לוגו
על השימוש הנלוז בסיפורים ובשירים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אל הסיפורים והשירים, אולי מפני שהם המילוליים מכל האמנויות, נטפלים, ובכמובן מאליו, שבלולים אין־קץ, מאלה שדרכם להיצמד לכל מה שצומח. וכך, לעתים, באביב, כשהצמיחה אך זה התחילה פורצת, באים הם בהמוניהם, מטפסים בריריהם ומכסים את הצמח עד שנראה כמין עמוד עשוי שבלולים, וכאילו לא טרח ולא צמח אלא רק כדי לשאתם ולהיעלם תחתיהם: שלד גדוּש שבלולים, טוטם שבלולי. מייד כשתם מיץ החיים מן הצמח מגיעה גם שעת גלגולם, והם נופלים ארצה חומרים חומרים, ריקים ומלבינים סביב. סמל השממון והיאוש. ואילו הצמח המצוּץ ההוא רק לעתים רחוקות, ובדי סבל, יתחזק וינסה להוציא עלה עקום פה עלה מעוך שם.

זה בערך הקשר שבין הספרות ובין ״תרבות״ השבלולים שנטפלת אליה ועוטפת אותה. וכך, וכאילו הוסכם מעולם שהספרות אינה אלא כדי לשאת עליה את כל מיני שבלולי התיזות המוכנות, כגון שהספרות היא כדי לתת איורים צבעוניים להיסטוריונים, או כדי לתת דוגמאות ציוריות לסוציולוגים, או כדי לספק ״מקרים״ עסיסיים לפסיכולוגים, ותמיד כדי להוכיח הוכחה מן החיים על־ידי הוכחה מן הספרות.

אלמלא שהספרות איננה החיים, ואיננה תעודה על החיים, ולא מסמך על החיים ולא ציור מן החיים. והחיים אינם אלא רק כמין מיכרה חומרים עשיר שממנו גוחנת הספרות ולוקחת לה אל הבצק שלה ואופה ממנו, לפי דרכה, דברים שבחיים אינם, כדרך הלחם, למשל, שמעולם לא צמח בשום שדה, אלא קמו וטרחו ועשו אותו מדברים שאמנם היו פעם בשדה אבל לאחר שעברו טיפולים וגלגולים והפכו לבסוף לכיכר של הווה שאין לו עבר.

אפילו ״שירים שימושיים״ אינם כמובן אלא רק מטאפורה להכעיס, ואילו ״ספרות שימושית״ זה כבר נשמע כאינוּס הספרות לשמש שימוש שלא כדרכה. והנסיון הנפוץ להראות בעזרת הספרות איך חיו היהודים בגליציה לפני מאה שנה, או מה היה מראה הפלמ׳׳חניק ובלוריתו לפני חמישים שנה, או איך היתה תל אביב לפני שלושים שנה לפי יעקב שבתאי, או מה היה יחס היהודים אל הערבים ואיך השתנה מאז ועד אתמול – אלא שכל זה כמוהו כנסיון לתקוע מסמר בקיר בעזרת כינור.

כזה הוא גם הנסיון הרווח להבין את הפסיכולוגיה של הירשל מסיפור פשוט, או את קיפוחה של האשה משירי רחל, או את הפחדים הקיומיים משמחת עניים – וכיוצא בזה את היחס אל הביטחון או את שינוי האידיאולוגיה בישוב ובמדינה, לפי עדויות של סיפורים ושירים – זהו בדיוק הנסיון להחזיר את הלחם אל שיבולי השדה, כלומר, לעשות את ההיפוך הבלתי אפשרי, ולהשחית ככה את הלחם על לא עוול בו. רק מפני שהסיפור נחשב כעוד כתבה בעיתון או כעוד מובאה מתעודה היסטורית, אם לא כמין איור מעושר שמחליף את דלות החומר המקומוני, ואת יובש המסמך המשרדי, מתוך הנחה שאת מה שהכתבה והמסמך אומרים פשוט ובמסירה ישירה, אומרת גם הספרות אלא שבהתחכמויות, ובתעלולי להטוטן או מוקיון או בכיין.

