לוגו
שיבא: רופא לכל אדם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

דברי תודה    🔗

חיים שיבא היה איש רעים; חוטי קשר רבים הוליכו אליו וממנו. כאשר פורסמה, בשנת 1976, בעתונים בישראל מודעה, שבה נתבקש הציבור לסייע באיסוף חומר ביוגראפי, נתקבלו מאות תשובות מרופאים ומאחיות, שעבדו במחיצתו של ד"ר שיבא, מחולים שטיפל בהם, מאנשים שפגשו בו בנתיב חייו, והם שלחו מסמכים, תצלומים, קטעי זכרונות. ברצוני להודות לכולם, לאלה ששמותיהם נזכרים בספר ולרבים אחרים שלא נכללו בו, על הענותם בלב חפץ.

תודה מקרב לב נתונה לחברי קרן שיבא למחקר, ובמיוחד ליוסף בוקסנבאום, על מילגת המחקר שהעניקו לי ועל הסיוע והעניין שבו ליוו את הספר לכל אורך דרכו. המקשר בין קרן שיבא וביני היה חיים לסקוב. אליו פניתי בכל בעיה, והוא יעץ, עזר, עבר על כתב־היד, היה לי בכל עת משענת איתנה, וקשה לתאר את כתיבת הספר בלעדיו. כן ברצוני להודות לפרופ' יעקב רותם, מן המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, שאליו פניתי בכל השאלות הרבות הקשורות ברפואה ושתמיד מצא מענה, באורך רוח ובדייקנות רבה.

לשרה שיבא ולכל בני משפחת שיבא, תודה על שיתוף הפעולה ועל העזרה הנאמנה. אני אסירת תודה לפרופ' מרדכי שני ולכל סגל עובדי המרכז הרפואי על שם שיבא, ובמיוחד לעדנה מירון ולזהבה צביאלי, שהיו בשבילי תחנה לעזרה ראשונה בעת עבודת האיסוף. מירי מרקוביץ היתה לי עובדת מחקר מסורה בחיפושי חומר וברִאיוּן. לכל אלה שעבדו על פרקים שונים של “רופא לכל אדם”, תודתי על זמנם ועל הערותיהם, ותודה מיוחדת לאיתן בן נתן, על התקנת כתב־היד לדפוס. רבים טרחו כדי שסיפור חייו של ד"ר שיבא יראה אור, מתוך אהבה אליו, ומתוך ידיעת ייחודו, כרופא וכאדם.

ר.ב


על דרך כתיבת הספר    🔗

בזמן שאספתי את חומר היסוד – מכתבים, מאמרים, הרצאות, פרוטוקולים, הקלטות, עדויות – כדי להרכיב ממנו את סיפור חייו של ד“ר חיים שיבא, הגעתי עד מהרה למסקנה, שאין להפריד בין האיש לסגנונו. כל כמה שאתאמץ, לא יוכלו דברי להעניק את תחושת הקירבה המיידית כדבריו הוא, אותה התערובת השיבאית המיוחדת של הברקה רגעית, חוכמה יהודית, קשירת עניין בעניין. לכן החלטתי לבנות את הביוגראפיה של ד”ר שיבא על דבריו, בלשונו. אך האיש לא כתב יומן, לא רשם את תולדות חייו. על כמה פרשיות (השבת השחורה, מחנות קפריסין, טביעת ספינת המעפילים “רפיח”, הקמת 16 בתי־חולים צבאיים בשנה הראשונה למלחמת הקוממיות, הטיפול בשבויי המלחמה אחרי מבצע קדש) סיפר ברצף שיבאי, עם סטיות לצדי הדרך, בעדותו לארכיון ה“הגנה” ובשיחותיו עם רפאל בשן, שהוקלטו זמן קצר לפני מותו של שיבא. אך רוב הדברים היו מפוזרים, רסיס זכרונות כאן, אפיזודה שם, על פני אלפי מכתבים.

הלכתי וצירפתי קטע לקטע, בלי לשנות דבר, מלבד הוספת מלת חיבור או הבהרה (בסוגריים). לא תיקנתי את הסגנון, גם אם מחמת שטף השיחה או מהירות הכתיבה נפלו בו שיבושים, אלא אם כן היה הדבר הכרחי להבנת הדברים. בתרגום דברי שיבא מאנגלית (חלק גדול מחילופי המכתבים התנהל מאז שנות ה־50 באנגלית) ניסיתי להיות נאמנה לסגנונו בעברית, כדי שתיווצר מעין שיחה שוטפת. לא את כל הפרקים ניתן לכתוב בדרך זו, בגלל העדר חומר; אך בין כך ובין כך, דברי הם מעין צלילי פסנתר, המלווים את הבֶּל־קאנטו בערב־יחיד.

הטכניקה הזו הִכתיבה, בעצם, את נימת הספר; היא מנעה ריחוק והקשתה על ניתוח אובייקטיבי קר. הסתפקתי בציור הרקע, בתוספת נתונים הכרחיים. וכמשקמת פסיפס עתיק, השתמשתי באבנים מתקופה אחרת רק בשעת הצורך.

מאות סיפורים מתהלכים על שיבא ועל יחסו אל החולים. בלב דואב ויתרתי על רבים מהם, כדי לא להפוך את הספר לאוסף של סיפורי חסידים. אולי ביום מן הימים יכונסו בספר אחר על מעשי שיבא, שכבר עתה, עשר שנים אחרי מותו, בימים של ריחוק גובר בין הרפואה לבין האדם, הם נשמעים כסיפורי אגדה.

רות בונדי

רמת־חן, ניסן תשמ"א

אפריל 1981


 

חלק ראשון: שֹאו ציונה נס וסטֶתוסקופ 1908 – 1953    🔗


1. אצלנו בכפר    🔗

נולדתי וגדלתי בכפר עם פרות וסוסים ונהר שזרם במהירות רבה.

לרגלי הרי הקארפטים, בפינה הדרומית של בּוּקוֹבינה, בחלקה המזרחי של המוֹנארכיה האוסטרו־הונגרית, שכנו שני כפרים סמוכים זה לזה ונהר חוצה ביניהם. שם האחד פראסין ושם השני בוקשוייה, ובכל אחד מהם כנסיה פראבוסלאבית ותושבים הרומנים וכומר אחד משותף לשתיהן. מלבד הרומנים השתכנו באיזור גם גרמנים ופולנים, ולהם היתה כנסייה קאתולית, שעמדה בבוקשוייה. בתוך ששת־אלפי המאמינים בישו שבפראסין חיו כתריסר משפחות יהודיות. לא הורגשה שנאה גלויה בין נוצרים ליהודים, אך מתחת לפני השטח היתה איבה סמויה, שהתלקחה מדי פעם, ועמה התלקחו גם בית או חנות של אחד היהודים.

היהודים היו העשירים, לפחות בעיני תושבי הסביבה: בבעלותם היו היערות והמנסרות, רוב החנויות וכל בתי־המרזח. מלבד המנסרה הגדולה של משפחת שיבֶּר, שהעסיקה 300 עד 400 פועלים, היתה מנסרה נוספת בפראסין, גדולה עוד יותר, רכושה של משפחת אדלסברג, וכדרך בתי האצולה נקשרו שתי המשפחות השליטות בקשרי נישואים.

בפראסין לא חיו העשירים בארמונות, גם לא בווילות ואף לא בבתי אבן, אלא בבתי עץ כפריים, מרווחים אך רחוקים מאוד מכל פאר, בלי מים זורמים, עם שירותים בחצר. למשפחת שיבר היה מגרש גדול, ועליו נועד לקום ביתם החדש של שני האחים, שמואל ושמעיה; אבל שמעיה שיבר נפל מעגלה ונהרג, ואז פסק הרבי מבויאן, הסמכות העליונה בבית שיבר, שלא טוב הדבר לבנות בית במקום שהנפטר, נשמתו עדן, ביקש לדור לאורך שנים. כיוון שהיה זה האסון השני שפקד את המשפחה תוך זמן קצר, אחרי שבתו הקטנה של שמואל שיבר מתה מסרטן, הוחלט להוסיף לשמו של שמעיה, בכור בניו של שמואל, גם את השם חיים ולהבטיח בדרך זו את אריכות ימיו.

כאן, בהרי הקארפטים, היכתה החסידות שורשים עמוקים. הבעל־שם־טוב, זכר צדיק לברכה, עבר באיזור בעת נדודיו, ונושאי תורתו של עבודת הבורא מתוך שמחה בנו להם כאן בית וחצר. הצדיק מרוז’ין, ר' ישראל פרידמן, הקים לו בערוב ימיו, אחרי בריחתו מרוסיה, את חצרו בסאדיגורה שבבוקובינה והפך אותה למקום עלייה לרגל לאלפי חסידיו. לחצרות צאצאיו, הרבי מסאדיגורה, הרבי מבויאן והרבי מצ’ורטקוב, היו כאן חסידים נאמנים עד כלות נשמתם. כה גדולה היתה אמונת כל חצר ברבי שלה, שהוא משכמו ומעלה, עד שתורת השמחה והאהבה הצמיחה לעיתים גם איבה וקנאה. השטן, כפי שאמר כבר הרבי מרוז’ין, מעורב בכל מעשי האדם.

מלבד הרחוב הראשי, שהיה מרוצף החצץ ובו חנות הכל־בו הכפרית, האטליזים ושאר העסקים. היו בפארסין כמה רחובות צדדיים, ובמקום שהסתיימו החלו יערות עצי המחט הכהים ובתוכם הכתמים הבהירים של עצי בוק ואֶדֶר. על היער היתה פרנסתה העיקרית של האוכלוסיה. העונה הבוערת היתה דווקא בחורף, כאשר הקור ירד עד 40 מעלות מתחת לאפס. אז היו כורתים את העצים בהרים, שופכים מים על השלג, וגזעי העצים היו גולשים במורד על מסלול הקרח. מן המקום שנעצרו בגמר השיפוע היו גוררים את הגזעים בעזרת סוסים, ורק בעמק, בקירבת הכפר, הועמסו על עגלות והובאו למנסרה.

קולנוע לא היה, רדיו לא נודע. הבילוי היחיד של הפועלים היתה השתייה בבית־המרזח. ההוללות היתה מתחילה במוצאי־שבת, אחרי שקיבלו הפועלים את שכרם. ולעיתים היה אפשר לראות את הנשים הכפריות, עטופות צעיפי צמר, מנסות להוציא את בעליהן מבית־המרזח לפני שיבזבזו את כל כספם. אחד מארבעת בתי־המרזח בכפר היה בבעלות הדוד משה שיבר, גברתן בעל כוח, שהיה מאומן בהוצאת שיכורים ביד חזקה.

ברשות מנסרת שיבר היו שישים סוסים, אך שמואל שיבר, ראש המשפחה, היורש העיקרי של אברהם ברל, מייסד העושר המשפחתי, היה הראשון שהביא לכפר את ההישג הגדול של הטכניקה המודרנית, מכונית “פורד” שחורה, ואחריה גם מכונית אוסטרית מדגם “שטייר”. בפראסין היתה תחנת רכבת גדולה, שנועדה בעיקר לטעינת עצים, אך גם רכבת נוסעים עצרה בה, פעמיים ביום. היא הובילה את נוסעיה באיטיות רבה, עם המתנות בדרך, וכעבור שבע – שמונה שעות היו מגיעים לצֶ’רנוֹביץ, בירת בוקובינה. במכונית ארכה הנסיעה למרחק 120 הקילומטרים רק שלוש שעות, בכביש סלול אבנים, נתיב הקיסר, שחיבר את בוקובינה, נחלת המונארכיה ההאבסבורגית, עם וינה הבירה.

כיאה לנתיני הקיסר פראנץ יוזף, ירום הודו, דיברו גרמנית בבית השיברים. שפת הקשר עם הסביבה היתה רומנית, ואצל המטפלת השוויצרית, שהובאה לכפר הנידח בהרי הקארפטים, למדו ילדי שמואל שיבר צרפתית. השיברים היו שבט שלם. לשמואל היו 13 אחים ואחיות, ובליל שבת היתה כל המשפחה מתאספת בבית סבתא שיבר, אלמנת אברהם ברל. שמואל עצמו הוליד שישה ילדים, אך שניים מתו עליו בגיל צעיר; בת אחת מתה מסרטן, ובן אחד נחנק למוות, כאשר פרצה שריפה בבית והמינקת לחצה את הפעוט זמן רב מדי אל שדיה מרוב בהלה. עמליה היתה הבת הבכורה; אחריה נולד, ב־5 בנובמבר 1908, שמעיה־חיים, שכולם קראו לו ליצָה; אחריו בא בנימין, שכינויו קוּקי, ולבסוף ברל־דב, בן הזקונים.

אבא שלי היה איש דתי, אפילו מאוד. הוא היה חסיד, תעשיין במקצועו והתכוון שאני אהיה יורשו בעסקים. כי בין הבנים אני הייתי הבכור. כילד גיליתי עניין במנסרה שלנו, שהיתה גדולה מאוד ועבדו בה יום ולילה, ושם יכולתי לא לעסוק בתורה ולא בהכנת שיעורים ובכל זאת לזכות באהדת אבא.

ליצה היה הבן האהוב של שמואל שיבר, שראה בו עילוי, בחומש, בגמרא, ככל שידו נגעה. את בתו עמליה העריך, כי היתה אם קטנה לשלושת אחיה. ברל, הקטן מליצה בשמונה שנים, נשאר בעיני אביו תינוק, ובנימין, הבינוני, היה ילד חולני וחלוש, שמעולם לא הפר את מצוות הוריו. על ליצה היתה גאוות המשפחה.

