לוגו
ומה יהיה על רחובות?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רחובות ההיא שאני יודע לא קיימת עוד.

רחובות ההיא, המושבה היפה, אולי היפה במושבות, שלא הייתה יפה ממנה, ושאי אפשר היה לערבב אותה באחרת, לא בראשון הוותיקה ממנה ולא בחדרה בת גילה, ולא בפתח־תקווה הגדולה מכולן, ולא באיזו מושבה שהיא מ“מושבות יהודה”, שלא היו אלא דברים קטנים ותקועים אי שם רחוקים. ואילו רחובות הייתה גדולה, לא יותר מדי, מרכזית ומרווחת, וכולה כאילו נחלה אחת מבוססת ושלווה, בלי לשים לב עדיין לכל העניים שהיו בה, כרגיל, עם כל הלא יוצלחים וכל מיני קשי־היום שיש בכל מקום, ובעיקר בין הפועלים הרבים שעברו בה, מהם נשארו ומהם עברו והלכו הלאה, לא תמיד שבעים, וכמובן בין הפועלים הערביים שבאו בהמוניהם עם אור ראשון ונעלמו עם אור אחרון וכאילו לא היו, ובעיקר, אם לא הרחיקו קצת דרומה ולא ראו את שעריים שבצד המושבה. שכונה מקופחת, בנויה מעוני, מלבני חומר, מפחים וממחצלות, שאנשיה ונשיה וילדיה היו עובדים קשה ומנוצלים קשה, ועד שפועל אשכנזי, בשנות השלושים, היה משתכר עשרים גרוש ליום עבודה קשה בפרדסים, בעידור האינסופי ובגיזום הלא נגמר, והפועל הערבי היה משתכר חמישה עשר גרוש, (והילד הערבי יצא בעשרה אם לא בשמונה ובחמישה או רק בפרוסת חלווה), ואילו התימני צריך היה להסתפק בשבעה־עשר גרוש וחצי, ולהבין שהוא אינו אלא משהו בין יהודי לערבי, באמצע. למה? ככה.

עוד לא היו אז כבישים ולא מדרכות, והכל בוססו בחול וחיפשו קצת כורכר או מחשופי חמרה לדרוך עליהם בקיץ, ובחורף חיפשו דווקא חול נוקשה כדי להימלט מרפש החמרה. והיו עצים בכל החצרות, אקליפטוסים מתנשאים עד לגובה מעוף העורבים, תותים עבותים שתחתיהם אפשר היה לכבס או לקלף שקדים, ברושים שחורים שסימנו מיצרי גבולות, ודקלים תמירים על רגל דקיקה שסימנו את שני צדי השערים פנימה, הבתים היו קטנים, צנועים, מטויחים לבן ומכוסי אדום, השירותים היו בחוץ מסוידים יפה, החצרות היו רחבות, מרחוב יעקב ועד רחוב ויצמן המגרש האחד, קצת גינות קרוב לבית, רפת ולול ומחסן, ונקי הכל עם גני ירק ומספוא וגפנים ועצי פרי פה ושם. אף אחד לא מיהר, הכל סביב חי במתינות נוחה, רכבו על חמורים ואחדים על סוסים, הפרות היו יוצאות שמנות לרעות בחלקות הבוּר שבין הפרדסים וכרמי הגפן, ובחורף היו מתעוזזים שם ופורצים בפריחה שיכורת צבעים כל שפעי הכלניות הסביונים, הסילנות, הקחוונים והתורמוסים, ובט"ו בשבט היו מתחילות השקדיות להתאדות לענני פריחה ריחניים שלא היה בעולם ניחוח יפה מסחרר מזה, והפרדסים שהלכו ונתרבו כל הזמן והקיפו הכל וגם חדרו פנימה אל תוך המושבה (פרדס יעקבסון למשל בלב המושבה בין בנימין ועזרא), ולקראת האביב היו יוצאים וחורשים חלקות בשטחים הריקים, והאדמה הייתה מתגלה שם אדומה כמו זו של ימי בראשית, מיד כשהאלהים עשה את האדמה הראשונה.

