חפץ אני לתת בזה השקפה קצרה וכללית על הספרות העברית הצעירה או היותר חדשה. אני אומר “היותר חדשה”, יען כי בשם “הספרות העברית החדשה” קוראים לספרותנו מסוף המאה הי"ח, מזמן צאת “המאסף” הראשון, שהשתתפו בו מנדלסון, אייכל, לאנדוי, וויזיל, בן⁻זאב, סאטנוב ועוד, והלאה; ואולם אי⁻אפשר לכלול את כל הספרות העברית מאז ועד ימינו אלה ביחד. הספרות העברית משנות השמונים ועד עתה היא כל כך שונה ונבדלה מזו שלפניה, עד כי בהכרח עלינו לעשותה לחטיבה מיוחדת, להתחלת תקופה חדשה בספרותנו, ולקראה בשם מיוחד: “הספרות העברית היותר חדשה”.
ואמנם גם התולדה בכלל ותולדות הספרות בפרט בכל הלשונות מתחלקות לארבע תקופות ראשיות: ימי הקדם, ימי הבינים, העת החדשה והעת היותר חדשה.
מובן מאליו, כי בהשקפה קצרה אי⁻אפשר לתת סקירה שלמה ומקפת מתקופה פוריה ורבת⁻ערך כזו בתולדות ספרותנו. אפשר רק להזכיר את המומנטים היותר נכבדים שבה ואת הנפשות היותר חשובות שפעלו בה ולהאיר אותם הארה מרחפת ושטחית ולא יותר, ועפ“י רוב במשפטים קצרים ולפעמים רק ברמזים קלים – ומכש”כ שאי⁻אפשר בהשקפה קצרה כזו לבסס את הנאמר בהוכחות וציטאטים מספרים וסופרים.
ואולם בטרם כל אי⁻אפשר לי לבלי להזכיר, כי לפני שנתים בערך יצאה חמברת1 מאת הד“ר יוסף קלוזנר בשם “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה”, הדנה ג”כ בתקופת הספרות הנזכרת ובהרבה מומינטים ונושאים, שעליהם גם אני דן בזה. אבל הנקודה העיקרית של השקפתי היא שונה לגמרי מנקודת השקפתו של מר קלוזנר ומתנגדת לה לגמרי. הטעות היסודית של מר קלוזנר במחברתו זו היא, לדעתי, שלקח את “אחד העם” השואף ליצירת מרכז רוחני לעמנו בא"י, ועשהו בעצמו למרכז הרוחני של העם ושל הספרות העברית היותר חדשה בעשרים השנים האחרונות, ללא אמת לגמרי2. מר קלוזנר עושה את כל הסופרים העברים לכוכבי⁻לכת מסביב לשמש מרכזית, ששמה “אחד העם”. הלא כה דבריו: "בסוף שנות השמונים – נשמע קולו של אותו הסופר החשוב, שהוא ראש המדברים של כל התקופה הספרותית, שאנו עסוקים בה. כל (!) הסופרים העברים החדשים, מיום שהופיע סופר זה על במת הספרות ועד עתה, הם או תלמידיו בחיוב או תלמידיו בשלילה, כלומר: או נתעוררו על ידו להפיץ את דעותיו, להרחיבן ולהשלימן, או קבלו על ידו דחיפה עצומה להתקומם נגד אותן הדעות השליטות ביהדות ההיסטורית, שדעותיו כרוכות בהן, ולסתור מה שבנה, כדי לבנות בנין חדש או, לכל הפחות, כדי להראות, שיש צורך בבנין חדש.
אנו מדברים על “אחד העם”. –
ועל הבסיס האוירי הזה הוא בונה את כל בנינו הרעוע במחברתו זו, כי “שיטתו של “אחד⁻העם” הכניסה חיים ותנועה לתוך ספרותנו”, כי היא השפיעה בחיוב או בשלילה“, כי “יחוסו החיובי של “אחד⁻העם אל המאור שביהדות נתן דחיפה לציורים רומאנטיים מחיי בני⁻האדם הפשוטים שבישראל, מחיי ההמון הנאמן לדתו הלאומית והמרגיש בשירה העמוקה שבה”, כי “יחוסו השלילי של “אחד⁻העם” אל התאבנות התורה ואל התאבנות הלב ותביעתו הנמרצה, שהיהדות תתבסס על יסודות אנושיים כלליים ותשאף ל”תחית הלבבות”, נתנו דחיפה עצומה להתקוממות נגד האורתודוכסיה החנוטה וכו' ועוררו לדרוש מן הספרות העברית “לחלוחית של שירה” ולתבוע שיהא בה מקום ליצירות אנושיות כלליות. התביעות האלו הובעו וכו' ע”י זלמן אפשטיין וראובן בריינין וכו'; הסופרים האלה דרשו (ובזה הרחיקו ללכת הרבה יותר מ“אחד⁻העם”) בשם תחית הלבבות ותקון הספרות על יסודות אנושיים כלליים את השכנת “יפיפותו של יפת באהלי שם”; כי ל“אחד⁻העם” קמו שני תלמידים: ח“נ ביאליק ומ”ז פייאירברג ושני מתנגדים: מ. י. ברדיטצבסקי, שהיה מתחילה תלמידו אלא שהלך הלאה, וש. טשרניחובסקי, שבא מעולם אחר לגמרי“; ובמקום אחר, כי ברדיטצבסקי הוא “תלמידו למחצה של אחד⁻העם” וכי בזה אנו כולנו (בנוגע ל“הזרם היהדותי”) אם לא תלמידיו ממש של “אחד העם”, לכל הפחות קרובים לו ברוח”.
והמושג של “רב ותלמידים” כה חביב על מר קלוזנר, עד כי מצא תלמיד גם לברדיטצבסקי בהלל ציטלין, “שהעמיק והרחיב, וביחוד הרצה בסגנון פוליטי⁻פובליציסטי נאה וברור, הרבה מדעותיו והרהוריו של זה”.
ואולם כל הדברים הללו מופרכים מעיקרם:
בכל הכבוד הרב שאני חולק ל“אחד⁻העם”, בתור אחד מבחירי סופרינו החדשים, בתור סופר בעל כשרון רב, סופר – חושב, חריף ודיקן, ובעל סגנון מופתי, הגיוני ומדויק, שקול ומדוד, סגנון שאין דומה לו בספרותנו, – אני מוצא, כי אי⁻אפשר לחשבו למרכז הרוחני של הספרות העברית היותר חדשה, כי יש גורם יותר חשוב בתור מרכז רוחני של הספרות העברית בתקופה החדשה, שגם “אחד⁻העם” קבל השפעה ממנו והיה למה שהיה, כמו שהשפעו ממנו יתר הסופרים העברים של הדור הזה, הלא הוא: הרעיון הלאומי בצורתו החדשה, שהתעורר אצלנו בראשית הרבע האחרון של המאה הי"ט, שחולל את כל המהפכה הרוחנית בקרבנו, ושהוא רק הוא יצר לנו את כל⁻הספרות העברית הצעירה הזאת.
