פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.1.1978, לפני 39 שנים
כשהופיע בישראל בשנת 1964, בתרגום גרוע ומשובש, ובהוצאת ספרי־כיס מאיכות זולה, ספרו של וַגיה גאלי “בירה במועדון הביליארד”, היה מחברו סופר מצרי צעיר ממוצא קופטי, הכותב אנגלית וגולה בגרמניה, ומתאר את אכזבותיו ואת התבדות תקוותיו ממהפכה הנאצרית ומהחברה המצרית בכללה.
מאז הספיק גאלי לבקר בישראל, להמשיך בחיי סופר־גולה בבירות אירופה, וסופו שאיבד עצמו לדעת בלונדון לפני שנים אחדות, ויש אומרים – בעקבת פרשת אהבה נכזבת לבחורה יהודייה.
אכן, האהבה לבחורה יהודייה היא גם הכוח המניע בחייו של ראם, הצעיר המצרי־הקופטי, בן־דמותו וגיבור ספרו של וגיה גאלי. ראם הינו בחור משכיל, נאה, חצוף וחסר־פרוטה, קרוב־עני למשפחה קופטית עשירה, בן־בית במועדון ובחוגי החברה העשירים ביותר במצרים, הממשיכים להתקיים בחוגם הסגור גם לאחר המהפכה, כשהם מטמיעים לתוכם את שכבת הקצינים החדשה. ראם הינו מצרי תלוש, הולל, מרדן ומבולבל, המנסה – בשיטתיות – אפשרויות רבות, וסופו שבוחר בגרועה מכולן, הזוהרת ביותר, לכאורה – נישואים־של־חשבון עם דידי נקלא, בת למשפחה קופטית עשירה, עיתונאית חסרת־אומץ, יפהפייה כנועה, המקבלת מראש את דין הזיוף שבחיי נישואים חסרי־שיוויון, בנוסח הצבוע של החברה והמשפחה המצרית שבחוגה, הנשלטת בידי גברים בעלי אורח מחשבה שמרני.
גאלי עצמו בחר, כאמור, בגלות ולא נפתה לאותו פתרון אירוני, שכמוהו כהתאבדות בבור של שומן, ואשר בו בחר לגיבורו ברומאן. ואכן, כל עולמו של ראם סובב על ניסיון פאתטי, לא־רציני ועם זאת אמיתי – למצוא שורשים באיזושהי הווייה לאומית, פוליטית או תרבותית.
הנה הוא מתעורר בבוקר קהירי לצד אהובתו הישנה, עדנה, ולקול קריאת התפילה מן הצריח, “אין אלוהים מבלעדי אללה,” והוא – שאינו מוסלמי – מגדיר לעצמו במחשבותיו את קול הקריאה הזו כך: “קול נעים שתואר תמיד כ’יללה', באותן ארצות שאת תרבותן ליקקתי ככלב.” (שם. עמ' 78).
עדנה היהודייה, המבוגרת ממנו, בת למשפחה יהודית עשירה ממצרים, אשר סניפיה פרושים כיום בארצות רבות בתבל, גם בישראל, עדנה זו היא שמשמשת לראם מעין מדריך ופטרון בתהליך התבגרותו, בהכרתו את עצמו, את חיי האהבה, את מצרים ואת המערב. היא זו שחיה איתו חיי אהבה חופשית, בעוד שהנערות המצריות שבחוגו החברתי, במועדון ובמשפחות הקופטיות (השומרות בקנאות על נישואין בין קופטים בלבד) – שומרות בקנאות על בתוליהן, גם כשהשכלתן רחבה ומודרנית יותר. ובזכות אותם בתולים הן עתידות להיכנס לכלוב המשפחתי, שמסורתו השמרנית אחת היא, בעושר כמו גם בעוני. עדנה העשירה היא זו שמאפשרת לראם לצאת למיספר שנים לאנגליה, לחיות בלונדון (התקופה המתוארת היא אמצע שנות החמישים [למאה ה־20]).
הבריטים, אדוני מצרים עד לאותן שנים אחרונות, הם גם בעלי ההשפעה התרבותית הכבירה ביותר על נפשו של ראם, ההופך להיות מעין קאריקאטורה של אינטלקטואל אנגלי שמאלני, המעריץ את הבירה והתיאטרון והנימוס האנגלי, קורא מושבע של ה“ניו־סטייטסמן”, ואשר מרוב דבקותו בחיים הטובים אינו טורח כלל לחזור למצרים בימי הפלישה לסואץ, ב־1956.
אך לא רק את המערב מגלה לו עדנה, אלא גם את מצרים, מולדתו, שזרה לו באותה מידה. בפרשת היחסים ביניהם יש תקופות של ריחוק וניתוק, אך גם של קירבה הדוקה, רומאנטית, ובאחת מהן הם מתוארים בלובשם בגדי־פלחים וביוצאם לחיות בקרב העם הפשוט, ולתהות על דרכיו.
