לוגו
"עגל הזהב" לאילף ופטרוב, עברית: 1931
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.12.1971


איליה אילף הוא שמו הספרותי של אליהו פיינזילבר, הומוריסט יהודי רוסי, שנולד באודיסה בשנת 1897 ומת ב־1937 ממחלת השחפת.

יחד עם יבגני פטרוב, הוא יבגני קאטייב (1903–1942), אף הוא יליד אודיסה, אחיו של המספר והמחזאי הרוסי ואלנטין קאטייב, החל אילף כותב בשנות העשרים ספרים הומוריסטיים. שני הספרים הידועים ביותר שהוציא מתחת ידיו הצמד אילף ופטרוב הם “שתים־עשרה הכורסאות” (1928, תורגם לעברית ב־1951), ו“עגל הזהב” (1931). הלעג שלהם עורר את חמת השלטון הרוסי, והם נפסלו. אילף מת במחלה, ולאחר מותו כתב פטרוב: “עתה עליי להתחיל הכול מחדש.” פטרוב שימש כתב צבאי במלחמת־העולם השנייה, ונהרג בימי המצור על סבאסטופול.

בשני הספרים מתואר נוכל ממולח בשם אוסטאפ בנדר. בשום מקום לא נאמר עליו בפירוש שהוא יהודי. ואולם טברסקי, בלכסיקון שלו לספרות העולם, יודע לספר כי מעצם תיאורו של רב־נוכל זה ברור שיהודי הוא, ויהדותו היא דבר המובן־מאליו לקוראים. אוסטאפ בנדר נעשה שם־דבר בספרות הסובייטית, וסגנון שני הספרים נעשה מקובל באורח־הדיבור של הנוער הרוסי הלומד.

אוסטאפ בנדר הוא נוכל נחמד. דמותו משמשת, כמובן, אמצעי לביקורת חברתית של החיים ברוסיה. בנדר הוא “קומבינאטור” גדול. הוא מציג עצמו כבנו של אחד מגיבורי המהפכה וזוכה בסיוע ציבורי בכל עיר שאליה הוא נקלע. הוא נוסע חסר־פרוטה במכונית מרופטת, יחד עם כמה ארחי־פרחי הנלווים אליו ונעשים עוזריו. הבנזין? כמאמרו: “הבנזין שלכם – האידיאות שלנו.”

הם נוסעים לפני מירוץ מכוניות ממשלתי גדול, שעליו קרא בנדר בעיתונים, ובכל עיירה שאליה הם מגיעים הם זוכים בבנזין, בכבוד ובארוחות חגיגיות בתור נוסעי המכונית הראשונה במירוץ.

ה“אידיאה פיקס” של בנדר היא שעליו להשיג מיליון רובל ויהי מה. סכומים קטנים אינם נחשבים בעיניו. והנה נמצא גם המיליונר, שממנו אפשר לקחת את המיליון: שמו קורייקו, איש בעל עבר מפוקפק של מעילות ומעשי־רמייה, המחזיק את המיליונים שלו במזוודה ישנה במחלקה לשמירת חפצים של תחנת־הרכבת, ולמחייתו הוא עובד כפקיד צנוע במוסד ציבורי סובייטי. בנדר מנהל מערכה שלימה של הפחדות, סחיטות ואיומים, כדי להוציא לפחות מיליון רובלים מכיסו של קורייקו.

“הרקולס”, המוסד לאספקת עצים, שבו עובד קורייקו, נגוע בשחיתות מן המסד עד לטפחות. בהגיע ועדת חקירה לעיר, בורח מנהל־החשבונות באֵרלאגא לבית־המשוגעים. שם הוא פוגש חברה עליזה של “משוגעים” כמוהו, שסיבות טובות להם להיות בפנים ולא בחוץ.

“ברוסיה הסובייטית,” אומר אחד מהם, הטוען כי הוא קיוס יוליוס קיסר, “בית המשוגעים – הרי זה המקום היחידי, בו אפשר לו לאדם נורמאלי לחיות. השאר ‘באֵדאלם’ פרוע. לא, עם הבולשביקים אינני רוצה לחיות, מוטב שאחיה כאן במחיצתם של משוגעים שכיחים. אלו לכל הפחות אינם בונים את הסוציאליזם, ועוד מכלכלים כאן. ואילו שם, בבאדאלם שלהם, חייבים לעבוד. כאן אצלי, סוף־כל־סוף, יש חופש פרטי. חופש המצפון. חופש הדיבור…”

ואמנם, בראות קיוס יוליוס סטארוחאמסקי את הסניטר עובר, הוא צועק בקול חד:

“תחי האסיפה המכוננת! כולם אל הפורום! וגם אתה, ברוטוס, התמכרת לעובדים האחראים!”

ובפנותו אל באֵרגאלא, הפנקסן, המתחפש למשנה־למלך של הודו, הוא מוסיף:

“הראה? אשר אני רוצה אני קורא. ונסה־נא זאת ברחוב.” (עמ' 139–140).

