מישהו גילה כי אמרתו המהוללת של רוזוולט, “אין לנו לפחד אלא מפני הפחד בלבד”, שאולה היא אצלו מתוך אמרסון. אמרסון מצדו מיחס את האמרה לידידוֹ, הנרי דויד תוֹרוֹ. הגילוי הזה שיגר המון־קוראים לחזור ולחטט בכתבי־אמרסון, ואגב־כך לחדש מגעם עם זה החכם מקינקירד. לקורת־רוחם מצאוּ שהגות־אמרסון רעננה עליהם כיום הזדקקוּתם אליה לראשונה בימי רעננותם הם.

הריני מציץ בהנאום “תלמיד חכם אמריקאי”, אמרו אָמרסוֹן לפני אנשי קאמברידג' שבמאַסאַצ’וסטס ב־ 1837. גרעין הנאום:

רגילים אנו לקצץ את מין־האדם סוגים סוגים: פלוני אכר, אלמוני חייט, פלמוני משורר. וכן שאר פרנסות. אליבא דאמת, כל איש ואיש מבני־האדם הוא האדם בה"א הידיעה; הוא הוא “האדם הקדמון”, שנצטמצם בתפקיד חלקי על מנת לקנות־לו תוספת מומחיות באותו תפקיד. ריבוּי בני־האדם בא לכפר על ההמעטה הכרוכה בצמצוּם, שאין כשרונו של אחד מהם מבטא את כל האפשרויות הגנוזות באדם. האכר הוא האדם כעובד־אדמה. החייט הוא האדם כתופר־בגדים. המשורר הוא האדם בעת שהוּא שופך נפשו בזמר. ומהוּ התלמיד־החכם? הריהוּ האדם כהוגה, כמחשב חשבונו של עולם.

– מה השפעות מעצבות את דמוּת התלמיד־חכם? ראשונה בהשפעות – הטבע, על מראותיו ותמורותיו. מקדמת־דנא העשב צומח, הרוּח נושבת. קיִץ וחורף לא ישבותו. יום־יום החמה מאירה, ולאחר־שקיעה לילה עוטה כוכביו. יום־יום בני־אדם משוחחים זה עם זה, רואים ונראים. התלמיד־חכם נטפל אל זה המחזה המרהיב מתוך כוונה להעבירו בכור־המחשבה, לעמוד על קשריו הנסתרים ועל ערכיו המהותיים.

כשאדם ילד, הוא המום על ידי תחושות בודדות הבאות בערבוביה. נער – מעצמו הוא מתחיל למיין דברים, לגלות כי יש יחס ודמיון בין תופעות הרבה. אז הוּא לומד כי מימות עולם היוּ בני־אדם ממיינים מיונים, מגלים זיקות, ומגששים אחר יסודות של קרבה ושיתוּף אפילוּ בדברים שלכאורה הם נבדלים ורחוקים זה מזה. התלמיד־חכם, שמלאכוּתוֹ המיוחדת היא להיות שׂכל הוגה למין האדם חושף את השכל וההגיון שבתהליכי־הטבע. הגוּשים, המינים והתמורות השונים מתפענחים לפניו בחינת אילן־חיים אחד, שיש בו גידול תמידי, ויש בו פירות, פרחים, נבטים, עלים, ענפים, שרשים. ושורש השרשים לאותו אילן מהו?

רעיון נועז הוא. כלל אחרון שהתלמיד־חכם מזומן לתפוש אותו: שורש־השרשים של הטבע. בנשמתנוּ הוּא טמון. הטבע כולו הוא מעין נרתיק או לבוּש לנשמה. אם הנשמה – חותמת, הטבע – החתימה. כל קמט תג ורטט שבטבע, עונה ומקביל לאיזה קמט, תג ורטט שבנשמה. “דע את עצמך” וּ“למד את הטבע” – מצווה אחת הן. קרא את חוקי־הטבע לעומקם, וחוקי־מוסר קראת. פתור את חידות־הטבע, וחידות־נשמה פּתרת.