שמואל שיבר, בעל זקן מרובע ארוך, היה אדוק במצוות, אך ליבראלי בהשקפתו על העולם. הוא למד בכוחות עצמו רומית ויוונית, ידע לצטט מדברי אובידיוס וטאקיטוס, נהג לדקלם בעל־פה משירי היינה, גיתה ושילר. במשך השבוע לבש אבא שיבר חליפה כהה עם חזייה ובכיסה שעון עם שרשרת כסף, אך בשבת היה לבוש כדרך החסידים, בקאפוטה שחורה ובשטריימל. במנסרה עבדו הפועלים גם בשבת, ושמואל שיבר היה בא ברגל גם ביום המנוחה, כדי לראות את הנעשה במפעל. במנסרה הכינו קרשים לנגריות ולארונות־מתים, ולהבדיל – גם לתיבות פרי־ההדר של חברת “פרדס” בארץ־ישראל. אחרי ששמואל שיבר ירש את עסקי אביו, בגיל צעיר יחסית, נתן את דעתו על כך, שכל עבודת הכפיים נעשית בידי הגויים, ועלה בו הרעיון שגם יהודים יכולים לעבוד בגופם. הוא הביא עשרים משפחות של פועלים יהודים מגליציה הקרובה, אך עד מהרה חיפשו להם פועליו היהודים מלאכות קלות יותר, זה בבית־המרחץ וזה בחנות מכולת, והגויים נשארו חוטבי העצים.

אבא שיבר היה דמות פאטריארכאלית, פסקני, סמכותי, רגיל לתת הוראות ולהישמע. אשתו, איידל לבית מלצר, נמרצת וגאה, ידעה, כדרך הנשים היהודיות באותם ימים, לקבל את מרות בעלה ועם זאת לשמור על אישיותה. אף כי בבית אביה, יוסף מלצר, בקולומייה שבמזרח גליציה, יכלה ללמוד רק בסתר, ידעה גרמנית צחה והיתה בקיאה בספרות הגרמנית, היתה חובבת תיאטרון ואופרה ולא החמיצה שום הצגת־בכורה בצ’רנוביץ הבירה. היא ידעה לשיר את כל האריות האהובות עליה מתוך “הטרובּדור”, “מיניוֹן” ו“הסטודנט הקבצן”. בתהּ עמליה ירשה את קולה היפה. איידל שיבר עמדה על כך, שכל ילדיה ילמדו לנגן בפסנתר. עמליה וליצה עשו זאת מרצון, מאהבתם למוסיקה, ושני הקטנים מתוך כפייה. ליצה ירש את תווי פניה של איידל, את האף הצר והארוך, את הפנים המוארכים והעיניים הכחולות כצבע הסיגליות.

ל־120 עד 150 התושבים היהודים שבכפר לא היה רב, רק שוחט ובעל־תפילה, שהוחזק בידי משפחת שיבר על חשבונה, והוא הדין במלמד, שאצלו למדו בני השיברים לימודי קודש ובזכותם ינקו תורה גם כל שאר הילדים היהודים בכפר. המלמדים, כמנהג הימים, התחלפו מדי פעם בפעם, אבל כולם החזיקו שבט מאחורי התנור, אם כי נזהרו מלהכאיב לבני מעבידם. אחד המלמדים, בעל זקן אדום ומשום כך רגזן גדול, היה מרביץ לתלמידיו ללא רחמים בשעת חימה, וכאשר ניסו להימלט מפניו, היה רודף אחריהם ובועט בהם במגפיו. ליצה החליט ללמד אותו לקח,לטובת הכלל. הכניס לוח מתכת למכנסיו, ובשעת התפרצות הזעם של המלמד הלך בכוונה לאט, כדי לשמש מטרה נוחה לבעיטה. המלמד בעט בכל כוחו בלוח המתכת ושבר את בוהן רגלו.

כדי להישמר מחילול שבת בבית־הספר הממלכתי, למדו ילדי שיבר את לימודי החול אצל מורים פרטיים, שהיו מגיעים לכפר מן העיר הסמוכה גוּרה־אוּ־מוֹרה. בשבת אחר־הצהריים היה אחד הדודים בוחן את הילדים במקרא, וליצה יצא תמיד מנצח וזכה במטבע של כתר כפרס – אבל אחרי צאת השבת.

החיים בפראסין לא השתנו הרבה גם אחרי פרוץ המלחמה הגדולה, באוגוסט 1914. שמואל שיבר לא גוייס לצבא והמשיך לנהל את המפעל המשפחתי, מספק עצים לצבא הקיסר, שכולם ייחלו לנצחונו. כפאטריוט גדול של המונארכיה מסר שמואל שיבר את טבעות הזהב שלו ושל אשתו למען המולדת וקיבל תמורתן טבעות ברזל. אך כאשר במקום הנצחון המוחץ החל הצבא האוסטרי לסגת בחזית המזרח, וצבא הצאר התקרב, עזבו היהודים בבהלה את פראסין. שבט השיברים, שנמלט בפברואר 1916 מפני צבא הצאר, מנה 22 נפשות, בהן הסבתא מצד האב והסבא מצד האם ושני היתומים של הדוד שמעיה, שהתחנכו, בבית סבתם. איידל שיבר וילדיה מצאו מקלט בעיר קלוּז' שבהונגריה שאז, ומשם היתה שולחת חבילות מזון גדולות אל שמואל שיבר, שגוייס בינתיים לצבא ושירת בווינה. כיוון שליצה לא ידע הונגרית, הוא למד את שתי הכיתות הראשונות של בית־הספר העממי אצל דודתו.

בימי מלחמת העולם הראשונה גוייס אבי לצבא ואותנו העבירו מאיזור הקרבות לקלאוזנבורג (הלא היא קלוז'). שם היו לנו קרבות קשים עם ילדי המקום. היו אורבים לנו בדרך וחסמו בפנינו את הדרך לגשר. הייתי הולך עם חבר, ותמיד כשהתנפלו עלינו ואני הייתי מחזיר מכות, היה הוא עומד וצועק: ’לאס דיך ניכט! גיב אים!’ תן לו! אפילו נשאר לו הכינוי ’גיב אים’ עד האוניברסיטה. ככה זה תמיד. חלק מהציבור צועק ’גיב אים!’ ועומד מנגד.

כעבור שנה עברה כל המשפחה מקלוז' לווינה, ושם נכנס ליצה לכיתה השלישית של בית־הספר של הנזירים הפיאריסטים. כאן כבר לא היה מנוס מלימודים בשבת, אם כי ביום זה נמנע ליצה מכתיבה.

אף כי הגרמנית היתה שפת אמם, כאן בווינה היו ילדי השיברים בגדר אוֹסטיוּדן, נוכרים. מצבה הכלכלי של משפחת שיבר הענפה היה טוב משל רוב פליטי המזרח, ולא היו מוכרחים למכור את כלי הכסף המשפחתיים הרבים, שאמא שיבר לקחה עמה לכל צרה שלא תבוא. שמואל שיבר, משום שהיה חסר השכלה תיכונית פורמאלית, שירת כטוראי־ראשון במחסן צבאי. המשפחה, עם הסבתא והעוזרת הנאמנה, גרמניה ילידת בוקובינה, שידעה את כל דיני הכשרות וכל הלכות בית יהודי, גרו ברובע ה־8 של וינה. המחסן הצבאי היה ברובע ה־21, מרחק הליכה של שלוש שעות בכיוון אחד, וכדי לא לחלל את השבת בנסיעה, היה שמואל שיבר הולך כל שבת ברגל למקום עבודתו. בשבת, מכיוון שנמנע מכתיבה, היה שמואל שיבר בודק את הציוד שסיפקו הספקים למיניהם לצבא, ומברר אם אכן הוכנסו אלף כפתורים או אלף סיכות־בטחון לכל קופסה, כפי שצויין, ואם אורך התחבושות היה בהתאם לנדרש. את כל המימצאים שמר בזכרונו, וכשהגיע במוצאי־שבת לביתו היה כותב מכתבי תביעה לספקים השונים ומגיש אותם לחתימת הממונה עליו. המעילוֹת שגילה הגיעו למיליונים, ובריגדיר חיל־ההספקה בא יום אחד לבית השיברים כדי להביע באוזני איידל שיבר את תודת הצבא על מעשי בעלה למען המולדת. אם היה הספָּק יהודי, ראה שמואל שיבר לנכון להזהיר אותו מראש בעילום־שם. גם כטוראי ידע שמואל שיבר את מידת האחריות שהוא נושא בה לקיום הממלכה האוסטרית ולשלום העם היהודי.

הרעב, שהיה נחלת רבים מתושבי וינה בשנות המלחמה האחרונות, פסח על השיברים הודות למלאי המזון שאגרה אמא שיבר בעת שהותה בקלוז'. בעצם, רק כאן, בווינה התחזק הבן הבינוני בנימין ונרפא מחוליו, הודות למחסור בחלב של שנות המלחמה. ’הסתבר, שסבל מאלרגיה לחלב, אף כי המלה אלרגיה עצמה עדיין לא היתה באופנה. בני שיבר ירשו את רגישותם לסוגי מזון, לחומרים ולריחות מאביהם, שסבל מאסטמה אלרגית ומאלרגיה לחומרים כימיים שונים.

על אף הריחוק מפראסין, על אף צפיפות הדיור, היתה השהות בווינה תקופה מאושרת לילדי שיבר. ליצה מעולם לא נסע בחשמלית, אלא הלך תמיד ברגל, הכיר כל פינה בעיר, נכנס לכנסיות, ביקר במוזיאונים. כל יום ראשון יצאה החבורה לטייל על פני העיר, וליצה בסקרנותו רצה לדעת את הכל, לראות את הכל – כל־כך הרבה יופי משכר היה בעיר.

שמואל שיבר היה בין הראשונים שניתן להם לשוב לפראסין. כבר באביב 1918, לפני סיום המלחמה, כאשר עדיין היתה חלק של המונארכיה. הוא מצא את בית־החרושת שרוף, את בית־הכנסת הרוס, ומבית המגורים, ששימש בעת המלחמה כמיפקדת הצבא הרוסי, נותרו רק הקירות. בקיץ חזרה גם אמא שיבר עם הילדים, ובית המשפחה שופץ. אט־אט החל העולם להתאושש אחרי ארבע שנות טבח. סדר חדש קם באירופה. פראנץ־יוזף, הקיסר הישיש, מת בשנות המלחמה, ויורשו קארל לא האריך ימים על כס ההאבסבורגים. המונארכיה הגדולה הצטמקה עם סיום המלחמה, בנובמבר 1918, לרפובליקה אוסטרית זעירה, ובוקובינה נכללה בממלכה הרומנית.

במונארכיה הישנה הרגישו יהודי בוקובינה את עצמם כחלק בלתי־נפרד, כנתינים נאמנים ושווי זכויות, כמעט, של הקיסר ירום הודו. ברומניה לא היו אזרחים שווים, ולא היה בלבם חיבה יתרה לבית המלכות השליט של הוֹהֶנצוֹלֶרן־זִיגְמַרינְגן ולמשטר הלאומני המֵצר את צעדיהם.

בחלל הריק שנותר נבטה התנועה הציונית. אמנם בקצה המזרחי של המונארכיה היו להרצל נאמנים עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון, אך הם היו מעטים מול הרבים, שהעדיפו לצפות לגאולה על־ידי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו, אמן. אחיו של סבא מלצר, שלום, היה ציוני מובהק ויצא לו שם כידידו של הרצל, חוזה מדינת היהודים, שגם איידל שיבר רחשה לו אהדה גדולה. הרצל הלך לעולמו בשבוע בו ילדה איידל את בתה הבכורה, והידיעה על מותו הוסתרה ממנה, כדי לא לצער את לבה, חס וחלילה. שמואל שיבר תרם לקרנות הלאומיות, קיים קשרי מסחר עם ארץ־ישראל, אך אהדתו לציון היתה מתונה ופילאנטרופית ולא תבעה שום מהפיכות בחיים.

בבית לא ידענו מה זו ציונות, גם כאשר הייתי כבר מעבר לבר־מצווה, עד שאדם אחד, שבא אל אבי בענייני עסקים, ספורטאי מעולה ופעיל ב’מכבי’ בעיר הבירה בוקובינה, צ’רנוביץ, התחיל, כמו שאומרים, ’לחרוש’ את הנוער בכפר מולדתי פראסין. תחילה קירב אותנו לספורט, ופירושו היה לא רק כדורגל אלא גם התעמלות. עד מהרה נוצר מתח אפילו בתחום הכדורגל בין ה’שקוצים’ לבינינו, ואז הוא קם וייסד קבוצת כדורגל יהודית־לאומית. על כל פנים, שקדתי הרבה על אימונים, תוך התנגשות קשה מאוד עם אבי ועם כל באי בית־המדרש של הכפר, אשר לא ראו בעין יפה תפנית זאת, שיורש ראש הקהל נהיה לשחקן כדורגל.

בעיני הנערים היהודים, ובעיקר בעיני אחיו הקטן, נחשב ליצה לספורטאי מעולה, במיוחד במשחק הכדורגל, שבו שיחק בדרך כלל כקיצוני שמאלי: "הוא לא היה רק האח המבוגר; הוא היה האידיאל שלי, הדוגמה האישית. רציתי להיות כמוהו. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום: ביום ראשון אחד אמר ליצה, שהוא רוצה לנסוע לשחק כדורגל לעיירה סמוכה, ואמה. אבא אמר לליצה: ’אתה לא נוסע,’ והוא ענה בשקט: ’אני כן נוסע,’ ונסע. אצלנו היה מנהג מקודש, שהכל התאספו לשתי ארוחות ביום, בשעה 12 בצהריים ובשעה שבע בערב. היה שבע והיה שמונה בערב – אבא אחרי הארוחה היה נוהג לנוח, לקרוא עתון – וליצה איננו. בשעה תשע הוא הופיע. אבא נתן לו שתי סטירות לחי. לליצה! זה היה דבר מאוד יוצא דופן. ליצה אמר, שהוא עוזב את הבית לצמיתות ולא יחזור לעולם והתחיל לצעוד בכביש. אני רצתי אחריו והתחננתי שיחזור, למעני. אז הוא חזר ואמר: ’רק למענך.’ עם כל נועם הליכותיו, שעה שהיה מדובר בדברים שרצה בהם, שהאמין בהם, שהיו בעיניו עניין מכריע, הוא ידע להתעקש.

