פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.6.1971
כשמדברים על שיבה לסגנון כתיבה סנטימנטאלי, ומביאים כדוגמה אותו ספרון־הבלים צנום שחיברו פרופסור אמריקאי ציניקן (“סיפור אהבה” של סגל) – מן הראוי אולי להסיר מכשלה מלב תמימים ופתאים, ולהזכיר סיפור סנטימנטאלי טוב ואמיתי. והיכן מחוזו? כמובן, בספרות הסקאנדינאבית הגדולה, זו שבצד הספרות הריאליסטית הרוסית של סוף המאה שעברה [ה־19], לפני שישים ושבעים שנה.
“סינבה סולבקן” הוא סיפור סנטימנטלי. סיפור איכרים פשוט, ישר ותמים – מעורר קינאה – אי אפשר לכתוב כך היום, ולעיתים נדמה כי כבר בשעה שנכתב לא היה אפשר לכתוב כך, במין שלמות פנימית כזו, על עולם כה קבוע, כה מלא ביטחון, עולם שאין בו עדיין אפילו רמז שברמז של התפוררות מסגרות וערכים.
ואי אפשר גם שלא לחוש כמין תחושה של דמעות למקרא מעמדים אחדים בסיפור. אמנם אתה “נלחם” בסיפור, צוחק לעצמך על “סנטימנטאליות” זו שתופסת בך, ואולם בירנסון מטלטל אותך טלטלת מספֵּר, ואתה נכבש כולך, איכפת לך ואתה נרגש.
על בירנסטירנה בירנסון (1832–1910) מסופר שהיה בעל ראש לביאי ופרוע־שיער, ענק נורדי שופע מרץ, והשפעתו בארצות סקאנדינאביה היתה גדולה כל כך שהיו קוראים לו “מלך נורבגיה שלא הוכתר”. אחד משיריו, “כן, אנו אוהבים ארץ זו, את ארצנו” – נעשה ההימנון של נורבגיה משנעשתה עצמאית ב־1905.
סיפורי האיכרים שלו (“עלם עליז” ו“ארנה”, תורגם בשעתו על ידי דב קמחי) – עומדים בסימן הרומנטיקה הלאומית הנורבגית באותה תקופה. בירנסון אמר על “סינבה סולבקן” ב־1907: “רבים ראו את ‘סינבה’ כסיפור סתם, ספרות יפה בלבד. ב’סינבה' התכוונתי למשהו יותר. לא ביקשתי לעשות ספר סתם. … נוכחנו לראות, כי שפת הסאגות (האגדות) מוסיפה לחיות בהם (בעובדי האדמה, האיכרים), ושחייהם קרובים לסאגות. חיי עמנו צריכים להיבנות על ההיסטוריה שלנו, ואנשים אלה (האיכרים) הם היסוד.”
סיפורי האיכרים שלו מסתיימים תמיד בסוף מאושר. ומספרים כי עשה כעצת בן־דורו השוויצרי, גוטפריד קלר: “כשם שיש להציג לנוכח נשים הרות יצירות נאות של אמנות, כך יש להציג לפני גזעה־של־האומה־המעובר – תמיד משהו יפה יותר ממה שהוא באמת.”
“סינבה סולבקן” הוא סיפור אהבה במובן הנעלה והאמיתי של המילים הללו, ולא מוצר שוק סינתטי. הוא סיפור אהבתם של סינבה ותורבירן, נערה ונער, בני בעלי אחוזות שכנות בסביבה איכרית־כפרית נורבגית: יער אשוחים, עצי ליבנה, אורנים, הרים, שלג ועדרים. “סולבקן”, תל־שמש פירושו, והוא מקום מושבה הנישא של אחוזת אביה של סינבה. ואילו תורבירן גדל בעמק, באחוזת גרנלידן, כלומר – יער־אשוחים, והוא בן חסר־מזל בשושלת עתיקה של משפחת איכרים.