שניה בהשפעות שהתלמיד־חכם נתוּן להן – – העבר, לכל צוּרותיו: ספרוּת, אמנוּת, מוסדות. ספרים הם הנכס הדגוּל והאדיר בנחלת העבר, וראוּיים הם לשמש אב־טיפוּס לכל נכסיה של זו.

מהו ספר? תלמיד־חכם קדמון ספג את העולם אשר מסביב לו, הגה בו, ופלט אותו חקוּק־רוחו ומפועם־רגשותיו. נכנסוּ לתוכו חיים גלמיים; יצאוּ מתוכו אמתות מזוקקות. נכנסוּ לתוכו מעשים בני־חלוף; יצאוּ מתוכו מחשבות בנות־אלמוות. נכנס לתוכו רוב־עסק; יצאה מתוכו שירה. אך הזיקוּק אינו שלם; השירה – עכירות בה. אין גאון שלא דבקוּ בו המידות והדעות שהן צרות בצרוּת שבטו ומקומו וזמנו. ובהגיע ספר מורשה לדור מאוחר, אותן ה“קליפּות” חוצצות בין הקורא לבין הסופר, מונעות הבנה צחה. לפיכך חייב כל דור ודור לכתוב את ספריו הוא. רוח־הקודש הנצחית דורשת גילוּמים חדשים־לתקופוּת.

בכאן פתח לעיווּת גדול. הקדוּשה, שבדין היא שייכת להרוח החושבת והיוצרת. בקלות היא מועברת ומיוחסת אל הכלי היצוּר. הספר נעשה עצם הנעבד. בו ברגע הוּא חדל להיות סם־חיים והוא הווה סם־מוות. לא עוד מורה־דרך הוא; הריהוּ עריץ משעבד. מכללות נבנות לכבודו, ספרים נכתבים עליו, והמכללות – – לא משכּנות מחשבה, והספרים– – לא פרי האדם ההוגה, אלא אלו ואלו – – התעסקוּת בלתי פוסקת מסביב לכתוּבים מקוּדשים, ללא קשר כל־שהוּא עם הטבע ועם חיי־האדם. ומזמזמים באזנינוּ שרצי־הספר למיניהם: כת־המלוּמדים היהירה והעקרה; להקת החטטנים לשם חיטוּט, משפחת “מתקני” הגירסאות, קהל טוחני הטחונות.

אין טוב מספר ששימושו כשר, ואין רע מספר ששימושו פסול. איזהוּ שימוש הכשר? כל שהוא מעורר ומזרז ומגביר את הרוּח החיה שבקרבי. נוח לי שלא אראה ספר כל־ימי, משיעשני אחד הספרים נפעל ולא פּועל, כדור מלווה ולא משטר־שמש בפני עצמי. החכם עיניו בראשו ולא לאחוריו. עלוּב הצעיר היושב בספריה, כולו מכוּשף על ידי אריסטו ולוק והובס עד כדי אָבדן מחשבתו הוא, והוא שוכח כי אריסטו ולוק והובס, אף הם בשעתם היוּ צעירים יושבי־בספריה, אלא שלא נסתפקוּ בחזיונות אשר ברקוּ לקודמיהם, בטובה נורשת גרידא.

מה הועיל במוסדות לימוד, ויהיוּ כתליהם שיש ושולחנותיהם זהב. – מה־ערך לתהלוכות אקדמאיות ואיצטלאות ותארי־כבוד, ושכינת־הים אין בהם?

אתאנוּ לשלישית בהשפעות המשפיעות על התלמיד־חכם: זו הפּעוּלה.

כסבוּרים הבריות שתלמיד־חכם צריך להיות מורם – כלומר, נבדל – מעם־הארץ. ישנם כמרים שמעולם לא שמעוּ שיחת־גברים כהלכתה, מחמת שבנוכחיותם הגברים מתחילים לדבר כאילוּ אשה עדינה בחברתם. בכלל, רגילים אנשי־מעשה ללגלג על איש־ההסתכלוּת; בטלן והוזה ו“תם” הוּא הלז בעיניהם.