“היה לנו עגלון זקן, טאנאסה. אנחנו מאוד אהבנו אותו והיינו נוסעים אתו ומטפלים בסוסים, ומדי פעם בפעם חזרנו הביתה עם כינים. אבא לא רצה בקשר הזה, אבל ליצה לא ויתר. היה מנהג אצלנו לנשק את היד של אבא, לא מעשה יום־יום, אבל כאשר הוא יצא לנסיעה, כאשר חזר; אבל ליצה, איכשהו, תמיד התחמק מזה.”

ליצה למד לימודי קודש, לימודי חול, היה עסוק באלף דברים. הוא אהב לטפל בארבע המכונות הגדולות במנסרה, שנשאו כל אחת את שמו של אחד הילדים של שמואל שיבר, וכאשר התקלקלה “ליצה” הוא ידע לתקן אותה בעצמו. הוא צייר, פיסל, ניגן בפסנתר, אהב לטייל בטבע, בנה במו ידיו מגרש טניס, שיחק גם טניס, גם פינג־פונג. הנהג האוסטרי השכיר, שהובא לכפר בידי שמואל שיבר כדי לשרת את שתי המכוניות של המפעל, יצא לו שם של שונא יהודים (את המלה ’נאצי’ לא ידעו עוד), אך את ליצה אהב ולימד אותו לנהוג בגיל מוקדם מאוד. אבא שיבר, מתוך עקרון, לא ראה בעין יפה שבעלי־מלאכה מן המנסרה נקראו לבצע תיקונים בבית, וגם זו היתה מלאכתו של ליצה, שהכל הסכימו כי יש לו ידי זהב וכשרון לטכניקה. ההנחה היתה, שבבוא היום ילמד הנדסה ויילך בעקבות אביו כתעשיין, כיורש המפעל.

בחופשות הקיץ נשארו הילדים בבית, שהרי היכן יכלו למצוא מקום יפה יותר מאשר פראסין, בין נחלים והרים, עם יערות מלאי תותי בר ופטריות. אדרבה, בקיץ החלה הזרימה לכפר, של קרובים מן העיר, של אדמו"רים שבאו לפוש באויר הצח. הבית המה אורחים והמכובד ביניהם הרבי מבויאן בכבודו ובעצמו, שלמענו פונתה מחצית הבית מדייריו.

באחד הימים הגיע לכפר אהרון נתנאל, מראשי ’מכבי’ בארץ־ישראל. הוא בא מטעם חברת ’פרדס’ לקנות וגם להשגיח על ייצור תיבות העץ לתפוזים, שאבי היה הספָּק הראשי שלהן לכל הארץ. ונתנאל ייסד ארגון ציוני בכפר, עם קופסאות קרן־קיימת והרצאות וכל השאר. הוא הביא לנו את הספר של יערי־פולסקין “חולמים ולוחמים”, ואפילו את ספריהם של ד"ר רופין ואדולף ביהם על תולדות הציונות, כי שפת אמנו היתה גרמנית.

לעת עתה עלה בידי ליצה לאחד את שני העולמות, של אהבת הבורא ואהבת ציון: שעה שהמבוגרים היו מתפללים בבית־הכנסת הארעי, ששמואל שיבר בנה למען קהילת פראסין בחצר ביתו אחרי שבית־הכנסת נהרס במלחמה, אסף לו ליצה מניין משלו, ואת הנדרים של צאן מרעיתו היה תורם לקרן הקיימת.

חברַי ואני היינו עוברים חורף וקיץ בכל בתי היהודים בכפר, כדי לאסוף את הכסף שהצטבר בקופסאות הקרן־הקיימת. היינו מאושרים כאשר עלה בידינו לשכנע את הגויים, שתמיד אמרו ’היהודים – לפלשתינה’, להציב קופסת קרן־קיימת גדולה במועדון הכדורת שלהם, כדי שהכסף יסייע להם להיפטר מן היהודים.

אני אז נער בן שש־עשרה, אבל עדיין לא חייתי בעיר, כי את הבחינות בגימנסיה עשיתי כל שנה כ’אקסטרן’, תלמיד חוץ. אחזה בי ההכרה, שאני חייב לעלות לארץ־ישראל ולחיות בה. התחלתי להרהר: לעלות, אבל בתור מה?


2. הסטודנט שיבר עבר את הבחינה    🔗

את השנתיים האחרונות של הלימודים התיכוניים לא עשה עוד ליצה כתלמיד חוץ, אלא עבר לגור בצ’רנוביץ ולמד בגימנסיה היהודית הממלכתית שבמקום. הוא התגורר אצל סבו. יוסף מלצר, שבמלחמה ובימי האינפלציה הדוהרת, שבאה בעקבותיה, איבד את כל רכושו וחזר מווינה עני ואביון. שמואל שיבר קנה לחותנו ולגיסו, אחי איידל, חנות עורות בצ’רנוביץ, כדי שיוכל יוסף מלצר להקדיש את עצמו גם להבא ללימודי קודש בלי שיצטרך להיות סמוך על הבריות.

צ’רנוביץ היתה וינה קטנה, בנויה בצילהּ של עיר הקיסר. שמות הרחובות, סגנון הבנייה, האופרה, התיאטרון, אופנת הגבירות – הכל נשא את חותמת בירת המונארכיה ההאבסבורגית. עתה, במחצית שנות ה־20, היתה המונארכיה הכפולה שייכת להיסטוריה, ותהליך הרומאניזציה נועד להפוך עיר גרמנית לעיר רומנית; אך לא בנקל אפשר היה למחוק 130 שנות נוכחות אוסטרית בחבל ארץ זה, בגבול המערבי של האימפריה העות’מאנית, שהשולטאן העניקו כשי לקיסרית מאריה תרזה.

שפת הדיבור עדיין היתה גרמנית, גם בין הנוצרים וגם בין היהודים שהיוו קרוב למחצית האוכלוסיה. בבית־הכנסת הגדול הבנוי לתפארת וגם בבית־הכנסת הניאולוגי, שהיה הדור לא פחות, נשאו הרבנים את דרשותיהם בגרמנית. שפת ההוראה בגימנסיה היהודית עדיין היתה גרמנית, אם כי בהדרגה הוחלפו הפרופסורים, כתוארם באותם ימים, כמורים רומנים וגדל חלקם של לימודי המולדת בתוכנית: היסטוריה רומנית, גיאוגרפיה רומנית, ספרות רומנית והלשון הרומנית, השפה השישית שהיה על תלמידי הגימנסיה ללמוד, אחרי גרמנית, לאטינית, יוונית, צרפתית ועברית.

בצ’רנוביץ חיו גם יהודים עניים, שהתגוררו בעיקר ברובע היהודי הישן, היודנגאסה והסינאגוגנגאסה. אך רבים היו מבוססים, סוחרים, תעשיינים, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי השכלה גבוהה,חלקם בוגרי האוניברסיטה של צ’רנוביץ. גם אם מעמדם הורע מאז קץ המונארכיה ורגליהם נדחקו מן הפקידות הממשלתית, קהילה יהודית בת 40,000 נפש העניקה תחושה של יציבות ובטחון.

שמעיה חיים שיבר נחשב לתמיד טוב, שקדן ושקט, שלא השתתף בחיי החברה התוססים של תלמידי הגימנסיה אחרי שעות הלימודים. הבנות המעטות שניתן להן ללמוד בגימנסיה היהודית, היו חייבות לקנות את השכלתן כתלמידות שלא מן המניין. מותר היה להן להיות נוכחות בשיעורים, אך לא להשתתף בהם באופן פעיל, והן נבחנו בנפרד מן הבנים. אולם בשעות הערב ובסופי־שבוע היו הבנים והבנות נפגשים בטיילת, במועדוני תנועות־הנוער הציוניות, בקונדיטוריות דמויות בתי־הקפה ובהן חדרי ישיבה אחוריים מחולקים לתאים במחיצות נמוכות, שיצרו אשליה של פרטיות. הבנות גילו עניין בליצה בהיר השיער, בעל החיוך המהורהר, אך גם אם לא היה מתבודד, הוא לא הרבה לבלות בחברתן; הוא פשוט למד.

בתעודה השנתית נרשם, שהיה תלמיד מצטיין. בשלושה מקצועות זכה בציון 10, הציון הגבוה האפשרי, אבל אלה היו המקצועות השוליים: דת, עברית והתעמלות. בגרמנית, ביוונית ובשירה קיבל 9. אך במתימאטיקה סיים בשמינית בציון 5 בלבד. בתעודה צויין, שביקר בכיתה בקביעות, שהופעתו החיצונית היתה מסודרת ביותר והתנהגותו טובה מאוד. אך אלה היו ציונים של המורים בגימנסיה – הבוחנים בבחינות הבגרות באו מבחוץ.

צריך לזכור, כי בחינת הבגרות בימים ההם ברומניה היתה קשה בשביל יהודים, ממש כצליחת הכנרת, ובשביל שחיין כמוני היו הסיכויים לעבור מפוקפקים מאוד. תוך ההכנות לבחינות הבגרות חליתי די קשה. אבל בכל זאת עברתי את הבחינה.

הרומנים עשו הכל כדי להכשיל את תלמידי הגימנסיה היהודית־הגרמנית ונהגו לפסול עד 80 אחוז מן הנבחנים. במחזור השנה הקודמת, בשנת 1926, היה הבוחן הראשי פרופ' דִיאַקוֹנֶסקו מן העיר יאסי, מרכז התנועה הפאשיסטית הרומנית, והוא, נאמן להשקפת עולמו, עשה כמיטב יכולתו כדי להקשות על הנבחנים (הבחינות בעל־פה נערכו בעת ובעונה אחת בכל המקצועות – לאטינית, רומנית, צרפתית, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות רומנית – נבחן אחרי נבחן).

בתגובה על המגמה המכוּונת להכשיל אותם, התארגנו התלמידים היהודים לתנועת מחאה, שבראשה עמד סטודנט בשם פאליק, הוא הועמד לדין בבית־משפט מחוזי בצ’רנוביץ על התארגנות בלתי־חוקית והסתה. כאשר יצא פאליק אחרי ישיבת בית המשפט לרחוב, ירה בו סטודנט רומני מאוניברסיטת יאסי שהיה מנאמני פרופ' דיאקונסקו. פאליק מת מפצעיו כעבור ימים אחדים, ולוויתו נהפכה להפגנת הזדהות יהודית. המתנקש זוכה מאשמת רצח בידי חבר מושבעים.

המחלה שבה נזכר חיים שיבר ממרחק שנים, היתה דלקת מעיים חריפה, שליוותה אותו בכל תקופת הלימודים לקראת בחינת הבגרות. אכן, חרדתו היתה מוצדקת. אחותו עמליה, שעמדה להינשא לאדוארד גרינפלד, מהנדס במקצועו, ועברה לגור בצ’רנוביץ, הכינה בשביל ליצה תמצית מן הספרות הרומנית, אחד המוקשים העיקריים בבחינה, ובין השאר גם על סופר רומני בשם דֶלַה־וְרֶנְצ’ה, בעל־פה, שורה לכל מחזה, ואכן, זה היה הנושא שבו נבחן בספרות.

ליצה סיים את בחינת הבגרות במקום העשירי בין 98 תלמידי המחזור שעמדו בבחינה. מותו של פאליק השפיע, על אף האווירה הלאומנית־הפאשיסטית בעת משפטו של המתנקש: שיעור הנכשלים ב־1927 הגיע רק למחצית הנבחנים; הבוחן הראשי הוחלף, והאווירה היתה פחות עויינת מאשר בשנים קודמות.

שמואל שיבר רצה להכשיר את בנו הבכור לרשת את מפעלו, ואכן, כל עוד ישב ליצה בפראסין היה מובן מאליו שילך ללמוד הנדסת מכונות בבית־הספר הטכני הגבוה, בהתאם לכישוריו, לנטייתו הטבעית ולמשאלת הוריו. אך סבא מלצר הסתייג: הרי כמהנדס לא יוכל להימנע מחילול שבת, כי חובתו תהיה לדאוג למהלך התקין של המפעל.

התגוררתי בבית סבי, שעלה על אבי בשמירת מצוות ודקדק בקלה כבחמורה, אבל הוא לפחות היה פתוח לשיחות ללא הכרח בהזדהות גמורה. סבא רצה לשכנע אותי שאהיה רב, ולו גם רב בעל השכלה אוניברסיטאית. כאשר לא הצליח, מפני שאני טענתי, כי אם אעלה לארץ לפחות אהיה רופא, כדי שאוכל להשתלב בחיי הכפר כרופא, הרי הנימוק החותך האחרון שלו היה איך זה נכדי מעדיף לעיין בטחורים מאשר בספרי חוכמה ודעת?

לבסוף השלים סבא מלצר עם הרפואה כרע במיעוטו: אם כבר לחלל את השבת, יהא זה לפחות בשל פיקוח נפש.

בין יהודי צ’רנוביץ, שנקראה עתה צ’רנאוץ, היו אדוקים וחופשיים בדעותיהם, מתבוללים וציוניים מכל הזרמים. וככל שהתמיד השלטון הרומני במדיניות של אפליית היהודים, כן גבר כוחם של המאמינים בשיבת ציון, אם לא למען עצמם, משום שכבר בנו את ביתם וביססו את פרנסתם בגולה הדוויה, לפחות למען יהודים אחרים, מסכנים מהם.

