לוגו
"הווילון האדום" לְז'ול בּרבּי ד'אורבילי, עברית: 1970
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 21.10.1970 במסגרת “קריאה שנייה”, לפני 47 שנים


ז’ול ברבּי דאורבילי Jules Amedee Barby de Aurevilly נולד בצרפת בשנת 1808 ומת בשנת 1889. המבקרים נחלקו עליו בדיעותיהם: היו שאמרו כי חולם והוזה הוא, המבקש לו חזיונות אכסצנטריים למפלט מפני החולין שביום־יום, והיו שמצאו בסיפוריו ביירוניזם מופרז, דנדיזם והשקפות ריאקציוניות.

דברים אלה נאמרים על ברבי ד’אורבילי בעמוד האחרון של הספרון העברי, ועוד נאמר שם כי הסיפור “הווילון האדום” לקוח מתוך ספרוLes Diaboliques שהופיע בשנת 1874.

המספר נוסע בדיליג’אנס לצוד עופות־מים בביצות המערב. בקרון הוא פוגש הולל זקן ומפורסם, קפיטן לשעבר, הרוזן דה־בראסאר. השיחה הרגילה, הבלתי מחייבת, עם הדנדי הקשיש וה“יפהפה” פותחת את הסיפור בהילוך איטי, כהילוך הדיליג’אנס, אשר באחת העיירות הקטנות אף עוצר לאחר שנשבר הסרן האחורי של הגלגלים.

בעיירה הקטנה, השקועה בחשיכה, מתבלט חלון אחד, מואר, ואורו כמו מתעמעם מבעד לווילון ארגמן כפול. המראה גורם לדה־בראסאר להחוויר “לא כמת אלא כמוות עצמו,” ולספר, פרט לפרט, פרשה מחייו שאירעה לפני שלושים וחמש שנה, בעודו קצין זוטר.

בחודשים הראשונים למעמדו החדש, התאכסן אצל זוג זקנים באותה עיירה. לאחר חודשים אחדים הופיעה הבת, העלמה אלברטה, אשר חזרה מלימודיה בבית ספרן של הנזירות. וכאן, תחילה בשעות הארוחה, ואחר כך במסתרים, מתרחשת עלילת אהבה פלאית, שתחילתה ייסורי ציפייה ואחריתה רגשות חרטה ואשם. לא אהבה היתה זו אלא זרות הדדית שהתחדדה לכדי רגישות קיצונית בעקבות עצם הסכנה אשר בפגישותיהם, בצל קורת גג ההורים.

מספר דה־בראסאר:

"יש נשים האומרות לך: אני מאבדת את עצמי למענך! ויש מהן האומרות: אתה עתיד לבוז לי, ואלו הן דרכים שונות להביע את הפטאליות שבאהבה, אך היא? לא! היא לא אמרה מילה… דבר מוזר! ויותר מזה – ברייה מוזרה! היא עשתה עליי רושם של כיסוי־שיש עבה וקשה שלוהט מאחר שהסיקו אש מתחתיו. אני האמנתי כי תבוא השעה והשיש יימס סוף־סוף בחום הלוהט, אולם השיש לא קיפח לעולם את קשיותו העזה.

“בלילות שבאה אצלי לא נהגה התמכרות־יתר ולא דיבורי־יתר, ואם יורשה לי ביטוי הנהוג בין אנשי הכהונה – היא היתה תמיד, “קשה לווידוי” כבלילה הראשון לבואה. לא הצלחתי לפתוח את פיה… לכל היותר הברה של יקוד מוקד שנפלטה מאותן השפתיים הנאות שהוציאוני מדעתי, בייחוד מאחר שהייתי רואה אותן צוננות ואדישות בשעות היום. ושום הברה שלא זרעה אור רב על טבעה של נערה זאת, שדמתה בעיניי כספינכס מופלג מכל הספינכסים שבבואותיהן סבוני באותו חדר עשוי בסגנון ‘אמפיר’.” (עמ' 61).

המספר מנסה כל זמן שיחתו עם דה־בראסאר לראות בסיפורו עוד אחת מעלילות האהבים שלו, שבהן התפרסם, ואף משסע לעיתים את הסיפור בהערות על הדימיון לנשות האהבים של פאריס.

דה־בראסאר אינו שומע להערות של קלות הדעת והתפארות טרקלינית צרפתית, אלא רומז כי עניין חמור יצוק בסופה של הפרשה. הקורא משוכנע, לפי רמזי הסיפור – כי המעשה נגמר בגילוי צמד האוהבים על־ידי ההורים הזקנים.

אולם הסוף מעניק לכל הסיפור משמעות חדשה ואחרת. אלברטה מתה בשעת חמדתה, בזרועותיו של מאהבה הצעיר. “בקי הייתי בעווית החמדה של אלברטה, וכאשר אירעה לה לא הייתי מפסיק מנשיקותיי. נשארתי כמו שהייתי, סמוך על ליבה, וחיכיתי שתחזור אליה רוחה, מתוך ביטחון של גאווה כי תשוב לחושיה בכוח חושיי אני, והברק שהיכה בה יקימנה לחיים מתוך שיכה בה שנית. אולם תקוותי היתה לאל.” (עמ' 62).

הקצין הצעיר מנסה להנשימה, להקיז מדמה, לעוררה בנשיקות פיו, אך לשווא. הוא מנסה להחזירה אל חדרה, אולם לשם כך עליו לעבור בחשיכה את חדר־המיטות של הוריה. הוא מבקש לזרקה מבעד לחלון, אותו חלון בעל הווילון האדום – למען יחשבו כי התאבדה, אולם אז הלא יתברר כי נפלה מחלונו!

בצר לו הוא עוזב אותה כמו שהיא, ורץ בלילה אל מפקדו הקולונל ומתוודה בפניו. הלה משלחו מיד מן העיר למחוז אחר של צרפת. תוך זמן קצר פורצת המלחמה. הקולונל נהרג. השנים עוברות, ואין דה־בראסאר יודע מה היה סופה של הפרשה וכיצד קיבלו הוריה הזקנים את מראה בתם המתה ובוגדת באמונם.

מבעד לסיפור קליל־לכאורה של הולל, מבעד לאותה הילה רומאנטית של סיפור אהבה מסתורי, נעשה הרוזן, על פי סוף סיפורו, לדמות מורכבת מבחינה נפשית. זיכרון אשמת נעורים, וסודה של הנערה שהתמסרה לו ולא גילה את צפונות נפשה – אינם מרפים ממנו גם ביתר עלילות חייו.


* ברבי ד’אורבילי: “הווילון האדום”. ספריה קטנה של הוצאת שוקן. ירושלים ותל־אביב. תש"ז. 1946. תרגמה מצרפתית פועה מרון. 78 עמ'