פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 12.12.1969

על פנאיט איסטרטי מספר רומן רולן בהקדמה לספר:

בימים הראשונים לינואר 1921 נשלח אליי מכתב מבית־החולים בניצה. המכתב נמצא במיטתו של אדם נואש, ששחט עצמו. לא קיוו עוד להצלתו. קראתי ונדהמתי לרושם הגאוניות. זו היתה רוח אש על פני שדות. זה היה וידוי של גורקי חדש מארצות הבלקן. הוא ניצל. חשקה נפשי לדעתו. התחילה חליפת מכתבים. היינו לרעים.

שמו איסטרטי, נולד בבראילה (רומניה) בשנת 1884. אביו יווני מבריח מכס, ואימו איכרה רומנייה, אישה נפלאה, שמנת־חלקה בחיים היתה עבודה בלתי־פוסקת. עם כל אהבתו אותה עזבהּ בנה בהיותו בן שתים־עשרה, משתקף אותו בולמוס הנדידה, או מוטב לומר, צורך תאווני לדעת ולאהבה.

עשרים שנה של חיי תעייה, הוללות, עבודה מפרכת, נדידה ועמל, בימות גשמים ובשרב קיץ, בלי מקלט לראשו, רדוף שומרי לילה, רעב וחולה, אכול צער ועוני, ידו בכול: מלצר, אופה, מסגר, חבתן, מכונן, בנאי, עובד בכביש, סבל, משרת מדביק־מודעות, צבע מצייר לוחות, עיתונאי, צלם. נסחף מזמן לזמן בתנועות ריבולוציוניות. עובר את מצרים, סוריה, יפו, ביירות, דמשק והלבנון, יוון, איטליה. תכופות בלי פרוטה בכיס. הוא מתחבא בירכתי ספינה, בדרך נגלה עוונו והושלך בחוף הראשון. מחוסר כול, הוא רוכש עולם מלא של זיכרונות, ומרמה את רעבונו בקריאה תאוונית, בעיקר גאוני רוסיה וסופרי המערב.

מספֵּר מלידה, מספר מזרחי, מוקסם ומתלהב מסיפוריו הוא, ומשתעבד להם כל כך, עד שבהחלו פעם את סיפורו לא ידע איש, ואף הוא עצמו, אם יארך שעה או אלף לילה ואחד, הדנוב בנפתוליו…

גאוניות של מספר, שאין לה מעצור, עד שגם במכתבו על סף מיתתו הוא מפסיק את דברי התלונה והייאוש, כדי לספר מקרה מגוחך מחייו בעבר.

השפעתי עליו שירשום לו חלק מסיפוריו. הוא התחיל בעבודה רבה, שפרייה עד עכשיו הם שני ספרים. רמז לחייו הוא: יצירותיו כמו חייו מנחה על מזבח הידידות הן: כי זוהי חולשתו הקדושה. בכל דרכו הארוכה הוא מתעכב לזיכרון פרצופים שפגש: כל אחד עם רזי גורלו, והוא מבקש לחשוף אותם.

עד כאן דברי רומן רולן. הספר מורכב משלושה סיפורים, שהם כשלושה חלקים קצרים של רומן אחד: 1. סטברו. 2. קירה קירלינה. 3. דרגומיר.

איסטרטי מעניק לסיפורו כותרת־מישנה – “מסיפוריו של אדריאן זוגרף”. אדריאן הוא נער בבראילה (עיר הולדתו של איסטרטי), ומבעד לעיניו רוקם איסטרטי את סיפור המסגרת. לאדריאן יש אם דאגנית, וחבר בשם מיכאל. בחוצות העיר מסתובב רוכל זקן של מי־לימון ושמו סטברו, ובעיניו מבט חשוד, דמוני והרפתקני. שני הנערים מצטרפים אל סטברו הלץ במסע ליריד הסמוך, כדי למכור סופגניות ומי־לימון. בדרך הם ישנים באסם, וסטברו מנסה בחשיכה דבר אל אדריאן התם. מיכאל מגן על חברו, וסטברו, אשר בוש בתאוותו הנלוזה, מרגיש צורך לספר לשני הנערים כיצד הגיע למצבו העלוב.

מכאן ואילך נעשה סטברו המספר, ואילו אדריאן, הפוגשו פעם במסע ליריד ופעם, לאחר שנים, במסעדה יהודית־רומנית בקהיר – נעשה רק לעד השומע את דברי המספר.

“סטברו”, הסיפור הראשון – הינו אחרון על פי סדר פרקי חייו של סטברו, אם כי בסיפור המסגרת של “דרגומיר” מצויין פרק חדש נוסף בחיי סטברו, שהגיע לקהיר.

“קירה קירלינה” הוא הפרק הראשון בחיי סטברו, ואילו הסיפור שמספר סטברו ב“דרגומיר” הוא החולייה המקשרת בין הפרק הראשון לפרק השלישי של חייו.

קורותיו של סטברו, על פי שלושת הסיפורים, כך הן:

שמו של סטברו בילדותו היה דרגומיר. הוא נולד לאם שאביה היה תורכי ואימה רומנייה, ולאב שהיה כנראה תורכי, וימי ילדותו עברו עליו ברומניה, תחת שלטון התורכים.

אחותו, קירה קירלינה, ואימו – היו נשות־שעשועים, וקיבלו בביתן אורחים מבין עשירי העיר – תורכים, יוונים וגם רומנים.