שתי טעויות נפוצות ביסוד התפיסה הרווחת הזאת. רווחת עד שנראית כאילו היא באמת טבע הדברים.

האחת – המלים. הכתבות והמסמכים כתובים במלים והספרות כתובה במלים, משמע זו וזו מובנות כלשון אחת. אלא שבעוד שהכתבות והמסמכים כתובים במלים לשם תקשורת וכוחן לתקשר הוא עניינן, הספרות כתובה במלים לשם גרימת נוכחות, וכוחן ליצור היענות אישית מיוחדת – הוא עניינן. אותן המלים ואותו מילון יוצאים בשתי שליחויות, שאין ביניהם תהום אבל יש ביניהם מרחק שלעתים אינו ניכר כמעט ולעתים הוא עצום בריחוקו ובטלטלתו – מופלג משום דיבור לשם תקשורת.

והטעות האחרת, היא המימיזיס המפורסם, שאומר כי הספרות והאמנות הם תמיד חיקוי המציאות. וגם לאחר שרבים כבר זזו מזה, והבינו שהחיקוי הוא רק אמצעי ולא מטרה, עדיין רוב העולם מאמין, לומד ומלמד, שסיפור ושיר הם כדי ״לאמור את מצבו של האדם״ ולהציג במלים את מה שהמציאות מציגה בישנוּת הווייתה. וכך, אם הספרות מעתיקה את המציאות, מצלמת ומשכפלת אותה, ואפילו אם במידות מעוותות, למה לא ניקח את ההעתקה הזאת, את תצלומה או את שיכפולה, אפילו היא מעוות משהו, או מעורבת בבדיות ובהזיות, או עמומה משהו, ולא בלי אותו סילוף רגשני, גם לאחר כל זה, עדיין היא תיעודה של המציאות, ושיקופם של החיים, ולפיכך יש בהם תמיד גם היסטוריה, גם ביוגרפיה והם גם מסמך, ומאחר שהכותב היה כנראה אדם רגיש אולי גם אבחוניו רגישים, וגם אם הכל חשוד באי אמינות, עדיין הוא מסמך שווה ציטוט, ואולי דווקא בגלל הרתוריקה הסהרורית שלו.

קשה לעקור טעות אחת לא כל שכן שתיים. הקורא הרגיל לעולם לא יאמין שהסיפור אינו כתבה או איור למציאות, והקורא המיומן לא ירצה להפסיד מקור כתוב, שגם כשעקום משהו, פוטר מלהתחיל לרוץ אחר המציאות ולחפש בה ובנבכיה.

וכך, כשמבקש ההיסטוריון, למשל, לתאר תקופה, קל לו ללכת אל איזה רומן בן התקופה ואל איזה שיר בן הזמן – ושם כבר מוכן לו הכל כתוב יפה וכשר להירשם בביבליוגרפיה, במקום להתחיל לצאת החוצה לחטט בעפר המציאות ולפשפש בעכירות החיים.

