבטאת בזה שמנגנון ההכשה שלו בנוי בשיכלוּל רב. ואלה פרטי השיכלול: 1) בשלד הגולגולת קיים צמצום בגודל (רדוּקציה) של הלסתות העליונות, הנושאות את שתי שיני הארס. 2) כושר־התנועה הרב של שאר עצמות הגולגולת מאפשר ניידות ללסתות העליונות, ודבר זה גורם לכך, שהשיניים, המקופּלות אחורה וצמודות לחיך, כאשר פי הנחש סגור, מזדקפות ויוצרות זווית ישרה עם הלסתות, כאשר הצפע פוער את פיו לשם הכשה. 3) והפרט השלישי מציין שיכלול במבנה שיני הארס עצמן שאינן דומות לשיניהם הארסיות של נחשים רבים אחרים (תלום־הקשקשים, הארבע־קו ועוד), שהארס זורם אצלם בחריץ חיצוני (מרזב פתוח) (Opisthoglypha). עם קבוצה זו נמנים נחשים תתארסיים. ואילו שן הארס של הצפע בנוייה בצורת צינור חלול (Solenoglypha) והיא דומה באופן מפתיע למחט־הזריקה של הרופא. בשן הארס של הצפע, כמו במחט־הזריקה, נמצא הפתח לא בקצה־החוד, אלא קצת ממעל לו, כדי שלא ייסתם בשעת ההכשה – כליל השלמות מבחינה ביולוגית.

שיא שיכלול כזה במבנה שיני הארס אצל נחשים ארסיים מצוי אצל הצפעוניים (Viperidae), הם הנחשים הארסיים של אייראסיה ואפריקה וכן אצל נחשי הפּעמונים (Crotalidae), היא משפחת נחשים ארסיים, הנפוצים באזורים החמים של אמריקה הצפונית והדרומית.

שתי המשפחות הללו Viperidea ו־Crotalidae קרובות מבחינה סיסטמתית אחת לשניה; וכדאי לציין כאן, כי בבואנו להגדיר נחש כלשהו, על מנת ליחסו לקבוצה או משפחה מסויימת, מחייבת אותנו בדיקת שלד הגולגולת.

חובה עלינו להכיר את הצפע משום המימרה הידועה “דע את האויב”. יש להכיר אותו לפי סימניו המורפולוגיים; כמו כן יש לדעת את הביולוגיה שלו: את אופיו, ארחות חייו, מקומות שכיחותו ומסתוריו החביבים עליו; והנוקט בחוקי הזהירות, על חייו שומר.

טובת הכלל תובעת, כי ההיגיינה הציבורית בארצנו תכלול גם את הפרק על הכשת נחשים ארסיים בכלל והצפע בפרט. כי ככל שמקימים שכונים חדשים על אדמת בור וככל שההתישבות החקלאית הולכת ומתרחבת בשטחים, שעד כה היו בלתי נעבדים ובלתי מאוכלסים, כן נתקלים יותר אנשי האדמה בסכנה הזאת. המבקר בישובים החקלאיים ומנסה רק לדובב את האנשים בשאלה זו, נוכח מהר מה אַקטואלית היא הבעייה.

והנה סיפור אופיני, אחד מרבים, על היתקלות אנשי־הכפר בצפעים. יהודית ג' – חברת קיבוץ – מספרת: “חזרתי עם דמדומי־ערב מחדר־האוכל יחד עם בני יהונתן בן השלש־עשרה. כשהתקרבנו לצריפנו, הבחנו לפתע בצפע נח על השביל אשר לפנינו. נרתענו אחורה וחכינו מעט. הנחש, שהרגיש בנו, מיהר להסתלק ונעלם מעינינו מתחת למעקה של הצריף. רק אז נכנסנו בזהירות פנימה וסגרנו את הדלת בהקפדה יתירה”…

אולם לא תמיד מסתיימת הפגישה עם הצפע כך. בעתון מיום ג', 28 ביוני 1966 קראנו: “חברת מושב “חרוּת” בת 54, שצפע הכישה שלשום, מתה אמש בבית־החולים “מאיר” בכפר־סבא. היא קטפה שזיפים בחצר ביתה ולפתע הרגישה בהכשה באצבע וראתה את הצפע על ענף־העץ. היא הועברה מיד לבית־החולים “מאיר”, אולם מאמצי הרופאים להצילה נכשלו”.

בכתב־העת הרפואי של קופת־חולים “דפים רפואיים” כרך כ“א, חוברת ז', חשון תשכ”ג, המוקדשת כולה לשאלה: “הכשות ועקיצות בארץ ישראל” (עמודים574–575) ניתנו מיספרים על 721 מקרי הכשת־נחשים בשתי תקופות, שהובאו לטיפול בבתי־חולים בישראל.

1953 – 1951: 303 מקרים רשומים

1957 – 1955: 418 מקרים רשומים.

מקרים רבים נשארו עלומים, כי לא בכל בית־חולים נרשם כל מקרה. לפי רישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הממשלה הגיע מספר מקרי המוות מהכשות נחשים בשנים 1950–1961 ל־69! למאמר באותה חוברת, הכתוב בידי העורך ד"ר מ. לבקוביץ, מצורפת דיאגרמה בצורת עקומה והיא מראה, כי מאז קום מדינת־ישראל, נמצא בה מספר מקרי הפגיעה של נחשים ארסיים בעלייה מתמדת.

בירחון “Kosmos”, חוברת מס' 7, יולי 1961 (שנת־הופעה 57) התפרסם מאמר על “צפעונים ועל הכשותיהם” מתוך המאמר מסתבר, כי במרכז אירופה נדירים הם מקרי־מוות של מבוגרים מנשיכת הצפע (Vipera berus) המצוי שם. אורכו מגיע, שם, במרכז אירופה, ל־50–60 ס“מ – פחות קצת ממחצית אורך הצפע בישראל. מבוגרים – חולים וילדים צפויים שם לסכנת מות במקרה של פגיעה. מחבר המאמר, שהוא רופא, מספר על מותו של ילד ומביא גם פרטים על שני מקרי־נשיכה של מבוגרים בקיץ 1958. אחר הזרקת הנסיוב יצאו שני הנפגעים מכלל סכנה. במקרים הלל היו שני הנחשים צעירים: אורכו של אחד 12 ס”מ ושל השני 15 ס“מ ועובים – כשל אצבע קטנה. את מאמרו מסיים המחבר בשורות הבאות: " למרות ההתקדמות המרחיקה־לכת בעיבוד האדמות במרכז אירופה ועל אף הנסיגה המצערת של בעלי־החיים בטבע החפשי, עוד קורים אצלנו תמיד מקרי־הכשה של צפעים, לכן מוטלת החובה להתריע מחדש על הסכנה ולפרסם את כללי הזהירות”. למאמר צורפו הוראות לטיפול בנשוכי נחש.

III תאורו – מבנה גופו וסימניו – ומקומות שכיחותו    🔗

הצפע הוא מין אֶנדמי בארץ־ישראל. אורך גופו מגיע למאה ושלושים ס“מ. על ראשו המשולש והשטוח הוא נושא סימן־הכר ברור: שני קוים כהים המפוסקים לצד הצואר ומתקרבים ומגיעים סמוך לעינים ויוצרים את האות הרומית V. קצה האף מורם קמעא מן המישטח הישר של הראש. הראש, שהוא קטן ביחס לגוף העבה והמסורבל, נבדל באופן ברור מן הגוף על ידי הצואר, שלא כנחשים ממשפחת הזעמניים (Colubridae) שאין צואר ניכר אצלם, כגון הזעמן השחור או תלום־הקשקשים. הבלטת הצואר נגרמת בעיקר ע”י “הצדעים” המורחבים של הראש – בצדעים מצויות בּלוּטוֹת הארס המפותחות.

הזנב. הזנב הקצר, המסתיים כּחרוּט, נבדל גם הוא באופן ברור מן הגוף. עד כמה קצר הוא זנבו של צפע, ניתן אולי לראות ברור יותר בשלד מאשר בצפע החי: במקום, אשר בו מסתיימות החוליות נושאות הצלעות, שם מתחיל הזנב. בנחש החי מתחיל הזנב סמוך לפי־הטבעת (Cloaca).

הגוף, הציור שעליו והצבעים. הגוף עצמו מסורבל ועבה ועל הרקע הכללי האפור־חום עובר לאורך כל הגב פס־עקלתון (זיגזג) חום־כהה מאד והוא כמעט רצוף. משני צדי הגוף, בכל אחת מן הזויוֹת הנוצרות ע“י הזיגזגים, מצוי כתם, שגם הוא חום־כהה, כצבעו של פס העקלתון עצמו. הכתמים הללו, שצורתם איננה קבועה, משתלשלים כלפי מטה עד קצה שיפולי הצד – גבול הבטן והמגע עם הקרקע. הכתמים הם רחבים מלמעלה והולכים וצרים כלפי מטה. זר של שוליים בהירים מקיף את שולי כל הפס־העקלתון עצמו לארכו וכן גם את כל אחד מן הכתמים שבצדדים. יש לציין, כי לאורך השיפולים של שני הצדדים הגובלים עם הבטן יוצק פיגמנט צהבהב, המוסיף מעין חגיגיות לגוון הכללי האפור של החיה כולה. אם כי הציור שעל גב הצפעים אחד הוא אצל כולם, ובאופן כללי הם דומים זה לזה, יש לומר, כי אין דמיון במאה אחוז בין אחד למשנהו: קצת מן השוני יש בציור הגב ובמקצת גם בגוון הכללי. ניתן לשער, כי התנאים האֶקולוגיים הם הקובעים את הבדלי הגוון הללו והשינויים הקלים האחרים, ואולי גורמים לזה גם הבדלי גיל? וכאן המקום להוסיף, כי צפע צעיר המתבקע מתוך הביצה, שארכו הוא בסך הכל 18–20 ס”מ, נושא כבר את כל קוי־הציור שעל גב המבוגרים, אולם הגוון הכללי של הצעירים הוא אפור־שחרחר ללא חום וצהוב.

חוש השמיעה. חוש השמיעה של הנחשים, והצפע בכלל זה, מנוון, לדעת הרפּטוֹלוגים, המשערים, כי הנחשים אינם מוכש־העין המאונך, העשוי להתרחב בחושך, והוא אות לחיית־לילה!

אישון העין. סימן־הכר חשוב נוסף אצל הצפע הוא אישון־רים³ לקלוט קולות וצלילים המועברים בדרך האוויר. באוזן הפנימית קיימת עצם־שמיעה אחת בלבד – הארכּוֹף ועור־התוף חסר כליל. אולם יש להם, לנחשים, תחליף מוזר ומופלא לאוזן והוא עור־הבטן הרגיש. בהימצא הנחש במגע מתמיד עם האדמה, “נקלטים הזעזועים בקרקע ובסביבה המוצקת ומובלים בעצמות־השלד”.

הלשון. לשון הנחשים ארוכה היא וצרה, גמישה ומפוצלת בחלקה הקידמי לשניים. היא רגישה ביותר ומראה פעילות רבה. בה מרוכז חוש המישוש וכושר ההבחנה בין עצמים שונים. אולם בעיקר מסייעת הלשון בקליטת ריחות. היא היא נשלפת החוצה דרך פגימה קטנה שבשפה העליונה, גם כשהפה סגור, צדה את חלקיקי החומר הנישאים באוויר ומעבירה אותם לשם בדיקה והבחנה לתוך חלל־הפה. כשהלשון מוחזרת למקומה, נמצאים אז שני קצות הלשון המפוצלת בדייוק⁴ מול שקע זוגי עמוק שבתקרת חלל־הפה, הוא “אבר יעקוֹבּסוֹן”, המשמש כאבר־הרחה פנימי.

פסוק אחד בתנ"ך מלמדנו, כי הידע שהיה נפוץ בעם על נחשים ארסיים, יוחס בטעות ללשון הנשלפת איום ופעולת המתה: “תהרגהו לשון אפעה” (איוב כ', 16) – כאן אמר זאת משורר והוגה־דעות גדול.

מקומות שכיחותו. הצפע הוא מטבע ברייתו נחש הקרקע. בטבע הוא מצוי במאורות של מכרסמים שנתרוקנו, בסדקים שבקרקע, בערמות אבנים או בתוך גדרות־אבנים – ומכאן האזהרה הקדומה “ופורץ גדר ישכנו נחש” (קוהלת י, 8) – כפשוטו, וגם בהשאלה: העובר על החוק יישא את עונשו. במקומות הללו ימצא לו הצפע מקלט מסכנות וגם הגנה מפני טמפרטורות לא נוחות.

על פני מרחבי ארצנו משמשים המשקים החקלאיים נקודות־משיכה לצפעים, בתורם אחרי מזון. מדריך אותם חוש הריח בכיוון מן השדות ואדמות־הבּור אל הלול, אל קני־הציפורים, אל מאורות העכברים והחולדות שבמשק. כאן נתקל בהם החקלאי במתבן (מקום חביב עליהם!) על פני השבילים הסמוכים לבתים, בתוך ארגז שבמחסן ובאקראי – אפילו בתוך מגף… ערמות הגרוטאות, המפוזרות במשקים רבים, התעלות הסמוכות לבתים והמחסנים, בגלל ההזנחה בנקיון, הם, כידוע, מקום מועד לפורענות ומשם הסכנה אורבת.

ומסתבר, כי עובדהזו – נדידת הצפעים מן השדות שבסביבה אל המשקים החקלאיים במשך עשרות שנים ללא הפסק – היא בעוכריהם. כאן הם נתקלים באַחד הגדולים שבאויביהם, באדם, אשר יעז להתמודד אתם ואשר “ישוּפם ראש” (שוף, שפשף = דרוֹס ומחוֹץ). כאן, במקום ריכוזם, משמיד אותם האדם וגורם על ידי כך להפחתת מספרם.

איש כפר־יהושע, החקלאי־המורה דוד ברש, הנמנה עם מיסדי הכפר, שח לי, כי בעלותם על הקרקע לפני 40 שנה, היו הצפעים תופעה שכיחה ביותר. אולם במשך השנים פחת מספרם, בשל ההשמדה השיטתית, והם נעשו נדירים מאד בשדות ואילו במושב עצמו עוד נתקלים בהם גם כעת.

IV כיצד בולע הצפע את טרפו?    🔗

היה זה ביום קיץ חם, בשעות של אחר הצהרים. כשנים־עשר איש, מורים, הצטופפו מסביב לארגז־עץ גדול, כמטר ארכו, כששים ס"מ רחבו וכארבעים גבהו, ומיכסה רשת־ברזל שימש לו דלת מלמעלה. באחת מפינותיו רבץ ללא תנועה צפע גדול כשכולו מצונף בעיגול כצלחת ודומה לצפיע של בקר. כולם חיכו לרגע: עוד מעט ויקבל הנחש את מנת מזונו.

קצה הדלת הורם קימעא בזהירות ופנימה נזרק עכבר לבן, צעיר. משנפל למטה מיד פתח העכבר בריצה. סמוך לדפנות הארגז רץ היצור הקטן והחלש ובצל הקירות חיפש לו מסתור ומדי פעם, בהגיעו סמוך לנחש, היה מאיט את תנועותיו כמהסס, ואחר שיקול־דעת היה שב על עקביו – וחוזר חלילה. ואילו הנחש לא נע ולא זע וכאילו לא הרגיש כלל במציאותו של העכבר. סקרנותם של המסתכלים גברה וסבלנותם פגה. חלפו כמה דקות ובמצב לא חל שינוי.

פתאום ובמהירות הבזק (בחלק הששה־עשר של שניה!) הטיל הצפע את עצמו בכיוון אל העכבר שהתקרב אליו, ולעינינו נתגלה, כי ראשו והחלק הקדמי של גופו נשארו תקועים בפי הנחש. העכבר החל לפרפר, כשואף להיחלץ בכיוון אחורה, ואילו הנחש עשה לרגעים תנועות־בליעה בצורת התקפים שבאו בהפסקות קצרות. לאט לאט “התלבש” הנחש על טרפו. וככל שהטרף חדר יותר אל לוע הנחש, כן הלכה ופחתה התכיפות שבהתקפים והתנגדותו של הקרבן פחתה.

כעבור 10 דקות, בערך, כבר היה העכבר כולו מאחורי בית־הבליעה, תנועות הבליעה נפסקו. בבירור ניתן היה לראות את מקום גופו של העכבר, שבלט מתוך גוף הנחש והרחיב אותו והוסיף לנוע באיטיות רבה לתוך עומק קיבתו המאורכת של הנחש.

הצפע כבר היה רגוע לגמרי. כעת החלה פעולת־העיכול הזקוקה למנוחה וטמפרטורה נוחה והנמשכת כרגיל כמה ימים, בהם מבלה הנחש בחוסר תנועה במקום מוצנע. כאן ניתן לציין, כי בטבע, בהזדמן לנחש טרף, הוא מסוגל לבלוע גם כמה עכברים בזה אחר זה והם נעכלים לפי סדר בליעתם. לעומת זאת מסוגל נחש לשאת גם רעב ממושך. מכיוון ששיני לעיסה וטחינה אין לצפע, יש לו תמורת זה מיצי־עיכול חריפים ביותר. השרירים, העצמות והדם של הטרף נעכלים ואילו הציפרניים, השערות והנוצות נפלטים החוצה לאחר העיכול הסופי.

V הפלא הביולוגי הגדול שבבליעת הטרף בשלמותו    🔗

דבר בליעת הטרף בשלמותו מעורר פליאה: שטח ראשו של הצפע שלנו הוא בסך־הכל כ־6 או 7 ס“מ מרובעים – כיצד, אם כן, חודר ונבלע טרף גדול ביחס בתוך מפתח־פה קטן, לוע צר וגוף שקוטרו הוא כל־כולו רק 5 ס”מ?

ניתן את דעתנו על כמה פרטים המסייעים כאן למאמץ הגדול של הנחש להתגבר על הקושי. כי הפרטים הללו, בהצטרפם יחד, הם היוצרים את הפלא.

פרט ראשון: עצמות הגולגולת של הנחש מחוברות ביניהן ע“י מיתרים מתיחים. בשעת הבליעה מתמתחים המיתרים והשרירים של הראש עד קצה גבול היכולת. הלסת התחתונה של הנחש איננה עצם אחת. היא בנויה משתי עצמות נפרדות, שבחלקן הקידמי הן מחוברות יחד חיבור רופף ע”י מיתר מתוח, ולפיכך הן מסוגלות להתרחק אחת מן השניה בשעת הבליעה והפה נפער אז במידה רבה.

פרט שני: עם חדירת הטרף לפה מתחילות בלוטות הרוק – 5 זוגות במיספר – לפלוט רוק בשפע ולכסות את הטרף, הנעשה חלק כדי להקל על המעבר.

פרט שלישי: משחדר הטרף לפה, מתחיל הצפע להפעיל את שני חצאי הלסת התחתונה, הנושאות שיניים אטומות וקצרות המכוונות כאנקולים קטנים כלפי פנים. הוא פועל בחצאי הלסתות כבשתי מגרפוֹת לסירוגין: פעם הוא מפעיל את מחצית הלסת שמצד ימין ופעם – זו שמצד שמאל, כששיני־הלכד עוצרות ו“גורפות” בכל פעם את הטרף פנימה ואינן נותנות לו כל אפשרות לתזוזה אחורה, בדומה לאדם המושך חבל בשתי ידיו – פעם ביד ימין ופעם ביד שמאל. או כמי שנזדמן לו בחיים לראות שתי קבוצות דייגים המוֹשים רשת מלאה דגים, ששני חבלים קשורים אליה. פעם תפעל הקבוצה שמצד ימין ופעם – זו שמצד שמאל, הוא יבין את פעולת שני חצאי הלסת של הנחש.

כשעבר הטרף דרך בית־הבליעה, מתרחבות הצלעות, כי אינן מחוברות על ידי עצם־החזה, שאיננה קיימת כאן כלל. השרירים וכן הדפנות של צינור העיכול מתרחבים; ועור גופו של הנחש הן דומה הוא כולו לשק גומי מתיח והוא מתרחב במידה רבה. לכן מסוגל הנחש לבלוע גם טרף גדול, העולה בעביו פי כמה על עובי גופו הוא. בספר “החי בארץ ישראל” מאת הפרופ' שמעון בודנהיימר בעמוד 376 אנו קוראים: “טריסטרם ראה צפע ומתאר בסיפור תוסס, כי הלה הצליח לבלוע ארנבת ולא היה מסוגל להתנועע אחר כך”.

VI למה רצוי לו, לצפע, להכיש את טרפו לפני בליעתו?    🔗

עלי לציין, כי במקרה הנ“ל, בליעת העכבר הלבן, שהייתי עֵד לו, לא הכישו הנחש כלל, אלא תפסו ובלעו, וזה היה מקרה יוצא־דופן: בדרך כלל נוהג הצפע להכיש קודם את טרפו ולהרעילו בארסו. הקרבן שנפגע אינו יכול כבר להתרחק הרבה מן המקום וכעבור דקה – אם זה אפרוח או ציפור קטנה – או כעבור שתים־שלוש דקות – אם זה יונק קטן – מוצא אותו הצפע בחוש ריחו, כשהוא כבר מת. בעזרת חוש הריח המרוכז ב”אבר־יעקובסון" יגלה אותו גם בחושך ורק אז יבלענו.

נתתי את דעתי על “רצונו” זה של הצפע להרעיל דוקא את טרפו לפני בליעתו ונתחוור לי הדבר תוך הסתכלויותי:

בלוטות הארס של הצפע הן, לדעת הביולוגים, הומולוגיות לבלוטות הרוק של היונקים (Parotis gland) ושל האדם בכלל זה. על יסוד הסתכלויותי בהזנת הצפעים בפינת־החי שעל־יד המעבדה הביולוגית, בסמינר למורים על שם א.ד. גורדון בחיפה, רוצה אני להביע את ההשערה, שבלוטות הארס הן לא רק הומולוגיות לבלוטות הרוק של היונקים, אלא הן גם אַנלוֹגיות להן. בלוטות הארס, כבלוטות הרוק של היונקים, מסייעות לצפע לעיכול המזון והעצמות בכלל זה. בהחדרת הארס לתוך מערכת הקאפּילרים של הלימפה והדם, לא רק שהוא גורם, כי הטרף הנפגע לא יימלט כבר ממנו, אלא הוא מבטיח לעצמו על־ידי כך גם פעולת־עיכול טובה ואסימילציה יעילה יותר.

בשילהי הקיץ תשכ“ו היגשתי אפרוחי־תרנגולת לאחד מארבעת הצפעים שבמעבדה הנ”ל, הצפע הכיש את האפרוח. המחוג של השנייות⁵ הספיק לעשות רק סיבוב אחד על פני לוח הספרות, והאפרוח כבר היה מוטל בלי נוע, אולם לבלוע את הטרף החל הצפע רק כעבור 10 דקות נוספות. במשך הרגעים הללו נשכו פעמיים נוספות בכנף; והוא עשה זאת כבר ללא מכת־הכשה. לאט לאט הוא נטל את כנף־האפרוח לתוך פיו, נשך ושהה קמעא, בהחזיקו את הכנף בפיו. במקום הנשיכה ביצבצה אחר־כך טיפת־דם, ורק אז החל לבלוע. בהחדירו לתוך גופו של הטרף שתי מנות־ארס נוספות, הבטיח הנחש לעצמו את המטרה הנ"ל.

כי ארסו של הצפע מיטיב להמס עצם, למדנו גם מתוך מאמרו של ד"ר מ. לבקוביץ: “מיסמוּס העצמות (Osteolysis) אחרי נשיכת צפע”. (קרא ב“דפים רפואיים”, נובמבר 1954 עמוד 341). מסופר שם על ילדה בת 8, שנושכה באמה של כף־ידה הימנית והובאה לטיפול לבית־החולים בעפולה. בסיכום הדברים נאמר שם: " בעיקבות הנשיכה התפתח לאיטו במשך שנה וחצי אוֹסטיאוֹליזיס, ואחר ½4 שנים – דפורמציה ניכרת של האצבע. באותה חוברת, בטבלה מס' חמש של התצלומים, משמאל למעלה, ניתן תצלום רנטגן של האצבע בשנת 1938 וכן תצלום שני משנת 1941.

VII “אבר יעקובסון” וחשיבותו בחיי הצפע    🔗

בפיסקה הראשונה של הפרק הקודם נאמר, כי לאחר שהטרף הוכש ומת מוצא אותו אחר־כך הנחש בעזרת חוש הריח שלו המרוכז באבר־יעקובסון – אבר זה מהו?

על דעתו של מי היה עולה, כי הושטת הלשון מן הפה והחזרתה פנימה פעולת הרחה היא. הנחש מריח בשתי גומות קטנות הנמצאות בחלק הקידמי של תקרת הפה (החך). שתי הגומות הללו מרופדות בעצבי־ריח ולשם הרחה מסתייע הנחש בלשונו! הוא שולף את לשונו השסועה והלחה בעירנות רבה, נוגע בעצמים שונים או בקרקע והוא “נוטל דוגמאות” מחלקיקי החומר הזעירים, וכן מן האוויר שחלקיקי חומר נישאים בו, ומגיש אותם כהרף עין לבדיקה אל אבר־יעקובסון, כי בחזור הלשון אל תוך הפה נוגעות שתי הקצוות שלה בדיוק ברקמת העצבים המרפדת את שתי הגומות של אבר־יעקובסון⁶.

בספר המאלף “Biologie” (1960) מאת הפרופ' Karl Von Frisch⁷ מעורר ענין רב הפרק הדן על חוש הריח של בעלי־החוליות בכלל והצפע בפרט. המחבר מציין, כי חוש ריחם של עטלפים וציפורים לקוי הוא, בשל היותם מנותקים מן הקרקע. כאשר ציפור עומדת על הארץ מופנה אפה ממנה. אף חוש הריח של האדם מפגר בהרבה, בהיותו מהלך בקומה זקופה ורקמת עצבי־ההרחה שלו דלה היא.

לעומת זה מציין המחבר את חוש ריחו של הכלב וכותב, כי ע"י ניסויי־אילוף נקבע, שהכלב מסוגל לחוש באפו את חומצת־השומן (מצוייה בזיעה) גם בהיותה מהולה במים אפילו בתמיסה דלילה של עשרה מיליוני פעם!! עובדה זו רב ערכה בחיי הכלב בשעת עיקוב, כאשר הוא מחזיק את ראשו כל הזמן מורד אל הקרקע והעקבות מנחים אותו בדרך למטרה.

אחר הכלב מביא המחבר כדוגמא נוספת את הצפע הזוחל על פני הקרקע, חולץ לשונו ומחזירה, מגלה עקבות־יצורים לפי ריחם הספּציפי “ועושה הכרה” עם הסביבה.

הנה כי כן, לפנינו תוצאות של התפתחות רבת־דורות באֶוולוציה במשך מאות אלפי שנים! בהיותו נחש בין־השמשות והלילה, נודעת לאבר־יעקובסון בחיי הצפע חשיבות ביולוגית רבה.

VIII תנועת הצפע בהשוואה לתנועותיהם והילוכם של נחשים אחרים    🔗

שונים הם הנחשים משאר החיות. מוזר הוא גופם המשוך לאורך וחסר הגפים, אשר, על אף העדר הרגליים, הוא נע לעיתים במהירות רבה עד כדי הפתעה. הגוף, דמוי המקל ה“הולך על גחונו”, מופיע ומתחמק ונעלם מהר כלעומת שבא לפתע. הכל כאילו אפוף מסתורין, לכן גם מעוררים תמיד הנחשים ענין רב אצל המסתכל – יותר מאשר יצורים רבים אחרים. הזרות מעוררת כאן את הסקרנות.

הנותן דעתו על הפוביה – הפחד המתעורר אצל האדם מפני הנחש – קשה לו לקבוע, אם היא אינסטינקטיבית ונטועה בלב מלידה, או שהיא נרכשת במשך השנים. פחד זה יגדל לא רק בשל יכולתם של נחשים לנשוך, אלא גם בשל תנועותיהם הנמרצות המכות בתדהמה, בטרם הספיק האדם להבחין ולהתמצא, ומפני שנדמה לו שהנחש מתנכל לו. הנכון הוא, כי מטבעו אין הנחש שואף להתקיף את האדם. הוא עושה זאת באותם המקרים, בהם נכנס האדם לתחומו, ונדמה לו שהאדם מתכוון לפגוע בו. הביולוגיה של הנחשים מלמדת אותנו, שמעולם אין הנחשים שואפים לרדוף אחר האדם להשיגו. בהתקפת נחש על אדם יש לראות רק ביטוי של הגנה עצמית.

* *

במחלקת הזוחלים מיצגת סידרת הנחשים את הקבוצה הצעירה ביותר. מבחינה פילוגנטית מוצאם הוא מענף של לטאות, שהסתגלו במשך דורות רבים לזחילה על הגחון ולבליעת טרף בשלמותו. השלד והשרירים הם אברי־התנועה של הנחש כשהמוח ומערכת העצבים מפקחים עליהם ומביאים אותם בתנועה.

ברצותי לברר לעצמי את הבעיה של תנועות הנחשים שהיכרתי, על מנת לסווג אותן, נתתי את דעתי על כמה פרטים: (א) מהו המיוחד במיבנה האנטומי של גוף הנחש (שלד, שרירים, מוח ועצבים) המסוגל לתנועה אופיינית זו? (ב) מהו המיוחד שבאופי התנועות של כמה מן הנחשים שהסתכלתי בהם במשך שנים רבות, על מנת שאוכל לסווג אותן.

השלד. הגפים, וכמו כן החגורות, (עצמות־הבריח ואגן־הירכים), הגיעו אצלם לניוון מלא, פרט לנחשים מעטים יוצאים מן הכלל, כגון משפחת החנקנים – Boidae. בקשר לכך קיבלו החוליות של עמוד־השדרה מבנה אחיד ואת כל עמוד השדרה לאורכו ניתן לחלק לשניים: החלק השייך לגוף – וחלק הזנב. במעבדות של ביה"ס הריאלי שעל הר־הכרמל בדקתי פעם שלד של צפע מבוגר וכן חוליות בודדות מעמוד־שדרה מפורק של נחש גדול שני. מצאתי, כי מאחורי עצם־העורף של גולגולת הצפע ישנן שתי חוליות־הצואר. הן אינן נושאות צלעות, מאחוריהן באות 162 חוליות נושאות צלעות. בכל אחת מן החוליות הללו ישנה בליטה החצי־כדורית חלקה להפליא, עד כי גם בעזרת זכוכית מגדלת לא ניתן היה לגלות בשיטחה הלטוש פגם כלשהו. ובחוליה שאחריה, במקום שהבליטה החצי־כדורית נוגעת, קיים שקע בצורת צלחית לא עמוקה התואמת את הבליטה. דבר זה – הכדור והשקע – מאפשרים גמישות מקסימלית.

מעל כל חוליה, בכיוון לאורכה, ישנה בליטת־עצם דקה וכן – בליטה יותר עבה מלמטה לחוליה. בנחש החי עוברים ברווחים, הנוצרים בין הבליטות הללו, מיתרים ושרירים, הקושרים את כל החוליות יחד ויוצרים את הגוף הארוך והגמיש.

כל אחת מן החוליות הללו נושאת זוג צלעות הנעות בקלות, בגלל היותן חופשיות בקצותיהן, כי עצם־החזה נעדרת כאן. קצות הצלעות מתבלטות כלפי השטח שעליו נע הנחש. הן נשענות מבפנים על שרירי הבטן ומפעילות את מגיני־הבטן שעל עור הנחש מבחוץ. מגיני הבטן הללו נאחזים בכל חיספוס שבקרקע לשם זחילה.

אם כי הצלעות אינן רגלים, ניתן בכל זאת לומר, שהן מסייעות לתנועה.

כוחם של השרירים. כמות השרירים המתוחים על שׁלדוֹ של נחש רבה היא – הם שרירי־רוחב שבין הצלעות, שמספרם רב, ושרירי אורך, שיש להם נקודות־אחיזה רבות גם בחוליות וגם בצלעות. זה מקנה לנחשים כושר פעולה ותנועה בכיוונים שונים, כאמור לעיל. ומענין לציין כאן, כי הכח הפיסי הרב, הטמון בשרירי הנחש, עלול להתגבר אַף על זרועותיו החזקות של אדם מבוגר. בהחזיקו בידיו נחש גדול (תלום־הקשקשים, זעמן שחור) יתגבר עליו הנחש בתנועת פיתול מהירה ונמרצת וישתחרר בתנופה אחת. רק מי שניתנסה בכך, יודע להעריך את עצמת כוחם של שרירי הנחש.

המוח והעצבים. נתתי את דעתי על היחס המשקלי בין גוף הצפע לכמות המוח שלו. לפי הפרופ' ה. מנדלסון מגיע משקל גופו של צפע לקילוגרם וחצי. נראה לי, כי הגוף הזה “מונהג” על־ידי מוח קטן ביותר. מן המעבדה הביולוגית של הסמינר גורדון למורים בחיפה קיבלתי לבדיקה שלד־גולגולת של צפע גדול וכן בדקתי את שלד הגולגולת של הצפע הנ“ל מן המעבדות לביולוגיה של בית־הספר הריאלי בחיפה ומצאתי, כי רוחב קדירת־המוח (קופסת־המוח) של הצפע הוא, במדידה חיצונית, 7 מילימטרים ואורכה 8 מ”מ, בסך־הכל. כמות המוח, שקופסה זעירה זו מכילה, זעומה ביותר. מכאן שחיי הנפש של הצפע דלים הם. מענין, כי הזואולוג הגדול ברם קורא לו בשם “טיפּש”. ולעומת זה עולה הרבה בכמותו המוח של חוט־השדרה, הממלא את החלל של עמוד־השדרה לאורכו. ואמנם חוט־השדרה גורם לרגישות ופעילות רבה בתנועות המיתרים והשרירים.

תצפית מאלפת אחת. בירחון “הטבע והארץ”, כרך ג' תרצ"ה עמוד 571, במדור “תצפיות, נסיונות, הערות”, מספר המורה לביולוגיה א. גולומב ברשימה קצרה “על חיוניותו של הצפעוני” כהאי לישנא: “באחד בדצמבר מצא חבר העובד במחסן־העצים צפעוני באורך של 80 ס”מ בערך. בגרזן שהיה בידו התיז את ראשו. היה זה בתשע בבוקר. אחרי שעה קבלתיו. אחרי ששטפתי את גופו תחת הברז לקחתיו ביד ונוכחתי לדעת, שכל שרירי גופו היו מתוחים; על כל לחיצה חזקה הגיב בתנועות די חזקות. תנועות בלי גרויים לא היו.

שמתיו באמבט־הניתוחים. בשתיים אחרי הצהרים מסרתיו לתלמיד לפתחו, אבל על כל פגיעה במספריים הגיב החלק האחורי בתנועות כה חזקות, שהתלמיד לא יכול היה לעבוד. עזבנוהו במנוחה. רק למחרת, בשניים בדצמבר ניתח אותו התלמיד בעשר בבוקר, ואחרי שפתח את כל חלל הגוף והוציא עכבר מן הקיבה, עדיין דפק הלב כסידרו, ועל כן לא נגע התלמיד בלב. אחרי כל הניתוח השאיר התלמיד את הנחש, כשהוא מהודק בנעצים אל שולחן הניתוח וכיסה אותו במטלית רטובה. הלב דפק עד שש שעות בערב, כלומר שלושים ושלוש שעות לאחר שהתיזו את ראשו.

מכאן: הרפלקסים של הלב הם אוטונומיים, אבל גם הרפלקסים של דפנות הגוף אינם תלויים במוח הגולגולת; אמנם, תנועות אַדאֶקוַטיוֹת (שווׄת, קצובות) של כל הגוף אינן, כי חסר המוח המרכזי, אבל כל שריר לחוד ממשיך בפעולתו".

*

ניתן לומר, כי את המתואר כאן באנטומיה של הנחשים אפשר ליחס לכל נחש. אולם עם זאת יש לציין, כי לכל משפחת־נחשים תופעות ביולוגיות משלה וקוי־אופי וגינונים משלה – דבר המטביע את חותמו על התנועה. בהסתכלי בהזדמנויות שונות למדתי, כי הצפעוניים (צפע, שפיפון, אפעה) הם מטבע ברייתם איטיים וחייהם עוברים במיעוט של תנועה. ולעומתם הנחשים ממשפחת הזעמניים (Colubridae): הזעמן השחור, תלום הקשקשים, זעמן המטבעות, נחש המים – ערים וזריזים ומרבים בתנועה. לאחר שעקבתי הרבה אחר תנועות נחשים, רוצה אני לסווג אותן לשלושה סוגים:

תנועה מסוג א' – זחילה אטית ומודרגת, כשהגוף כולו צמוד לשטח והוא נע קדימה. בתנועה זו מפעיל הנחש את השרירים שבחלק הקידמי של הגוף בצורת גל הזורם אחורה. השרירים מפעילים את עור הבטן של החלק הקידמי של הגוף ואת הקשקשים שעליו. הקשקשים נאחזים בחיספוסים של פני השטח והחלק האחורי של הגוף נמשך אז קדימה.

התנועה הגלית הזאת אך הגיעה למחצית הגוף בכיוון לזנב, וגל חדש כזה כבר נעור שוב בחלק הקידמי של הגוף וחוזר חלילה… הרי שקיימת כאן מזיגה הרמונית ובלתי פוסקת של פעולות המצטרפות לתנועה אחידה ואיטית, מעין “זרימה” בקו ישר קדימה. היא מזכירה למסתכל את מדרגות החשמל הנעות ללא הפסק.

לתנועה זו נלווית לפעמים גם צורה נוספת של תנועה “נחשונית”, כשתוך צמידות לקרקע נעשות פניות לימין ולשמאל, גם תנועה זו היא בדרך כלל שקטה. יש בה לעתים הרצון לחפש כיוון חדש ורצוי יותר או שאיפה לעקוף מכשולים. ואולי יש בה לפעמים הרצון להתחמק בחשאי מעין־רואים, כי הנחש השטוח על פני הקרקע “גבהו” בסך־הכל כמה סנטימטרים, ובפלסו את דרכו בעשב אינו נראה לעין. תנועה זו, מסוג א', היא עיקר תנועתו של הצפע שאין בה הפתעות. הצפע נחשב לנחש כבד־תנועה, ובצדק הגדיר אותו ברם כ“עצלן”.

תנועה מסוג ב' – ניתוק המגע של חלק מן הגוף או רובו מן הסובסטראט, והישארותו בצמידות אליו רק בנקודות מסוימות, המתחלפות מהר תוך תנועה לפי התנאים.

נזדמן לי לראות בכרמל את תלום־הקשקשים – נחש מהיר־תנועה מן הזעמניים, השני בגדלו אחר הזעמן השחור – מטפס ועולה בשניות מספר על עץ, כשהוא פוסח על חלק גדול מן הענפים שבדרך. ההינתקות הריגעית מן השטח במקרה זה וההישענות בנקודות מסויימות המתחלפות מהר, תובעות מאמץ־שרירים רב. ככל שיגדל ניתוק הגוף ומספר נקודות־המגע יפחת, כן יגבר ביחס ישר מצד הגוף הנע המאמץ הנתבע ממנו ומהירות הביצוע; אולם כן ירבה ההישג בתנועה והמעבר על המרחק. דומה הדבר לאותו צעיר העולה על מדרגות והוא פוסח מדי פעם על אחדות מהן. עלייתו מהירה, היא דורשת מאמץ רב ומבטיחה הישגים. חלקו הקידמי של גוף הנחש מזכיר לנו אז את ידי הקוף הפועלות במרץ, כשהוא זורק את גופו בתנופה ועובר מקיר אל קיר בחדר־משכנו המרווח שבביבר. ההבדל הוא בזה, שהנחש מבצע את הפעולה בחלק הקידמי של הגוף הפועל “כיד” אחת. בספר “זוחלים” מאת ד"ר אל. ברש וי.ח. הופיין. בעמ' 58, ניתן תצלום של נחש־המדבריות במדינות המערב של ארצות־הברית בעת תנועתו על פני הקרקע. “הגוף נוגע בשטח בשני קטעים קצרים בלבד ותנועתו היא לוליינית קדימה”.

תנועה מסוג ג' – ניתוק מוחלט של גוף הנחש מן השטח להרף עין. זוהי תנועת חישוקים לולייניים (ספּירליים), שהנחש יוצר בכל גופו בתנועה נמרצת ובמהירות הבזק. תנועה זו מופעלת, ללא כל ספק, בחלק מן השנייה וכפי שנזדמן לי לראותה, איננה נופלת במהירותה ממהירות תנועת ההכשה. בוקר אחד צעדתי יחידי בשביל צר, שנמתח לארכה של גדר־אבנים ארוכה, מאחורי רח' עקיבא שבמעלה הדר־הכרמל מחוץ לבתיה הקיצוניים של השכונה. בעוד היה לבי נתון לנוף שטוף־השמש ועיני נשואות למרחקים, כמעט ודרכו רגלי על זעמן שחור גדול שארכו היה למעלה משני מטרים. הוא יצא מחביונו שבתוך אבני־הגדר לחמם את גופו בקרני השמש, ואני גרמתי לו הפרעה. לא לאט, לא בזחילה, אף לא על־ידי יצירת פיתולים, הסתלק הנחש. הוא נעלם מתחת לכפות רגלי במהירות מסנוורת, בחלק מן השנייה. גופו יצר פתאם בתנועה נמרצת סליל בצורת חישוקים לולייניים. הודות למאמץ שרירים עצום וחד־פעמי נוצרה תנועה הדומה במהירותה לקפיץ משתחרר, וזה גרם לניתוק כל הגוף מן הקרקע. הנחש נהפך להרף־עין להיות נחש מעופף.⁸ הפעולה היתה מלוּוה שריקה חדה כצליפת שוט, ובמהירות הבזק נעלם הנחש מעיני. הוא “נבלע” בתוך פתח מאורתו, שקטרו היה כ־7 או 8 ס"מ. המאורה נמצאה בתוך גדר־האבנים. על־יד פיתחה התחמם וממנה לא התרחק, מטעמי בטחון. תנועתו לתוך פתח המאורה דמתה לחדירתו של מחלץ לתוך חומר השעם. וכשנתתי אחר כך את דעתי על תופעה זו, העליתי שלושה פרטים להסברה.

(א) הנחש יוצר כאן פוזה מוזרה ומפחידה, (ב) הוא מקצר לפתע את גופו הארוך ומונע סכנה – שמע⁹ ייתפס בזנבו. (ג) הקוטר של פתח מאורתו לא עלה בהרבה על קוטר גופו, והדרך היחידה והמהירה לא היתה אלא זו: “להתברג” פנימה בפחות משניה ובלויית שריקה־צליפה מאיימת, שנוצרה על־ידי גופו השרירי והגמיש.

מפי עד־ראייה שמעתי, כי לא כך מסוגל לנהוג הצפע, היוצא ממאורתו להתחמם בשמש: בעת שכל גופו נמצא מחוץ למאורה, הוא משאיר את קצה זנבו תקוע בפתח המאורה לשם נסיגה בשעת סכנה… כי הוא אינו זריז, גופו מסורבל וכבד, ואולי גורם לנוהג זה נשקו החמור והמאיים, עליו הוא בוטח ואותו הוא מפנה קדימה בשעת נסיגה? אם ברם מכנה את הצפע עצלן, נוכל לכנות את הזעמן השחור בשם לוליין.

מלבד שלושת סוגי התנועה הנ“ל, יש להביא בחשבון גם תנועות־ביניים שונות אחרות אצל נחשים שונים. כמו כן יש לציין את יכולתם של נחשים להתרומם על פני הקרקע עד כדי שליש מגופם, בתפסם עמדה מאַימת. לעומת כל האמור, עלינו לזכור, כי צפע ששמו לו עניבה על צוארו והוא תלוי בחבל, שקצהו השני נתון ביד אדם, אין לו כל יכולת תנועה, ואף הקלה ביותר, והוא תלוי כלפי מטה כפגר מת. במו עיני ראיתי ביום קיץ אחד בעין־חרוד. חקלאי חוזר מן השדה למשק ונושא צפע גדול במצב כזה. הצפע החי והלא נפגע נתון היה במצב של חוסר־אונים. הדבר משך את תשומת לבי. מרחק־מה נתלוויתי אל החבר לשם שיחה חטופה. לשאלתי, כיצד כבש אותו? ענני: נתקלתי בו בשעת עבודתי בשדה. רואה אתה – נועל אני מגפי־עור גדולים המכסים את הרגל עד מעל לברך. לא היה לי כל חשש, כאשר נגשתי אליו. הוא אמנם נשך את העור הנוקשה של המגף, אולם להרים את החלק הקדמי של הגוף אינו מסוגל אלא לגובה 30 ס”מ מקסימום. בזהירות דרכתי עליו, הידקתי את החלק הקידמי של הגוף, ועד הצוואר, לקרקע והשארתי רק את ראשו חפשי; הוצאתי את החבל, שהיה בכיסי, ממנו עשיתי, תוך שנייות מספר, עניבה ובזהירות שמתיה על צוארו. הידקתי קצת, עד כי ראשו המשולש, הנבדל יפה מן הגוף, נאחז בעניבה וכך אני נושא אותו ללא בעייות, על מנת למסור אותו בבית־הספר לידי המורים לשם לימוד והסתכלות. נפרדתי מאותו צעיר נלבב, שעמד במבחן כחקלאי איש־האדמה וכאיש־טבע מובהק. אולם מחובתנו להזהיר כאן מפני חיקויים: להטוּט מסוכן כזה עלול להסתיים באסון.