עדנה, היהודייה, מגלה לראם, הקופטי, את מצריותו, בכך שהיא מכריחה אותו לבוא לידי עימות אינטלקטואלי ותרבותי עם תרבות המערב, מצד אחד, ועם שורשיו המצריים מצד שני. היא מוציאה אותו מתוך שלוותו המעמדית, הכיתתית, העדתית, מאותה דרך שבה היו מזומנים לו חיי סתגלנות ועושר ושחיתות בכיוון האחד, או מעצר ומוות במחנות־המעצר הנאצריסטיים, שזומנו לכל המתמרדים בשלטון החדש.
בסופו של תהליך עמידתו זו ברשות עצמו מותירה עדנה את ראם חצוי בין שני עולמות, אדם פגום. היא עצמה, למרות הסבל שעובר עליה, כאשר קצין מצרי מצליף על לחייה ומצלק אותה לכל ימי חייה, לאחר מלחמת סואץ – ואולי דווקא בגלל הסבל, היא יודעת לאן היא שייכת, ומתברר (העלילה אינה משכנעת ביותר), שהיא נשואה ליהודי מישראל, ויש לה, אפוא, איזו “מולדת יהודית” בעולם ובישראל, המאפשרת לה לחיות חיים שלמים גם מתוך ויתור על הווייתה המצרית־הילידית.
ואילו ראם, בהגיעו למסקנה סופית, רגשית, שעליו להיפרד ממנה, וכי אין עתיד ליחסיהם, למרות שרק אותה הוא אוהב, אומר לה:
“יודעת את, עדנה, אינך מצרייה. אין זאת משום שאת נשואה לישראלי או משום שאת יהודייה. פשוט אינך מצרייה. אומר לך מדוע, זוכרת את כיצד אמרת לי פעם, שאני אינני מצרי, משום שאני משתייך לעילית וכו'? אך אני מצרי. כמו ג’מיל ויחיא. אני מצרי אמיתי. יש לי ההומור שלנו, למרות שהמצריות שלי נחלשה קמעה בשל שהותי בבריטניה ובשל הספרים שקראתי, אך בכל זאת יש לי אופי מצרי. לך אין. לך אין הומור, עדנה. היינו מתים כבר מזמן אלמלא היה לנו הומור.” (שם. עמ' 134).
פתרונו של ראם, הנישואים עם הנערה הקופטית העשירה, הוא פתרון “מצרי אמיתי” במובן של בגידה בכל האידיאלים שלו, שביקשו לשנות את מצב ארצו מיסודו. המהפכה הנאצרית, שבה תלה תקוות כה רבות, נתבררה כעריצות חדשה, המובילה את העם המצרי אלי תוהו של מלחמות מיותרות. דעתו של וגיה גאלי בנושא זה היא נחרצת. כאשר שב מאנגליה, וראה כי החיים במצרים, לאחר המהפכה, נשארו בדיוק כפי שהיו מאז ומתמיד, בא לידי ייאוש, וכך הוא אומר לאשתו־לעתיד, לקראת סוף הספר:
“כיצד יכול אני ללכת ולעבוד בכפר לוהט שעה שהוא (נאצר) עורך לו מסעות באונייתו של פארוק, שרק תחזוקתה עולה מיליון לירות? כל עניין ההלאמה הזה מעורר בי צחוק. הכסף מוצא לצרכי הצבא הבלתי מועיל הזה. אפילו סכר־אסואן, עד אשר יושלם, תימנה אוכלוסייתנו עוד עשרה מיליון.”
“מה אתה רוצה שיעשה?”
“הגבלת הילודה וכל הכרוך בזה.”
“הוא יהפוך לבלתי פופלארי.”
“וגם ישראל. שווי בנפשך, שליש מן ההכנסה שלנו נדחס לתוך הצבא, כדי להילחם בשני מיליון יהודים עלובים, שנטבחו בצורה איומה במלחמה האחרונה. ומה אם ייהפך לבלתי פופולארי? הוא די חזק כדי לנקוט צעדים בלתי פופולאריים. בכלל, יודעת את, לנו המצרים לא איכפת כלל ועיקר עניין ישראל. טיפשי לחיות במדינת משטרה בלי שום תועלת מן השלטון. אם לחיות תחת שלטון דיקטאטורי הרי מוטב שיהיה זה קומוניזם. ראי נא את הודו, למשל. שם משלמים האנשים תמורת הדימקראטיה בכך שהם גוועים ברעב. הסינים אינם גוועים, ויכולים להביט אל העתיד בביטחון, משום שיש להם דיקטאטורה קומוניסטית. לנו יש את הגרועה משתי השיטות גם יחד. יש לנו דיקטאטורה וגם כאלה הגוועים ברעב, אך אין לנו עתיד אליו נוכל לצפות.” (שם. עמ' 150).
ראוי היה אולי לתרגם מחדש את הרומאן ולתיתו כיום, כמסמך מעניין, בידי הקורא העברי.
* וגיה גאלי: “בירה במועדון הביליארד”. עברית: אורי פז. הוצאת “קדם” תל־אביב. 1964. 168 עמ'. המחיר – 2 ל"י.