בוודאי, אי אפשר להכחיש שבכל סיפור ושיר יש לקיחות מן המציאות ועדויות מן החיים, אבל מה שעושה אותו לסיפור או לשיר, אינו איך שיקם איזה מציאות אלא איך הוא, הסיפור, עשוי: מה עושה את הסיפור לסיפור. לא איך הוחזרה איזו מציאות שהיתה, אלא איך נבנתה מציאות חדשה שמעולם לא היתה ככה לצד המציאות שהיתה ככה – מין מציאות שנעשתה על־ידי מלים, על־ידי תיזמור חומרים, הן חומרי מציאות והן חומרי מיבדה, ועל־ידי צירופים ופירוקים, ועל־ידי הדגשים ומחיקות, ועל־ידי כל תחבולות הסיפר, עד שהמציאות משתנה ויוצאת מתחומיה הריאליים, גם כשהיא נראית לכאורה כדיווח נאמן, ונשאר רק האופן המיוחד הזה שעושה את הסיפור לסיפור ומפלה בינו ובין כל דבר כתוב אחר. ולפיכך אין עוד שאלה על המציאות אלא רק על האופן שהסיפור מסופר: איך הוא כתוב, זו השאלה, איך זה נאמר, בלי להניח מקום למחאה אם רק האופן לבדו עושה סיפור ולא התוכן, מפני שאין בעולם אופן בלי תוכן כמו שאין צורה בלי חומר, וזה, האופן הזה, הוא השאור שבעיסה שעושה את הסיפור לסיפור, ולא לעוד דבר אחד מכל הדברים הכתובים שבעולם.

יוצא שהסיפור אינו נמדד לפי הצלחתו כשיכפול העולם, אלא בעיקר לפי איכות דיבורו. מין דיבור מיוחד שמלבד שעושה עולם חדש גם עושה לעתים לקורא שיוכל למצוא את הדיבור המוצפן של עצמו, ושכעת הוא נפתח אליו מתגלה מואר מן העמימות האפלה שבתוכה היה מקופל נידח.

התקשורת מוסיפה מידע, הנוכחות מעוררת אמפטיה שבונה את קשבו המיוחד של הנוכח, בתוך כדי היכנסו לעולם שהוקם לצד המציאות שנשארה לה בחוץ. כעת יכול גם להרגיש את הרווחה של היות יודע לדבר.

אולי זה נשמע מיסטי משהו ורומנטי מדי מהיות אמין, אבל מי שנפתח פעם לסיפור יודע מה הדבר. ואילו לקחת סיפור ולהחזירו להיות תקשורת, זה כמו לקחת את הכד המעוצב יפה ולהחזירו אל בור הטיט שממנו נעצב, ומאחר שאי־אפשר להחזיר, לוחצים ושוברים את המעשה הגמור למכיתות – וזה בדיוק מה שעושים לספרות כשמשתמשים בה לשם התיעוד והמיסמכות.

הדוגמה המפורסמת של שימוש מפסיד כזה, היא דוגמת פרויד שהלך לראות את יצירות ליאונרדו דה־וינצ׳י או מיכלאנג’לו, ואיך התגלה שם עוורנו של החכם וחירשותו של המקשיב לדיבור המיוחד של האמנות. לא היה בתגובתו שום יפה, שום התפעלות, שום נירגשות של נוכחות חדשה, שום היענות של אמפטיה. דיבורה של היצירה נחסם בדיבורו המוכן מראש והפך להיות איור שימושי לאיזה תיזות מוכנות מראש שהיו לו.

וכולנו רואים יום יום איך בני־אדם אינם יודעים לדבר גם כשהם מדברים לרוב. מדהים למצוא איך כל־כך הרבה אנשים הם עילגי דיבור, ואיך הם בורחים תמיד אל הקלישאות המתגלגלות ברחוב, ובאוויר, ובשיחות, כל אותם ה״משהו״, כל אותם ה׳׳עשר!׳׳, ה״בוא נאמר״, ה׳׳לגבי׳׳, ה״כזה כאילו״, ״מעל־ומעבר״, ״אין לו אח ורע״, ״לא יעלה על הדעת״, ״כזה או אחר״, וכל שאר רזון השימושים שיש לאדם כדי להצליח להימלט מאין כוחו לאמור אמירה, והכל נישאר מקופל כעובר שלא יצא לאור.