תנועת “השומר הצעיר”, תערובת של צופיות, אמונה ציונית ופעולות תרבות לפי מורשתן של אגודות “צעירי ציון”, התפשטה על פני המונארכיה האוסטרית מווינה לגליציה ומשם לבוקובינה השכנה, וגם עתה, תחת השלטון הרומני, ישבה הנהגת התנועה בצ’רנוביץ ולא בבירת הממלכה הרומנית. בראשית שנות ה־20 עדיין לא הגדיר “השומר הצעיר” את עצמו כתנועה מארקסיסטית ולא כתנועה מגשימה, אלא דגל בסוציאליזם קונסטרוקטיבי לפי משנתו של גוסטב לדנאואר, ונמשכו אליו גם בנים מבתים בורגניים מתבוללים, תלמידי בתי־ספר תיכוניים, שעתידים היו, כמשאלת לב הוריהם, להמשיך בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה ולזכות בתואר הדוקטור הנשגב.

בכינוס מדריכים בשנת 1924 התחוללה מהפיכת חצר ב“השומר הצעיר” ברומניה נגד הגווארדיה הוותיקה, המיושבת, ובראש המורדים עמד יצחק ניסנבאום, נוסיוֹ בפי חבריו. בכינוס זה, “השומר הצעיר” הגדיר את עצמו כתנועה מגשימה, ופירושו של דבר היה עלייה, הכשרה לעבודה פיסית, והקץ לנהירה “החולנית” ללימודים הגבוהים. לעם היהודי יש די אקדמאים, אבל חסרים לו פועלים וחלוצים, קבע נוסיו, ועזב כתלמיד מצטיין את לימודיו בגימנסיה כדי להיות לחקלאי בארץ־ישראל, ושם החליף את שמו לבן־אהרון. פסילת הלימודים הגבוהים העמידה את חברי “השומר הצעיר” בבוקובינה לפני דילמה קשה מאוד. היה עליהם לבחור בין אמונה לתכלית, בין ארץ־ישראל לבין הייעוד המקצועי. מקצת החברים אמנם עזבו את לימודיהם והכשירו את עצמם כפועלים חקלאיים לקראת עלייתם לארץ־ישראל אחרים עזבו את התנועה, אך המשיכו בפעולה ציונית במסגרת ארגוני סטודנטים כדוגמת “בריסיה” ו“לבנוניה”, “צפירה”, “אמונה”, “חשמונאה” ו“חברוניה”, שאליה הצטרף גם ליצה אחרי בחינת הבגרות.

ליצה שיבר מעולם לא היה חבר רשום ב“השומר הצעיר”, אלא רק אוהד, ולכן לא חייבה אותו החלטת התנועה. הוא היה מבקר במועדון “השומר הצעיר”, אך לא לקח חלק במאבקים הרעיוניים והאישיים על הנהגת התנועה והיה חבר לכולם. למושבות הקיץ, שנערכו בהרי הקארפטים, היה בה כאורח, מטייל בהרים ותרמיל על גבו, מופיע, מתעכב, עוזב לפי רצונו, משתף את עצמו במעשי הקונדס המקובלים, מזדהה עם עקרונות התנועה, אך לא מקבל על עצמו את מרותו של איש. חברי “השומר הצעיר” ראו את עצמם לרוב כסוציאליסטים ציונים, אך ליצה היה ציוני סוציאליסטי, והצד היהודי היה החשוב בעיניו. אכן, במידה מסוימת היה “השומר הצעיר” כעין המשך חילוני של תנועת החסידות, שהטביעה את חותמה על יהדות בוקובינה, בשמחת החיים, בחברותא, בריקודים מתוך דבקות הנפש ואפילו בהתקבצות סביב הרבי בדמותו החדשה של המדריך.

באחת החופשות, כאשר חזר ליצה מצ’רנוביץ הביתה לפראסין, ארגן שביתת פועלים במנסרה של אביו, משום שלדעתו היה שכרם נמוך. במנסרת שיבר עבדו גם פועלים ממוצא גרמני, שהיו משכילים מעמיתיהם הרומנים, והם שעמדו בראש השביתה. אז, בשנות ה־20, באיזור נידח של הרי הקארפטים בממלכה הרומנית, היתה שביתת פועלים חזיון נדיר. השביתה לא האריכה ימים והסתיימה בנצחון הפועלים: הם השיגו תוספת לשכרם. גם אם כמעביד לא ראה שמואל שיבר בעין יפה את ההתארגנות לשביתה, הנה כאָב לא הסתיר את גאוותו על בנו שנלחם למען הצדק.

בנקודה מסויימת נפגשו דעותיו של שמואל שיבר עם דעות התנועה החלוצית. גם הוא היה בדעה, כי יאה ליהודים לעסוק בכל מלאכה, ככל הגויים, ולא לחפש להם מיני פרנסות־אוויר, ואף הוא היה מודע למעמדם הרופף של היהודים תחת השלטון הרומני. במנסרת שיבר עבדה מדי פעם קבוצת חלוצים והרוויחה בדרך זו את הוצאות הנסיעה לארץ־ישראל, וגם עובדה זו הקנתה לליצה מעמד מיוחד בין חברי “השומר הצעיר” – בנו של המעביד, אך אין בו מאומה שיעיד על השתייכותו למעמד הקפיטאליסטי הנצלני.


3. וינה הסוציאליסטית    🔗

מצב בריאותו של ליצה הדאיג את איידל שיבר.

נו, ומה עושה משפחת יהודים עם בן חולה אחרי בחינות הבגרות? נוסעים לווינה לפרופסור! אמי נסעה אתי. בוינה אזרתי אומץ ושכנעתי אותה, שנודיע יחד לאבא, שאם אתקבל לאוניברסיטה בווינה, אשאר בה. אבא עדיין האמין, שיוכל לכוון את דרכי ליהדות החסידית, כפי שהוא גרס אותה. שלחנו לו מברק, ואבא שיגר לי את ברכתו ושלח כסף ביד רחבה. אך עם זאת דאג, שלפחות בשנתיים הראשונות אמָצא בבית יהודי עם אוכל כשר ומנהגים חסידיים. היה זה ביתו של ר' ישראל מרגליות, הגבאי של הרבי מבויאן.

וינה שוב לא היתה אותה עיר אורות זוהרת כבימי האימפריה, אבל נוחה יותר לעניים שבתוכה. אוסטריה נהפכה ממעצמה עולמית לרפובליקה מובסת של 6 מליון תושבים. עתה יכלו הסוציאל־דמוקראטים, שבידיהם היה השלטון בווינה, להגשים – חלקית ותוך קשיים – את התוכניות הרבות שהכינו בעת מאבקם תחת שלטון הקיסר בנושאים של בניית שיכונים לפועלים, בריאות הציבור והשכלה להמונים. בראשית שנות ה־30 נחשבה וינה לעיר לדוגמה במגורי הפועלים ובגני־הילדים שבה.

וינה עדיין משכה אליה כאבן שואבת סופרים, אמנים, מוסיקאים, עתונאים, שחקנים, אנשי רפואה, עדיין היתה מקדש התרבות של מרכז אירופה. היהודים, יותר מ־200.000 נפש. רבים מהם פליטים מגליציה ומבוקובינה, אהבו את וינה, אך היא לא תמיד חיבבה אותם. מורשתו הלאומנית והאנטישמית של קארל ליגר, ראש עיריית וינה מלפני המלחמה, לא איבדה את קסמה בעיני ההמונים.

אוניברסיטת וינה המשיכה במידת־מה במסורת של המונארכיה האוסטרו־הונגרית הגדולה. מספר הסטודנטים לא נקבע מראש והוא גדל בהתאם למספר התלמידים המבקשים לרכוש בה את השכלתם הגבוהה. היא לא הגבילה את מספר היהודים והיתה פתוחה גם לסטודנטים ממדינות מזרח־אירופה, שבהן הונהג “נוּמֶרוס קלאוּזוּס” בקבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה. על אף ריבוי הסטודנטים היהודים, או דווקא משום כך, היתה אנטישמיות רבה גם בין הסטודנטים, גם בין המרצים. בדרך כלל היתה רדומה, אך מדי פעם בפעם התלקחה לתגרות ידיים ולמעשי אלימות, ובעת לימודיו של חיים שיבר הושלך אחד הסטודנטים היהודים לרפואה מן הקומה השנייה של המכון לאנאטומיה.

שיבר נחשב לתופעה יוצאת דופן בפקולטה לרפואה, שמנתה אז כ־600 סטודנטים. לכל סטודנט היה מה שנקרא “מלדוּנְגסבּוּךְ”, פנקס אישי, ובו נרשמו תוצאות הבחינות והציונים. המלה השכיחה בפנקסו של שיבר היתה “אאוּסגצייכנט”, היינו מעולה, אף כי עצם הפנקס העיד נגדו. השם חיים, או, בהתאם למבטא הגרמני, “האיים”, היה שם מאוד לא מקובל על האוסטרים, אופייני רק ליהודי המזרח, ו“שיבר” פירושו בסלנג הגרמני סרסור, רמאי, מבריח; ואם נוסף לכך הופיע במקום הלידה שמו של איזה כפר רומני נידח, היה זה בכך כדי לעורר יחד של זלזול מצד נושאי התואר פרופסור (כולל אוסטרים בני דת משה). אך זכרונו המפליא וחריצותו של שיבר לא איפשרו גם לאנטישמים הגלויים שבין המרצים להכשיל אותו, כפי שנהגו בתלמידים יהודים יוצאי המזרח.

הבחינה של שיבר בהיסטולוגיה אצל פרופ' שפר היתה מאורע שהיהודים הרבים שבין הסטודנטים, שנכחו באודיטוריום, זכרו לאורך שנים. פרופ' שפר איש קטן קומה ויבש, היה ידען גדול, אבל אנטישמי מובהק. הוא פתח את פנקסו של שיבר ומייד נקבע יחסו אליו. " מה שמך ומניין אתה בא?" שאל פרופ' שפר את הסטודנט שיבר בהדגשה יתרה, ונימת קולו העידה על מידת אהדתו. אך הסטודנט שיבר ענה בקול שקט ובנימה עובדתית, והדבר רק העלה את חמתו של שפר. הוא המטיר עליו מטר של שאלות, אך כל התשובות היו נכונות. שפר הוסיף לשאול, כי לא היה מסוגל להשלים עם כך שיצטרך לתת ציון מצויין לאיזה שיבר מפראסין. לבסוף שֹם מתחת למיקרוסקופ משטח כלשהו ושאל: “ומה זה?” הסטודנט שיבר היסס לרגע קט ואמר: “זה דומה לטומור של פרוטיס – " ועל פני הפרופסור הבזיקה קרן של שמחה לאיד. " – אבל זה לא טומור של פרוטיס,” הוסיף הנבחן מייד ונתן את ההגדרה המדוייקת. היה זה קרב מובהק בין דוד לבין גליית קטן הקומה וגוץ, בין יהודי לבין גוי, ונצחונו של שיבר היה גם נצחון כל היהודים שישבו באולם, עוצרים את נשימתם כבעת תחרות אולימפית.

בין המרצים בפקולטה לרפואה היו בעלי שם כפרופ' קלמנס פירקא, מומחה למחלות ילדים, אבי המחלות האלרגיות, פרופ' י. ואגנר־יאורג בפסיכיאטריה, פרופ' יוליוס טנדלר, מרצה לאנאטומיה, שהיה ידוע כאיש נוקשה מאוד וכל הסטודנטים פחדו מפניו. אחרי שבחן את שיבר באנאטומיה, אמר טנדלר בנוכחות שאר הסטודנטים: “אשרי האם שילדה בן כזה.”

טנדלר היה לא רק מורה מעולה באנאטומיה, אלא גם סוציאליסט מאמין, פועל בעיריית וינה (ומתנגד לציונות מתוך עקרון), וגם את שיעוריו בסוציאליזם זכר הסטודנט שיבר לאורך שנים, בשעת הוויכוחים החוזרים בארץ־ישראל, אם דרושות תרומות פרטיות גם בעידן הרפואה הציבורית.

אני רוצה לצטט את אימרתו של אחד ממורי בווינה, עיר שבה לכאורה ניתן השירות הרפואי חינם לכל תושביה, ובמקרה של מחלות מסויימות אפילו עודדו את האנשים, בעזרת תוספת פרס, לבוא להיבדק ולקבל טיפול, כמו במקרים של עגבת אצל נשים הרות, כדי למנוע עגבת מלידה בתינוקות. ובכן, מורי, פרופ' טנדלר, היה נוהג לומר: ’כסף ממיסים חייבים לסחוט ממשלמי המיסים, ואנשים שמלאכתם בסחיטה אף פעם אינם נדיבי לב.’לכן הוא הקים קרן עזרה, כפי שעשה גם סיר הנרי כהן מליברפול. מענין ששניהם יהודים: טנדלר בווינה, כהן באנגליה. ובאמת הוכח מבחינה היסטורית, שאנחנו היהודים נדיבי לב יותר מן הגויים שעמם אנו חיים בצותא.

וינה עיר בת 2 מיליון תושבים, מנוהלת בידי הסוציאליסטים, היתה בעיני שיבר דוגמה לשילוב רפואה של וסעד.

