שָׁעָה שֶׁבְּעֶצֶב נִפְרַדְתִּי

מֵעֲיָרָתִי הַחֲבִיבָה,

סָבִי נֶכְדָּתוֹ הַנֶּאֱהֶבֶת

עַד־אֶל הַנָּהָר הוּא לִוָּה.

וְשֶׁמֶשׁ אָבִיב אָז הֵאִירָה,

רְקִיעַ הַתְּכֵלֶת זָהַר,

וְסַבָּא שֶׁלִּי בְּאֵם־דֶּרֶךְ

אִגֶּרֶת־יוֹחֲסִין לִי מָסַר.

אוֹתָהּ הָאִגֶּרֶת אָבְדָה לִי,

וַאֲנִי מִתְהַלֶּכֶת בַּצָּר:

אֲבוֹי לִי, בְּלִי הָאִגֶּרֶת

אֵיכָה זֶה אֶחְיֶה בַּנֵּכָר!

וּמִי הַיּוֹדֵעַ, אוּלַי הִיא

מֻטֶּלֶת בַּחוֹל, בָּאָבָק;

אוּלַי מִתְפַּלֵּשׁ הוּא בָּאֵפֶר,

יִחוּס אֲבוֹתַי, וְנִמְחָק.

וְשֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטְתָה לָהּ,

פָּנְתָה בַּחֲשַׁאי לַמַּעֲרָב, –

עוֹלֶה וְגוֹבֵר הַגַּעְגּוּעַ,

הַצַּעַר גָּדוֹל בִּי וָרָב –

הֵיכָן הָאִגֶּרֶת שֶׁל סַבָּא,

יִחוּס בֵּית־אָבִינוּ הַשָּׂב?