ולמה כל ההפרזה על המדה באופן מגזם כזה? “אחד⁻העם” הוא סופר גדל כשרון, אבל לא גאון. הוא לא יצר לנו השקפת⁻עולם חדשה ולא “דעת⁻אלהים” חדשה; לא ברא שיטה פילוסופית חדשה ולא השקפת⁻יהדות חדשה. בדברי “אחד⁻העם” אנו מוצאים רעיונות טובים ונעלים, דעות ומחשבות יפות, מה שחדש בעצמו או שבאר והסביר ממה שחשבו והגו אחרים, יש חריפות וריקנות; אבל, ויש גם רגשנות בת⁻רגע, יש גם פלפול ויש כמה נגודים וסתירות בין דבריו בעתים שונות, – ובכל אופן אין בדבריו שיטה מסוימה ומוצקה, כללית ומקפת. גם הדעה הנשנית אצל “אחד⁻העם” במקומות רבים ע“ד “הכשרת הלבבות” ויצירת “מרכז⁻רוחני” לעם בא”י מקבלת אצלו נוסחאות שונות, לפי המצבים השונים. בכל אופן, אין זה גורם עיקרי וראשי לפתרון כללי של שאלת השאלות אצלינו: שאלת היהודים והיהדות בהוה ובעתיד, וזה לא יוכל להיות להתוכן העיקרי של הספרות העברית בכלל ושל הספרות היפה בפרט.
ל“אחד⁻העם” בודאי היתה שפעה על הספרות העברית בכלל ועל סופר פלוני ואלמוני בפרט, אבל רק במדה שיש לכל סופר בעל כשרון גדול בכל ספרות וספרות; בכל אופן, אין לעשות את ההשפעה הזאת למרכזית, שכל צירי הספרות סובבים עליה, שאין אדם בן⁻חורין ממנה, בחיוב או בשלילה, ומה גם משוררים ואמנים, שהשירה והאמנות עיקר אצלם ולא הפרובלימות היהדותיות.
בכלל אין אצלינו, בספרותנו הצעירה, רביים ותלמידים, במובן הרגיל. אין, מה שקוראים, “אסכולות ספרותיות” של מורים ותלמידיהם. יש רק זרמים שונים, נטיות שונות, טפוסים שונים, סופרים בודדים שונים ולא יותר.
לכל היותר אנו שומעים רק ממר קלוזנר, שחושב הוא את עצמו לתלמידו הנאמן והמובהק של “אחד⁻העם”, ומפי שום סופר עברי אחר עוד לא שמענו כזאת.
יש אצלינו סופרים, שהכניסו לתוך ספרותנו הצעירה חיים ותנועה הרבה יותר מ“אחד⁻העם”. לא יחוסו החיובי של “אחד⁻העם” אל המאור שביהדות נתן דחיפה לציורים רומאנטיים מחיי בני האדם הפשוטים שבישראל. ציורים רומאנטיים כאלה נכתבו ע“י בראנדשטיטיר, ברודיס וסאמואילי עוד לפני “אחד העם”. ההתקוממות נגד הארתודוכסיה החנוטה הלא בודאי קדמה ל”אחד⁻העם“. היא הלא מלאה כמעט את כל תכן הספרות העברית החדשה עוד מימי “המאספים” והלאה, ושתפקידה מלאו בכ”כ מרץ אירטר, מרדכי אהרן גניזבורג, גוטלוביר, י"ל גורדון, לילינבלום, סמולנסקין, ברודיס ובראנשטיטיר ועוד. “לחלוחית של שירה”, יצירות אנושיות כלליות והשכנת “יפיפותו של יפת באהלי שם” הלא דרשו: קנטור ופרישמאן, בן⁻יהודה, בריינין, זלמן איפשטיין ואחרים עוד לפני הופעתו של “אחד⁻העם”.
ביאליק, אם אפשר לחשבו לתלמיד, הנהו יותר תלמידו של המקונן הלאומי, ירמיהו, ושל רבי יהודה הלוי, מאשר תלמידו של “אחד העם”. מקורי השפעתו הם: כתבי⁻הקדש, התלמוד והמדרש, האגדה העברית, הצער העולמי העברי, ילדותו שהיתה “כסתו מעונן בלי נגוהות, דלוחים ועכורים, בלי צחוק, בלי גיל”, בית המדרש “מחבא רוח איתן. מקלט עם⁻עולמים”. לא “אחד⁻העם” ו“על פרשת דרכים” יצרו לנו את ביאליק. אבי–גלות מרה, אמי–דלות שחורה" אומר ביאליק בעצמו, ועלינו להאמין לו בזה. והן מר קלוזנר בעצמו אומר במקום אחר: “כר' יהודה הלוי, כך צלל גם ביאליק לתוך עמקי נשמתה הנצחית של האומה הישראלית והעלה משם מרגליות יקרות” (לוח “אחיאסף”, תרס"ד, עמ' 454). ו“אחד העם” מה מקומו פה?
ובכלל – איזה יחס בין סופר פובליציסטי⁻מדעי, חושב ומיושב, ובין משורר כביאליק, המלא אש הרגש ודם רותח ורעל של מקונן לאומי?
פייאירברג, יוכל היות, קבל איזו השפעה מ“אחד העם” בנוגע לדעותיו הלאומיות והציוניות; אבל, כפי שמספר מר קלוזנר בעצמו במאמרו על פייאירברג באספת כתביו, קבל השפעה בדעותיו גם מריב“ל, מא”ג, מאפו,אד“ם ומיכ”ל, סמולנסקין, ברודיס ולילינבלום. בכל אופן, בתור מספר⁻אמן קבל השפעה מרוב הנזכרים בה יותר מאשר מ“אחד העם”.
כי היה ברדיטצבסקי תלמידו של “אחד העם” לפנים לא שמענו לא מפי ברדיטצבסקי בעצמו ולא מאחרים, ובכתביו איננו מוצאים שום רמז לזה. – כי הלל צייטלין קרוב ברוחו לברדיטצבסקי, לפעמים, – יוכל להיות אמת, אבל אין פה כל מקום לרב ותלמיד.
ובנוגע לטשרניחובסקי, איזו שייכות בכלל יש בין משורר הטבע והאהבה, מלא חמדת החיים וששונם, ובין סופר מוכיח ועמקן כ“אחד העם”? ואיזה מקום בזה לדון, אם תלמידו של “אחד העם” הוא אם מתנגדו?
הפרובלימה של קיום היהודים והיהדות, כמובן, תפסה ותתפוס תמיד מקום גם ביצירות הספרות היפה שלנו, אבל יש יצירות – שהעיקר בהן הוא הצד האנושי הכללי, התופס מקום נכבד בספרות העברית הצעירה. ועם זה לא “אחד העם” הוא הראשון שעסק בפרובלימה זו. בה עסקו הרבה חכמים וסופרים מאז ועד עתה ובתוכם גם בעל “הכוזרי”, בעל “מורה נבוכי הזמן”, שד"ל ואחרים.
ומלבד הטעות היסודית הזאת, שבמחברת הנזכרת בנוגע ל“אחד העם” ויחס הספרות העברית הצעירה אליו, לא נכונה היא הארתו של מר קלוזנר על הספרות העברית הצעירה והנפשית הפועלות בה, בהיותה רק הארה מצד אחד ידוע, מצד הזרם היהדותי והשאלות היהדותיות, ובהסחת דעת כמעט מהצד העיקרי השני, מהצד האמנותי של הספרות, אותו הזרם שאין לו כמעט כל ענין עם השאלות הללו, אותה הנטיה המתענינת ביחוד בפרובלימות האנושיות, הנצחיות, המשמשות לכל יוצר אמן לנימים חדשים על כנור היצירה שלו.