חלק גדול מן המיסים הפרוגרסיביים הושקעו בשקידה בהבראת דלת העם. המלחות העיקריות, שאכלו בכל פה את השכבות העניות, היו השחפת, העגבת, תוצאות השכרוּת ומחלות החֶסֶר, שהנודעת ביניהן היא השדרת (רכיטיס), או כפי שמכנים אותה: המחלה האנגלית, שגורמיה תנאי דיור גרועים, חוסר שמש ומחסור במזון טוב. בהדרכת האנאטום יוליוס טנדלר צצו בעיר גנים ומגרשי שעשועים לילדים ומרפאות להקרנה אולטרה־סגולה, הוצאו חוברות הסברה וכו'. והתוצאה – בחסות העיר הזו גדל דור בריא וחסון.(…) עיריית הפועלים בווינה לא חסכה עמל והוצאות והקימה בית־חולים משוכלל ומושלם לחולי־ריאה. היא ביצעה בדיקות המוניות לגילוי סימני שחפת וחיסלה את העגבת שמתורשה, וכשבאוניברסיטה ביקשו להדגים את המחלה לפני הסטודנטים, הביאו חולה מאיזור שנוהל בידי השלטון האזרחי הקלריקאלי.

הסטודנטים לבשו אז, כמנהג אנשים בעלי מעמד, חליפות צמר כהות ופנו איש אל רעהו בתואר “הֶר קוֹלֶגה”. אלא אם כן היה מדובר בידידים אישיים. הם גרו בבית ההורים, אצל קרובי משפחה או בחדרים שכורים אצל בעלות בית, אך בדרך כלל למדו בין כותלי האוניברסיטה, גם מחוץ לשיעורים. נוסף על הספריה האוניברסיטאית הכללית, ארמון עם רצפות עץ ממורקות וחלונות גבוהים, היתה קיימת גם ספריה נפרדת של הפקולטה לרפואה, אף היא רחבת ידיים, מוסקת בחודשי החורף, וליד כל שולחן מנורה קטנה וספרי לימוד לכל דורש. הסטודנטים היו מחולקים לפי האגודות, בהתאם להשתייכותם הלאומית ודעותיהם הפוליטיות. כל קבוצה – גרמנים לאומנים, סוציאליסטים, קומוניסטים – וארגונה הנפרד, ורובן טיפחו את פולחן הסיף והדו־קרב. הסטודנטים היהודים בעלי הזיקה הציונית היו מיעוט מבוטל, והתארגנותם הנפרדת באה לא מתוך להט האמונה, אלא בראש וראשונה כתגובה על זרמי האנטישמיות, בדיוק כפי שהיה בימי הרצל, חמישים שנה לפני כן.

הסטודנט שיבר גמר את בחינות ה“ריגורוזום” הראשון בשלושה חודשים מוקדם משאר חבריו ללימודים, אך במקום לנסוע לחופשה הביתה לפראסין, יצא לארץ־ישראל. שם התחוללו, באוגוסט 1929, התנגשויות דמים בין ערבים ליהודים, שראשיתן בסכסוך על זכות היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי, הֶמשכן בהסתה דתית מוסלמית פרועה וסופן ברצח 130 יהודים ובחיסול הקהילה היהודית העתיקה של חברון. כתגובה של אף־על־פי־כן ולמרות־הכל, קראה הנהגת “החלוץ” העולמית לכל חבריה, בוגרי הכשרות, לעלות ללא דיחוי לארץ ולחזק את הישוב.

חבריו של שיבר מבוקובינה השתייכו אז לקיבוץ ג' של “השומר הצעיר”, לגרעין ההתיישבות השלישי של התנועה, שנוסד בשנת 1925 בעפולה. בארץ שררה אבטלה חמורה, תוצאת כשלון הקליטה של גל העלייה הגדול מפולין. הפלוגה עברה מן העמק לחיפה, התגוררה במחנה אוהלים בקרבת חוף הים, וחבריה עבדו בייבוש אדמות מפרץ חיפה (שם עמד לקום ביום מן הימים, כך סופר, מרכז התעשייה הגדול של ארץ־ישראל), בסלילת כבישים ובבניין – אם היתה להם עבודה. היו תקופות, שמתוך 40 חברי הקיבוץ עבדו רק עשרה בשכר, עד שעלה הרעיון לייסד קבוצת בניין, שתעבוד בקבלנות, והיא שהוציאה אותם משפל האבטלה.

הצטרפתי לקיבוץ ג' של ’השומר הצעיר’, ששכן אז בגבול בין בת־גלים לעיר התחתית של חיפה, ושם נשארתי בערך ארבעה חודשים. עבדתי כפועל בניין. הייתי עוזר לבנאים ולטייחים בבניין לווין ברחוב הרצל בחיפה. שם עבדתי ושם אפילו סחבתי פעם אוכל; את האוכל בקיבוץ אפשר לתאר. פעם הוספנו שני חדרים לבניין הקיים. כאשר חיברנו אותם, היינו צריכים להזיז את המזנון, שהיה כבד מאוד. זה היה לפני פורים, והיו בו הרבה דברים טובים. הקלנו על המעמסה שיש להזיז אותה וערכנו ’קומזיץ’. אבל אחר כך התוודינו לפני האחראים עלינו. היינו צריכים להצטדק גם באסיפת הפלוגה, אף כי לא עברנו עבירה חמורה מ’לקט, שכחה ופיאה’.

אז עמדה לפני השאלה, לעזוב את הלימודים ולהיות מגשים את צו התנועה ולהישאר פועל, או לנסוע לווינה. אנשים מבוגרים ממני, כמו ישראל גלר, עזריאל שולמן ויצחק בן־אהרון, שקלו וכיוונו אותי ואמרו לי: תחזור, ואם החלטת להצטרף אלינו, תבוא אחר־כך, נוכל להשתמש בך גם כרופא.

לפני שובו לאירופה השאיר ליצה – שכיאה לבנה של איידל שיבר בא מצוייד בלבנים צחורים, ועליהם ראשי־תיבות רקומים ריקמת יד, ובחליפות יפות תפורות מצמר אנגלי – את רוב רכושו לחבריו בארץ. הוא לא חזר ישר לווינה, אלא נסע תחילה לאחותו עמליה בצ’רנוביץ. גם אם חבריו בארץ החליטו שעליו לסיים את הלימודים, הוא עצמו עדיין היסס. כאשר בישר ליצה, גאוות משפחת שיבר, לאחותו, כי בכוונתו להפסיק את הלימודים הגבוהים כדי לשוב לארץ כפועל, כי לארץ־ישראל דרושים פועלים ולא רופאים, היה ההלם גדול עד כדי כך שהיא חלתה בחום גבוה. רק אחרי שלושה שבועות של התלבטויות, כאשר נתן ליצה את הבטחתו החגיגית שיסיים את לימודיו ויהי מה, שבה עמליה לאיתנה.

ליצה חזר לאוניברסיטה של וינה, אך עתה סרב להמשיך ולגור אצל הדודה, אשת הגבאי של הרבי מבויאן. יותר מן האוכל הטוב של הדודה דרוש לו שקט ללימודים, אמר, והוכיח לבני משפחתו, כי לדג־מלוח אותו ערך תזונתי (“קאלוריות” היתה המלה החדשנית שבפיו), כלארוחה דשנה.

חזרתי לווינה, אבל כבר ישבתי על גחלים. מבחינה מסויימת הייתי בית־ועד לכל הארצישראלים החולים שהגיעו לאוסטריה, ויכולתי להצדיק את קיומי כסגן־קונסול לארצישראלים החולים בווינה. הקונסול היה ד"ר מרגליות, שאחר־כך עבד בקופת־חולים בירושלים. יש חולים וחולות שטיפלתי בהם כסטודנט בטרם סיימתי את לימודי. למרבה הפלא, הם עדיין חיים.

בין החולים שנשלחו אליו מארץ־ישראל היה חבר קיבוץ חולה נפש (כפי שהתברר אחר כך, סבל מסכיזופרניה פאראנואידית). בהעדר אמצעים שכב הבחור שבועות בחדרו השכור של ליצה, וזה הודה באוזני חברו ללימודים וולטר פרוינד, שאינו מסוגל להירדם מפחד שמא יתקוף אותו הבחור בלילה. סטודנטים עניים מרומניה גרו בחדרו, על חשבונו, שבועות וחודשים.

שנה אחרי ביקורו של ליצה בארץ חל בקיבוץ ג' פילוג, שבא אחרי תקופה ממושכת של ויכוחים רעיוניים סוערים ומרים סביב שאלת היסוד, אם “השומר הצעיר” הוא תנועה מגשימה סוציאליסטית־מהפכנית עצמאית, או אם דרושה לה גם מסגרת רחבה יותר של מפלגה פוליטית. הוויכוחים החריפו ככל שהתקדמו ההכנות לקראת איחודן של שתי מפלגות הפועלים היריבות, “הפועל הצעיר” ו“אחדות עבודה”, למפלגת פועלי ארץ־ישראל. חברי “השומר הצעיר” מברית־המועצות ומהמדינות הבאלטיות, שמרכזם בארץ היה בקיבוץ אפיקים, תמכו בהצטרפות לתנועה פוליטית גדולה והתנגדו להסתגרות ולהתבודדות של “השומר הצעיר” בתוך מסגרת “הקיבוץ הארצי”, שנוסד בשנת 1927. אך הם היו במיעוט, ובשנת 1930, בוועידה העולמית השלישית, בוורוטקי אשר בצ’כוסלובקיה, התפלג “השומר הצעיר”, והמיעוט שפרש ייסד תנועת נוער מגשימה משלו.

בווינה הצטרפתי לתנועת ’בלאו־וייס' (תכלת־לבן), שהתאחדה ב־1931 עם ’השומר הצעיר’ הווינאי, שהשתייך לכיוון הלאטבי־רוסי של אפיקים, גבעת־חיים, כפר־גלעדי. התנועה החדשה נקראה ’נוער צופי חלוצי’ של ’השומר הצעיר’, נצ"ח בפי חניכיה, והיא הצטרפה לקיבוץ המאוחד ודרכו – למפלגת פועלי ארץ־ישראל.

ליצה עבד כמדריך, יצא עם קבוצתו לטיולי סוף־השבוע, היה מלמד אותם שירי ארץ־ישראל, קורא באוזניהם קטעים מ“דבר” ומפרט את הנעשה בתנועת העבודה.

ביולי 1931 התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הי"ז, “קונגרס הבגידה”, שבו התפטר חיים וייצמן מכהונתו כנשיא ההסתדרות הציונית בגלל אי־אמון הימין במדיניותו כלפי הבריטים. השמועה אמרה, שאז שימש חיים שיבר כעין מזכיר של פרופ' חיים וייצמן ומשם קשרי הידידות ביניהם.

למעשה זה היה כך: היינו נוסעים מווינה וקיבלנו תפקידים שונים. לי היה יתרון, שידעתי עברית כבר אז, והועסקתי בקונגרס בתרגום מגרמנית לעברית. היתה לי הזכות להישאר שומר דלתו של וייצמן בבנין הקונגרס. מה עשיתי? הבאתי לו תה עם חלב. בימים ההם התפארתי, שהוא גם מדבר אלי, אבל כל מה שהיה אומר לי הצטמצם במשפט: ’יונגערמאן, גיי ארויס.’

אחרי שובו מארץ־ישראל החיש הסטודנט שיבר את קצב לימודיו. לימודי הרפואה נמשכו בדרך כלל חמש שנים, אך לפי מנהג וינה דאז לא היו הסטודנטים מוגבלים בזמן, והיו רשאים לגשת לבחינות לפי ראות עיניהם. היו שנעשו סטודנטים נצחיים והיו שאצה להם הדרך. חיים שיבר גמר את לימודיו ראשון בין חבריו לסמסטר. הוא לא היה מסוגל ללמוד לבחינות במשותף עם סטודנטים אחרים, כנהוג בדרך כלל, כי היה מצלם בזכרונו את ספר הלימוד, כולל מספר העמוד ומקומו של כל קטע בעמוד. חבריו ללימודים לא יכלו לעמוד בקצב שלו, והוא מצדו לא היה מוכן ללמוד עם מי שעיכב את התקדמותו – תוך 12 שבועות עמד בעשר בחינות.

הקשה מכולן היתה בשבילו הבחינה בגינקולוגיה. על־פי הנוהג של אז היו הסטודנטים חייבים להסתגר בבית־היולדות שמונה ימים לפני שניתן להם לגשת אל מיטת היולדת, כדי למנוע, בעידן שלא ידע את הפניצילין, זיהומים אצל היולדות. בשביל ליצה היו שמונת ימי ההסגר והבטלה החלקית גיהינום, וכדי שלא לבזבז את זמנו ניצל אותו לתעמולה ציונית בין הסטודנטים, אף כי רבים מהם היו נוצרים ורבים יהודים מתבוללים, שהציונות לא עניינה אותם.

פרופ' אוטו מרברוּג, מנהל המכון הפאתולוגי בווינה, הציע לסטודנט שיבר, שגמר את הבחינות אצלו בציון מעולה, לעבוד במכון כמתמחה, דבר שנחשב אז, בהלכי־הרוח האנטישמיים, לאחד מניסי העולם. שיבר הודה לפרופסור, וסיפר לו שהוא אינו נשאר בווינה, אלא נוסע לפלשתינה.


4. מכאובי חלוצים    🔗

בינתיים עברתי גם הכשרה חקלאית, כדי לזכות בסרטיפיקט של ההסתדרות הציונית, וב־22 בדצמבר 1932, יום אחרי שקיבלתי את הדוקטורט, יצאתי בדרכי ארצה. בווינה, כאשר התכוננתי לעלייה, הודגש באוזניי, כי מלאריה היא הבעיה שבה אצטרך לעסוק, ועליה לא ידעתי דבר; לכן כיוונתי את עלייתי דרך איטליה, כדי ללמוד שם על רגל אחת מיקרוסקופיה של מלאריה ודרכי מניעת מוות ממאלריה, ולמדתי, שאסור להשהות בדיקת “טיפה עבה” אפילו לילה אחד, כי אם זה ילד, הוא יכול למות בטרם יאיר השחר. והסיבוך בה"א־הידיעה של מלאריה טרופית היה קדחת שחור השתן. כך אמרו ברומא – וכך זה לא היה.