התלמיד־חכם האמיתי לא יהא מצדיק את הלגלוג הזה. אמנם, חובת־ההסתכלוּת קודמה לגביה, אבל גם המעשה מחובותיו היסודיות. “הסתכל ואל תעשה” הוּא ממידות הפּחדנוּת, וסופו שהוּא פוגם בהסתכלוּת גופאַ.

הנה עולם־החברה, מעין “אני” שני שלי, מוּנח רחב־ידים מסביב לי. חמדותיו ומצוקותיו הן הן המפתח הקורא דרור למחשבותי ומאפשר לי להכיר את עצמי. אני רץ בחשק אל תוך המון־הרעש הזה. אני משתלב ברצון בחבוּרת העמלים, הסובלים, הנאבקים, הנושאים־ונותנים. אם יש בי אור, יצא ויאיר את זה העמל, זה הסבל, זה המאבק, זה המשׂא־ומתן! הן בזאת אוֹרי נבחן: כמה מן התוהו־ובוהוּ יכול הוּא להפוך למו סדר? מה כיבוּשים יכול הוא לכבוש במדבריות־המעשׂה? אין מחשבה לחוד וחיים לחוד. המחשבה היא תפקיד בשאר תפקידי־החיים, היא מזבדת אותם והם מזבדים אותה. מתוך ההתנסות בשוק החיים, מתוך הכשלונות, המכאובים והיגיעה שבמעשה – בהירות יתירה לעין־השכל, מתנת־עוז לנאום, עוצם־חיוניות לחכמה.

התלמיד־חכם, אין קפיצתו אל תוך קלחת־החיים של סביבתו מתפּרשת הזדהוּת גמורה עם הסביבה עד כדי ביטולו בפניה. אדרבה, מלאכוּתו המיוחדת של התלמיד־חכם – – שיהא נוטר ומטפּח את ערכי החכמה – – מטילה עליו אחריות מיוחדת, ואין הוּא בן־חורין להיפטר ממנה אפילוּ כשהיא מביאתהו לידי התנגשוּת עם הרעיונות והרגשות המקובלים על בני סביבתו. חייב הוּא לצפות מראש את תולדותיהן הרחוקות והגורליות של מעשים במקום שאחרים מהמים אחר רווחים קרובים וקלים. חייב הוא לראות ולהראות את האמתות הגדולות – – את חוקי המוסר שהם קיומו של עולם – במקום שאחרים רדוּפים אחר ההבלים המנצנצים וכלים. שירותו לחברה ולאוּמה הוא הזרחת שכל, מקפלת תחתיה את העובדות הקיימות, ומטה ומכוונת אותן כלפי טובתה העליונה של זו החברה, זו האוּמה.

עומד תלמיד־החכם בבטחונו כי חוקי ההיסטוריה לא יוּמרוּ ועצת־האלוהים לא תבטול ולא תוּפר. אך יודע הוא כמו כן כי אין לאלהים אמצעים למלאכתו, מכשירי־ביצוּע לעצתו, בלתי־אם בני־אדם בשר ודם, בעלי שכל ודעת, המקבלים על עצמם באהבה את עול־מלכותו.

בנאוּם זה כיבד אמרסון בזכירה בלבד רעיון חביב עליו, זה רעיון “ההקבלה”, שהוא מרחיבו ומפרשו בכמה ממסותיו: שנשמת־האדם וטבע יה; שניהם חוק אחד, סגנון אחד, ומשמעוּת אחת להם – – מתואמים הם לקפלי קפליהם ועמקי־עמקיהם. עוד רעיונות המורגלים בפיו: רעיון “הנשמה העליונה”, זו אוצר החוויות או סכום־הידע של האנושיות כולה, שטח המגע שבין בן־תמותה לאל חי – – כל נשמת יחיד היא סעיף ל“נשמה העליונה”, יש לה צינורות טמירים אליה, וּמשם ינוּקות כל השראה יצירתית וכל גבורה רוּחנית; רעיון “השילוּמים”, שכל הפסד גורר רווח בעקבותיו, כל מום מצד אחד מותנה בעודף כוח מצד אחר, ויכול הנגוּע והמעונה למצוא בתי־שפע של חיים ושמחה בצד החזק, המכפר, שבעצמו.