אך עם זה אין לקפח את שכר המחבר על הרבה דברים נכונים והערות נכונות בנוגע לחזיונות ומהלכים שונים של ספרותנו הצעירה, שבמחברת הנזכרת.
אם נחפוץ לסמן ולהבליט את ההבדל שבין הספרות העברית היותר חדשה, או הצעירה, ובין הספרות העברית שלפניה, עלינו להתבונן אל הלוזינג העיקרי של הספרות העברית, מראשית ימי המאספים עד אחרית שנות השבעים, שהתבטא בכל בהירותו בשירו הידוע של י"ל גורדון:
"הקיצה עמי! השמש האירה,
הקיצה, שא עינך אנה ואנה,
וזמנך ומקומך אנה הכירה.
* * *
הארץ בה עתה נחיה נולד
לגלילות אירופה הלא נחשבה
אירופה הקטנה מחלקי חלד
בחקרי חכמה מכולם נשגבה.
ארץ עדן זאת הן לך תפתח
בניה “אחינו” לך יקראון עתה.
עד מתי תהיה קרבם כאורח,
למה מנגד להם תלך אתה?
וכבר גם יסירו שכמך מסבל
ומעל צוארך עולך ירימו,
ימחו מלבם שנאת שוא והבל,
יתנו לך ידם, לך שלום ישימו.
הרימה נא ראשך, הישר גבך
ובעיני אהבה אלימו השגיחה
ותנה לחכמה ודעת לבך
והיה עם משכיל ובלשונם שיחה.
* * *
היה אדם בצאתך ויהודי באהלך
אח לבני ארצך ולמלכך עבד".
הספרות העברית בתקופה ההיא נקראה אפוא בצדק “ספרות ההשכלה”. הסופרים ההם האמינו בתמימותם, כי מקור כל הרעות והתלאות של העם העברי הוא מה שנבדל מאת שכניו וכלא את עצמו בגיטה מיוחדה, מה שלא התחבר עם שכניו לדבר בלשונם ולהשכיל כמוהם. ולכן ראו לחובה קדושה להם, להשכיל את אחיהם, לפקוח את עיניהם, להשניא עליהם את חייהם הצרים והכלואים ולחבב עליהם את החיים מחוץ לתחומם. ולא ההשכלה כשהיא לעצמה לבבה אותם, כי אם מה שעל ידה ימצאו חן בעיני שכניהם, שיחשבו אותם עי"ז לאחים. ובזה היו בטוחים, כמובן, כי אם אך ישמעו לעצתם אז יפתחו לפניהם שערי “גן העדן”, שערי אירופה הנאורה, לרווחה, ושכניהם “יתנו להם ידם, שלום ישימו”. וכי שם, מחוץ לתחום, הכל טוב ויפה, גן עדן ממש, בזה הן היו בטוחים בודאי. – כי יש ערך גם להתרבות המיוחדת של עמם, כי יש קנינים רוחניים מיוחדים לעמם, שרכש לו במשך תולדתו הארוכה ושצריך הוא לשמרם ולחבבם, לא ידעו ולא חפצו לדעת; כי יש עתידות לעמם בתור חטיבה מיוחדת בתולדות האנושות – לא האמינו. השפה והספרות העברית היו להם לא בתור קנינים יקרים כשהם לעצמם, כי אם בתור אמצעים טובים לדעות ההשכלה שלהם.
התמימות הילדותית והשטחיות המבהילה של הסופרים ההם נסכו את רוחן על כל יצירות הסופרים בתקופה ההיא. המהלך הספרותי ההוא נשקף לנו מכל פרי הספרות של מאה שנים כמעט, מאחרית המאה הי“ח ועד סוף שנות השבעים של המאה הי”ט, בראשונה בגרמניה ואיטליה, אח“כ בגאליציה ומשנות השלשים והלאה גם ברוסיה. המהלך ההוא נשקף לנו בתכן של יצירות הסופרים ההם, המכיל: או אידיאליזאציה של חיי הגויים ושל המשכילים ולעג לכל המקובל והיקר בחיי הגיטה העברית עם השאיפה לתקונים בדת, ג”כ, ביחוד, בשביל להדמות אל הגויים ולמצוא חן בעיניהם; או רומאנטיות של העבר הקדום, של התקופה הביבלית, בתור מחאה נגד חיי הגיטה החשכים (או יצירות כ“הצופה לבית ישראל”, “עיט צבוע” “עולם כמנהגו”, “חטאת נעורים”, “ארחות התלמוד”, “הדת והחיים”, “קוצו של יוד”, “שני יוסף בן⁻שמעון”; או יצירות כ“כנור בת ציון”, “שירי בת ציון” “אהבת ציון”, “אשמת שמרון”, “אהבת דוד ומיכל”, וכדומה). וככה מתבלט המהלך הזה גם בסגנון של היצירות ההן. כבר העירותי במקום אחר, שסופרי התקופה ההיא “החזיקו בדעה המוטעה, כי השפה העברית היא שפה מתה, כי עם חתימת כתבי⁻הקדש נחתמה גם השפה, וכל מה שנתחדש בשפה אחרי התקופה ההיא במשנה, בתלמוד ומדרשים ובספרות המאוחרה חשבו רק לספחת, לשבושים, למין ז’ארגון עברי, שאינו שייך ללשון העברית”. בקפיצה אחת פסחו על כל ההתפתחות הארוכה של השפה במשך זמן של אלפים שנה ויותר, ושבו להתקופה הקדומה, הרומאנטית, של השפה, לשפת המליצה של ישעיה ועמוס. אבל עוד נמוק אחד יש להוסיף ע"ז, כי עשו זאת גם מאי⁻הכרה את ערך התרבות העברית, שהתפתחה במשך הדורות, ומשנאתם להתלמוד ולכל הספרות הדתית והמוסרית המאוחרה – וגם להסגנון העברי שהתפתח על ידם.
איך שיהיה, הנה המבט על הספרות העברית רק בתור אמצעי להשכלה ולעזיבת הגיטה; הטינדינציה הבלתי⁻פוסקת בכל יצירה ויצירה ברוח השלילה; המבט על הלשון כעל לשון מתה וחנוטה, שפסקה מהתפתח; הסגנון העתיק, שלא התאים עם החיים ההוים ועם מושגי החיים החדשים, שלא ניתנו להתכנס בו, – כל אלה לא נתנו לספרות העברית להתפתח באורח טבעי ושללו ממנה את חיותה וטבעיותה, וביחוד– לא נתנו בה מקום לאמנות אמתית, הדורשת לכלכלתה: טבעיות, אמתיות, חופש ומרחביה. המקור האמתי לאמנות עברית: נשמת האומה וצערה, חלומותיה ותקוותיה, והנשמה האנושית האינדיבידואלית השוכנת גם ביהודי בכל מצב ומצב – נסתם לפני סופרי התקופה ההיא.
גם חכמת ישראל, שנוצרה והתפתחה בתקופת הספרות ההיא, נבראה לכתחלה לא לשמה, אלא בכדי להראות לאחרים את אוצרות רוחנו. וצורת החקירה בקדמוניותינו היתה כמין חקירה בקדמוניות עם, שכבר חדל מחיות ומהתפתח, לא בתור עם שיש לו גם עתיד, – אלא בתור עם שנחלתו רק העבר.