אולם עם היותו מטבעו, כרוב הנחשים ממשפחת הצפעוניים, איטי מאד ועם היותו מטבע ברייתו נחש הקרקע, מסוגל הצפע גם לטפס יפה ולעלות על גזעי עצים ובדיהם. כן מסוגל הוא לטפס על שטח תלול אחר, כגון עמוד־עץ, אם רק מחוספס הוא במקצת. זכורים לי לפחות שלושה מקרים בהם נפגעו בני־אדם על־ידי צפע בין ענפי־העצים, באחד המקרים הללו היה זה אדם שאָרה תאנים. סיפר לי חבר, יליד כפר־תבור, כי יום אחד, בעלותו לשובך להגיש מזון ליונים, נתגלה לו שם צפע, וניבצר ממנו להבין, כיצד ואיך הגיע לשם? מסתבר, כי גם כאן מסתייע הצפע בקשקשים שעל בטנו. הם נאחזים בכל חיספוס ואינם נותנים לגוף להישמט למטה. עובדה היא, שבשעה שמצד הגב כלפי הצדדים קיים אצלו קימור לאורך הגוף, הרי הגחון הוא שטוח לגמרי ומספר נקודות המגע עם פני השטח מגיע למקסימום. זה מגביר את הבטיחות בשעת זחילה על מישור כמעט מאונך. לא כן הדבר אם הצפע נע על פני משטח חלק ומלוטש. מנהל בית־גורדון בדגניה, מר יעקב פלמוני מציין, כי כשניסה להטיל צפע על פני לוח זכוכית, הרגיש הנחש את עצמו אומלל וחסר ישע, מאין כל יכולת לנוע.

ומה מושך או מאלץ את הצפע לטפס על גג או עץ? (א) הציפורים וקניהן, הוא מוצא ביצים או אפרוחים¹⁰, וכבר אמרו חז"ל: “הנחש עולה לגג – מזונותיו עמו; יורד למטה – מזונותיו עמו” (יומא ע"ה, עמוד א'). (ב) הסבר נוסף לעליית צפע על עץ הוא זה: בשעות החמות של צהרי־היום, כשהקרקע מתחממת למעלה מהאופּטימום הנוח לו – °30, מתרחק הצפע בדרך זו מן הקרקע. עץ הוא, כידוע, חומר מבדד ובצל העלווה גם קריר יותר. עם היותו מטבעו חיית־לילה, בעיקר, מופיע הצפע, לעתים, גם לאור היום.

IX במה מוסברת התופעה של Vivipara (לידת־חיים) אצל הצפעים ובאילו איזורים היא קיימת?    🔗

בבוא לפני כ־200 שנה המלומד השוודי קרל ליני, הוא אבי הנומנקלטורה המדעית, לקרא שמות לבעלי־חיים, לא היה צריך לטרוח הרבה לגבי הצפע: כאלפים שנה לפני ימינו אלה כבר הקדימוהו וקראו באירופה לצפע המצוי בשם הלטיני Vipera. היו אלה הרומאים ששלטו שם אז. ומסתבר, כי הם קבעו לצפע שם זה כתוצאה מהסתכלותם בדרך רבייתו.

הזוחלים הם ברובם מטילי ביצים (ovipara=יוֹלדי ביצים), כשהביצים המופרות מוטלות לסביבה החיצונית. אולם יחד עם זה די נפוצה אצלם התופעה של לידת־חיים (Vivipara) המתבטאת בהטלת ביצים, שהן מתבקעות תיכף לאחר ההטלה. התופעה הזאת מתפרשת בכך, שהביצים המופרות נשארות בתוך הצינור של אברי המין, והן עוברות כאן את כל דרגות ההתפתחות.

תופעה זו שכיחה אצל כמה מיני זוחלים בחצי הכדור הצפוני באֵייראַסיה – ואחוז מיני הזוחלים, שהשרצת ולדות חיים קיימת אצלם, עולה ככל שמתקדמים יותר צפונה או עם העליה לגובה ההרים. כדוגמא לכך יכולים לשמש באירופה הצפע (Vipera berus), הנפוץ שם עד חוג האיזור האַרקטי ממש והלטאה היולדת־חיים (Lacerta vivipara) הנפוצה באירופה. לגבה נקבע בודאות גמורה, כי בחלק הדרומי ביותר של איזור תפוצתה – בדרום צרפת – היא מטילה ביצים!

בהרי טיבט מצויים זוחלים, אשר בגובה 2000 מטרים הם מטילי ביצים ואלו בגובה 4000 מטרים הם משריצים ולדות חיים.

כצעד ראשון לקראת לידת־חיים משמש, כאמור, עיכוב הביצים המופרות בצינורות אברי המין של הנקבה. וכך מצאנו, כי אצל הלטאה הזריזה (Lacerta agilis) באירופה יכולות הביצים להשתהות בצינור המין ל־20 – 15 יום. ומתברר, כי בביצים המוטלות לאחר מכן, כבר הספיק העובר להתפתח יותר מאשר כדי שליש. בהתעכב הביצים לשלושים יום אצל הזעמן שוכן המים המצוי באירופה (Natrix natrix ), יגיע אחר כך העובר עד כדי מחצית התפתחותו. מענין, כי פרק הזמן של התפתחות הביצים מחוץ לגוף האם אצל נחש זה נע בין 30 ל־60 יום, דבר הקשור באופן ישיר לזמן שהיית הביצים בגוף האם. כלומר, ככל שתשהינה הביצים בגוף האם יותר, כן תגדל – ביחס ישר – התרומה ללידת־חיים. ויש אפילו שבין הטלה לבין ההתבקעות אין כל הפסקה: תכף ומיד לאחר הטלת הביצים, מתבקעים ויוצאים מתוכן הוולדות.

עדות מהימנה בענין זה על רביית הצפע האירופי (Vipera berus) אנו קוראים בספר “מוֹסקוֹבסקי זוֹאוֹפּרק” (1949) עמוד 174 – “בשעת הרבייה מטילה הנקבה של הצפע בזו אחר זו מ־5 עד 18 ביצים – המיספר תלוי בגיל האֵם – ולאחר שהם קורעים את הקרום יוצאים מהן צפעים צעירים, המצויידים עוד בשארייות של שקיקי החלמון”.

מכל הנאמר לעיל משתמע, כי כסיבה יסודית, הגורמת להשרצת ולדות חיים אצל זוחלים, יש לראות את האקלים הקר. בהימצא הביצים בגוף האם מובטחת להן טמפרטורה פחות או יותר קבועה ואף גבוהה במידה הדרושה להתפתחות נאותה של העוברים.

ברור לנו, כי אצל היונקים תושג אותה מטרה בקלות וללא מאמץ מיוחד, שהרי חום גופם קבוע וגבוה. ואלו אצל הזוחלים צריכה האֵם לעבור ממקום למקום ולחזור אחר שטחים חמים ומוארים באור השמש, ובהתנהגות זו היא מווסתת את התנאים הטרמיים הדרושים.

* *

יוצא איפוא, כי הרוחב הגיאוגרפי של ארץ מסוימת הוא הקובע את אחוז לידת־החיים, המצוייה בין הזוחלים של אותה ארץ. כך מצוייה לידת־חיים ב־100% בזוחלים של צפון אירופה. היא פוחתת ככל שמדרימים ובסביבות הים הכספי היא כבר יורדת למטה מ־20% (לפי ספרות מדעית רוסית).

הצפע המצוי באירופה משריץ חיים, והצפע הארצישראלי – באקלים הסובטרופי שלנו – כיצד? הוא היה מוחזק אצלנו במשך כל השנים כמשריץ ולדות חיים. מאז קמו בתי־הספר בארץ ומורים לימדו בהם טבע, השתמשו בספרי־הלימוד הלועזיים שבאו מאירופה (שמייל, בעיקר). גם בספר העברי הראשון “זוחלים” מאת הפרופ' י. אהרוני, שראה אור בשנת 1930, בעמוד 112, אף בספרי־לימוד עבריים לזואולוגיה שהופיעו בשנים שלאחר מכן, צויין הצפע שלנו כמשריץ חיים…

והנה, כאשר יצא לאור בשנת 1956 הספר “זוחלים” מאת ד“ר אל. ברש וי.ח. הופיין, נתפרסמה לראשונה העובדה, כי הצפע הארצישראלי מטיל ביצים. בעמוד 76 של הספר הנ”ל קראנו: “כהפתעה רבה באה לחוקרי ולחובבי הטבע בארצנו הידיעה, כי הצפע הארצישראלי גם הוא בין המינים מטילי הביצים. בשנת 1955 הטילו ביצים שתי נקבות של צפע, במכונים הביולוגיים שבתל־אביב ובחיפה. מעשרים הביצים, בערך, שהוטלו במכון בתל־אביב בקעו לאחר שבועות מספר הצפעונים הצעירים”.

ובכתב־העת הרפואי “דפים רפואיים” של קופת חולים כרך כ"א חוברת ז' נובמבר 1962 – “הכשות ועקיצות בישראל” – במאמרו של הפרופ' ה. מנדלסון “על דרך החיים של הנחשים הארסיים בישראל” נאמר: “החל משנת 1954 הטילו צפעונים אחדים ביצים במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב. לא היה אף מקרה של המלטת ולדות חיים וכל הביצים הוטלו, בערך, באותה הדרגה של ההתפתחות האמבריונלית. רוב ההטלות הן בחודש אוגוסט. מספר הביצים בהטלה הוא בהתאם לגודל הנקבה, בין 7 ועד למעלה מ־20. התפתחות הביצים נמשכת כששה שבועות בטמפרטורה של °30 צלזיוס”.

ולסיום: אם נעיין בישעיהו פרק נ"ט, פסוק ה' ניווכח, כי אבותינו, שחקלאים היו, הכירו יפה את טבע הארץ…

הגידול של צפעונים צעירים הוא מהיר ותוך שלוש שנים מסוגלים הם להגיע לאורך של מטר. גילם המאַכסימלי של נחשי הארץ, שחיו בשבי, הוא 20 שנה (לפי מנדלסון).

X צפע וטמפרטורה    🔗

תורת הפיסיולוגיה מחלקת, כידוע, את בעלי־החיים לשתי קבוצות גדולות:

(א) יצורים הומויטרמיים¹¹ אלה הם העילאיים שבבעלי־החוליות (יונקים ועופות). כל אלה הם בעלי מכניזמים פיסיולוגיים לויסות החום (לטרמוֹרגוּלציה) הם בעלי מבנה מושלם של הלב ובשטח־הביניים של מוחם מצויות נקודות מיוחדות, שנועדו לפקח על קביעות הטמפרטורה בגוף¹². הם מסוגלים לשמור על טמפרטורת־גוף קבועה, בשעה שהטמפרטורה החיצונית איננה קבועה. אותם אנו מכנים בשם “בעלי חום־גוף קבוע”.

(ב) יצורים פּוׄיקילוֹטרמיים¹³ אלה הם בעלי־חיים, אשר הטמפרטורה של גופם משתנה (כאלה הם הזוחלים). הלב בנוי אצלם משני פרוזדורים וחדר אחד, החצוי, בדרך כלל, ע"י חיץ פנימי בלתי מושלם. אב־העורקים (אַאוׄרטה) מספק לפיכך לגוף דם מעורב הדל בחמצן, ומוחם הוא פחות מפותח ממוחם של יונקים ועופות. בקליפה החיצונית של המוח הקדמי נמצא אמנם חומר־עצבים אפור, שזה מן הסימנים של בעלי־החיים העילאיים, אולם חסרות להם במוח הנקודות המיוחדות, שנועדו לווסת את החום בגוף. אצלם אנו עדים לתנודות גדולות ברמת תהליכי־החיים. להם אין כל יכולת לטרמורגולציה ואין להם אמצעי־מגן נגד הגורמים המטאורולוגיים. ברדת הטמפרטורה של הסביבה בסתו ובחורף למטה מהאופּטימום החייוני שלהם, יורדת גם הטמפרטורה של גופם. התהליכים הפיסיולוגיים נחלשים עד מינימום והם נרדמים, עד עבור עונת הגשמים והקור. ובהתחיל שמש האביב לשלוח קרני אור וחום, יתעוררו וייצאו ממחבואיהם לקראת חיים חדשים – לשחר לטרף ולעסוק בפעילות מינית.

התהליכים הפיסיולוגיים של הזוחלים, והנחשים בכלל זה, נמצאים תמיד בגבולות נעים ונתונים באופן בלתי פוסק להשפעת הגורמים האקלימיים והמטאורולוגיים במחזוריות העונתית והיומית.

לגבי הטמפרטורה של הזוחלים קיימים הגבולות של מינימום (בחורף) ומקסימום (בקיץ). למטה מן המינימום ומעל למקסימום אורבת סכנה חמורה לחייהם. הנחשים נעשים פחות פעילים כבר ב־°10+. ב־°6+ או °8+ נפסקות תנועותיהם. בטמפרטורה של °2+ עד °3+ הם שוקעים בתרדמה ואילו קרור הגוף ל־°4 – °6 – גורם למותם. לכן יחפשו הנחשים תמיד לפי העונה ולפי התנאים והנסיבות את שביל־הזהב בין שני הקטבים הללו – הקור והחום – ולפי תקופות השנה ומזג האוויר יתרחקו מן הקיצוניות האחת והשניה גם יחד ותמיד ירגישו את עצמם בטוב בדרגת האופּטימום. הזוחלים, והנחשים בכלל זה, פעילים בטמפרטורות האופטימליות ביותר. האופטימום שלהם הוא בשטח הטמפרטורות הגבוהות והוא נע אצל מינים שונים בגבולות שבין °40+ –°30+ כלומר, מתקרב לטמפרטורות של הומויטרמיים. דרגת האופטימום של הנחשים הארסיים שלנו, והצפע בכלל זה, היא לפי פרופ' ה. מנדלסון °30+.

ביום־גשם קר בחודש ינואר, הובא אלי הביתה צפע גדול בתוך צנצנת זכוכית גדולה וסגורה בפקק־זכוכית רחב. הביאו אבי אחת התלמידות – פקיד בבית־חרושת למיצי פירות במפרץ חיפה. לשאלתי, איפה מצאו וכיצד אסף אותו לתוך הצנצנת, ענה לי, כי במחסן הארגזים של המפעל בתוך ארגז ריק מצאו, כשהוא מוטל ללא תנועה. בעזרת מקל הרימו, כששני חלקי גופו משתלשלים כלפי מטה כחבל משני צדי המקל.

בחוץ היתה הטמפרטורה °4+. גם הטמפרטורה של החדר הלא מחומם °10+ לא גרמה להתעוררתו של הנחש. אולם, כשהיצגתי את הצנצנת במרחק מה מן התנור הבוער, לא חלפו כ־20 דקות והוא התעורר ונעשה פעיל. זקף את החלק הקדמי של גופו, שלף את לשונו ותפס עמדה מאיימת. ומספיק היה לאחר מיכן שאציג את הצנצנת לדקות מספר על הרצפה הקרה, כדי שהנחש יפסיק כל תנועה וישקע מהר בחזרה בתרדמה – וחוזר חלילה…

א. בריחת הצפע מפני הקור

בארצנו, שהטמפרטורות בה אינן יורדות בדרך כלל בחורף למטה מן האפס (פרט להרים הגבוהים – לכן גם מועטת שכיחותו של הצפע בהרי הארץ), אין הצפע חושש כל כך, ובחפשו בסתו מקלט מפני עונת הקור המתקרבת, יסתפק גם במקום שהוא פחות מוגן; אף יסתתר במקום המחסה כיחיד, כבודד. ואמנם לא שמעתי עוד בארץ, כי יימצאו בחורף כמה צפעונים החורפים יחד במקום סתר אחד (הנמצאים בשביה בטרריוּם אמנם מסתבכים לפעמים יחד). לא כן באירופה – שם חורפים הם במקומות המוגנים יפה מפני הקור. על פי רוב חודרים הם למאורות עמוקות מתחת לפני הקרקע עד לעומק של מטר או שנים ששם חם גם בחורף. ולפי מקורות רבים בספרות מוצאים שם בחורף במאורה אחת כמה עשרות צפעים, הסבוכים זה בזה בערמה אחת. בתנאים אלה הם מוגנים יותר מפני הסביבה הקרה. לפי בּרם אוגרים הצפעונים בגופם במשך הקיץ, לקראת החורף הבא, שכבת שומן, ובצאתם באביב ממחבואיהם, הם רזים וצנומים.

ב. מות צפעונים מקרה

בכרך VII של בּרם בעמ' 205 יסופר על ניסוי שנעשה באירופה ב־30 נחשים שונים וביניהם צפעונים רבים, אשר הוחזקו בחדר, שחלונותיו פנו לצד דרום, בקומה ראשונה של בית־מגורים. הנחשים שוכנו בארגזים פתוחים או מכוסים בלוחות זכוכית. קרקעית הארגזים מכוסה היתה שכבת סובין בעובי של 8 ס"מ, בכל ארגז הוצג כלי ובו מי־שתיה.

בשלושת השבועות הראשונים של נובמבר היתה הטמפרטורה בחדר, כשחלונותיו פתוחים, בין °2 +

ל־°4+. הנחשים נעשו רפים, איטיים ותשושים ובמגע־יד הורגש, כי קרים הם. במשך השבוע האחרון של נובמבר החלה בחוץ קרה. החלונות נסגרו והטמפרטורה בחדר היתה בין

°1+ ל־°2+. הנחשים עוד נעו, נשפו בחזקה כשנגעו בהם, אף שלפו את לשונם. באחד הארגזים היו תריסר צפעים סבוכים יחד בפקעת אחת, אולם שקטים.

אך ברדת אחר כך הטמפרטורה עד ל־0 מעלות ואף לשתי מעלות למטה מן האפס, ויתכן גם, כי בלילה – אף ל־°3־, נמצאו הנחשים בבוקר קפואים לגמרי ללא כל אותות חיים. אישון־העין השחור היה קפוא – דבר שהעיד, כי הנוזלים שבעין הפכו לקרח. המסתכל בנחשים התרשם, כי הנה הם מוכנים לתנועה, אולם הנוגע בהם בידו נוכח, כי קפואים הם וקשים כמקלות. 

ג. כמיהת צפעונים לחום

כרגיל יתעורר הצפע מתרדמת החורף בארצנו בחדש מרץ, אולם הדבר אינו קבוע ואינו תלוי בתאריך מסויים, הוא תלוי בטמפרטורה: ימי קור וגשמים, הפוקדים לעתים את הארץ במרץ, יאיטוּ וימי שרב וחום יחישו את הופעתו מן המחסה, אשר תפס בסתו. ובמשך השנים כבר שמעתי על הכשת צפע גם בחדש פברואר כתוצאה מכמה ימי חום, שפקדו את הארץ בעצם החורף. 

חקלאים מציינים, כי בימי שמש חורפיים נראים לעתים צפעים, שעזבו את מחבואם ויצאו להתחמם בשמש. לפי ברם נראית תופעה זו בצפע גם באירופה.

הפרופ' פנחס אפרתי הואיל להמציא לי את מאמרו “תצפיות ב־125 נשיכות צפע” – מקרים, שהיו בטיפולו בבית־החולים קפלן ברחובות בשנים 1961–1953 (המאמר נתפרסם ב“הרפואה”,62.XI.1). במאמר זה ניתנה, בין השאר, רשימה: “חלוקת החולים לפי חודשי השנה”. הרשימה מבליטה, כי פעילותם העיקרית של הצפעים משתרעת על פני ששת החדשים מאי–אוקטובר:

ינואר 2

פברואר 0

מרץ 0

אפריל 7

מאי 16

יוני 18

יולי 15

אוגוסט 20

ספטמבר 23

אוקטובר 20

נובמבר 3

דצמבר 1

בראזיל היא אחת הארצות בעולם, הסובלת במיוחד ממכת הנחשים הארסיים. בשנים 1960–1954

הובאו שם לטיפול לבית־החוליםVital Brasil 1311 מקרי פגיעה של נחשים – מהם 750 פגיעות על ידי נחשים ארסיים¹⁴ צויין שם, כי נודעת השפעה רבה לתופעות המטאורולוגיות על פגיעות הנחשים, וכי רוב מקרי הפגיעות היו שם מנובמבר ועד אפריל. ואילו מספר הפגיעות הפחות ביותר היה ממאי ועד אוקטובר. בחצי הכדור הדרומי מרוכזת פעילות הנחשים בדיוק באותם החודשים, בהם מבלים הנחשים בארצנו בתרדמה.

ד. מות צפעונים מחום

ידוע לי על 3 צפעים גדולים שנמצאו לפני כמה שנים במכון הביולוגי על הר הכרמל בחיפה בטרריום גדול בתוך צריף. ביום קיץ אחד, בשעת בדק הצריף, הוצא הטרריום עם הנחשים והוצג, לרגל העבודה בחוץ, לקרני השמש הישירות. כשבאו כעבור שעה להחזיר את הטרריום למקומו, נמצאו הנחשים מתים, בעד הזכוכית חדרו קרני השמש לתוך הטרריום, נוצר בו ריכוז של חום, שעבר את גבול מקסימום הסבילות שלהם לגבי חום, וגרם למותם.

XI חוקי זהירות מפני נחשים ארסיים    🔗

1) הזהירות מפני נחשים ארסיים מחייבת בכל עת ובכל שעה.

2) למד להכיר את הצפע לפי סימניו (ראה פרק ווו במאמר זה).

3) יש לנקות את החצר מגרוטאות, אבנים, לוחות עץ, פסולת בנינים וכו'.

4) יש להשמיד עכברים וחולדות מן הבית והמחסנים, כמו כן יש להרחיק את הלול מן הבית.

5) המפרק גדר־אבנים או גל־אבנים, ינהג בזהירות, שמא ייתקל בצפע.

6) בכפר אל תתהלך יחף לעולם. בצאתך לטיול נעל נעליים גבוהות.

7) אל תתקע את ידך לתוך ארגזים שבמחסן או לתוך חורים ומאורות שבקרקע. תוך נסיונם קבעו הרופאים, כי רוב הפגיעות של נחשים ארסיים באדם הן ביד או ברגל.

8) בעלותך על עץ, בעיקר ביום חם, בדוק סביבך את הענפים.

9) נראה, כי הצפע המצוי שלנו חש את החום מרחוק ונמשך למקורות החום. עובדות מספרות, כי המבעיר מדורה בשדה בלילה “מזמין” על־ידי כך צפעים מן הסביבה. ולא רק מדורה, גם חום גופו של אדם ישן דיו כדי למשוך אליו צפע, וכשיתעורר האדם בבוקר ימצאנו לידו. נמסר לי על חייל שישן בשדה ובבוקר נוכח, כי צפע נמצא לידו; ומעשה בחקלאי שנחש נתגלה במיטתו, בביתו… 

XII עזרה ראשונה לנשוכי נחש¹⁵     🔗

(עד הטיפול בבית החולים)

1) העברה: יש להעביר את הנפגע בדרך הקצרה והמהירה לבית החולים. יחד עם הנפגע יש להסיע לבית־החולים כמה תורמי־דם. הודעה מוקדמת (טלפונית) לבית־החולים – רצוייה. כן רצוי להביא את הנחש – חי או מת. גם בנחש המת – או הנראה כמת – יש להזהר משיניו.

יש להימנע מכל דבר, העלול לזרז את מחזור־הדם; לכן יש להקפיד על תנאי־מנוחה לחולה, כי טילטול או ריצה מחישים את זרם הדם ואת התפשטות הארס בגוף.

2) אסור להשקות את הנפגע משקה מכיל כוהל: יין, קוניאַק או יין־שרף אסורים בהחלט לנפגע. משקאות אלה מרחיבים את צינורות־הדם ועלולים להחיש את ספיגת הארס בגוף.

3) קיבוע וקירור האבר הנשוך: את האבר הנשוך יש לקבוע, כמו בשבר פתוח; רצוי קירור הפצע בתחבושת קרה. יחד עם זה יש לשמור על חום הגוף כולו על־ידי שמיכות ומשקאות חמים.

4) חסימה: רצוי לחסום את האבר הנשוך בין הפצע לבין הגוף בעזרת תחבושת אלסטית, סרט בד, עניבה או מימחטה. החסימה צריכה להיות קלה, עשויה ברפיפות כך, שאפשר יהיה להכניס אצבע בין החוסם לבין האבר הנשוך. עור הגף החסום צריך להישאר וורוד וחם. קשירה חזקה עלולה להזיק. החוורת האבר מעידה על קשירה חזקה מדי. את החסימה יש לרפות כל עשרים דקה למשך דקה אחת.

5) זכור! הצו הראשון הוא; להירגע ולהרגיע.

ביבליוגרפיה

ד”ר אל. ברש י. ח. הופיין – “זוחלים” – הוצאת הקיבוץ המאוחד.

“דפים רפואיים” לרופאי קופת־חולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל:

(א) נחשים ונשיכות בישראל, כרך י"ג, חוברת ד' – נובמבר 1954,

(ב) הכשות ועקיצות בישראל, כרך כ"א, חוברת ז' – נובמבר 1962.

משה דור – “לכסיקון זואולוגי” – תשכ"ה. הוצאת “דביר”.

י. אהרוני “תורת החי” – ספר עזר למורים – הוצ' קוהלת, תר"ץ.

1) “זמאי” (נחשים) מאת טליזין, מוסקבה (1963).

2) “קורס זואולוגיאי” (קורס בזואולגיה) מאת אבריקוֹסוב מוסקבה (1961), כרך.II

Brehm, “Tierleben”.

Behringwerk־Mitteilungen: Die europäischen und mediterranien Ottern und ihre

Gifte" Prof. Richard Bieling. (1936), Heft 7.

Behringwerk־Mitteilungen: “Die Giftschlangen der Erde”. Sonderband (1963).

 

הטבע נסוג מפני האדם    🔗

I. פרחים מושמדים, והולכים ונעלמים מנוף הכרמל    🔗

לפני שלוש עשרות שנים לא חרגה עדיין חיפה העיר מתחומיה. שכונותיה הרבות – פרט להדר־הכרמל, בת־גלים, נוה־שאנן והישוב הדליל בכרמל – עוד טרם נוסדו. ורק פה ושם הונחו היסודות לבתים המעטים ונמתח התוואי לרחובות הראשונים בשכונות החדשות. קרית־חיים שבמפרץ הייתה עוד בת שנתיים ובאחוזה, שהייתה אמנם כבת עשר, הוקמו עד אז רק בתים בודדים. המושג “חיפה רבתי” עוד טרם נוצר.

בימים ההם לא דחק עדיין האדם את רגלי הטבע בכרמל. מדרוני הדר־הכרמל עוד שפעו מדי חורף כלניות ונוריות, רקפות ונרקיסים. אך רק מי שרצה לראות במו עיניו פרח של צבעוני, צריך היה כבר אז להרחיק לכת עד סביבות אחוזה. הפרחים האילמים והענוגים לא עמדו עוד בפני יד האדם האלימה…

וככל שהתרחב היישוב בכרמל דרומה, כך התקדמה גם תופעה זו – השמדת הפרחים והיעלמם – בכיוון דרומה. תהליך זה עובר כעת, בשנת 1964, על סביבות רמות רמז, שכונת זיו והטכניון, רוממה הישנה והחדשה (כאן הוא כבר קרוב לסיומו) והוא מתקדם בכיוון לדניה, השכונה החדשה והדרומית ביותר של חיפה.

במידה רבה מסייע לתהליך זה המספר הגדל והולך של המכוניות הפרטיות. בכל יום חג ומועד ניתן לראות עשרות בעלי־רכב, הם ובני משפחותיהם, העוצרים את ריכבם בשולי הכבישים וקוטפים ללא רחם!

II. חגלת־הסלעים בכרמל    🔗

אחרת היא במקצת התמונה לגבי בעלי־החיים שבכרמל. יש מהם שנסוגו ואינם מופיעים יותר בשטח, כגון התן. לפני כשלושים שנה עוד הדהדו בלילות בגבולות הדרומיים של הדר־הכרמל יללות התנים. בשנים 1959־1958 עוד שמעו תושבי אחוזה שברחובות ד’ישראלי ושדרות־סיני ילל תנים לילה לילה. הם אף העזו להתקרב אל הבתים ממש והשמיעו את קולם מאחורי החלונות.

סח לי עד מהימן, הד"ר מ.ז.כּ., שהיה בין המשתכנים הראשונים ברמות־רמז, אשר נכנסו לגור במקום בשנת 1954, כי בשנת 1955, בצאתו יום אחד מביתו, ראה בסבך השיחים של הערוץ הקרוב לביתו שלושה צבועים, כנראה אֵם ושני גוריה הגדולים, אשר התקדמו ונעלמו בין שיחי הגאָריגה. זה היה אולי המקרה היחיד והנדיר של הופעת צבוע בקירבת חיפה.

כך נעלמו מן האופק גם התן והצבוע. אולם רוצה אני להצביע על שניים מן הפאונה של הכרמל שאינם מוכנים לוותר על תחום מחייתם ואינם נסוגים. כוונתי לחגלת־הסלעים מבין העופות ולנמיה מבין היונקים. אם כי היישוב בכרמל הולך ומתרחב, הרחובות מתרבים והבתים החדשים צצים כפטריות אחר הגשם, לא עזבו אלה השניים את השטח. עד היום נתקלים בחגלה ובנמיה בשטחי הבוּר שבין השכונות החדשות הקרובות זו לזו.

במשך כל השנה מזדמנת החגלה בכרמל, בעיקר לא כבודדת אלא בלהקות קטנות. באביב, בעונת הדגירה, כשהם חיים חיי זוגות, נישא קולו של הזכר למרחקים, כשהוא עצמו מסתתר בין השיחים ואינו נראה לעין.

אתאר כאן שתי פגישות עם להקות קטנות של חגלות.

היה זה באוקטובר 1963. בסביבה של מבנה המנזר הצלבני ברוממה המערבית ניטעו עם קום המדינה הרבה עצי אורן־ירושלים. בטיילי בסביבה זו עם עולה צעיר נתקלנו בלהקה של חגלות שמנתה 7־6 פרטים. משהרגישו בנו נעלמו חיש מהר בין העצים. השתדלנו לגלות את מחבואן, כדי ליהנות מיופיין, וכשהצלחנו סוף סוף למצוא אותן, התרוממו כולן בבת אחת, וכאילו לפי פקודה עפו במעוף נמרץ מעל לגג בית בן קומה אחת, שהיה בנוי קצת במדרון, ונעלמו.

סמוך לאותו זמן, ראיתי ממרפסת בית, שברחוב אהוד, חגלה־אם נוהגת את להקת אפרוחיה (10־9 בערך) על פני מדרוני הערוץ הצופה פני הבתים. בדרכה נכנסה החגלה מפעם לפעם לתוך מסתור בסבך של שיחי האלון המצוי, אלת המסטיק והאלה הארץ־ישראלית השולטים בשטח.

השם העברי של הציפור חגלה נשתמר בשלמותו עד ימינו אלה, על כל ארבעת אותיותיו, בשם הערבי של ציפור זו – חג’לה. מבחינה לשונית־אֶטימוֹלוגית נוצר, לדעתי, השם חגלה משני שרשים השיכים לגזרת ע"ו: חוג, חול. האות ח' משותפת לשני הפעלים גם יחד ואלו הג' באה מן השורש הראשון והל' – מן השורש השני. ענינו של הפעל הראשון – הסתובב במעגל, והשני – ענינו ריקוד. שני הפעלים חברוּ יחד, כדי לציין את תכונות הציפור בשל תנועותיה הזריזות.

ציפור יפה, צנועה ושקטה זו ההדוּרה בנוצותיה ובעלת הרגלים והמקור האדומים, מוסיפה נוי רב לנוף ארצנו וראויה היא להגנתנו. כמכרסמים בין היונקים כן גם התרנגוליים מבין העופות חסרי הגנה הם, ורק הרביה העצומה היא שעומדת להם במלחמת הקיום לבל יישמדו כליל. מספר הביצים בהטלה אחת אצל החגלה מגיע לפעמים עד 15! העובדה, כי התרנגוליים אינם מטיבים לעוף ודגירתם היא על פני הקרקע, עושה את הסכנה לקיומם מוחשית ביותר.

בקשר לרבייה העצומה של החגלה, ברצוני לציין בהזדמנות זו דבר שקראתי בספרו של האוֹרניטוֹלוֹג הרוּסי טוּרוֹב – “חיי הציפורים” (1958). “לפי ההסתכלויות האחרונות בחגלה בחצי האי באַלקאַן קבעו, כי לרבייתה סגולה מיוחדת, הראויה לתשומת לב: הנקבה בונה שני קנים – קודם היא בונה אחד ואחר כך – שני. לתוך כל קן היא מטילה 10־8 ביצים. לאחר סיום שתי ההטלות יושבת הנקבה לדגור על הקן הראשון, ואילו הזכר – על הקן השני. את האפרוחים ינהלו הזכר והנקבה לחוד”.

אם כי החגלה אינה מוכשרת לעבור מרחק רב במעוף אחד ללא הפסקת־ביניים (בדומה לשליו), היא מסוגלת להמריא ולעבור בנשימה אחת במעוף נמרץ מרחק מטרים די רב. ואם מתברר לה, אחר תחנת־ביניים קצרה, כי רודפיה אינם מרפים ממנה ומתקרבים שוב, היא חוזרת ונמלטת שוב לטווח קצר. את תכונתה זו מנצלים הציידים ורודפים אחריה ללא ליאות, עד שסוף סוף ישיגוה בין־המצרים.

בתלמוד, מסכת יומא דף ע"ה עמוד ב', נזכרים ארבעה מיני עופות מן התרנגוליים, והם “שיכלי, וקיבלי, ופסיוני ושליו” שהיו מרבים לצוד אותם בגלל בשרם הטעים; ונאמר שם, כי הטוב בכולם הוא השיכלי והגרוע שבכולם הוא השליו. ומשערים חכמים, כי השיכלי – הכוונה היא לחגלה, שבשרה ערב לחך.

החגלה נמנית עם סידרת דמויי־תרנגול (Galliformes), משפחת הפסיונים (Phasianidae). שמה המדעי Alectoris graeca ובארץ מצויים שני זנים: א) cypriotes Alectoris graeca הוא הזן הים־תיכוני המצוי בכל הארץ (צפון ומרכז) עד באר־שבע, וצבעו כהה; ב. Alectoris graeca Sinaica המצוי דרומית מבאר שבע. זהו הזן המדברי וצבעו בהיר יותר (צבע חול המדבר – צבע־הגנה). שני הצבעים נותנים כלאיים פוריים. באורח חייה וגינוניה, במזונה ובדרך דגירתה דומה החגלה בהרבה לתרנגולת ואכן יש שקוראים לה בשם “תרנגולת הסלעים”. גודלה כגודל פּרגית ומשקלה 550־400 גרם.

ידוע לנו מן המקרא שאבותינו היו רגילים לקרוא לבניהם ובנותיהם בשמות צמחים ובעלי־חיים. כך, למשל, ניתנו לבנות השמות תמר, דבורה, רחל (כבשה בוגרת). ומצאנו, כי אחת מבנות צלפחד נקראה בשם חגלה (במדבר כ“ו, 33; כ”ז, 1; יהושע י"ז, 3); כך הגיע אלינו בעקיפין הד רחוק ממציאותה של החגלה בארצנו לפני אלפי שנים.

עיר עתיקה בשם בית־חגלה נזכרת בספר יהושע (פרק טו, 6), בתיאור גבולות נחלתו של השבט יהודה. העיר נמצאה בערבת יריחו סמוך לגדות הירדן מערבה, בין יריחו ובין בית־הערבה. בימינו נמצא במקום זה מנזר יווני, הנקרא בפי הערבים בשם דר חג’לה, וסמוך לו נמצא גם מעיין בשם עין־חג’לה.

בין מאות רבות של יישובים שקמו בארץ בימינו, לא נעדר גם השם חגלה. בעמק חפר הוקם בשנת תרצ"ד מושב־עובדים בשם “חגלה”, לזכר חגלה בתו של צלפחד, שנכדתו של חפר היתה, אשר על שמו נקרא העמק – עמק חפר. חפר אבי צלפחד ממשפחות שבט המנשה היה, שהתנחלו כאן בימי יהושע (עיין יהושע פרק י"ז, פסוקים 3־2). המושב חגלה נמצא דרומית לחדרה, סמוך לכביש תל־אביב–חיפה.

החגלה עשויה להתרגל מהר לחיי שביה ולביות כתרנגולת; אולם, לפי ברהם, עלולה היא בהזדמנות הראשונה לצאת לבלי שוב. בארצות המזרח הקרוב, וכן גם אצלנו, מוחזקת החגלה בשביה כתרנגולת, בגלל יופיה.

חגלת הסלעים נפוצה בשטחים נרחבים על פני צלעות ההרים ואף בשטחי המישור הקרובים ובעמקים באיזורים ההרריים של אירופה ואסיה. היא מחבבת אדמות טרשים ושוכנת למרגלות הההרים ועד קווי הגבול של השלג הנצחי – בתנאי אחד: אם נמצא בקירבת מקום מעיין או נחל בו תוכל לרוות את צמאון להקת אפרוחיה.

הנמיה בכרמל

ברשימה “הטבע נסוג מפני האדם” (טבע ואדם, כרך ז‘, חוברת ג’) כתבתי – על סמך 30 שנות הסתכלות בכרמל המשתרע דרומית לחיפה – שניתן לקבוע עובדה, כי עם התרחבות הישוב בכרמל הולך האדם ודוחק את רגלי הטבע: מינים רבים של פרחים נעלמו כליל מן הסביבה, ואף בעלי־חיים שקודם נראו בשטח נסוגו ואינם מופיעים יותר.

אולם יחד עם זה הטעמתי, כי “שניים מן הפאונה של הכרמל אינם מוכנים לוותר על תחום מחייתם ואינם נסוגים: חגלת־הסלעים מבין העופות והנמיה מבין היונקים”. שם גם צירפתי הוכחות על הישארותה של החגלה בין הרחובות והבתים. מול מרפסות היא מוסיפה לטייל בלהקות קטנות, ואף להוביל כמקודם את אפרוחיה. במאמר הנוכחי ברצוני לספר, שגם הנמיה לא נסוגה, והיא ממשיכה לגור בשכנות עם האדם ברחבי הכרמל.

הכביש של רחוב מוריה, המקשר את מרכז־הכרמל עם אחוזה, אורכו כשני קילומטרים. זהו, בעצם, רכס ארוך בגובה 250 עד 290 מטר (לפי המפה הטופוגרפית(. עוד בימי שלטון רומי בארץ שימש רכס זה כחלקה הצפוני של דרך המלך, שהובילה למרחבי הכרמל דרומה. משני צדדיו של הכביש יורדים ערוצים עמוקים, והוא משמש פרשת־מים לכל השטח העצום הזה. עליו נאמר בירמיה (מ"ו, 18) “וככרמל בים יבוא”, כי אמנם מכביש זה נשקף מצד מערב הים הגדול, וממזרח נגלים למלוא העין המפרץ והרי הגליל התחתון. הערוצים הפונים מזרחה מוליכים מדי חורף את מימיהם לצד רושמיה, שפך הירקון והמפרץ, ואילו הערוצים הפונים מערבה מושכים מימיהם לים הגדול.

מהסתכלותי אני ועל סמך עדותם של עדי־ראיה רבים ומהימנים ניתן לקבוע, כי בסבך השיחים המכסים את הערוצים האלה ומדרוניהם, ואף בכרמל המערבי וכן בסביבות רמות־רמז והשכונות זיו ונוה־שאנן, שוכנת הנמיה עד היום ואוכלוסייתה לא פחתה. הנמיות מופיעות לעתים קרובות גם בשטחים הגבוהים סמוך לבתים החדשים ובחצרות, וחוצות את הכבישים לפעמים בצהרי היום ובעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, כשהרחובות עודם ריקים מאדם. מן הפגישות עמן ניתן ללמוד על אורח חייהן.

היה זה יום־אביב, יום־שמש, כאשר התהלכתי, לשם איסוף צמחים, בבתה בכיוון לרמות־רמז. מסביב היה הכל ירוק. בהיותי על פני רמה, נגלתה לעיני נמיה גדולה. גופה הארוך נע, בלי שיראו את הרגלים הקצרות. כנראה הרגישה בי והחלה להתרחק על פני שביל צר שנכבש בתוך העשב. צעדתי אחריה ונוכחתי, כי השביל צר ביותר, ורגליה הן שכבשוהו ולא רגל אדם. השביל הובילני אל סבך גדול ודוקרני של פטל קדוש (Rubus sanctus) שהיה ללא מעבר, ואף ללא אפשרות לחדור לתוכו. הנמיה נעלמה תחתיו והרושם הברור היה, כי שם מאורתה וכי שביל צר שלה הוא, בו היא יוצאת ובו היא חוזרת לביתה. בסבך הדוקרני היא מוצאת, כנראה, הגנה מעולה על משפחתה, ומתוכו היא יוצאת לשחר לטרף.

לפי עדותו של חוקר חיי החיות ברהם, “מצויות הנמיות במצרים בסבך חופי נהרות ותעלות ובשבילים המקיפים את השדות כאן הן מצויות כל הזמן וכובשות ברגליהן שבילים צרים בסבך הקנה. שבילים אלה מובילים אל מאורות עמוקות ולא מרווחות ביותר”. ד"ר מ.ז.כ., אשר ביתו נמצא על שפת ערוץ עמוק באחוזה, מציין, כי לעתים קרובות הוא רואה ממרפסתו נמיה עולה מן הערוץ הסמוך, מסתובבת סמוך לבית ובכל פעם היא צועדת במסלול הקבוע.

הטורפים ממשפחת הכלביים (Canidae) שהם בגודל בינוני ורגליהם ארוכות – כגון הזאב והתן – מיטיבים לרוץ ומסוגלים לנדוד למרחקים ולעבור בלילה אחד עשרות קילומטרים. לא כן הנמיה. קשורה היא לסביבתה הקרובה, בה תשכון ובה תמצא מחייתה. גם בצאתה לשחר לטרף היא משוטטת בסביבה, אולם איננה מרחיקה לכת וחוזרת וגולשת למאורתה המוצנעת והמוגנה בסבך הסמיך והדוקרני.

*

כאמור לעיל, מצויה הנמיה בערוצים שמשני עברי כביש מוריה – והרי עובדות:

א. אליהו מ., הגר באחוזה, נסע במכוניתו באחד מימי מאי 1964, ברח' מוריה בכיוון למרכז הכרמל. פתאום הופיעה נמיה על הכביש, חצתה אותו לפני המכונית המתקדמת ונעלמה במורד הרחוב ליטניס, מערבה.

ב. תלמידתי לשעבר בבית־המדרש למורים בחיפה מאשרת, כי נמיות נפגשות במספר רב בוואדי טאַטר, שעל שפתו נמצאים המכון הביולוגי וגן־האם.

ג. מר א־ק, מחלק העתונים באחוזה, הגר כאן כ־40 שנה, מוסר, כי בלכתו לעבודה מזדמנות לו לבקרים נמיות, כשהן מטיילות על פני הכבישים.

ד. ד. פ. ש., מורה לביאולוגיה בבית־המדרש למורים בחיפה, מספרת, כי ראתה ברח' מוריה על פני הכביש נמיה ושני גורים שצעדו בעקבותיה.

ה. באחד מימי אוקטובר 1963, כאשר עסקו פועלים במרפסת דירתו של אליהו מ. הנ"ל בהתקנת “תריסול”, התחיל פתאום אחד הפועלים לקרוא לחבריו ולבני־הבית להסתכל למטה. בערוץ, שעל שפתו עומד הבית, נראתה נמיה וארבעת גוריה צועדים בשורה ערפית, והיתה התמונה דומה לשרשרת בעלת חוליות אחדות.

ו. אברהם נ., הגר בהדר־הכרמל, ברח' בר־גיורא, רגיל לערוך יום־יום טיול ברגל לכרמל ובחזרה. בדרך למעלה הכרמל, בעברו ברח' חנה סנש ע“י ביה”ס לבנות ויצ“ו, בשטח הבנוי בצפיפות, הוא פוגש מדי פעם נמיה הגרה במגרש ששטחו בלתי־בנוי. מסתבר, שעם גידול הישוב נשארו הנמיות ב”מובלעת" ואינן מוותרות על שטח מחייתן. הנמיה מהלכת מסביב לפח האשפה שע"י הבית הקרוב, ואיננה נבהלת מפני עוברים ושבים. כמה פעמים ראה אותה פונה אל עץ חרוב עתיק שבקירבת מקום, שם נמצאת מאורתה.

ז. ידיעות כאלו נמסרו גם מרח' אהוד ורח' שושנת הכרמל. אולם מעניינת עד להפתיע היא העובדה, שעד היום מצויות נמיות במגרשים בלתי בנויים בשטחי הכרמל המאוכלסים מאוד זה עשרות בשנים, והסמוכים למרכז הכרמל! כאן הן ממשיכות לגור על יד כבישים סואנים, אשר התנועה איננה פוסקת בהם כמעט במשך כל שעות היממה.

בשדרות מוריה – עורק־התנועה הראשי בכרמל – בין הבתים 9־3 קיים שטח בלתי בנוי המכוסה סבך שיחי גאריגה ועצי אורן. מגרש זה נמצא בשולי הכביש מול גן בית התרבות על־שם ג’יימס דה רוטשילד. והנה בפברואר ש“ז הודיע לי מר ש. פרבר, מנהל המכון הביולוגי “בית פינחס”, כי מר נ. ה. מרחוב מוריה התלונן בפני הרופא הווטרינרי המחוזי, כי בשטח הבלתי בנוי הנ”ל נמצאת מאורה של נמיות. הן נכנסות לגן שעל יד ביתו, פעמים ביחידות ופעמים בזוגות, ומשתפות עצמן במזון המוגש לחתולים. החתולים יושבים אותה שעה בריחוק־מה כשהם שקטים אך מרוכזים מאוד, ומסתכלים באורחות הלא־קרואות האוכלות בשלווה ואינן נרתעות גם מפני בעלי הבית המנסים לגרשן בקריאות או במחיאות־כף. המתאונן ביקש את הרופא שיסלק את הנמיות פן תדבקנה את החתולים בנגיפי כלבת. הרופא הציע למנהל המכון שיועמדו מלכודות לצוד את הנמיות¹⁶.

ח. בגן הזואולוגי שעל יד המכון הביולוגי על הכרמל מוחזקות חמש נמיות, שכולן נתפסו במלכודות אשר הוצבו להן, לאחר שטרפו כמה מן התרנגולות שבגן ולאחר שהטווס ההדור בנוצותיו נמצא בוקר אחד כשראשו מחוץ. שתים מן הנמיות הללו כלואות מאחורי סורג כשנה, ולפי עדותו של יצחק, המטפל בבעלי החיים שבגן, הוא רואה לעיתים קרובות נמיה גדולה הממשיכה לחיות בחופש בערוץ הקרוב, כשהיא עולה ובאה לבקר את שני בניה השבויים ולדרוש בשלומם… כל עובדי המכון מציינים, כי בבואם בבוקר לעבודתם הם רואים נמיות מטיילות בשטחי הגן.

