חסרון גדול מרגש בספרותנו העברית, הוא: חסרון ספרות־יפה. החלק הזה, שבלעדו לא תכן כל ספרות עם ועם, נעדר כמעט בספרותנו. יש לנו ספרות זורנליסטית, פובליציסטית, ביבליוגרפית, ארכיולוגית; אבל לא ספרות בעד המון העם, אשר הנעים והמועיל נפגשו בה יחדו, ספרות, אשר נראה בה כמו בראי את חיי עמנו מתארים, לא במאמרים מלאים מליצות שדופות קדים ולא בפולייטונים מלאים חדודים, כי אם בתמונות חיות ובהירות, בציורים אמתים לקוחים מן החיים –ספרות כזאת אין לנו עוד. מספר הספורים, התמונות והציורים, האריגינעללים, מחיי עמנו, מצער מאד בספרותנו, וגם אלה המעטים הנמצאים בה, הנם כתובים, על פי רוב, בחסר טעם ודעת, בלי כשרון אמתי ושאר־רוח. הנפשות אינן מתארות כראוי, צבעיהן כהים ורפים והנן לוטות במעטה ערפל, הנן נפשות מתות, פסילים אלמים בלי כל חיות, או לקוחות מעולם הדמיון ורחוקות מהמציאות מרחק רב. המקרים אינם טבעים ואינם משלבים זה בזה בסדר נכון, בתור סבה ומסובב. ולעמת זה נמצאים בהם רעיונות יבשים בלי כל לחלוחית של פאעזיא, מחשבות צנומות ודלות, הגיונות תפלים וחסרי טעם – השתפכות סוביעקטיבית של נפש מחבריהם, השתפכות מעוררת געל נפש ומאוס בלב הקורא הנבון. רבות הן הסבות אשר הסבו בעניות־הרוח הזאת בספרותנו היפה ואין פה המקום לפרטן; אך אחת מהן היא: עניות ספרותנו החמרית. חיי עמנו אינם דלים בחמר לספורים ותמונות, כאשר יאמרו אחרים, ונהפך הוא, כי החיים האלה המלאים להם עני ויגון, צרה ותלאה, טלטול ונדודים, מלחמת הקיום בכל תקפה ועזה, ועם זה גם תם וצדקה, חמלה, חסד ורחמים, אמונה ורגש, שירה והתפעלות, יתנו חמר רב הערך למספרים ומצירים אמנים להשתמש בו, לעשות ממנו מטעמי־רוח להעם, אשר יתנו לו מושג נאמן מחייו החיצונים והפנימים, החמרים והרוחנים, מטעמים, אשר יעציבוהו וישמחוהו, אשר ימררו את רוחו ואשר ינחמוהו, אשר ירגיזוהו ואשר יעודדוהו. גם טעות הוא בידי אלה המחליטים, כי אין בקרבנו מספרים ומצירים בעלי כשרון, אשר ידעו את החיים כמו ואשר ישכילו לתארם כראוי. ישנם בקרבנו בעלי כשרון, העומדים במדרגה אחת את המספרים בכל עם ועם, ואשר לו יכלו להקדיש את כל עתותיהם לעבודת הספרות, כי תהיה ספרותם אומנתם, להשתלם ולשכלל את כשרונותיהם כראוי, ללמד לדעת את תורת־החיים וחכמת הנפש, ללמד לדעת את דרכי טובי המספרים בשפות איירופא, הנודעים לשם ולתהלה, להאציל זמן רב ליצירי רוחם, לצירם ולצבעם בצבעים בהירים ונאמנים ולהשלימם ולשכללם כראוי; כי עתה העשירו את ספרותנו היפה עשר רב, ונזכה לראות בספרותנו ספורים נחמדים וטובים, נעלים ונשגבים, תמונות וציורים אמתים במספר רב – אבל מצב ספרותנו החמרי ברע מאד. מספר יודעי עברית מעט הוא בקרבנו, וגם מהם, אלה היודעים שפות אחרות, יחשבו להם לפחיתת הכבוד לנוע על הספרים הכתובים בשפת עבר בידי עברים, בהיות לאל ידם להשביע את רעבון נפשם במקרא הספרים הכתובים בשפות זרות ובידי בני נכר, וגם המעטים מהם, האוהבים לקרא גם ספרים עברים, וככה גם אלה אשר שפה אחרת, מבלעדי שפת עבר, זרה להם, יחוסו על ממונם ולא יוציאו כסף לקנות את הספרים היוצאים לאור, כפעם בפעם, והמה, אם ישיגו ספרים בזול או בחנם מוטב ואם לא לא יקראו. סבת הדבר הזה איננה, כאשר יחשבו רבים, עני עמנו ורע חיי החמרים, כי ביתר צרכי החיים מפזרים אחינו כסף כאפר גם על דברי הבל וריק, ורק במקום שהדבר נוגע לספרות קמצנים גדולים הם; ודא עקא כי עוד לא הספיקה הספרות להיות לאחר מצרכי החיים לבני עמנו, והנה נחשבת בעיניהם כמותרות, כדבר שאין להם כל צרך בו – ולכן רואים אנחנו, כי הספרים היוצאים לאור, כפעם בפעם, מונחים המה ביד בעליהם, או מו“ליהם, כאבן שאין לה הופכים, והדבר הזה, מעוט הקונים, יכריח את המחברים הבאים לקצב מחיר יקר לספריהם, למען יושב להם, למצער, ה”קרן" גם ב“פדיונם” המעט, ובשביל זה, כמובן, עוד ימעטו הקונים ביותר. וכה תדל הספרות העברית מיום ליום, וביחוד, הספרות היפה, כי לעבוד במקצוע זה דרוש כשרון מיוחד, כשרון אמתי וטוב, כשרון הדורש השתלמות והתפתחות וזמן רב – יותר מבמקצעות הספרות האחרים – וכל אלה דורשים תנאים מיוחדים, תנאים שאינם בעבודת הספרות העברית, אחרי כי היא איננה מחיה את בעליה ולא תוכל אפוא לגדל על ברכיה סופרים קבועים, סופרים – סופרים, כי אם סופרים־חנונים, סופרים־סוחרים, סופרים־מלמדים סופרים־שדכנים וכדומה, ואחרי כי גם המלאכים לא יוכלו לעשות שתי שליחות בבת אחת, ומכ“ש בני אדם, לא יוכלו אפוא, בעת שהנם עסוקים בעסקים אחרים, למצא מקור מחיה להם ולביתם, להתפתח בכשרונם כראוי, ואין עתם פנויה ודעתם צלולה לעשות את יצירי־רוחם שלמים ומתוקנים, והנם נוצרים על ידם “כלאחר יד” ו”בדרך אגב" בלי כל עמל ויגיעת בשר ורוח, וספרים, ומה גם בעללעטריסטים, הנכתבים בלי כשרון אשר התפתח והשתלם כראוי, הנכתבים “כלאחר יד” ו“בדרך אגב” לא יוכלו להיות שלמים ומתוקנים ולוקחי לב; ורע עוד מזה, כי רבים מהם מוכרחים למשך את ידיהם כלה מהספרות ולשים אל עולם המעשה פניהם, והנם עוזבים את הספרות לתעלולי הסופרים, להסופרים הגמדים, בעלי כשרונות דלים וצנומים, כשרון־נמלה, או חסרי כל כשרון והמה ימשלו בה וישימוה לחרפה ולשמצה.