ואולם לא נצדק אם נמצא בפעולות סופרי התקופה ההיא רק פחתת ומומים. עבודת השלילה של הסופרים ההם הכניסה גם אויר צח וטהור במחשכי הגיטה, שהקל אח“כ את עבודת התחיה הבאה. גם הרומאנטיות הביבלית, הרומאנטיות של הר ציון, שנוצרה אפילו בכוונה אחרת, היתה אח”כ לגורם חשוב בהתעוררות האהבה לציון והתנועה הציונית.
ואז באה תקופת המעבר, שהתגשמה בסמולנסקין ועבודתו הספרותית. סמולנסקין היה הרץ המבשר לפני בוא המשבר, שחולל את התקופה היותר חדשה, תקופת הספרות הצעירה. אצל סמולנסקין אנו פוגשים ראשונה בריאקציה נגד הרוח השלילי בנוגע ללאומיות העברית ולשפה העברית – נגד הירושה המנדלסונית, שממנה נזונה הספרות העברית קרוב למאה שנה. אצלו אנו רואים ראשונה את הקוים הראשונים של השחר לתנועה הלאומית הבהירה הבאה. וכתוצאה משנוי⁻הערכין הזה הננו רואים כבר מבט אחר על השפה העברית, בתור מטרה ולא בתור אמצעי, בתור שפה שיש לה עתיד. בשפתו של סמולנסקין אנו רואים כבר חיים והתפתחות טבעית, אם כי רבוי המליצה עוד מעיק עליה במדה ידועה. ואולם בספוריו אין עוד מקום לאמנות אמתית, בשביל הטינדינציה המושלת בו, במלחמתו עם החסידות והרביים שבימיו.
ואז החל לבוא המשבר בחיי העם והרוח השורר בקרב האינטיליגינציה שלו. בגרמניה, שהיתה למשאת⁻נפש המשכילים העברים בימים ההם, נגלתה האנטישמיות, אחרי הריאקציה שבה מזמן הנצחון על צרפת והתאחדות המדינה שכורת⁻הנצחון והשוביניות; ברוסיה נכזבו כל התקוות לשווי⁻זכויות ושחרור⁻מדיני באחרית ימי אלכסנדר השני. ומצד שני החלו המשכילים העברים לראות את תוצאות עבודת ההשכלה שלהם: הטמיעה המתגברת ועזיבת המחנה לאט, לאט.
* * *
אז הננו מתחילים לשמוע לעתים אנחות וצלילי⁻יאוש מפי “המשכילים” ההם.
אותו י"ל גורדון, ששמענו מפיו את הלוזונג שהזכרתי, מדבר אלינו כבר בשפה אחרת, בקינה מלאה יאוש ותמרורים:
"ובנינו? הדור הבא אחרינו?
נם מנעוריהם יתנכרו אלינו,
– למי פצעי לבי ידוו יזובו –
הנם הולכים קדימה שנה שנה,
מי ידע הגבול עד מתי? עד אנה?
אולי עד מקום – משם לא ישובו…
* * *
הוי מי יחוש עתידות, מי זה יודיעני
אם לא האחרון במשוררי ציון הנני,
אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!"
אז החלו להשמע צלילים חדשים לגמרי.
נשמעה זמרת צפור⁻הדרור הראשונה: סופר צעיר בלתי⁻נודע אז, בן⁻יהודה, השמיע את קול התרועה הראשונה מתוך שופר התחיה הלאומית. הוא יצא לראשונה ב“השחר” לדרוש תחיה שלמה לעם תחיה חמרית ורוחנית ותחיה לשפתו וספרותו.
סמוליסקין, שהיה אז עוד לאומי רוחני, התנגד בראשונה לרעיון הזה, אבל לאט, לאט נגרר אחריו.
ואז פרצו הפוגרומים הראשונים בדרום רוסיה, ובהלך⁻רוח המשכילים העברים באה מהפכה גמורה. דעות ההשכלה הגיעו אז לידי באנקרוט גמור.
זרם גדול וחדש נכנס בשטף רב אל חיינו והוא הביא תקופה חדשה לספרות העברית. נשתתקו קולות ההשכלה, האמונה והבטחון בקדמה ובאחוה, באירופה הנאורה, נדמו קולות המהרסים והשוללים, הלועגים והלוחמים בפנים, ונשמעו קולות אחרים לגמרי, קולות תשובה, קולות “על חטא שחטאנו” לעמנו ולעצמנו.
נשמע אז לוזונג אחר:
– היה יהודי בצאתך ויהודי באהלך!
ולאט לאט נתמלא ונתרחב הלוזונג הזה:
– היה יהודי ואדם בצאתך ויהודי ואדם באהלך!
כי יהיו החיים היהודיים והאנושיים מעורבים בהארמוניה אחת.
בראשונה אמנם התבטאו השאיפות החדשות במליצות שאולות מהמהלך הקודם, בקריאות נפוחות ומלים מפוצצות ריקות, במאמרים פרימיטיביים על עבודת⁻האדמה ואהבה אידילית להאלמנה בת⁻ציון, בשירים תמימים ע"ד “ציון חמדתי”, “ציון תמתי” וכדומה; אבל לאט, לאט נתבררו ונתלבנו, התקדמו והתפתחו ולבשו צורות בריאות ומבוכרות.
השאיפות החדשות התבטאו בתנועה לאומית כבירה, תנועת⁻התחיה העממית, שנתפרדה אמנם אח“כ לזרמים שונים, ל”חבת ציון" שנתפתחה לאט, לאט והיתה לציונות מדינית, להלאומיות הרוחנית (סתם) ולהלאומיות הרוחנית עם שאיפה למרכז רוחני – וכל הזרמים האלו הביאו אתם טל תחיה לעמנו ולספרות העברית.
לכאורה, הביאה אתה התנועה הלאומית לספרותנו זרמים מתנגדים ונלחמים זה בזה; אבל עובדה קימת היא כי לכלם הספיקה התנועה הלאומית את החומר הדרוש. התנועה הלאומית הביאה אתה את התשובה להישן, להעבר, וגם את המלחמה בו; את הכרת ערך קנינינו הרוחניים והערצתם, את הגעגועים החבה להעבר הנפלא שלנו, ועם זה את השאיפה להשתחררות מן העבר המעיק, להמתת העבר, והשאיפה להחל לחיות מחדש, לשנות את ערכי חיינו ולהיות לאנשים חדשים; את התקוה להגשמת האידיאלים החדשים אצל אלה ואת הכזבת התקוה והיסורים והצער על האינדיפירינטיות של העם ועל תרדמתו, – אצל אחרים; את ההתלהבות ואת ההצטננות. כל הזרמים הללו התבטאו בספרות העברית הצעירה בפנים שונות, בכשרון ובמרץ. רק בנטיה אחת התאחדו כולם: בהתנגדות לתכונה ה“מה”יפית" ית של משכילינו הראשונים, להעבדות הפנימית שלהם, לההתבטלות בפני ה“גויים”, בכוון כל המעשים והפעולות כלפי חוץ; בשאיפה לעשות הכל בעדנו אנו, לחיות למעננו ולא למען אחרים ולהתחשב ביחד עם ענינינו העצמיים.
