פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.6.1970
“בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת סואץ,” מספר יהודה בורלא בפתיחת ספרו, “השתתפתי בתור מתורגמן לשר־מאה גרמני. המסע במדבר צריך היה להימשך עשרה ימים מהלך רגל, זאת ידע כל הצבא בדאבון לב. אגפנו, האגף השמאלי, חמישה בטליונים, שירך דרכו בשיממון – ולשוננו בצמא נשתה. לשווא תרו ימים שלמים אלפי עיניים בכיליון־צימאון וחיפשו בכל הדרך הנשמה אמת־ירק אחת או עלה־עשב.”
לצבא זה, שהונהג בידי ג’מל פחה, היתה מטרה צבאית מוגדרת: לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים. כנראה קיווה כי בעקבות התקפתו ימרדו המצרים באנגלים. הוא קרא ל“מלחמת קודש” וגייס כוחות רבים מבין ערביי ארץ־ישראל. בערב המסע על הסואץ הלהיב את הערבים לקראת המלחמה ב“כופרים”. מסופר בספרי ההיסטוריה כי תהלוכות וחגיגות נערכו ביפו. קישטו גמל, כלב ושור בדגליהן של רוסיה, צרפת ואנגליה. העבירו את הבהמות בחוצות העיר, והאספסוף התעלל בהן, כדי להפגין את רגשות הבוז למעצמות־ההסכמה.
ב־15 בינואר 1915 יצא ג’מל פחה עם מפקדתו למדבר סיני, וב־3 בפברואר נערכה ההתקפה הראשונה על הסואץ, שנכשלה ונהדפה. את היישוב העברי בארץ גזלו התורכים ושדדו, החרימו רכוש וסחורות, לקחו סוסים ופרדות, עגלות וכלי־עבודה, שעורה וצרכי־מזון, הטילו מס־מלחמה, הכול כדי לסייע למסע הכושל לסואץ.
זו הבימה לסיפורו של בורלא. רכוב על גמל עושה המתורגמן היהודי את דרכו עם הצבא לקלעת־אל־גבל. בדרך הוא מתיידד עם מורה הדרך של המחנה, בדווי בשם עַבְּד. עבד מספר לחווג’ה דאוד (הוא שם המספר) את קורות חייו. רוכבים שניהם בלילה על הגמלים, ופרקי המסע הצבאי מלווים את סיפורו של עבד כמנגינת רקע. אין אנו יודעים על ראשיתו של המסע, גם לא מסופר מאום על סופו. הבימה ההיסטורית נעשית רק רקע לסיפור בנוסח “רומיאו ויוליה” של עבד הבדווי. (אגב, ואריאציות על נושא זה אנחנו מוצאים גם בסיפורים מסידרת “בני ערב” של משה סמילנסקי).
מסתבר כי עבד גדל בקרב “בני־חנאפי”, ואולם לא מצאצאיהם הוא. מבני שבט הקטיפים הוא עבד, ונשאר אחרון לבני שבטו, בעודו תינוק, לאחר מלחמתם בחנאפים. החנאפים שמרו עליו, מאחר שהמסורת אינה מרשה להכחיד את זרע הקטיפים, שנתנו מחסה לנביא מוחמד באחד מנדודיו.
סוד מוצאו של עבד נסתר ממנו שנים רבות. דומה בעיניו שהוא “עבד”, ושייך לדלת העם, מקרב שבט החנאפים. מובן מאליו שהוא מתאהב בבת שייך החנאפים, נהורה שמה. ואף גונב אותה ובורח עימה ללבנון, לא לפני שהוא מצטיין והורג את דודו, מבני שבט הקטיפים, למען שאת חן בעיני אביה של נהורה.
כשמתברר לו לאחר זמן כי כל אותה מלחמה לא באה אלא כדי להצילו מידי שבט החנאפים, הוא מרגיש עצמו כאדיפוס לאחר שנודע לו כי הרג את אביו.
מנקמת שבט החנאפים אין הוא נמלט. השייך פרחן מגלה אחר שנים את עקבות בתו והורג אותה ואת ילדיה. עבד עצמו ניצל בנס.
דמות מעניינת בסיפורו של עבד הוא אבא־יחיה, יהודי תימני שדעתו השתבשה עליו לאחר שנשחטו בני־משפחתו בפרעות, והוא יוצא למדבריות ערב לחפש את אחיו, יהודי־חייבר הגיבורים. בנדודיו הוא נקלע לשבט החנאפים, והם מתייחסים אליו כאל משוגע.
"באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד, שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המילים, והמילים – אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: ‘יהודי חַיְבַּר’, ו’ג’ויים' (ג’ויים – הבינני אחרי שנים אבא־יחיה – פירושה מוסלמים בלשון היהודים) ועוד מילה אשר לא פסקה מפיו – פירושה: בוז, שפלות, עבדות – שכחתיה…
– אולי: ג’לות?
– נכון ואמת! – הנך נבון, חווג’ה דאוד – זאת היא! כל היום חזר על מילותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: יה אכוון (אחים, אחים) אתם אחים – מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן… בואו אל ביתי… תראו מה שעושים הג’ויים… אה! לא תבואו? אה? ואיים איים הם – יהודי חיבר?
– יה יהוד חיבר! יהוד חיבר! – החל קורא בכל גרונו – אני אמצאם, אבקשם, אני אביאם – יבואו, יבואו… צעק והסתובב באוהלו." (“בלי כוכב”. עמ' 44–45).
גם עמשי השומר, בספרו של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר” (1929), מחפש במדבריות את יהודי חיבר. יחזקאל חנקין ויצחק בן־צבי חיפשום אף הם. אכן היתה תקופה רומאנטית, בה רכב יהודי על גמל בקרב צבא תורכי־ערבי אל הסואץ, ובה חיפשו אחינו בני־ישראל שבט יהודים עזי־נפש במדבריות ערב, למען יפתרו את בעיותיו הביטחוניות של העם היהודי ויעניקו לו קוממיות צבאית.
* יהודה בורלא: “בלי כוכב”. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב. תרפ”ז [1927]. 161 עמ'. צייר: נחום גוטמן.