תיאור הנמיה (Herpestes ichneumon)

הנמיה היא חיה טורפת קטנה, מוזרה במבנה גופה. אורך גופה מגיע ל־65 ס“מ ואורך זנבה 45 ס”מ. מכיוון שהגב והחלק האחורי של הגוף וכן שורש הזנב שעירים מאוד, והשערות אף ארוכות ומכסות גם על הרגלים האחוריות, מיטשטש המעבר בין הגוף לזנב ומתקבל הרושם שלפנינו חטיבה אחת משוכה. הדבר עשוי להטעות את המסתכל, והחיה ארוכה ביותר בעיניו. ואם נציין עוד שגובהה בסך הכל כ־20 ס"מ, הרי שמתבקשת השוואה בין מראה הנמיה לנחש רחב־גוף. דמיון זה מתחזק עוד יותר בגלל הרגלים הקצרות והזריזות הסוחבות את הגוף על פני הקרקע כאילו על גחונה הולכת. נזכור, כי הנמיה משתייכת לגחניים. לא לחינם נרגש היה הנער בן הארבע־עשרה, דורון נ., שלאחר שנתקל לראשונה בנמיה בצהרי היום ברחוב יותם באחוזה, הטרידה אותו השאלה: “כמה זוגות רגלים יש לגופה הארוך של הנמיה?” ואמנם, שם הסוג שאליו שייכת הנמיה – Herpestes – שורשו מיוונית עתיקה ומשמעו “זוחל על האדמה”.

הגוף הנמוך והארוך הוא גלילי, והראש קטן ומחודד בצורת חרוט, והריהו כעין ראש־חץ המכשיר חיה זריזה זו לחדור למאורות צרות ולעבור דרך חורים וסדקים צרים.

פרנסתה על מכרסמים (עכברים וחולדות), זוחלים (לטאות ונחשים, אף ארסיים בכלל זה), ציפורים וביציהן (על פני הקרקע ועל העצים). היא מיטיבה לחפור בקרקע, בה היא מוצאת חלק ממזונה (חולד, תולעת או חרק). ואף כי עיקר מזונה מן החי, אין היא דוחה גם מזון מן הצומח – פירות וירקות עסיסיים. בגן החיות שעל הכרמל מקבלת הנמיה פעמיים בשבוע אספקת ירקות.

חושיה מפותחים מאוד. עיניה הערות, הצופות לצדדים, תרות מסביב; ובחוש־השמיעה ובחוש־הריח היא בולשת בלי הרף. זיפי־חישה מצויים על שפתה העליונה משני צדי הפה, והאף רטוב תמיד ומאוד רגיש. כשגופה חבוי בסבך הצמחים היא אורבת לטרף, ומשנמצא לה הריהי מתפתלת וזוחלת אליו בחשאי בלי שירגיש בה. השם המדעי שניתן לנמיה לציון המין – ichneumon – פירושו ביוונית עתיקה מגשש עקבות. היא גם מסוגלת להזדקף פתאום על רגליה האחוריות ולצפות סביבה, אם לשם הגנה – כשהיא מובילה את גוריה – אם לשם התקפה. ברוב גמישותה תוכל גם לקפוץ פתאום ולצוד באוויר ציפור, שכבר הספיקה לפרוש כנפיה ולהתרומם.

טורף אכזרי וצמא־דם, זהיר וערמומי היא הנמיה; ובחדרה לתוך לול תעשה בו שמות. מגדלי העופות יודעים לתנות את הצרות הנגרמות להם לעתים על־ידי חבלן זה.

הנמיה, שגם הביצות נחשבות בביאוטופים שלה, נמנית עם הטורפים המבקרים בבריכות וניזונים בדגים (אצבעות רגליה מחוברות כמעט עד מחציתן בקרומי־שחייה). אמנם, לפי גודל הנזק הנגרם על ידיה למידגה היא אחרונה ברשימה; קודמים לה הלוּטרה, חתול־הביצות והתן¹⁷.

הנמיה מצויה גם בהרים. בפגישותי עם נמיות בבתה שבכרמל נוכחתי, כי למראה אדם היא מסתלקת מהר. אולם היא ניתנת לאילוף וביות, ובעיקר מגיל צעיר. בשביה היא נכנעת לאדם, נעשית מהר לבת־תרבות ובת־בית ומתנהגת כיצור שקט, בדומה לרבים מן הכלבים.

המורה לביאולוגיה, פנחס כהן ז"ל, אשר יסד את המכון הביאולוגי הנקרא על שמו (“בית־פנחס”), ניהל בשנים 1937־1936 קורסים לביאולוגיה למורים בחצר הטבע של בית־הספר הריאלי בהדר־הכרמל. בחצר הקטנה שעל־יד חדר הטבע היתה קיימת פינת־חי, שבה נמצאה גם נמיה. אחר השיעורים בזואולוגיה בהם ניתחנו דגים, היינו מגישים לנמיה את הדגים שירדו משולחן־הניתוחים. וזכורה לי אותה נמיה, שבראותה אותי מופיע בפתח עם מנת־הדגים בצלחת (ולקינוח סעודה גם בננה) – היתה ממהרת אל המפתן לקדם את פני. היא היתה מרימה את ראשה כלפי ומלווה אותי בצעדיה עד פינת החצר, כשעיניה הקטנות צופות בי בלי הרף. מיד לאחר מכן הייתה כובשת את פניה בצלחת. לפי אופיה וגינוניה תזכיר את הכלב. כמוהו גם היא מתקשרת לאדם מסוים ומראה כלפיו אותות ידידות. ברם, בתנאים מסויימים לובש יצור שקט זה ארשת של אכזריות, המכה בתדהמה את המסתכל, כפי שניווכח להלן.

ממקורות עתיקים ידוע, כי בעבר הרחוק היו מגדלים בבבל נמיות בבתים עוד בטרם הובאו לשם החתול מאפריקה ובטרם אימצו להם שם בני־אדם את החתול כחית־בית¹⁸.

כן ידוע, כי במצרים הקדומה היו הנמיות מבוייתות. הן נחשבו שם לחיות קדושות ובמותן היו חונטים את גופותיהן. יתכן, כי המצרים הקדמונים חלקו כבוד לנמיה מהיותם חקלאים, והנמיה שמרה על תנובת שדותיהם בהשמידה את המכרסמים. היא גם השמידה נחשים ארסיים.

הסתכלויותי בנמיות בגן־הזואולוגי שבכרמל

בדצמבר 1964 ובינואר 1965 ביקרתי מספר פעמים במכון הביולוגי במרכז־הכרמל, כדי להסתכל בחמש הנמיות החיות שם בשביה ולעקוב אחריהן. אף האכלתי אותן וראיתי מקרוב את התנהגותן.

כשאתה ניגש לסורג, שמאחוריו נמצאת הנמיה, ומזמין אותה להתקרב, כדי ליהנות מן ה“כיבוד”, היא פוסעת בהיסוס מה ובהעמידה רגל אחת בכיוון אליך תשהה צעדה השני, כנמלכת בדעתה אם לחזור על עקבותיה. אולם משנוכחה, כי יחסך טוב אליה, הנך רוכש אמונה, וצעדיה הבאים בכיוון אליך נעשים ביתר בטחון. אולם, כאמור לעיל, עלול יצור חביב זה ליהפך כעבור רגעים מספר לאכזרי ודורסני עד טירוף.

צבעה. בשערות גבה הארוכות והמלעניות ישנן טבעות זעירות אפורות־כהות ובהירות־צהבהבות לסירוגין. זה יוצר רושם שצבעה מנוקד נקודות כהות ובהירות, ובאחד מספרי הזואולוגיה בלועזית מצאתי, כי צבעה של הנמיה הוגדר כצבע “הפלפל והמלח”. אולם בשערות שבצדדים נעלמות הטבעות הכהות לגמרי ונשאר רק הצבע הבהיר־צהוב שהוא צבע הקש, המתמזג יפה עם צבע הסביבה – והריהו צבע הגנה.

שערות הרגלים וכן שערות הפנים עד מאחורי העורף קצרות הן ביותר וצבען שחור־כהה כעין הקטיפה השחורה והעדינה, ולפי מושגי אנוש מוסיף הדבר לארשת פניה. בעיקר כהה הצבע עד העינים. אישון העין עגול. האף לח תמיד כאפו של כלב – סימן לרגישות רבה ולחוש־ריח מפותח.

אפרכסות האוזנים מעוגלות בקצותיהן ומהודקות יפה אל הראש, באופן שצינור השמיעה פתוח כלפי חוץ ושערות חופפות עליו ומסתירות אותו, ורק קצות האפרכסות נראים לעין בצורת חצי עיגול. בשעת חדירה לפתח צר, אין האזנים מפריעות.

נתתי דעתי על השאלה: מניין יכולתה הרבה של הנמיה לטפס על גדרות, קירות, סולמות וגזעי עצים? לאחר הסתכלות נתחוורו לי הדברים. חמש אצבעות רגליה ארוכות הן ומתפשקות בקלות שלא כאצבעות רגלי הכלב, שהן יותר צמודות זו לזו. כף רגלה הקטנה והעדינה של הנמיה מזכירה מזלג גמיש, שבקצה כל אחת מחמש שיניו צפורן כפופה. הרווח שבין האצבעות מאפשר לכל אצבע והצפורן שבראשה תנועה חפשית, עצמאית ויכולת להיצמד לכל נקודה בחיספוס שעל גדרות, עצים או סולמות.

כף הרגל בשלימותה היא מכשיר המתאים ביותר למטרה זו. הצפורניים אינן מתמשכות לאחור כצפורני חתול, קרומי־השחייה מתוחים סמוך לשרשי האצבעות.

שרירי גופה הארוך גמישים, וכשהיא קופצת אינה זקוקה לריצה מוקדמת קצרה לשם יצירת תנופה, שכן – כפי שראיתי – מנתרת היא ממקומה ומזנקת במפתיע כלפי המטרה במהירות של קפיץ משתחרר. באחד הימים הבאתי לנמיות כ־400 גרם שומן תרנגולת, ותיכף נתברר לי כי זהו אצלן מאכל־תאוה, והן מעדיפות אותו על בשר וזוללות אותו בלהיטות רבה. על שיפודי עץ דקים ומחודדים הגשתי להן את המנות בעד הסורג, והנה נדמה רגע לנמיה אחת כי מנתה מוחזרת. היא זינקה פתאום והטיחה עצמה ברשת אחוזת בולמוס, עד להדהים. לדעת הד"ר א. כוכבא, מן המחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב, מבוצעת תנועת ההכשה של הצפע בחלק הששה־עשר של שניה. יורשה לי איפוא להביע השערה, כי הנמיה זונקת במהירות רבה יותר, היינו בחלק עוד יותר קטן של שניה – ומכאן יכולתה להתגבר על הנחש הארסי ולמחוץ ראשו.

מה המרחק שהנמיה מסוגלת לגמא בזניקה אחת? – לשאלה זו מצאתי תשובה במשנה. אבותינו, שחקלאים היו, הכירו יפה את הנמיה מתוך הנסיון היום־יומי בחצרם ובמשקם. במסכת בבא־בתרא, פרק ב‘, משנה ה’, נאמר: “מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפץ הנמיה”. ומפרש רש"י: “אם יש לזה שובך בחצרו סמוך לכותל שבין שתי החצרות וחברו בא להעמיד סולם בחצרו אצל הכותל, ירחיקנו מן השובך ד' אמות, כדי שלא תקפוץ הנמיה מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים”.

שיעור האמה בימי המקרא והמשנה היה, בערך, כמידת המרחק מן המרפק ועד קצות האצבעות אצל אדם מבוגר, היינו כ־50 ס"מ. קפיצת הנמיה מגעת, איפוא, לשני מטרים.

הטורפים הקטנים

הזואוגיאוגרפיה יודעת לספר, כי על פני שטחים נרחבים ביבשות הגדולות של שני חצאי כדור הארץ נפוצים בעלי־חיים יונקים קטנים, הנקראים בשם הכולל “טורפים קטנים”. קבוצות סיסטמתיות רבות נכללות בשם זה – משפחות, תת־משפחות, סוגים, מינים וזנים שונים. כל אלה, עם היותם שונים זה מזה, יש להם הרבה מן המשותף הן במבנה הגוף והן בתכונות, באופי ובהתנהגות.

גופם, בדרך־כלל, מוארך־גלילי, רגליהם קצרות וזנבם ארוך. סמוך לפי הטבעת יש להם בלוטות המפרישות נוזל בעל ריח דוחה. מסתבר, שכך דאג הטבע להגנתם ולתיחום שטחי מחיה לבל יחדור זר לגבולם. אפשר שההפרשות הללו נועדו למריחת פרוות הטורפים ויתכן שיש להן קשר לפעילותם המינית. כולם צמאי־דם החיים על הבשר, אך יש בהם שתפריטם כולל גם מזון מן הצומח – כגון הגירית.

הגדולים שבהם גודלם ככלב בינוני ומשקלם מגיע ל־8 או 9 ק“ג, והקטנים משקלם 2 ק”ג. מהם שהסתגלו במשך הדורות הרבים ליער וחיים על עצים; ויש החיים – בשטחים פתוחים – על פני הקרקע. רבים יודעים לחפור באדמה ואף לשחות במים.

גם שחיינים מצוייניםם יש ביניהם, החיים בעיקר במים. אלה יודעים יפה לצלול ומרגישים את עצמם בטוחים במים יותר מאשר על היבשה, ובהתאם לכך בנוי גופם. זנבם הארוך והשרירי משמש להם הגה, ובשעת צלילה נסגרים הנחיריים והאוזניים על־ידי שרירים מיוחדים. כזאת היא הלוּטרה, המתפרנסת בדגים.

הטורפים הקטנים מוגדרים במשפחות שונות. ומעניין שמצויים ביניהם טיפוסי־מעבר אל הטורפים הגדולים – אל הדובים (Ursidae) ואל החתולים (Felidae). דוגמה אחת: הגירית, הנמנית עם משפחת הסמוריים, היא בעלת גוף מסורבל וזנב קצר, ומבחינה מורפולוגית היא מזכירה דוב בזעיר אנפין. גם לפי שיניה הטוחנות, שהן רחבות ושטוחות ומותאמות כאבני־ריחיים למזון מן הצומח, הריהי כדוב. וכך גם הילוכה על כפות־רגליה השטוחות (בידוע, שהדובים מוחזקים כטורפים פחות מן האחרים). דוגמה שניה: הגחן (גאֶנאֶטה) – ממשפחת הגחניים – הוא טיפוס־מעבר לחתולים. אישוני־עיניו צרים ומאונכים, ציפורניו מתמשכות והן מוסתרות בקיפולי עור. כל אלה הם מסימני החתולים למיניהם. החתולים נמנים עם הטורפים מן הטיפוס המשוכלל והזריז ביותר, הניזון בבשר במידה רבה ביותר.

הטורפים הקטנים מספקים עורות בעלי איכות משובחת לתעשיית פרוות בכמה מארצות הצפון, בעיקר ברוסיה ובקנדה. שם מרבים לצוד אותם בירחי־החורף, וארצות אלה הן הספּקים העיקריים של פרוות בשוק העולמי. המסחר בפרוות הוא ענף חשוב מאוד בכלכלה של המדינות הללו.

בספר “הגן הזואולוגי המוסקבאי”, 1949, מניתי, בין שאר היונקים המאכלסים את הגן, 11 מינים של יונקים טורפים קטנים צפוניים, מהן רק שניים מצויים בארץ־ישראל: הגירית והלוּטרה.

לצערנו, לא נקבעו עד היום שמות עבריים אלא לחלק קטן מן הטורפים הקטנים – למצויים בארץ – ואילו לאכסוֹטיים אין בכל שמות עבריים, ובשטח זה שוררת אנדרלמוסיה. במילונים הלועזיים ניתן, במקרים רבים, התרגום בשם אחד כולל: בואש. שמא הגיעה השעה, שהמחלקות לזואולוגיה באוניברסיטאות שלנו, בשיתוף עם האקדמיה ללשון העברית, תיתנה דעתן על הבעיה הזאת.

הנמיה נמנית עם משפחת הגחניים (Viverridae). זאת היא קבוצה אופיינית, מיוחדת – טורפים קטנים תושבי האזורים של העולם הישן. מוצאם מאפריקה, בה רב מספרם, ומשם נפוצו דרך הגיברלטר לחלקים הדרומיים של ספרד ולצרפת (פרובנס); וממצרים דרך ארץ־ישראל הגיעו לארצות המזרח התיכון: סוריה, בבל, פרס ומשם מזרחה לאסיה הדרומית עד הודו ומאלאיה.

משפחה זו מחולקת לשתי בנות־משפחה:

בת־משפחה א': Herpestinae (מאַנגוּסטות).

עם בת־משפחה זו נמנית גם הנמיה שלנו. המאַנגוסטות אינן מסוגלות למשוך אחורה את ציפורניהן הקהות. אצבעותיהן מוארכות קמעא, אישון העין עגול. באפריקה מצוי מספר רב של מיני מאַנגוסטות. הנמיה שלנו מופיעה, בזנים מקומיים רבים, באפריקה, במרכז אסיה המערבית ובספרד. מין אחד, בשם מוּנגוֹ, מצוי בהודו והוא מפורסם שם כמשמיד הנחש הארסי קוֹבּרה ומוחזק בבתים לביעור עכברים וחולדות.

בת־משפחה ב': Viverrinae (ויוואַרות אמיתיות).

לוויוואַרות יש צפורניים הנמשכות אחורה ומוסתרות בקיפולי עור, ואישון־העין הוא מאונך, לפי סימנים אלה דומות הוויוואַרות לחתולים. מן הוויוואַרות מצוי בארץ – על הכרמל – הגחן (Viverra genetta) שנזכר לעיל והוא נדיר מאוד.

אצל המאַנגוסטות והוויוואַרות מפותחות בלוטות פי־הטבעת.

את הגחניים רואים הזואולוגים כקבוצת הטורפים הפרימיטיביים ביותר החיים בימינו, בשל מבנה השיניים הטוחנות העליונות, אשר במינים רבים הן בעלות גבשושיות חדות, בדומה לשיניהם של היונקים אוכלי־החרקים, וכאן המקום להבהיר פרט חשוב בנוגע לזהותה של הנמיה: רבים בארץ וביחוד בין יוצאי אירופה, שבהסתכלם בנמיה הם מזהים אותה עם החיה האירופית המכונה שם: באנגלית – marten; בצרפתית – matre; בגרמנית – marder; ברוסית קוּניצה.

אותה חיה אירופית נמנית עם משפחת הסמוּריים – Mustelidae, ושם הסוג שלה Mustela, בעוד שהנמיה שלנו נמנית, כאמור, עם משפחת הגחניים – Viverridae – ושם הסוג שלה Herpestes.

שלד הגולגולת של הנמיה ושיניה

מן המוזיאון של “בית פנחס” קיבלתי להסתכלות כמה שלדי־גולגולת של נמיות. התצלום המצורף בזה הוא של גולגולת נמיה בוגרת.

במבט ראשון מתבלטת הדיספרופורציה בין אורכה (10 ס"מ) לבין רוחבה (5 ס"מ) וגובהה (4.5 ס"מ). עשיתי טבעת מקרטון בקוטר 5 ס"מ, וגולגולת זו עברה בה באופן חפשי. מכאן ההוכחה, שהראש דמוי־החרוּט מסוגל לחדור כטריז בכל פתח צר. שש החותכות קטנות וחלשות מאוד. הן עומדות זו ליד זו ללא רווח כלשהו ביניהן, ויוצרות רציפות בין ניב אחד לשני. הניבים גדולים וחדים וכפופים במקצת פנימה.

בבדיקת השיניים הטוחנות מצאתי, כי מספרן איננו יציב לפעמים; היינו, אין קביעות לגבי הזוג הראשון של הטוחנות הקדמיות. בגולגולת אחת של נמיה בוגרת נעדר זוג זה לגמרי והמקום ריק, ואילו בגולגולת אחרת של בוגרת חסרה טוחנת אחת מן הזוג הזה, והשניה גם היא נשרה, ורק המכתש הקטן שנשאר מעיד שהייתה קיימת. לעומת זאת מצאתי בשתי גולגלות אחרות, ודוקא של נמיות צעירות, כי השיניים הללו קיימות והן זעירות וחלשות מאוד, ומזכירות בגודלן וצורתן את שיני העטלף.

אשר לטוחנות האחוריות, לכל שן טוחנת בזוג החמישי (שלפני האחרון) יש ארבע בליטות חדות, והיא הגדולה שבין הטוחנות (השן הטורפת – המלתעה). זוג־הטוחנות השישי קטן מאוד ובעל בליטות חדות. שיני הלסת העליונה והתחתונה נפגשות ונסגרות כלהבי המספריים.

השיניים משמשות, כידוע, סימן־היכר מובהק להגדרת חיות ולמיונן לקבוצות סיסטמתיות. אצל הטורפים דומות החותכות וכן גם הניבים בצורה ובמספר. השוני מתחיל בשיניים הטוחנות והוא מתבטא גם במספרן וגם בצורתן; וידועה המימרא: “הראה לי את שיניך ואמרתי לך מי אתה…”

והרי השוואה בין מערכות־השיניים של כלב, נמיה וחתול.

אנו רואים, כי מערכת־השיניים של הנמיה קרובה למערכת שיני הכלב יותר מאשר למערכת שיני החתול. החתול הוא אוכל־בשר מובהק, ואילו הנמיה צמחונית במקצת.

נשמור על הנמיה בכרמל –

במלחמתנו בחולדות המתרבות בו

אם ישאלונו, היש חולדות בכרמל? נענה ונאמר: יש ויש! ולא עוד, אלא שמספרן מתרבה והולך מאז הופעת ה“כרמלית”. מסביבות הנמל הן מעפילות להר ומתרבות בו. והרי עובדה אופיינית.

עקרת־בית אחת ברח' שמשון התעוררה באישון לילה, כי הרגישה תנועה מוזרה למרגלותיה. משהעלתה אור החשמל, נגלתה לעיניה חולדה גדולה, שכבר הספיקה לעלות על שלבי התריס של הדלת המובילה למרפסת, בחפשה לה מוצא. כאשר הוזעקט בבוקר עובדי התברואה של עיריית חיפה, והדירה כולה נבדקה נתברר, לפי הגללים שנמצאו בחדרים, כי החולדה שהתה שעות רבות בדירה, שהיתה סגורה במשך כל היום.

זה 5–6 שנים נודדות החולדות מחיפה תחתית לכרמל, וההתברואנים מציינים שמספרן נמצא בעלייה גוברת (החולדה הנודדת – הנורבגית, וגם החולדה הקטנה האלכסנדרונית – חולדת העליות). נעשות פעולות לביעור הנגע.

בעולם העתיק, בבל ובמצרים, היתה הנמיה מוחזקת בבתים לשם השמדת עכברים. תפקידה זה אקטואלי גם בימינו. בחוות לגידול קנה־סוכר ביאווה שבאינדונסיה גברה מכת החולדות ונגרמו נזקים קשים. למלחמה בנברנים הובאו שמה נמיות מדרום־אסיה¹⁹. משנתרבו הנמיות, פחתו החולדות ופחתו הנזקים.

מכת הנברנים והמכרסמים בכלל היא מן הבעיות המטרידות את החקלאים גם אצלנו. במאמרו: הרעלת המכרסמים והשפעתה על אוכלוסיית העופות הדורסים (“טבע וארץ”, כרך ו', חוברת יא – יב) מתריע הפרופ' ה. מנדלסון נגד השימוש ברעל המסוכן תאליום להשמדת מכרסמים. הוא מוכיח, כי בעקיפין נפגעים ומושמדים על־ידי כך העופות הדורסים המועילים, ונעלמים מנוף הארץ. בשם החברה להגנת הטבע ממליץ המלומד בין השאר, לחקור את אפשרות המלחמה הביולוגית במרכסמים. “יתכן – הוא כותב – שאפשר למנוע את התרבותם היתרה של המכרסמים אם יעודדו את התרבות התנשמות, הנמיות והשועלים”.

המרסמים מסוכנים גם בהיותם מעבירים מחלות שונות לאדם ולבהמה. החולדות מפורסמות כמזיקים המסכנים חיי אדם. הן בעלי־חיים סינאַנטרופיים וכלולות ברשימת המזיקים שהם עצמם או הטפילים החיים על גופם (פרעושים, כינים, קרציות) נושאים בחובם חידקים מסוכנים. כמה מן המחלות הללו – למשל, הדבר – מועברות ע"י החולדות וטפיליהן.

מוקדי הדבר מצויים בארצות טרופיות. האניות מפיצות את החולדות בערי־נמל ברחבי תבל, ושם פורצות מזמן לזמן אֶפּידמיות. רבים מאתנו זוכרים בוודאי את הבהלה שקמה בחיפה במלחמת העולם השניה (1942/43) שנתגלו בעיר סימנים ראשונים של מחלת הדבר. החולדות מפיצות גם את המחלה Leptospirosis.

במשקים החקלאיים ידועה הנמיה כמזיק קשה ללול ולמידגה; אולם בכרמל ובישובים שאין מגדלים בהם עופות או דגים – יש לראות בעין יפה את התרבות הנמיה.

בפתיחת המאמר צויינו חששות, כי הנמיות עלולות להעביר נגיפי כלבת לחתולים. מתוך התשובות שקיבלתי בעניין זה מאת הפרופ' א. שולוב והפרופ' ה. מנדלסון מסתבר, כי באופן כללי יכול כמעט כל בעל־חיים להעביר כלבת לבעל־חיים שני ברוק שבפיו, אם הוא עצמו נגוע במחלה זו, בלי שהוא עצמו יגלה סימני־מחלה נראים לעין. עם זאת לא ידועים בארץ מקרים של נמיות נגועות בכלבת, הגם שמבחינה תיאורטית הן מסוגלות להעביר את המחלה. שכיחים מקרים של חתולים נגועים בכלבת, והללו עלולים להדביק את הנמיות²⁰.

כנגד זה יש לזכור את התועלת הוודאית שהנמיות מביאות לאדם בהשמידן מכרסמים ונחשים ארסיים.

ביבליוגרפיה

ש. בודנהיימר – החי בארצות המקרא, ב' חלקים.

ה. מנדלסון – גחניים (Viverridae) אנציקלופדיה עברית, כרך י'.

פנחס כהן – בעלי־חיים בטבע ובשביה.

י. אהרוני – תורת החי.

י. מרגולין – זואולוגיה, חלק ב'.

א. תורן – החיים במים המתוקים.

A. BREHM – Tierleben.

F. S. BODENHEIMER – Animal life in Palestine.

WILLIAM MARSHALL – Bilder־Atlas zur Zoologie.

 

הצוצלת ודגירתה    🔗

ציפורים דמויות־יונה (Columbiformes) נפוצות בכל אזורי האקלים של כדור־ הארץ, פרט לאיזור הארקטי והאנטארקטי. זאת היא סידרה גדולה. היוניים (Columbae) מונים 292 מינים. בעיקר רב ומגוון מספר המינים באיי אינדונזיה. היוניים מצויים תמיד בסביבה שמובטחים בה להם מי־שתיה. אלה הן ציפורים אוכלות־גרעינים, ומחוסרות אמצעים להגנה עצמית. 

הסוג יונה (Columba) והסוג תור (Streptopelia) המצויים בארצנו, קרובים זה לזה מבחינת המוצא, והמסתכל בהם בעין בוחנת ימצא הרבה מן המשותף גם בסימנים מורפולוגיים חיצוניים וגם בתופעות ביולוגיות שונות, בקווי־אופי וגינונים. והרי מקצת מסימניהם המשותפים: רגליים קצרות וחזקות, המיטיבות ללכת על פני הקרקע, כנפיים מפותחות יפה (הם נמנים עם המעופפים הטובים שבעולם העוף), מעוף נמרץ וסוער – בעיקר בשעת ההמראה – מלווה משק־כנפיים אופייני. בשעת ההליכה על פני הקרקע עושה הגוף תנועות האופייניות ליונים ועם כל צעד נע הראש קדימה. מזגם שקט, זהיר והססני. אין בהם דו־צורתיות (דימורפיזם) מינית. אין אצלם חוש אמנותי בבניית הקן הפשוט. בדגירה משתתפים שני בני־הזוג חליפות. מספר הביצים בהטלה הוא תמיד רק שתים, והן לבנות. בני הדור הצעיר הם חובשי קן (גוזלים) וההורים מפרנסים אותם “בחלב־יונים*”.* הם חיים במוֹנוֹגאמיה מחד־גיסא, ומאידך הם חיים חיי־חברה בלהקות גדולות – כל אלה מצביעים על מוצא פילוֹגאֶנאֶטי אחד. 

בשל ביוּת היונים על ידי האדם, התפתחו במשך דורות רבים זנים שונים של יוני־בית, השונים זה מזה בצבע ובצורה. כפי שהוכיח דרווין בספרו “התהוות המינים”, היתה זאת יונת הסלעים (Columba livia) אשר האדם ביית לראשונה בתקופות קדומות, והתופעה של אטאוויזם על רקע זה שכיחה ביותר אצל היונים. עד היום מזדמנות בכל להקת־יונים גדולה כמה יונים, הדומות כמעט בכל ליונת הסלעים, עד כי אוֹרניתולוֹג מומחה יתקשה להבדיל בינן ובין יונת־הסלעים. 

יונת־הסלעים, החיה בארצנו כציפור־בר בהרים, מקננת בנקיקי הסלעים: “יונתי בחגוי הסלע” (שה"ש ב', 14) “כיונה תקנן בעברי פי פחת” (ירמי' מ"ח, 28). היא מצויה בכל האיזור ההררי המשתרע מהרי ההימלאים מערבה דרך פרס, טורקיה, הרי קווקז ודרום אירופה והרי צפון אפריקה עד חופי האוקיאנוס האטלנטי ומשם צפונה עד הרי נורבגיה תגיע. התפנית צפונה, לקווי־רוחב צפוניים וקרים, מתאפשרת, ללא ספק, הודות לזרם הגוֹלף. 

היונה, בדומה לבעלי־חיים אחרים מן העופות והיונקים, הפסידה את צבעיה הטבעיים בהיותה נתונה לחסות האדם: יש כעת יונים לבנות, שחורות, חומות לגמרי או בעלות צבעים מעורבים; ואילו מיני הסוג תור (Streptopelia), שלא קיבלו את מרותו של האדם, נשתמרו בהם צבעיהם הטבעיים. 

נציין כאן שלושה סימנים המבדילים בין הסוג יונה (Columba) לסוג תור (Streptopelia). 

א) התור קטן במקצת מן היונה. ב) ליונה יש בנוצות הצוואר ברק־מתכת ולתור אין. 

ג) קצה הזנב של היונה הוא אפור־כהה או שחור, ואלו קצה הזנב של התור לבן. הדבר נראה ברור בעיקר בעת ההמראה, כשהזנב נפרש כמניפה. 

הסוג תור, שעמו נמנית גם תור־הצוצלת (תור העיר), כולל בארץ שלשה מינים והם: 

א) תור האביב (Streptopelia turtur). זאת היא ציפור קיץ המגיעה ארצה לקינון ודגירה בסוף מארס (“קול התור נשמע בארצנו”), ויוצאת בסוף ספטמבר. 

ב) תור הצווארון (Streptopelia decaocto ) ציפור יציבה בדרום הארץ ובמזרחה (עיין בספרו של יוסף ברסלבסקי “הידעת את הארץ” – ארץ הנגב – עמוד 134). 

ג) תור־הצוצלת (תור־העיר) הידועה בקיצור שמה: צוצלת, ונזכרה בתלמוד בשינויי־שם קרובים: צוצל, צוֹצלא, צילצלא וציצילתא (Streptopelia senegalensis). 

*

רק שתיים הן ציפורי־הבר הגרות אתנו כאן בשכנות וכמעט “תחת כיפת גג אחד”: דרור־הבית ותור־הצוצלת. הצוצלת נפוצה בארצנו. הסתכלות של 30 שנה הוכיחה, כי ציפור נאה זו מתרבה אצלנו באין מפריע. קטנה היא הצוצלת מן היונה ואורכה 26 ס"מ. צבעיה אדמדם־חום עם גוֹן ייני, ובחלק הקדמי של צווארה רצועה של כתמים שחורים. היא נקראת צוצלת על שום קולה הדומה לצלצול. אולם לאמיתו של דבר רחוק קולה מהיות מצלצל. הוא קול עמוק, חדגוני ונוּגה: – אוּהוּ, אוּהוּ, אוּהוּ. חיבתו ואהדתו של האדם נתונות לציפור עדינה זו, ואין הוא פוגע בה לרעה. אף היא רוחשת לו אמון עד כדי כך, שהיא מרשה לעצמה לקנן ולדגור כמעט בתוך ביתו ממש, כגון מאחורי תריס מתקפל, בארגז שבמרפסת ובמקומות אחרים בבית, שיד האדם יכולה להגיע אליהם בנקל, וכן על עצים שבקירבת הבית. וראויה היא ציפור זו ליחסי־חיבה אלה, שכן בת משפחת היונים היא ומצטיינת בצורתה הגראַציוֹזית ובמזגה השקט ככל היונים למיניהן, ששימשו מאז ומעולם כסמל היופי, הענוה והתום. הן יונה היתה זו שהביאה “עלה־זית טרף בפיה” כבשורה טובה לסיום המבול; ויונים הן הציפורים ששימשו משל למשוררים קדמונים בספר־הספרים. במקומות שהתנאים נוחים לה במיוחד, רבייתה רבה. העובר ברכבת חיפה–תל־אביב על יד הבנין הגדול “דגון” שבקירבת תחנת הרכבת, יופתע לעיתים קרובות בהופיע פתאום סמוך לבנין להקה גדולה של צוצלות למאות. נראה שבאיזור הנמל פרנסתן מצוייה בשפע. 

משערים, שהצוצלת היתה ציפור אֶנדמית בארצנו והיתה גרה בשכנות טובה עם האדם. בספרו Animal life in Palestine (ירושלים־1935) עמוד 171 כותב הפרופ' שמעון בודנהימר, על כמה מיני יונים ותורים ומציין: “היונים היו ציפורים חביבות, מועדפות על היהודים הקדמונים. הרבה ציורי קיר ומוזאיקות של יונים נשתמרו מן הזמנים העתיקים”. 

בשעת טקסים דתיים, בימי המקרא, היו לוקחים “ציפורים טהורות” לביצוע הטקס והיו אלה מן היונים והתורים. בשעת כריתת ברית נוהגים היו אבותינו לקחת בעלי־חיים מן היונקים ומן “העופות הטהורים” (ראה בראשית ט"ו, 9–18 הברית בין הבתרים). חוקר טבע ארצנו, הסופר אליעזר שמאלי, כותב על הצוצלת בספרו “צפרים בישראל” (עמ' 254); “תור־העיר” איזור קנונו הוא אפריקה ומשם הובא לארצנו ע“י הערבים”. לי נראה, כי לא כן היה הדבר. סבור אני כי אֶנדמית היתה הצוצלת בארץ מאז ומעולם. בפרקי תהלים שונים מביע המשורר את כמיהתו לחיות בקביעות בחצרות בית המקדש. “אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך”. (תהלים ס"ה–5). ובפרק אחר, תוך כיסופים להסתופף בבית־המקדש, מביע המשורר את קנאתו בצפרים החיות בו, מקננות בתוכו ומגדלות בו את אפרוחיהן: “גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך”. (תהלים פ"ד, 4). וכשקורא הדברים הללו מתקשה לדעת מיהו העוף הנקרא כאן בשם הכללי “ציפור”, הנלוה לדרור במקום מגוריו בבית־המקדש, ימצא עדות ואסמכתא להשערה, כי צוצלת היא זו. טריסטרם האנגלי “אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל*”*, אשר תר את הארץ לפני מאה שנה (1864–1863) פירסם לאחר מכן ספר: “ארץ ישראל, יומן סיורים בפלסטינה”. הוא כתב בו כך: “העופות הרגישו את עצמם בטוחים במקום הקדוש (המסגד בירושלים) ומספר מיניהם לא נפל ממספר מיני הפרחים שהיו שם. מלבד הדרורים היו שם זוגות אחדים של הצוצלת הקטנה והנאה; הן קיננו בעצי הזית והיו מבקשות את מזונן באכסדרות בלא פחד” (עמ' 178). אין ציפור אחרת אשר תחדור לבית האדם ותארח לחברה עם הדרור זולת הצוצלת! ²¹ 

הנה כי כן, לאחר אלפי שנים לא חל שינוי באוֹרניתוֹפאוּנה שבתוך הבנינים, אשר באותו מקום ממש. הפרופ' י. אהרוני ראה אותה התמונה. בספרו “תורת החי” חלק ראשון, עמוד 193, כתב על עוף זה: 

“מחנות מחנות הוא בא לנוח על כיפת “מסגד עומר” ונכנס בלי כל פחד אל תוך החצרות והבתים”. המשורר הקדום בספר תהלים, טריסטרם ואהרוני מדברים בסגנון אחד ורק בהבדל קטן זה, שאהרוני לא הזכיר את הדרור והמשורר הקדמון בתהלים הזכיר את הצוצלת בשם הכללי ציפור. וחשוב כאן להוסיף, כי הצוצלת נזכרה כמה פעמים בתלמוד (בבא בתרא ע“ה; ירושלמי, פסחים, ל”ז ועוד). והרי לנו חוליות־מקשרות נוספות המראות על רציפות מציאותה בארץ מאז ומקדם. 

ואם ישאל השואל: "רק שתים הן הציפורים הגרות אתנו תחת כיפת “גג אחד?” הן יודעים אנו, כי גם סיס־החומות, סנוּנית הרפת וסנוּנית הערים גרות אתנו תחת גג אחד. 

על כך נענה ונאמר, כי הציפורים הללו מזונן חרקים שהן קולטות באוויר תוך מעוף. הן אינן מצפות לחסדי האדם, ולגבי האדם הן ציפורים דיסטאַנסיוֹת במידה הרבה ביותר. לא כן הצוצלת והדרור, האוכלים זרעונים ופירורי מזון הנושרים משולחננו; הם נושאים עין אל האדם שיפתח ידו וישביעם ולשם זה הם “חודרים אל הבתים והפרוזדורים ללא פחד”. אלה הן ציפורים קוֹנטאַקטיוֹת לגבי האדם. להן בודאי היו באי־המקדש מפזרים זרעונים ואותן ראה לפני אלפי שנים המשורר הקדום מחבר פרק פ"ד בתהלים ולהן התכוון. 

ולבסוף אסמכתא משכנעת: בספר “לכּסיקון־התמונות של הציפורים”, הוצאת Blüchert בהאמבורג 1965, מצאתי אסמכתא נוספת לדעה שהבעתי, כי אנדמית היתה הצוצלת בארץ־ ישראל מאז ומעולם. לאחר שנאמר שם קודם, כי תחום תפוצתו של התור המצוי Stretopelia turtur הוא אירופה, חלק ניכר של מערב אסיה וצפון אפריקה, נאמר בהמשך: “קצת יותר גדול הוא תחום תפוצתה של הצוצלת Streptopelia Senegalensis הנפוצה בזנים שונים בכל אפריקה, דרום אסיה ומרכזה וכן בהודו. באסיה המרכזית היא מקננת בדרך כלל על גגות בתי־ המגורים של בני־אדם”.

הסתכלויות בדגירת הצוצלת

יום אחד במחצית מאי 1963 הבחנתי, כי זוג צוצלות בנה קן ופתח בדגירה על צינור הביוב, במרחק מטר וחצי מחלון המרפסת הסגורה שבדירתי בקומה השלישית. 

הקן הדל היה עשוי מהחומר המצוי בשפע בסביבה הקרובה: כמה גבעולים בודדים של צמחים חד־שנתיים יבשים; אולם בעיקר מהמחטים שנשרו מאורן־הסלע המכסה את השטח סביב. מקומו של הקן היה על “ברך” קצרה של הצינור שקוטרו כ־14 ס"מ. 

שני אגפי הבית יוצרים זווית של 90 מעלות. הקן נמצא על צלע הזווית הפונה צפונה, ואילו חלון המרפסת, בעדו השקפתי בהסתכלותי, נמצא על צלע הזווית הצופה מזרחה. בהיות החלון קצת יותר מורם ממקום הקן, נראה כל מה שהתרחש בו כאילו על כף־היד וניתן לי להבחין בבירור כל פרט.

חשוב להוסיף כאן, כי הבית שקוע בתוך חורשת עצי אורן־ירושלים. העצים מאפילים על שתי הקומות התחתונות של הבית, ואילו הקומה השלישית מוארה כולה, והקן בכלל זה. הזווית, אשר שני אגפי הבית יוצרים, שטופה כולה קרני שמש ישירות במשך חדשי הקיץ, מעלות השחר ועד צהרי היום. לפרט זה – מקומו של הקן – נודעה חשיבות רבה במהלך הדגירה. 

מן ההסתכלות ניתן ללמוד כמה דברים:

(א) התשובה לשאלה המטרידה – “כיצד לא תפולנה הביצים מעל פני הריפוד הדל של הקן?” – ניתנת בזה שזהירותה של הצוצלת רבה ביותר. תוך כדי דגירה היא שומרת על סימטריות בין מצב הביצים לבין מצב גופה. רוב זמן הדגירה מונחות הביצים לרוחב גופה. הקו, החוצה את גופה לשנים, חוצה גם בין שתי הביצים, וכשהיא מתעייפת תוך ישיבה ומשנה את מצבה לשם נוחיותה, (אשר אז מונחות הביצים שעות מסוימות לאורך גופה) היא עושה זאת בזהירות תוך הקפדה יתרה, שלא להזיז ביצה. 

(ב) ועוד יותר מאשר אי־נפילת הביצים, מתמיהה העובדה של אי־נפילת הגוזלים מן הקן. כאן יש לציין, כי במשך השבוע הראשון לאחר צאתם לאור העולם, כשהם עיוורים לגמרי, יושבים הם זה בצידו של זה ללא תנועה, וכשהגוזל עושה את צרכיו נוטה החלק האחורי של גופו כלפי חוץ. הלישלשת אינה נושרת למטה, אלא מצטברת בהיקף, מתייבשת, מלכדת את מחטי האורן ויוצרת מסביב חומר נוקשה, כשמחטי האורן ממלאים בתוך הלישלשת היבשה את תפקיד הברזל בבטון המזויין. מיום ליום הולך ונוצר, במידת מה, בקן גם שקע, שהישיבה בו נוחה. 

(ג) במשך ימי הדגירה נזדמן לי לראות כמה פעמים כיצד מגרדת הצוצלת במקורה את הגיר מן הקיר, שעל ידו היא דוגרת, ובולעת ברעבתנות כל פירור נושר. נראה הדבר, כי לאחר הטלת שתי הביצים חש גופה מחסור בגיר, ובדרך מקורית זו היא ממלאת את הגירעון. הן ידוע הדבר, כי אוכלי הגרעינים מבין העופות, שהם בעלי־זפק (תרנגולות ויונים), בולעים אבני גיר קטנות ואף קליפות ביצים. (לאבנים הקטנות נועד עוד תפקיד: טחינת הגרעינים בקיבה השרירית). בלול מוסיפים לתרנגולות צדפים גרוסים לתוך המזון. במקרה זה מצאה הצוצלת את החומר החיוני, שהיא רעבה לו, בסמוך לה. הן תיכף לאחר סיום דגירה זו היא צריכה להתחיל הכל מחדש. לקליפת הביצה נודעת חשיבות יתירה לא רק בשמירה על האצור בה לשם מניעת חדירתם של חידקים פנימה, ולא רק בהגנה מפני הפסד של נוזלים או פגיעה מיכנית: בזמן התפתחות העוּבר הוא צורך באופן חלקי גיר מן הקליפה לשם התפתחות שלדו. בהיות התרנגולת עוף חשוב במשקו של האדם, נחקרה ביצתה יותר מאשר ביצת כל ציפור אחרת, והבדיקות הוכיחו, כי בזמן הדגירה יפחת משקל מרכיבי הגיר של הקליפה ב־8%, ובעת ובעונה אחת תירבה ביום העשרים ואחד לדגירה תכוּלת הגיר בחלקים החיוניים של הביצה ב־500%! שבעת אלפי הנקבוביות שבביצת התרנגולת מבטיחות את חילוף הגאזים בנשימת העוּבר. נקבוביות אלו מרוכזות בעיקר בצד הכּוֹד של הביצה, סמוך לתא־האוויר (!) ומתברר, כי עם התקדמות תהליך הדגירה תירבה הנקבוביות, תעלה השקיפות וחילוף־הגאזים יתרחב. שהרי תהליכי־החיים בפנים הולכים ונעשים נמרצים יותר. 

קיים אפוא “מחזור של גיר”: מגוף הדוגרת לקליפת הביצה וממנה לגופו של העוּבר. תופעה ביאולוגית זו היא חשובה ורבת־ענין. במובן זה ניתן לעשות היקש בקווים כלליים מביצת התרנגולת על ביצת כל עוף אחר, וביצת הצוצלת בכלל זה. (המספרים – לפי נאוּמוֹב). 