התנועה הלאומית הביאה אתה גם תנועה אנושית אצלנו, – אותה התנועה השואפת לחיים שלמים ומלאים, לחיים יהודיים ואנושיים מרכבים, מפותחים ועשירים, לחיים טבעיים והארמוניים, והיא השתקפה בספרותנו בשאיפה לטבעיות, לאמנות ולחיים מרכבים ומפותחים.
והיו כאלה, שחבת ציון כשהיא לעצמה לא משכה את לבותיהם אחריה, שלא האמינו בעתידות ישוב ארץ ישראל, בהתגשמות הציונות המדינית, באפשרות יצירת מרכז⁻רוחני לעמנו בא"י, ושלא היו כרוכים גם אחרי הרעיון הלאומי במובנו המוגבל, ועם זה נשפעו מהתנועה מהצד האנושי שבה, מהצד השחרורי ושאיפת החופש הלאומי והאנושי שבה.
הנה כי כן היתה תנועת התחיה העממית אצלינו למקור יצירות לאומיות ואנושיות ממינים שונים ומזרמים שונים. בכל היצירות של הספרות הצעירה הננו שומעים את הדי התנועה הזאת: פעם באילוזיות משכרות יפות; פעם בגעגועים ושאיפות לאידיאל מקסים; פעם באנחות ורגשי כאב על הרקבון הפנימי שבקרבנו, על אי⁻אפשריות התגשמות משאות⁻הנפש הנעלים; פעם ברגשי התפרצות ומרד מתחת כל העול המעיק והעבר המחניק והתערבות בתוך הזרם האנושי הכללי; ופעם באבלות ויאוש – על חרבן האומה וחרבן כל האידיאלים. –
בן־יהודה החל להגשים בחיים את אידיאלו בדבר תחית⁻השפה, לשחררה מכבלי המליצות והמסורות המעיקות ולעשותה לשפה חיה וטבעית וגם לשפת הדבור; ובאותה העת יצא הד“ר י"ל קאנטור והוציא את השפה העברית מבית המדרש, ששם היתה ל”לשון קדש", והביאה אל השוק, אל החיים, ויעשה לשפת יום יום (בעתון “היום” שיסד), ויתן לה צורה ריאלית וטבעית, קלה ופשיטה. ובאותו זמן יצא פרישמאן ודרש: להכניס את האנושיות הכללית בספרות העברית, לגרש מקרבה את הבטלנות ולהכניס בתוכה את החיים ואת האמנות.
לאט, לאט נתבררו צרכי הספרות נתהוה “המהלך⁻החדש” הידוע, ששב ואחז בידו את חוט התפתחות השפה, שניתק באופן לא־טבעי ע“י סופרי המהלך הישן, לטוותו ולהמשיכו הלאה. הסופרים הצעירים, שקמו אז, הפשיטו מעל השפה את הקורסיט העתיק, ששמו עליה הסופרים המליצים מתקופת ההשכלה, ושבו להכניס בה את עשרה הטבעי, שרכשה לה בדרך ההתפתחות ההיסטורית, וגם לברוא בה מלים ומבטאים חדשים, ע”פ הדוגמאות שהיו להם לעינים מכל אוצרות הספרות העברית מראשיתה ועד היום. העבודה הפוריה והמועילה הזאת, שהחלה ע“י בן⁻יהודה וחבריו בארץ ישראל ושהיא נמשכת ע”י סופרי המהלך החדש מכל הזרמים והגוונים, מעת החלו ועד היום, העשירה את השפה העברית במדה גדולה ומפליאה.
וביחד עם התחדשות השפה והתעשרותה, – התחדשה והתעשרה הספרות העברית במקצועות רבים וגם נוצרו בה מקצועות חדשים, שלא היו בה כלל, – במדה שלא היתה כמוה בספרותנו.
במקצוע השירה לשוא פחד י"ל גורדון “אולי האחרון במשוררי ציון הנהו”. השירה העברית של ספרותנו הצעירה הקימה לנו משורר כביר כביאליק, שלא היה לנו כמוהו זה מאות בשנים, משורר המתעמק בנבכי נשמת האומה וממשיך לנו את קינת ירמיהו ושירת רבי יהודה הלוי. שירתו של ביאליק ספגה לתוכה את זרמי הדמעות ונחלי⁻הדמים של האומה העברית בכל הדורות והיא מוריקה לפנינו את כל הרעל ואת כל להט הנקמה, את כל החמה וכל הקללה שנצברה במעמקי נפשה על כל החרפה והכאב, שהנחילו ומנחילים לה, במגלות אש וזעם, שלא היו לנו כמוהן וזה כמה. ובשפתו משתקפים כל אוצרות השפה העברית וכל מבחר הפנינים שבהם מכל הדורות והזמנים.
ועם זה הביאה לנו שני משוררים רבי⁻הכשרון, ששירתם שירה חדשה לגמרי בתוכנו, ששירתם איתנה וכבירה כאיתני⁻הטבע, מוראה ומפחידה כהררי⁻עד, הלא הם: טשרניחובסקי ושניאור. הראשון מצטיין לא רק בשירי מורא והוד, בשירים מוצקים וכחות איתנים, כי אם גם בשירי⁻אידיליה רכים ובבאלאדות נחמדות זורמות בנעימה כנחלים נעימים לאור הירח. והשני, שניאור, מצטיין ביחוד בשירת⁻פרא וחופש ומרחביה, בשירת ההרים הנשאים והשלגים שעליהם, בשירת הנהרות והימים, במעוף⁻דמיון כביר, חפשי והפקרי, ועם זה שפתו יותר עשירה בצבעים ורבוי גוונים וקסמים משכרים. שירתם היא יותר אנושית כללית, שואבת ממקור היופי העולמי והאהבה הלוהטת, ששון⁻החיים ושכרון⁻החמדה.
השירה העברית הצעירה הביאה לנו בראשיתה את המשורר המלבב והנעים מאנה, הצודה אותנו בשירי⁻הטבע הנעימים ובתוגתו השקטה ובאנחתו החרישית; ובשנים האחרונות את המשורר הנחמד יעקב כהן, משורר לירי מלא נעימות ורון, המית נחלים ונשיבת רוחות⁻אביב, משורר מלא חלומות⁻קסם ודמיונות זוהר ומנגינה, בעל שפה רכה מלאה לח והוד.
שירה מודירנית אנו מוצאים בשירתם של יצחק קאצינילסון, זה המשורר המלא טל ילדות עליזה ושובבה, רעננות והומור נחמד; יעקב שטיינברג, יעקב פיכמאן ודוד שמעונוביץ בשירתם הלירית העצבה, המשמיעה לנו לעתים קולות חרישים ומקסימים בתוגתם וברוך דמיונם, וי"ל ברוכוביץ, בשירה דשנה וגרעינית, עשירה בתאורי הטבע, בפלסטיות מוצקה ובעושר הצבעים, אם כי בסגנון מלא כובד וקשיות.
מלבד עוד מספר של משוררים בעלי כשרון במדה מרובה או מועטת, שבכל אופן שירתם טבעית ומודרנית, ואין בה בטלנות וגבוב מליצות מגרסות שנים.
ומלבד המשוררים, ששירתם היא עיקר אמנותם, נתנו לנו פרישמאן ופרץ שירים אמנותיים, – ביחוד, הראשון – כל אחד בסגנונו המיוחד לו.