האב, שהיה נפח, גר עם בניו הבוגרים בפרבר אחר של העיר, והיה בא לבית האישה רק כדי להרביץ בה על המשתאות וריקודי־הבטן שהיא עורכת עם עוגביה. באחת מהתפרצויות זעמו הוא כולא את האם במרתף, סוגר את קירה היפהפייה בארגז, ולוקח איתו את דרגומיר לבית־המלאכה, שם מתעללים בו אחיו הגדולים ויתר הפועלים.

דרגומיר בורח, משחרר את אחותו ואת אימו, והם בורחים מן העיר. אימו הולכת לקרוא לעזרת שני אחיה, ומאז היא נעלמת לעד מעיני דרגומיר. אחיה החורגים של האם, שהיו תורכים גמורים מאחר שנולדו לאימהות תורכיות – מסתירים את שני הילדים, ונוקמים את נקמתם.

דרגומיר ואחותו מתפתים לאפנדי תורכי, בעל ספינה, המסית אותם לנסוע עימו לסטמבול כדי לחפש את אימם. את קירה היפה מוכר האפנדי להרמון השולטן, או לבית־זונות, ואילו את דרגומיר הוא עושה לנער־שעשועיו.

מכאן נפתחת בפני דרגומיר פרשת ייסורים וניוון. הוא בורח מן האפנדי רק כדי ליפול בזרועותיו של אפנדי אחר, ואף שהוא מוקף בעושר, הריהו אסיר תאוותיהם של תורכים מושחתים, וחולם כל העת לברוח ולמצוא את אימו ואת אחותו האהובות עליו מכול. בנדודיו הוא מגיע לדמשק, שם הוא מקבל את השם סטברו. יום אחד הוא מדמה לראות במרכבה סגורה של אחת מנשות הרמונו של אפנדי עשיר את אחותו קירה, אך בנסותו לפרוץ אל הארמון הוא נתפס ומוכה, ולאחר ניסיון שני בפעם אחרת אף מושלך לבית־סוהר ונעשה שם שגלם של כל אסירי התא, הנוהגים בו באכזריות, ורבים ביניהם על גופו הרך והצעיר.

ברע לו עומד להצילו ידיד קשיש, ברבה־יני שמו, שהיה מורה בעיירה יוונית ו“מחמת שגיאה תאוותנית אחת נאסר לשנתיים ופקעה זכות הוראתו.” ברבה־יני גולה לדמשק ונעשה מוכר משקה הקרוי “סליפ” [כנראה סחלב]: את מקצועו ואהבתו הוא מחלק עם דרגומיר־סטברו, ופודה אותו מבית הסוהר. יחד הם נודדים כמה שנים בדרכי המזרח, ואף ללבנון מגיעים, אלא ששם מת ברבה־יני, הפילוסוף־העני, אוהב האנושות המושחת וטוב־הלב, ובא הקץ לימיו המאושרים של סטברו בחיק ידידו, מחנכו ואוהבו.

סטברו מחליט לחזור לעיר מגוריו, בראילה, בתור נתין תורכי, והוא בן עשרים ושתיים, ואיש מכל בני גילו בימי ילדותו אינו זוכרו ואינו מכירו עוד. אפילו דיבורו הרומני משובש. לאחר תקופה קצרה בה הוא ממשיך במימכר ה“סליפ”, הוא קונה תעודות רומניות, ונעשה ל“דומנול” (אדון) איזבורגו, סוחר בנחושת מדמשק.

הוא נעשה בן־בית במשפחה עשירה, בעלי בית־מרזח, ומתאהב בבתם היפה סינקוצה. אבי המשפחה חפץ להשיאו לבתו, ואולם סטברו־איזבורגו שבוי בפחדי עברו המסולף, ופוחד מפני המגע עם הנערה האוהבת אותו.

לבסוף הוא מעיז ומתחתן, אולם בליל הייחוד, עת אשר כל בני המשפחה עומדים בחוץ ומחכים לאות אובדן הבתולים על יצוע החתונה – הוא מתעלף בחדר, מול עיני אשתו הצעירה, ונחלה לחודשים ארוכים. אשתו הצעירה ממשיכה לאהוב אותו, ולאט לאט הוא מקווה להחלים בכל המובנים ולהסתגל אליה, אולם אחיה ואביה מנדים אותו, ומצליחים לבסוף אף לגלות את זהותו האמיתית, – הוא סטברו מוכר הסליפ, הנודע במשכב זכר. הם מגרשים אותו בחרפה ובמכות מן הבית, ולאחר ארבעה ימים נודע לו כי טינקוצה היפה לא יכלה לעמוד בעלבונה, גלי הדנובה פלטו את גופתה.

שנים רבות ממשיך סטברו במקצועו, מוכר סליפ ומי־לימון, וזוכר באהבה את אשתו המסכנה.

ארבע שנים לאחר המסע עם שני הנערים ליריד, פוגשו אדריאן במסעדה יהודית־רומנית בקהיר, נדהם למראה ירידתו, מזמינו לארוחה, ואחר כך לחדרו, ושומע מפיו את סיפור קורותיו מיום בריחתו מספינת נזים־אפנדי בסטמבול ועוד למותו של ברבה־יני.

הסיפור החושני, מלא האווירה והעלילה, קסום־המזרח, אנושי וציורי, – מזכיר ספר ידוע של סופר יווני בן־תקופתנו, “זורבה היווני”. ואולם איסטרטי אינו צריך להשוואות כדי שיוכר ערכו. ספרו עומד בזכות עצמו, ורב חינו.

* פנאיט איסטרטי: “קירה קירלינה, מסיפורי אדריאן זוגרף”, תרגם ישראל זמורה. מבוא מאת רומן רולן. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ“ז [1927], בעריכת אשר ברש. קס”ז עמ'.