פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.11.1972

בינואר 1912 מת הרמן בנג מיתה מסתורית באמריקה, ימים אחדים אחרי שהגיע באונייה גרמנית. הוא בא למסע־הרצאות ונמצא חולה וחסר־הכרה ברכבת. פטר ננסן כתב אחרי מותו:

“הוא נולד בשביל האובדן. מראשית ילדותו הבין את גורלו. ידוע ידע כי אין המשך לו. מה שעשה את בנג לא רק לאמן גדול מחבריו, אלא גם לאחד האנשים הגדולים, זוהי מלחמתו העקשנית, ללא־ליאות, בגורל, שניצב כנגדו בלי חת.”

בנג נולד בשנת 1858 באלסן שבדנמרק, נצר אחרון למשפחה רבת־יחש ורמת־מעלה, שהלכה ושקעה. אביו מת חולה־רוח. מאימו התייתם בגיל 14. בימי ילדותו הגיעו אל מולדתו קולות מלחמת פרוסיה בדנמרק ב־1864 בשל שלזוויג־הולשטיין. הוא ראה סביבו הרבה הרג ואובדן, וב“תינה” הוא מספר על אסון ראשון זה, אסון המלחמה, שניפץ את אידיליית החיים ששררה לפני־כן.

בנג ביקש להיות שחקן, ולא הצליח, ופנה לספרות. סיפוריו “בלי מולדת”, “תינה”, “פרנץ פנדר” ו“ליד הדרך” תורגמו לעברית ומצאו להם מעריצים לפני חמישים ושישים שנה. יעקב רבינוביץ, מתרגמו של הספר “ליד הדרך” (הוצאת שטיבל, תל־אביב תרפ"ח, 1928) אומר:

“‘ליד הדרך’ – ‘פואימה’ כפי שקרא לה ברנר בקרון עיניו לאחר קריאתה,” ואולם ברנר עצמו יותר ספקן לגבי בנג, ובמכתב ליעקב רבינוביץ, מחודש אוגוסט 1916, בתל־אביב, הוא אומר:

“שלום לך, את ‘אם וועגע’ (גרמנית, בכתיב יידי: ‘ליד הדרך’) לא קראתי, אבל דעתי היא, שנחוצה לנו עתה ספרות תרגומית בריאה ויסודית. הסקאנדינאוויים הצעירים אינם מתאימים לנו.”

בנג היה סופר אימפרסיוניסטן, הוא הושפע מכתיבתם האימפרסיוניסטית של האנס אנדרסן, יונאס לי ויעקובסון, אך גם מהנאטורליזם של בלזאק וזולא. חייו של בנג היו חיי סבל ונדודים. מבן־אצילים וחבר־למשחק של ילדי מלך דנמרק התגלגל ונעשה חבר בלהקת שחקנים נודדים ונודד תמידי. הוא ידע את החיים לא מתוך הסתכלות סתם ולא מספרים, כי אם מתוך ניסיונותיו וסבלו.

יעקב רבינוביץ כתב עליו: “הוא ראה את החיים בעיניו שלו, כמו שלא ראום אחרים, ועיניו, עיני הקיפאון, הנבובות, השקיפו מעבר לחיים, כמו בעד חלל ריק. הוא נוסה בכול. ידע את הכול, ולא היה עונג אשר מנע מעצמו וצער ומכאוב אשר לא ידע. חטאו של אוסקר ויילד דבק גם בו, אך לבית־האסורים לא הובא, כי אם יצא את ארצו ונדד בניכר. מאחורי בד סיפוריו אורב תמיד מאורע הילדות הנורא, המלחמה שגזלה מאיתו את מולדתו הקטנה, בית־אבותיו. הוא לא זכה לראות את האי אלזן מוּשב לדנמרק, כי מת לפני מלחמת־העולם בתוך עגלת־רכבת באמריקה.”

את ספרו “תינה” מקדיש הרמן בנג לאימו, אשר אליה היה קשור, כניראה, כל ימיו בהרגשת יתמות, שנבעה גם מאובדן אי־מולדתו ועולם ילדותו במלחמה. ואולי משום כך, בתוספת טירופו של האב ומותו – יסבירו הפסיכולוגים – דבק בבנג “חטאו” של אוסקר ויילד.