במקצוע הספרות היפה יש בספרותנו הצעירה זרמים שונים, שבכולם עבדו ועובדים מספרים בעלי⁻כשרון גדולים ובינונים, שהעשירו את הספרות הספורית שלנו במדה מרובה.
בראש המחנה עובר אחד מגדולי הכשרון אשר לנו, מנדלי מוכר⁻ספרים המבליט בספרותנו זרם מיוחד לו לעצמו, בציוריו הטפוסיים מחיי התחום ועמק דלותו, כיעורו החיצוני ויפיו הפנימי, בהומורו הנוקב, בהסתכלותו החדה, במכחולו האמן הנוסך חן יהודי מיוחד גם על מראות הטבע, שהוא מעביר לפנינו, עם עמקותו הרבה והסימבולים הטראגיים, שהוא מעביר לפנינו – ועם סגנונו העשיר ורב⁻הפנינים המיוחד לו, שרק ביאליק יכול לחקות אותו ולעשות כמתכנתו.
אחריו עוברים מספר מספרים צעירים מראשית ימי המהלך החדש, שנתנו לנו ציורים ריאליים נאמנים מחיי ההמון, המלאים מרורות ונעימות כאחד, ועם זה ציורים פסיכולוגיים אמתים מחיי הנפש הכללית שביהודי, מעמקיה ויסוריה, סערותיה ומלחמותיה. והננו מגיעים ליוצר הרומאן הנאטוראליסטי, האינדיבידואלי והפסיכולוגי אצלנו, י. ברשדסקי, שהעשיר את ספרותנו הצעירה בשני רומאניו, התופסים מקום חשוב בספרותנו היפה: “באין מטרה” ו“נגד הזרם”, העשירים בתיאורים ריאליים, בפסיחולוגיה עמוקה ובסגנון מיוחד, מדויק ומוצק, אם כי יבש וקשה, וכמספר הגון של ספורים קטנים מלאים אמנות הציור והנתוח הפסיכולוגי הדק.
באותו הזרם, אך ביותר רוך ורגש ובשפה יותר רכה וביותר פשטות וטבעיות ובליריות נעימה, הננו פוגשים את א. א. קאבאק, שנתן לנו רומאן ציוני אמנותי בשם “לבדה”, המעביר לפנינו בתאורים נאמנים, במכחול של צייר ומנתח, ברגש עמוק ובשירה מלבבת את הזרמים השונים בחיי צעירינו בתקופת הציונות המדינית, עם עוד מספר ציורים אמנותיים מחיי השנים האחרונות, ואת י"ד ברקוביץ בציוריו הקטנים והשנונים, הרעננים והגרעיניים, המלאים אמנות ואמת, הסתכלות חדה ויופי עדין.
באותו הזרם, אך ביותר מרירות ויאוש ולעג ארסי של כאב, מעביר לפנינו י. ח. ברנר מחזות מחיי העוני והשפלות, הזוהמה החמרית והמוסרית שבקרב התחום וגם הסביבה של הרקבון הפנימי, היאוש והריקות של צעירינו אובדי הדרך ומתקני⁻העולם, סביבת חיים של פטפוט ריק, של תועים ומתעים, של צער ועלבון⁻החיים בקרב הכרכים אצלנו ובקרב הגיטות של הנודדים בחו"ל.
שופמאן ונומבירג, שניהם ציירים אמנים ועמוקים, מתארים לנו בספוריהם את חיי הבודדים, המוזרים, הבישנים והחולנים קצת, אותם האובדים והנדחים, עם הטראגידיה שבחייהם, מסתריהם וסערותיהם הפנימיות. הראשון בקוים חזקים ומעטים, מסתירים קצת ומבליטים קצת, והשני בקוים בהירים ומאירים, מקיפים ומבליטים.
פרץ הירשביין כתב לנו מחזות אחדים בעברית מחיי המרתף, כתובים בכשרון ואמנות.
מאותה הסביבה, אך כמו דרך מסך ערפלי שקוף קצת, נותנים לנו גניסין וי. ז. אנכי ציורים אמנותיים, מלאים זעזועים נפשיים ומרעישים אותנו עד היסוד.
ספורים מלאים רוך ונפשיות נתנו לנו מחיי הערים הקטנות הפאטריארחאליים עזרא גולדין ושלום אש, (בעברית) האחרון ביותר כשרון, שירה לירית, רעננות ויופי.
ציורים אמנותיים מלאי שירה ורוך, מהם גם סימבוליים ועמוקים, נתן לנו בוקי בן יגלי, בסגנון מבריק ומקסים, הוא אמנם קרוב יותר לסגנונם של לסופרי המהלך הישן.
זרם מיוחד תופסים בספרותינו היפה, אמנם באופני יצירה מיוחדים ובמשאות נפש מיוחדות: י"ל פרץ, ברדיטצבסקי, פייאירברג ויהודה שטיינברג.
פרץ הוא כשרון צייר אמן רב⁻גוונים. הוא כתב לנו גם ספורים ריאליים מחיי החסידים ומחיי העירות הקטנות בפולין, מלאי אמנות ופיוט, הסתכלות חדה וחדירה נפשית; גם ציורים מסתוריים מלאי זעזועי הנפש ודמדומי⁻הנשמה; גם ציורים סימבוליים, מעורפלים לפעמים, תחת השפעת זרמים מודרניים בספרות הכללית, וגם דברים טינדינציוזיים וסוציאליים. ברובם מתגלים ניצוצות מבריקים וברקים שנונים של כשרון גדול, עמקות ושיר הכבירה; אבל לפעמים הננו מרגישים חסרון התאחדות הניצוצות ללהבה אחת; לפעמים כשרון קבלת הרשמים מן החוץ שבקרב פנימיות האמן גדול יותר מכשרוני לעבדם בעבוד האמנותי הדרוש ובהבעתם החיצונית והסגנונית. ויש גם שהוא נותן לנו יצירות מעולפות סוד וערפל, שהוא כמו מתקשט ומתגנדר בהם, שאחרי נתוח חד אנו מוצאים תחת מסוה העמקות והמיסטיות – רעיונות קלילים ובאנאלים, הרגשות שטחיות וריקות, פלפול של מוח ומלאכותיות במקום שירה אמתית. משאת⁻נפש מיוחדה, הלך⁻נפש קבוע, שאיפה לאידיאל מסוים אחד אין לו. הוא יותר אמן מחושב. ולמרות מודירניותו בקוים ידועים הוא עוד קרוב ברוחו לסופרים המשכילים של התקופה הקודמת.
ברדיטצבסקי הוא בעל נפש עשירה, מרכבת ורבת⁻גוונים. הוא משורר אמן ופילוסוף כאחד. ביצירותיו השירה והמחקר על⁻פי רוב מעורבים יחד. הוא נתן לנו גם ציורים אידיאליים, נוחים ונעימים, תמימים ופשוטים מחיי העיר הקטנה, מימי ילדותו, מחיי החסידים, ספורי⁻עם ואגדות עממיות יפות ועם זה ציורים מלאי מדאגידיה מהחיים הקרועים והנשברים של הצעירים שעברו אל מחוץ לתחום, שנסו לשנות את הערכין בחייהם בפועל, וחפצם לא עלה בידם, כי העבר העתיק הלך אחריהם כצל והרעיל להם את החיים החדשים והבת⁻קול שמהר חורב לא נתנה דמי לנפשם. והוא נתן לנו מחקרים מלאי שירה, ושירה מלאה מחקר – ובכולם עמקות ויופי. זמן⁻מה, תחת השפעתו של ניטשה, היה מלא שאיפה לשנות את כל ערכי חיינו, להשתחרר לגמרי מעול העבר המעיק ולהיות לאנשים חדשים; אבל בכתביו האחרונים, כנראה, רפתה ממנו רוח⁻הפרצים הזאת, וכעת, להפך, הוא מושקע כולו בנבכי העבר.