אבל האין כל רפואה למכה זו?
יש ויש! אם תחדל הסבה יחדל גם המסובב. אם נברא לנו פובליקום עברי, פובליקום קורא ספרים עברים ומשחד גם מכספו בעדם, יוטב, כמובן, מצב הספרות החמרי, ואז כאשר תביא הספרות ברכה לעובדיה, לא אך טל שמים מעל, תהלות ותשבחות, אדריסות ותלגרמות של ברכה בחגי יובליהם והספדים וקינות אחרי מותם, כי אם גם ברכת ארץ מתחת, ברכה ממשית, יוטב גם מצב הספרות הרוחני והיתה ספרותנו לספרות־עם באמת.
להגיע אל המטרה הזאת, הנני נגש הפעם אל מפעל כביר ורב הערך, אשר ממנו להרחבת ספרותנו העברית והפרחתה תוצאות. הנני אומר להוציא לאור “ספרי־אגורה” בעד העם, חוברות קטנות נמכרות בזול, אשר תמצאנה להן קופצים רבים עליהן גם מקרב הפובליקום הקמצן, הפובליקום העברי: א) במחירן הקטן, ב) בתכנן הנעים והמועיל כאחד. החוברות תכילנה בקרבן: ספורים, תמונות, ציורים, מחיי העם, מחזות, שירי הגיון ועלילה ועוד, באחת, כל הנכנס בחוג הספרות היפה, החלק החסר כמעט בספרותנו. חוברות כאלה בהיות תכנן מושך את הלב ומשעשע את הנפש, תמצאנה להן גם מהלכים בקרב העם בנקל. קנית חוברות כאלה לא תכבד גם על הקוראים העברים הקמצנים – ואחרי אשר יתרגל העם להוציא כסף למקנה ספרים, ואחרי אשר עי"ז תפרח בספרותנו ספרות יפה, יש תקוה כי בקרב הימים היה תהיה ספרותנו לאחד מצרכי חיי העם, כי יברא בקרבנו לאט לאט פובליקום עברי, קורא ספרים עברים בכסף, לא אך “ספרי־אגורה”, כי אם גם ספרים גדולים מכל מקצעות הספרות, ספרים הנמכרים במחיר יקר, ורחבה ספרותנו וגדלה והגיעה אל המדרגה שעליה נצבת ספרות כל עם ועם.
החוברות תצאנה לאור לעתים תכופות, עד כי במשך שנה אחת תצאנה עשרים וחמש חוברות כאלה, והיה לאל יד כל איש לרכש לו במשך השנה ביבליותיקה נעימה ושלמה, של ספרים שונים מהספרות היפה, במחיר מצער מאד. האותיות תהיינה אותיות פעטיט (כאלה), למען יהיה המועט מחזיק את המרובה. הנייר וההדפסה יהיו עצהיו"ט. והיו “ספרי־אגורה” נחמדים בפנימיותם ובחצוניותם.
“ספרי־האגורה” יהיו מעשי ידי סופרים שונים, מיחידי־סגלה מבעלי הכשרון הטובים והמעטים הנמצאים בקרבנו. חוברת אחת תכיל בקרבה, לפעמים, גם דברים אחדים, אבל אך מעשי ידי סופר אחד, ויש אשר ימשך ספר אחד בחוברות אחדות. העתקות לא תקבלנה, כי אם דברים אריגינעללים (מלבד שירים).
אקוה כי כל חובבי שפתנו וספרותה יעמדו לימיני בדבר הגדול והנכבד הזה, והשתדלו להפיץ את החוברות, איש איש בעירו, במספר רב, למען אוכל עמוד. וטובי המספרים, הסופרים והמשוררים, בלי תפונה, לא יעמדו גם המה מנגד, ונתנו ידם אלי לעבוד יחד עבודת הקדש, עבודת הספרות, וכבדוני בפרי עטם הטובים – ועליהם לדעת, כי שונא מתנות אני, וחלילה לי מבקשם לעזור לי בעבודתי חנם, כי שלם אשלם להם בעד יצירי רוחם בכסף מלא.
המו"ל.