קול אמרסון הוא קול־נעוּרים של אוּמה בתולה, בוֹטחת בכוחותיה ותמימה באידיאליה. כה קרובה תפארת אל עפר שלנו, כה קרוב אלוה לאדם, עד שבצוות החובה “עשהו”, הצעיר עונה: “יכול אני!” זו האומה ואיש־ואיש בה, ששון מגלים וחלוּצים ששונם. הטבע נפתח לפניהם מלוא־מרחביו בשלל־רמזים ובאפשרויות אין־קץ. כל ירושת־התרבוּת של אומות ישישות פרוּשה מעליהם לא כגיגית־של כפיה כי־אם כמצע למלאכתם הם, מלאכת בני־חורין.

מכיר אֶמרסון בכל כבלי ההכרח של תקופות גיאולוגיות, דפי היסטוריה הכתוּבים מכבר, מוסדות תלויים בירוּשה טבעית וּצבוּתים ביד הסביבה. אך כל אונס והכרח נמוגים לעיניו – – נעשים בני־לישה ובני־עיצוב – – בגעת בהם הרוּח היוצרת.

נסיקות אל שירה שבפרוזה (מה שקרוּי באנגלית “טלאי ארגמן”), מסות אמרסון ושיחותיו רווּיות אותן, הן בתורת רקמות אורגניות בגוּפה של ההרצאה, הן בתורת קישוטי־לוואי לה. עתים, אמרה פיוטית שלו מכוונת לתומה לדבר־אגדה עברי. האגדה בניבה: “אין לך עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גדל!” – – ואמרסון בעצתו לצעיר: רתום מרכבתך אל כוכב!"

שירת אמרסון השקוּלה, דומה שהיא אמורה על ידי אחד חכם מהודו או פרס, או אחת סיבילה יוונית, ש“נתגלגלוּ” למו חידוּש־חיים על אדמת אנגליה החדשה. גסת ריטמוס היא ועזת־חרוז, ואָפיה: הענקת יפעה וחן וחשיבות לדברים הפשוּטים ביותר, מחבת ויעה וטיט וטפת־דם, וחקיקת איזו חידת עולם או חכמת חיים במשל מבריק וצלצלני.

לא מרוּבים הקשרים הקושרים אותי אל גולה זו, בעוד שרשי הפּנימיים נוטים אל נוף־חזונים, לפוּת ים־התיכון. ומה דברים מאזרחים אותי פה? אפשר שמים רחבים, טוּחי גבשוּשיות־עב אדמוניות כמו במברשת בלתי־זהירה, וכנגדם, מעל גבעת־גן, חצי־מנין עצים, זרועותיהם עריה ועקמימוּת, וחלונות הבנינים, העוטרים את הגן, ריבּוּעים של שלהבת אדומה, כי הכתה בהם שקיעה. אפשר שמי־ערב, עקודי רצוּעות־וורד דקות. וקוצי עצים משתזרים נימי־שחור עם עדנת הרצוּעות האווריריות. אפשר לבנה מלאה, נתוּנה “כּורך” בין שני בדי־ענן בודדים, בעת הרדם חומות־הענק. אפשר שליפת עשבי־בר הראשונים בימי־ניסן במגרשי־פרברים, שהם חרוּכים ומפוחמים משריפת עלים וחרולים ואשפתות חמשה חדשים לפני־כן. ובין המראות האלה מרחפים שמות אחדים ויקרים – – תורו, ווהיטמאן, ברונסון אַלקוט, סאנדרס פּירס, לייניר, – – ואֶמרסון נהוֹרם, כּלילם ויאוּתם.

אברהם רגלסון