לפני כחודש סגר משרד החינוך את בתי־הספר “לכמה ימים”, והשבוע חזר ופתח אותם – מה נשתנה?

מה יודע היום בית־הספר לעשות להגנת הילדים שלא ידע לפני חודש? ומה נודע לו לפני חודש שלא היה ידוע בראש כל חוצות מאז אוגוסט?

אבל מאחר ששר החינוך¹ לא סמך על עצמו ולא העז לקחת אחריות, רץ ללוות אחריות מראש הממשלה ומשר הביטחון, ומאחר שגם הם לא העזו לשאת באחריות – החליטו לסגור.

ואז קרה הדבר. באותו הרגע התפרק הציבור והיה להרבה יחידים נמלטים מבוהלים כדי להישרד. והפתעת האזעקה הראשונה כבר הייתה כפולה: גם ההחשפות לטילי הנפץ וגם העלמותה של ההנהגה. וקשה לדעת פגיעתה של מי קשה יותר.

לא משרד החינוך ולא משרד ראש הממשלה ולא משרד הביטחון לא העזו לשאת באחריותם הכבדה לבהלה ולבריחה – ושלחו במקומם את הג"א להיות המנהיג לציבור המבוהל.

כל מה שנראה היום כמספיק לביטחון בית־הספר – לא היה בלתי ידוע גם לפני חודש. אילו רק חשבו, אילו רק נטלו אחריות, ואילו רק לא נסחפו באשליה הכפולה שהם עצמם הפיצו ברבים: שהטילים בסך־הכל פרימיטיביים ואינם מזיקים כל־כך, ושמייד כשיפלו הטילים הראשונים אנחנו נחסל אותם ואת שולחיהם.

דיבורי רהב ריקים אלה חסמו את המוח הקטן. חמישה החודשים להתכונן לא נוצלו. ואילו את רעל הפחד הקיומי ואת פיק הברכיים הציבורי – הפיצו ללא השב.

לא מרוב זהירות שלחו את הילדים ואת ההורים לשבת בבית אלא מחוסר מחשבה. ולא מרוב ראיית הנולד אלא מעיוורון פטלי. ולא מרוב אחריות אלא מנטישת עמדת הפיקוד.

ואילו הפחד הקיומי שנחשף איננו חוזר עוד לנרתיקו. הוא מחלחל פנימה ואינו מנבא טובות. והציבור כיוון שנתפורר ליחידים מופקרים – הפסיד בו ברגע איזה מיתוס גדול ומלכד, מין דבק שקשה לחדשו לאחר שנהרס. שתיקת ההנהגה ברגעים הקשים לא רק שמוטטה את ביטחון הציבור אלא הרחיקה לכת: היא נתנה רשות לנורמה משחיתת־עם.

השותק הדגול

כשלראש הממשלה אין מה להגיד הוא לא מדבר. כך הסבירו השבוע בלשכתו. וכעת אין לו מה להגיד.

אין לו מה להגיד כעת לכן אינו מדבר. כעת אין לו מה להגיד לכן אינו מדבר. ואינו מדבר כעת כי אין לו מה להגיד.

חכו עד שידבר והאמינו: באמת אין לו מה להגיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 29.1.91