יופיו של סיפור־אהבתם אינו ניתן למסירה, וכל קיצור תוכנו רק יסלף את משמעותו האמיתית. אפשר לעמוד רק על מרכיביו: הסיפור יוצר אווירה של ביטחון ושל מוצקות, של חיים העוברים ונמשכים, בצורה דומה, מאב לבן ומדור לדור. חיים שאין בהם שינוי חיצוני, באשר מה שהיה טוב אתמול, טוב הוא גם להיום ולמחר. וקביעות זו מקיפה את כל פינותיו של העולם המתואר: עיבוד השדות, המירעה, הליכות הבית, הכנסייה והיחס לאלוהים, ציות הבנים לאבות, חתונות הכפר ועסקי שידוכים.
אגב, תמונת בואו של תורבירן לחתונה בנורדהוג, ומעשיו שם – דומים לא במעט לתמונת החתונה ב“פֶּר גינט”, ונראה בעליל ששני ידידים־יריבים־מחותנים אלה, בירנסון ואיבסן (ילדיהם התחתנו) – שאבו מאותם מקורות עממיים־איכריים, אגדות אלו, סאגות אלו.
אך למרות הדימיון יש הבדל תהומי בין תורבירן לפֶּר: אמנם שניהם מתפרעים ואינם מתגברים על יצרם לחלוק מהלומות בחינגות־הכפר ולבוז לסדרי בני אדם, ואולם בעוד שתורבירן נשאר בתוך המסגרת הבלתי משתנה של עולמו הכפרי, ובה הוא מוצא את אושרו השלם, באהבתו רבת הקשיים ובהשתדכותו לסינבה – בורח פר גינט מעולמו הכפרי ונידון שלא למצוא עצמו ולא להגשים את עצמו בכל פינה אחרת שבעולם.
אם הסביבה כולה שלמה היא ומשרה ביטחון – לא כך נפשותיהם של סינבה ותורבירן. מעגלם הפנימי בנוי מאוויים כמוסים, ניסיונות שאינם עולים יפה וקשיים חיצוניים. על כן חרד כל כך הקורא לגורלם, מזדהה עימם ונרגש ומצפה למענם. ואולם אותו צירוף של איכרוּת ואגדה מהלך רוח של קסם משרה ביטחון על הסיפור – הגיבורים אמנם סובלים, גורלם נוגע ללב, אך העולם שמסביבם לא יתמוטט, וגם הזיכרון הקולקטיבי של העם אינו נושא עימו שום תמונות אימים וחרדה של התמוטטות בעבר.
לכן גם דרכיה של האהבה, ככל שנפתלות הן – עדיין קיימות, בחינת דרכים עתיקות של מסורת ומנהגי השתדכות משפחות. אין האדם בודד לגמרי בעולמו. יש הדואגים לו. ואותה אמונה בסדר הדברים הקבוע מראש היא שנותנת טעם לסיפור.
נקל לשער השפעת סיפורים אלה על סופרים ארץ־ישראליים בראשית המאה. מצד אחד – ההרגשה, שזוהי הספרות שנחוצה גם לנו, בטיבה האמנותי כמו גם בתוכנה הלאומי, הרומאנטי והאיכרי. ומצד שני – ההרגשה הנחרצת שאין אפשרות לתרגם את העולם הבירנסוני־הצפוני למציאותנו שלנו אז, המסוערה, המיואשת, חסרת השורשים, שאין בה הורים דואגים והרגלי חיים בלתי משתנים מדורי דורות ואיכרוּת אמיתית ובעלת מסורת, וטבע ונוף אחד ובלתי משתנה. מציאות שאין בה ביטחון, לא בעבר ולא בהווה, ולא במה שיהיה בעתיד.
ומפני כך, בדיוקן הספרות הארץ־ישראלית של אז, ספרות לאומה שהיתה במצב עוברי, כל שהיה “יפה יותר ממה שהוא באמת” – התברר כמלאכותי וחסר־ערך. וכל שהיה אמיתי – קודר היה, ואף פעם לא היה לו “סוף מאושר”.
בירנסטינה בירנסון: “סינבה סולבקן” ספריה קטנה של הוצאת שוקן. 5. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תש"ו, 1946. תרגם אשר ברש. 90 עמ'.