והכל היה פתוח, ממש פתוח, ונרחב ומרגיע, באיזו יסודיות איכרית טובה, אף על פי שלא חסרו צרות, ולא חסרו ימי פחד ומתח, ולבוא לרחובות היה כמו לבוא למקום שיש לו צורה, שיש בו איזו איטיות ויישוב הדעת, ויש בו אנשים מכובדים, וכשהסתבכה גדרה למשל בעסקי הטבק ששרף את כספם ואת כל קיומם, לאן הלכו אם לא אל אליעזר יעקבסון ואל טוביה מילר ואל משה סמילנסקי, אם להזכיר רק שלושה מרבים, באותן משפחות ענפות ושרשיות, ובוועד המושבה היו אנשים כבדים ששמותיהם כבר בדברי הימים, נשואי פנים ואבות למשפחות מבוססות, ובין הפועלים שעדרו ושקטפו ושבצרו וששמרו בכרמים היו גם אהרן דויד גורדון, גם יוסף חיים ברנר, גם דוד שמעוני, ורבים וטובים אחרים שכתבו ב“הפועל הצעיר” וכתבו ב“האחדות”, ויצאו לעשות קיבוצים ומושבים ותנועות פועלים, והיה שם איזה ביטחון מרגיע, והדברים כמעט שלא היו משתנים, וכאילו הייתה איזו ברית חשאין בין הליכות האנשים, בין מלאות הפרדסים, ובין איטיות מעוף העורבים שנחתו בחשיבות על גובה האקליפטוסים, ובערב היה השקט מלא לגמרי והיה הולך ומתמלא נקודות פעימות מנועי הפרדסים בכל צביטות המיתרים של כלי נגינה רחוקים, והיו גם תנים, ובדממה שמעו אפילו את דכי הים הרחוק.

כותבי המאמרים כתבו עד אמצע הלילה לאור העששית, התרנגולים קראו במעגלים כל הלילה, וכל הלילה נערו החמורים ואמרו מעומק ביטנם כי אין דבר ואין מה לדאוג והעולם כסדרו.

לבוא לרחובות היה לבוא למקום מסוים בעל פרצוף משלו. היה בה כובד, היה בה צל, והייתה בה איזו איטיות, וגם איזו רצינות ופשטות הליכות. היה עם מי לדבר, אם על דברים שברומו של עולם ואם על דברים שבדרכו של עולם, הפרדסים היו דשנים וכמעט כחולים מרוב ירוק עשיר, ומשוכות האקציה היו עשירות בכוכבי הזהב הריחניים מעל שבילי הזהב, וגמלים נשאו תיבות פרי, ובתי־האריזה שקקו חריצות, הרכבת באה ונסעה עמוסה תיבות פרי כבדות, בריכות ההשקיה היו חלומיות והנערים הפוחזים היו רוחצים בהן הפקר, והיה איזה לב בלתי פוסק שפעם שם כל הזמן, סביב סביב, ומים עלו יומם ולילה ממעבי אדמת החול־חמרה הזו, שהייתה מוּצלת כולה תפוזים.

פעם הייתה רחובות מושבה יפה, והיום היא עוד עיירה אחת חסרת צורה וחסרת אופי, עומדת על מקומה של ההיא היפה שכבר אינה קיימת. ואחר־כך גם רחובות השתנתה בדרך כל הארץ, ואלמלא ויצמן והקמת מכון ויצמן, ואלמלא וולקני והקמת תחנת הניסיונות, ולימים גם הפקולטה לחקלאות, וגם בית־החולים קפלן, שהוסיפו קצת אחרת, בצבע מקומי שונה קצת, על כל השינויים הידועים שנפלו וגלגלו את כל שאר המושבות להיות בבת־אחת לעיירות ענקיות מחוקות פרצוף. אבל, גם לאחר כל זה, גם רחובות הלכה ונעלמה לה ואיננה עוד.