ואולם, כפי שאמר לאחרונה קוסיגין: “הרופאים שלנו יודעים טוב יותר מן הכתבים במערב מיהו חולה־נפש.” כשחזר למוסד מנהלו הפרופסור טיטאנושקין, הוא מצווה לגרש לרחוב את המתחפשים. ואמנם מאושרים הם, שלא נמצא להם מקום בבית חולי־הנפש, שבו נכלאים האמן־הסופר, גיבור ספרו של בולגאקוב “השטן במוסקבה”, או הסופרים ואנשי־הרוח שעל גורלם נשאל קוסיגין.

אוסטאפ אברהמוביץ' בנדר ממשיך בניסיונותיו להשיג את המיליון. לאחר הרפתקאות נוספות, הוא מקבל את המיליון מאת קרוייקו, בטכס חנוכת מסילת־הברזל הטראנס־סיבירית, תמורת תיק מסמכים שצבר על מעלליו המפוקפקים של קרוויקו.

השניים מתיידדים ויוצאים “לעשות חיים” בכסף. מתברר שעגל־הזהב הכזיב. ברוסיה הסובייטית של שנות העשרים אין מה לעשות בכסף. אין מה לקנות: ומה שמצוי הוא תוצרת פגומה. בתי־המלון הטובים, המטוסים, מקומות הבילוי, הכול שמור לאנשי־השררה ובעלי־הקשרים, ואפילו הכסף אינו עוזר ללא ה“פרוטקציה” הדרושה.

כאשר בנדר מתפאר בהראותו את המיליון שלו, בורחים מפניו האנשים כמפני מגיפה. חוששים מפני עניין לא־כשר. סופו של בנדר שהוא מחליף את מיליון הרובלים שלו בחפצי זהב ויהלומים ומעילי־פרווה, ולבוש ומעוטף בכל אלה הוא מנסה, בליל חורף, לגנוב את הגבול לרומניה על־פני הדנייפר הקפוא.

בפני חיילי הספר הרומניים הוא מכריז: “טראיאסקא רומאניא מאריא! תחי רומניה הגדולה! אני פרופסור ותיק, שנמלט ממרתפי הצ’אֵקא במוסקבה!” – אך הם שודדים את אוצרותיו ומשלחים אותו בחוסר־כל בחזרה על־פני הנהר הקפוא אל החוף הרוסי.


סיום הספר עומד בסימן חינוכי־סובייטי: עגל־הזהב מוכרח להכזיב. הנוכל אי אפשר שינצח ואוסטאפ בנדר ייאלץ, מן־הסתם למצוא לו מקצוע פרודוקטיבי.

קשה להשתחרר מן הרושם שהסוף הודבק לספר בידי המחברים, אשר חששו להיאשם בסטייה חמורה מדי מן הקו הרשמי, ובהצדקת דמות ריאקציונית ופאראזיטית. אבל שמחת־החיים הפרועה, יחד עם החוכמה העצובה, שבאמצעותן הם מתארים את עלילותיו המופלאות של אוסטאפ בנדר, מראות עד כמה מחבבים שני המחברים את גיבורם הנוכל, וכיצד הם רואים בו ובדרך־חייו אולי תגובה יחידה של שפיות־דעת ויושר למול חברה שבתוכה הוא חי. אמנם אין זה ספר גדול, וגם תירגומו העברי רע מאוד והדפסתו מלאה שיבושים – ובכל־זאת הוא מעורר לעיתים קינאה, ממש כמו ספריו של בולגאקוב, או של סולז’ניצין.

נראה שגדולתו של העם הרוסי היא בכך שדור אחר דור קמים מתוכו סופרים בעלי שיעור־קומה, אשר בתארם ביושר־לב את המציאות המרה והמדכאה, הם מחבבים על הקורא את הנשמה הרוסית, על כל נפתוליה ואנושיותה הנעלה, וגורמים לו שיאהב את העולם המתואר בספרים ויזדהה עם הסבל שבו.

תהא זו התפנקות אכזרית לומר, כי נחוצות עשרות שנים של משטר כמו ברוסיה, כדי שתחת ידו הקשה תצמח ספרות אנושית גדולה וסאטירה בעלת־ערך. ורק סופרים מעטים שרואים עצמם גאונים יאמרו שהמחיר כדאי.

ובכל זאת מתבקשת לעיתים ההשוואה – ומה עם חיוניותם של הסאטירה ושל הרומאן הסאטירי הישראלי? החסרים אנו נושאים? ואולי נובע המחסור בסאטירה מכך שההומור ה“צברי” הוא לעיתים הומור של מרפקים, חיקוי ולעג־לזולת. רק במקרים נדירים, כמו “מלכת־האמבטיה”, פרץ לפתע לעג עצמי כן ומכאיב, אם גם לא תמיד שנון. ודומה שאפילו זה היה יותר מדי לטעמו השבע־ההיסטרי של הקהל העברי, הנשלט, כדברי שפינוזה, באמצעות הפחד והתקווה.


* איליא אילף ויבגני פטרוב: “עגל הזהב” רומן. מרוסית אליהו מיטוס. הוצאת תבל. 287 עמ'.