אינני יודע האם אתם זוכרים את המבול הגדול האחרון – ככל שאפשר לשער אינכם זוכרים, כיון שהבריות נוטים לשכוח דברים שכאלה, כגון עונש ראוי; אלא שלאו נפקא מינה: אני אזכיר לכם. זה היה פשוט כך: אלוהים קצף על החמס שמלא את הארץ והחליט שאין הוא יכול עוד לראות את המתרחש. ויפתח את ארובות השמיים ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה; המכון המטאורולוגי הממלכתי אמנם טען שזאת זרימת אוויר לח מכיון האוקיאנוס שנגרם על ידי שקע המתהווה מעל היבשת, אבל כאשר מי נהר הוולטבה הגיעו עד פתח המוזיאון הלאומי, התחילו הבריות לרנן שזה לא סתם מעצמו ושבטח זה מבשר את סוף העולם. וזה אכן בא. חלק מהאוכלוסייה חיפשו את ישועתם בכנסיות, אחרים רצו לבנקים למשוך את פקדונותיהם (במה זה יכול להועיל להם בסוף העולם, את זאת רק אלוהים יודע), ועוד אחרים התהוללו וחיו ברמה מעל ליכולתם, כמו קודם; ואכן רבים טבעו דווקא בברים. בני דעת אמנם סברו שצריך לעשות משהו נגד המבול, למשל לבנות סכרים, והתנדבו בהמוניהם לעבודה; אלא שתוכניות הסכרים נשארו מונחות במשרדי מחלקת העבודות הציבוריות ולא טופלו כנראה עד היום. בסוף ניגשו האנשים לעבודה בגפם והתחילו לבנות סכרים, כל אחד היכן שנראה לו; אבל איפה סכרים, לאחר שפני המים הגיעו עד מורדות שכונת בַּרַנְדוֹב והמשיכו לעלות בהתמדה. בערים ובארצות ובחלקי תבל האחרים זה לא היה יותר טוב; בפשטות, שוב חזר המבול, כמו שכתוב בספר. ואיש לא יכול היה לבנות תיבה כיון שכך נגזר. האזור שמתחת למצוקים שקע ראשון, והבריות ברובע האחד-עשר או התשעה-עשר אינם יודעים לבנות אפילו רפסודה, לא כל שכן תיבה; זה ככה בעמי היבשה. לא היה מה לעשות. מבול הוא מבול.

בימים ההם חי בארץ אדון קשיש אחד בשם קירכנר או בּזדיצ’ק או שם דומה; והוא, בהיותו גמלאי, התחיל לעסוק בארכאולוגיה וחיפש בכל אתר וכל הזמן עתיקות פרהיסטוריות. פעם הוא חפר ליד הכפר הלוֹבּייטין ומצא שברי חרסים עם משהו כמו חריצים או פגימות; בסך הכל כעשרים חתיכות. אז אותו מר קירכנר (או בּזדיצ’ק) הגה את הרעיון שהסימנים האלה הם כתבי סתרים קדומים, והחליט לפענח אותם. במהלך הפענוח יצאה לו המילה “סאמו” ועוד כמה מילים מוזרות; אזי הוא, מרוב שמחה, יצא קצת מדעתו, והוא חיבר ספר “על שברי סאמו” שבו הוכיח שהשברים האלה מקורם בתיבת אפרו של המנהיג הדגול סאמו, מנצח האווארים, ושבשברים רשומות בכתב סתר תולדות חייו של סאמו בלשונם של הבויים הקלטיים, אשר עברה מזמן מן העולם. מובן מאליו שהארכאולוגים המלומדים קיבלו את ההשערה הזאת בתרועות לעג וזיהו את כתב הסתר כביכול כקווי קישוט בלתי מוצלחים. מאותה עת זיכה מר בּזדיצ’ק (או קירכנר) את כל הארכאולוגים המלומדים במשטמה עד מוות והוא יצא להוכיח במאמרים ובקונטרסים שהם חבורת בורים, ושהשברים שלו הם שרידי תיבת האפר של סאמו. הוא התעמק בלשונות הקלטים וטען שהמלים שהוא פענח מקורן בשורשים קלטיים. אבל ברור לכם – נסה לשכנע אנשי מדע בדבר שלא הם מצאו! המדע פשוט לא התייחס להוכחותיו של מר קירכנר (או בּזדיצ’ק); וזה, מר בּזדיצ’ק, הרגיש נעלב אישית והמשיך לנהל את הקרב המר נגד הארכאולוגים. שום דבר אחר לא היה קיים בעולמו מלבד הכתובות המוצפנות בשברים ומלחמתו לטיהור הארכאולוגיה שלנו. ובדיוק באותה עת נפל על העולם המבול הזה.

