פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.9.1971
“ויהי כי התבוננתי אל העולם הזה ואל עלילותיו,” אומר ברזויה בן זהר ראש רופאי פרס, מעתיק ספר “כלילה ודימנה” ועוד ספרים אחרים מהודית, שאביו היה מגיבורי פרס, ואימו ממשפחת הזמזומים המפורסמת, – "וארא כי בחיר־היצורים הוא האדם אשר נברא בצלם אלוהים, אך דימיונו כאיש אשר בהימלטו מפחד פיל משוגע, הדולק אחריו, נפל בתוך באר וייתלה בשני ענפים ורגליו נוגעות בזיז יוצא מקירות הבאר. פתאום ראה והנה ארבעת צפעונים גדולים הוציאו את ראשיהם ממאורתם, ובהוסיפו להתבונן עוד, וירא בשקע הבאר תנין נורא פוער פה כזומם לבלעו חיים, ויישא האיש את עיניו אל ענפי העץ אשר הוא תלוי בהם וירא והנה שני עכברים גדולים, אחד שחור ואחד לבן, מכרסמים בלי חשך את שורשי הענפים. עוד האיש מבקש תחבולות בלבבו, לדעת מה יעשה להציל את נפשו מן המוות הנכון לו, וירא בקרבתו כוורת־דבורים מלאה דבש ויטעם ממנו וינעם לחיכו מאוד, וישכיחהו המתק את כל הסכנה ויחדל מבקש עצות לתשועתו, ולא זכר כי רגליו עומדות על ארבעה נחשים־צפעונים האומרים לבלעו חיים, וכי שיני העכברים מכרסמות את שורשי הענפים, אשר בהיעקרם ונפל מהרה אל פי התנין הפעור, ולא חדל מהתענג על הדבש עד אשר ניתקו הענפים וייפול בפי התנין וייבלע חיים.
“הבאר – הוא העולם הזה המלא צרות ופגעים וייסורים קשים וכל נגעי בני אדם. ארבעת הצפעונים הם ארבעת המזגים הראשיים: המרה, הכיח, הניע והדם אשר בגוף האדם, אשר אם יתגעשו והיו כרוש פתנים וכחמת תנינים. שני הענפים הם החיים שסופם להיכרת. שני העכברים, הלבן והשחור, הם היום והלילה, אשר מאז נבראו ישגיחו אל כיליון החיים, התנין הוא המוות אשר אין מנוס ואין מפלט ממנו, והדבש הוא מעט המתק אשר יטעמנו האדם בימי הבלו עלי אדמות, ואשר ישכיחהו את נפשו ואת עסקיו וירחיקנו ממגמתו.” (שער ברזויה“, עמ' ל”ד–ל"ה).
ספר “כלילה ודימנה” חובר על ידי הפילוסוף ההודי בידבה (בי"תין דגושות) שחי במאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים. הספר תורגם לערבית בידי עבדאללה בן אלמקפע, סופר ערבי שחי בשנים 721־757 לספירה, והומת בהיותו בן שלושים ושש.
רוב החוקרים המזרחנים, אומר אלמאליח בהקדמתו, באו לידי הסכמה, כי משלי “כלילה ודימנה” חוברו בהודו, ורק על זמן חיבורים נחלקו דעותיהם. יש אומרים שמחברם חי בימי אלכסנדר הגדול, כמוכח מהקדמת הספר, ויש אומרים שחי כאלף שנה לפני ספירת הנוצרים, ויש מחליטים שמחברם חי רק כמאתיים שנה לפני הנוצרי. כך או כך, לדעת כולם הספר הוא יצירה עתיקת יומין, והוא נתרגם לשפות רבות.
לעברית תורגם הספר כבר במאה הי"ג על ידי ר' יעקב בן אלעזר, וכן על ידי חכם בשם ר' יואל. תרגומו של אלמאליח נעשה על פי הנוסח הערבי האחרון, השלם והמדוייק ביותר, בהוצאתו של הכוהן שיבו בביירות, והוא [אלמאליח] גם מודה לכומר המלומד מביירות, שפתח בפניו את שערי הספרייה הגדולה שבמכללת “סן ז’וזף”, והמציא לו את כל הספרים והמקורות הנחוצים לעבודת התרגום. כמו כן מביע אלמאליח את תודתו הרבה והנאמנה לעורך תרגום זה של “כלילה ודימנה”, למר ח.נ. ביאליק, שעבר על כתב־היד של התרגום והכשירו לדפוס.
ב“פתח דבר הספר”, המיוחס לבהגוד בן סחואן, הוא עלי בן השאח הפרסי, מסופר מה ראה בּידבּה, הפילוסוף ההודי, ראש הברהאמינים, לכתוב לדבשלים מלך הודו את ספרו “כלילה ודימנה”. דבשלים הוא המלך שקם בהודו לאחר המרד בנציבו של אלכסנדר הגדול, כובש הודו. בהיכון המלוכה ביד דבשלים סר מדרך הטוב. בידבה, ששם נפשו בכפו והזהיר את המלך על רוע מעלליו, הושלך לכלא. ביעותי לילה העירו את מצפון המלך דבשלים, והוא ניחם על מעשיו הרעים, והרים את בידבה למעלת משנהו ויועצו. את “כלילה ודימנה” חיבר בידבה לבקשת המלך, כדי לשים את שם המלך “לזכר עולם עד סוף כל הדורות.”
