פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.12.1970, לפני 47 שנים
הרקע למרבית סיפורי הקובץ “סיפורי שני בשבת” של אלפונס דודאֵ (1840–1897) הוא מלחמת צרפת־פרוסיה בשנת 1870–1871, הבסתו של נפוליאון השלישי, המצור על פאריס והכנעתה בידי הפרוסים, ימי “הקומונה הפאריסאית”, וימי חוזה השלום שנחתם בוורסאי בין ביסמארק וטיאֵר, לפיו ויתרה צרפת על מחוז אלזאס, ועל מרבית מחוז לוריין, לטובת גרמניה.
תהפוכות אלזאס־לוריין הן הרקע לסיפור הידוע “השעה האחרונה”, סיפור של ילד אלזאסי קטן, שהופיע ונדפס אצלנו, דומני, לא פעם אחת, במקראות לבתי־הספר.
“בני,” אומר המורה מר ימואל, “זה היום האחרון שאני נותן לכם לקח. פקודה באה מברלין ללמד בבתי־הספר באלזאס לותרינגן רק את הלשון האשכנזית [הגרמנית]… המורה החדש יבוא מחר. היום תלמדו בפעם האחרונה – פרק בלשון הצרפתית. אני שואל מעימכם, כי תקשיבו רב קשב.” (עמ 3).
ארבעים שנה ישב המורה בכפר ולימד צרפתית, ועתה עליו לפנות את מקומו, ופרנץ, הילד הקטן, שלא אהב את מורהו ודחה את תלמודו, חרד עתה לקלוט כל מילה בשיעור האחרון, כי נאמנים עליו דברי המורה: “העם הנתון בשבי, כל זמן שהוא שומר את לשונו, הרי זה כאילו אוחז בידו את מפתח כלאו…” (עמ' 5).
ועם השמיע השעון את קולו, ומבעד לחלון נשמע “קול החצוצרה של האשכנזים, אשר שבו ממקום תרגיליהם,” קם המורה מר ימואל, וכותב על הלוח באותיות גדולות שבגדולות: “תחי צרפת!”
ואכן, רוח של אהבת מולדת מפעמת כאן את סיפוריו של בעל “טארטראן איש טראסקון” (תורגם לעברית בשנת 1924 וחזר ותורגם לפני שלוש שנים על־ידי משה בן־שאול), אהבת מולדת שאין עימה לגלוג עצמי, ואין עימה אותה אירוניה, אותה הלעגה על גוזמה שבאופי הלאומי, שימצא הקורא בסיפורי טארטארן, היוצא עם ידידיו לצוד כובעים, ומפליג לאפריקה על כרחו כדי לצוד… חמור. אגב, דודאֵ עצמו נולד בעיר נים, בדרום צרפת.
הנה גורלו של סטן הקטן, “הילד המרגל”, היוצא עם חבר רודף־בצע למכור עיתונים לפרוסים הצרים על פאריס, מגלה להם סוד התקפה צרפתית של חיל הצבא הלאומי, ובגלותו בלילה, רדוף ייסורי מצפונו, את רוע־מעלליו בפני אביו, לוקח האב את הרובה ואת ילקוט־הכדורים ויוצא למלחמה האבודה, אשר ממנה לא שב.
דומה לו הסיפור “הזואף הרע” (זואף – חייל צרפתי קולוניאלי [ואולי הכוונה לחייל בליגיון הזרים?]), המספר על עריקתו של כריסטיאן, החייל האלזאסי הצעיר, אשר לדבריו באלג’יר מכנים אותו בשם “פרוסי”, ועל חזרתו אל בית אביו הנפח, ואל שלוש אחיותיו היושבות ליד השולחן “ואוכלות בכל פה חסא יפה של צנון בשמנת.” (עמ' 38), באיזור הנתון עתה לשליטת הפרוסים.
ומה עושה הנפח הקשיש? הריהו מעביר את “בית־המפח” שלו לידי הבן, ואומר לו: “חייב אתה חמש שנים לארץ צרפת: אני הולך לפרוע את חובך תחתיך.”
וכך מסתיים הסיפור: “בסידי־בל־אבה, בקסרקטין של גדוד הזואפים השלישי, נמצא זה ימים אחדים חייל מתנדב בן חמישים וחמש.” (עמ' 43).
וכמוהם אף הסיפורים “האימות”, זיכרון ימי המצור, על פגישת אם עם בנה החייל; “נושא־הדגל”, על ימי הכניעה; ו“הרקיקים הקטנים” על תקופת “הקומונה הפריאסאית” וימי מלחמת האזרחים שבעקבותיה.