מר בּזדיצ’ק (או קירכנר) היה גר ברובע האחד-עשר ליד מפעל המים; לא היה לו איכפת שבחוץ גשם זלעפות, כי הוא היה ישוב ליד שולחן עבודתו וכתב פולמוס קוצף נגד אחד פרופסור אונדרייצ’ק (או איך שקראו למומחה ההוא בקברי הקלטים). ובכן הוא כתב ולא התעסק בשום דבר אחר; וכאשר עוזרת הבית אמרה לו שכנראה מתקרב סוף העולם, הוא רק נהם שתעזוב אותו ושאין לו זמן לשטויות כאלה; מה איכפת לו, הוא אמר, מאיזה סוף עולם? אני אראה לאונדרייצ’ק, אמר; הפעם אקרע אותו כמו דג מלוח. הקברים שלו שבכפר אוהוליץ, אינם קברים קלטיים בכלל, אלא חלקות קבר טאוטוניים סתם; ואידיוט כזה מנסה ללמד אותי על שברי סאמו! – ואחר-כך זרק את העוזרת באומרו שאין לו זמן לברבורים שלה, והמשיך לכתוב.

אחר כך בא אליו שכן אחד, למסור לו שכל דיירי הבית החליטו להקים סכר שם למטה ליד קראבין נגד אסון הטבע הקרב; וקרא למר קירכנר להצטרף להקמת הסכר. איזה סכר, אדוני, אמר מר בּזדיצ’ק; מה לי ולסכר שלכם, אדוני. אני כאן עסוק בלימוד לקח למטומטם הזה, המדען המדומה אונדרייצ’ק, כזה שלא יתאושש מזה כל ימי חייו. אני מוכרח לעשות אותו לחוכא ואטלולא; זה עניינה של הארכאולוגיה, אדוני. בור ועם הארץ שכזה אסור להניח לו לחלל את שם העממים שעברו מן העולם, צעק מר קירכנר (או בּזדיצ’ק). המבול שלכם לא מעניין אותי, אדוני; אני מבקש ממך שלא להטריד אותי בגינו. והתיישב והמשיך לכתוב. פני המים הגיעו עד מרגלות פסלו של הסופר סוואטופלוק צ’ך.

אז באה אל מר קירכנר דודניתו משכונת פלורה; היא הייתה חברה בכת שהיתה מתכנסת אצל סתת מצבות אחד באולשני ועסקה שם בפולחן ובתפילות, נסים ודברי נבואה. הדודנית הזאת בישרה למר בּזדיצ’ק שהגיעה שעת הרת עולם ותחיית המתים, ככתוב בספרי הקודש; ושהוא, מר בּזדיצ’ק היה מיטיב לעשות לוא הצטרף אליהם והמתין אתם לשירת מלאכי שרת וניצחון הצדיקים. איזה צדיקים, הכריז מר בּזדיצ’ק; להתפלל, זה כן, אבל ללחום נגד מדע-התעתועים מבית מדרשו של אונדרייצ’ק זה, לא ולא. והניחו לי כבר עם סוף העולם שלכם. מצדי שייחרבו עשרה עולמות; העיקר שאצליח כבר לקרוע את המסווה מפרצופו של זה אונדרייצ’ק עם הקברים הקלטיים שלו. אחר-כך נעל את הדלת, בכדי שלא יפריעו לו בעבודה.

אחרי הדברים האלה עלו פני המים, עד אשר כיסו את העולם כולו; המין האנושי נכחד; ככל הנראה זה הגיע לו.

כאשר פני המים ירדו שוב וחזרו והגיעו לכיכר הרובע האחד-עשר, הופיע ברחוב המכוסה בבוץ אדון קירכנר או בֶּזְדִיצֶ’ק; הוא היה יבש כמו דרדר ונשא מתחת לבית השחי את כתב היד של פולמוסו נגד פרופסור אונרייצ’ק¹; והוא כעס נורא שאין הוא מוצא שום מדפיס שידפיס לו את הקונטרס שלו.

כאשר לאחר שנים התחיל המין האנושי שוב להתרבות, התפלאו הבריות החדשים כיצד זה הצליח מר קירכנר או בֶּזְדִיצֶ’ק לשרוד במבול הנורא; אבל כאשר שאלו אותו במפגיע, הוא פער את עיני בפליאה ויאמר: “איזה מבול? אני לא יודע על שום מבול. אני רק לחמתי בבור ההוא נגד אונדרייצ’ק. – שוו בנפשכם, העם-הארץ הזה התבטא בגנות כתבי הסתר שלי!”

בינינו לבין עצמנו, בהישרדותו של מר בֶּזְדִיצֶ’ק לא היה שום דבר מיוחד. הלא ידוע לנו מזמן, שזעמם של בני אדם וקנאויותיהם שורדים בכל האסונות והפורענויות; ואפילו סוף העולם לא יגע בהם.

5.6.1938