(ד) לפי המבנה המיוחד של בני הדור הצעיר אצל העופות, ולפי אופי הביולוגיה שלהם, מחלקים אותם לשתי קבוצות: א) עוזבי־קן (אפרוחים) ב) חובשי־קן (גוזלים). הראשונים מפותחים כבר ברגע התבקעם והם בשלים לקראת החיים: עיניהם פקוחות וצינורות השמיעה פתוחים. הטמפרטורה של הגוף קבועה כבר והם מכוסים פלומה סמיכה. אך הספיקו להתייבש, הם עוזבים את הקן ורצים אחרי האם לחפש מזון. גידוּלם איטי והם מגיעים להתבגרות בגיל של שנים־שלושה חודשים. כדוגמא ישמש לנו אפרוח התרנגולת. ואילו חובשי הקן אינם בשלים עדיין. מצבם האֶמבּריאוֹנלי עוד לא נסתיים בהתבקעם, והתפתחותם עוד לא הושלמה. הם מזכירים לנו את הוולדות של חיות־הכיס: עיוורים הם וצנורות השמיעה עודם סתומים. הטמפרטורה של גופם אינה קבועה עדיין והפלומה עדיין דלילה. הם חסרי־ישע וזקוקים לרחמי ההורים וטיפוּלם. ההורים מטפלים בהם במשנה מרץ, מחממים אותם ומאכילים מפה אל פה. לעומת זה התפתחותם מהירה יותר. כדוגמא ישמש לנו גוזל היונה או הצוצלת. זאת היא תופעה ביולוגית מאלפת ביותר; אצל עוזבי הקן מכילה הביצה כמות מספקת של מזון עד להתפתחותו המושלמת של העובר (תרנגולת, ברווז, אגמיה). אצל הפּוֹרצנה הגדולה²², הדוגרת באירופה ובאה אלינו כציפור חורפת באגמים ובבריכות, מגיע משקלן של 12 הביצים שהיא מטילה ל־125% ממשקל הציפור הבוגרת (טוּרוֹב) ואילו אצל חובשי־הקן הביצים קטנות ומלאי המזון האצור בהן מועט; ובהגיע העובר למצב הפּוֹסטאֶמבּריאוֹנלי הוא מפגר עדיין במידה רבה בהתפתחותו. ביצת הצוצלת (בארמית: ביעתא דצילצלא) קטנה ביותר ושימשה בתלמוד כדוגמא לביצה קטנה (ראה “ספר האגדה” סעיף ג' עמוד שי"ב). ואם נביא בחשבון את העובדה, כי משקלו של כל עוף צעיר, אשר אך זה התבקע מתוך הביצה, הוא בערך רק כשני שלישים ממשקל הביצה הטריה בשעה שהוטלה – נבין מה חלש הוא היצור היוצא לאור־העולם מביצת הצוצלת. לכן גם יובן למה ישקיעו ההורים מרץ כה רב בפרנסתם של הגוזלים מרגע התבקעם.

ממחצית ימי הדגירה, בערך, ועד היום העשרים וששה להתבקעותו של הגוזל מתהווה אצל שני בני־הזוג שינוי בשכבת התאים המרפּדים את הזפק מבפנים. נוצרת בהם דיסה שמנונית לבנה (חלב־יונים) שבה הם מאכילים את הגוזלים. וכך ראיתי בהסתכלויותי את הפעולה. עד היום החמישי לחייהם, כל עוד עיוורים היו, תקעו ההורים את מקוריהם לתוך מקורי הגוזלים, הגוזלים מושיטים את ראשם מתחת לגוף האם, פוערים את פיהם לרווחה, והיא תוקעת את מקורה פנימה ומקיאה בשקט יחסי. בימים הראשונים היא מאכילה אותם “מגבּם”, ואילו מן היום החמישי ואילך, כשנפקחו עיניהם, התחלפו בתפקידים: ההורים פערו את מקוריהם והגוזלים היושבים כבר מול הציפור הבוגרת היו תוקעים לתוך לוֹע ההורים את מקוריהם הם. התמונה היא אז סוערת ביותר. במרץ רב ותוך נפנוף כנפים הם מתרוממים באותם הרגעים ממקום שבתם, כאילו יעשו נסיון חוזר ונשנה להזדקף וכך יקלטו את “חלב־היונים”. פעולת האכלת הגוזלים מתבטאת אצל ההורים בתהליך של “הקאה”, המזכירה במידה רבה את האדם במצב הקאה; פעולה זו מלווה  תנועות מיוחדות: הרמת הכנפים לצד הגב והרכנת הגוף והראש כלפי מטה. המאמץ, מצד האם או האב המאכילים, הוא באותה שעה כה רב, עד כי “העינים יוצאות להם מחוריהן” וקרום־ המיצמוץ הלבן מופיע מעל גלגל העין ומכסה אותו כולו. הפעולות הללו מלוּות כל הזמן תנועות חזקות הן מצד ההורים והן מצד הגוזלים הגרגרנים. 

(ה) תוך כדי הסתכלות ניתן היה לקבוע, כי דגירת הצוצלת בחום הלוהט של כל שעות הבוקר עד עלות השמש לחצי השמים היתה קשה ביותר. בשעות אלו היתה הדוגרת נושמת בכבדות, כשפיה פעור וכל גופה, מן המקור ועד קצה זנבה, היה רועד בקצב ובלי הפסק. אין לעופות בלוטות זיעה. ההזעה היא, כידוע, תהליך של התנדפות־נוזלים הצורך חום. הוא נוטל את החום מן הגוף המזיע וע"י כך מתקרר הגוף, טמפרטורות גבוהות מן הרגיל מסכנות, לפיכך, את חיי הציפורים בחום הגבוה מן הרגיל. 

העובדה, כי הקן נמצא ע“י קיר לבן מצופה סיד, המחזיר בלי הרף את קרני השמש, החמירה עוד יותר את המצב. באין דו־צורתיות מינית, לא ניתן לי עפ”י רוב לקבוע מיהו בדיוק הדוגר, מיהו המתענה באותן השעות בחמה הלוהטת. הטמפרטורה הגבוהה עלולה להביא לתוצאות חמורות במצב כזה, כפי שנראה להלן. 

מיום התבקעם מתוך הביצים ועד היום בו החלו לעוף ולעבור לראשונה אל העצים הסמוכים לבית, עברו שבועיים בדיוק. במשך כל השבוע הראשון לנה האם אתם וחיממה אותם בגופה. במשך השבוע הזה רבתה עליהם הפלומה הצהבהבה ובסופו של השבוע אף החלו להופיע קני־נוצות ראשונים. בתחילת השבוע השני כבר נעזבו הגוזלים לבדם למשך כל הלילה ולמחרת היום היו באים ההורים מספר פעמים להאכילם. אז החלה גם גדילת הנוצות במהירות יתר, עד כדי להפתיע את המסתכל בהפסקות של שעות אחדות. 

הצבע האדום־הייני, האופייני לצוצלת הבוגרת, נמזג יותר ויותר למעטה הנוצות, ובהסתיים השבוע השני להתבקעם החלו הגוזלים לעזוב את הקן, לעבור אל עצי האורן הסמוכים ולשהות שם שעות רבות. שם הם גם קיבלו את מנת־מזונם ובעמדם על בדי האורן טיפלו בנוצותיהם בעזרת המקור, כעופות מבוגרים לכל דבר. 

במחצית יוני נסתיים גידול האפרוחים מהדגירה שהתחילה במחצית מאי: 16 ימי דגירה ועוד 14 ימי טיפול בגוזלים בתוך הקן, פלוס כמה ימים נוספים של פרנסת הצעירים על בדי העצים שבקירבת מקום. 

על עצי אורן־הסלע הקרובים לקן נראו 4 צוצלות, ההורים והבנים, וכמעט שלא ניתן להבחין בין הבוגרים לבין הצעירים לא בגודל ולא בצורה, פרט לזה שאלה מאכילים ואלה קולטים את המזון מפה אל פה – לא עוד “חלב־ציפורים”, אלא זרעים שלמים מרוככים בזפק. 

דגירה נוספת

כבר ביום 16.6 הורגשה תכונה לקראת דגירה חוזרת – כשבסביבה הקרובה עוד נראים יום יום הצעירים בחברת ההורים. ע“י ריפוד קל נוסף במחטי האורן נעשה בדק הקן, כשהזכר מביא מזמן לזמן במקורו את המחטים ומוסרם לבת־זוגו, היושבת בקן ומקבלת כל מחט. לעתים היה הזכר יושב בקן על־יד בת־זוגו ומביע לה את חיבתו ע”י נגיעה במקור בנוצותיה מזמן לזמן. כמה פעמים במשך היום הופיעה גם צוצלת אחת מן הצעירות ושהתה זמן מה עם ההורים יחד בקן, שלא הוטלה בו עדיין כל ביצה. היו יושבים בצפיפות רבה, כי צר היה המקום לשלושתם. 

ביום 17.6 אחר הצהרים נראתה כבר הביצה הראשונה. היא נעזבה לכל הלילה ללא דגירה ושמירה. אולם מסביב לה נערמו בצורת זר הרבה מחטים של אורן, אשר האפילו במקצת עליה לשם העלמה והסוואה. גם ביום 18.6 נשארה הביצה ללא דגירה; רק ביום 19.6 בשעות הבוקר הוטלה הביצה השניה. מאותה שעה ואילך החלה הצוצלת בדגירה רצופה. נראה, שהצוצלת השהתה את התחלת הדגירה עד להופעת הביצה השניה, כדי שהתפתחות העוּברים בשתי הביצים תהיה אחידה ולא תקדים התפתחותו של גוזל אחד את התפתחות אחיו. 

כך נמשכה הדגירה עד יום 27.6. יום יום, משעות הבוקר המוקדמות ועד הצהרים, דגרה הציפור באמבט של שמש. צר היה לראות בסיבלה. היא הוסיפה לנשום בכבדות ככלב ביום חמסין קשה, כשפיה פעור וכל גופה רועד מן המקור עד קצה זנבה. אם כי לתמונה הזאת כבר רגיל הייתי מן הדגירה הראשונה, נתקבל הרושם, כי כעת, במחצית השניה של יוני, כשהשמש לוהטת ביתר שאת, קשה המצב שבעתיים. 

בצהרי אותו יום חל מיפנה מפתיע: הציפור עזבה את הקן, עמדה מנגד על העץ הסמוך וטיפלה בשקט בנוצותיה. נתברר, כי הדוגרת זנחה את הביצים מבלי שוב אליהן עוד. בתחילת נובמבר, היו מוטלות עדיין 2 הביצים בקן המיותם, לאחר שירדו כבר גשמים עליהן. 

זניחת התטולה שכיחה גם אצל הפשוש הזנבן. פעמיים נזדמן לי למצוא בחודש מארס, בכרמל בסבך השיחים, קן נטוש של פשוש ותטולה בו. הפשוש מפסיק דגירתו, שהתחיל בה בפברואר, מפני הגשמים המרובים והקור הגוברים לעתים בחורף. ואף הקן הבנוי בתכליתיות ובמומחיות רבה אינו עומד לו, ואילו כאן מסכן החום הרב את חיי הדוגרת, ובהפסקת הדגירה ניתן בשני המקרים ביטוי לאינסטינקט של ההגנה העצמית. וכבר נזדמן לי לראות צוצלת מפסיקה מאותה סיבה את דגירתה בקן, אשר קבעה בתוך גיגית של פח הצמודה למרפסת. 

באחד מימי ספטמבר 1963 האזנתי ברדיו להרצאתו של פרופ' מלך פרק מן הפקולטה לחקלאות, על הנושא: “מדע העופות וצפונותיו” – “מדוע מתים מאות אלפי עופות בקיץ?” מתברר, כי טמפרטורות גבוהות מן הרגיל מסכנות בקיץ את חיי העופות. כך ניתן אישור להנחתי, כי הצוצלת הפסיקה את דגירתה בגלל החום שסיכן את חייה. 

ולסיום דברי: כעת, בדצמבר 1967, יכול אני להוסיף מספר שורות השופכות אור נוּגה על חיי הצוצלת בחורש שבכרמל. בזמן האחרון, בשנים 1966–1967 נוכחתי, כי העורבני, שהיה נדיר בחורש שבסביבה הקרובה, התחיל להופיע לעתים קרובות סמוך לחלוני ולהתקיף את הצוצלת בשעת דגירתה או בעת גידול האפרוחים. העורבני הגיע ביחידות, ולפעמים גם שניים יחד. הוא טרף אפרוחים, אכל ביצים והכול נעשה באכזריות, כּחתף, ולא הועילה התגוננותם הנואשת של ההורים. 

זולת העורבני ראיתי באותם הימים (היה זה בדגירת פברואר 1966) עוד טורף מסוכן – החנקן הגדול – בגודלו קצת קטן מן הצוצלת; גופו לבן, כיפתו, זנבו וכנפיו שחורים (3 זנים ישנם בארץ־ישראל). הוא הופיע ע"י הקן ותפס בציפורניו אפרוח מגודל, שהעלה כבר נוצות. כשפתחתי מהר את החלון וגערתי בו, אף התחלתי מכה כף אל כף, על מנת להניסו, לא נבהל כלל. הוא רק עבר, כשטרפו בציפורניו, לעץ קצת יותר מרוחק והמשיך שם בסעודה. גבו היה מופנה אלי ואת ראשו הפנה לרגעים בחוצפה אחורה, כדי לוודא אם אמנם לא פּחת המרחק ביני לבינו… 

בשל כך לא הצליחה הצוצלת לגדל דור נוסף במקום הזה ולסוף זנחה את הקן המיותם. 

ביבליוגרפיה 

אליעזר שמאלי – צפרים בישראל.

י. אהרוני – תורת החי.

ח. מירום ור. בלומנטל־שילה – עופות בארץ.

חיים מירום ־ צפרי ארץ ישראל.

ד"ר אלכסנדר ברש ור. בלומנטל־שילה ־ מגדיר לימודי ליוני־הבר (“הוראת הטבע”, חוברת א'). י. מרגולין ־ זואולוגיה חלק ב'. 

A. BREHM, Tierleben.

H. B. TRISTRAM, Fauna and flora of Palestine.

F.S. BODENHEIMER, Animal life in Palestine.

“זואולוגיה פּוזוונוצ’ניך” (זואולוגיה של בעלי־החוליות) מאת נאוּמוֹב (מוסקבה, 1950). 

 

הליוטרופיזם אצל בעלי־החיים    🔗

נזדמן לי פעם לראות שתי עובדות, שהשלימו זו את זו ואשרו תופעה ביולוגית מענינת –הליוֹטרופּיזם אצל בעלי־החיים. 

עובדה ראשונה 

בערוב יום־חורף, בשעה 4.20 בערך נתכנסו יחד מורים, חברי חוג להשתלמות בטבע, מוכנים לפתוח בשיעור בעבודה מעשית. הנושא לשיעור – אמפיביות. כל אחד מן המשתתפים קיבל קרפּדה חיה על פני צלחת. עוד אנו עוסקים בדברי פתיחה לשיעור, ואני שמתי את הקרפּדה בתוך כוס־זכוכית ריקה, כדי שלא תנתר בינתיים מעל השולחן ולא תפריע. 

החדר, בו נמצאנו, היה ארוך וצר והאור חדר לתוכו רק בעד שני החלונות, הסמוכים זה לזה, שבאחד מקירותיו הקטנים, הפונה לצד דרום. רציתי להתבונן אל פני הקרפדה, שישבה בכוס ישיבת־כלב ופניה מכוונות אל החלונות. למטרה זו סובבתי אלי את הכוס, וממילא – גם את הקרפדה שבה. אולם בו ברגע שינתה הקרפדה את מצבה בתוך הכוס ופנתה אל החלון. פעמים רבות סובבתי את הכוס בכיוון אלי, והקרפדה, בלי דעת ליאות, הסתובבה והפנתה מדי פעם את פניה דרומה, אל האור. התחלתי לסובב את הכוס במהירות רבה, אולם בה במדה שהסיבובים הלכו ותכפו, הלכה ורבתה זריזותה של הקרפדה ושאיפתה לתפוס בתוך הכוס את מצבה הקודם – הפנים לצד האור! שיניתי אז את הכיווּן והתחלתי לסובב את הכוס בכיווּן ההפוך, והקרפדה בשלה: בעקשנות רבה וביתר שאת מיהרה להסתובב לצד, שמשם חדר אור בין־הערביים לתוך החדר הצר והארוך. 

עלה על דעתי, כי גירויי האור הם הם שמשכו את הקרפדה לצד החלון וכי זוהי תופעה של הליוטרופּיזם אצל בעלי־חיים, עד שבאה עובדה שנייה ואישרה, כי השערתי נכונה היתה. 

עובדה שניה

בפינת־החי, אשר בבית־הספר בו עבדתי, היה צב־ביצה, שהובא עוד אשתקד מעמק זבולון, מן הנעמן. בתוך צנצנת גדולה, ששמשה אקווריון, היה שט. הצנצנת הוצגה במרפסת, שפתוחה היתה לצד צפון. 

בבואי כעבור ימים מספר עם שניים מתלמידי להאכיל את בעלי־החיים, רצינו, שהצב יפנה אל המזון שפיזרנו לו על פני המים, אולם הוא לא שעה למזון וכשניסינו להפנותו בכח כלפי המזון, ראינו, כי הוא משתמט מידינו ימינה או שמאלה וממהר וחוזר ועומד במקומו הקודם על פני שטח המים סמוך לדופן הצנצנת הפונה צפונה ופניו כלפי האור. נוכחנו, שכאשר אין באפשרותו להשתמט לצדדים, הוא מתחמק מידינו, צולל לקרקעית הכלי ושוב עולה בצד הפונה צפונה ומכוון את עצמו אל מקור־האור היחידי שבמרפסת. כל מאמצינו לאלצו לכך עלו בתוהו, עד שעייפנו. 

כדאי לציין, כי לאחר מכן היינו מסתכלים בצב יום יום ונוכחנו לדעת, כי את רוב שעות־היום, וביחוד את שעות־הצהרים, היה מבלה כשפניו לצד האור וכל כמה שטרחנו להרחיקו משם העלינו חרס בידינו. 

מחיי החלזונות (Gastropoda)

ככל שהוספתי להתעניין בחלזונות היבשה, להסתכל בהם וללמוד את אורחות חייהם, הנה לתופעה הביולוגית האחת – כיצד הם מתעוררים מתרדמת הקיץ ומה מעורר אותם – לא הקדשתי כל תשומת לב: הדבר נחשב אצלי לאכּסיוֹמה: גשמי היורה, המרווים את האדמה, הם הגורמים לכך. הן עובדה בלתי מעורערת היא שחייהם קשורים במים והמגע הבלתי אמצעי אתם, הוא המעורר אותם. עד אשר בא היום ובאקראי נתגלה לי משהו חדש, בלתי צפוי. 

הבה ניתן את רשות הדיבור לעובדות: תחילתו של הסיפור נעוצה עוד בשנת תרצ"ז. בראשית החורף של אותה שנה; כשלימדתי באחת הכיתות על חלזונות, אספו התלמידים חלזונות השדה (Helix cavata) לתוך צנצנת ואני הצגתי לזמן מה את הצנצנת בתוך הארון שבכיתה. כשחזרתי כעבור שעה קלה להוציאה, נוכחתי, שאחדים מן החלזונות יצאו מתוכה ונפוצו על פני המדף העליון שבארון. ליקטתי אותם ממקומות פזוריהם. החורף חלף. אחר חג הפסח העיר אחד התלמידים את תשומת לבי לכך, שחילזון מצומד אל תקרת הארון. לא נגענו בו: חשבנו להשאירו במקומו ולחכות בסבלנות, ולו גם זמן רב, ולראות עד מתי יעמוד בו כוח־החיים ומה יהא בסופו. 

כשנכנסנו לשנת תרצ"ח וימות הגשמים באו, הופתענו ביום סגריר אחד: כשפתחתי את הארון מצאתי את החילזון לא במקומו על התקרה, אלא על המדף העליון, כשהוא “מטייל” ומשאיר אחריו שביל־כסף רירי ומבריק. והארון סגור הוא תמיד, יבש בהחלט ובקומה שניה הוא עומד. כשחלף הסגריר והשמים נתבהרו, נתכנס החילזון לתוך קונכיתו, נסגר ונרדם שוב. מה קרה כאן? האם הרגיש בתוך הארון הסגור האטום, בעל זכוכית בדלתו, בגשמים שבחוץ ונתעורר – היתכן? שאלה זו לא נתנה לי מנוח, עד שבאו שוב ימי סגריר כבד בחודש פברואר. לפי מדידות התחנה המטאורולוגית שבטכניון ירדו באותו חודש בהדר־הכרמל כמויות גשמים כדלקמן:

ב־1 בפברואר 2.0 מ"מ 

ב־2 בפברואר 17.8 מ"מ 

ב־3 בפברואר 7.3 מ"מ 

ב־7 בפברואר 63.5 מ"מ 

ב־8 בפברואר 9.3 מ"מ 

ב־8 בפברואר בבוקר, לאחר שבשבעה בו ירדו 63.5 מ“מ!, מצאנו את החילזון שוב ער ומטייל. הוא עבר בארון הרבה עשרות ס”מ, ובעיקר שרך את דרכו לאורך הסדקים שמסביב לדלת, בחלקה העליון. כעבור יום פסקו שוב הגשמים והחילזון נשאר שוב מצומד, והפעם – אל הדלת, מקום לא נוח בהחלט. התלמידים, שמצאו ענין בתופעה, נזהרו ולא נגעו בו לרעה, כשהיינו פותחים את הארון בשעת הצורך. רצה הגורל ופעם, בהיות הארון פתוח לשעה קלה, עבר על ידו תלמיד, שהיה חדש בכיתה, ראה חילזון דבוק לדלת ולקחהו ואיש לא ידע. וכך אבד החילזון. 

הצטערנו על המקרה, אולם לא אמרנו די. כעבור ימים אחדים, כשחזרנו מטיול, הכנסנו לתוך אותו ארון משלל הטיול שני חלזונות חדשים, שנרדמו מהר. בינתיים ועונת הגשמים הגדולים כבר חלפה, החורף התקרב אל קיצו ואורחינו החדשים שקעו בתרדמת הקיץ. 

בחורף תרצ“ט היינו שוב, אני ותלמידי, עדי־ראייה לאותה תופעה. גם חברי המורים ראו ותמהו. הגשמים הראשונים, שקטנים היו, לא השפיעו עליהם ואפילו המטר הסוחף שניתך אור ליום 27 בספטמבר, בו מדדו בטכניון 27.6 מ”מ בפחות משעה, לא העיר אותם. אולם בבוא גשמי הזעף שבנובמבר, שנמשכו כשבוע, והאוויר היה רווי ערפילים ואדי מים, התעוררו החלזונות משנתם והחלו לטייל בזריזות מיוחדת. התצפיות הוכיחו, כי רק בימי סגריר וערפל כבד, כשהשמים התקדרו בעננים לימים אחדים, נעורו החלזונות משנתם. בנובמבר ירדו גשמים כדלקמן:

ב־4 בנובמבר 13.0 מ"מ

ב־5 בנובמבר 47.2 מ"מ

ב־6 בנובמבר 69.2 מ"מ

ב־7 בנובמבר 21.2 מ"מ

ב־8 בנובמבר 42.6 מ"מ

ב־9 בנובמבר 21.2 מ"מ

בשישה בנובמבר בבוקר, לאחר שבחמישה בו ירדו 47.2 מ"מ, היו כבר החלזונות בתנועה ובמשך ארבעה ימים שינו את מקומותיהם כמה וכמה פעמים. אחד מהם מצא לו בארון קופסה, שהיתה מצופה ניר־כסף, ובהיותו רעב אכל את הניר עם הדבק הספוג בו והשאיר על מכסה הקופסה מחשוף לבן עגול. בחוט הגללים הלבן שהחילזון הטיל, נראו סימני צבע הכסף שבלע. ב־10 בנובמבר בא פתאום מפנה לטובה במזג האוויר והשמים הטהרו. באותו יום בשעות הבוקר כבר היו החלזונות חבויים בקונכיותיהם, כשהם דבוקים למדף. 

בלי כל ספק, רב ערכה של תופעה זו בחיי אותם החלזונות, שחדרו, עם בוא החום אחר המלקוש, לנקיקי סלעים, מערות וחורים ונסגרו שם. גם אם לא יגיעו אליהם המים, בבוא עונת הגשמים, יוכלו בימי סגריר וערפל להגיח שוב ממחבואם. 

האם מספיק לו לחילזון כדי להתעורר ולהתנועע מלאי המים מאשתקד, או שהוא מוכשר גם לקלוט ולסגל לו, אגב נשימה טיפות מים זעירות מתוך האוויר הרווי אדים? 

 

תצפיות במימוזה הביישנית    🔗

(MIMOSA PUDICA)

(סיכום 5 שנות גידול וטיפול בצמח זה בארץ־ישראל)

רבים הם חובבי הצמחים בארצנו, ולא מעטים ביניהם עולים, שבאו מארצות אירופה. הללו חוזרים כאן אחר צמחים נדירים ונאים ואינם חסים גם על טורח והוצאות, כדי להשיג איזה צמח, שהוא בשבילם בבחינת אכּסוטיקה. וצמח אחד נאה מאד מסוג צמחים אלה ישנו, שבלי כל טורח אפשר לגדלו מזרעים במשך זמן קצר וביחוד באקלימה החם של ארצנו, ואת זרעיו אפשר להשיג בנקל בפרוטות ממש בכל חנות זרעים גדולה – הלא הוא הצמח מימוזה ביישנית (“אל תיגע בי*”*). יש קוראים למימוזה גם בשם “השיטה הביישנית” בגלל היותה קרובה קירבת משפחה לעצי השיטה. המימוזה הביישנית היא צמח־נוי עדין מאד, ומבחינה ביולוגית זהו אחד הצמחים המענינים ביותר, בגלל התופעות הביולוגיות המופלאות הנראות בו, וענין רב ימצא בו גם המורה למדעי הטבע, גם החובב. את המימוזה אפשר לגדל בתוך עציצים לא גדולים או בארגזי־עץ קטנים. 

תיאור הזרעים. לזרע המימוזה הביישנית צורת עדשה קטנה שצבעה חום־בהיר או חום־כהה. הקוטר שלו הוא כ־4 מ“מ. קליפת הזרע דחוסה בקצותיה, איננה דבוקה לעובר החבוי בפנים, ובנקל אפשר לקלפה. העובר, שקוטרו בסה”כ כשני מ“מ, אינו תופס את כל החלל שבתוך הקליפה והוא מיטלטל בקליפה, כמו בקופסה זעירה. הקליפה שקופה במקצת, ולאור השמש אפשר להבחין את מקום העובר. ע”י לחיצה קלה מבחוץ מתכופפת הקליפה כלפי פנים. נראה שהאויר הממלא את הרווח הפנימי, תפקידו להקל על הזרע הזעיר את הנדודים מן הרגע שהוא ניתק מן הצמח־האם. עד כמה קלים הזרעים במשקל נוכל לדון ע"פ זה, שכל גרם מכיל בממוצע 190 זרעים! האויר האצור בזרע עושה אותו קליל ביותר. הוא מסייע לו להינשא באויר ולהידחף ממקום גידולו. ולא זו בלבד, אלא גם בעזרת זרמי הגשמים נישאים זרעים אלה בנקל למרחקים. שמתי זרעים לתוך צלחת מים, והם צפו כולם, בלי יוצא מן הכלל, על פני המים. 

כיצד זורעים? זרעים אלה אין להטמין בעומק רב בקרקע מפני קטנוּתם. יהא זה מספיק, אם יכסום בשכבת עפר דקיקה ביותר. הם נובטים גם כשאינם מכוסים כלל, אם רק ספגו רטיבות ואם מוסיפים לספק להם מים בהדרגה. בכל אופן מן הרצוי לכסותם משהו, כדי להעלים אותם מהציפורים, זרעים שנטמנו בעומק רב יותר – עולים באיחור זמן ובקושי, או שאינם עולים כלל. 

אם יש ברצונו של הזורע שהצמחים יגדלו ויתפתחו במקום היזרעם, יזרעם לכתחילה בריחוק מקום אחד מהשני. העולים צפופים התפתחותם לקוייה. אם כוונתו להעתיקם אחר־כך לעציצים, יוכל לזרעם קרוב יותר: במרחק של 8 ס“מ ואפילו של 5 ס”מ אחד מהשני. משהופיעו הנבטים יעתיקם בעזרת כף עם משהו אדמה, מבלי לשלוף את השתילים מן הקרקע. הזורע על מנת להעתיקם אחר־כך ייטיב לעשות, אם יקח בתור מנבטות תיבות־עץ קטנות (30X10 ס"מ), שאפשר להשיגן בנקל, ויזרע סביב־סביב במרחק־מה מדפנות התיבה. מעלה יתירה למנבטות אלו, שאפשר לטלטלן בנקל, כדי לספק לזרעים הנובטים, ובעיקר לנבטים הרכים, את הטמפרטורה הנאותה, כפי שנראה להלן. 

הנביטה. מוצאה של המימוזה הביישנית הוא מבראזיל הטרופית, ואקלימה הסובטרופי של ארצנו לא בכל תקופות השנה הוא נוח לנביטת זרעיה, לגדילתה ולהתפתחותה. ימות החמה יפים לה, ואילו ימות הגשמים אינם נוחים כלל וכלל. אולם, כפי שנראה להלן, היא נובטת בכל חודשי החורף, ואפילו בחוץ. המימוזה נובטת ב־20 מעלות צלסיוס. התקופה המתאימה לזריעה, כדי שהצמח יתפתח לשיח קטן ויספיק במשך הקיץ לעשות פרחים ולהביא זרעים, היא תקופת האביב, בחדשים אדר־ניסן. אולם הניסיון הוכיח, כי רק הטמפרטורה של היום בחודשים אלה היא נוחה לנבטים הרכים ואילו טמפרטורת הלילה נמוכה היא מדי. יש, לפיכך, להחזיק את המנבטות הקטנות במשך היום במקום חם בחוץ ולשעות הלילה להכניסן החדרה. מזיקות לנבטים הרכים בעיקר רוחות הים הקרות. ההשקאה צריכה להיות למעלה מבינונית, גם לפני עלות הנבטים וגם לאחר הופיעם. בדרך כלל נוטה הצמח הזה לרטיבות. ימי שרב אינם פועלים לרעה לא על המיזרע ולא על הנבטים הרכים, אם לא הועמדו ביום כזה באופן בלתי־אמצעי אל מול קרני השמש או רוחות הקדים. ההשקאה בימי שרב צריכה להיות תכופה. יש להביא בחשבון, כי בדרך כלל דורשים הצמחים שבעציצים השקאה יותר תכופה מאשר הצמחים שבקרקע הגינה. על־אחת־כמה־וכמה צמח זה הזקוק להשקאה רוויה, ועוד ביום שרב. הנבטים הם עדינים, ובהישארם זמן קצר בצימאון עלולים הם להיפגע בנקל. זרעים שנזרעו באפריל נבטו כעבור שבוע. אולם זרעים שנזרעו במחצי יוני נבטו כעבור 36 שעות! (משעה 2 אחר הצהרים עד למחרתיים בשעות הבוקר המוקדמות). נראה, כי הטמפרטורה של יוני בארצנו היא אידיאלית לנביטת המימוזה הביישנית. 

וכך יופיע הנבט. כשהשרשון כבר חדר לקרקע, מופיעים למעלה שני הפסיגים – כששה מ“מ קטרם. עדיין הם דבוקים זה לזה וסגורים ע”י קליפת הזרע ה“רוכבת” עליהם בצורת כובע קטן וצר, אולם צבעם הוא כבר ירקרק. הקליפה נושרת כעבור שעות מספר, נפתחים הפסיגים ונגלה לאור השמש הניצן שביניהם. כבר בפסיגים ניכרת תנועה, אמנם לא ע“י גירויים מיכניים כנגיעה או זעזוע, כי־אם ע”י גירויי אור השמש בחליפות יום ולילה: עם הנץ החמה ייפתחו, כדי לגלות את הניצן לאור ולחום ועם שקיעת החמה ייסגרו, לשם הגנה על הניצן מפני הקור. מזמן הופעת הנבט ועד שמתפתחים יפה העלים הראשונים, יש לשמור על הנבטים שמירה מעולה מציפורי־ דרור: קוטמות הן את הפסיגים עם הניצן יחד. 

המשך ההתפתחות. הניצן החבוי בין הפסיגים מפתח כעבור ימים מספר את העלה הראשון, מנוצה־זוגי, המוּרכב מפטוטרת ושלשה זוגות עלעלים. בעלה זה הראשון כבר אפשר לראות את כל הסגולות הנפלאות המיוחדות לצמח זה. העלה השני המופיע כעבור שנים־שלשה ימים מול העלה הראשון, יש בו כבר פטוטרת ראשית, שממנה מסתעפות שתי פטוטרות־משנה, הנושאות זוגות עלעלים קטנים. עלים מסוג זה, המופיעים בהדררגה בימים הראשונים לחיי הצמח, מיספרם כארבעה־חמישה. עם המשך התפתחותו של הצמח מתחילים להופיע העלים הטיפוסיים: פטוטרת ראשית הנושאת בראשה 4 פטוֹטרוֹת־משנה, הנושאות זוגות־זוגות של עלעלים. הצמח הולך ולובש לאט־לאט צורת שיח זעיר. הגבעול, שהינהו בפרק־הזמן הראשון עסיסי וירוק, הולך ונעשה מעוצה וקשה וצבעו הופך חום. כן הולך הצמח ומזדיין לאט לאט לקראת מלחמת החיים: גזעו הולך ומתכסה קוצים חדים, בייחוד בקירבת הפרקים, במקום חיבור העלים לגזע. קוצים אלה, המוכנים להיות ננעצים בכל מי שיעיז לנגוע בצמח, משמשים שמירה מעולה בפני שן בהמה. 

כל צורתו החיצונית של הצמח המפותח תלוייה בהרבה במקום שבו מעמידים את העציץ, וההבדל הוא מפתיע: בעציצים שהעמידום לכל ימי התפתחות הצמח באופן בלתי־אמצעי להשפעת קרני השמש והרוח, היו המימוזות נמוכות (כ־30 ס"מ בגובה). הן פיתחו ענפים לרוחב וניטלה מהן הצורה החיצונית הנאה; פשטו צורת צמח תרבותי ולבשו צורת צמח־בר. אחרת היה בצמחים שגידלתי במקומות שהאור שופע שם, אולם להשפעת קרני השמש היו הצמחים נתונים רק שעות מספר במשך היום; כן היה המקום מוגן מפני רוחות הים. הצמחים הגיעו לגובה של 40 ס"מ. ירק־העלים היה רענן יותר, העלים עצמם מפותחים וכל מראם עדין – צמחי־נוי ממש. 

צמח, שהחזקתי ימים מספר בחדר, שהיה מואר במידה בלתי־מספקת, החל להתנוון. 

פרשת הפריחה. כשלושה ירחים בערך לאחר הופעת הנבטים מתחילה הפריחה: בצמחים, שנזרעו בסוף אפריל ונבטו בימים הראשונים למאי, החלה הפריחה ב־9 באבגוסט. הפרחים הסגולים־הורודים יוצאים מחיק העלים, כלומר ממקום חיבורו של העלה אל הענף. אורך הגבעול נושא־הפרח כאורך הפטוטרת הראשית של עלה. לפרחים צורת קרקפת שלמה; האבקנים יוצרים את צביון הקרקפת. זירי האבקנים צבעם סגול־ורוד, והם נושאים עליהם מאבקים נאים ועדינים, שצבעם כצבע הזהב. הפרח חי רק שעות מספר. עפי“ר הוא נפתח בשעות הלילה ונובל אחר הצהרים. בעצם עונת הפריחה נראו יום־יום חרקים זעירים מן הדבוֹרניים שגדלם כגודל זבובים קטנים ושלא ידעתי להגדירם. הם עסקו בחריצות רבה באיסוף האבקה, אגב זימזום חרישי מאד. ומענין שחרקים אלה היו מבקרים בפרחים רק בשעות הבוקר המוקדמות ועד שעה 8 לפני הצהרים. אח”כ היו נעלמים, ושוב לא נראו במשך כל היום. 

וכדאי לציין כאן עוד תופעה מעניינת. בהיות הפרחים בעצם פריחתם, כלומר לפני האבקה, הם מורמים למעלה במדה כזו, שהם יוצרים עם החלק העליון של הגזע או עם הענף, זוית חדה כבת 50°, ואילו לאחר ההאבקה, כשהפרחים הולכים ומשתנים לפרי, מתכופף הגבעול כלפי מטה, הפרי מורד ואז נוצרת שוב זוית, כבת ° 60 בערך, עם החלק התחתון של הגזע. 

תיאורי הפרי. במחצית הראשונה לספטמבר כבר נראו הפירות הצעירים. במקומה של כל קרקפת הופיע קיבוץ של פירות: כמה תרמילים קטנים, ירוקים, היוצאים כמעט כולם ממקום אחד. התרמילים מיהרו להצהיב תוך ימים מעטים. לכל תרמיל זר יפה של עוקצים חדים ונאים מסביבו, היוצר מעין מיסגרת לתרמיל, לשם שמירה על הזרעים מפני אוכלי־עשבים. יפים ועדינים הם זרים אלה ומותאמים לתפקידם; עוקץ אחד פונה לכיוון אחד ושכנו – לכיוון שכנגד. בהתיבש התרמיל אין הוא מתבקע ונפתח כנהוג בתרמילי צמחים אחרים, אלא הוא נעשה פריך בגבול שבין עדשה לעדשה, וגם מסביב על גבול זר הקוצים, והעדשות היבשות נושרות אחת־אחת מתוך הזר. לאט־לאט הולכת ומתרוקנת המסגרת. משמילאו המסגרות את תפקידן בשמירה על הזרעים, שוב אינן נחוצות. להיפך, קוצים אלה יכולים היו לשמש גורם מפריע, גורם עוצר ומעכב בדרך נדודי הזרעים, אילו היו נשארים דבוקים בהם. 

אקלימה ושמשה של ארצנו בעונת הקיץ יפים לה, כנראה, למימוזה הביישנית, כי בכל עונה אספתי זרעים נאים בהרבה וכבדים במשקל מאלה שקניתי בחנות. כאמור לעיל, היה מספר הזרעים שקניתי 190 בגרם אחד! ואלו הזרעים מהיבול שאספתי, היו רק 140 בגרם אחד! זרעי המימוזה היו מובאים ארצה מהולנד, ולא נתברר לי אם ממושבותיה דאז של הולנד היו באים או שבחממות יגדלום בהולנד גופא. כידוע, יכולה המימוזה לגדול בארצות אירופה בקיץ רק בחממות. 

הרגישות וכשרון התנועה של המימוזה

שלשה הם המקומות הרגישים בעלי המימוזה, שבהם נעשית התנועה: 

א) במקום חיבורו של כל עלעל אל פּטוֹטרת־המשנה הקטנה. העלעלים נגשים ונסגרים אחד מול חברו בן־זוגו כלפי מעלה. (תנועה זו נעשית ביום ע"י נגיעה ובלילה – מאליה). 

ב) במקום חיבור הפּטוֹטרוֹת־המשנה אל הפטוֹטרות הראשיות. פּטוֹטרת־המשנה האחת מתקרבת אל חברתה. תנועה זו היא פריודית ונעשית מאליה אך ורק בלילה; לעולם אינה נגרמת ע"י נגיעה או זעזוע ביום. תפקידה, כנראה, שמירה מפני קרינת החום בלילה. 

ג) במקום חיבור הפטוֹטרת הראשית לענף. תנועה זו אינה נעשית מאליה: בין ביום ובין בלילה היא נגרמת ע"י נגיעה או זעזוע. 

1. התנועות א' וג' מוצאות אל הפועל כהגבה על כל נגיעה או גירוי חיצוני. (העלעלים מתקפלים כלפי מעלה והפּטוֹטרת הראשית “שוקעת”). 

2. התנועות מסוג ב' לעולם אינן נגרמות ע"י גירוי חיצוני. התנועה נעשית אך ורק מאליה ורק בלילה. ואז נלוית אליה גם התנועה מסוג א', כלומר פּטוֹטרות־המשנה מתכווצות 

והעלעלים מתקפלים כלפי מעלה, וזהו מצב עלי המימוזה בלילה – עמדת תרדמה. 

*

תנועת עלי המימוזה – תמונה I עמדת עלי המימוזה או זעזוע ביום

1. התנועה מסוג ג' אינה נעשית באחר נגיעה או זעזוע ביום

לילה מאליה. היא באה בלילה רק כתוצאה מגירוי חיצוני או מזעזוע כמו ביום. 

העמדה אחר נגיעה או זעזוע ביום:

1. העלים מתקפלים.

2. הפּטוֹטרת הראשית “שוקעת”, אולם פּטוֹטרות־המשנה אינן מתקרבות אחת אל השנייה.

תנועת עלי המימוזה – תמונה I I עמדת עלי המימוזה בלילה

העמדה בלילה (משקיעת החמה ועד זריחתה)

1. העלעלים מקופלים.

2. פּטוֹטרות־המשנה מקופלוֹת.

3. הפּטוֹטרת הראשית לעולם אינה שוקעת מאליה אלא אם כן נגרם גירוי או זעזוע.

בספר (“ספר לימוד לבוטניקה”) של הפרופ' בורודין (מהדורה שביעית, הוצאת “דבריאן”) בקצה העמוד 345 ובתחלת העמוד 346 נאמר: “עלי המימוזה מראים את תנועות־השינה הידועות לנו: ביום הם שטוחים ומושטים ובלילה מקופלים ומורדים”. וזה אינו נכון: העלים מקופלים אבל בשום אופן אינם מורדים, כפי שמראה התצלום. 

כן נמצא גם אי־דיוק אחר בספרו של הפרופ' בורודין, והוא בתיאור תנועות העלים ביום כתוצאה מגירוי. שם, בעמוד 345 נאמר, כי בתור תגובה על נגיעה “מתקפלים העלעלים ומתקפלות פּטוֹטרוֹת־המשנה”. וגם זה אינו נכון: הפּטוֹטרות מתקרבות אחת לשנייה רק בלילה, ומאליו נעשה הדבר, ולא בתור תגובה על גירוי. 

אפילו בספר יסודי ומפורסם כספרו של הפרופ' קרנר “חיי הצמחים” (בין במקור בגרמנית ובין בתרגום הרוסי) מצאתי תאור בלתי־מדויק של תנועות העלים של ה־Mimosa pudica. נא לעיין בחלק א' של הספר בציור ובהסבר הניתן בעמוד 538. 

בהסבר לציור כתוב “המימוזה בעמדת יום (משמאל), המימוזה בעמדת לילה (מימין)”. וזו היא לא עמדת לילה, כי אם העמדה ביום, לאחר נגיעה או זעזוע. יתכן שהשגיאה הזאת, אי־ההבחנה בין עמדות עלי המימוזה ביום ובלילה, נפוצה בספרים רבים בגלל זה, שספרו של קרנר שימש מקור שממנו שתו רבים… 

פשר התנועות. אין ספק בכך, שערך התנועות רב בחיי הצמח מבחינה ביולוגית. התבוננתי ברושם העז והמפתיע שהמימוזה עושה בתנועותיה על בני־אדם (כבוגרים כילדים) הרואים אותה בפעם הראשונה. יש לשער, כי בעלי־חיים אוכלי־עשבים נרתעים אחור נדהמים, כשהם מנסים ללחך את עליה העדינים, הנסגרים פתאום ומשתלשלים כלפי מטה. 

המימוזה מזכירה לנו בזה בעל־חיים, המתחמק מן הסכנה. אמצעי־הגנה מקורי זה הוא מיוחד במינו! 

כיצד נגרמת התנועה? הגירוי הבא מבחוץ נמסר למקום המעובה והרגיש שבמפרקים, המפרקים נוצרו מריקמה עסיסית מאד; התאים במקומות אלה עדינים ביותר והטורגור בהם מאומץ. כתוצאה מן הגירוי נודדים הנוזלים שבתאים אלו ועוברים מן התאים לרווחים הבין־תאיים, וכהרף עין נחלשת המתיחות בהם, הטורגור חולף והעלה “שוקע”. רק כעבור כמה רגעים, כשהתאים סופגים חזרה אל תוכם בכוח האוסמוס את הנוזלים, חוזר הטורגור לקדמותו. העלה מזדקף והעלעלים נפרשים, כדי להוסיף ולצוד קרני אור. זהו ההסבר הניתן לצד המיכני שבתופעת התנועה, אולם מהותה של הרגישות הנגרמת ע"י הגירוי מהי? על שאלה זו, כנראה, אין עדיין תשובה בפי המדע.

הנגיעה הקלה ביותר, נגיעה בשערה, היא גורם מספיק לזה שהעלעלים יתקפלו. ואם נגעת רק בעלעל אחר, נמסר הגירוי לשכניו והם מתקפלים זה אחר זה “לפי התור”. על־ידי נשיפת אויר מן הפה על העלים הם מתקפלים, וכן גם ברוח. נראה, שהמטרה כאן היא להקטין את השטח ולהפחית את מספר נקודות־הלחץ בפני הרוח לבל תיגרם רעה לעלים העדינים. גירוי חזק יותר, הבא כתוצאה מנגיעה, נמסר גם מעלה אחד לעלים השכנים, העליונים או התחתונים. כן ראיתי, כי לדרגת החום ישנה השפעה עצומה על תופעת התנועה: עם עליית הטמפרטורה נעשית המימוזה רגישה יותר, והיא מגיבה במהירות ובצורה חריפה על הנגיעה. ובימי הסתיו, עם רידתה של הטמפרטורה, ניטלת מהעלים רגישותם. למען הדיוק עלי לציין, כי בפרק האחרון לחיי הצמח, לאחר שהביא זרעים ותקופת הגדילה הנמרצת חלפה, חלים שינויים בתנועותיו והן נעשות בלתי־ סדירות ובלתי־קבועות. אז אפשר לפעמים לראות בערב בעלים עמדה דומה לעמדה שלאחר נגיעה ביום. כן נוכחתי לדעת, כי גרויים רבים ותכופים גורמים ל“עייפות” במדת־מה. הצמח כאילו נלאה והוא חדל להגיב בתנועה, ורק אחרי אשר “ינוח” במדה מספקת ישובו אליו הרגישות וכשרון התנועה, כבראשונה. גם ע"י העברה פתאומית ממקום חם ומואר בשמש למקום מצל וקריר, נעשה הצמח קפריסי ותנועותיו אינן כשורה. 

לבסוף הריני לציין עוד כמה תופעות מעניינות בחייה של המימוזה הביישנית: 

א) בהארה חד־צדדית מכוון הצמח את כל עליו לצד האור וכשמסובבים את העציץ, “מסתובבים” כל העלים לאחור, לצד האור. ומפליא הדבר, שכל שינוי העמדה בעלים יכול להתהוות במשך 25 או 30 שניות, ולפעמים גם בפחות מזה. אכן ישנה הזדמנות יפה לראות תופעה בולטת של הליוטרופיזם.

