בכל פעם שקו המשיח משיק לקו הארץ יוצא פגע רע. מעיקרו המשיח הוא לאחרית הימים אבל יש דוחקי הקץ שסבורים מנימוקים שלהם שהוא צריך לרדת אלינו מייד עכשיו. ובלי לחכות עד שיגיע, כבר יוצאים בשמו לעשות מעשים ומשהו מתפוצץ אז. לא היו מעולם שני קווים מקבילים רחוקים זה מזה יותר מקו המשיח וקו הארץ, כמרחק שבין קץ הימים ובין היום הזה, ועם זה, מעולם לא חדלו מלחוץ על המשיח שיבוא מייד ומנסות להטות את קו השמיים עו שישיק לקו הארץ, ואז, תמיד נופל איזה פיצוץ, האחרון שבהם היה אקדח ושלוש יריות.

המשיח כידוע הוא מילת־קסם לכל מה שמעל המציאות, אין הוא תלוי במציאות ואינו ניגזר ממנה. ולפיכך, מושג המשיח אין רחוק ממנו יותר ממושג הפוליטיקה, שכולה במציאות ובנסיונות לשנותה בידי בני אדם. נוטלים אז את החזון לתיקון העולם ועושים ממנו מצע פוליטי ומייד יש התנגשות. כי בין לשון המשיח ובין לשון העולם אין מגע, אלא אם כן כמטאפורה, כאנטיתיזה לפרגמטיות, ולפעמים גם כנימוק נגד היאוש. ואילו מרגע שנוקטים לשון משיח כבר נוקטים לשון של מוחלטות שאין לה שום מקום במציאות האנושית ואיננה עשויה למשא־ומתן, לא לפשרה ולא לצורך בהסכמתו של איזה צד שני, לא לסמכות הרוב ולא לשיכנוע הדדי, והיא מוחלטות המחייבת את הכל מעל הכל ויותר מכל, ולפיכך אלה הן שתי לשונות מקבילות בלתי נפגשות אלא אם כן בהתפוצצויות.

צחוקו של הרוצח למשל בא מן הלשון הבלתי נפגשת עם לשון בני אדם. כשבודקים, מוצאים כי משיחים אינם רק בקרב דתיים, ויש גם משיחיים חילוניים. כל מי שמאמין שהאידיאה שלו גדולה לא רק מדעותיהם של אחרים אלא גדולה גם מחיי המתנגדים להם. באירלנד, למשל, יש משיחיים, באיראן יש משיחיים, בסרביה ואיפה לא, ובכל כת קיצונית קטנה או גדולה של מיני חמאס למשל, או של טאמיליים, או של החמר רוג' או של קבוצות מתאבדים, לכולם יש איזה משיח שאין לפניו פשרות ולא שכל ישר, אלא רק מוחלט גדול מכל פשרה ויקר מחיי בני אדם. ואין מקום לוויכוח, ואין מקום למשא ומתן, אלא רק למלחמת חורמה קנאית, וההיסטוריה האנושית ולא רק היהודית מלאה בכאלה.

אבל בעוד שהוויכוח עם הדתיים אצלנו אינו רק וויכוח בין משיחיים לחילוניים, והוא הולך ולובש פנים של וויכוח על מקור הסמכות החוקית, אם היא ההלכה או הדמוקרטיה – הרי הוויכוח עם קטע מהם, עם גוש אמונים, הוא וויבוח מוסרי. לא וויכוח על שלימות הארץ ולא על גודל גבולותיה ולא על האסטרטגיה של בטחונה – אלא וויכוח מוסרי. וויכוח על הרשות לאי הודאה בקיומו של עם אחר. וויכוח על הזכות לאיין עם אחר, ועל העדפת עפר הארץ מעל בני אדם ועל קדושת הדומם המינרלי מעל קדושת החיים עצמם.

מתחילת ההתנחלות ועוד קודם לכן, בעודם חובשים את ספסלי הלימוד חולמים ומתכננים, בני אדם לא היו בין שיקוליהם כשחשבו איך לרשת את הארץ. בעיניהם היתה זו ארץ ריקה מבני אדם ואנשים לא היו בה. ואם היו לא היו אלא עם הדומה לחמור, ואפילו לא עד כדי כך, אלא פשוט הם לא היו שם ואינם, פשוט אינם. כל משך תולדות ההתנחלויות לא חיו ערבים סביבם, ועל האדמה שהתנחלו עליה לא היה כלום מלבד כמה מיפגעים, כמו החלטות ממשלה לא אוהדות, תקציבים לא מספיקים, עתונות עוינת בחלקה, בצד כמה טרשים וסלעים שצריך לעקור, עדרי עיזים שחורות שצריך לגרש, ועוד אי אילו צרות צרורות אחרות בדמות ערבים.

וכך מיליון ערבים פשוט לא היו על הרי שכם וחברון, לא האנשים לא חייהם ולא קיומם, וכל מה שהם וכל הוויתם וכל דאגותיהם של הערבים ופּחדיהם וכל סיבלם כולם לא היו קיימים כלל, ואילו הדמויות האנושיות שנתקלו בהן לא היו אלא רק מכשול, רק איום ורק מזיקים שתופּסים עדיין, בניגוד לצו האלהי, את המקום הזה שעוד רגע יילקח מהם בצדק האלהי.

