– ולמה לא?
– והלא אין שום שדים בנמצא!
– וגמדים-אצבעונים, פיות ובנות-ים אנשי-המאדים ואנשי-פנים-מרכז-כדור-הארץ, יש?
קיצוּרוֹ של דבר:
כל מה שקיים ונוצר בדמיונותיו המתוּקים והפּרוּעים של אדם-קטן, ילד, ושל אדם-גדול, בוגר, הם “יש”.
ואין כל “יש” חייב להֵירָאות בעין, להישמע באוזן, להיות מוחש ביד או מוּרח באף…
די בכך, שאותו “יש” קיים ברוחו של אדם, בחלום ובהקיץ, בשמחה ובמצוקה,
נראה בעיני-רוחו ומוחש בכל חושיו פנימה…
ואותם חז"לינו, חכמינו-זכרונם-לברכה שלנו, שרק טיפּה מים סיפוריהם על שדים, על יצורים אלה שלא מן העולם הזה מובאים כאן, האם האמינו הם בכל אלה?
מה פתאום?!
אבל כאמור, חכמי-נפש היו, מבינים מעמיקים בנפש האדם והתיחסו בכבוד רב ובחשיבות מרובה לדמיונותיהם-חלומותיהם של הבריות, ממש כרבּי-הפסיכולוגים בימינו…
הם סיפרו את סיפורי השדים והכּשפים בתענוג, מחוּיכים ומבודחים ואפילו שבויים בסיפוריהם הם.
הם ידעו היטב כמה סיפורים כאלה משחררים גדולים וקטנים מפְּחדים שהם הם – “נַפשות” כל השדים והמפלצות, ואם רצונכם באחת מעשרות עדויות-עצמן,הנה אחת מהן לפניכם, מלה במלה:
"פעם, כשהפליגו חכמים בסיפורי שדים וכשפים, לחשים, נחשים ותרופות-אליל למיניהן, אמר להם רבי חייא:
– כל שראיתם – אחיזת עיניים היא!
אפילו יתכנסו כל הבריות שבעולם
וירצו לברוא בריאה חדשה אחת
לא יוכלו לברוא אפילו יַתוש אחד!"…
ובכל זאת, מה פתאום שדים?
וכי אין סיפורים אחרים לאלפים, לסַפּר אותם לילדים?
ועל כך מעשה שהיה:
בקיבוצי חי לו ילד, ארז שמו.
ארז מיטיב לעשות דברים יפים בידיו, גם לצייר.
ארז הצעיר הוא ידידי ופעם חשתי בצורך חזק לתת לו מתנה.
שאלתי אותו איזו מתנה היה רוצה מידי.
אמר לי: – לצייר מה שאת כותבת לילדים…
שאלתי: – ואיזה סיפורים אתה מחַבֵּב?
שאל: – חז"ל שלך סיפרו גם סיפורים על שֵׁדים?
– אוהו! – אמרתי לו – סיפּרו גם סיפרו!
– אם כן, אותם אני רוצה לצייר – אמר לי ארז.
וכך, על פי יָזמתו של ארז, ליקטתי אותם סיפורים על שדים וסיפרתי אותם לילדים, והוא, ארז, צייר את כל הסיפורים והוא אז בן שלש-עשרה שנים, תלמיד כיתה ח' בקיבוצי, בית-השיטה.
ועכשיו בואוּ ונשתעשע בין השדים!