ב) מענינת היא גם עמדת העלים באור חזק, בצהרי יום קיץ חם: העלעלים מזדקפים כלפי מעלה, כדי שקרני השמש תפולנה עליהם לא במישרין, אלא באלכסון. נראה, כי תנועה זו באה להגן על העלעלים מפני הרס גרגרי הכלורופיל.

ג) התנועה מסוג ב' (התקרבות הפּטוֹטרות הצדדיות אחת לשנייה עם שקיעת החמה), המצטרפת לתנועה מסוג א' (העלעלים נגשים ונסגרים אחד מול חברו בן זוגו כלפי מעלה) מטרתן, בלי כל ספק, להגן על הצמח מפני קרינת החום בלילה. תופעה כזו אנו רואים בעלי צמחים רבים: בעלי הרוֹבּיניה בת־השיטה, השעועית ועוד.

ד) בבוא הצלם להכין את התצלום II (עמדת המימוזה בלילה), הדליק 3 נורות חשמל גדולות, שמספר נרותיהן הצטרף לאלף נרות. הוא עודנו מטפל בסידורים והעלעלים והפּטוֹטרוֹת החלו פתאום להיפתח ולהתפשק. המימוזה “התעוררה משנתה” בהשפעת אור החשמל… והיה הכרח, לאחר גמר הסידורים, לכבות את החשמל ולשוב ולהדליק פתאום כעבור חצי שעה ולצלם… 

ידוע הדבר, כי את כל תנועות המימוזה אפשר “לשתק” ע"י אתר או כלורופורם. אם נעמיד את עציץ המימוזה תחת כיפת זכוכית ועל ידו חתיכת צמר־גפן ספוגה אתר, “נרדים” את המימוזה במשך רגעים מספר והיא תימצא במצב של “תרדמה” עד שתפוג פעולת הנאַרקוזה. 

סיכום. התוכל המימוזה להתקיים במשך החורף הארצישראלי? התוכל לעמוד בפני ימות הגשמים? שאלה זו נתבררה – והתשובה היא שלילית. עם בוא הסתיו, עם הירידה בטמפרטורה פוסקים העלים מלקיים את תנועותיהם. העלים העדינים מתחילים לאט־לאט להתנוון. בחדש נובמבר נשארים זעיר פה זעיר שם עלים בודדים שניטלו מהם יפים ורגישותם. אולם הגבעול שומר עוד על חיוניותו. כשנסיתי בחדש זה לגרד משהו מקליפת הגזע, נחשפה עצה ירקרקת־ עסיסית. הגבעול כולו היה עדיין רענן וגמיש. אולם עם גבור הגשמים והקור הלכה חיוניותו של הגזע ופחתה ולחו נס. הגמישות חלפה לגמרי, והוא נעשה פריך. במחצית הראשונה של פברואר לא היתה בו כבר כל חייות. ברור, כי לעונת הסתיו זקוקה המימוזה לחממה, אפילו בארץ חמה כארצנו. 

אין לך ארץ מבורכה באקלימים רבים ושונים כארצנו הקטנה, ונראה לי, כי באיזורים אחרים, כגון בנקודות שבעמק הירדן, על חופי הכנרת או בנקודה כבית־אלפא יכול גידול צמח זה, שהוא איסטניס ביחס לחום ולשמש, לתת תוצאות אחרות. 

ומעניין יהיה כאן להוסיף, כי במשך ימות החורף, בעיקר כשהיו כמה ימי חום ושמש, הופיעו מזמן לזמן בעציצי המימוזה ובעציצי הצמחים השכנים נבטים רכים, צמחי־ספיח של מימוזה, שצמחו מאליהם מהזרעים שנשרו עם הבשלת הפרי. נבטים רכים אלה התנוונו מהר, אולם כמה מצמחי הספיח האלה שהופיעו באביב התפתחו לצמחים בני־קיימא.

 

דקל־תמרים (Phoenix dactylifera) כצמח החדר    🔗

“זאת קומתך דמתה לתמר”

(שיר השירים – ז' 8)

בתרבות הדיור שלנו נוטלים צמחי החדר מקום נכבד. צבעם הירוק משרה רוח מרגיעה על הסביבה. חובבי הצמח, אשר ירצו לכלול גם את דקל־התמרים ברשימת צמחי החדר, יראו ברכה בעמלם. התקדמות בני־טיפוחיהם עשוייה לגרום להם סיפוק רב, ואין חכם כבעל הנסיון. עלי לציין מראש, כי לגבי גידול דקל־התמרים בחדר דרושה סבלנות. בשנתיים הראשונות תהא התפתחות הצמחים הצעירים איטית ורק בשנת חייהם השלישית ייווכח המגדל, שכדאי היה הדבר. כפרס על עבודתו יקבל צמחים נאים לשנים רבות, כי דקל התמרים נמנה עם צמחי־החדר המאריכים ימים.

* *

אם האקליפטוס והסקוויה מכונים בשם “הענקים שבממלכת הצומח”, ראויים הדקלים להיקרא בשם “אצילים”. זהו השם הנאה ויאה להם, בשעה שאנו עומדים בטבע לפני עצי דקל בודדים, על אחת כמה וכמה – כשאנו נמצאים בכניסה לתוך שדרה של עצי דקל תמירים.

הדקלים שייכים למשפחת הדיקליים(Palmaceae). הם כולם צמחים טרופיים וסוב־טרופיים. רוב מיני הדקל מרוכזים בדרום אסיה, באינדונסיה באפריקה ובאמריקה הדרומית. לעתים קרובות אנו מוצאים אותם בנאות המדבר (סהרה, דרום עירק), שם הם גדלים סמוך למעינות, “כשרגליהם רוחצות במים וראשם טובל בזוהרי חמה” (פתגם ערבי). וכן מצויים הם ביערות הטרופיים. אולם פוגשים בהם גם במקומות חרבים. אופינית לדקלים היא קורתם התמירה, המגיעה לגובה עשרות מטרים, עוביה של הקורה הוא אחיד לכל אורכה. נקודת גידולם של הדקלים מרוכזת בצמרת. בהיותם צמחים חד־פסיגיים, אין להם שורש “עיקר מסתעף” החודר לעומק, אלא “ציצת שרשים” הפושטת בקרקע בצורה אופקית במעגל²³. במשפחת הדיקליים נמנה דקל התמרים עם שבט התמריים(Phoeniceae). העלים של דקל התמרים הם גדולים ומנוצים, בדומה לעלים של הדקל הקאנארי, שהוא בן שבטו (Phoenix canariensis). הפטוטרת הארוכה של העלה מתרחבת סמוך לבסיסה והיא לופתת את הגזע. עם גידולו של העץ מתים העלים התחתוניים. אחר הרחקתם נשארות מהם “צלקות” על פני שטח הקורה, והעלים החיים, הירוקים מרוכזים בראש הקורה.

* *

היה זה לפני מיספר שנים, כאשר עלה על דעתי להתחיל ולגדל את דקל התמרים בעציצים כצמח החדר. לא היה בכוונתי לרכוש צמחים צעירים מן המשתלה, אלא לגדל אותם מן הזרעים, המצויים לנו תמיד בעונת הסתיו בשפע. הטמנתי אותם לא עמוק (בעומק של ס“מ עד ס”מ וחצי) בתוך אדמת העציץ או הארגז, ששמשו לי כמנבטה, וסיפקתי להם מים. אמנם נוכחתי, שמסיבה כלשהי לא כולם נובטים בתנאי החדר (לא ידוע לי מהו אחוז הנביטה בזרעים הללו בטבע או אצל הגננים²⁴, אולם האחדים שנבטו תמיד, היה בהם כדי שאשיג את המטרה.

הזרעים אינם נובטים מהר ולפעמים עוברים גם שבועות רבים עד הנביטה, ודרושה סבלנות. לא אמרתי נואש והמשכתי לספק מים לשטח הזרוע, פן תיפסק הנביטה מחוסר מים. כל נבט שעלהו הראשון הופיע, העברתי אותו כעבור ימים מספר מן המנבטה למקומו הקבוע. לא נתתי לו לשהות זמן ממושך במנבטה, פן תיקשה אחר כך פעולת ההעברה, בשל גודלו.

וכך הם נובטים: לראשונה מופיע עלה איזמלי ראשון. הוא צר וארוך ועורקיו מקבילים – עלה טיפוסי של צמח חד־פסיגי. כעבור כמה שבועות מופיע העלה השני גם הוא כעלה בודד ואחריו – גם השלישי. בזה, בדרך כלל, מסתיימת עונת הגידול הראשונה. בעונת הגידול השניה, לקראת האביב הבא, מתפתחים, בהפסקות ארוכות, עוד 4 עלים פשוטים איזמליים כאלה, אלא שהם יותר רחבים מן הראשונים. הם כבר עומדים זקופים, כשהם יוצרים כל אחד עם מרכז־גידולו של הצמח זוית חדה בת מספר מעלות לא רב. כאן יצויין כי במשך שנת־החיים השנייה מתנוונים לאט העלים שהופיעו בשנה הראשונה והם משאירים זכר לקיומם בעבר: שאֵרייות²⁵ מבסיסי הפטוטרות צמודות לקרקע מסביב למרכז־הגידול של הצמח. ובזה הונח היסוד לקורה בעתיד, שמעכשיו תתחיל להתפתח כלפי מעלה, ככל שיתווספו עלים.

הענין הרב מתעורר לקראת שנת החיים השלישית, כשמתחילים להופיע במרכז הגידול העלים המורכבים הטיפוסיים – הלולבים – הנפתחים ומתפרשים ומקנים לצמח את צורת הדקל.

אז מגיע כבר הצמח לגובה 80 ס"מ ועד מטר. העלים האיזמליים משנת־החיים השניה אינם מתנוונים מהר וממשיכים להתקיים זמן ממושך.

תוך נסיון למדתי, כי צמחים צעירים אלה הם חיוניים מאד וכמעט שלא קרה במשך השנים, כי אחד מהם יתנוון מסיבה כלשהי. אם השארתי עציץ אחד, בכוונה תחילה, בצימאון די ממושך, נבלמה התפתחותו, אולם הוא לא מת והתעורר מחדש לפעילות, כשחזרתי לספק לו מים. הוא הדבר גם אם “גזלתי” ממנו לאיזה זמן את האור והחזרתי אותו אחר כך לתנאי האור הרגילים שבבית, בהם היה נתון קודם.

חשוב מאד, כי מלכתחילה לא יינתן לצמח עציץ קטן מדי, ולפחות – בגודל בינוני, וגם זה בתנאי שיוחלף בכלי גדול. כי זאת לדעת: גודל הכלי קובע את גורל הצמח בעתיד. הוא יהיה כאילו נתון בבית־כלא ויפגר בהתפתחותו. בל נשכח, כי מטבע ברייתו נועד הדקל להיות בעתיד אילן חסון המגיע ל־20 מטר בגובהו. בבדיקה מצאתי לא פעם, כי מערכת השרשים, המתפתחת בתנאי צינוק, היא דחוסה. בלימת התפשטות השורש עלולה לגרור תקלה חמורה להתפתחות הצמח כולו.

המינים הנמנים עם הסוג Phoenix הם צמחי האיזור הים־תיכוני והמזרח הקרוב והקרקע בה הם גדלים בטבע היא בדרך כלל תערובת של חול, טיט או לס ביחס כמותי שונה. לגבי סוגי הקרקע אין דקל התמרים איסטניס והוא גדל בכל סוגי הקרקע. אני נהגתי במשך השנים לספק לו אדמת גינה, שהיתה למעשה אדמת־סחף ממדרונות הכרמל, שבה התפתחו הצמחים בצורה משביעה רצון. יתכן, כי בתוספת של חול, טיט או אדמת חמרה עשויות היו התוצאות להיות חיוביות יותר.

מן הנסיון ראיתי, כי היו הבדלי התפתחות גדולים בין עצים שגדלו בחדר לבין אלה שהוחזקו במרפסת פתוחה²⁶. המוחזקים בחדר היו יותר עדינים, יותר רכים וירוקים, ובעלי עלים מוארכים; ואילו המוחזקים במרפסת ונתונים לתופעות אטמוספריות חזקות – לקרני שמש ישירות ביום ולרוחות חזקות בלילות קרים – נעשו קשים ודוקרניים. עליהם משונים וצבעם אפור כחלחל.

מזיקים. במשך השנים נזדמן לי לראות שני מזיקים שתקפו את צמחי הדקל הצעירים:

א) כנימת־מגן

ב) פטריה קטנה.

כנימות המגן ידועות כמתקיפי עצי־הדר ופריים וכן צמחים רבים אחרים. בלתי ידוע לי היה המזיק השני: על פני שטח העלים הופיעו בליטות קטנות אמורפיות וקשות, צבען היה אפור. ברצותי לברר מיהו המזיק, בדקתי אותו במיקרוסקופּ ונתגלה לי תכף, לפי סבך החוטים המיקרוסקופּיים הרבים, כי זהו תפטיר של פטריה קטנה, שלא ידעתי להגדירה. בכל אחד משני המזיקים הללו טיפלתי בסבון נוזל, אשר מהלתי במים וניגבתי בו את העלים בעזרת ספוג. הטיפול במי סבון היה יעיל.

בתצלום ניתן כאן, מן הגידולים שלי, דקל־תמרים צעיר בתחילת שנת־חייו השלישית (ראה עמ' 119).

 

הצרעה המזרחית    🔗

(Vespa orientalis)

בעולם החרקים מושכות את תשומת לבנו במיוחד הצרעים,(Vespidae) הדבורים (Apidae) והנמלים(Formicidae) – כולם חרקים מסידרת הדבורניים (Hymenoptera). היצורים הללו, החיים חיי חברה, מעוררים עניין ביולוגי רב בגלל האינסטינקטים המשוכללים שלהם. בשום סידרה מסידרות החרקים אין אנו פוגשים אמצעים ותחבולות כה מפותחים בדאגה לצאצאיהם, כפי שזה מתגלה בסידרת הדבורניים. בין כל חסרי־החוליות הם תופשים מבחינה זו את המקום הראשון.

רוב המינים הנמנים עם הצרעים (Vespidae) חיים בארצות החמות, ובה במדה שהארץ מרוחקת יותר מקו־המשוה, כן פוחתות בה הצרעים, כי חייה של הצרעה צמודים לשמש, לאורה וחומה.

הצרעה המזרחית(Vespa orientalis), הנקראת אצלנו בשמה העממי “דבוּר”, היא, לפי אופיה וגינוניה, יצור ער ושופע חיים, ובכל תנועותיה נראה בה רגש של ביטחון עצמי, המתבלט בעיקר לא בשעת המנוחה, כי־אם מן הרגע שהיא נישאת על כנפיה על פני גלי האויר. צבעה הוא חום־כהה וגון היין האדום יצוק בו. שתי “החגורות” מצבע הלימון הצהוב, הלופתות את בטנה (טבעות הבטן השלישית והרביעית) ושני הכתמים הצהובים שעל פניה ומיצחה, מוסיפים לה ארשת של אייום²⁷. הבטן היא גדולה באופן יחסי, והשנץ המחבר את החזה לבטן הוא דק ביותר, לעומת הגוף כולו. ואין להתפלא לכך, כי אצל הצרעים זוהי תופעה מצוייה. אצל צרעה מהסוג Sphex השנץ הוא דק ומוארך מאד לעומת רוחב הגוף, והוא מקבל צורת גבעול דק.

הצרעה המזרחית נפוצה בארצות הים התיכון המזרחי, עד סיציליה וכן בארצות המזרח התיכון, כולל גם את שטחיה הדרומיים של רוסיה. בארצנו היא אזרח מימים קדומים. הד זמזומה המאיים עולה באזנינו מלפני אלפי שנים מבין השיטין של המקרא: “ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי, את הכנעני ואת החתי מלפניך” (שמות כ"ג, 28); “ואת הצרעה ישלח ד' אלהיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מלפניך” (דברים ז', 4); וכן גם ביהושע (כ"ד, 12) “ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי”.

לא מצא לו כותב המקרא סמל אחר לצבא־חלוץ, העובר לפני המחנה תוך קרבות, אלא את זו הצרעה, העוקצנית, המפילה את פחדה על קטן ועל גדול, שעה שרואה את עצמה נפגעת ו“יוצאת מכליה”. ואכן, מי שנזדמן לו לראות נחיל צרעים נרגש, המגיח מפתח קנו ופושט מסביב ועוקץ על ימין ועל שמאל ;ועוד יותר, מי שעלה בחלקו להיפגע פעם ולטעום את טעם עוקצו השנון של “הדבור” – הוא היודע, כי מחנה מתקיף כזה ראוי באמת לשם “פלמ”ח", שקשה לעמוד בפניו.

לא במקרה, כנראה, קרא העברי הקדמון לחרק זה בשם “צרעה”, הנגזר מהפעל צ' ר' ע'. הרבה אחים לו לפעל זה בלשון העברית, ששתי אותיות משותפות להם לכולם:

מהם פעלים, אשר שתי אותיותיהם הראשונות מצטרפות למלה צר; ומהם – אשר שתי האותיות האחרונות מצטרפות למלה רע. וכל הפעלים הללו יחד קרובים זה לזה במשמעותם, שאינה מבשרת טוב. השמות “צרעת”, “מצורע” נגזרו משרש זה. בארכיאולוגיה המצרית נמצא ציור של הצרעה המזרחית, כשמבטנה מבצבץ עוקץ המסתיים בחוד שסוע לשנים – דוגמת לשון הנחש.

התנהגותה של הצרעה לגבי האדם

והרי שלשה מצבים המדגימים יחס שונה של הצרעה לאדם:

I) הצרעה כיצור דיסטאנסי:

יום קיץ חם. יושב אתה במרפסת ביתך ומעיין בספר. לפתע והנה זימזום חרישי, המבשר ואומר, כי צרעה מתקרבת, מוציאך מעולם המחשבה, ובאופן אינסטינקטיבי אתה מפנה את עיניך לצד הצרעה ומלווה במבטך את האורחת הבלתי־קרואה. הנה היא, החומה־הצהובה; הנה היא מרחפת ימינה ושמאלה, חודרת לרגע קט דרך הפתח לחדר פנימה וחוזרת ומופיעה. אמנם, ברור לך, שלא להתקיפך נתכוונה, כי רק לתומה סרה למעונך, לביקור חד־פעמי על מנת לבלוש, אם אין במה לסעוד את הלב… ואף־על־פי שאתה יודע שליבה טוב עליה בשעה זו, מזימות איננה חורשת וביקורה רצוף כולו כוונות טובות – בכל זאת אין אתה חוזר מהר לעיין בספר. באופן אינסטינקטיבי אתה מלווה אותה במבטך עד היעלמה – בבחינת “כבדהו וחשדהו”…

II) הצרעה כיצור קונטאקטי:

נכנסת לחנות פירות באבגוסט וניגשת אל ארגז הענבים, והנה כמה צרעים כבר הקדימו אותך. בביטחון גמור הן חונות על אשכולות הענבים, כשהן שקועות בסעודה, וכאילו אינן מרגישות במציאותך. ואולם כשהנך שולח את ידך לקחת מן הענבים כפי ראות עיניך, הן משנות את מקומן ועוברות על פני הענבים למקום סמוך ללא רתיעה, אולם גם ללא רוגז, ושתיקתן כאלו מכריזה על הסכם ג’נטלמני: “לא תיגע בי ולא אגע בך”! “אל נא נפריע איש לרעהו”.

בספרו של ברהם (כרך,IX עמוד 282) מסופר אפילו על צרעות מאולפות: (המדובר הוא על,Vespa crabro הקרובה ביותר לצרעה המזרחית). “צרעות”, כותב ברהם, “אפשר במידת מה לאלף, אם נוהגים בהן בזהירות ומספקים להן את הדרוש. הדבר הוכח בהודעה ובתיאור מלא ענין שנמסרו ע”י הכומר מילר, אשר יכול היה להעביר ממקום למקום את הכוורת שבה נמצאו הצרעים, לפתחה ולתת את האפשרות לילדיו ולידידיו לעקוב אחרי חייהם המענינים של החרקים הללו;והצרעים, אשר כרגיל הן רעות ואכזריות, לא עקצו אף פעם".

III) הצרעה כאוייבת תוקפנית:

שילהי דקייטא. יום־הקיץ החם נוטה לערוב, והנך עובר ע“י המגרש הריק שבשכונה. את תשומת־לבך מושכת קבוצת ילדים, מבני 6 עד 12, ה”מטפלים" בעסק רב, בצרעים שבנו להן קן באדמה מתחת לאחד הסלעים. הילדים, שפניהם משולהבים, רוגמים באבנים את פתח הכניסה לקן ומזמן לזמן מתפרצות צרעים בודדות, ואף בקבוצות, ומתקיפות את הילדים, הפונים להן עורף ובורחים תוך צריחות, וחוזרים כעבר רגע לשדה־הקרב עד אשר… אחד או שנים נפגעים לפתע בנשק המסוכן של הצרעה. הנפגעים פורצים בבכי מר וממהרים בבהלה הביתה…

הצרעה, כדבורה, יצור שקט היא מטבע ברייתה, אולם כל תנועה בלתי־זהירה עלולה להתפרש על ידה כמכוונת נגדה כפרט, או נגד החברה שעליה היא נמנית, ולהעלות את חמתה. אז היא הופכת לתוקפנית ואכזרית. אז היא מוכנה – כדבורים וכנמלים – להלחם עד כדי הקרבה עצמית.

והרי מקרה מאלף בעניין התנהגותה השקטה של הצרעה. ביום 22.10.52, כשעה לפני שקיעת החמה, בשובי עם קבוצת תלמידים – כ־30 במספר – מטיול בקיסריה, חיכינו לרכבת בתחנת בנימינה, והתלמידים גילו קן צרעים סמוך לרחבה שע“י פסי הרכבת. מתוך פתח צר שבאדמה יצאו וחזרו צרעים ללא הפסק. הקן היה מאוכלס במידה רבה, כי התנועה היתה תכופה: אחת לכמה שנייות בשני הכיוונים. ה”מציאה" עוררה ענין רב. לא עברו רגעים מספר, ורבים מן התלמידים, שהיכירו את חיי הצרעים, היקיפו את פתח הקן בזהירות ועקבו אחר המתרחש תוך התנהגות שקטה ותנועות איטיות. משראיתי את המצב שנוצר, התעוררו בלבי חששות, אולם בדיעבד נתתי להם להסתכל, ורק הזהרתי את המסתכלים מפני תנועות מפתיעות. ההצטופפות מסביב לפתח הקן היתה רבה. הצרעים החוזרות הביתה שהו רגע קט באויר כמהססות לרדת אל הפתח, ויש אשר צרעה כאילו “שקלה בדעתה”, עפה והתרחקה ושוב חזרה, כדי לפלס לה מעבר בין התלמידים שישבו שקטים. כל עצבנות לא נראתה בין הצרעים. התלמידים נוכחו לדעת, כי אין הצרעים פוגעות במי שאינו פוגע בהן. והוא הדין לגבי הדבורים, וכאן הבה וניתן לרגע קט את רשות הדיבור לעיתונאי, ונביא מדבריו כמה שורות (“דבר” מיום 11.11.49( הנותנות תיאור חי: "על אידיליה בבית־חרושת “ליבר” בין הפועלים וה…דבורים מעידה מחלקה שבה מייצרים ממתקים וסוכריות. ברגע כניסתך למחלקה זו אתה נדהם ממש למראה מאות הדבורים (ללא כל הגזמה) המתעופפות בין ארגזי הסוכריות והממתקים.

– “איך אתם עובדים פה? האם אין הדבורים עוקצות אתכם?” – אני שואל, ותוך כדי כך אני מפנה אינסטינקטיבית את ראשי עם זימזום הדבורים שעטו עלי".

– “אל פחד, אנחנו חיים אתם בשלום; אם לא תיגע בהן, הן לא יעקצו אותך” – אומרים לך הפועלים, ואתה מתמלא עוז ופוסע לאורכה של המחלקה, ובלבך תפילה לבל יכבדוך הדבורים בעקיצה.

וראה זה פלא, הפועלים והפועלות מוסיפים להם לעבוד בתוך כוורת דבורים גדולה זו תוך שיתוף פעולה…"

כי התנועות הפתאומיות והחזקות הן הן שגורמות לגירויים חזקים המעלים את חמת הצרעים, ילמדנו המקרה הבא: סח לי ידיד אחד, מחברי הקיבוץ בתל־חי: יום אחד חרש בשדה בזוג פרדות, והמחרשה פגעה בקן צרעים והרסה אותו. החורש וזוג הבהמות הותקפו קשה ע"י הצרעים, הפרדות השתוללו וברחו אל חצר המשק כשצרעים רודפות אחריהן, ואילו החורש, שנפגע בארבע־חמש עקיצות, התעלף. משראו החברים את הפרדות מתפרצות לחצר המשק בלויית צרעים, חרדו לגורלו של חברם, מיהרו לשדה ומצאוהו מוטל ללא הכרה סמוך לפתח הקן. הצרעים הנסערות לא הרגישו בו ולא הוסיפו לפגע בו, כי… היה מוטל ללא תנועה, והודות לזה ניצל.

בנשק מסוכן זה – בעוקץ – משתמשת הצרעה רק לשם הגנה, כשהיא נאלצת לכך. מתוך הסתכלותי בכמה וכמה מקרים נוכחתי לדעת, כי הצרעים החושדות במישהו פותחות מיד בזימזום, באיומים, ברדיפה, אולם השמוש בנשק בא רק בסוף, כאילו מתוך הכרח.

וכאן יש לציין, כי מלבד האינסטינקטים המפותחים, שהגיעו אצל הצרעה המזרחית לדרגה גבוהה, יש לה גם חוש־התמצאות משוכלל. ביכולתה לשקול ולהעריך מהר את התנאים החדשים, שנוצרו סביבה באופן פתאומי, ולהגיב מהר במלוא המרץ. ניתן אולי לומר, כי אנו רואים בצרעה ניצנוצי שכל.

כאשר מישהו הפתיע אותה, הנחית עליה מכה ולא קלע, היא ממריאה פתאום לאויר תוך איומים, הרף עין – וידה היא על העליונה. במהירות הבזק הפך הגלגל, והמתקיף הופך להיות נתקף ונמצא בצרה גדולה…

ע"י חוקרי חיי הדבורים הובעה הסברה, כי בעת התקפתן משמש להן, לדבורים, הריח הספציפי של הארס, הנפלט על ידן אותה שעה, כאות אזעקה חשאי. ובמידה שהאויב הוא מסוכן כן ירבה מספר הדבורים הנזעקות וכן ירבה מספר העוקצים אשר יחדירו הנזעקים, מגיני החברה, לתוך גופו של האויב.²⁸ יש לשער, כי אותו אות אזעקה – ריחו של הנוזל הארסי הניתז בשעת ההתקפה – מזעיק גם את הצרעים.

בניגוד לדבורה, שאינה יכולה לשלוף חזרה את עוקצה הנתקע בעורו האלסטי של האדם – דבר הגורם למותה – יכולה הצרעה, שעוקצה גדול וחזק פי כמה מעוקץ הדבורה, להוציאו חזרה ולשוב ולהשתמש בו ללא כל נזק לגופה. מראהו כמראה סיכה קטנה וחלקה לגמרי, העשויה חומר כיטין חום וקשה. אורכו 3.5 מילימטרים וביחס לגודל גופה זה אורך רב למדי.

צרעה שמתה, לאחר שראשה וחזה נמעכו, או כשהגוף נחתך לשנים במקום השנץ, בטנה מוסיפה לחיות ולהפעיל את עוקצה בכל נגיעה קלה במשך שעות לאחר מותה. העוקץ יוכל אז לפגוע, כי מערכת הגאַנגליונים של הבטן מוסיפה לפעול.

צרעים רבות, כדבורים, יכולות בעקיצותיהן לסכן חיי אדם. סחרחורת, בחילה והקאה הן במקרים כאלה תופעות־לואי רגילות כבהרבה מקרי הרעלה אחרים. יש אשר עקיצת צרעה גורמת להתהוות פצע עם מוגלה, התובע טיפול רפואי במשך ימים מספר. אדם שהותקף ע"י צרעים או דבורים מאבד את עשתונותיו, האינסטינקט של הגנה עצמית משתלט עליו והוא בורח אחוז פחד כמפני כל סכנת־מות אחרת. ומי שלא נתנסה בזה,

או שלא ראה בעיניו מקרה כגון זה, קשה לו לתפוש, כיצד “מסתלק” שכלו של אדם בן־רגע.

והרי מעשה שהיה: אדם, שטייל על פני כביש מחוץ לעיר, הותקף ע“י נחיל דבורים וברח מן השטח, לא ידע אח”כ כיצד אבד לו ארנק הכסף שהוא החזיק אותה שעה בידו, וכן לא ידע אנה נעלמו המשקפיים. הוא התפלא אח"כ, כיצד קרה הדבר, שהוא לא ישלוט בעצמו עד כדי כך…

מבחינה פילוגנטית קרובות מאד הצרעים לדבורים. רב הדמיון ביניהן, הן במבנה הגוף והן לפי אורח־החיים. אולם מאידך רבים גם ההבדלים.

הצרעים דומות לדבורים:

1) לשתיהן שני זוגות כנפיים קרומיות.

2) שתיהן מצויידות בעוקץ לשם הגנה (Aculeata).

3) שתיהן חיות חיי־חברה.

4) בחברה של שתיהן מצויים מלכה, פועלות וזכרים.

הצרעים נבדלות מהדבורים:

1) הדבורים ניזונות אך ורק מאבק־פרחים ומצוף, ומזונן של הצרעים בא גם מן החי וגם מן הצומח. לעתים תחדורנה גם לפרחים.

2) בהתאם לכך שעיר הוא גופה של הדבורה, וחלק ללא שערות גופה של הצרעה.

3) גפי הפה של הדבורה מותאמים לנשיכה, ללקיקה, ליניקה ולמציצה (לשון ארוכה בצורת חדק שעיר), ולעומתם מותאמים גפי הפה של הצרעה לכירסום, ללעיסה ולקיקה, אולם לא ליניקה ומציצה.

4) משפחת הדבורים פעילה במשך כל השנה ללא הפסק, ואילו פעילותה של משפחת הצרעים מתגלה רק מאפריל ועד נובמבר. עם בוא עונת הגשמים בא הקץ על כל האוכלוסיה שבקן, פרט ל־25 או 30 מלכות מופרות, החודרות למקום סתר וחורפות שם. בצאתן בסוף מרס או בראשית אפריל ממחבואן מתחילה כל אחת מהן לבנות במקום חדש קן לחברה חדשה.

כיצד חורפות הצרעים־המלכות המופרות?

תרדמת־המנוחה בחורף בחיי יצורים שונים, הנקראת בשם דיאפאוזה, היא תקופה הרת־סכנות לבעלי־החיים הללו.

בהיסח־הדעת ניתנה לי ההזדמנות הנדירה להסתכל בחורף בצרעים־מלכות חורפות. משפתחתי מזוודה גדולה מלאה בגדי חורף, שעמדה על מדף גבוה בגזוזטרא, נתגלו לעיני באחת מפינותיה, בין בגדי הצמר, כ־25 או 30 צרעים. צבעיהן החומים־צהובים היו כאילו טריים־רעננים יותר מן הרגיל. כאחוזי תרדמה היו כולן, ולהתעופף בגובה לא יכלו. על אף יום השמש הנאה היתה הטמפרטורה נמוכה בחוץ. בזימזום חרישי הסתובבו־התעופפו כולן במעגל על פני הבגדים שבמזוודה הפתוחה והתלבטו בכנפיהן.

בהזדמנות זו נתברר:

1) כי המלכות אינן חורפות ביחידות, אלא בצוותא.

2) כי למטרת החריפה הן בוחרות להן מקום חם המוגן מפני הגשם והרוח (במקרה זה בין בגדי צמר ובמזוודה).

בעונת החורף יורדת הטמפרטורה לעתים עד אפס ובאזור ההרים – בו הצרעים מצויות יותר – יורדת הטמפרטורה לעתים גם כמה מעלות למטה מן האפס.

החרקים הם יצורים בעלי טמפרטורה בלתי־קבועה ושאלת ויסות הטמפרטורה בחורף היא שאלה חשובה אצל כל מקרימי הכנף, והן פותרות אותה בדרכים שונות. אולם היא קלה יותר לפיתרון, כשהאוכלוסיה כולה קיימת גם בחורף, כי אז הם מתגברים על הקור בכוחות משותפים. הדבורים מצטופפות ויוצרות פקעת השומרת מפני אבדן החום. התנועה, שאיננה פוסקת של הדבורים בתוך פקעת זו, מעלה את דרגת החום (עבודת שרירים;( ובעיקר המזון, הוא המחזיר לגופן את הפסד החום. ואילו במקרה זה של הצרעים הבעייה היא חמורה והסכנה גדולה. יתכן, כי בשעת החריפה בצוותא אין קרינת חום הגוף הולכת לאיבוד, ולו גם במידה הזעומה ביותר, ואחת נהנית מחום גופה של חברתה (“אם ישכבו השנים וחם להם והאחד – איך יחם”?). עלינו להביא בחשבון, כי למעלה מ־4 חדשים לא יבוא לפיהן כל אוכל, כדי להחזיר לגוף את התמורה בעד האנרגיה הנפסדת בנשימה. התהליכים הפיסיולוגיים שבגופן נחלשים אז, ללא ספק, במידה רבה ביותר.

המלכה מניחה יסודות לבניין חברה חדשה

החודש הוא מרס, והחורף כבר מאחורינו. ימות הגשמים, הקור והרוחות חלפו, והחום פוקד את ארצנו. מזג האויר הולך ונעשה נאה ויציב מיום ליום. הצמחיה הגיעה לשיא התפתחותה. העצים הנשירים כבר מתעטפים בטלית ירוקה של עלווה עדינה. בערבים כבר מופיע הפרפר שבתאי־השקד הכבד והמסורבל – אות לקיץ הממשמש ובא. ובצאתך בבוקר־שמש אחד מביתך, אתה ניתקל בצרעה גדולה המרחפת אנה ואנה וטובלת את עצמה בגלי החום, להנאתה. מחפשת היא מזון לנפשה הרעבה או ברז מים להרוות בו את צמאונה. כחמישה חדשים – מאז נובמבר – לא בא אוכל אל פיה. כשתים־שלש עשרות מלכות כמוה נשארו לפליטה מקן צרעים גדול דאשתקד, שהיה מאוכלס מאות צרעים ושהיה שוקק חיים. גלי הגשמים והקור, שהציפו את הארץ עם בוא הסתו, הביאו כיליון על חברת הצרעים חובבות השמש. חג גדול – חג הכלולות היה להן ל־20–30

המלכות הללו בסוף אוקטובר, בטרם הקיץ הקץ על חברתן. הן יצאו אז לחוג את חג כלולותיהן באויר, ואליהן נלוו כמה עשרות צרעים־זכרים. ולאחר שהופרו המלכות חרפו בצותא בפינת־סתר שבחרו להן וניצלו מסכנות, מהתופעות האתמוספיריות הקשות שאימו עליהן. הן החזיקו מעמד מול פגעי הטבע וכעת הנה יצאו ממקלטן רעבות וצמאות ונפוצו כל אחת לעברה, לתור מקום כדי להניח יסוד לקן חדש. בודדה וגלמודה ניגשת המלכה לבצע משימה קשה זו.

התרחבות הקן והתרבות האוכלוסייה בו

בהתחלתו קטן הוא הקן – רק חלת־תאים אחת קטנה בת כמה עשרות תאים, אשר המלכה בונה בכוחות עצמה. בימים קשים אלה היא צריכה לדאוג לחומר בנין בשביל הקן ולמזונותיה היא. ומשנכונו התאים הראשונים תטיל לתוך כל אחד ביצה אחת. בצאת הזחלים הראשונים (הרימות) מן הביצים יוטל עליה, הגלמודה, גם עול פרנסתן עד שתתגלמנה.

כל גילגולי הצרעה, מהטלת הביצה עד צאת הבוגרות, נמשכים, בערך, כשישה שבועות, ומשתופענה הצרעים הראשונות (הפועלות) יוקל העול מעל המלכה. מאז היא נשארת בביתה ושוב איננה יוצאת לעבודת חוץ. לה נועד מעכשו תפקיד אחד: הטלת ביצים. והפועלות ממשיכות להרחיב את הקן ולספק מזון גם למלכה וגם לוולדות.

בהדרגה מתחילה האוכלוסיה בקן לעלות, ובחודש אבגוסט היא מתחילה להתקרב לשיאה – למאות פרטים רבות – ועלית־שיא זו מתמידה במשך כל ספטמבר, ויש אשר הפחתה איננה ניכרת גם באוקטובר, אם רק מזג האויר הוא נוח. עם הירידה

בטמפרטורה הקשורה בעונה יביאו הקור והגשמים הפחתה רבה ולבסוף אף כיליון על המשפחה בחודש נובמבר.

פעמים רבות נזדמן לי לקבל בחדשי סוף הקיץ חלקים גדולים של חלות־תאים מקינים הרוסים ובהן רימות לבנות־חיוורות. ראשן כהה יותר וזוג הלסתות עשוי חומר כיטין וצבען חום. הזחלים האליפסיים שקועים בתוך התא המשושה וראשם מגיע עד פיתחו (אל נשכח שבקן במצב הטבעי הם נתונים וראשם כלפי מטה). הם עושים תנועות ריתמיות בלתי פוסקות ותוך כדי התנועות הללו מתפשקות מדי פעם הלסתות בקצב, כדי לתפס את המזון המוגש. האכלתי אותן דבש או בשר טחון. למסתכל מזכירה התמונה את הגוזלים העיורים של העופות, הפוערים את פיהם ומבקשים מזון ללא הפסק.

הקן

מקום הקן. הצרעה בונה את קנה בעיקר בתוך האדמה, עפ"י רוב בנקיקי־סלע, לשם הגנה. אולי בזה יש לראות את הסיבה לכך שמיספרן רב באיזורי ההרים, ואילו לאורך שפלת החוף מיספרן מועט באופן יחסי, בשל תנאי הקרקע, שאינם מתאימים להגנה יעילה, ובעיקר מפני שהחול, שהוא שפיך, עושה את בניית הקן בתוכו לדבר בלתי־אפשרי. היתה לי ההזדמנות לראות גם קנים בנויים בתוך ערמות אבנים. רב מיספרם בואדי־רושמיה שבכרמל, ואף בבתים שבסביבה קני הצרעה אינם תופעה נדירה.

רב הוא מספר הקנים על פני האדמה, כגון בעץ נבוב, בקיר של בנין עזוב או בעליית גג. הקן, שתצלומו ניתן להלן, נבנה בעליית גג של בנין־מגורים בעיר, בגובה של 12 מטרים מעל פני האדמה. יש אשר הקן נבנה בתוך משכן בני־אדם ממש, כגון מאחורי תריס מתקפל בדירה. מכיון שבבניית הקן פותחת המלכה, כשהיא יחידה וללא עוזרים, אין גרי הבית מרגישים בזה אלא במחצית הראשונה של אבגוסט, כשהאוכלוסיה בקן מתרבה, הפעילות גוברת ותנועת הצרעים היוצאות וחוזרות נעשית תכופה. הרוצה להשמיד את הקן בתנאים הללו צריך לנהוג זהירות רבה, כי במצב כזה עלולה הפגיעה בדרי הבית להיות קשה, והדבר כרוך גם בסכנה. הניגש לבער קן־צרעים כזה שבבית בשעות הערב יזכור, שאסור להדליק אותה שעה את אור החשמל. כמה צרעים, שצדתי ביום, שחררתי אותן בערב בחדר, כדי לראות כיצד הן מגיבות על אור החשמל, הוכיחו, כי התנהגותן לאור החשמל היא ממש, כמו לאור השמש, הן מבחינת העירנות והזריזות והן מבחינת הנכונות להתקיף.

חמרי הבנין לקן. הצרעה המזרחית נמנית עם “צרעות־הניר”. לבניית הקן היא משתמשת בתאית הבאה בעיקר מקליפת עצי־פרי ועצי־נוי צעירים. את החומר הזה היא מגרדת בלסתותיה ולועסת אותו וטוחנת ומערבבת בריר הפה. כשתערובת זו נקרשת, היא הופכת להיות חומר־בנייה חזק, משהו גמיש ויחד עם זה גם קל. בבנין התאים עצמם מושקע, בצורת שכבה דקיקה, גם חומר ניר מיוחד דק, לבן ושקוף כניר הסיגריות. לא ייפלא, איפוא, שמישקלו של קן גדול זה שאנו רואים בתצלום, שאורכו 27 ס“מ ורוחבו 22 ס”מ והוא בן ארבע קומות וגג, לא עלה על 650 גרמים (ראה תצלום).

הניר הוא, כידוע, חומר בידוד מעולה. חשיבותו של הניר כחומר לבניית הקן אצל הצרעה הוא רב בזה, שבימי הקיץ הלוהטים מגינים התאים על הרימות (הזחלים) מפני החום. אצל הדבורים משמשים התאים לשתי מטרות: לאגירת מזון ולגידול וולדות, ואילו הצרעים, שאגירת מזון אינה אצלן, משתמשות בתאים רק כעריסות לוולדות.

בדרום ארצנו רגילה הצרעה להוסיף לחומר־הבניין גם תערובת של אדמה, ותוספת זו מגיעה עד כדי 50%.

הצרעת המזרחית – אדריכל אומן. אומנות אדריכלית רבה משקיעות הצרעים בבנין הקן, שהוא בעיקר בית־גידול לדור הצעיר. שלא כחלות התאים של הדבורה, שהן נתונות במצב מאונך ותאים יש בהן משני הצדדים – חלות התאים של הצרעה נתונות במצב מאוזן, ותאים יש בהן רק בצד אחד – בצד הפונה כלפי מטה.

הקן בנוי מ־2 עד 5 קומות, קומה על גבי קומה, בצורת תיקרות מאוזנות, “תחתיים, שניים ושלישיים”, כשכל קומה עליונה נתמכת בעמודים שהוקמו על גב הקומה שלמטה. כל זה נראה למסתכל כעבודת מהנדס שביצע את המשימה לפי חישוב מתימטי וחוקי תורת הסטאטיקה.

עמודי־התמיכה שבין קומה לקומה מזכירים את עמודי־התמיכה שמתחת לגשרים או במיקלטים, שנעשו במרתפי־הבתים מחשש מפולת. מיספר עמודי־התמיכה המפוזרים על פני שטח התיקרה מספיק, כדי לשאת את משא הקומות שלמעלה וכן את הגג. מבחינה אומנותית לא כל הקנים שוים הם, אולם יש קנים המושכים במיוחד את תשומת לבו של המסתכל.

פרטים על הקן שתצלומו ניתן בזה. באחד הימים באוגוסט העיר שכן שלי את תשומת־לבי, כי בעד החלון של עליית־הגג בדירתו יוצאות ונכנסות ללא הרף צרעים רבות, והוא בקשני לסייע לו בהשמדתן. הן עשו את דרכן בדיוק מעל לראשיהם של באי־הבית והפילו את פחדן על כולם.

בשל תנאי הגישה הקשים למקום ומחשש סכנה, ויתר השכן על תכניתו והחליט לחכות עד בוא הסתו, אשר אז תיפתר השאלה מאליה: הקור יביא כלייה על כל האוכלוסיה שבקן וחברת הצרעים תחדל מעצמה להתקיים.

בימים הראשונים לחודש ינואר עליתי לעליית הגג ומצאתי קן גדול ויפה בעל ארבע קומות וגג – הוא הקן שתצלומו ניתן בזה. בקן ובסביבתו שררה דיממת בית־הקברות, אולם המענין שבדבר הוא, שלא נמצאו פיגרי צרעים לא בתוך הקן עצמו ולא בסמוך לו. כל התאים היו נקיים ואף באחד מהם לא נמצא פגר מת של רימה. נראה שכל הצרעים מוצאות את מותן הרחק מן הבית, ובצאתן בימי הסתו הקרים והקצרים, אינן חוזרות כבר הביתה.

באותו יום נתעוררה אצלי השאלה בדבר הרימות האחרונות: האם הן נישארות בתאים וגוועות בתוך הקן? ואם כן, היכן פיגריהן? שאלה זו מצאה את פתרונה אח“כ. בהסתכלות בקן הצרעים בתחנת הרכבת בנימינה (ביום 22.10.1952),שנזכרה לעיל, ראינו צרעים סוחבות מתוך הקן רימות חיות ומפרפרות וזורקות אותן במרחק 70 ס”מ, בערך, מפתח הקן. מסתבר, כי בסוף העונה, בשבועות האחרונים לחיי המשפחה, מרחיקות הצרעים בעצמן באכזריות את הוולדות מן הקן. ה“היגיון” שלהן, נדמה, הוא כזה: הרי בקרוב לא יהיה מי שיטפל בהם ובתנאי הטמפרטורה הנמוכה העתידה לרדת גם לא יוכלו להתפתח. הקן נשאר, לפיכך, ריק בהחלט ונקי מפגרים מתים גם של צרעים בוגרות וגם של רימות וגלמים. תצפית זו מצאה אסמכתא נוספת אח"כ, ביום 8.11.52,כאשר קבוצה של אותם תלמידים ראתה בכרמל,על־יד קן של צרעים, רימות שנמלים אכלו אותן. נראה, כי בעטיים של התנאים החדשים ההולכים ונוצרים (ובמקרה זה תנאים טראגיים) נאלצות הצרעים לנקוט באמצעים חמורים כאלה לגבי אחרוני הוולדות. ולא נתפלא לאכזריות כאן. נוהג אכזרי הננו מוצאים אצל הדבורניים גם לגבי הזכרים אחר מעוף הכלולות.

והרי אישור נוסף להשערתי, כי נכונה היא: בחוברת “הצרעה והמלחמה בה” מאת האגרונום א. רסקין (הוצאת משרד החקלאות, המחלקה להגנת הצומח) נאמר בעמוד 8:

“תמותה רבה של וולדות הצרעות נראתה בכמה מקומות בארץ בשנת 1950 ו־1951 (ההדגשה שלי). תמותה זו הופיעה גם באיזורים שלא ניתן בהם כל רעל ואף לא ריסוסים ואיבוקים על גידולי השדה, ויצרה רושם של מחלת וולד־הצרעות. לדאבוננו נתגלו מיקרים כאלה כמעט בסוף העונה (ההדגשה שלי). והחומר לא הספיק לבדיקה באַקטריולוגית לשם בירור תופעה מענינת זו”.

