רַבִּי אֶחָד מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, זְעֵרִי שְׁמוֹ, נִזְדַּמֵּן לְמִצְרַיִם וְקָנָה לוֹ חֲמוֹר.

כְּשֶׁהוֹלִיךְ אֶת חֲמוֹרוֹ הֶחָדָש לַנַּחַל, לְהַשְׁקוֹתוֹ,

נָגַע הַחֲמוֹר בְּפִיו בַּמַּיִם

וְנֶהֱפַךְ לְקוֹרָה שֶׁל עֵץ…

חָזַר רַבִּי זְעֵרִי אֶל הַשּׁוּק שֶׁבַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וְאָמַר לַמּוֹכֵר:

– רְאֵה מָה מָּכַרְתָּ לִי? וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַקּוֹרָה.

אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר:

– וְכִי מִי קוֹנֶה דָבָר בַּשּׁוּק שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה,

הַשְּׁטוּפָה בְּכִשׁוּפִים, וְאֵינוֹ בּוֹדֵק אוֹתוֹ תְּחִלָּה,

כֵּיצַד הִיא אוֹכֶלֶת, כֵּיצַד הִיא שׁוֹתָה?

רַק מִפְּנֵי שֶׁאוֹרֵחַ אַתָּה בְּאַרְצֵנוּ, וְרַבִּי אַתָּה,

אָשִׁיב לְךָ הַפַּעַם אֶת כָּל כַּסְפְּךָ

וּבַפַּעַם הַבָּאָה, רַבִּי זְעֵרִי, הִזָּהֵר!