התנועה הלאומית הביאה לו רק יאוש ומרירות. איננו מאמין בכחו של העם ובחפצו לשוב לתחיה, והוא בודד ומתאבל. –
פיאירבורג מת בדמי ימיו. כשרונו אך זה החל להתפתח, אך במהן שהספיק להשאיר לנו מתגלה לפנינו כשרו מקורי, עמוק ולוהט, שסבל משעבוד העבר וחבב אותו, ששאף להשתחרר ממנו ולצאת אל העולם הגדול והמלא חיים ומרחב ולא יכול, כי לבו היה מלא געגועים להעבר ולחרבותיו. הוא היה מלא משאת נפש תחית העם, יהדות מופתית לכל האנושות – ומלא פצעים על השממון והקרירות שמסביב. בכתביו יש יותר אש לוהטת, יסורים וכאב, סערת⁻נפש ואצילות⁻הרוח – מאמנות; אך הטראגידיה של חייו מעטרת אותו בהוד מיוחד ומקסים. –
ויהודה שטיינברג הפליאנו בכשרונו המקורי, ברוחו ובסגנונו העשיר ורב הגוונים, במעוף⁻דמיונו, בתמימותו ועמקותו, בניצוצות וברקים מזהירים ובהבנתו העמוקה בנשמת החסידות. ספוריו ואגדותיו אינם מהוקצעים ומעובדים בשלימות מצדם האמנותי. יש שהננו רואים בנתוחו הפסיכולוגי יותר פלפול וקומבינאציות חריפות מאשר ציור ואמנות. ביחוד הצטיין ביצירתו הפוריה בספרות הילדים, באגדותיו הנחמדות ובספוריו היפים עשירי הדמיון והתמימות, שבזה הוא היחיד אצלנו.
קרוב לזרם הזה ברוחו הוא הלל צייטלין, שבכל מה שהוא כותב, הננו מוצאים שירה, יופי ורגש עמוק. השכינה העממית שורה עליו וממעמקיה הוא שואב זרמי אש לוהט, נשמה כואבת ואבלה, אנחה לבבית ונחמת הצער. צייטלין כתב לנו מאמרים פובליציסטים, מחקרים והשתפכות הנפש, פיליטונים – ובכולם הוא מקסים אותנו בנשמתו היתרה ובחמימות רגשותיו, בצער השכינה העברית ובכאב האומה הכובלת. צייטלין בעל הרגש העמוק מעמיק מאין כמוהו גם בחסידות, המכילה תורה שבלב יותר מתורה שבמוח, זעזועים נפשיים ונשמה רבה. וסגנונו הוא כ"כ רך ועשיר, מקסים ומלהיב אך עם זה הוא נוח להתרשמות, לקבלת השפעה מהסביבה והתרגשות הרגע, והקיצוניות והקנאות החסידותית מעבירות אותו לפעמים על דעתו.
מספרים בעלי כשרון במדה מרובה או בינונית או מועטת אנו מוצאים בחושי הארכי בשני רומאניו “ימי המעשה” ו“שמעון עציוני”, בא. ז. רבינוביץ, יעקב רבינוביץ,לוביצקי, ליפמאן לווין ועוד.
ספורים אמנותיים כתובים בכשרון אמנותי נתנו לנו גם הסופרים שאינם רק מספרים; ברייניין ופרישמאן, הראשון ביותר גרעיניות וליח, והשני ביותר טיחניות אמנותית וברוך נפשי.
פרישמאן ובריינין מצטינים בספרותנו הצעירה ביחוד בתור מבקרים ספרותיים שנונים: הראשון בטעמו האמנותי הדק ובשנינותו ועוקציו החדים; והשני ביחוד בהשקפותיו הספרותיות ובאיסיים אמנותיים מחיי היוצרים והסופרים העברים, שבזה הוא באמת היחידי בספרותנו. סגנונו של פרישמאן הוא ביבלי⁻מודירני, בלי גבוב מליצות קשות, אבל גם בלי הדיוק של המחדשים. וסגנונו של בריינין הוא סגנון מקורי עשרי רב⁻הגוונים, מלא ליח וחיות – יחיד במינו אצלנו.
פרישמאן הוא יוצר הפיליטון המודירני אצלנו, הפיליטון הקל והמבדח, השנון והעוקץ. היפה והנחמד; ומלבדו מצטינים אצלנו בתור פיליטוניסטים טאביוב וליווינסקי. הראשון בשנינות סגנוניות, בחריפות לשונית וגרעיניות מפותחה; והשני – בקלות ועליזות, בשובבות ובמרה⁻לבנה. גם שלום⁻עליכם, שרוב יצירותיו נכתבו בשפה היהודית, נתן לנו מספר בעברית ציורים ופיליטונים נחמדים כתובים בהומור נחמד ובשפה קלה ועליזה. בתור פיליטוניסט מתובל ושנון ורב⁻הגוונים הצטיין בשנים האחרונות נ. סוקולוב, ברשמים וזכרונות מעולם הכללי ומעולם היהודי בעבר הקרוב ובהוה, בברק ואלגאנציה מיוחדים, וגם בעשירות הסגנון המלא ישן וחדש.
סוקולוב, שהחל לעבוד בספרותנו עוד באחרית ימי המהלך הישן וזמן רב עוד היה מלא מרוחו וסגנונו, שהובלט ביחוד במאמריו “הצופה לבית ישראל” ב“הצפירה” ובספרו הטפוסי “שנאת עולם לעם עולם”, הושפע לאט⁻לאט מהמהלך החדש בספרותנו, ולאט⁻לאט סגל לו את רוחו וסגנונו והיה ברבות העתים לפובליציסט רב⁻הכשרון, שאין דומה לו בספרותנו לסוקולוב, שכתב לעם במשך עשרות בשנים, היתה באמת השפעה גדולה על הקוראים העברים וישנה עוד כיום. הוא מצטין ביחוד בפכחות יתרה, בנתוח דק, בהסברה מאירה ובסגנון מזהיר ומבריק.
ואולם מצוין ונבדל בהפובליציסטיקה העברית בעמקות ובמקוריות, בחריפות, בדיוק והגיון, בסדר ושווי המשקל הוא “אחד העם”, שכבר דברתי עליו בראשית דברי. משנתו קב ונקי, דבריו שקולים ומדודים, רעיונותיו עפ"י רוב חדשים ומדודים, בקרתו היא חריפה ובלי משוא פנים לגדולים ולזרמים השוררים, כחו רב בפולמוס של סופרים להרוס את דברי מתנגדיו ועם זה מצטיין הוא בנמוסיו היפים ובטכסיסו האצילי. – ועם זה הננו מוצאים לפעמים בדבריו חוג מבט מוגבל, פלפול, קיצוניות ודמיון אוירי בלתי⁻אפשרי מצד המציאות.