סבור אני, כי לא מחלת וולדות היתה לפנינו כאן וכי הסתכלות זו של האגר' רסקין מוסיפה תוקף לדברים שהיבעתי כאן. עובדה היא, כי בכל המקרים שתופעה זו – הרחקת וולדות חיים ומפרפרים מן הקן – נתגלתה, היה זה “כמעט בסוף העונה”.

והרי תיאור הקן. הוא היה בנוי בתוך שקע שבערימת נעליים משומשות שהיתה צבורה במרכז העלייה. לחלקיו השונים לא היתה צורה הנדסית מדוייקת. יותר היה דומה למלבן מאשר לעיגול.

האורך המכסימלי של המלבן 30 ס“מ והמינימלי 25 ס”מ; הרוחב המכסימלי של המלבן 24 ס“מ והמינימלי19 ס”מ. העובי של קומה אחת (בלי הריווח שבין קומה לקומה)

2.5 ס“מ בערך; הריווח שבין קומה לקומה 1.5 ס”מ בערך, – יחד 4.0 ס“מ בערך. 4 הקומות עם הרווחים יחד 16 ס”מ; עובי הגג (לא סימטרי ומלא רווחים אמורפיים סגורים) 10 ס“מ; גובה הבנין בסה”כ 26 ס"מ.

מישקלו של כל הקן 650 גרמים.

מלבד הגג, שכיסה באופן ישיר את הבנין בן 4 הקומות, היו סתומות גם הפרצות הגדולות שבין נעל לנעל בשיטחה העליון של הערימה. הכוונה היא לפרצות הסמוכות ביותר לעצם הבנין. התיקרות – הסתימות הקטנות הללו שימשו לפעמים המשך ישיר לגג הגדול המרכזי; אולם יש גם שהיו לגמרי נפרדות ממנו ולא היה כל קשר בינם: מעין טלאי על פירצה שבערמה ולא יותר.

מיסתבר, כי במידה שהקן בנוי בשטח פתוח העטיפה שלו גדולה והיא צורכת יותר חומרי־בנין ותובעת גם יותר עבודה. מטרת העטיפה בכלל היא הגנה ובידוד מפני החום הרב העלול בעונה זו להזיק לוולדות. הרי שמלבד הניר כחומר בידוד שימשו במקרה זה גם הנעליים העשויות עור – גם הוא חומר בידוד – והרווחים המלאים אויר שבתוכן (אויר סגור), אמצעי בידוד נוסף.

עניין מיוחד ישנו בגג הקן שמיבנהו הפנימי נראה ברור בתצלום. חלקו שמצד שמאל נשאר סגור ואילו מצד ימין הרוס הוא במקצת ופתוח. נראים רווחים אמורפיים רבים, שבהיותם סגורים ומלאים אויר, שמשו גם הם אמצעי בידוד. כך עושות הצרעים מאמץ לפתור את שאלת וויסות הטמפרטורה בקן בעונה חמה זו. ומסתבר, כי הצרעה המזרחית נוטה לבחור כמקום לבניין הקן פינה כזו, שתאפשר לה לנהוג קימוצים גם בחומרי־בניין וגם בעבודה.

צרעת־הפלך (מהסוג (Polistesהמצמידה את קנה, הקטן באופן יחסי, אל קוצים שונים במקום גלוי לשמש, נוהגת, למען הפחתת הטמפרטורה, להביא טיפות מים ולהתיז אותן על פני הקן בשעות הצהרים החמות. והדבורים עושות את שאלת וויסות הטמפרטורה בכוורת בדרך אוריגינלית משלהן: הן עושות מאמץ משותף להפגת החום בכוורת ע"י ניפנוף בכנפיהן, כשרבות מהן פותחות בשעות החום בתנועות כנפים, יוצרות מאוורר ומורידות על־ידי כך את דרגת הטמפרטורה עד המעלה האופטימלית.35°C

כמו בכל קן של הצרעה המזרחית כן גם כאן היתה כל חלת־תאים עליונה גדולה מזו שתחתיה (בצד האחורי של הקן, ואין הדבר נראה בתצלום). נראה, כי סידור זה בא מטעמי היגיינה, כדי שבצאתן להטיל גללים לא תיפולנה טיפות על החלה שלמטה. אולם למרות תיקון היגייני זה היה שטחן העליון של חלות התאים מלא ליכלוך מפירורי הגללים השחורים שרבו עליהן. ברור הדבר, כי הצרעים אינן שומרות על חוקי הנקיון כדבורים. הריח הרע הנודף מן הקן מזכיר במדת־מה את הריח הנודף מהפינה בה מגדלים עכברים. ההבדל הרב מבחינת הניקיון בין קן צרעים לכוורת דבורים ניגרם לא רק על־ידי ההבדלים שבהתנהגותן, אלא גם על־ידי השוני שבמזונן. מזון הדבורים בא רק מעולם הצומח ואלו של הצרעים גם חומר צמחוני הוא וגם חלבון הבא מן החי.

הצרעה המזרחית מפיצה מחלות כזבוב. התפריט של הצרעה המזרחית הוא עשיר ומגוון ביותר. כמוה כמעט כחזיר – “יצור־אוכל־הכול”, ומבחינה זו היא דומה לבני הסידרה שלה – לנמלים. ואם נרצה לערוך רשימה מפורטת של סל מזונותיה תארך הרשימה מאד: החל בדבש וריבה, עוגה מתוקה, בשר ודגים ופירות וגמור בפיגרי בעלי־חיים, בסרטן שנפלט מן הים, בציפור מתה, דרוסה על הכביש, וכן כל דבר ליכלוך וזיהום, כולל גם מי־שופכין, המעלים צחנה, מתוך הביב שנתקלקל.

ואם־כי היא שומרת על נקיון גופה ונראית לעין כנקייה למופת, הרי יש לראותה, כשם שרואים את הזבוב, כאויב בריאות האדם, ויש לחסום בפניה את הגישה לצורכי האוכל השונים, לא רק מפני ההפסד החומרי שבדבר, אלא גם בשל החשש הרציני להידבקות במחלות.

הצרעה המזרחית – מזיק קשה למשק החקלאי. אחר חורף שחון ודל־גשמים תרבינה בקיץ משפחות הצרעים, והן הופכות אז למכת־מדינה ממש. נראה, כי בתנאי מזג־אויר כאלה יירבו הסכויים למלכות חורפות להינצל מהסכנות, לעבור את תקופת הדיאפאוזה בשלום ולהקים משפחה.

ההפסד הניגרם על־ידי הצרעה המזרחית למשק החקלאי, הרבה פנים לו, ולעתים, בשנות עליה באוכלוסיהן, הוא גם רב־ממדים.

א) ההפסד למטעים צעירים. בתקופת התרחבות הקן גורמות הצרעים נזק רב למטעים, בבואן בהמוניהן לכרסם את קליפת עצי־הפרי ועצי־הנוי הצעירים. הצרעים גורמות לעץ פצעים קשים בכרסמן את הקליפה עם שכבת הקאמביום. פצע קטן נגלד; אולם כשהפצע הוא רחב ומקבל צורת טבעת, נפסקת זרימת המזון המעובד בעלים לכל העץ שמתחת למחשוף, ודבר זה מביא כיליון על העץ הצעיר!

ב) ההפסד הנגרם לפירות בכרמים ובגנים הוא רב עוד יותר. הפירות המותקפים על־ידי הצרעה הם תאנים, רימונים, תמרים, ענבים ועוד. החקלאים, בבואם לאסוף את פירותיהם שהשקיעו בהם עמל רב, עומדים אובדי־עצות נוכח התקפת הצרעים. הנזקים הם רציניים למדי ונאמדים לעיתים ב־30% ומעלה של היבול. כי יותר מאשר הן אוכלות הן מקלקלות, על־ידי זה שהן מכרסמות פה ושם ומשאירות פירות פגומים ונפסדים שאי־אפשר להוציאם לשוק.

ג) עיקר ההפסד ניגרם למיכוורת. הצרעים טורפות דבורים חיות ושודדות את הדבש מתוך הכוורת, ולמטרה זו הן מתקיפות בהמונים את הכוורות. בעיקר בחדש אוקטובר, כאשר יאזל הפרי מן הגן והכרם, אז פונה האוכלוסיה של הצרעים במלוא המרץ אל הכוורת.

הרוצה לקבל מושג על חוצפתן ואכזריותן של הצרעים כלפי הדבורים, יטריח עצמו ויעמוד שעה קלה לא הרחק מפיתחה של כוורת בשילהי הקיץ. על־יד פתח הכניסה לכוורת מצטופפות צרעים רבות, והן נדחקות מדי פעם להתפרץ פנימה. הדבורים המיסכנות שומרות־הסף מגינות על הכניסה בייאוש והודפות ללא ליאות את ההתקפה. עפ"י רוב מתנכלות הן לדבורים חלשות וטורפות אותן עד חורמה. יודעות הן הצרעים לגלות את מקומות התורפה של המיכוורת. בזריזותן ובניצנוצי עורמה ובפיקחות דומות הן ליצורים גדולים מבעלי־החוליות, ומאליה צפה כאן תמונת הזאב הטורף, כפי שתוארה בספרו של הפרופ' בודנהימר “החי בארץ־ישראל”: “הזאב מסוגל לעקוב בערמה אחרי עדר צאן, כדי לחפש כיבשה צולעת המפגרת מאחור. כאשר הוא מבחין בכזאת, הריהו פורץ במהירות, אוחז את הכבשה בצווארה ובכישרון רב מפשיל אותה על גבו ונושא אותה למרחקים”. (עמוד 243). ההבדל הוא רק בזה, שבמקרה הזאב והכבשה מתקיף פרט אחד את הפרט השני ואילו במקרה דנן מתקיף קולקטיב אחד את הקולקטיב השני.

העוקב אחרי צרעים עפות יפגוש לעיתים קרובות צרעה עפה, כשברגליה היא מחזיקה ומהדקת אל גופה דבורת־דבש, ומאליה מתעוררת אז אסוציאציה בין הצרעה לעוף דורס, לנץ, הנושא בציפורניו ציפור־שיר.

בגידול הוולדות בתוך קן מיוחד, בשמירה עליהם ובהאכלתם מן הפה אל הפה – האין הצרעים מזכירות לנו בזה גוזלים והוריהם מעולם העוף?

בצוהרי יום אבגוסט חם הסתכלתי במשך שעה ארוכה לרצח דבורים שיטתי על־ידי צרעים בחצר המשק “בית־השיטה”. על־יד אחד הצריפים טיפטף ברז מקולקל ותחתיו הוצג פח של בנזין נטול מכסה. הפח כבר היה מלא מים והטיפות, שנפלו לאט ובקצב, יצרו גלים קטנים מן המרכז לכל הצדדים. על שפת הכלי מסביב עמדו בארבע שורות המון דבורים, כשראשן מורד כלפי מטה והן שקועות בשתייה. הגלים הקטנים שהגיעו מדי רגע מן המרכז לשפת הכלי לא הטרידו אותן. בין הדבורים הבחנתי בכמה צרעים גדולות שגם הן באו, כביכול, לשתות. כעבור רגע ראיתי, כי אחת הצרעים ממריאה קימעא ובלאט, שולחת רגליה ימינה, לופתת את הדבורה העומדת לידה, מנתקת אותה ממקומה ונושאת אותה אל עץ הלימון הסמוך, עומדת על ענף ופותחת בסעודה. לאט־לאט היא מכרסמת את הדבורה החיה. החזה והבטן של הדבורה היו לה למאכל במשך דקות מספר ומפעם לפעם נשרו כלפי מטה כנף או רגל. ומשסיימה את הסעודה האכזרית חזרה הצרעה בחשאי, תוך זימזום תמים וחרישי, אל הדבורים השוברות את צמאונן, כדי לשאת אתה קורבן חדש… וחוזר חלילה… ובלי הרף…

וצרעה זו לא היתה שם יחידה. ועתה צא וחשב כמה דבורים תהיינה לטרף למלתעותיהן של הצרעים בארצנו בעונת הקיץ.

מאליה מתעוררת פעם נוספת אסוציאציה – והפעם לגדול שבחתולים – לאריה הבא בעורמה לארוב ע"י נחל המים, שמה יבוא גם העדר הצמא, וכאשר ישקע העדר בשתייה יישא את טרפו.

בקיץ שנת 1948, שהיתה שנה קשה למיכוורת, הושמדו בארצנו ע"י צרעים למעלה מ־3000 דבוֹרים. מלבד ההפסד שנגרם לכוורן – ערך הכוורות והדבש (כל כוורת נותנת כ־25 ק"ג דבש לשנה ) – נגרם בעקיפין גם הפסד רב למדינה: הדבורים מסייעות להאבקת הפרחים ואובדן דבורים רבות פרושו הפחתה ניכרת בכמות תיבות הפרי.

לא לחינם “התירו חכמים להרג את הצרעה בשבת” (ר' ינאי, ירושלמי, שבת, י"ד, א'). יש לראות את הצרעה בנופה הקיצי של ארצנו כמזיק רציני למשק החקלאי ולהילחם בה בכל הדרכים היעילות.

וכאן המקום לציין, כי פעולות ההדברה, אשר האגף להגנת הצומח נוקט בשנים האחרונות, גרמו לירידת האוכלוסיה של הצרעים בארץ ולהפחתת הנזקים הנגרמים על ידן בשיעור ניכר.

 

טווה המשי המזוייף    🔗

(Pachypasa otus)

מדי שנה בשנה בשילהי הקיץ – ממחצית ספטמבר ועד סוף אוקטובר, בערך – יופיעו בערבים פרפרים גדולים, מהגדולים שבפרפרי ארצנו. הנקבה כהה יותר וצבעה שחור־קטיפני; ואילו הזכר, הקטן קצת מהנקבה, צבעו חום בהיר.

הנקבות גדולות הן ומסורבלות. הבטן השעירה והעבה המסתיימת בצורה אליפסית, מכילה מספר ביצים רב. בקצה הבטן נמצא פתח־ההטלה העשוי מחומר כיטין מבריק ושחור. בטנו של הזכר קטנה יותר ומסתיימת בצורת חרוט. ואילו מחושיו עבים יותר משל הנקבה. חוש הריח שלו מפותח יותר: עליו למצוא בחוש־ריחו את בת־זוגו ולהגיע אליה ממרחקים. על כנפי שניהם עוברים קוים זיגזגיים על כל כנף קדמית; הקו הראשון ברור יותר והאחורי מטושטש במקצת.

מדי שנה בשנה במחצית ספטמבר, בערך, יביאו התלמידים לבית־הספר את הפרפרים הללו, אשר חדרו לבתיהם בעד החלון הפתוח, בהיות החשמל דלוק, ובמעופם הכבד הפתיעו את הנוכחים. את היום יבלו במקום סתר, כי ליליים הם. הפרפרים הללו הם ברובם נקבות, הנמצאות במצב הטלה. ייתכן שמספר הזכרים אמנם מועט הוא לעומת מספר הנקבות וייתכן גם שהזכרים, שקלי תנועה הם, אינם נצודים בנקל ואילו הנקבות כבדות הגוף והתנועה, נופלות מהר בידי שוביהן. הפרפרות הללו מוסיפות להטיל את ביציהן גם בשעה שמחזיקים אותן ביד ואחת לכמה רגעים נושרת ביצה כלפי מטה.

שמו המדעי של פרפר זה הוא,Pachypasa otus כלומר “עבי־הגוף הינשופי”. מצוי הוא בדרום איטליה, בארצות הדרומיות של חצי האי־בלקן, באסיה הקטנה, בדרום הרי הקוקזוס, בסוריה ובא"י. שמו העברי הוא “טווה־המשי המזוייף”.

ביוון העתיקה היו הרקדניות יוצאות לחול בשמלות טוויות מהמשי הלבן, אשר ממנו טווים זחלי פרפר זה את הפקעות בהתגלמם בתוכן. מכיון שטיב המשי הזה גרוע הוא, ייקרא בשם משי מזוייף, ומכאן גם שם הפרפר. טווה־המשי המזוייף משתייך למשפחת הטוואים .(Lasiocampidae)

בשימנו את הפרפרה לתוך צינצנת, תטיל את ביציה ותדביק אותן אל הזכוכית בסדר נכון ובשורות ארוכות. הדבק בו היא מדביקה את הביצים הוא די חזק, אולם בפעולה זהירה אפשר להפריד את הביצה ממקום ההדבקה מבלי שיבולע לה.

והרי דוגמא אחת מרבות לדרך ההטלה ומיספר הביצים. פרפרה גדולה שהגיחה מן הפקעת אור ליום ד' (13.9.50) החלה מיד בהטלה. ביממה הראשונה היתה ההטלה נמרצת והוטלו בה 151 ביצה. ההטלה נמשכה עוד חמש יממות נוספות ומספר הביצים הלך ופחת בהדרגה מיום ליום. במשך כל חמש היממות הנוספות הוטלו 308 ביצים ובסה"כ 459 ביצה. אור ליום ג' 19.11.50, נסתיימה ההטלה ובטנה של הפרפרה נשארה כשקיק ריק ויבש למחצה, אשר צמק והפך להיות קשה, גילדני כעבור יומיים. יחד עם זה הלכו ופחתו סימני החיים בפרפרה עד שגוועה.

מהביצים הללו שלא הופרו לא התפתחו זחלים, כי אין כנראה, רביית־בתולים אצל Pachypasa. הפּארטנוגנזים איננו דבר נדיר בחיי הפרפרים, לדברי הפרופיסור הרוסי חולודקובסקי. מצוייה רביית־בתולים אצל,Bombyx mori Psychea ועוד²⁹.

על סמך הרשימות שרשמתי ביומן־תצפיות במשך שנים רבות ניתן לקבוע בוודאות, כי כעבור 14 ימים מלאים לאחר ההטלה בוקעים ויוצאים הזחלים מתוך הביצים. זעירים הם – כ־6 מ"מ אורכם. צבעם אפור דהה. הראש ושלושת הסגמנטים הקדמיים הם יותר עבים לעומת החלק האחורי של הגוף.

בצאתם מהגולם הם מתחילים מיד לטייל בצנצנת ו־24 שעות יתקיימו ללא מזון וללא כל נזק לחייהם. נזכור נא את האפרוחים המתבקעים במדגרה, שגם הם אינם מקבלים מזון ביממה הראשונה. פרפרים, שזחליהם צמחוניים הם, נחלקים למונו־פאגיים (יש להם פונדקאי אחד) ופוליפאגיים (יש להם כמה פונדקאים). הזחלים של טווה־המשי המזוייף פוליפאגיים הם. בתיאבון רב יאכלו עלי אבקליפטוס, ברוש, אלון ופלפלון־בכות (Schinus molle). בהגישנו להם מזונות הם פותחים תיכף בסעודה. הרגעים הללו מלאים ענין בשביל כל חובב טבע, כשהוא חוזה בזחלים הזעירים הפותחים פיהם לראשונה ושולחים בעלים את לסתותיהם השחורות והקשות. הלסתות משאירות בעלים סימני פגיעות. כעבור זמן־מה אפשר כבר למצוא בצינצנת גללים בצורת נקודות קטנות ושחורות.

בהוציאנו מתוך הצינצנת כמה עלים שהזחלים נאחזים בהם, ירד לפעמים זחל למטה בעזרת קור דקיק, הדומה לקור עכביש. אצל הזחלים הזעירים הללו מתפתחות בגוף בלוטות־קורים למטרות חשובות: א) לשמירה ממכה במקרה של נפילה מן העץ. ב) כך יעברו הזחלים בטבע ברצונם הטוב מענף לענף בתורם אחר מקום עשיר יותר במזונות או נוח יותר מבחינת האור והצל. “משנה מקום משנה מזל”! כמוקיונים קטנים יסתובבו הזחלים באויר כשהם תלויים על הקור הבלתי־נראה לעין מפאת דקותו עד… שרגליהן תיגענה בענף חדש. לכשיתבגרו הזחלים במקצת תיעלם תופעה זו של ייצור קורים ותופיע שוב רק לפני ההתגלמות. אצל זחלי הפרפר סס האביב (Ocnogyna loewii) ממלאות בלוטות־הקורים תפקיד לגמרי אחר. זחלים אלה טווים בחדשי החורף הקרים קן משותף על הקרקע בין העשבים ומבלים בו בצוותא.

המקור לריר הקורים אצל זחלי הפרפרים הוא בשתי בלוטות פנימיות (Sericteria) המונחות בחלל הגוף בצורת שני צנורות ארוכים, הנפתחים בחלל הפה על השפה התחתונה במוצא משותף אחד.

בגיל צעיר עובר על הזחלים של טווה־המשי המזוייף נשל לעתים קרובות – אחת לשבעה או עשרה ימים. בגיל יותר מבוגר נעשה הנשל תופעה נדירה יותר. עם התקדמותו של תהליך הגדילה נעשה מזמן לזמן העור צר מהכיל את הגוף ואז מתפתח מלמטה עור חדש, רחב יותר ומלא קמטים – חליפה חדשה לגוף ההולך וגדל. מזמן לזמן אפשר למצוא בצינצנת בין הגללים את עורות הנשל הטריים, ואם עוד טרם יבשו וצמקו, אפשר למתוח אותם כגומי עדין.

הנשל הוא תקופת משבר בחיי הזחלים, יומיים או שלושה לפני בואו יחדל הזחל לאכול. לעיתים גם התמותה תרבה בין הזחלים בימי משבר אלה, בייחוד אם תנאי מזג האויר קשים הם באותם הימים.

תיאור הזחל

לזחלים 2 אמצעי הגנה, והם 2 סימני הפחדה: א) 2 קבוצות שערות ארוכות לכל סגמנט, קבוצה אחת לכל צד. הן נמצאות גם בסגמנטים מחוסרי הרגלים. השערות הללו מאפילות על הרגליים, שאינן נראות בגלל זה בשעת ההליכה. בתנועה הגלית של גוף הזחל המתקדם עושה זר השערות מסביב לגוף רושם מאיים. כל הגב זרוע שערות זעירות וסמיכות יותר. ב) 2 כתמים בצבע חום־ארגמן על הגב בסגמנט השני והשלישי לצד הראש. את הכתמים הללו יכול הזחל להעלים ולהבליט, כי כל אחד משני הכתמים הוא בצורת קיפול הנפתח ונסגר. ידועים גם אמצעי הפחדה אחרים אצל פרפרים וזחלים. “עיניים” על גוף הזחל אצל רפרף־ההרדוף או “עינים” על כנפיו של שבתאי־השקד. מספר הפרקים בגוף הזחל (פרט לראש) הוא 12, מהם 8 בעלי רגלים ו־4 ללא רגלים.

3 הפרקים הראשונים הסמוכים לראש – פרקי החזה – הם בעלי רגלים “אמיתיות” המצויידות בציפורניים כיטיניות שחורות וקשות. אחר שלשת פרקי החזה הללו באים פרקי הבטן: שני הפרקים הראשונים של הבטן אין להם רגליים. אחריהם באים 4 פרקים שלכל אחד מהם זוג רגליים “מדומות”. רגליים אלה הן רחבות, שריריות ובקצותיהן מצויים קרסים כיטיניים זעירים שבעין בלתי־מזוינת אי־אפשר להבחין בהם. לאחר זה באים עוד 2 סגמנטים חפשים מרגליים ובסגמנט האחרון סמוך למקום ההפרשה, ישנו זוג חמישי של רגליים מזוייפות. יוצא לפי זה שלזחל 8 זוגות רגלים: 3 זוגות רגליים אמיתיות ו־5 זוגות רגליים מדומות. יש לציין, כי רגלי הזחלים הללו מפותחות הן וחזקות ביותר.

הרגליים האמיתיות: מלבד פעולת ההליכה הן מבצעות עוד עבודות חשובות: הן תופסות את העלה ומגישות אותו לפה והן גם המבצעות את הכוונת הקורים בפעולת טווית הפקעת בעת ההתגלמות.

הרגליים המדומות: עיקר פעולת ההליכה מוטל עליהן. הן נושאות במשא הגוף ולפיכך הן שריריות. מתפקידן גם להיאחז יפה בקרסים בענפי העץ לבל יישמט הגוף.

על כל סגמנט מצד הגב ישנן 4 נקודות שחורות המסודרות בשתי שורות. שתי הנקודות שבשורה העליונה קרובות יותר אחת לשנייה מאשר השתיים שבשורה התחתונה. לסגמנטים של הבטן, פרט לאחרון, פיתחי־נשימה (סטיגמאטים) המובילים לתוך מערכת הטראכיאות שבגוף ומציידים את הגוף באויר צח. פיתחי־הנשימה הללו ניתנים להבחנה בנקל: מקומם סמוך לשרשי חבילות השערות וצורת סדק קטן ומאורך להם: יתכן, כי תפקיד השערות כאן הוא לסנן את האויר מאבק.

עורם של הזחלים הללו עבה במיוחד. שעה שעורם של זחלים גדולים אחרים נקרע כרגיל בנפלם לארץ (רפרף ההרדוף, שבתאי־השקד) לא יקרה כזאת לזחלים הללו, פרט לפגיעה ישירה. הם נמצאים על העץ כמעט שנה תמימה, ועור דק היה יכול לסכן את חייהם. עובי העור מגן על הגוף גם מהפסד נוזלים, כי על הזחל להימצא על העץ במשך כל עונת השרב באביב וחרבוני הקיץ הקשים.

שתי תופעות ביולוגיות בחיי הזחלים:

תוך ניסיון של שנים רבות בגידול זחלים אלה בצנצנת אחת בצוותא, למדתי, כי מתקבצים הם קבוצות קבוצות כשהם צמודים יחד לענף אחד, על פי רוב זה מול זה. נראה הדבר, שהם נוהגים כך כדי ליהנות האחד מקרינת החום של השני “אם ישכבו השניים וחם להם והאחד – איך יחם”? זחלי סס האביב, שאנו מוצאים אותם בחודשי החורף כשהם חיים במושבה משותפת אחת של מאות פרטים במטווה־קורים על הקרקע, נהנים מהחום הנפלט מגופם ואינו אובד בשבילם – וכך טבעם. ואילו במקרה דנן התופעה מאלפת בגלל זה, שבטבע נפוצים זחלים אלה על העצים ואינם חיים יחד; ואילו בצנצנת הם מנצלים את התנאים החדשים שאינם טבעיים לגביהם, ומפיקים מהם תועלת.

ניתן לציין, כי הזחלים הללו אוכלים כמעט רק בשעות הערב והלילה. מטעם זה צריכה החלפת המזון הישן בטרי להיעשות לפנות ערב בעיקר. נראה לי, כי פרט זה של קביעת שעות האכילה של זחלים חשוב הוא לגבי כל הזחלים של פרפרים מזיקים. שאם מנהלים בהם מלחמה כימית (איבוק או ריסוס) צריך פיזור החומר המרעיל להיעשות סמוך לזמן אכילתם ולא שעות רבות לפני כך, שכן אם יפוזר לפני זה ייתכן שבינתים יתנדף החומר בהשפעת התופעות האטמוספיריות.

כעשרה ירחים יימצאו זחלי הטוואי הזה על העצים, עד הגיעם לבגרות (אורך הזחלים מגיע לעשרה סנטימטרים). אז תבוא עונת ההתגלמות. הם חדלים לאכול ומחפשים מקום סתר בו יתחילו לטוות בצנעה פקעת – דירה לחודש ימים, בערך.

בשעה שבמחצית השנייה של יולי מצויים עוד הזחלים הגדולים הללו במספר רב על העצים הפונדקאים, הרי במחצית אבגוסט כבר מצויות הפקעות הטריות, הבהירות, בסידקי הקליפה של העצים ובגזעים הנבובים.

החקירות החדשות, שנעשו על יסוד ניסויים ע"י אנשי מדע לשם פיענוח סודות ההתגלמות, הוכיחו, כי ההתגלמות, היא תוצאה של הפרשה פנימית (סקרציה פנימית). הוכח, כי ההתגלמות היא תוצאה של פעולות ההורמונים הנפרשים מתוך בלוטות שבראש הזחל. זחלים, שקשרו אותם והידקו בחוטי משי במחצית גופם, התגלמו רק בחלקם הקדמי ואילו בחלקם האחורי הם נשארו זחלים, וכל שינוי לא חל בהם! מטווה הפקעת של טוואי זה דליל הוא, כי זוהי דירה ארעית לשבועות אחדים. אין תקופה של קור וגשמים ורוחות צפוייה לגולם עד צאתו כפרפר לאויר העולם. ודוקא בשל העונה החמה הזאת בטבע, בשילהי הקיץ, צריכה הפקעת להיות דלילה ומאווררת.

ובנקודה זו מענינית ההשוואה עם מבנה הפקעת של שבתאי השקד החי במצב של זחל רק כ־3 חדשים ובהתגלמו במחצית השנייה של החודש יוני יכין ל־9 חודשים תמימים לא דירה ארעית, כי אם פקעת סמיכה ספוגה ריר נוקשה. זהו חומר־בידוד מעולה המתאים לבניין דירה חמה לחורף ארוך, חורף של גשמים ושלגים, קור ורוחות.

ממחצית ספטמבר, בערך, יגיחו פרפרי ה־Pachypasa מהפקעות. בשינויי הצורה, אשר חלו לעינינו מאז צאת הזחלים מן הביצים, אין לראות רק גלגולים, אלא התפתחות אמיתית, הדרגתית שנמשכה מחוץ לביצה.

את הזחל והגולם של הפרפרים, ייתכן לראות בעצם כעוברים, אשר עזבו את הביצה והם טרם הספיקו לסיים בה את התפתחותם המושלמת.

חיי הפרפרים הללו קצרים הם – כשבעה או 8 ימים. כל אוכל לא יבוא אל פיהם בתקופה קצרה זו, היא תקופת הדרגה הרביעית של המטמורפוזה, העוברת עליהם בפעילות מינית בלבד.

 

תצפיות בשבתאי־השקד ובגלגוליו    🔗

(Saturnia pyri)

פתיחה

לאחר שתלמידי הסתכלו יפה בגלגולי רפרף ההרדוף, החלטתי לסדר בכיתה הסתכלויות יסודיות בגלגולי אחד הפרפרים מהטוואים. למטרה זו בחרתי את שבתאי־השקד, רציתי ללמד לתלמידי את פרשת חייו של פרפר נאה זה, הגדול בפרפרי ארצנו.

אולם בגלל זה שבתנאי העיר קשה להשיג חומר חי, ורק במקרה ולעתים רחוקות מזדמן יצור בודד, התקשרתי עם העובדים בכרמי־השקדים בסביבות העיר, והם הבטיחו לספק לנו חומר ואף עמדו בדיבורם.

א

בחודש אדר מופיע שבתאי־השקד כמבשר החום בארצנו, וכל גלגוליו (הטלת הביצים, התפתחות הזחלים והתגלמותם) חלים בפרק הזמן מאדר עד סוף סיון. בימים הראשונים לחודש אדר קבלתי את המשלוח הראשון: קופסה ובה כמה עשרות פקעות חומות, מוארכות, של פרפר זה.

הצד הקידמי של הפקעת הוא מעוגל. לפי שקעים בדופן האחורי והשטוח של הפקעת אפשר היה לקבוע את טיב הסביבה בה נאספו הפקעות: היו פקעות שבדופן האחורי נראו ברור סימני הסתעפות של ענפים – משמע, כי מן העץ נאספו;והיו פקעות שהדופן האחורי היה חלק ביותר, וסימני־דפוס מקרש בלתי־מהוקצע נראו בו, – מסתבר שעל צריף עץ או על גדר קרשים טווה הזחל את מטווה הפקעת טרם שקע ב“שינה”. סימני הדפוס של ענפים מסתעפים שהיו בפקעות הראו, כי הפקעת תלוייה תמיד במצב כזה: הצד הכד מכוון תמיד כלפי מטה והצד החד, שדרכו יוצא הפרפר לאוויר העולם, נטוי כלפי מעלה.

ביום השמיני לחודש מרס הופיע הפרפר הראשון, ומאותו יום התחילו להופיע פרפרים אחד ליום ולפעמים גם שנים ביום אחד. ניתנה לנו האפשרות לראות כמה יפות ובאיזו תכליתיות בנויות הפקעות. הצד הקידמי הבולט של הפקעת טווי באופן כה חזק, שקשה לקרוע אותו בידיים. אולם הדופן האחורי, הדבק לקיר או לגזע עץ, הוא דק יותר ונקרע בנקל ביד. ניתנה לנו האפשרות להיוכח פעם נוספת, שאין פזרנות בטבע. המשק בטבע מתנהל לפי חוקי חיסכון, ובמקום שאפשר נעשים קימוצים. במקרה זה הדופן הקידמי הוא המגן בעיקר על החי בפני תופעות אטמוספריות קשות, מפני שרב הקיץ ומפני קור החורף וגשמיו, ואלו הצד האחורי מודבק לקיר, וכאן ייתכן לקמץ בחומר.

בפקעות ראינו עוד דבר מעניין: כל כמה שהיתה הפקעת המלאה גדולה יותר וכיבדת־משקל, כן היה טיב החומר והעבודה בפקעת מעולים יותר. ואילו הפקעות הקטנות שמהן יצאו פרפרים קטנים, היו בנויות מחומר גרוע והיו נקרעות בנקל. הגורם לכך נתברר לנו יפה יפה אחר כך בסוף מאי וראשית יוני, כשפירנסנו זחלים וראינו אותם במלאכת הטוייה ובתהליך ההתגלמות. ועל זה עוד ידובר להלן.

כשפותחים פקעת ריקה מוצאים בה תמיד גלומה ריקה (גלומה = עור הגולם), ועל־יד הגלומה – עור מצומק ומקומט, הוא עור הנשל האחרון של הזחל. כשפתחנו פקעות ריקות רבות והסתכלנו במבנה שלהן, נוכחנו לדעת, כי סמוך לפי הפקעת מסתיימים הקצוות של חוטי הטוויה. קצוות אלה, המכוונים אל מול הכניסה, מסודרים שכבה על גבי שכבה, ובשעה שהם סותמים יפה את המבוא, לבל יוכל הקטן שביצורים לחדור פנימה, הם מאפשרים לפרפר את היציאה החוצה בבוא השעה.

הפרפרים הראשונים, שיצאו מתוך הפקעות, שולחו לחופש. הם שולחו בערבים, כי בעצם היום “לא רצו” לעוף; ליליים הם. עם שקיעת החמה היו מתחילים הפרפרים להתלבט בבית־החרקים. ובהרגישם בחופש נשאו את גופיהם המסורבלים ונעלמו במעוף כבד באישון לילה.

בצאת הפרפר לאוויר העולם רואים אותו על־יד הפקעת הרטובה והמלוכלכה בנוזל אפור־לבנבן, כשהוא נאחז ברגליו בדופן של בית־החרקים, תלוי כמעט בלי נוע ונושם בקצב. מיד לאחר צאתו מן הפקעת כנפיו קצרות מאד, וכמעט שאין אורכן עולה על אורך גופו. גם 4 הנקודות – “העינים” – שבכנפיו קטנות הן, אולם במשך 20 או 25 הרגעים הראשונים לאחר צאתו הולכות כנפיו ומתמתחות, כי הוא שואף אויר לתוכן, במשך זמן יישור הכנפים הוא עושה בהן תנועות קלילות, איטיות ביותר. התופעה המעניינת הזאת היא לפלא בעיני כל מסתכל: יצא פרפר בעל כנפיים קצרות ולעיניך “צמחו” לו הכנפיים. אולם עוד יותר מפליא הדבר: כיצד יכול גוף כזה לעבור דרך החור הצר בתכלית של הפקעת מבלי להינזק? נראה שהנוזל הניתז מבפנים מסייע “לתהליך־לידה” זה. ומשיצא הפרפר ונתיבשה הפקעת הריקה, שוב אי־אפשר היה להכיר בה שהפרפר כבר יצא מתוכה. גם הכניסה לפקעת סתומה היתה כמקודם, רק המשקל הקל העיד על התרוקנותה. משקל הפקעות המלאות היה 9 גרם בערך, ואילו משקל הפקעות הריקות היה בסך־הכל גרם אחד ועוד כמה דציגרמים. נוכחנו, כי כיממה שלמה (ולעיתים גם יותר מזה) לאחר גיחו מהפקעת יעמוד הפרפר מצומד בלי נוע למקום אחד מבלי לשנות את מקומו. ורק בערב הבא יתחיל להתלבט ולשאוף לאור החשמל המגרה אותו. כ־90 אחוזים מהפרפרים שנתבקעו אצלנו היו זכרים, ורק 10 אחוזים נקבות היו, היחס הזה משקף, כנראה, את היחס הקיים בפרפרים אלה בטבע – רובם המכריע הם זכרים.

קל להבדיל בין הזכר והנקבה: 1) לפי הגודל: הנקבות הן מסורבלות וכבדות־משקל יותר מן הזכרים. למדנו לנחש וכמעט שלא טעינו: מהפקעות הכבדות ביותר יצאו נקבות 2) לפי המחושים: אצל הנקבות הם דקים יותר ופחות מפותחים מאשר אצל הזכרים. נראה שחוש הריח של הזכרים מפותח יותר, שצריכים הם למצא את בנות־זוגם ע"י הריח.

פרפרים אלה לא יטעמו כל אוכל במשך ימי חייהם הספורים. אברי העיכול התנוונו אצלם במדה כזו, שאינם מסוגלים לקלוט מזון. חומרי המזון והאנרגיה,שהזחלים קלטו בחייהם מספיקים גם לדרגת־הגלגולים הרביעית – לפרפרים הבוגרים – לשם קיומם במשך כמה ימים עד הזדווגם ועד השאירם ביצים מופרות. הפרפרים שנשארו אצלנו בשבייה בבית החרקים חיו בממוצע 9 או 10 ימים.

מתוך שאיפה לראות במו עיני בצאת הפרפר מתוך הפקעת, עלה בדעתי להניח פקעת אחת על צלחת שטוחה במקום גלוי במעוני. למטרה זו בחרתי באחת הפקעות הגדולות ביותר, שמשקלה הגיע ל־10 גרם ו־7 דציגרם. ביום ה־29 באפריל, בשעות של אחר־הצהרים, הבהילתני בתי:“הפקעת זזה”! לעינינו נגלתה אחת התמונות המעניינות ביותר, שחזו עיני בימי חלדי. מן הצד החד של הפקעת, שהיה שטוף כולו נוזלים, התחיל להידחק ראשו של הפרפר, וקודם כל הופיעו המחושים. ומשיצא כבר הראש דרך פי הפקעת, החל גם הגוף להידחק אחריו. אח"כ נראה זוג הרגלים הקידמי, ואחריו זוג הרגלים השני. כל התהליך הזה היה בצורת התקפים שאחריהם באו מדי פעם הפסקות־מנוחה קצרות. לאחר כל הפסקת־מנוחה היה הפרפר כאילו אוזר את כל כוחותיו וההתקף החדש היה גובר ביתר שאת. ההתקפים הלכו ותכפו ויחד עם זה נעשו ההפסקות שבין התקף להתקף יותר קצרות. ומשעברה המחצית העליונה של הגוף רפה התהליך: המשבר כאלו חלף וקצה הגוף יצא ועבר בלי כל קושי. פרפר קצר־כנפיים, כולו רטוב וכאילו מכוסה לכלוך היה מוטל לעיני. הנה הוא מנסה להזדקף על רגליו ואינו מחזיק מעמד. מתנודד הוא מצד אל צד כשיכור ונופל. כל התהליך הנפלא הזה נמשך כ־5 – 6 דקות והזכיר תהליך של לידה ברבים מגילוייו.

כעבור20 דקה עמדה לעיני על רשת החלון של בית־החרקים פרפרה נהדרה, שהספיקה בינתיים להתיבש. היא שאפה אויר לתוך כנפיה, שכבר הספיקו להתפתח עד כדי 14 ס“מ והגיעו אח”כ ל־17 ס"מ ברוחב!

תצלומה של פרפרה זו ניתן בזה לעיני הקורא:

משקל הפקעת הריקה היה גרם אחד ו־7 דציגרמים; נמצא שמשקל הפרפרה עצמה הגיע ל־9 גרמים.

ב

בשניים במאי הובאה אלי פרפרה סגורה בקופסה. בקופסה הטילה הפרפרה מספר רב של ביצים. בטבע מדביקה הפרפרה את הביצים בריר דיבקי בשורה אל עצים, קירות או עצמים אחרים; ואילו במקרה דנן נערמו הביצים אחת על השניה, בהיות הפרפרה נתונה בתנאים בלתי־נוחים. בשישה־עשר במאי ראינו על־פני הארון, בו הוחזקה הקופסה, המון זחלים זעירים, כששה מ“מ אורכם, כשהם מטיילים הנה והנה. צבע גופם היה חום כהה, והשערות שעליו – חומות־בהירות. הסתכלנו בתהליך ההתבקעות מן הביצים ונוכחנו לדעת, כי כל זחל מקופל בביצה, כשראשו פונה לצד קצה גופו האחורי. ולאחר שהוא נוקב בעזרת הלסתות חור בקליפת הביצה הוא מוציא החוצה את ראשו וחלק קטן מגופו; ולאחר מאמצים, תוך כדי הנעת חלק הגוף שיצא כבר לכל העברים, משתחררת גם המחצית השנייה של הגוף. מן הרגע שיצאו הראו הזחלים הקטנים עירנות רבה, ותכף ומיד יצאו מתוך זריזות ל”טייל". רוב הזחלים נמצאו על פני הארון מבחוץ. דרך הסדקים שבין הדלת והדופן הרגישו, כנראה, באויר הצח ומיהרו לעזוב את הארון.

הואיל והביצים נערמו אחת על השנייה ונוסף לזה גם דבקו יפה יפה אחת לשנייה בשעת ההטלה בריר שנתיבש, קשה היה לזחלים שבביצים התחתונות לצאת. עזרנו להם במייטב יכולתנו, בהפרידנו בזהירות רבה את כל הערמה. כאן דרושה היתה זהירות, כי הריר הדיבקי, בו נדבקות הביצים אחת לחברתה, הוא כה חזק, שלפעמים הביצה נהרסת כולה והדבק אינו נפרד.

באותו יום נוכחנו, כי הזחלים הרכים יכולים להישאר בלי מזון במשך שעות רבות בלי הפסד לקיומם. רבים מהם יצאו, בלי ספק, מתוך הביצה בלילה, ועד שהיגשנו להם מזונות חלפו שעות רבות. נראה שהמזונות שקלטו בתוך הביצים מספיקים להם גם ביום הראשון לחייהם. תופעה זו הננו רואים גם באפרוחים, שאינם מקבלים מזון ביממה הראשונה לצאתם מתוך המדגרה.

החילונו לטפל בגידול הזחלים. הצלחנו לגדלם עד שעבר עליהם הנשל: הם הגיעו לגודל כפול וצבעם הפך בהיר־יותר. אולם לצערנו הרב התנוונו הזחלים, אם־כי הטיפול בהם היה כשורה. יתכן, שאלה היו כבר מהזחלים האחרונים לעונה, כי הזחל של פרפר השקד דורש לשם התפתחותו השלמה כשבעה שבועות.

ג

בסוף מאי קיבלתי מהעובדים בכרמים את המשלוח השני: כ־25 זחלים גדולים של פרפר־השקד. הכנסנו אותם לתוך תיבת־קרטון גדולה, כמחצית המטר אורכה וכמחצית המטר רוחבה, והיגשנו להם מזון טרי: עלים של שקד ועלים של מישמש. כיסינו את התבה במלמלה לבל יפוצו חניכינו לכל עבר, והחלה פרשת התצפייות במבנה גופם, בדרכי חייהם ובהתגלמותם.

הגדולים שבזחלים הגיעו ל־12ס"מ באורך. ראינו, כי אצל הזחלים, שהגיעו לכלל בגרות, התנוונו כבר רוב הזיפים הקשים, היוצאים מתוך הגבשושיות התכולות המסודרות לאורך הגוף טורים טורים. נראה כי הזיפים, שמילאו תפקיד הגנה בתקופה הראשונה שבחיי הזחל, שוב אינם נחוצים כעת, כשהזחל הוא מפותח וגופו מסורבל וכבד והסכנה לקיומו מצד המתקיפים פחותה.

מתוך הסתכלות ממושכת בזחלים בשעת אכילתם, נוכחנו לדעת, מה רב ההפסד הנגרם ע"י הזחל שבתאי־השקד לעצי השקדים, השזיפים והאפרסקים בהופיעו בהמונים (כידוע ניזון זחל זה בעלים של כל העצים הגלעיניים שבמשפחת הורדניים).

בשתי לסתותיו, הבנויות מחומר כיטין קשה, יכרסם הזחל את העלים מקצותיהם. 3 זוגות הרגליים הקידמיות ממלאים בזה תפקיד חשוב: הן גם מחזיקות בעלה וגם מכוונות אותו לצד הפה. כפי שראינו אחר־כך ממלאות הרגליים גם תפקיד ממדרגה ראשונה במלאכת טויית הפקעת. רגליים קידמיות אלו ממלאות בחיי הזחל תפקיד ידיים עובדות וקציהם בנויים מחומר כיטין קשה ומחודד – מעין ציפורנים. שאר 5 זוגות הרגליים (4 הזוגות שמאחוריהם והזוג החמישי האחורי הנמצא סמוך למקום ההפרשה) הן רגליים “מדומות” ומשמשות רק להליכה.

כעבור ימים אחדים, בתחילת יוני, החל חלק מן הזחלים להתגלם. זחל שנתבגר, ובלוטות הריר שבפיו התפתחו די הצורך, מתחיל לחפש מקום סתר על מנת להתגלם. בקופסת הקרטון היו הזוויות המקום היחיד והמתאים לכך, והזחלים החלו להתגלם בזויות אחד על יד השני, לפעמים ארבעה בפינה אחת, כשפי כל פקעת נטוי כלפי מעלה.