סרטיפיקט לחלוצים לא היה אפשר להשיג, ומרוב ייאוש טילגרף ליצה אל אחותו בתל־אביב, שעלתה לארץ בראשית אותה שנה עם בעלה, שייצג כאן, בין השאר, גם את האינטרסים של הפירמה שיבר. גיסו ביקש לשלם בשבילו 1,000 ליש“ט, כדי שיזכה ברשיון עלייה של בעל הון. אך זמן קצר אחר כך הודיע ליצה לאחותו, שאין צורך בדבר. ד”ר יוסף מאיר, המנהל הרפואי של קופת־חולים של הסתדרות העובדים הכללית בארץ־ישראל, שהכיר את שיבר בקונגרס הציוני בבאזל, השיג בשבילו רשיון עלייה כרופא.

כשהגיע הרופא המתחיל לארץ־ישראל התברר שאין בשבילו תקן ומקום עבודה בקופת־חולים. ליצה כלל לא הצטער ואולי אף שמח על כך. הוא חזר והצטרף אל חבריו בקיבוץ ג' של “השומר הצעיר”, שבינתיים זכו סוף־סוף בחלקת אדמה משלהם, בשממה, בשטח ביצות ששמו ואדי חווארת, עמק חפר בפי היהודים. השטח של עמק חפר, תחילה 31,000 דונאם, נרכש ברובו אחרי משא־ומתן סבלני של שנים, מידי בעל קרקעות ערבי, שהתגורר בביירות ובילה את רוב זמנו בפאריס. לשם קניית עמק חפר בידי הקרן הקיימת התחייבה אז יהדות קנדה לאסוף מיליון ליש"ט, הון עתק באותם ימים.

אחרי הפילוג המשיכו שתי הקבוצות של קיבוץ ג' לדור יחד בבת־גלים. שתיהן מצאו עתה את ביתן בעמק חפר – חברי הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר” במעברות; וחברי הקיבוץ המאוחד, יחד עם יוצאי “תכלת־לבן” מאוסטריה ומצ’כוסלובקיה, על גבעה, שקיבלה בשנת 1933, אחרי רצח חיים ארלוזורוב, את השם גבעת־חיים – ומרחק אידיאולוגי רב מפריד ביניהן. בינתיים, בעת הכשרת הקרקע, ישבו רוב חברי הפלוגה בחדרה הסמוכה.

אני יצאתי לעבוד בפרדסים. את הפציינטים הראשונים שלי המציאו לי מעבידי בפרדסים. כאיש טוריה לא הצטיינתי, כנראה, והם רצו לזכות ביתרון זה שהיה לי. אני זוכר שבחיבת־ציון שמר ערבי זקן בשם עבדול ליסא, ואשתו הצעירה הקשתה ללדת. זו היתה הלידה הראשונה שקיבלתי בארץ – באוהל, בלי שתרמתי הרבה לסיומה המוצלח.

אחרי שרוב אנשי הפלוגה עברו לגבעה השוממה בין חולות וביצה, לשטח שנועד להתיישבות, עבד ליצה בנטיעות, בגן־הירק, במסגרוּת, בחצרנות, בכל מקום שסדרן העבודה הציב אותו. הרווקים גרו תחילה שלושה באוהל ואחר־כך שלושה בצריף קטן. בכל חדר היו שלוש מיטות ברזל, שלושה כיסאות, כלומר שלושה פחי בנזין מצופים בד, שולחן זעיר, ארון משותף עם שלושה מדפים, מדף לאיש, ומעל כל מיטה מדף קטן לספרים האישיים, שלא היו רבים.

תנאי התברואה היו פרימיטיביים, התזונה דלה וחדגונית והמחלות רבות: דיזנטריה, פאפאדצ’י, קדחת. החברים היו זקוקים באופן דחוף לעזרה רפואית. הפועל ליצה חזר להיות רופא בערבים, בשבתות, בכל שעה פנויה, כי הרפואה, בדומה ליציקת ריצפה לצריפים, היתה בגדר עבודה בלתי־מכניסה ולכן נעשתה מחוץ לשעות העבודה שבשכר. גם הרופא לא ניצל מהמחלות: הוא חלה בזיהום מעיים, קיבל זריקת חיסון נגד אבעבועות וכיוון שהיה אלרגי לתרכיב, שכב חולה מאוד באוהל והיה חשש לחייו.

בא עולה חדש לקיבוץ, שהתקציב לאוכל בו היה 28 מיל ליום, והחלום היה להגדיל את ההכנסות ולהגיע ל־35 מיל ליום, כדי להקטין את התחלואה. היה ברור, שכלכלה, במובן האבסטראקטי, אבל גם במובן הממשי – אוכל, לינה, אפשרות להתרחץ – יכולים לשנות לא רק את תפוקת העובד, אלא גם את השקפת העולם שלו.

אנחנו באנו ולכולנו היו פורונקלים. זה ידוע – יתושים עקצו, האיש גירד והצפורניים היו מלוכלכות; מים קרים לא ניקו את העור, כי הוא היה שמן, מיוזע. עד שהמצאנו מקלחת חמה, לפי השיטה שנהפכה עכשיו למודה, כששמים חבית על הגג; אבל אנחנו צבענו את החבית בשחור, כדי שהמים ירתחו ממש, וכך היה. פתאום, במכה אחת, השתחררנו מהפורונקלים.

לפי הצעתו של רופא המשק הגישו בחדר־האוכל לקינוח עוגת שמרים טרייה, כמנהג רומניה, כדי לשפר את הערך התזונתי של הארוחה ולהוסיף מעט טעם של בית.

גבעת־חיים ועין־החורש, הקיבוץ השכן, נבנו על אדמת הקרן הקיימת, וביניהם השתרעה ביצה, שנקראה הביצה הממשלתית, כי השטח היה שייך לאדמות ממשלת המנדט, ובה מקור דגירת היתושים. כל החברים היו נגועים בקדחת, וכדי למנוע תחלואה גם בין הילדים, עוכבה העברתם למקום ההתיישבות והם ישבו עם המטפלות והאמהות בחדרה הסמוכה. אחרי שעברו הילדים רובם תינוקות ופעוטים, בסוף שנת 1933, לגבעה, הם חיו במשטר חמור. פחד הקדחת שלט בחיי ההורים והילדים. אך החשיך היום, נסגרו הילדים בביתם, אין יוצא ואין בא. הילדים לא ביקרו בבתי הוריהם בערבים, ואת הלילה, הירח, כוכבי השמיים יכלו לראות רק מבעד לחלונות המרושתים. בערבים היו ההורים מתכנסים בבתי־הילדים, הצפיפות והרעש היו ללא נשוא. לא את כל המתרחש בקיבוץ קיבל ד"ר שיבר בהסכמה, גם לא בדרך גידול הילדים.

קרה שאֵם יכלה לשים בכבלים לא רק את הילד הרך, אלא גם את החברה הקיבוצית ואת הרופא המקומי. מקרה בולט נשאר בזכרוני, כאשר בגלל סירובה של ילדה קטנה לאכול לפי דרישת האם והמטפלת, באה הדרישה להעביר את הפעוטה לידי רופא פסיכואנאליסט. רצה הגורל ולא נזדמן גואל כזה. לעומת זאת השלימו כמה חברים בקיבוץ את בנייתה של בריכת־שחייה קטנה לילדים, עם רשות כניסה לילדים ללא ’ליווי משמר’. ניתוק הכבלים הזה ריפא גם את סירוב האכילה והפך סרבנית מתמרדת לשחיינית בריאה.

בסביבה היו כמה כפרים ערביים קטנים. בעצם היו אלו שלוחות של ישובים גדולים יותר, ששכנו על גבעות הרי השומרון ושתושביהם לא רצו לגור בעמק בגלל המלאריה; אך הם רעו בוואדי חווארת את עדריהם ובנו שוחות לרועים, עד שקמו כפרים קטנים ודלים. כל הכפריים היו מוכי מחלות, וכדי לצמצם את המחלות הזיהומיות היה צורך לטפל תחילה בהם, שכן אנשי הגבעה היו קונים חלק מן התוצרת החקלאית, ירקות וביצים, אצל הכפריים, משום שכאן היו המצרכים קרובים וזולים מאשר במחסני “תנובה” בחדרה. בקצה הקיבוץ הותקן ברז בעל שני ראשים, כדי לספק גם לשכנים הערבים מים טובים לשתייה, ולעת ערב היו הנשים באות בכדיהן והילדים היו באים עם מיכלים וחמורים, כדי לקחת מים לבתיהם. יחסי השכנות עם הכפריים היו טובים בדרך כלל, כי גם הם סבלו מן הכנופיות, שבאו מעבר הירדן וסחטו מהם באיומים כסף ומזון. לעתים היו הערבים מזהירים את שכניהם היהודים מפני סכנה מתקרבת, אך גם אם נמנעו מאזהרה, ידעו היהודים, שאם הרועים הערבים אוספים את עדריהם באמצע היום, אות הוא כי משהו עומד להתרחש. אולם אירעו גם התנגשויות בין המתיישבים החדשים לבין יושבי המקום הוותיקים, ובעיקר הבדווים שבסביבה, שעדריהם היו פולשים לשדות הקיבוץ.

את הילדים היה אפשר לגדל במשמעת־קדחת, אבל החברים התקשו לעמוד במשמעת כזאת. הדרישה היתה למעט לצאת החוצה בשעות החשיכה ולצאת רק בלבוש המכסה את כל הגוף, במכנסיים ארוכים ובחולצות בעלות שרוולים ארוכים. אך הלילות היו חמים, החברים הצעירים, רובם רווקים, והם רצו לצאת לטייל דווקא אחרי רדת החשיכה, כדי לזכות בפרטיות בין צמחי הביצה, ורובם חלו בקדחת. שיבר התנגד לכך, שכל החברים יקבלו כינין כתרופה מונעת; לעיתים גרם הכינין תופעות־לוואי בלתי־רצויות, כאבי ראש, חוסר תיאבון וכו'. במקום זאת מיהר לבצע בדיקות דם בכל מקרה של חשד למלאריה, כדי לא לתת למלאריה כרונית אפשרות להתפתח. הוא דרש להעמיד כינין על כל שולחן בחדר־האוכל, כדי שאותם החברים שהיו חייבים לקחת את התרופה לא ישכחו לעשות כן. החשש היה שמא תתפתח המחלה לקדחת שחור השתן, שלעיתים הסתיימה במוות.

האיש שממנו למד שיבר הכל על אודות המלאריה היה ד“ר הלל יפה, יליד רוסיה, שעלה לארץ בשנת 1981, עבד בטבריה ובחדרה והקים בזכרון־יעקב בית־חולים קטן ובו התמסר בעיקר לחקר המלאריה, אוייבתם הגדולה של החלוצים. כאשר עלה שיבר לארץ ישב ד”ר יפה הישיש בחיפה, ושם נפטר, בשנת 1936. ד"ר יפה, אבי המלחמה במלאריה בארץ־ישראל, ניהל שנים רבות רישומים מפורטים על כל היבטי המחלה.

לגבי קדחת שחור השתן הפתיעה אותי הסקירה של ד"ר יפה, שנתפרסמה אז ב’הרפואה’ ושבה נאמר, כי רוב המקרים, יותר מ־90 אחוז מהם, לא נזדמנו לו בסתיו, אלא דווקא באביב, בין פורים לפסח. וכדרך נער יהודי שאלתי את עצמי: ממה נפשך, אם קדחת שחור השתן היא סיבוך של מלאריה טרופית, איך זה יתכן שהמלחה תהיה בסתיו והסיבוך שישה חדשים יותר מאוחר? באמת מתמיה; ועל כן, בדרך הדדוקציה, שאלתי את עצמי שאלה נוספת: אם יש מרחק כזה בזמן, אולי קדחת שחור השתן איננה סיבוך של מלאריה, אלא מחלה אביבית בפני עצמה? השאלה נשארה מנקרת במוחי.

5.עפולה, בירת העמק    🔗

האסיפה הכללית של קיבוץ גבעת־חיים, שמנה באותה התקופה 150 חברים רשומים, היתה נוהגת לדון בכל עניין הנוגע לכלל, קטן כגדול, אך לא התקיים שום דיון עקרוני ולא נערכה שום הצבעה על שובו של ליצה לרפואה כאל תעסוקה עיקרית. זו היתה גלישה איטית, התפתחות טבעית לפי צרכי המקום והשעה. וברגע ששיבר והקיבוץ הגיעו לידי הכרה, שהוא דרוש כרופא הרבה יותר מאשר כפועל, היה ברור, שהוא חייב להמשיך ללמוד, להשתלם במחלות האיזור.

רצה המקרה והיה משבר בבית־החולים בעפולה, או שהיה נראה שיש משבר. משלחת שלמה של מרכז קופת־חולים באה לשאת ולתת עם הקיבוץ שאצא לעפולה. זה היה בערך במאי שנת 1933.

בית־החולים בעפולה, שנחנך רק שלוש שנים לפני כן, היה מושא גאוותו של ציבור הפועלים המאורגן. שנים עברו, מאז ייסוד הסתדרות העובדים הכללית, בשנת 1920, עד שקופות העזרה הקטנות של ארגוני הפועלים של מפלגות הפועלים היריבות, “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”, התמזגו לקופת־חולים מרכזית אחת, אך גם היא היתה ענייה, וחוליה היו רבים, והם שוכנו תחילה בחדרי־חולים בריכוזי הפועלים על פני הארץ. רק אחרי רכישת אדמות עמק יזרעאל והתחלת מפעל ההתיישבות הגדול הוקם בית־חולים, או ליתר דיוק, צריף־חולים ירוק, בקיבוץ עין־חרוד כמרכז רפואי לעמק.