לשווא תחפש אותה. אל תאמין לשלטים המראים על רחובות או מציינים כמה היא קרובה, ולא תוכל עוד לדעת אם זו אינה ראשון או פתח־תקווה או כל מקום שהוא, עוד מקום משובש צורה ככל המקומות שנשארו לאחר ימי גדולת המושבות, עוד סתם הרבה שלוחות יישוב כאלה, שהתפשטו להן סביב סביב בחיפזון ובלא מחשבה, ומילאו שטחיהן בעוד ובהמון בניינים דחוסים ודחוקים, זה נוגע בזה, שוב ושוב עקרו מטעים ובנו עוד ועוד שיכונים, הרסו ללא צורך בתי ראשונים והפכו בלא מחשבה חצרות איכרים, ובקהות חושים העלו עליהם כל אותם המון לולי בטון צפופים ואפורים, וכל הרחובות נעשו צרים מדי ומרופטים מדי ועוד הוסיפו והקימו עוד ועוד עליהם בלי לחשוב מה הם עושים, עוד עיירה אחת שהיא כמעט עיר, ועוד עיר אחת כמעט עיר, חסרות צורה, חסרות אמצע, חסרות סימן, שהישן שנגמר כבר נבלע תחתיו מותש, והחדש שמעליו הלך והוקם בלא חכמה בלא לב וכלאחר־יד, ועד שהישן הלך ונמחק בא החדש העצבני וכיסה מעליו, והתקבל אותו שלב־בינתיים לא גמור ולא ייגמר לעולם, שיהיה נמשך כזה לנצח. וככה אבדה אותה הרחבות הראשונה, הפשוטה והמכובדת, עם אותה השלווה האיכרית, הצומחת ההיא לאיטה, והכל נעשה מתרוצץ לכל צד עצבני כולו, מאובק, אבוד חן, לא חי מן האדמה, לא יודע אדמה, גם לא רואה עוד אדמה, מלבד השטחים העצובים של גידמי פרדסים נבולים, והשטחים הנטושים שרק בינתיים עוד לא נבנו, וידיהם העצבניות של כל הקבלנים הנחפזים ההם וכל הסרסורים שעל רגל אחת, והתפארת העלובה שהשאירו אחריהם במפעלי הבנייה שלהם, שעוד בטרם נגמרו וכבר הם ישנים נושנים, ממורטטים כאלה, מכוסי אבק, עייפים מילדות עשוקה, מיותר מדי מלט, מיותר מדי שמש, ומזיקנה בטרם עת.

רחובות שהייתה לא תשוב עוד. לא תוכל לשוב וגם אי אפשר. נגמרה התקופה ההיא ועברה. וכלום, כידוע, לא יוכל עוד להיות מה שהיה. אלא שמעתה, כשנגזר על רחובות להיות עיר – למה לא תקום ותהיה עיר, עיר ממש, והיטב, עיר נכונה, ובלבד שלא תישאר בבינתיים החולה הזה, ושלא תישאר לעולם בין עיירה עלובה לעיר לא קיימת, ושתצא לה מחיי הבינתיים האלה, המתמשכים יותר מדי, המתעכבים יותר מדי, בלי לדעת מה כן להיות ומה לא להיות, ובלי אומץ להחליט ולצאת משלב החצי גמור חצי בנוי, חצי חדש וחצי מתמוטט, חצי מגובב על־גבי מה שהיה פעם וחצי לא יודע להחליט מה יהיה מעתה.

כמובן, אי־אפשר לחזור לאחור. ולא צריך לנסות. אבל מה שעוד יכול להיות לו יהי נעשה היטב, ועל גבי היפה שהיה ונהרס, אולי אפשר לבנות כעת יפה אחר שיעשה רחובות יפה אחרת, לפני שהיא תהיה נבלעת על־ידי גל הבנייה העצום שתל־אביב שולחת בדהרה לכל צד ושרץ היום על החולות ועל הפרדסים העקורים ועל מה לא, ובמהירות, ולוקח וכובש לו ומכסה מהר את הכל, ואולי, תקום רחובות חדשה ואולי שוב תהיה צורה לרחובות, ושוב יהיה לה פרצוף.


יזהר סמילנסקי דברים לרגל מאה שנה לרחובות – 1990