הזחל העומד להתגלם, נקל להכירו לפי צבע עורו. גבו הופך חום־בהיר ולאורך הגב נראה בעד העור מעין עורק ראשי ארוך, שבו משתפכים נוזלים בלי הרף מקצה הגוף ועד קצהו. לפי הקצב שבפעולה זו נראה היה, שהיא קשורה בתהליך הנשימה, שזה הוא מעין דופק. שינוי הצבע מירוק לחום גם הוא אין בו כעת משום סכנה לזחל בהתבגרו, כי אין לו צורך עוד בצבע־ההגנה הירוק.

מכיוון שייחסתי חשיבות רבה להסתכלות במלאכת טוויית הפקעת, שמנו זחל אחד בתוך כוס ועקבנו אחר מהלך הפעולות לאור השמש. וכך יוציא לפועל הזחל המתגלם את מלאכת הטווייה של הפקעת: בפיו ייגע במקום אחד ולאחר זה ינוע כל החלק הקידמי של הגוף לאחור; ומן הפה נמתח אז קוּר הממהר להקריש כקורי עכביש. אז יתכופף הזחל ימינה או שמאלה, ייגע בפיו במקום אחר, והחוט המתוח והקרוש ידבק מיד במקום־המגע החדש. וכך נמתחים בלי הרף חוטים במספר רב מאד. זוהי הפעולה הראשונה.

אחריה באה מזמן לזמן הפעולה השנייה: אחוז יאחז הזחל בפיו כמה קורים דקים שטווה לפני זמן־מה ויתחיל למשוך אותם בכוח עד הינתקם, ונדמה אז לעין הרואה, שהוא הורס מה שרקם לפני כמה רגעים – בחינת “שמאל בונה וימין מחרבת”. אולם כשהתבוננו יפה ראינו שלא כן הוא הדבר: החוטים הללו, הנאחזים בפי הזחל וניתקים, נדבקים יחד אגב המגע עם ריר הפה והם נעשים “לחוט משולש”, וכבר אמר קוהלת: “החוט המשולש לא במהרה יינתק”. החוטים האלה הדבוקים יחד תלויים לכתחילה באופן רפה, אולם בהמשך העבודה הם הולכים ונמתחים מחדש. יוצא שראינו לפנינו “סתירת זקנים בניין”.

קימת גם פעולה שלישית: הזחל מוציא את רירו ועושה תנועה בעיגול מעל ראשו. החוטים, שהוא מסובב אותם באופן כזה, נקרשים במהלך התנועה ויוצרים את הפקעת והם הנותנים לפקעת את ציביונה המעוגל. את עמדתו בתוך הפקעת הנרקמת שינה הזחל כמה פעמים במשך הטוויה. כשסיים את העבודה בחלק העליון של הפקעת הוא מטריח את עצמו, מסתובב לאט לאט ומשנה את עמדתו וראשו כלפי מטה, והוא מסיים את המחצית השניה של הדירה; אחרי זה הוא פונה שוב כלפי מעלה. בכל פעולות הטוויה משתתפים הפה והחלק הקדמי של הגוף העושה בלי הרף תנועות בכיוונים הדרושים. בכיוון הקורים וסידורם מסייעים לפה 3 זוגות הרגליים הקידמיות. בכישרון רב ובאומנות יוציא הזחל את עבודתו אל הפועל. מפעם לפעם הוא מפסיק את עבודתו והוא בולש בפיו סביב סביב כבעל מקצוע, כדי להיוכח אם הכל כשורה, ואם לא נשארה עוד אי־שם פירצה כלשהי. בהיווכחו, שהכול בסדר, ימשיך בהתמדה רבה ובסבלנות מפליאה את עבודתו.

במשך 12 השעות הראשונות לעבודה לובש כבר המטווה צורת פקעת לבנה, בעלת צורה אליפסית. אבל שקופה עדיין, ובעד המטוה הדק עוד נראים באופן ברור הזחל, רגליו העובדות ותנועותיהן.

במשך 24 השעות הבאות נעשית הפקעת סמיכה יותר, וקשה יותר, והיא משנה את צבעה לחום. את מיתאר גופו של הזחל אפשר לראות אז רק לאורה של נורת־חשמל חזקה.

ביממה השלישית לעבודה מתקשה הפקעת ונעשית חומה בהחלט ובלתי־שקופה לגמרי. פרט חשוב יש לציין כאן: כשמסיים הזחל את מלאכת הטווייה הוא מרווה את הפקעת (פרט לחלקה העליון ביותר) בנוזל רירי, המתקשה ומקנה לפקעת צורה יציבה וקשה ביותר;ע"י כך היא נעשית גם בלתי־חדירה לגבי תופעות אטמוספריות חיצוניות. תפקיד הקורים בתוך הנוזל הרירי הנקרש דומה אז במדת־מה, לתפקיד הברזל בבטון המזויין.

וכאן המקום לציין עוד פרט חשוב: אם הזחל טווה את הפקעת על־גבי ענפים, ירבה לתת מחומר הטוייה גם בצד האחורי של הפקעת, כי אז נתון גם רובו של הצד האחורי להשפעת הגורמים האטמוספריים. את זאת ראינו בעליל בכל הפקעות שנאספו מעל ענפי העצים.

בסוף היממה השלישית להתחלת הטווייה רציתי לראות, אם הזחל כבר נרדם בפנים. למטרה זו עשיתי בדופן האחורי של אחת הפקעות חתך במספריים בצורת מלבן. הזחל כבר פסק מלעבוד. הוא היה עדיין עטוף בעורו, ושינוי רב לא חל בצבעו. החזרתי את החלק החתוך למקומו וכעבור מחצית השעה מצאתיו מודבק למקומו בקצוות סביב סביב ע“י קורים דקים. בדק הפקעת נעשה באומנות ובדייקנות רבה כטלאי זה שתוקן ע”י חיט מומחה. כשחתכתי אח"כ חלק מן הטלאי ולא החזרתיו למקומו תיקן הזחל את החסר במטוה חדש. במשך 3 ימים רצופים תיקן הזחל בלי ליאות ובלי דחיות את כל הפרצות שעשיתי בפקעת. רק ביום השביעי להתחלת הטווייה חדל לתקן, כי תקפה עליו התרדמה. הוא היה שקוע בשינה ועורו היה עוד עליו, אולם הקיפולים רבו בו. הגוף צמק וקטן במידה ניכרת. ברור היה שאלה הם אותות הנשל האחרון. כשבדקתיו שוב כעבור יומיים כבר מצאתי בתוך הפקעת גולם עדין, ועל ידו עור הנשל, שהיה מקופל, אולם עוד טרי ומתיח כגומי עדין.

כדי להיווכח, מה רב ערך כמות המזונות שהזחל קולט, וכן גם טיב המזונות, לגבי ההתפתחות הפרפר, גדלו יפיו וכחו, הפרשתי זחלים אחדים לקופסה שניה, קטנה יותר, והאכלתים פחות מן המידה. זחלים אלה מיהרו להתגלם, אם־כי לא הגיעו עדיין לגודל הרגיל. החשת ההתגלמות היתה מעין הגנה על הקייום. כל משקל הפקעת והאצור בה היה מועט. גם הפקעות עצמן שזחלים אלה טוו היו דקות ביותר ואיכותן גרועה.

בטבע עוד אפשר לפגוש זחלים של שבתאי־השקד גם בהתחלת החודש יולי, ואילו אצלנו הם הקדימו להתגלם. סמוך ל־10ביוני התגלמו אחרוני הזחלים. במשך 10 ירחים תמימים שמרנו על תיבת הקרטון והפקעות שבה, עד האביב הבא.

 

הפרפר זנב־הסנונית (Papilio machaom)    🔗

הרי כמה עמודים מאלפים על הסתכלויותינו בפרפר זנב־הסנונית, שהוא אחד מפרפרי היום (Rhopalocera, Diurna) היפים שלנו. זנב־הסנונית הוא כמעט חלק בלתי נפרד מנוף הקיץ שלנו. אחר הפסקת החורף הוא מופיע בחודש אדר. במשך הקיץ מתחלפים אצלו הדורות שלוש פעמים. ובסתו, כמעט עד רדת הגשמים וכל עוד מצויים ימי שמש, ניתן לפגוש אותו. נמנה הוא עם משפחת הצבעוניים (Papilionidae). הפרפרים בני משפחה זו נהדרים הם: לא לחינם קרא בשעתו ליניי את בני הסוג Papilio בשם “אבירים”. משרד הדואר שלנו כלל את זנב־הסנונית במחזור הבולים שפירסם על הנושא “מפרפרי ארצנו”.

הצבע היסודי של כנפיו הוא צהוב, ועל הרקע הצהוב קיים ציור שחור. ביחס לגוף הצר, הכנפים הן גדולות. כשהפרפר נח הן מורמות כלפי מעלה ונוגעות זו בזו בשיטחן. אז מתגלה לעינינו צידן התחתון כמעט באותם הצבעים, אלא שהם דהים.

את הכנפיים מקיפים סביב כזר שוליים בצבע שחור, מהם יוצאים “עורקים” שחורים דקים. מן הכנפיים האחוריות יורדים כלפי מטה שני זיזים, היוצרים יחד צורת מזלג ומזכירים לנו בזעיר־אנפין את הזנב הממוזלג של סנונית – ומכאן גם שם הפרפר. סמוך לשורש של כל זיז, בזוית הכנף האחורית הפונה אל הגוף, נמצאת “עין” שצבעה אדום. בצבע השחור הסמוך לעין האדומה יוצק צבע כחול. רוחבו של הפרפר, כשכנפיו פרושות, מגיע ל־8.5 ס"מ.

תפוצתו משתרעת על פני שטחים נרחבים של האזור הפאלי־אַרקטי: באירופה המרכזית והדרומית, אפריקה הצפונית־מערבית, אסיה המרכזית והמערבית.

* *

במשך השנים נזדמנו לנו בכרמל, על הפיגם המצוי במחצית הראשונה של הקיץ, הזחלים של זנב־הסנונית. היינו אוספים אותם לתוך בית־החרקים לשם גידול ותצפיות. בהקפדה רבה שמרנו על התנאים המחייבים בעת גידול פרפרים: א) החלפת המזון יום יום במזון טרי. ב) ניקוי בית החרקים – תריס בפני מחלות. ג) החזקת בית־החרקים עם הזחלים שבו בצל, כי קרני השמש הישירות עלולות להזיק להם.

הזחלים הם גליליים ומגיעים ל־40 עד 50 מ"מ אורך. הראש הוא קטן במקצת ביחס לעובי הגוף. צבעו של הזחל הוא ססגוני. הגוף ירוק וקוים שחורים עוברים לרוחבו כחגורות. על החגורות השחורות הללו מצויות נקודות אדומות. האנטומולוג הרוסי הגדול Cholodkowski מביא שורה ארוכה של שמות פרפרים שיש להם “עיניים” על כנפיהם, או שנקודות אדומות מצויות על גוף זחליהם, שנועדו לשם הפחדה, להגנה פאסיבית. לדעתו מזכירות הנקודות האדומות לצפורים טיפות רעל ודוחות אותן.

“מזלג העורף”. כשנוטלים את הזחל של זנב־הסנונית ביד או כשנוגעים בראשו, מיד מזדקף מן העורף זוג קרניים בשרניות – “מזלג העורף”. הפרופ' שמעון בודנהיימר הביע את הדעה³⁰, כי “קרניים” אלו, המכילות בלוטות רבות, נועדו להפריש בצורת אדים מגופו של הזחל את שמני־האתר החריפים או את האַלקאלואידים הארסיים, שהם קולטים עם המזון, הבא מן הצמח הפונדקאי.

נראה כי האדים הללו, הנפרשים בעד העור הכיטיני הדק של “המזלג” דוחים בחריפותם כל אויב וכן נראה, כי בעצם צורתו המוזרה של “המזלג” יש משום אות הפחדה, שנועד להרתיע מתקיפים.

ניתן לציין עובדה, כי כל תלמיד, שראה את “מזלג העורף” לראשונה, נרתע ברגע הראשון, חשש לקחת את הזחל ביד ומתוך היסוס לקחו.

בסקירה הקצרה על הצבעוניים (Papilionidae) מסיים הפרופ' ש. בודנהיימר את דבריו כך: "לכל הזחלים של משפחה זו יש בעורפם “מזלג”, אשר בעזרתו הם מפרישים, את האלקאלואידים הארסיים של הצמח הפונדקאי. מזלג זה מפותח בפרט אצל המינים החיים אצלנו על האוזניות (Aristolochia) (השם העברי ל־Aristolochia כעת הוא “ספלול”.)

באירופה חיים הזחלים של זנב־הסנונית על צמחים ממשפחת הסוככיים (גזר, שומר) ואילו אצלנו נוספו להם כפונדקאים גם צמחי משפחת הפיגמיים (Rutaceae): עצי הדר שונים והצמח Ruta – פּיגם מצוי. זהו צמח עשבוני צהוב־פרחים המכיל שמני־אתר שריחם חריף.

* *

מספר הזחלים שאספנו היה רב והם היו בני כמה גנרציות: גדולים, שזמן התגלמותם כבר היה קרוב, וצעירים יותר בגילים שונים. כעבור ימים מספר החלו הגדולים שבזחלים להתגלם וחיפשו להם מקום לכך. היו שהתגלמו על התקרה ובפינות של בית־החרקים, אולם רובם התגלמו על גבעולי צמחים יבשים, שהכינונו להם מראש למטרה זו.

אורך הגולם הוא 30 מ"מ. צבעו צהוב־ירקרק ועל גבו זיזים קטנים ובליטות. הגלמים היו קשורים אל מקומם בקורים מעטים, לבנים ועדינים.

כעבור שבועיים לאחר ההתגלמות החלו להופיע בבית החרקים הפרפרים היפים, שאחר ההזדווגות החלו בהטלה. הביצה היא כדורית. לאחר ההטלה צבעה צהבהב. סמוך להתבקעותה משתנה צבעה לכחול ושחור. וכך ניתנה לתלמידים ההזדמנות לראות מחזור חיים מלא – את כל ארבע דרגות המטמורפוזה של הפרפר.

בסוף מאי מצאו התלמידים על אותו צמח הפיגם בכרמל זחלים נוספים, גנרציה יותר צעירה, וגם אותם אספנו לשם המשך הגידול, ומספר “החניכים”, שהיו בטיפולנו, עלה שוב. יום יום הופיעו פרפרים חדשים. בית־החרקים היה הומה ושוקק חיים, וחדוות התלמידים היתה רבה, כי הם ראו גידול המוני של אחד מפרפרי־היום הנאים. ולא עוד, אלא שהאספנים מבין התלמידים יכלו לקבל בקלות פרפרים בלתי פגומים, שאך זה הגיחו לאור עולם, על מנת לצרפם לאוספים שלהם.

כדאי לציין, כי גם אם משמשים עצי ההדר פונדקאים לזחלים של זנב־הסנונית, הנזק הנגרם על ידם לפרדסים אינו רב ובין שאר מזיקי ההדר הם, כנראה, האחרונים בשורה. א) בכמה ספרים הדנים במזיקי ההדר לא מצאתי את שמו כלל. ב) בספר “מזיקי ההדר בארץ ישראל” מאת ה.צ. קליין, הוצאת “ספרית השדה”, נאמר: “הזחלים של זנב־הסנונית מכרסמים חורים גדולים בעלי ההדר, וביחוד ברכים שבהם. בכל מקרי הפגיעה נמצאו עד עכשיו רק זחלים בודדים על כל עץ. עד היום לא הודיעו על דבר נזק ניכר מצידם”.

 

רפרף ההרדוף (.Daphnisnerii L)    🔗

רפרף־ההרדוף נמנה עם משפחת הרפרפים (Sphingidac) אלה הם פרפרים המתעופפים בשעת בין־השמשות והלילה. מושכים הם את תשומת־לבנו במעופם המהיר והנמרץ וביכולתם להפעיל את הכנפיים ולרפרף באוויר תוך “עמידה” במשך כמה שנייות במקום אחד: בבואם למצוץ מן הפרח אינם נאחזים בו ברגליהם. הם מרפרפים באוויר מול פתחה של הכותרת ושולחים למעמקיה את חידקם הארוך. אצל מיני רפרפים רבים עולה אורך החדק על אורך גופם. כעת יובן לנו, משום מה ניתן להם השם רפרפים. בציור אשר לפנינו רואים אנו את רפרף החבלבל (Sphinx Convulvuli) היונק צוף מתוך פרחי היערה תוך רפרוף באוויר.

הרפרפים הם על־פי־רוב פרפרים גדולים או בעלי גודל בינוני. בקבוצה זו מעטים מאד הננסים. בארצות אמריקה רב הוא מספר המינים. בבראזיל חי הגדול שביניהם (Cocytus anteus). כשכנפיו פרושות, מגיע רוחבו ל־180 מ“מ, אורך חידקו – 250 מ”מ.

גופם של הרפרפים הוא מוצק ועבה. הוא דמוי סיגרה ומסתיים בצורת חרוט. הכנפיים הן בדרך כלל צרות ומשוכות ככנפיהם של המעופפים הטובים. ואמנם, הודות לכך הם עפים במהירות מדהימה, למבקר במוזיאונים לטבע מזכירים הרפרפים, הערוכים באוספים שורות שורות, את המטוסים המודרניים בזעיר־אנפין כשהם מוצבים על שדה־התעופה – המבנה של הגוף הוא אוירודינאמי.

במצב של אי־שקט או כתוצאה מנגיעה בגופם, מרימים זחלים של מיני רפרפים רבים את החלק הקדמי של גופם כלפי מעלה, והם מקבלים אז את הצורה האופינית לספינקס המצרי, ומכאן גם השם המדעי של המשפחה – Sphingidae.

רפרף־ההרדוף הוא דוגמא נאה לבני משפחה זו. הוא יצור אלגנטי ויפה, אורך גופו מגיע ל־6 ס“מ ואורך הכנף הקידמית – ל־5 ס”מ. צבעו ירוק־קטיפתי, שעוד גוונים נוספים ורוד וצהוב מהולים בו. את היום הוא מבלה במנוחה ורק אחר שקיעת החמה יעוף. את כנפיו יפרוש לאחר הכנה מוקדמת. הוא מפעיל את שרירי חזהו ואת כנפיו, עד כי כולו מתחיל לרעוד ולהזדעזע בלי הרף ולהשמיע זמזום בלתי פוסק. כולו דומה אז לאווירון שמנועו הותנע לפני ההמראה. מי שנזדמן לו להחזיקו בידיו ברגעים הללו חש את המרץ הרב האצור ביצור קטן זה ואת חום גופו העולה.

מספר נענועי הכנפיים עולה עד שהגוף מפתח דרגת־חום מספקת ואז הוא מגיע לכושר תעופה, פתאום הוא נוסק, נישא למרחקים ונעלם בחושך.

במצב של מנוחה יכולה הטמפרטורה של גוף החרקים לעלות ב־2° – 3 על הטמפרטורה של אוויר הסביבה. אולם נודע ערך רב לעבודת השרירים של החרק. בספרו “אֶנטומוׄלוׄגיה” כותב הפרופ' שבנביץ (אוניברסיטת לנינגרד, 1959), כי בעת פעולת הכנפיים של הרפרף עולה הטמפרטורה של החזה על הטמפרטורה של הבטן ב־10°.

רפרף־ההרדוף חי בארצות המשתרעות לחופי הים התיכון והים השחור, בכל אותם המקומות שהרדוף־הנחלים (Nerium oleander) צומח, כי שיח ההרדוף הוא הפונדקאי שלו. זחלי רפרף־ההרדוף מתפרנסים בעלי ההרדוף ופרחיו, והרי פלא מפלאי הטבע: צמח זה הוא ארסי ביותר והזחל של רפרף ההרדוף ניזון בו וחי! ידועים לנו כמה מקרי־מוות בעדרי הבקר מאכילת ההרדוף וכמו כן שמענו על דלקת עיניים קשה, ממנה סבל גנן. לאחר חקירה קבע הרופא, כי הטיפול בהרדוף־הנחלים הוא שגרם לדלקת הממושכת.

רפרף־ההרדוף נמנה עם הנודדים שבין הפרפרים. בנדודיהם בימות הקיץ הם עוברים ביעף מחופי הים התיכון והים השחור עד אנגליה, נורבגיה ופינלנד.

אצלנו מופיע רפרף־ההרדוף במשך הקיץ בשתי עונות: מחזור ראשון מתעופף בחדשים מאי־יוני ומחזור שני – בחדשים אוגוסט־ספטמבר.

המטמורפוזה של רפרף ההרדוף

הזחל, צורתו וצבעו. הזחלים של הרפרף הזה גדולים הם, יפים וחשופים משערות. בגיל צעיר צבעם הוא ירוק־כחלחל, אולם משמתקרבת שעת ההתגלמות משתנה צבעם לוורוד־אדמדם – כצבע עלי־השלכת, שקשה להגדירו. אח"כ הוא הופך חום כהה וביחוד – לאורך הגב. אולי יש בשינויי־צבע אלה משום הגנה פסיבית? כי התגלמותו של הזחל היא על הקרקע בין עלי שלכת. משני צדי הגוף מתבלט אז פס לבן ועל פני הגוף הכהה זרועות נקודות לבנות, קטנות. קצה הגוף נושא “קרן” קטנה.

הנשל וההתגלמות. הזחלים גרגרנים הם וגידולם מהיר. מדי פעם כשהעור נעשה צר מהכיל את הגוף שגדל, הוא מפסיק לאכול יום־יומיים, מפריש גללים ומטהר את עצמו. ימי הנשל הם ימי משבר בחייו ומפאת הסכנה הוא נחבא אז בפינה צנועה. העור נושל מעל הגוף בשלמות כעור הנשל של הנחש או כאצבע של כסיה והזחל מופיע אחר כל נשל בעור חדש דק ועדין ורחב יותר – חליפה חדשה לגוף הגדל והולך מפעם לפעם. במשך חייו חוזר הנשל כ־5 פעמים. ביום שלפני הנשל האחרון נעשה הזחל עצבני, מניע בקדחתנות את קצה גופו לצדדין וזוחל ממקום למקום כאובד עצות וכמחפש משהו עד שהוא מוצא פינת־סתר. פתאום נפסק אי־השקט ובמקומו בא שקט מוחלט וחוסר כל תנועה, פרט למקרה של נגיעה, אשר אז באה תגובה נמרצת מצדו. שלא כמו במקרי הנשל הקודמים, מתחילים להתהוות בו הפעם שינויים גדולים. הפעם מוטל לעינינו אחר הנשל גולם ללא פה וחסר־רגלים גם ה“קרן” שבקצה הגוף נעלמה. כשאנו נוטלים ביד את עור הנשל – והוא עודנו רך ומתיח כמו גומי – אנו מבחינים בו זוגות של תלתולים זעירים המתבלטים בו. אלה הם בתי־הדפוס של רגלי הבטן, הרגלים “המזויפות” הנעדרות צפורני כיטין; אלה הן רגלי הליכה שהיו ונעלמו.

ציור ו

הגולם. (ראה ציור ו). לגולם 7 נקודות בכל צד – אלה הן פּיוׄניות־הנשימה. במחצית האחורית של הגוף מסתמנים 3 פרקים רחבים. ומתעוררת תמיהה: כיצד זה חלים שינויים בגוף הזחל מנשל לנשל ומה מחולל את השינויים הללו; וכיצד נהפך בסופו של דבר הזחל המסורבל לגולם חסר איברים? ותמיהה נוספת: זה הגולם המוטל כעת לפנינו ללא תנועה – כיצד זה יהפך הוא בפרק זמן קצר לרפרף קל־כנפים? על כך נרחיב את הדברים בפרק האחרון של מאמר זה: “פיענוח סוד המטמורפוזה” (הגלגולים).

* * *

המסתכל בגולם בימים האחרונים שלפני צאת הרפרף לאוויר־העולם (ראה ציור וו) יוכל כבר להבחין בעד העור הדק של הגלומה (עור הגולם) את איבריו של הרפרף הבוגר. הוא יראה:

ציור וו

א) כי בצד הקדמי של הגוף, מסתמן כבר הראש וכן העיניים

ב) כי מסתמנות בו כבר הכנפיים. הן מקופלות לא לצד הגב ולא לצדדין, כפי שאנו רגילים לראות אצל פרפרים בוגרים, אלא לצד הבטן, כאפרוח מקופל בתוך השפופרת של הביצה.

ג) הכנפיים עודן קצרות לעת עתה ומגיעות הן רק למחצית אורך הגוף, בערך. הן תגענה לגודלן המלא ב־20 הרגעים הראשונים לצאת הפרפר מן הגלומה.

ד) בצד התחתון של הגולם נראה קו שחור וישר העשוי,כאלו, בעזרת סרגל. כאן אנו רואים את החדק המתוח בתכלית הדיוק. הוא יתקפל אח"כ בצורה ספירלית (קפיצית) כאשר יגיח הרפרף מן הגלומה.

ה) משני עברי הקו השחור מסתמנות 4 נקודות – אלה הן נקודות־המגע של המפרקים שברגליים המקופלות – אלה הם “המרפקים”. בהגיע שעתו של הרפרף להשתחרר מן הגלומה, הוא לוחץ במרפקיו כלפי מטה ועל ידי הפעולה המכנית הזאת נפתחת הגלומה בצורת זווית חדה בצד התחתון והשביר יותר שמשני עברי הקו השחור הנ"ל (מקום פתיחת הגלומה מסומן בקוי־נקודות, בשני הציורים שצוירו מחומר חי).

כמה תארך תקופת הגולם?

לגורמים האטמוספריים השונים (חום וקור, יובש או לחות וכו') נודעת, כידוע, השפעה רבה על הגלגולים. החום יחיש את התהליך הזה והקור יאיטנו ואז באה בהתפתחות “הפסקת מנוחה” (דיאפּאוּזה). תוך נסויים רבים קבענו, כי במשך הקיץ ועד אוקטובר (ועד בכלל) נמצא רפרף ההרדוף במצב גולם שבועיים בדיוק. לא היה הבדל באורך הזמן שהרפרף נמצא בו במצב גולם (14 יום) בין החודש אוגוסט לחודש אוקטובר, אעפ“י שבחודש אוקטובר הטמפרטורה הממוצעת של היממה היא נמוכה בהרבה מזו של אוגוסט. נוכחנו, כי “הפסקת מנוחה”, הנמשכת זמן רב יותר בחיי הגולם של רפרף זה תקרה אצלנו רק בחורף ועשויה היא להימשך 6 שבועות ואפילו למעלה מ־3 חודשים (מי“ח בטבת ועד כ”ד באדר ב'). ד”ר רייך ז"ל, אשר הביא ארצה בשנות השלושים מגרמניה את אוסף הפרפרים הגדול שלו ספר לי, כי רפרפי ההרדוף שבאוסף שלו הובאו אליו לגרמניה ממילנו שבאיטליה. אשר שם חורף רפרף ההרדוף במצב של גולם; הזחלים מתגלמים בסתו והבוגרים מופיעים באביב.

* *

…ב־14 באוקטובר התגלם הזחל. בקוצר רוח חיכו התלמידים ל־28 באוקטובר – היום בו עמד להופיע רפרף חי מתוך הגלומה. שעות־הלימודים בביה"ס עברו ללא תוצאות ובשעות אחר הצהרים לקחתי את הקופסה האנטומולוגית עם הגולם למעוני ובדקתיה משעה לשעה.

בשעה 10 בערב, כשבחוץ ניתך גשם שוטף, הצצתי לתוך הקופסה ולעיני נתגלה מחזה בלתי־נשכח. ע"י הגלומה, שהיתה כבר ריקה, נאחז ברגליו בדופן הקופסה רפרף גדול ונהדר למראה. הוא אך יצא לאוויר־העולם, צבעיו היו שקטים ונחמדים, עיניו הגדולות האירו כשתי אבני־חן יקרות. הוא עמד בשקט והניע אט אט את כנפיו הטריות והלחות, כשהוא שואף לתוכן אוויר והן גדלות לעין המסתכל. במשך 20 רגע “צמחו” הכנפיים לעיני והגיעו לגודלן הטבעי. כשהבאתי למחרת היום את הרפרף לכתה לא היה גבול לשמחת התלמידים, שראו שכר לפעולתם.

פיענוח סוד הגלגולים

רק בקצת חרקים ירודים חסרי כנפיים קיימת התפתחות ישרה – ללא גלגולים: הולדות בצאתם מן הביצה דומים להוריהם, כגון: פשפשים. גלגול למחצה קיים אצל חגבים, חרגולים, גמלי־שלמה, תיקנים ועוד, ואילו בחרקים עילאיים כגון פרפרים, זבובים, דבורים, חפושיות וכו' קיים גלגול מלא: זחל, גולם, בוגר. שרשרת זו של גלגולים היא אחת התופעות האופייניות ביותר לקבוצת החרקים שבה נעשו רוב המחקרים להבנת תהליך זה.

הבעיה של גלגולי הפרפרים – המטמורפוזה³¹ – עינינה את אנשי המדע מאד. בזמן האחרון הגיעו החוקרים בשטח זה להישגים נכבדים. הוכח, כי הגורם הקובע בתהליך המטמורפוזה היא ההפרשה הפנימית (סקרציה פנימית). אלה הן בלוטות קטנות שהן נעדרות צנורות הובלה, המפרישות לזרם הדם או הלימפה הורמונים המחוללים באיברים מסוימים תהליכים ביולוגים חשובים ביותר.

נתגלה כי לגלגולים גורם הורמון מיוחד שפעולתו היא ללא תחליף. הורמון זה מופרש מתוך תאים מיקרוסקופיים מיוחדים המצויים במרכז המוח של הזחל. חוקר שקשר זחל של פרפר בעניבה מחוט דק במחצית גופו כמה ימים לפני ההתגלמות גרם להתגלמות של המחצית הקדמית של הזחל ואילו המחצית האחורית נשארה זחל. ההורמון מופרש לתוך הדם והדם מעבירו לכל חלקי הגוף. במקרה זה לא יכול היה הדם מן המחצית הקדמית של הגוף להגיע למחצית האחורית. ניסוי נוסף הוכיח כי ע"י הזרקת דם מן החלק הקדמי של גוף הזחל לתוך המחצית האחורית ניתן להביא לידי התגלמות גם את המחצית האחורית של גוף הזחל. ועוד הוכח, כי אותו הורמון מן המוח גורם בבוא השעה גם לשינוי הגולם לפרפר.

ציור ווו

a – הזחל הקשר ימים ספורים לפני ההתגלמות.

b– כתוצאה מכך התגלם הזחל במחציתו הקדמית בלבד.

 

אנו והעכבישים (Araneida)    🔗

יש להצטער על כך שעל דרך ההבנה בין האדם והעכבישים נערמו הרבה משפטים קדומים, ובהשוואה – הרבה יותר מאשר לגבי בעלי־חיים אחרים. אולם מצב זה, הקיים בינינו לבינם, הוא רק תוצאה של חוסר־ידיעה מוחלט על יצורים אלה ואורחות חייהם. מסתבר, כי היחס השלילי של רבים מן הציבור לעכבישים אין לו על מה שיסמוך, במקום להתפעל מהרשת היפה שמיני עכבישים רבים טווים, במקום להתרשם מן הסבלנות והמאמצים, מן הידע הרב והכשרון האמנותי שהם משקיעים בטוויית הרשת, הפכו בני־אדם רשת זו לסמל כל רע…

אולם מי שיזדיין קצת בסבלנות, כדי להסתכל בהם מקרוב, לא יצטער כלל על הזמן שהפסיד, הוא יכנה אותם אחר כך אפילו בשם “נחמדים”. הוא ייווכח, שאמנם ראויים רבים מהם לכינוי־חיבה זה.

טבעי יהיה הדבר, אם בבואנו להעריך את היחס שלנו לעכבישים, ניתן קודם את דעתנו על שתי שאלות:

(א) המזיקים הם למשק האדם? (ב) הפוגעים הם בגוף האדם או מסכנים את חייו?

על השאלה הראשונה ניתן לענות בלאו מוחלט. נעשה נא עימות בין החרקים והעכבישים בענין זה. חרקים שונים – פרפרים חיפושיות וכו' – גורמים הפסדים גדולים, לחקלאות גם בשדה וגם במאגרי הגרעינים שבממגורות. הפסדים אלה נאמדים במדינות רבות במאות מיליוני לירות בשנה, ויד אדם קצרה להצמית את המזיקים. נביא לדוגמא רק פרפר קטן אחד – פרודניה שמו (Prodenia). על המלחמה בזחל שלו אצלנו מרבים לספר ברדיו בשיחות “לחקלאי” וכל מאזין יודע את הפרשה. כאן נביא רק הודעה קצרה אחת מרבות שנתפרסמה בעיתונים ביום 26.11.67 על המלחמה בפרודניה – הודעה שאינה זקוקה לפרושים:

“מטה מיוחד יילחם ב’פרודיניה'. משרד החקלאות הקים מטה מיוחד, ברשותו של מנהל האגף להגנת הצומח ג. כהן, למלחמה בזחל ה’פרודניה' המזיק מספר אחד במרבית גידולי החקלאות. הפרודניה גרמה השנה נזקים כבדים לענפי שלחין שונים, ביניהם כותנה. היא מסוכנת יותר מתולעת הזיפית. נראה, כי הפרודניה התחסנה נגד אמצעי ההדברה שהיו מקובלים עד עתה”.

לעומת החרקים, הנה עכבישים מזיקים לחקלאות אין בכלל. ולהפך – העכבישים, שטורפים הם מטבע ברייתם, עיקר מזונם חרקים (זבובים, יתושים וכו'), שרבים מהם מביאים על האדם מחלות קשות ומסכנים את חייו (קדחת, מחלת השינה ועוד). מכאן שרבה מאד תועלתם של העכבישים ומבחינה זו רק זכויות נוכל לזקוף על חשבונם.

שונה תהא התשובה על השאלה השנייה. את טרפם ממיתים העכבישים בארסם, המתפתח בבלוטות הארס שבחלק הקדמי של הראש. אותו הם מחדירים לגופו של הטרף על ידי זוג גפי־הפה הקדמיות, הקצרות, שהן חלולות ומפולשות לבלוטות הארס ומסתיימות בציפורניים חדות. ארסם של רוב מיני העכבישים הוא חלש ומספיק רק להמתת חרקים. אולם מספר מיני עכבישים יש שארסם חריף ביותר, עד כי גם לאדם מסוגל הוא להזיק ולעיתים, אמנם רחוקות, אף לסכן את חייו. כפי שמשתמע מתוך הספרות המדעית, הדנה בנושא זה, ניתן לציין, כי מספר המינים הארסיים הללו בעולם הוא מועט ומהם נמצא אצלנו רק מין אחד מסוכן והוא העכביש המכונה אצלנו בשם “האלמנה השחורה” (Latrodectes), הנקבה היא ארסית והזכר לא.

בה יש לנהוג זהירות רבה. ידוע לנו על מקרה־פגיעה אחד חמור, שנגרם בחיפה על־ידי האלמנה השחורה לפני מספר שנים:

לגברת י.ת. נתגלתה העכבישה בקיץ על שפת הים, לאחר שהיא כבר נושכה על ידה. כעבור שעה קלה הרגישה את עצמה ברע. משהבהילו אליה רופא, החמיר מצבה עוד יותר ובבואו נאלץ להזעיק עוד שני רופאים להתיעצות. האשה סבלה משיתוק מרכזי־הנשימה. במשך שלוש יממות היה מצבה קשה, עד שחלה הטבה במצב³².

בכתב־העת של קופת חולים “דפים רפואיים” (כרך כ"א חוברת ז') נתפרסם מאמר מסכם בנושא “נשיכת עכביש” בשם “הכשות ועקיצות בישראל” (נכתב על־ידי הרופאים ד“ר לבקוביץ, ד”ר קדיש, ד"ר שטרן). לאחר שנמסרו פרטים על מות ילד בן 8 בבית־החולים מנשיכת האלמנה השחורה (בעמוד 669 בפיסקה “פתולוגיה”) נאמר: “מספר מקרי־המוות מנשיכת האלמנה השחורה מועט”. מכאן, שאף עכבישה זו פגיעותיה נדירות הן.

*

מספר מיני העכבישים הנפוצים, על פני כדור הארץ מגיע לשתי רבבות. מצויים הם בכל מקום: בבית ובגינה, בשדה וביער, אף יש מהם מינים החיים במים. העכבישים הם נושא להסתכלות ולהתענינות לביולוג ולחובב הטבע, למורה ולתלמיד כאחד.

בקצה בטנם של העכבישים מצויות גבשושיות טווייה (שמספרן מזוג אחד ועד ארבעה זוגות) בהן מצויים כמה מאות פתחים זעירים מאד, שדרכם מפריש העכביש מתוך בלוטות מיוחדות נוזל, הנקרש באוויר בצורת קורים דביקים ודקים ביותר. קורים אחדים מצטרפים יחד לחוט־טווייה אחד. הקורים משמשים חומר־טווייה ונועדו לכמה תפקידים: (א) לבניין רשתות־צייד. (ב) לכפיתת הטרף שנפל לתוך הרשת. (ג) לבניין מקלט. (ד) לטוויית פקעות להטלת ביצים. (ה) כאמצעי למעבר ממקום למקום. במלאכת הטווייה משתתפות הרגליים, ובעיקר – האחוריות. הן מצוידות בקצותיהן בציפורניים ממוסרקות ואף בזיפים. הציפורניים והזיפים מסייעים לעכביש בטיפול בקורים העדינים ובהכוונתם בשעת הטווייה.

אם ניתנת לנו ההזדמנות לעקב אחר אחד מעכבישי הגלגל (משפחת Argiopidae) בשעה שהוא טווה את רשת הקורים – אל נחמיצנה. לאט לאט יוצר הוא רשת בצורת גלגל, שבמרכזה הוא יושב אחר כך ומצפה לטרף. לא פחות מעניין הוא עכביש המשפכים (משפחת Agelenidae). באביב או בתחילת הקיץ בחודשים מאי־יוני מזדמנות על שיחים שבגן רשתות, פחות או יותר מאוזנות, אשר שקע דמוי־משפך נמצא במרכזן. בשבועות הללו רואים ברור במעמקי המשפך את העכביש היושב בלי נוע כחתול במארב. יקרה גם שאת העכביש עצמו לא נראה כלל, המשפך המאובק עושה רושם של מקום מוזנח ואינו מראה כל סימן־חיים. אולם זוהי הסוואה משוכללת, כי המנסה לנגוע בזהירות בקנה־קש או בגבעול יבש בחלק כלשהו מקורי המשפך, מיד יופיע בזריזות רבה ממעמקי המשפך “בעל־הבית”³³ עצמו, הוא ימהר לעלות, כדי להיווכח – מה הטרף שעלה בגורלו הפעם… אולם לאחר שיראה אותך ישהה קמעא, יירתע אחורה וייעלם… יצור זעיר אורב שעות כחתול לטרפו, מוכשר להעריך מצבים שנוצרו ולפעול כהרף עין לפי שיקול־דעת.

שונה לגמרי תהיה התמונה, אם נכין מראש זבובים או חרקים אחרים על מנת לשחררם בפתח המשפך. משייאחז הזבוב ברשת והקורים יזדעזעו, מיד יופיע העכביש ויתחיל לפעול כדי למנוע מקרבנו בריחה. הוא יתחיל להתרוצץ מסביבו, יפריש קורים וישקיע עמל על מנת לכבול אותו על כנפיו ורגליו, לשוא תהיה התנגדות הזבוב, פרפוריו פוחתים והולכים. כדי לשתקו לגמרי נושך אותו העכביש בזוג לסתותיו הקדמיות המסתיימות בציפורניים חדות ומפולשות ומפריש בו את ארסו. אחר הפעילות הרבה והמאמצים יתישב אז העכביש, כשהוא רגוע לגמרי, וישקע בסעודה, הנמשכת עפ"י רוב שעות רבות.

מסתבר, כי: העכבישים אינם “אוכלים” במובן השגור של המלה, עיכול המזון מתחיל אצלם מחוץ לגוף. על הטרף, שכבר הומת, הם מקיאים מיץ מעכל, הנפרש מתוך בלוטות מיוחדות שבקיבה, מיץ זה הופך מהר את רקמות הטרף לנוזל, הנספג על ידי חלקו הקדמי והמורחב של המעי. לסוף עדים אנו לכך, שכל החלקים הרכים מגופו של הטרף הבנויים מחלבון התמוססו, נעכלו ונעלמו, ונשארו רק החומרים העשויים כיטין, הרגליים והכנפיים, שאינם ניתנים לעיכול.

* *

בסימטה המקשרת שני רחובות בסביבתי הקרובה, ואשר יום יום אני עובר בה, מופיעים מדי שנה בחודשים מאי־יוני, בתוך הגדרות החיות שבחצרות הבתים, משפכים רבים של עכבישי־המשפך. ההסתכלות בתופעה זו, שמשכה את תשומת לבי, לימדתני כמה דברים:

(א) העכבישים פוסחים לגמרי על גדרות העשויות דודונאה דביקה (Dodonea viscosa) ומשתקעים אך ורק בגדרות העשויות יערה (Lonicera).

(ב) בגדר אחת, שאורכה כשמונה מטרים, הפונה דרומה ושכולה נתונה רוב שעות־היום החמות לקרני שמש ישירות, בונים מדי שנה עשרות רבות של עכבישי־המשפך את משפכיהם לחודשים מאי־יוני.

(ג) הגורם לבחירת המקום והתנאים היא, לדעתי, העובדה, כי במאי־יוני מתעופפים על פני המטפס הזה מספר רב ביותר של חרקים. לטורפים־האורבים מחכה כאן טרף רב. הדבר תואם, כנראה, גם את מחזור החיים של העכבישים הללו.

(ד) גם בצד השני של הגדר – הצד הפונה כלפי פנים־החצר – יש משפכים, אולם רב ביותר הוא מספרם בצד הפונה דרומה כלפי השמש. כאן מספר המשפכים הוא כה רב, ששוליהם החיצוניים נפגשים כמעט זה בזה ויוצרים על־ידי כך כמעט משטח רצוף אחד בכמה מקומות. מתקבל הרושם, כי יש כאן מצד העכבישים תיכנון של “שיכון משותף” – דבר המגדיל את הסיכויים לצייד בשפע, כי חרק שלא חדר למשפכו של עכביש אחד, רבים הסיכויים שייקלע לתוך משפכו של השכן.

(ה) כשנתתי את דעתי על השיכון והצייד בצוותא, נזכרתי בבעלי־חיים אחרים, מבעלי החוליות, הנוקטים גם הם בשיטת צייד של צוות: צפה ועלתה תמונת השקנאים היוצרים במים רדודים שורה בחצי גורן והם³⁴ הולכים ומתקדמים ומקטינים את השטח המוקף על־מנת לרכז את הדגה ולסגור עליה. ההבדל הוא רק בזה, שמצד השקנאים יש כאן פעולה אקטיבית ואילו אצל העכבישים יש אקטיביות רק בבנין המשפכים בסמוך זה על יד זה ואילו הציד עצמו הוא בעיקרו פסיבי (מארב!). ביולי ואוגוסט כבר נטושים המשפכים מתושביהם.

כיצד נפוצים בני־עכביש במרחקים?

הדאגה למזון וההגנה מפני סכנות – אלה הם שני הגורמים המטרידים כל יצור חי, ולא בקלות ישיגו את המטרות הללו. ואם בקושי יושג הדבר על ידי המבוגרים שבהם – לא כל שכן שהדבר כרוך בקשיים אצל צאצאיהם הרכים.

הוולדות של בעלי־חיים רבים הם נטולי כל עזרה, אינם מוכשרים להשיג בכוחות עצמם את מזונם ואינם יכולים להתגונן מפני סכנות. לכן כה מוטרדים ההורים בדאגתם לדור הבא.

יצורים רבים, כגון מאות מיני פרפרים, מטילים את ביציהם על צמחים – פונדקאים שונים, כדי שבהתבקעם מתוך הביצים יוכלו הזחלים למצוא את מזונם בסמוך להם. האינסטינקט הטבוע בפרפרים הללו מנחה אותם בפעולה זו. ע"י האינסטינקט מודרך גם עש־הבגדים, שזחליו נזונים בצמר. הפרפרה חודרת לתוך הבתים ומטילה את הביצים על בגדי הצמר שבארון־הבגדים. כמוה גם הפרפרה של עש הדונג. מוצאת היא את דרכה אל כוורת הדבורים ומטילה ביצים על חלות־הדבש ובצאת הזחלים מן הביצים הם נזונים בדונג.