בבית־החולים בעין־חרוד היו רק שתי מחלקות – לבחורים ולבחורות – ובמרוצת הזמן התוסף גם חדר יולדות. אך כאשר גדל מספר נקודות הישוב ועמו מספר הילדים, והתחלואה ביניהם גדולה, במיוחד בימי הקיץ, עלה הצורך בהקמת בית־חולים גדול במושגי אותם ימים: שישים מיטות. כרגיל, היו חסרים אמצעים, אך בניית בית־החולים נתאפשרה הודות לעזרתה של הסתדרות הנשים “הדסה”, שנשאה אז בעיקר האחריות לבריאות הישוב היהודי בארץ־ישראל, הודות לתרומות של קרן היסוד ושל יהודי שנחאי והודות להשתתפותם של כל ישובי העמק (שני ימי עבודה לפועל).

אחרי ויכוחים ממושכים הוחלט להקים את בית־החולים על אדמת עפולה, שנועדה להיות המטרופולין של עמק יזרעאל, עיר גדולה בת 100,000 נפש. לעת־עתה שוכן בית־החולים בשממה, במרחק רב מבתיה האחרונים של עפולה הזעירה. אך הוא התגאה בהישגי הטכניקה המודרנית, שהיו אז נדירים בארץ: פעמונים חשמליים, מכונת־כביסה, מעבדה. קירות חדרי־החולים בשלוש מחלקותיו – פנימית, יולדות, ילדים – היו צבועים בצבע שמן, למען ההיגיינה, וכולו הבהיק מנקיון. בעיני תנועת העבודה בארץ היה בית־החולים בעפולה סמל להישגיה ולעתידה.

אם אני יכול לנסות, אחרי כמעט ארבעים שנה, לציין את מורי ברפואה, לפחות באותו חלק שקבע את גישתי לילד החולה ולמחלות בארץ, הרי היה זה ד“ר שמעון אלעזר ברמן, חלוץ אמריקאי, שהגיע לבית־החולים בעין־חרוד כרופא ילדים והמשיך בעפולה. והוא, יחד עם פרופ' שאול אדלר ופרופ' גדעון מֶר, היו מכווני דרכי במחלות הארץ ואולי גם מורי ורבותי בתורה אפיקורסית מסויימת לגבי הנעשה אז בארץ בתחום העזרה הרפואית. ד”ר ברמן היה אומר: אם עושים משהו ללא ביקורת עשרים שנה ואין יודעים שתמיד פעלו מתוך טעות – אין זכות לקרוא לזה נסיון. רק ביקורת על מעשה הרופא וגם על מחדליו מאפשרת לרופא ללמוד יום־יום ועד סוף ימיו משגיאותיו.

הרופא המשתלם למד אצל ד“ר ברמן לא רק רפואה, אלא גם יידיש, שפה שנדחקה בבוקובינה לטובת הגרמנית. בניגוד לשיבר גדל ברמן כילד עוני בשיקאגו ולמד מבשרו, שהיהודים יודעים להיות לא רק רחמנים בני רחמנים, אלא – ולעיתים קרובות יותר – קשוחי לב ואטומים לסבל. בניגוד לסביבתו היה ד”ר ברמן פסימי מאוד לגבי אופי היהודים ויכולתם לחיות כעם בארץ־ישראל. ד“ר ברמן, גבה קומה ורזה מאוד, חיוור־פנים, אהב ילדים, אבל הסתייג מן האמהות, שלדעתו היו האשמות העיקריות ברוב מכאובי צאצאיהן. הוא היה קפדן, עקשן ומסור לילדים ללא גבול. בלילות חמסין היה בא כדי לבדוק אם האחיות אכן תלו בהתאם להוראותיו סדינים לחים סביב מיטות התינוקות ושפכו מים על הריצפה, כדי להקל על החום והיובש. הוא הקפיד הקפדה חמורה על שמירת שעת הביקור, אחת ליום, בין 3 ל־4 אחה”צ, ולעיתים היה מסלק אם ממחלקתו במו ידיו, כפי שמסלקים טרדן מתוך מסבאה, ורק בהעדרו העזו האחיות להגניב אם זו או אחרת לדקות אחדות אל מיטת ילדה החולה.

ד"ר שמעון ברמן הדריך את ליצה, הצעיר ממנו בכעשר שנים, בעבודה הרפואית, ושניהם ניסו לפענח את תעלומת מחלתה של ילדה קטנה, נכדתו של אחד ממייסדי מטולה, שסבלה יותר משנה מהתקפי חום גבוה מלוּוים בהגדלת הכבד והטחול. בהתאם לאופנה הרפואית של אותם הימים נקבע, שהיא נדבקה בחיידקי קוֹלי, וזיהום בדרכי השתן היווה אישור לאבחנה, שנתקבלה גם על דעת רופאים בעלי ותק ונסיון רבים מאלה של ברמן ושיבר. כיוון שתרופה יעילה נגד הזיהום עדיין לא היתה אז בנמצא, לא נותר אלא לחכות עד שהילדה תתגבר על המחלה בכוחות עצמה.

תוך כדי המתנה הציע ד"ר ברמן, שהכיר את פרופ' שאול אדלר ואת בקיאותו בפאראזיטולוגיה, להזמין את “פרוֹפ’”, כפי שכינוהו תלמידיו בחיבה, כדי שיבדוק אפשרות של ליישמאניאזיס פנימית, מחלה קשה, שנגרמת על־ידי זבוב־החול ושידועה בשם קאלא־אזר ונפוצה בהודו, בסין ובאיזור המזרח התיכון. אם כי הילדה היתה חולה חודשים רבים, הספיקה שיחת טלפון אחת כדי להביא את פרופ' אדלר עוד באותו היום לעפולה, בעזרת קווי האוטובוסים הערביים העקלקלים. ברמן ושיבר ביצעו את ניקור הכבד, ואדלר התיישב מעל המיקרוסקופ כדי לחפש בחומר את טפילי הליישמאניאזיס. כאשר סוף־סוף, אחרי שעות ארוכות, גילה מושבה שלמה של טפילים, שמח אדלר כאילו גילה מכרה זהב. בקושי רב הצליחו שיבר וברמן, שבינתיים ניצל את הזמן לגזירת צעצועי נייר לילדים החולים, לשכנע את אדלר לשתות כוס מיץ ולדון בריפוי הקאלא־אזר בעזרת אנטימון.

בלי להירתע מצינת הלילה יצא אדלר יחד עם שיבר לציד־חצות אחרי זבוב־החול, נושא המחלה. כחיילים במארב ישבו השניים בשקט מוחלט, ללא ניע, כדי לא להבריח את טרפם, ובכיסיהם כלי לכידה שונים. אדלר היה צייד־מזיקים בעל תחבולות, והם שבו לבית־החולים עם שלל גדול. הפגישה הראשונה הזאת עם פרופ' שאול אדלר, עם השילוב המופלא של דבקות במטרה, התלהבות וידע סמכותי, היתה כהארה לרופא־הבית הצעיר.

התנאים בעפולה היו סְפַרְטַאניים. הרופאים הצעירים עבדו ללא משכורת, תמורת אש"ל בלבד, אך נוכח המחסור ברופאים קבועים, שהעדיפו מישרות בערים, פנה מנהל החשבונות של בית־החולים בעפולה אל מרכז קופת־חולים בתל־אביב בשאלה:

ד“ר שטיינר גומר את העבודה, ונשאר כרופא־בית יחיד ד”ר שיבר חיים. נא להודיענו אם יש לזכות את ד“ר שיבר חיים מיום הליכתו של ד”ר שטיינר במשכורת ובכמה. ד“ר שיבר עובד בשבילנו כל הזמן בתור רופא מתנדב בלי משכורת, רק באספקה. מצדו באה הדרישה שנשלם עבורו גם מסי ההסתדרות וק”ח בעד הזמן שהוא עובד בלי משכורת. האם יש להסכים לתביעהזו?

מרכז קופת־חולים פסק: “מיום 6.9.1933 יקבל ד”ר שיבר משכורת של 6 לא“י בתור אסיסטנט ראשון. יתר הרופאים שיבואו בעתיד וקבלו רק אספקה.”

אך גם לנדיבות־לב מופלגת זה היה גבול: “אין אנו נוהגים להשתתף בתשלומי מיסים לרופאים מתנדבים, מחוץ לאספקה מלאה. לא נוכל למלא, אפוא, את בקשתו של ד”ר שיבר, ביחוד כשהוא מקבל כבר משכורת."

תנאי המגורים בצריפים היו צנועים ביותר. בשנת 1933, כאשר עובדה התוכנית לבניית שיכון לרופאים בחצר בית־החולים, קבע אליעזר פרלסון (פרי), בשם הנהלת קופת־חולים, שתהיה זו הוצאת כסף מיותרת לבנות גם מטבח בדירתו של רופא־הבית, “שתמיד יהיה בוודאי רווק”. אשר לדירת מנהל המוסד, שטחה אינו צריך לעלות על 90 מטרים־רבועים, “וזו תהיה כבר דירה יפה מאוד”.

השנה 1933, ואני רופא־בית מתחיל בבית־החולים המרכזי אשר בעמק. מנהל המחלקה הפנימית ומחלקת היולדות ומנהל בית ־החולים, כולם התגלמו באיש אחד – והאחד, ד"ר הירשוביץ (הראל), שנסיון לו במחלות הארץ, הועסק באותה תקופה הרחק מאיתנו, בשיקום בית ־החולים ’רוטשילד’ בחיפה. לכן נשאר רופא־הבית בחסות מנהל מחלקת הילדים, בודד במרחבי פרוזדורי בית ־החולים, המבודד אף הוא מבחינה רפואית. והנה, דווקא בסתיו 1933 רבו מקרי המלאריה הטרופית בעמק הירדן, והחולים הובאו אלינו, והיו חולים במלאריה טרופית, שגם 6 – 5 ימי טיפול לפי השיגרה לא שינו את מהלך מחלתם, שהצטיינה בחום גבוה ובתרדמה.

הפחד מפני מוות ממלאריה, שאותו היה עלינו למנוע בכל מחיר, הפנה אותנו אל כל ספר־לימוד שהיה בידינו אז, וספרייה כמעט שלא הייתה קיימת והספרים סטנדארדיים בלבד. ד"ר ברמן, אף כי נסיונו לא היה מבוטל כלל וכלל בטיפול במחלות האיזור, אמר שיש איש אחד בארץ שיוכל להושיע, אפילו בעצה בטלפון, ושמו גדעון מֶר. אדם זה השלים את הציקלוס של המלאריה הקברטנה והוא בקי וחריף כאחד בהלכות מלאריה.

בימים ההם, טלפון מעפולה לראש־פינה נשמע פחות ברור מאשר שידורים הנקלטים כיום על כדור־הארץ מלוויין הסובב את השמש. אולם יכולתי להבין בערך, שיעברו עוד יום או יומיים והן החום והן התרדמה יחלפו, אם אתמיד בקו הטיפול הבלתי־הרוֹאִי. וכך היה באמת.

למרחקים נשמע אז הניב הרוסי אשר בדיבורו, ובפני עיני ריחפה דמות רופא זקן, בעל זקן, א־לה הלל יפה. ומה הופתעתי – כאשר עם התעורר בעיות רבות נוספות בשטח המלאריה החלטתי, כרבים מרופאי הארץ, הצעירים אז, לעלות לראש־פינה ולשהות זמן־מה במחיצתו של ’בעל הזקן’ – למצוא אדם צעיר יחסית, קרח וחסר זקן וכולו מלא תסיסה ואף אפיקורסיות לגבי מוסכמות הטיפול במלאריה. התפעלתי מדבקותו בגליל ובמעבדתו ומפשטות הליכותיו. אף כי צעיר הייתי, נראה לי, כי יכולתי להבחין גם בחסר לו בהערכת בעיה קלינית, אבל זה לא גרע מאישיותו. דרכו היתה דרך עקלקלות עד אשר הגיע לתואר דוקטור לרפואה.

מֶר, יליד 1894, בן להורים רופאים, החל ללמוד רפואה בהיידלברג, אך בשנת 1914 הפסיק את לימודיו ועלה לארץ כחלוץ. במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הבריטי והיה שלישו של יוסף טרומפלדור בגדוד נהגי הפרדות, ועם שובו לארץ הצטרף לגדוד העבודה ועבד כתברואן. רק עשר שנים אחרי שהפסיק את לימודיו, חזר אליהם, הפעם באיטליה, והתמחה במחלות טרופיות וברפואה מונעת. עם שובו לארץ, בשנת 1928, התיישב בראש־פינה והקדיש את כל זמנו לחקר המלאריה.

המלאריה לא פסחה על שום ישוב מישובי העמק, ובכל זאת לוּותה בתופעה מפליאה. בכל מקום היו אנשים אחדים, שאף כי לא נזהרו יותר מאחרים מפני עקיצות יתושים ולא נראה בהם כל שוני אחר, לא קדחו. הווי אומר, שהטבע חנן אותם בחיסון טבעי נגד מלאריה. או שמא רק יד המקרה היתה בדבר? ביום מן הימים יהיה צורך למצוא תשובה לשאלה זו.

בהעדר רופא מיילד היה שיבר, כרופא בית־יחיד, אז בן 25 וחסר נסיון, אחראי גם לכל הלידות של עמק הירדן ועמק יזרעאל.