תמיד יש באוויר זרעונים פורחים של קלישאות האופנה, פורחים לחלל מפי מעצבי אופנת האין־דיבור, פורחים ממדורי העיתונים, מבדרני השידורים, מן המקומונים, מן המשא־ומתן היומיומי, וגם, בעקיפין ובמישרין, מפליטת איפיוני כתבני הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והמדע להמונים. ורק בסיפור או בשיר, כשהם סיפור או שיר, ולא התחליפים התקשורתיים, מרבי העלילה השוצפת, ושופכי החומר לשיחות הרכילות, פתאום נפתח הדיבור הנכון. הדיבור המשחרר דיבור. שעליו אומר אדם, הלא לזה חכיתי כבר זמן רב. הלא את זה ידעתי ורק לא ידעתי לדבר. הנה כעת זה מתממש לו מן האמבר האפל של הלא מדבר ולא נשמע, וכעת עולה מן החדר האטום דיבור נכון.

הוסף על זה שהעולם לא מאמין שלסיפור ולשיר אין שום ״מסר״ למסור, ולא מאמין שאם יש ׳׳מסר״ הרי זה לא סיפור ולא שיר, אולי זו רק מודעה, פרסומת או תעמולה, מפני שלסיפור ולשיר אין שום מסר למסור ולא שום בשורה לבשר. פעם, לא מכבר, עוד התיימרו להתגאות שאכן כן, שיש בה בספרות מסר ויש בה בשורה לאדם, אבל זה מכבר חדלו מזה, והסיפורים והשירים חדלו מהיות נושאי דגלים ושליחי בשורות, ומצד זה אין עוד בהם שום הבאת תועלת, לא שמץ נחמה ליגע ולא כלום עידוד לחרד, וכל מה שיש בהם בסיפורים ובשירים כשהם סיפורים ושירים, הוא רק אותו אופן מיוחד של אמירה, אמירה שעושה קשב, אמירה שמשמעותה נפתחת אחרת לכל אדם, ומתפרשת לו ככל חירותו לפרש. זה קשב לדיבור שאמינותו ניכרת בו, שיכול גם להעלות את דיבורו של הקורא, מפני שסיפור לעולם אינו רק זה שנכתב, אלא הוא גם זה שנקרא. והקורא, כשהסיפור כתוב טוב ונקרא טוב, מוצא בו גם את דיבורו שלו הבושש לבוא. פתאום וזה בא, שפתיו לא נעות והנה זה הולך ונאמר.

והדיבור, לא על־ידי הדהמה, ולא על־ידי הקסמה, וגם לא על־ידי החנפה, או המתקה בקצת קיטש לפתאים, אלא דיבור המתכוון לקורא שווה־ערך, חכם כמוהו ויודע לא פחות ממנו, דיבור שמוצא את האופן לפנות, את הטון הנכון, את הגודש המספיק, את המוסיקה ההולמת, ובעיקר את התיזמור של כל הדברים שעושים את הסיפור הזה, ואת סוד כוחו לתפוס את הקשב הנכון, לא את הקשב הדחפני של רודף העלילה ושל השינויים המהירים, ולא את הקשב שמגרים בגירויים, ולא את הקשב המשתעשע במה שנחשב משעשע, אלא, בעיקר, את הקשב שעושה את מיטב ההיענות לפניית הדיבור, עד שיהיה אדם יודע כי הנה כעת נאמר דבר, שהנה נמצא לו הדיבור שלו.

מפני שתמיד כל סיפור הוא של שניים, ואם הוא ביוגרפיה הריהו ביוגרפיה של שניים, ביוגרפיה שפוגשת ביוגרפיה, ושבלי הביוגרפיה השנייה, עם כל שונותה, נשארת הביוגרפיה הראשונה ערירית, כתווים שאין מנגנים אותם או כשדה שלא היה עליו גשם.