בשער ההקדשה הוא כותב כי הספר “נברא מתוך זיכרונות עלייך, על המקום, אשר שם ילידתיני.” הוא מתוודה על הרגשת היחלשות הגזע המפכה בדמו, ומסיים ואומר כי כל דמויות הנשים שבספר עוצבו בדמות האם:

“בהן מפכה דמך, הדמויות האלה הרי הן את, את בעצמך, הן ילידות ששונך וצערך, דיוקנן דיוקנך וקולן קולך. הן אוהבות ומתענות כמוך. כמוך וביגונך הן יורדות אל הקבר בדמי נעוריהן ־־־ בשער הספר הזה אכתוב את שמך כזכר ימי האורה, וכזכר הבית הנראה לרגע מבעד הדלת אשר תינעל במהרה, אך התחוללה המלחמה על ביתנו הישן, ובאו עלינו כתומם הפורענויות והמוות.”

תינה היא נערה משרתת בבית מנהל היער, האדון ברג. והיא גם אומנת לבנו הצעיר, הרלוף. קשה שלא לשים לב לדמיון שבשמות: הרמן בנג – הרלוף ברג. ואולם הרלוף אינו מופיע כלל בסיפור. הסיפור מתחיל בפינוי הגברת ברג עם בנה הרלוף מן האחוזה, מפני המלחמה המתקרבת. באחוזה, הנעשית משכן לקצינים ולחיילים הדניים, נשארת תינה יחד עם מנהל היערות, ברג, שהוא עתה קצין בצבא. פרשת אהבה עדינה נרקמת בין תינה לבין ברג, שאותו היא אוהבת מילדותה. תקופה ארוכה אין ברג מעז להתקרב אל תינה. התיאור המאופק, המינורי, של נהייתה אליו, בא על רקע תיאורי המלחמה והמפלות התכופות שסופגים הדנים מידי הגרמנים במלחמת 1864. בנד משתמש מצד אחד בטכניקה שניתן לכנותה היום דוקומנטארית, בשלבו מאורעות היסטוריים וקטעי “קורספונדנציות”, כלומר כתבות של עיתון, בלשון המתרגם – בתוך ספרו.

ומצד שני כתוב הספר בסגנון אימפרסיוניסטי שירי. לעיתים קרובות, משפט אחד או שניים בפיסקה. חזרות רבות. הרבה אווירה והלך־נפש. אודה על האמת: סגנונו של הספר הזה כמעט אינו עומד בפני שיני הזמן, ולא רק בגלל התיישנותו של התרגום. נפש הקורא בן־ימינו אינה עשוייה ליהנות מן הקצב האיטי ורב־השרטוטים, סגנון שכאילו מסתיר תמיד את העיקר ואף פעם אינו מגיע אליו. בן־תקופתנו נעשה, כנראה, תכליתי מדי, גם בקריאתו.

לאחר התפרצות אהבתם של תינה וברג, מתחילה השקיעה, ועימה תיאורי הנסיגה, שריפת אי־הילדות, והמפלה. הספר מתאר מפלה ונסיגה מתמדת וצבא מובס. מתאר כמו מאחורי הקלעים, בלא תיאורי קרב, רק את הנעשה בבית־האחוזה ובסביבתו. תינה נוכחת כי ברג שומר את אהבת נפשו לאשתו, ורק מצוקת בדידותו במלחמה קירבה אותו אליה, אל תינה. ברג נוכח בטעותו, אך מאוחר. אהבתם נשברת. ברג נפצע פצעי־מוות במלחמה. תינה מטביעה עצמה בנהר.

בנג קרא לספרו בהקדשה: “ספר השיעבוד ואובדן המולדת”. הנסיגה החיצונית מתרחשת במקביל גם בלב תינה וברג. תינה אינה מאבדת עצמה לדעת מפני שברג נפצע פצעי־מוות, אלא משום שעל מיטת מותו הוא קורא בשם אשתו ולא בשמה. אילו קרא בשמה, היתה ודאי שומרת לו נאמנות של בדידות כל ימי חייה.

* הרמן בנג: “תינה”. רומאן. תרגום מ. טמקין. ספריית מצפה, ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. ירושלים. תרפ“ז, 1927. ר”א עמ'.