ומה ביחס לבעיה זו בעולם העכבישים? העכבישים חיים, כאמור, על הטרף – חרקים, הנפוצים על פני השטח ויש לחפש אותם, לארוב להם. “רצוי” לפיכך שבני העכביש יפוצו במרחק, לכן מעניינת מאד הדרך בה ישיגו מינים רבים של עכבישים את המטרה. לפני ההטלה טווה האם מקורים פקעת קטנה אחת או שתיים, מטילה לתוכה את הביצים המופרות ולאחר מכן היא מצמידה את הפקעות לענפים, או לעצמים שונים אחרים, זונחת את פרי בטנה ומסתלקת מן המקום. למראית עין, ולפי מושגי אנוש, נדמה לנו, כי זר הוא לאמא זו עתיד ילדיה. אולם מסתבר, כי לא כן הוא הדבר. מתברר, כי גם היא מודרכת על ידי אינסטינקט, בשעה שהיא נוהגת כך. כשמתבקעים, לאחר כמה שבועות, העכבישים הצעירים מתוך הביצים, הם מוצאים את דרכם בעולם הגדול בדרך מקורית ומעניינת. בבוא השעה והם יוצאים לאור עולם, הם רכים וחלשים ואינם מסוגלים עדיין לקלוט מזון. אולם בלוטות הטווייה שבקצה בטנם פועלת כבר. העכביש הצעיר עולה אז על ענף של שיח או על ראש גבעול, טווה קור ומצמיד אותו אל המקום בו הוא עומד. בהגיע הקור לאורך מספיק, מנתק אותו העכבישון ממקום־חיבורו וממשיך עוד זמן מה לטוות אותו. לאחר מכן הוא מכווץ את רגליו לגופו, מנתק את עצמו מן הצמה ונישא ברוח. כך הוא עורך מסע למרחקים בעזרת זרמי האוויר, עד אשר הוא עוגן במרחק ניכר מן המקום ששם נסק. נתפרדה החבילה והאחים, אשר מטמורפוזה אינה עוברת עליהם, נפוצו כדי להתחיל בחייהם – חיי בדידות כדרך העכבישים. אולם, אל נא נדאג לגורלם, לעתידם. על אף גילם הרך וקטנותם פקחים הם וזריזים, אף חוש ראייתם חד הוא כבר והם כבר בשלים לקראת החיים. בספרות לזואולוגיה, ולפעמים אף בעיתונים, מסופר, כי בשכבות־אוויר גבוהות מזדמנים לטייסים עכבישים זעירים כאלה, העושים את דרכם בגובה ניכר, כשהם רכובים על קורים…

והרי ניסוי מעניין שעשינו בנושא זה: תפוצתם של בני־עכביש. בטיילי עם תלמידי בכרמל במחצית הראשונה של החודש מרץ, נזדמנו לנו שני תיקי ביצים של עכביש טוויים מקורים דקיקים, עדינים ולבנים תלויים על ענפי השיח אילת־המסטיק. צורתם היתה צורת פקעת כדורית שקופה כגודל אפונה, כל אחת היתה מלאה ביצים עד חציה, הביצים קטנות היו ועגולות כגריסין. בלתי דבוקות זו לזו ובאופן חופשי התגלגלו בפקעת מצד אל צד. הואיל והעכביש, כאמור, אינו עובר דרך גלגולים, אספנו את שתי הפקעות על מנת לעקוב אחר התפתחותן. “במציאות” מסוג זה מעולם הן לא זלזלנו…

את קרקעיתה של צנצנת־זכוכית קטנה ריפדנו בצמר־גפן ועל פני הריפוד הינחנו את תיקי הביצים. את הצנצנת תלינו במנורה הצמודה לתיקרה בחדר הפונה לצד דרום, שיש בו בשעות הצהרים אור וחום בשפע. עד פסח לא חל כל שינוי בתוך הצנצנת, אולם כשחזרנו אחר חופש החג לבית־הספר, מצאנו את תיקי הביצים ריקים ואילו הצנצנת היתה מלאה המון בני־עכביש זעירים, צהבהבים־חומים. הם נראו כנעדרי תנועה וחיים, אולם כשניסינו לנשוף עליהם אוויר חם מן הפה, החלו מיד להראות סימני חיים, לעלות ולרדת בזריזות רבה בקורים הדקיקים שטוו לרוב בכיוונים שונים בין דפנות הכלי וצמר הגפן. תנועתם נפסקה מדי פעם זמן מה לאחר היפסק נשיפת האוויר החם. נראה היה שקר להם.

כמה ימים עמד המצב בעינו. אולם בהמשך התצפיות ראינו והנה בני־העכביש עוזבים את הצנצנת אחד אחד ונפוצים בסביבה. וכך הם מתפזרים: יורד לו אחד מהם ומשתלשל למטה על קור דק ובלתי נראה לעין, דואה ונישא זמן מה באיטיות רבה בחלל החדר, כשמבטי עינינו מלווים אותו לבל יעלם משדה־הראייה שלנו, עד… שהוא מגיע למקום תחנה: לאחד הקירות או לקרן זווית. כעבור יום־יומיים נתרוקנה הצנצנת…

צער גידול־בנים אצל עכבישים

מסתבר, כי לא לכל מיני העכבישים זר הוא הטיפול בוולדות וישנם סוגים של עכבישים היודעים את טעמו של צער־גידול בנים. אצל כמה מינים מן העכבישים הגדולים שלנו, השייכים לקבוצת עכבישי הזאב, כגון מהסוג Hogna, קיימת דאגת האם לוולדות, קיים טיפול נאמן ושמירה קפדנית עליהם.

כמעט מדי שנה ובמשך שנים רבות בטיולי עם תלמידים בכרמל במחצית השניה של אוקטובר נזדמנה לנו עכבישה מסוג זה, כשהיא סוחבת פקעת ביצים מאחוריה או כשהיא נושאת כבר על גבה את הוולדות. הבה נתאר כאן תמונה אחת כפי שראינו.

אנו מטיילים בכרמל בסביבות נווה־שאנן ושכונת זיו. היום הוא יום סתו נעים, מימי אוקטובר האחרונים. אנו ממשיכים בדרכנו ומעפילים למרומי ההר. הנה נגלתה לעינינו רחבה גדולה שטופת אור־שמש. כאן נתתי חופש לחניכי להתפזר על פני השטח לחפש, להסתכל ולבדוק. לא עברו רגעים מספר וקריאות נישאו למרחוק: “עכביש”, “עכביש גדול”! בשל העניין הרב שבמאורע אצים רצים כולם למקום, ואלה שהצליחו להגיע ראשונים מזרזים בקריאותיהם את חבריהם, הנמצאים עוד בדרך למטרה.

עוד רגע ושקט משתרר מסביב. כולם כפופים במעגל ומרוכזים מסביב לעכבישה גדולה חומה (Hogna narbonensis) מעכבישי הזאב. כל העיניים נעוצות בנקודה אחת – בעכבישה הגדולה, שתיק ביצים טווי מטווה בהיר, צמוד לה מאחוריה. התיק שהוא סגלגל מלא ביצים והיא סוחבת אותו בזהירות לכל אשר תפנה.

עכבישים אלה עכבישי קרקע הם וחיים במחילות שהם חופרים באדמה, את פי המחילות הם מקיפים חתיכות צמחים יבשים או קש, את טרפם הם משיגים בריצה על פני השטח ורשתות־ציד אינם טווים.

מבוהלת עומדת העכבישה במרכז העיגול כשהיא סוקרת יפה את הקהל, אשר הקיף אותה לפתע מסביב. עיניה, הנמצאות בחלק הקדמי של הראש־חזה, צופות כלפי מעלה; ומפני שאנו מאפילים עליה מסביב מבריקות העיניים כיהלומים זעירים.

המעגל סגר עליה והיא עושה רק נסיונות מעטים לברוח. תוך הסתכלות אנו מציינים, בין השאר, את העובדה, שלפי כל הסימנים, היא שוקלת את דרכה. ניכר הדבר לפי תנועותיה ההססניות. פתאום והיא מתחילה לרוץ. אולם תוך כדי כך היא נוהגת זהירות רבה לגבי “המשא היקר” הנגרר מאחוריה, ואשר במדה רבה הוא גם מכביד על המנוסה. כך היא מנסה לרגעים את מזלה ומתחילה לרוץ בכוונים שונים כדי להתחמק, אולם ללא הצלחה כלשהי.

בזהירות רבה אספנו את העכבישה לתוך קופסה ובבואנו לביה"ס העברנוה לתוך צנצנת מרווחת שהוצגה בחדר הטבע, יום יום סיפקנו לה זבובים.

כעבור ימים אחדים, בבואנו לביה"ס, מצאנו והנה על גב העכבישה רכובים עכבישים קטנים במספר רב. צבעם החום היה כהה בהרבה מצבע האם, שהיה חום בהיר. הם כיסו את כל גבה ברציפות כמעיל חום־כהה הם עמדו על גב האם ללא ניע, כך שעין בלתי מנוסה לא יכלה להבחין בנקל, כי כאן נושאת אם את בניה על הגב.

כאשר נסינו להפיל מעליה בזהירות כמה מן הוולדות, חזרו ועלו בזריזות רבה בחזרה, כשרגלי האם משמשות להם “סולמות” לטפס עליהם. אלה מהם שנתגלגלו לפינה מרוחקת, התרוצצו זמן מה אנה ואנה, כאפרוחים המחפשים את אמם שאבדה; לסוף מצאו גם הם את הדרך ל“חיק” אמא. אותה שעה היה עוד השקיק הריק מחובר אליה מאחור, אולם למחרת היום כבר נשר והיה מוטל ריק בקרבת מקום. נראה לי, כי בתופעה ביולוגית זו – בנשיאת הוולדות על הגב על ידי האם – מזכירים לנו עכבישי־הזאב את העקרבים, שגם אצלם תופעה זו קיימת. מסתבר, כי נוסף למשותף שיש לעכבישים ולעקרבים במבנה האנטומי של הגוף, שהראש והחזה ממוזגים אצלם לחטיבה אחת (ראש־חזה) דבר המצביע על מוצא – פילוגנטי משותף וקדום – באה התופעה הביולוגית, שאנו דנים בה כאן, ומשמשת אות־מקשר נוסף ביניהם.

הפאליאונטולוגיה של חסרי החוליות קובעת, כי העכבישיים הקדומים ביותר, הקרובים לסרטנים ועקרבים, מוצאם מהטרילוביטים, שהם מאובנים קדומים מתקופת הסילור שבעידן הפאליאוזואי, בה הגיעו חסרי־החוליות שבימים להתפתחות מיוחדת.

*

הנסיון לימדני, כי בתנאי שביה מתנוונים העכבישונים ורק בתנאי הטבע מצליחה עכבישה זו לגדל את בניה. וזה על אף העובדה שעם צאתם לאור־עולם מתרגשות ובאות לעולמם צרות רבות. מתקרבת עונת השנה הקשה ביותר: החדשים נובמבר־דצמבר־ינואר הם הגשומים והקרים ביותר, בהם יורדת הטמפרטורה עד למעלות מעטות מעל לאפס. בחדשים אלה אף משתוללות לעתים קרובות סופות גשמים עזות והסכנה לעכבישים זעירים אלה גוברת והולכת; ולא רק לצעירים, אלא אף לאם וראויה, לפיכך, לתשומת לב העובדה, כי אמם הרחמניה אינה זונחת אותם בשעת תופעות אטמוספריות קשות, היא יושבת אתם “בבית” – במחילה שבקרקע עד עבור זעם, ומדי פעם, בזרוח שמש החורף, היא עולה למעלה כשכולם רכובים עליה ועוטים את גבה כמעיל. היא מפנה את גבה לקרני השמש כדי לספק להם אור וחום.

למרות הטיפול המסור של האם, אובדים רבים מבניה בקור ובשטפונות. באחד המשברים האחרונים שפקדו את המשפחה בא הכיליון גם על האם. שארית בניה התפזרו לעברים שונים. הם מצאו מקלט מתחת לאבנים ובסדקי הסלעים.

התקופה הרת־הסכנות חלפה עם עליית החום. ממחצית פברואר ואילך באה התעוררות בטבע. היום מוסיף והולך ופעמי האביב מורגשים בכול. הגשמים פוחתים. האדמה הכהה סופגת חום במשך היום ומשמרתו גם לשעות הלילה. גם אם מעטים הם הבנים שניצלו והתפזרו על פני השטח, יספיק מספרם לקיום המין.

עכבישים ממשפחת הקפצנים (Salticuc)

בני משפחה זו הם עכבישים קטנים, גודלם נמדד על פי רוב במילימטרים. הגוף הקטן מצוייד ברגליים קצרות וחזקות. הדבר המאפיין את בני המשפחה הזאת הוא כשרונם לקפוץ, ומכאן – גם שם המשפחה. אורבים הם לזבובים, יתושים וכו' מתקרבים אליהם קמעא קמעא ובתנופה אחת הם קופצים על גב הטרף. כשהם רכובים עליו הם ממהרים להפריש עליו קורים דביקים ולנשוך אותו בלסתות הקדמיות על מנת לשתקו בהקדם ע"י הארס. בעת הציד הם מראים התמצאות רבה בתנאים השונים הנוצרים תוך כדי כך. הם גם יפים. אלה שהסתכלתי בהם במשך שנים היו שחורים עם נקודות לבנות, חומים בצבע השוקולד או חומים בהירים עם קו החוצה את הגוף לאורכו מצד הגב ועוד. הקפצנים שכיחים בקיץ. אוהבי אור שמש הם מטבע ברייתם.

הם פקחים, זריזים ובעלי כושר־המצאה רב ואילו באתי למנות כרוכל את גינוניהם ותכונותיהם ה“רוחניות” לא הייתי מספיק. רק העוקב אחריהם מקרוב יכיר במשך הזמן את אופיים. הוא גם ייווכח, כי יצורים אלה הם על פי רוב בעלי “מצב־רוח” טוב ויודעים לבדח את האדם. מוצא אני, כי בניגוד לכלל מיני העכבישים שהם דיסטנסיים לגבי האדם – הקפצנים הם קונטקטיים במדה רבה מאד.

והרי מקרה מוזר במקצת ומשעשע, שקרה לי יום אחד בקיץ. הבחנתי בקפצן קטן, כ־4 מ“מ אורכו, שחור עם כתמים לבנים זעירים, מטייל על קיר־החרסינה הלבן שבמטבח. כשניגשתי אליו, על מנת להסתכל בו מקרוב, לא ברח כלל מפני, אלא להפך – הפסיק את הילוכו האיטי ונראה היה שהוא מסתכל בי כשואל את עצמו: “הלנו הוא אם לצרינו?” לאחר שהסתכלתי בו קצת והוא עדיין לא זז, רציתי לגרות אותו ולהוציאו מן השקט וחוסר התנועה; שלחתי את בוהן ידי הימנית ודפקתי בו על הקיר במרחק 15 ס”מ, בערך, ממנו. מיד קפץ ממקומו למקום אחר לא רחוק ונשאר שוב לעמוד בלי נוע. חזרתי אני על המעשה ומיד חזר גם הוא וקפץ בשנייה ושוב נשאר עומד ללוא תנועה, וחוזר חלילה. כך קפץ ושינה את מקומו בלי הרף לכל מכת הבוהן בקיר וכך המשיך ושיתף אותי בתרגילי הקפיצה שלו על פני קיר החרסינה שעה ארוכה ללא הפסק וללא ליאות. בסופו של דבר הפסקתי אני, כי הוא חיכה לי מוכן להמשיך במשחק עוד ועוד…

הדבר עורר אצלי עניין ונתתי בו את עיני מקרוב ככל האפשר על מנת להתחקות על פרטי הביצוע של תרגיל־ספורט זה, ונתגלה לי, כי בכל קפיצה, כשהוא נותר ממקומו, נמתח ממנו קור דק ביותר, בו הוא נאחז עד הגיעו לנקודת־חנייה חדשה, שאליה הוא מצמיד את קצה הקור מחדש. כך נפתרה לי דרך־אגב החידה: כיצד ייתכן, כי הקופץ זמן ממושך על פני קיר חרסינה נטוי, חלק ומבריק, לא יישמט מעליו כלפי מטה אף פעם…

תוך גידול וטיפול בקפצנים מדי קיץ במשך שנים, למדתי כמה דברים: א. כדי לצוד את העכביש המתגלה לי, נוטל אני מבחנה שקוטרה 2 ס"מ, מגיש אותה בזהירות אל העכביש וכופה אותה עליו. כשהעכביש קופץ רק קפיצה ראשונה הוא מופיע בתוך המבחנה; הוא הדבר גם אם על הקיר מצאתיו. הניסיון למדני, כי עד ההעברה לצנצנת יכול הקפצן לחיות במבחנה ללא כל נזק לקבל שם את מזונו, והוא מרגיש בה את עצמו בטוב.

ב. בשביה מטילות העכבישות הללו כעשרים ביצים לתוך מטווה דק – וזה בתנאי, אם הן מקבלות אחת ליומים לפחות זבוב אחד. האם שומרת על הביצים ונמצאת כל הזמן בקרבתן. בלילה היא לנה על יד המטווה המכיל את הביצים, כשגופה צמוד אל האוצר היקר לה.

ג. יש להקפיד ולא לשים שני עכבישים יחד. עד ראייה הייתי במשך הזמן לקאניבאליזם. מן העכביש, שנטרף ונמצץ, נשאר רק העור והרגליים.

עכביש הצפורים בולע לטאה

אם כי האקלים של ארץ־ישראל הוא סוב־טרופי, כוללת הפאונה של חסרי־החוליות שלנו גם אלמנטים טרופיים, ועכביש הציפורים הוא אחד מהם.

ההיכרות שלי עם העכבישים הללו היא כבר רבת־שנים. לראשונה פגשנוהו באחד הטיולים בכרמל. היה זה עכביש גדול שאורך גופו הגיע ל־5 ס"מ; גופו ורגליו שחורים כזפת ומכוסים שערות שחורות. מאז אני נתקל בו מדי שנה, בעיקר בסתיו. הבה אספר – ולו רק בקצרה – על אותו עכביש ראשון.

היה זה במחצית אוקטובר, כאשר הוא נתגלה לנו. כשרצינו להכניסו לצנצנת התנגד נמרצות ואף תפס עמדה מאיימת. הוא הזדקף על רגליו האחוריות ואת הקידמיות הניף למעלה וכיוון אותן נגדנו – מוכן למכור את חייו במחיר יקר. אז נתגלה זוג הלסתות הראשון – הקצרות³⁵, ופיו האדום שצבעו כצבע הבשר החי. האודם מתבלט על פני הרקע השחור של הגוף ומעורר בחילה וכנראה גם רגש זוועה אצל היצורים הקטנים אותם הוא טורף.

בזבובים, חרגולים וכו' שהושטנו לו לא נגע כלל. התלמידים צדו לטאה צעירה שאורכה הגיע ל־10 ס“מ. היא אך נכנסה לצנצנת וכהרף עין נתפסה ע”י העכביש שאחז בגרונה בלסתותיו ועמד בלי נוע רגעים מספר. כאשר הירפה ממנה היתה כבר הלטאה בלי רוח חיים. הוא עמד זמן מה כאילו נח מן המאמץ ורק לאחר זה ניגש לסעודה. וכך אכל העכביש את הלטאה. הוא תפס אותה ברגליו הקדמיות ובעיקר ב־Pedipalpi ואת ראשה הגיש אל פיו. התהליך ארך למעלה מ־3 שעות וכל אותו זמן מ־9 בבוקר עד אחר השעה 12 – עמד העכביש בלי נוע. בכל הפסקה באו התלמידים והמורים אל ארון הזכוכית להסתכל במתרחש בצנצנת השקופה. לאט לאט הלך ופחת גופה של הלטאה. קודם נעלם הראש, אח"כ – הרגליים הקידמיות ומחצית־הגוף העליונה, לסוף נעלמו גם הרגליים האחוריות והזנב. פרט לקצהו שנשר. הקצה של זנב־הלטאה היה קרני ויבש ולא הכיל בתוכו כל רקמת חלבון.

הלטאה נעלמה ולא נודע, כי באה אל קרבו! בעכביש לא נראה כל סימן של פעולת אכילה, כיצד אם כן קרה הדבר? כבר הזכרנו לעיל, כי לעקרבים ולעכבישים מוצא פילוגנטי משותף. מסתבר, כי גם בנוגע לדרך קליטת המזון ועיכולו דומים העכבישים לעקרבים. תשובה ממצה על השאלה הננו מביאים בזה מתוך המאמר “הביולוגיה של העקרבים”: “הטבע והארץ” פרק י' – עמוד 294³⁶ את הפיסקה המאלפת “העיכול החיצוני”:

“העקרב צריך לרכך את טרפו, מפני שפיו אינו יכול לספוג אלא נוזלים בלבד. יש לו לוע חזק מאד, המוצץ את התוכן הנוזל של הקרבן לתוך המעיים התיכוניים, בהם הוא יכול להתעכל. העקרבים אינם יוצאים מן הכלל בזה שהם מוצצים את לשד מזונם. אולם הם בלתי־רגילים במובן זה שהעכול נעשה בחלקו מחוץ לגוף ע”י אנזימים בעלי כח רב, המופרשים תוך כדי אכילה. בזאת הם דומים לבע“ח עכבישיים אחרים. כשהעקרב אוכל, הוא מפסיק מפעם לפעם את פעולתו ושופך על פני טרפו נוזל. נוזל זה נובע מהמעיים התיכוניים העשירים ברקמת בלוטות, והעקרב מזרים את הנוזל המעכל תוך כדי אכילה. חקירת העיכול החיצוני בעכבישים אחרים, ביחוד בעכבישים ובעקרבים דומים, מביאה אותנו לידי השערה, שהמסת רקמות הקרבן אינה נגרמת ע”י נוזל מעיים זה, אלא ע“י הפרשה מבלוטות מיוחדות (האנלוגיות לבלוטות הרוק) הנשפכת לתוך הקרבן או עליו ברגע ה”הקאה". האנטומיה של העקרב אינה ידועה במדה מספקת כדי שנוכל לסמוך על אנאלוגיה זאת עם עכבישיים אחרים.
אך נראה בכל זאת, שהנוזל הנשפך פעולתו מוגברת ע"י חמרים אחרים הנובעים מבלוטות מיוחדות ולעתים, כמו בעכבישים אחדים, ע"י הרעל עצמו. הוכחתי לא מזמן, שאין להניח, כי הרעל קשור רק בתפיסת הטרף; יש לו חלק רב גם בתהליך האכילה בכללו, ובו הוא מהווה את החלק הידוע ביותר בקומפלכס הפיסיולוגי של העיכול החיצוני. לרעל תפקיד מיוחד בקומפלכס זה גם אצל העקרבים. הוא לא רק מפסיק את התנגדותו האקטיבית של הקרבן אלא גם מסייע ע"י פעולה קאטאליטית או פעולה כימית אחרת לתהליך העכול עצמו ".

באזורים הטרופיים של כדור־הארץ בהודו ואיי אינדונזיה, בדרום אפריקה ודרום אמריקה חיים הגדולים שבעכבישי הציפורים, מהם המגיעים, עם הרגליים ל־20 ס"מ והמאריכים ימים עד 20 שנה. הם מסוגלים לטרוף גם ציפורים קטנות – כגון קוליברי – ואף גם יונקים קטנים, נחשים, לטאות וצפרדעים, יש מהם המוכשרים לצלול במים ולצוד דגים. משפחת העכבישים דורסי ציפורים מונה 1500 מינים.

שבועיים לאחר מכן הכנסנו אל תוך הצנצנת של העכביש גמל־שלמה גדול. העכביש נזדקף, הבליט את פיו האדום ועמד במצב “הכן”. ניכרת היתה בו מתיחות מיוחדת. לעומת זה נראו בגמל־שלמה סימני ביטחון בכוחות עצמו. הוא יישר את ראשו ברגליו הקדמיות בשלווה ובמתינות, התחיל להסתכל בסקרנות ביריבו, שלח אליו מרחוק את רגליו הקדמיות המזוינות בדוקרנים ונגע בו כמה נגיעות; ופתאום נאסר הקרב על ידי גמל־שלמה, שזרק את עצמו על אויבו. העכביש, שעמד בקומה זקופה, נהפך פרקדן ויריבו עליו. שניהם התלכדו זה בזה דוגמת שני מתגוששים וכל אחד שלח במתנגדו את כלי זינו. הקרב לא ארך: כעבור רגע ראינו והנה גמל־שלמה אינו פעיל יותר והעכביש עזבהו לנפשו. גמל־שלמה התנודד עוד רגע על רגליו – ונפל בנופלים. העכביש התרחק ממנו לאט, גם הוא נפצע באופן אנוש: בגופו נראו סימני דקירות, מהן בצבצו טיפות דמו הלבן. זריזותו הקודמת סרה מעליו ועצבת היתה נסוכה על תנועותיו. יושב היה כשרגליו מכווצות היו אל גופו וכעבור יומיים נפח את נפשו.

והרי כמה קווים נוספים למורפולוגיה של עכביש זה.

ראש חזה שצורת מגן לו, רחב ושטוח לעומת בטנו, שיש לה צורה גלילית. בקצה הבטן בולטים שני תלתולים מארכים כשני זנבנבים קטנים, אלה הן גבשושיות הטוויה. אל הראש־חזה מצדו התחתון מחוברות הרגליים בצורת עיגול קצת אליפסי. הגוף כלו, וכן הרגליים, מכוסים קרום מחומר חיטין קשה.

מקום העיניים בקצה הקדמי של הראש־חזה וצופות הן כלפי מעלה. לקצהו הקדמי של הראש־חזה מחוברות שתי הלסתות, הכפופות בצורת אנקולים חדים כלפי מטה. בלסתות אלו הוא תופס את קרבנו בגרונו. שסע עמוק מבדיל ממעל בין שתי הלסתות.

עוד זוג לסתות תחתונות לו – ה־Pedipalpi – והן בנויות פרקים פרקים כדוגמת הרגליים, והרואה עלול לטעות ולחשב אותן לזוג חמישי של רגליים. בלסתות תחתונות אלו הוא מסתייע באחזו בטרפו המפרפר. תופסו צריך לנהוג בו זהירות, הן מפני לסתותיו והן מפני זיפיו.

לאחר מכן העברתי את העכביש, המשומר בפורמלין, אל הפרופ' א. שולוב – האוניברסיטה העברית, ירושלים ־ לשם הגדרה מדעית. במכתב־התשובה השמור עמדי, היתה ההגדרה כדלקמן:

Chaetopelma aegiptiaca, Ariculetiides, Aygolomoxphes

היתה זאת נקבה.

מאז, במשך זמן רב, מזדמן לי עכביש זה לעתים קרובות בכרמל מתחת לאבנים או במחילות שבקרקע וזה כחמש שנים שעכבישים אלה השתקעו במחסן בין ארגזים בקומת הקרקע שבבית בו אני גר. חודשי יולי – אוקטובר הם עונת הפעילות המינית שלהם; אז הם מופיעים כבודדים על הרחבה המרוצפת שלפני דלת המחסן הנ"ל. מפי עד מהימן, המכיר גם הוא את העכביש, נמסר לי, שראה בצוהרי יום אוגוסט חם חתול “משחק” על פני הכביש בעכביש גדול כזה – מתקיף אותו ומרפה ממנו חליפות. כתוצאה מכך כבר היה העכביש מוטל כמעט ללא תנועה, מחוסר רגליים.

* *

במשך השנים ובהזדמנויות שונות גידלתי את העכבישים הללו בצנצנות ולמדתי תוך כך מן הביולוגיה שלהם:

א. ליליים הם ופעילותם מתחילה אחר שקיעת החמה.

ב. את פי הצנצנת, בה הוא מצוי, סוגר העכביש במטווה סמוך ועדין טווי מקורים דקיקים.

ג. הם נוטים יותר לטרף חי מאשר ליצור מת.

ד. הרבה פעמים סיפקתי לעכביש גדול כזה בשר חי – בשר עוף בעיקר – שהייתי קושרו לחוט, משלשלו פנימה ומשאירו תלוי משהו מורם מעל לקרקעית הצנצנת – קרוב להישג רגליו.

ה. בדרך כלל נמנע מלאכול את המזון המוגש לעיני אדם, אולם בבואי לבקרו כעבור כמה שעות מוצא הייתי שהבשר נעלם והעניבה שבקצה החוט־ריקה.

ו. כשהגשתי לו שממית חיה, מצץ את כל התוך והעור נשאר כולו כשקיק ריק לגמרי – בנגוד לאכילת לטאה עם העור כנ"ל.

ז. נוטים הם לשתות מים בשביה.

ח. ענין רב ימצא המסתכל בעכביש במגדלת רגילה בעד זכוכית הצנצנת בה הוא יושב. ניתן לראות יפה את העיניים, את פתח הפה וסביבתו האדומה, את הלסתות וכו'.

ט. עכביש, שמת והושם בפורמלין, נשתמר שנים רבות. מעטה שערותיו השחורות דלל במשך הזמן ואז נתגלה צבע גופו והוא חום־אדמדם, כמעט כצבע הנחושת.

 

מתוך ילקוטו של מורה לטבע    🔗

הטיול לשם הסתכלות ישירה בטבע, בעולם הסובב אותנו, הוא מנוף רב־יכולת. ברכה רבה צפונה בו אם הוא בא בקביעות, לפחות אחת לחודש וליום תמים, כדי להיות עדים לשינויים שחלו בטבע מאז הטיול הקודם, כי הרי “קור וחום, קיץ וחורף לא ישבתו”.

וגם ההתרשמות הבלתי אמצעית בלבד מהודו והדרו של הנוף, מה חשובה היא לנו. עמוד, למשל, על ראש הכרמל ושא עיניך לכל עבר וראה את הנוף המלא קסם, המשתרע לעיניך עד קצה האופק. ויופי מיוחד משלו הרי ישנו לכל נוף.

ולחוששים לביטול תורה ייאמר: להפך, נוסף לזה ששעות אלו הן חוויות עזות לנפש, הן גם שעות ברכה ללשון בפי הנוער המוצא עפי"ר את הניבים ההולמים את חוויותיו. “אני מסוקרנת מאד לדעת”, אמרה לי פעם תלמידה, “מתי יצאו זחלים מתוך ביצי פרפר אלו”. והרי אחר הטיול יש מקום לסיכומים בכתב ולחיבורים, הנערכים מתוך עיון ורצון טוב.

ועוד: המחזור השלם של טיולים ותצפיות, המתלכדים יחד לחטיבה שלמה אחת והחוזרים שוב כעבור שנה שנתיים, חורתים בנפש רשמים בל ימחקו והרשימות הפּנוֹלוֹגיוֹת המתמידות הרי תהיינה לבעליהן במשך הזמן לרכוש רב ולמקור ראשון לידיעת טבע ארצנו.

על יד אפיקה של תכנית־הלימודים הקבועה לטבע מתפתלים זרמים של תצפיות, הבאות כתנא דמסייע לאשר את אשר למדו כבר פעם בכיתה, וכל זה יחד הופך ל“ניכסי צאן ברזל” ונוטע בלבבות חיבה לארץ ולנופה.

 

אחר חופש חנוכה    🔗

(הטיול השלישי מהתחלת שנת הלימודים)

מה רב ועמוק הוא השינוי שחל בטבע מאז הטיול הקודם. הנוף פשט צורה ולבש צורה. האדמה שתתה לרוויה וגונה החום הפך כהה, קרוב לשחור. מימין ומשמאל לשביל, שבו אנו צועדים, הופיעו נבטים לאין ספור, נבטים של חד־פסיגיים ושל דו־פסיגיים. ויש כאלה שכבר יצאו מגדר של נבטים והיו לצמחים צעירים. זוגות הפסיגים של הדו־פסיגיים ירוקים ורעננים והירק מתבלט על פני הרקע הכהה של הקרקע.

נביטת הזרעים היא אחת התופעות המעניינות ביותר בטבע, ונושא חשוב בלימוד הביולוגיה. בגילויי תהליך זה יש משהו החורג כאילו ממסגרת הבוטניקה וחודר לגבול הזואולוגיה. השינויים הגדולים החלים בזרע מפתיעים ומעוררים את הרצון לפענח את סודם, הם אומרים – “דרשני”! ונראה הדבר שבבתי הספר אין אנו מקדישים לבעייה זו את תשומת הלב הראוייה. יש להזין את העין בגילוייה החיצוניים של התופעה, להרבות ככל האפשר בניסויים ולברר היטב את תהליכיה הפנימיים, בהתאם לכוח תפיסתם של התלמידים, ולא להסתפק בזה שבהיותם בגן־ילדים או בכיתות הנמוכות ראו את הנבטת זרעים ע“י הגננת או המורה. הניסויים צריכים להיעשות בכיתה וגם ע”י התלמידים בביתם. את כל הזרעים שנבטו אצל התלמידים יש לכנס בכיתה לשם הסתכלות.

בעמדנו על פני השטחים הנרחבים של מדרונות הכרמל, המכוסים נבטים לאין ספור, אמר אורי מ. “כמה יגיעות יגע כל נבט, כמה מרץ וחום הוציא עד שהגיע למצב זה”! אמנם בנבט בודד אין אנו חשים בחום שהוא מפתח ופולט, אגב פעולות החיים שנעורו בו, אולם בהרבה זרעים, הנובטים יחד בתוך כלי אחד, מתגלה הדבר. המדחום מעיד על כך!

החיים שנעורו מסביב לעינינו היו מתחילים לפעום בעוז, לולא הירידה שבאה בטמפרטורה, הבולמת את ההתפתחות המהירה בעולם הצומח, ומעטים מאוד הם פירחי העונה הזאת.

זעיר פה זעיר שם אנו מכירים כבר את התחלתה של שושנת (Roseta) החרחבינה. עליה, בעלי הפטוטרת הפחוסה, שרועים על פני הקרקע בעיגול. אנו טועמים מהעלים הללו, אשר טעמם כטעם הגזר, ואשר אבותינו השתמשו בהם כמזון בתקופת המשנה. בעיקר התפתחו כבר יפה עלי השושנת של הבוצין (Verbascun). הללו בחלקם כבר הופיעו עוד לפני רדת הגשמים, בשעה שצמחי הבוצין דאשתקד עוד הפריחו את אחרוני פרחיהם… החוח הספרדי, החרחבינה, הברקן הסורי והבוצין הנם ברשימת הצמחים, שנסתכל בהם במשך שנת־הלימודים, כדי להכיר את מהלך חייהם, עד הביאם זרעים.

הנה כבר הופיעו עלי העירית, שבטיול מחצית תשרי גילינו את שורשיה המעובים, לפי העלים הנובלים מאשתקד. 

בדרכנו מזדמנים לנו חלזונות במספר רב. מהם גם במצב של הזדווגות. אנו מסתכלים ורואים לפי פתח־הנשימה את הקצב שבתהליך הנשימה. כל הרוצה ללמוד את חיי החלזונות יבוא ויעשה זאת בימי הסגריר, כי בהתבהר השמים ייעלמו החלזונות עד הגשם הבא.

אנו מזיזים אבנים ומוצאים “מציאות”, המרכזות פתאום את כולנו בנקודה אחת. הנה נתגלו מתחת לאבן כמה כדרוריות (Armadillium). יצורים אלה קרובים לסרטנים. מצטיינים הם באמצעי הגנה יפה ואוריגינלי: בשעת סכנה הם מטים את קצה גופם האחורי אל הקידמי ונהפכים לכדור נאה, שצבעו קרוב לצבע האדמה והמוטל בלי נוע. במצב זה תישאר הכדרורית זמן מה ואח"כ תיפתח את הכדור עד כדי סדק צר לראות אם חלפה הסכנה… באם לא – תיסגר שוב עד יעבור זעם. נערים, אשר ברגע הראשון התיחסו אליהן בחשד, נטלו בכל זאת כדרורית לידם, שמחו לראות, כשנפתחה בזהירות והתחילה לטייל על פני כף־היד.

הנה נגולה אבן ממקומה ונתגלתה לעינינו שממית קטנטונת ועדינה שגופה היה ורדרד וכמעט שקוף. ללא כל התנגדות מסרה את עצמה בשבי לידי אסא. בשל הטמפרטורה הנמוכה היתה כאילו רדומה ואבריה לא נעו.

וראה זה פלא! מרגע לרגע גברה עירנותה של השממית והקושי להחזיק בה הלך וגבר, עד שהיה הכרח לשימה בצנצנת לבל תתחמק.

מה עורר את השממית הרדומה? מסתבר, כי חום היד השפיע על גופה הקרוש מקור. רבה חשיבותו של החום החיצוני גם בחיי יונקים ועופות, שהטמפרטורה של גופם קבועה, וכאן ראינו כי בחיי הזוחלים החום החיצוני הוא גורם קובע.

אנו מוסיפים להתקדם. נחליאלי לבן הדור בלבושו, המחפש לו מזונות על פני הקרקע, מטייל אילך ואילך בזריזות רבה, כשהוא מנענע את זנבו הארוך נענועים יפים. כולם משתתקים. לכולם ישנה, כנראה, הרגשה, כי בהשתרר השקט אפשר יהיה עוד כמה רגעים להזין את העין במר אהו הנאה של האורח, אשר בא אלינו ממרחקים, מאירופה. הנה נדמה לו, למישהו מהנערים, שיעלה בידו לצוד אותו, והמרחק שבינו ובין הציפור הוא כבר כה קטן… אולם רגע קט אחד והמרחק שביניהם גדל… עוד שנים, שלושה נסיונות בלתי מוצלחים לצוד את הציפור הפורחת… עוד הרף עין אחר וכל המבטים מלווים את הציפור עד היעלמה.

והנה נזדמנה לנו קרפדה, כשהיא מנתרת על פני השביל, ורבו הקופצים להחזיקה ביד. כעבור רגעים מספר נזדמנה לנו בדרך שלולית מי גשמים, שנצטברו בין הסלעים. רדודים היו מימיה והמקום העמוק ביותר לא עבר על חצי מטר. העמדנו את הקרפדה בבחינה בשחיה והורדנוה המימה. הקרפדה עברה בשחיה את הברכה הקטנה, כשהיא עובדת רק ברגליה האחוריות, ואילו הקידמיות היו נשואות לפניה, שלוחות ישר קדימה ומבצבצות קימעה מעל פני המים. ברור היה לעין, כי רק הרגליים האחוריות, החזקות והגדולות בהרבה ביחס לגוף כולו, הן הן שנשאו כאן במאמץ הפעולה ובלי השתתפות הגפים הקידמיות. ומכיון שבעבר השני של השלולית לא נחלצה הקרפדה מידי שוביה, חזרה על עקבותיה בשחייה כמה פעמים לשמחת לב המסתכלים, שהריעו להצלחותיה בצליחת השלולית.

ראתה הקרפדה שאין מפלט והצלה בשום צד, מיהרה ושקעה למטה, אולם העין הבחינה יפה את מקום שיבתה. קריאות הצהלה נדמו, ובנשימה עצורה עקבו כולם אחריה. עברה רק דקה אחת והקרפדה התרוממה בלאט, כשהיא נשענת ברגליה האחוריות בסלע, הוציאה את נחיריה מן המים ושאפה אויר. בועות קטנות שהופיעו על פני המים העידו על כך – הוכחה ברורה, כי הקרפדה הנושמת בריאות זקוקה לאויר חפשי לנשימה ובלעדיו צפויה לה סכנת טביעה. משנסינו להשקיעה במים, השתמטה וחזרה ועלתה למעלה.

תוך חילופי הדברים, שהיו בינינו באותם הרגעים, נתבררה לציון שאלה שלא היתה מחוורת לו כל צרכה, ונעקרה טעות שבלב. חשוב חשב ציון, כי הקרפדה, הנמנית עם הדו־חיים, יכולה לחיות ולנשום גם במים. על טעות זו העמידו תכף חברו אילן, שהזכיר לו משנה מפורשת, שלמד מזמן ונשתכחה ממנו:

הדו־חיים גלגולים עוברים עליהם בהתפתחותם. במצב של ראשנים הם חיים רק במים ונושמים בזימים כדגים. ומשנשר הזנב והרגליים צמחו, נתנוונו הזימים והתפתחו הריאות, והם עולים ליבשה ומתחילים מאז לנשום רק חמצן חופשי מן האויר. אמנם יש לה לקרפדה כוח עמידה לאיזה זמן גם כשמשקיעים אותה במים. ומעשה בקרפדה, שמלומד אחד השקיע אותה בצנצנת מלאה מים לשעות אחדות, והיא בכל זאת לא מתה.

ובאותו מעמד הר־הכרמל, כשהצטופפנו מסביב לקרפדה, המראה את כשרונותיה בשחיה וצלילה, חזרנו על גופי הלכות שלמדנו כבר: מקומם של הדו־חיים במערכת בעלי־החיים. כי הם כזוחלים בעלי טמפרטורה בלתי קבועה התלוייה בדרגת החום שבסביבה. והבטחתי, כי כשיעלו לכיתה ח' נרדים קרפדה באתר וננתח אותה, ואז ילמדו פרק חשוב בתורת מבנה הגוף של קרפדה וצפרדע:

א) כי בשלדה של הקרפדה אין צלעות.

ב) כי בין חלל הבטן ובין בית־החזה אין סרעפת (דיאפרגמה).

ג) יראו קיבה ומעיים, כבד ושלפוחית מרה. ואם נפתח את הקיבה, ודאי שנמצא בה גם שיירי חרקים שעדיין לא נעכלו.

ד) ואם נקבה היא, ומצאנו בבטנה גם ביצים במספר רב.

ה) נפתח את הפה ונסתכל בלשון ונראה שהיא מחוברת בקיצה סמוך לשפה התחתונה והקצה השני, הפנימי, חופשי. הקצה הפנימי נזרק החוצה בעת טרפה טרף.

ו) נכניס אבוב זכוכית לפה וננפח את הריאות, שתגדלנה בנפח פי כמה.

ז) שעות רבות לאחר הניתוח (לפעמים עד 12 שעות!) יוסיף עוד הלב לפעום בקצב, להתרחב ולהתכווץ, להאדים ולהחויר חליפות.

את הקרפדה אספנו לתוך קופסה ולמחרת היום לפנות ערב (למדנו אז במשמרת השניה) עשיתי בה לעיני התלמידים ניסוי זה: שמתיה בתוך כוס והעמדתיה על שולחן מול החלון, אשר אור בין השמשות חדר בו אל הכיתה. הקרפדה, שישבה בכוס ישיבת כלב, הסתובבה כלפי החלון, כלפי האור. סובבתי את הכוס, כדי שפניה יהיו מכוונים כלפי פנים החדר, אולם היא שינתה שוב את מצבה והיפנתה את פניה בלי הרף אל החלון – המקור היחידי לאור בחדר.

תופעה זו של פוטוטרופיזם אצל הקרפדה נתגלתה לי באקראי והיא קיבלה אחר כן חיזוק על ידי תצפית נוספת דומה בצב מים (נא לעיין ב“הטבע והארץ” כרך ה' עמוד 97 וגם 98). ידוע, כי פרפרים נמשכים לאור בלילה. דוגמא יפה של פוטוטרופיזם אצל דגים הוא הדיוג במנורות לוקס בלילות ללא ירח. שח לי מי שהיה תלמידי, חבר קבוצת “מעפילים־גורדוניה” שעל־ידי עתלית ³⁷, על דיוג במנורת לוקס, בשלוש סירות־דיג, המצויידות כל אחת במנורה כזו: (שתים 400 נר כל אחת ואחת בת אלף נרות).

יוצאים בלילות אפלה לים הפתוח בכיוונים שונים. מסביב לכל מנורה מתרכזים סרדינים ואז מתקרבות 2 הסירות בעלות המנורות הקטנות אל הגדולה, מכבות את אורותיהן ומתרחקות… כל שלל הדגים נשאר אז מסביב למנורה הגדולה בת אלף הנרות. עובדי הסירה הגדולה מקיפים את הדגים ברשת ושולים אותם תכף, וחוזר חלילה.

הנהייה אחר אור אצל ציפורים חזקה מאוד וכל המתענין בתופעה זו ימצא שורות מלאות ענין בספרו של אליעזר שמאלי “צפרים בארץ”. מובאת שם דעתו של אקרדט האומר, כי הכוח הדוחף את הציפורים לעזוב את מולדתן ולעבור לארצות הדרום – מרחק של אלפי קילומטרים – היא הנהייה לאור. את הסיבה יש לראות באורך יום האור, שהנהו בארצות הצפון קצר ביותר בסתו ובחורף.

ציונה הקטנה בהירת השער וכחולת העין, הבחינה פתאום בצל האורנים פיטריות־מאכל גדולות – אלה היו אורניות. הפיטריות ישבו להן חבויות על שכבת הסיכות, שנצטברה במשך שנים ורבצה כמרבד עבה מתחת לכל אילן. מיד התחילו כולם לבדוק מסביב לגיזעי האורנים, שהסתעפותם התחילה סמוך לקרקע. נתגלו פיטריות רבות וגברה השמחה במחנה.

האורניות נפוצות ביערות האורן אשר בארצנו ויש השערה על קיום סימביוזה, כלומר, שיתוף־חיים, בין הפיטריות הללו ובין עצי האורן.

שתים היו השאלות שעוררתי בהזדמנות זו:

א) מדוע עולות כל הפיטריות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רק על מרבדי הסיכות שמתחת לעצים?

ב) כולן חבויות בצל ללא שמש, ובכל זאת הן מתפתחות יפה?

א) הפיטריות הן צמחים חסרי כלורופיל ולפיכך אינן יכולות לייצר לעצמן מזונות מדו־תחמוצת הפחמן ומים. התזונה שלהן באה רק מחומרים אורגניים מוכנים וחומרים אלה מצויים בשפע בתילי הרקבובית שלרגלי האורנים – הסיכות הנושרות ומצטברות.

ב) מכיון שאין להן כלורופיל אין להן צורך גם באור, שהוא הנהו הגורם העיקרי ליצירת הכלורופיל עצמו וגם ליצירת המזונות האורגניים בצמחים הירוקים.

וכעבור יומיים עמדנו שוב בכיתה על זה שהפיטריות אינן מפריחות פרחים ואינן מביאות זרעים. רבייתן היא על־ידי “נבגים” – אלה הם גרגרים זעירים מאוד וקלילים המתפתחים בצידו התחתון של “הכובע”. לאחר שהפיטריה גמלה לגמרי, נושרים הנבגים ומתפזרים ע“י הרוח. סיכויים להתפתחות ישנם רק לאותם הנבגים שנפלו לתוך קרקע עשירה ברקבובית. בכל עונת היובש ינוחו הנבגים ועם רדת הגשם הראשון מתחיל להתפתח מהם בתוך שכבת הרקבובית ה”תפטיר" – זהו סבך של חוטים ארוכים לבנבנים ועדינים.

באורניות דרושים כחמישה שבועות להתפתחות התפטיר בתוך שכבת הקרקע, ואז מתחילים להופיע החלקים שמעל לקרקע – אלה הן, מה שאנו רגילים לקרוא פיטריות, המחוברות לתפטיר ויונקות ממנו. “הראשים” האלה אינם מאריכים ימים. הם מתנוונים, לאחר שפיתחו נבגים והפיצו אותם. אולם התפטיר עודנו חי וקיים, כל עוד קימת רטיבות בקרקע. הוא הולך ומתפתח ומוסיף להעלות “פיטריות”. יוצא לפי זה, כי לא הראש עצמו הוא כאן עיקר הצמח, כי אם התפטיר. והנקרא “פיטריה” הוא רק אבר המשמש ליצירת נבגים, כלומר לרבייה. סבך החוטים של התפטיר עם הפיטריה המופיעה מעל הקרקע הם ביחד חלקי גוף של צמח אחד.

ובתשובה על השאלה, מה היא הטובה הנובעת מזה שהנבגים מתפתחים דווקא מתחת לכובע, לא התקשו, לאחר שהוסבר, כי הנבגים יכולים להתפזר ברוח רק במזג אויר יבש, כשהם עצמם יבשים בהחלט. הוה אומר, כי הכובע מגן עליהם מפני גשם ורטיבות.