וכך, בתוך עולם של כתיבות וכתבות, ושל פרסומי מידע ודעת, לרבות כל אותם ה״פייפרים׳׳ של האקדמיה, נשאר הסיפור ככתיבה של חירות, ואם לא חירות גמורה הרי חירות מרובה. עוף נודד היא מחשבת האדם. העולם דוחק בה להיכנס לכלובים המוכנים, על־ידי ה״חינוך׳׳. ההרגל והעצלות, אלא שכתיבה בדפוסי ״ההוראות למחברים״, אינה מקום לחפש בו מחשבה. למחשבה חיה יש גם דיבור חי. ואילו כל דפוס מוכן או דגם מופת או טופס מאושר – הוא זה שמביא לעולם את הניירות אין־סוף שאין לאיש חפץ בהם, ואילו רק בכתיבה בדיבור שעוד לא נשמע כמוהו, ובסדר שרק כעת נוסד, אפשר לצפות למצוא מחשבה חיה שמביאה חיים. האם לא זו הסיבה למה הפּייפרים של האוניברסיטאות נידחסים בהמוניהם למיסדרי הבינוניות שסותמים את יכולת המחשבה היוצרת, ומשאירים את כל שיממון הכתבים של צייתני הכללים, כמצבות לזכר הבינוני האלמוני.

אבל, אולי גם לאחר כל ההסברים האלה, עדיין לא נתפס ברור ההבדל בין כתיבה שהיא סיפור ושיר, ובין כתיבה שהיא תיעוד ומסמך וטופס שימושי – ומהו, לאחר הכל, ההבדל בין כתיבה לשם התקשורת ובין כתיבה לשם הנוכחות, ואפשר שעדיין ההבדל נראה מתחמק, והסימן המפלה בין לשון זו ולשון זו אינו חד־ומובהק – מפני שיש באמת איזור משותף וחופף ביז שתי הכתיבות ואין הן חתוכות זו מזו. ואף־על־פי־כן, סיפורים אינם כדי לשחזר מציאות ואינם תעודות על החיים, אלא הם מקימים עולם מעשה ידי אדם לצד העולם מעשה ידי הבורא, עולם בדוי על־יד העולם הממשי, עולם של אשליה עשוי מדיבור, ודיבור שמחכה לדיבורו של הקורא כדי להרטיב את שושנת יריחו הסגורה עד למלוא היפתחה, ויחד להפוך את ההיפתחות הזאת לממשות ריאלית, באותה ממשות ריאלית שמתקיימת על־ידי המנגנים כל משך נגינת התווים.

ושמא אין טוב בנקודה הזאת אלא להסתתר מאחורי גבו של ת.ס. אליוט שנחשב בזמנו בר־סמכא מפוכח שלשונו ברורה ובהירה ולא חמקנית, ולהניח לו שיחזור ויאמר מה שכבר אמר לפני כחמשים שנה, ככה: ״בכל שירה גדולה יש דבר־מה שחייב להישאר בלתי־ידוע… משהו שאין להסבירו לגמרי על־ידי משהו שקרה קודם לכן…׳׳; וש״להבין שיר אין משמעו אלא רק ליהנות ממנו, מהסיבות הנכונותֵ.״; באופן שאם תשאלו ״מה תפקידה של השירה?״ – שאל אליוט והשיב – ״תפקידה הוא להביא הנאה. ואם תשאלו איזה סוג של הנאה? אוכל לענות רק: אותה ההנאה שמעניקה השירה״ וזה הכל.

שאומר, היזהרו לכם מהפוך את השירה לתקשורת שימושית, למיסמך על המציאות ולתעודה על החיים גם כשמתגרד לעשות כך, ויישאר כל ה״נאָרטיב״ להיסטוריונים, וכל ״השיח״ למבקרי האמנות, וכל ה״דקונסטרוקציה״ לספר הבדיחה והחידוד – ואילו הסיפורים והשירים יישארו לשימוש הבלתי נלוז, להנאה מהם ומדיבורם ומאיכותם ומעוצבם ומיופים – ותהיה לנו ספרות חייה בלי שבלולים נטפלים עליה.


יזהר סמילנסקי, דבר, 7.4.95