ואילו האירוניה של דודא, ואפשר לומר גם – רוח ההלעגה העצמית שלו, מבוטאות במיטבן בסיפור “מצור ברלין”. בעצם ימי המצור על פאריס, לפני כניעתה, נחלה הקולונל הזקן יואב, מחיל הרוכבים של ימי מלכות נאפוליאון הראשון. השבץ אוחז בו. ורק תקוות ניצחון הצרפתים מחזקת את ליבו. נכדתו ורופאו מקימים סביבו עולם של בדייה, עם מפות ומכתבים, כדי לתאר את ניצחונות הצרפתים מדי יום. והסוף, כמובן – ביום בו הסתיים, לפי חשבון הקולונל, מצור ברלין, וצריכה לעבור בפאריס תהלוכת [מצעד] הניצחון, הוא רואה מבעד לחלון תהלוכת אנשי צבא, ומוזר, אין איש מקבל פניהם במדרכות. הרחוב שומם. ואז, בהישמע קול המארש החוגג של שוברט, קורא הקולונל בקול איום:
“לקראת נשק! לקראת נשק! הפרוסים!…”
ונופל מת בתוך ביתו.
אכן, אולי סיפורי אהבת מולדת וגבורה של עם ניגף הינם אנינים יותר מן הללו של העם המנצח. ומי כמונו, היהודים, ידע זאת פעם!
הסיפורים האחרים שבקובץ, שאין המלחמה עניינם, הם “בשלוש מאות אלף פראנק”, “בית עומד למכירה”, “האפיפיור מת”, “רגשות בן־קורא אדום”, ו“הראי”. אך יפה מכולם הוא הסיפור הקצר “הספר האחרון”, המספר על מותו של סופר, שעות אחדות בטרם הובא אליו מן הדפוס ספרו האחרון, וכיצד אל התוגה הנוראה אשר בחדר גדוש הספרים, פורץ איש קטן, חובב־ספרים, הבא אל כל סופר ביום צאת ספרו, כדי לבקש עותק חינם, ויודע הוא לכוון את השעה, ביום השמחה, כי כה גדולה התאווה לספרים בליבו. ציור מופלא הוא הסיפור הזה, תמצית כל התוגה, האירוניה הדקה, אהבת האדם והרחמים הגדולים עליו – שמאפיינים את “סיפורי שני בשבת”.
תבנית הספר זהה לזו של “שלושה בסירה אחת” (שהעיר גל של התעניינות ומכתבים מאת קוראים, החפצים לרכוש את הספר בתבניתו המקורית, למען יקראו בו ילדיהם), ואולם אין בתירגומו של בן־אליעזר לספר הזה אותו חן חד־פעמי אשר בתירגומו של א. אפשטיין ל“שלושה בסירה אחת”, ועל כן, אם טרם הופיע הקובץ של דודא בשלמותו בעברית בתרגום אחר, עצתי לאחד המו"לים לתרגמו מחדש, אף כי ראוי היה לשמור על העיטורים המקוריים המלווים את הספר, שהופיע בהוצאת “אמנות”.
* אלפונס דודא: “סיפורי שני בשבת”. תירגם מ. בן־אליעזר. הוצאת “אמנות”, פרנקפורט ע“נ מיין, מוסקבה־אודיסה. תרפ”ג, 1923. 102 עמ' בצירוף “לוח המילים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות או שמחודשות לצורך השעה ובאו בהצעה.” מהדורה חדשה: תל־אביב תשט"ו, 1955.
אהוד: מתוך יומן המסע לפרובאנס, יום שלישי, 26.9.1995. סנט־רמי – טרסקון – אביניון. בבוקר עוזבים את המלון הנחמד לה סוליי בסן־רמי ונוסעים לאביניון. בדרך עוברים את טרסקון. יום שוק. לוקחים מפה בלשכת התיירות. מוכרת בחנות מספרת לנו שראש העיר היא אישה, שלמדה עברית בישראל, ויש לעיר ברית ערים תאומות עם עיר בישראל שאת שמה אינה זוכרת.
מבקרים במצודה היפה ועולים על הגג. האולמות, ששימשו כבית־סוהר, מלאים עדיין חריטות ישנות של אסירים. מראה יפה על נהר הרון. ביציאה מהעיר עוצרים בבית טרטרן מטרסקון, שניבנה בעקבות הסיפור של אלפונס דודה, והוא בית משעשע מאוד, שמעניק מימד עליז לעיר כולה, שניראית בעלת אופי. בשוק שלה עוזי [שטרן] ואני קונים קסקטים, ואני מספר על תחרות הקליעה בקסקטים, שמתוארת בתחילת הספר על טרטרן.
אני כותב בספר האורחים שעל גיבור מקומי דומה לו בעירי פתח־תקווה, אברהם שפירא, אין לצערי בית [כזה], ואילו כאן יש בית אמיתי לגיבור מן הדמיון.