כמו כן אנו רואים סופרים רעננים ומלאי כשרון, במ. אהרנפריייז, ר' בנימין ובבר⁻טוביה. האחרון מצטין ביותר במדעיות וגרעיניות שבדבריו. אך כולם כותבים ברגש ואמנות, ובסגנון יפה ומלבב. במדעיות ועמקות פילוסופית עולה עליהם ד"ר ד. ניימארק.
בראשית ימי ספרותנו הצעירה ושנים מספר אחרי כן היה כותב לנו זלמן איפשטיין מאמרים פים והשתפכות⁻נפשי מלבבת מזכרונות הילדות שקרב התחום, או ע"ד סופרים ואמנים ותביעות אנושיות כלליות מחיינו הצרים והמוגבלים – בסגנון עשיר ומקסים מאד.
את הד“ר י”ל קאנטור, מרדכי בן הלל, הכהן ש. רוזנפילד, ד“ר ח”ד הורוויץ, היינו פוגשים לפעמים בתור פובליציסטים בעלי כשרון, כותבים בסגנון נאה ובהרצאה יפה.
בד"ר ש. ברנפלד וד"ר י. קלוזנר אנו מוצאים סופרים פובליציסטים ומסבירים מדעיים יפים, אך האחרון הוא יותר הגיוני ומדויק ובעל הלך⁻נפש ידוע, וגם הבנה יותר רבה לו במקצוע הספרות העברית החדשה.
בש"ח הורוויץ הננו מוצאים סופר חושב, הדואג ומיצר לקיום היהדות והמעורר אותנו לבקש פתרונים ראדיקאלים לפרובלימה של היהדות, שאיננה נותנת אותנו לשבת במנוחה.
ביחוד עלי להרים על נס מה שנוצרו מקצועות חדשים בספרותנו, מקצוע הספרות החנוכית וספרות הילדים, שבהם באמת הפליאה ספרותנו הצעירה לעשות ובראה יש מאין ממש. שני המקצועות הללו עזרו הרבה ליצירת טבעיות וילדות בריאה בקרב בני הנעורים אצלנו, והמקצועות הללו הולכים ומשתכללים מיום ליום.
לעומת זה עלי לציין בדאבון לב כי במקצוע חכמת היהדות מורגש רזין בספרותנו הצעירה. לעומת הספרים העמוקים ורבי⁻הערך כ“מורה נבוכי הזמן”, “דור דור ודורשיו”, חקירותיו של שי“ר, יש”ר, שד“ל, ש. זאקס, קייגר, יה”ש ואחרים, אפשר לנו להראות בעשרים וחמש השנים האחרונות רק על ספרים אחדים חשובים במקצוע זה: “דורות הראשונים” לר“י אייזיק הלוי, “מקרא כפשוטו” לאהרליך ו”תולדות ישראל" ליעב“ץ, “מהות המוסר” לר”י סירקיס, שיש להם ערך מקורי חשוב.
בעשותנו עתה סך⁻הכל מכל מה שנעשה בספרותנו הצעירה במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, אי אפשר לנו לבלי הרגש רגשי גיל וגאון פנימי על כל החיל הרב שנעשה בה. תקופה פוריה ועשירה בכשרונות יוצרים מכל המינים כזו לא היתה לנו עוד בספרותנו העברית; וכל זה עלינו להודות לתנועת התחיה הלאומית אצלנו, שעוררה את כחות העלומים והיצירה הלאומית, שנרדמו אצלנו מאות בשנים.
אמנם בשנים האחרונות, שנות הריבולוציה והפוגרומים הנוראים, המזכירים לנו את גזרות ת“ח ות”ט, כמו בא משבר בספרותנו הצעירה ושנים אחדות כמו נרדמו הכשרונות היוצרים אצלנו, כמו שרפתה גם התנועה הלאומית, וקצרי⁻ראות כבר באו להספיד את התנועה הלאומית ואת הספרות העברית; אבל הקפאון לא ארך. לאט, לאט מתעוררים הכחות הנרדמים ושבים לפעולתם. התנועה הלאומית שבה להתגבר והספרות העברית מתעוררת שוב לפעולה ולעבודה.
גם בחיצוניות ונמוסים יפים הגדילה הספרות הצעירה לעשות. חדלה הבטלנות מקרבה. הסופרים חדלו מהתיחס בהתיחסות⁻משפחתית אל קהל קוראיהם לספר לפניהם את עניניהם הפרטיים, בלי שגם צירימוניות יתרות, כמלפנים.
חדלו המנהגים הפרימיטיביים של הפצת הספרות ע"י סבוב המחברים עם ספריהם על הפתחים, או משלוח איקסימפלארים למכירה לידידים ולמכרים, כאשר ראינו עוד בימי י"ל גורדון.
קמו מו"ל עברים, שהנהיגו בהוצאת הספרים העבריים את הנמוסים האירופיים, על יסודות עסקיים הנהוגים בכל הלשונות.
כל זה טוב ויפה.
אבל אין טוב בלי רע.
טראגיות גדולה יש בחיי הספרות העברית וסופריה, במה שהשפה העברית היא רק נחלת יחידי סגולה, ורחוקה מההמון העברי בכל שדרותיו הרחבות, וגם מהאינטיליגינציה רק מעטים יודעים את השפה ומתענינים בספרותה.
הדעת של הסופר העברי, כי מה שהוא יוצר וכותב אינו נשמע לרוב העם וגם לא לרוב הכחות האינטיליגינטיים שלו, מכאיבה אותו וממררת את רוחו כל הימים.
ומלבד יסורי⁻הרוח של הסופר העברי בגלל זה, עוד מציקים אותו יסוריו החמריים. הסופר העברי עפ"י רוב יודע מחסור ורעב ללחם. הספרות העברית איננה מכלכלת את בעליה. זו אמת מרה, שאין עלינו להעלימה בשום אופן.
אמנם לעומת התנאים החמריים של התקופה הקודמת הננו מוצאים שנוי לטוב גם בזה. ההונוראר בעד עבודת⁻סופרים, שלפנים זכו לו רק מעטים, היה בספרות העברית הצעירה למנהג קבוע. בכ“ה השנים האחרונות נשתלם שכר סופרים ע”י מו"ל שונים במאות אלפי רובל; אבל כל זה מעט עדיין. יש קונים מעטים לספרים עברים גם בקרב היודעים עברית. על הכל מוציא היהודי כסף, אבל לא לקנית ספרים עברים ולחתימה על עתונים עברים. הקהל העברי מתיחס לסופריו בקרירות ואכזריות משונה. הוא נותן לבחירי כופריו לגוע ברעב ולאלמנותיהם לפשוט יד לנדבות. הספרות העברית הצעירה הכניסה לנו סופרים בעלי כשרון לעשרות וההצעה שלהם בעבודות ספרותיות גדולה פי עשר על הדרישה. הסופרים העברים החדשים היו יכולים לכלכל בפרי רוחם ספרות גדולה ועשירה –לוא אך נתנו להם התנאים החמריים הדרושים.
והמו"ל העברים קצרי⁻יד להושיע בזה, באין גם להם האמצעים החמריים הגדולים הדרושים לזה. –
הבה נקוה, כי סוף⁻סוף יכיר הקהל העברי את חטאתו לספרותו ולסופריו ויתקן את אשר עוות עד כה. –