גוש אמונים הוא קבוצת יהודים שהשתלטו על אדמות מיושבות בלי משא ומתן, בלי קח ותן ובלי הסכמים, אלא פשוט על ידי איון האנשים האחרים, איון קיומם, איון חייהם ואיון צידקתם ואיון משפּטם. ואילו הרשות הצעקנית שלקחו לעצמם להתהלך על האדמה ההיא כבעלי הבית היחידים, כצודקים יחידים וכשלוחי כל העם, ובודאי כעושי מצוות האל – לא היתה אלא רשותו של ליסטים.

בלי כוח המדינה שמאחורי גבם לא היו יכולים להתנחל, ולא היו יכולים לפתות עצמם להאמין שהם הציונים והם המגשימים והם ממשיכי ההתיישבות. ושגם האדמות שנקראו כביכול “אדמות מדינה” בלי כידוני צה"ל שחיכו מן הצד לא היו נקראות כךְ בלי דיון בין הצדדים ובהכרעה של רק צד אחד בלבד, צד החומס.

וכך, קולוניאליסטים בכיפות עשו מה שעשו מעולם כל הקולוניאליסטים שבכל מקום ומקום, פעם בשם הקידמה פּעם בשם הדת, אלה בשם זכות הירושה ואלה בשם המשיח, אלא שהפעם גם בכוונה אסטרטגית פוליטית: לפזר מוקשים בכל השטחים שלא יהיה אפשר לעשות רצף ערבי שלם אחד כשיעשו שלום ולעקם את הסיכוי לחיות בשכנות שלום, עם בצד עם. עשרות ישובים קטנים ופחות מקטנים פּוזרו בבהילות בכל השטחים כדי להכשיל הסכמים אפשריים לחיות יחד. והכל בחזות יראת שמיים, שליחות העם ומילוי מצוות יישוב הארץ, עם פסוקים כגון עלה רש כי לך נתתי את הארץ. בברית בין הבתרים אומנם נאמר כי לזרעך נתתי את הארץ אלא שבכור בניו של אברהם היה כידוע ישמעאל, ויצחק עוד לא נולד.

אבל נניח לפּסוקים, הנורא הוא שכל כך הרבה אומרים שם ארץ ארץ ארץ עד שמתעלמים שזה לא ארץ אלא זה אדם אדם אדם. ושהארץ ההיא מלאה בני אדם. ומה עושים עם בני האדם שדוחקים את רגליהם? וכך, הוויכוח עם גוש אמונים אינו על בטחון ולא על התיישבות ולא על זכות הירושה, אלא הוא וויכוח על המוסר. איך אפשר להיות אנשים דתיים בלתי מוסריים? אנשים שמאיינים את הזולת כאילו איננו, שיושבים ביניהם ולא רואים אותם ולא שומעים אותם ולא יודעים ולא מודים לא בהם ולא בקיומם ולא במצוקתם ולא בזכויותיהם הראשוניות. יושבים ביניהם ולא חדלים מהתאונן על פּחדיהם שלהם, של המתנחלים, ועל חששותיהם ועל דאגותיהם, בלי להתחיל אפילו לראות ולשמוע ולדעת ולהגיב על פּחדי שכניהם ועל דאגותיהם ועל חששותיהם ועל הסבל הבלתי אנושי שנכפה עליהם עם הכיבוש, תוך שהולכים ומושכים להם את הקרקע מתחת רגליהם, ואיך מתנכלים לחלקתם ואיך מתעללים בהם מנת יום יום, עם כל טרטורי כל מלך קטן ועם כל ההשפלה היומיומית ועם כל ביזוי צלם האדם – איך אפשר להיות אגואיסט לאומי סתום־לב ואטום לאנושי ורק להיות מלא בעצמך וליילל בראש כל חוצות על התלאות והסבל שלך שאלמלא בחרת להיכנס לתוכו לא היה פוקד אותך. איך אפשר להיות אנשים של חציו אדם וחציו לא אנושי?

הוויכוח עם גוש אמונים הוא על סירובם לראות שני מיליון (עם עזה) בני אדם כבעלי זכויות כל שהן, לא כל שכן כבעלי זכויות שוות. שהזולת, שהאחר והשונה, אף על פי שהוא שונה ממך יש לו כל הזכויות שיש לך, בלי להתנות שקודם יהיה דומה לך או נישמע לך ואז אולי גם תתן לו משהו. ההיסטוריה הארוכה למודת הסבל הגירושים והביזויים של היהודי היתה צריכה ללמדו מה אמור לו לעשות. מה בלתי ניסבל אפילו אם המשיח לימינו וכוח צהל לשמאלו.

לא לראות בסבל אדם היושב על ידך, לא לראות אותו בכלל, לעבור על פּניו כאילו איננו, או לכל היותר לקרב את היד אל קת האקדח כשמתקרבים אליו, לא לנסות לחשוב גם לא להעלות על הדעת לשבת עימו יחד לשיחה לדון עימו מה יהיה ומה לעשות, לא לחוש בכאבו ולא לראות בהשפּלתו, אלא תמיד רק את עצמך ואת פּחדיך מה יעשה לך האיש שאת אדמתו אתה מאיים למשוך וגם משכת מתחת רגליו.

אם המשיח איננו רק אגדה, אם חזון המשיח איננו אלא רק הסחת הדעת מן ההווה אל נבכי העתיד, הרי שבישובי המתנחלים מתגלית סיבת עיכובו: יסודם לא על צדק ובתיהם עומדים על עוול.

יזהר סמילנסקי, 1995, (טיוטא)