שנה תמימה נסגר בידבה עם הטוב שבתלמידיו בלשכה בודדת, המורה מכתיב והתלמיד כותב. מקץ השנה נערכה חגיגה גדולה, שבה קרא בידבה את הספר שער שער ויפרשהו, ורק דבר אחד ביקש בשכרו – לבל יוצא הספר לעולם ממדינת הודו, ולבל יעתיקוהו בני פרס.
ב“שער מסע ברזויה בן זהר הרופא” מסופר כיצד, בימי כסרי אנושרואן מלך פרס נשלח להודו ברזויה הרופא במלאכות־חרש, ובידו עשרים שקים מלאים דינרי זהב, עשרת אלפים דינר בכל שק, וכיצד עלה בידיו לקנות את ליבו של הודי אחד, שהיה פקיד אוצרות המלך וגנזי כתביו, וישב והעתיק את ספר “כלילה ודימנה” וספרים אחרים (העתיק, משמע – תירגם) וחזר לפרס ושללו בידו. בטקס מלכתי קרא ברזויה את הספר בפני מלך פרס, וכאשר נשאל לשכרו ביקש רק דבר אחד – שייצא דבר־מלכות אל משנהו החכם המרומם בוזרגמהר בן בכתקן, לחבר את תולדות חיי ברזויה בשער מיוחד ולתת אותו ראשון בספר, “וזיכרי לא יסוף מפי קוראי הספר הזה לנצח נצחים.”
גוף הספר פותח בשער “הארי והשור”, וביחד מחזיק הספר י"ד שערים, שרובם ככולם משלי־חיות על דרך הנהגת המדינה: הארי, השור, היונה, העטלף, העורבים, הקוף, הצב, החולדה, החתול, העכבר, התן, השועל, הם ורבים אחרים.
בראש כל שער שיחה קצרה בין דבשלים המלך ובידבה הפילוסוף. המלך מציע תיזה ובידבה נדרש לחבר משל על אודותיה. בשער הראשון, “הארי והשור”, מבקש דבשלים “משל לי משל על שני ידידים נאמנים אשר איש מזימות נוכל וערום ישלח מדון ביניהם ושת ביניהם שנאה ומשטמה והפרידם לנצח.” (עמ' ל"ו).
ובידבה מספר מעשה בשור שטרב ובידידו הארי ובשני אחים־תנים, כלילה ודימנה, שעל שמם קרוי הספר. דימנה הוא יועץ רע, המסכסך בין הארי לשור ומביא מוות על האחרון. כלילה אחיו, שתן טוב הוא, הינו חלוש־אופי, אינו מצליח לעצור בעד אחיו, ולבסוף הוא מת מרוב יגון. גם דימנה בא על עונשו ומומת על ידי הארי, לאחר משפט מלא משלים ונכלים.
הספר כתוב משל בתוך משל בתוך משל, והנמשל הוא תמיד הטבע האנושי, עסקי מדיניות וממלכה, ובייחוד – כיצד לומר את האמת למלכים ולשליטי־עולם מבלי לעורר את זעמם. מבחינה זו “כלילה ודימנה” הוא ספר פוליטי, המנסה לחנך את עריצי המזרח לשמוע דבר ביקורת על שלטונם.
אחד המשלים היפים עוסק בהתנדבות. לארי זקן היו שלושה יועצים רעים – הזאב, העורב ובן־התנים, וידיד טוב ותמים אחד, – הגמל. במלחמה עם הפיל נפגע הארי ושוב לא היה בכוחו לצוד ציד, לו וליועציו. ביקשו הללו להקריב את הגמל, ולא הסכים הארי. מה עשו? התקבצו יחד בפני הארי והציעו:
“הבה יתנדב איש מאיתנו את נפשו מאכל לפיך, והצלנו את נפשך מוות, כי אם אין אתה לנו המלך, למה לנו חיים?” (עמ' ס"ב).
אלא שקנוניה היתה ביניהם, וכל שניים מהם התנגדו לקורבן השלישי, ורק הגמל התמים, שחשב כי “כל מתנדב יימצא לו פתחון־פה להינצל ממוות” – התנדב, גם הוא, ומיד קמו עליו כולם וטרפוהו ואכלוהו.
* “סיפורי כלילה ודימנה” מאת בידבה הפילוסוף ההודי. תורגמו מערבית בידי אברהם אלמליח, עם מבוא מאת המתרגם. הוצאת “דביר” תל־אביב, תרפ“ז, 1926. קנ”ח עמ'. המחיר 20 ג"מ. בלי כריכה.