רק הנס הגדול של הלידה הטבעית, שמתנהלת הכי טוב כשאין מפריעים לה, סייעה לי וליולדות. אולם קרה שמפרדס־חנה הובאה אשה, אשר ילדה ילדה אחת, והתברר לרופא המטפל, שהיה עוד ולד בבטן, ויומים חלפו והלידה של התאום נתאחרה. מה עשה? שלח מכונית־משא עם היולדת, התינוקת שנולדה, הבעל ובתה הבכורה, בת 9 בערך, לעפולה. בנס מצאתי בספר גינקולוגי, שמתוכו למדתי באוניברסיטה, שדבר זה יתכן רק כאשר השלפוחית של הוולד השני אינה מתפקעת מחמת חולשת התכווצות שרירי הבטן, ויש לפוצצה. מכשירים מעוקרים לא היו לי, ולכן לקחתי פינצטה והכנסתי אותה ללהבה ופקעתי את השלפוחית הסגורה, והחור מן הכוויה הביא את הלידה.

בבית ־החולים של העמק לא היו הבדלי מעמדות. הרופאים, האחיות, עובדי השירותים והחולים היו כמעט כולם צעירים, והמחלות נגרמו על ־ידי תנאי החיים – קוליטיס. כיב קיבה (שנגרם מאכילת כמויות גדולות של לחם טבול בשמן), קדחת למיניה. כולם היו חלוצים. לפעמים, כאשר לא היו חולים קשים במחלקה, היו נפגשים בפנימית־גברים חולים, רופאים ושאר אנשי הסגל, מקשיבים לסיפור מכתבי שלום־עליכם או שרים בצוותא. איש לא ספר את השעות. האחיות צברו לפעמים עשרות שבתות, מפני שלא היה מי שיחליף אותן. כל החיים סבבו סביב העבודה והחולה. אך אפילו בתוך אווירת החלוציות הכללית בלט ד"ר שיבר: מוביל חולה על אלונקה יחד עם החצרן לקומה השנייה, שבה שכנה מחלקת הגברים, מרגיל את האחיות בעבודה עצמאית: “הריחי היטב.” אמר לאחות רֶנה, שהגיעה לעפולה אחרי שסיימה את בית־הספר לאחיות שליד האוניברסיטה האמריקאית בביירות, בשעת טיפול באשה עם מוגלה בסינוסים, “כדי שלא תשכחי לעולם את הריח המיוחד הזה של מוגלה.”

בשביל רינה ושאר בוגרות בית־הספר בביירות היה בית־החולים בעפולה עולם חדש. בביירות למדו שרופא הוא משנה־לאלוהים, וכאן מתהלך לו הרופא במכנסי חלוץ מרופטים ובסנדלים ומשחק באברים פינג־פונג עם הנהג של בית־החולים. אפשר להעיר אותו בלילה לשם התייעצות; הוא יקום ללא היסוס מהמיטה (לבוש בכתונת־לילה עם רקמה רומנית, שהיתה יפה מן השמלות של הבנות), ילבש מכנסיים ויבוא. הוא לא חס על כוחותיו, עולה ויורד במדרגות עשרות פעמים ביום, סוחב חולים, יושב בלילה במעבדה ועורך בדיקות.

אדם שמידברג, רועה בקר מקיבוץ משמר־העמק, הובא בשנת 1933 עם חום גבוה לבית־החולים בעפולה, ושם נקבע כי הוא סובל מקדחת־מערות. כאשר שכב אדם, תשוש מאוד, במחלקה הפנימית, עבר צעיר בסנדלים ושרוכי גרביו משתלשלים על ריצפה, אות לקיבוצניק (כי מנהג היה אז לקשור זוגות גרביים בשרוכים לפני הטלתם למיכל הכביסה המלוכלכת, כדי לחסוך בעבודת המיון). אדם הרים את היד וביקש מן החובש הצעיר כמה שירותים אישיים, וזה מילא אחרי כל בקשותיו בשקט ובקפדנות. אחר־כך חזר, התיישב על מיטתו של אדם וסיפר לו, שהוא חבר קיבוץ גבעת־חיים ושהוא משתלם בבית־החולים. רק למחרת התגלה לאדם שזה הרופא.

בעת עבודתו כרופא מתחיל בעפולה, הגיעו הורי שיבר לביקור בארץ. ליצה השיג מכונית והסיע את הוריו לטיול בעמק יזרעאל ובגליל. הוא הראה להוריו בגאווה גדולה את בית־החולים, וכאשר עבר אביו, לבוש כדרך יהודים יראי שמיים, באולם החולים, קראו לו יהודי בעל זקן, שומר מסורת אף הוא, ואמר לו:

“אני רק רוצה לספר לך איזה בן יש לך. הביאו את אשתי עם צירי לידה על קומאנדקאר פתוח והוא ראה את המכונית מהחלון, רץ למטה ונשא אותה על זרועותיו לבית־החולים, השכיב אותה ומייד ניגש לבדוק אותה. ואני כמעט הכיתי אותו באגרופי, כי חשבתי שהוא סבָּל, נושא אלונקות. לא תיארתי לעצמי שהוא רופא.”

אחרי שחזרו ההורים מן הטיול לדירת בתם עמליה בתל־אביב, אמר לה אבא שיבר עוד בפתח: “ילדים, אתם צודקים,” ובכך מתח קו לכל הרינונים שהגיעו אליו לפראסין על בית מלא יומם ולילה חברי קיבוצים שמזדמנים לעיר. על בחורים ובחורות שישנים על הריצפה בחדר אחד, סדום ועמורה.

סגנון החיים היה חלוצי, אך המשטר היה חמור. הכללים לעובדי בית־החולים בעמק קבעו:

העוברים לעבודה בבית־החולים יביאו עמם: סדינים, ציפיות, כר, שמיכות (בחורף אי אפשר בלעדיהן), מגבות.

– הכביסה של הפרסונאל אינה נעשית בבית־החולים. נקיון החדרים נעשה על־ידי הפרסונאל גופו.

– בשעת העבודה, וכן בשעת הפסקה קצרה, אסור לעובדים להתרחק מבית־החולים. הימים שבין משמרות הלילה – קדושים הם למנוחה.

– אורחים יכולים לשהות בבית־החולים יומיים. אבל יש להודיע על בואם להנהלה ולמנהלת המשק 24 שעות קודם.

– בבית־החולים ישרור תמיד שקט, ועל הפרסונאל לשמור על המשמעת המוחלטת במובן זה, הן ביחס לעצמם והן ביחס לחולים ולמבקרים. השקט ישרור גם בחדרים הפרטיים. הרדיו והגראמופון ייסגרו בשעה 11 בערב.

אחד מחבריו של שיבר ללימודים באוניברסיטה של וינה, יהודה בלנקנשטיין, ביקר בשנת 1933 בארץ ־ישראל ונסע לעפולה. “הוא עבד אז כמו משוגע. ממש מבוקר עד חצות וגם בלילה קם פעמים מספר. מה לא עשה? אמרתי לו: מה אתה עובד בקצב רצחני כזה? אתה רק מקלקל לנו, לרופאים. הרי בצורה כזאת אי־אפשר להחזיק מעמד לאורך שנים. אבל הוא ענה לי, שקופת־חולים עדיין לא יכולה להרשות לעצמה צוות רופאים גדול, ושלהיות רופא בארץ־ישראל פירושו של דבר חלוציות בדיוק כמו כל חלוציות אחרת. הוא היה בקשר עם כל תושבי העמק, הכיר כל אחד בשמו, לפי רקע משפחתו, זכר כל פרט מחייו וכשפגש חבר מאחד הישובים מייד התחיל בשאלות על הרגל של שלוימל’ה ומה שלום הסבתא יוכבד. על אף כמות העבודה הוא היה אז מאושר.”

לבית ־החולים המרכזי בעמק הגיע בקיץ 1934, גם ד"ר הרי הלר, שעלה אז מגרמניה ונשלח על־ידי מרכז קופת־חולים להחליף לחודש את מנהל המחלקה הפנימית. שיבר, כמקובל, השתתף בביקורי החולים של הלר ולמד בצמאון.

את שמו שמעתי עוד לפני כן, בפלוגתא של קבוצת חוקרים, תמימים כפי שהתברר, או גם שרלטאנים, אשר ניסו להוכיח, כי אפשר לעלות במשקל מן האוויר, פשוטו כמשמעו. וזה לא נאמר, נכתב ונדפס במאה ה־16, אלא בשנות 1929 – 1932. הטענה היתה, שחולי לב יכולים לעלות במשקל על־ידי הפיכת מולקולה של שמן למולקולה של פחמימות. ד"ר הלר, שהיה אז עדיין, לפי מושגי אירופה, רופא צעיר, הוכיח, שזה לא מתקבל על הדעת. ראשית, משום שאין מקום אגירה לכל־כך הרבה פחמימות. שנית, הוא ממש התעלל בקבוצה והוכיח שאפילו חשבונות הכפל שלהם היו מלאי טעויות. ושלישית, הוא בדק את דיוק המאזניים שבהם השתמשו והוכיח, שכל תצפיותיהם היו בגבול הפלוס של המאזניים ולכן חסרות משמעות. בכך שם קץ לאשליה מסוכנת, שכונתה כבר בשם Perspiration Insensibilis Negativa, כפי שגיתה ביטא זאת יפה בפיו של פאוסט: היכן שחסרה מחשבה, מתייצבת מלה שובת־לב ומקסימה… ברוח זאת של ניתוץ אלילים הופיעה שורה של עבודות שהראו מוח מבריק וביקורתי.

היתה זו עלייתו השנייה של ד“ר הלר. הוא הגיע לארץ בשנות ה־20 עם קבוצת חלוצים יוצאי ה”בלאו־וייס" הגרמני וניסה את כוחו כחבר קבוצת מרקהוף, שנהפכה מאוחר יותר לבית־זרע. לאחר זמן־מה, כאשר נאסרה עליו עבודה גופנית מטעמי בריאות, יצא ללמוד רפואה בברלין. בגיל צעיר הגיע הלר למעמד ולפרסום גם מחוץ לגבולות גרמניה ולעבודה רפואית עצמית בתור “אוֹבֶּר־אַרצֶט”, מנהל מחלקה בפועל, והוא אז בן 30 בלבד. בן 35 היה בהגיעו שנית לארץ והוא כבר בשיא יכולתו הרפואית.

קשריו ההדוקים של ד“ר הלר עם גרשם שלום ועם האסכולה של פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר עוררו בו עניין בתנ”ך ובהיבטים הרפואיים של גורל העם היהודי. אך היו דרושות לו כמה שנים כדי להתגבר על הזעזוע של קיטוע הקאריירה המזהירה בבית־החולים “פרידריכסהיין” בברלין, בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, לפני שהיה מסוגל להתחיל שוב בעבודה מדעית מקורית.

שיבר היה מוקסם מן הצירוף של דיוק מחשבה וכושר אנאליזה אצל הלר, מן האהבה לספרות העברית לדורותיה, ומבקיאותו בַּמקורות ובתולדות העם היהודי. זה היה מורה כלבבו.

הבדלי המעמד בין רופא מתחיל למנהל מחליף של המחלקה הפנימית התבטאו גם בשכר מטעם קופת־חולים: לעומת 6 לא“י שכר חודשי שקיבל ד”ר שיבר, בדומה לשכרם של עובדי המשק, השתכר ד“ר הלר 30 לא”י לחודש – פחות 4.50 לא“י אם יגור בצריף ו־5 לא”י אם יגור בחדר.

מדי פעם שימש שיבר רופא מחליף לישובי עמק הירדן, ומרפאתו ומקום מגוריו היו בדגניה ב'. שם, על גדות הירדן, צמחו קשריו האישיים עם ראשוני ההתיישבות הקולקטיבית, עם לוי אשכול, קדיש לוז, יהושע מנוח.

6. אהבה בין הביצות    🔗

שנת עפולה נסתיימה על־ידי שובי לקיבוץ על דעת עצמי, ללא ברכת מרכז קופת־חולים. החשש היה, כנראה, שחבר קיבוץ לא יוכל להיות רופא בקיבוץ שלו, אבל הקדחת אכלה בכל פה, גם בגבעת־חיים וגם בקיבוץ השכן, עין־החורש.

תשובת מרכז קופת־חולים על פניות חברי “השומר הצעיר” ג' – גבעת־חיים ועין־החורש, אמרה:

בשיחתנו עם ב"כ הדגשנו, שטרם הגיע הזמן להכניס רופא מיוחד בשביל שתי נקודות קטנות. הבטחנו לכם, שבאביב הבא תעמוד השאלה שוב על הפרק. עד הזמן הזה נצטרך להבטיח לכם ביקורים קבועים של הרופא ולתת לכם עזרה חובשת.

בב"ח,

מ. (משה סורוקה)

החישוב הכלכלי של קיבוץ גבעת־חיים היה שונה מזה של מרכז קופת־חולים. לקופה לא היה כדאי להחזיק רופא בקיבוץ קטן, גם אם היו בו מקרי קדחת רבים, אבל למשק גבעת־חיים היה זה עסק כדאי. הרי בהעדר רופא במקום היו צריכים לשלוח כל יום למרפאה בחדרה סוס, עגלון וגם את אחת החברות העוסקת בבריאות עם בדיקת־דם, ועד שבדקו ועד שחזרו – סוס עגלון ובחורה – הלך יום עבודה לאיבוד. לכן פנה גזבר גבעת־חיים אל ליצה בעפולה.

שאתה לא שווה יותר מלינה – זאת היתה מנהלת בית־הילדים – או מהעגלון, נניח; אבל שאתה, מבחינה כספית, שווה פחות מהסוס, מוֹטל, זה ברור. ובכל זאת אנחנו שולחים את שלושתם לחדרה. אם תחזור הביתה, אפילו לא ישלח אותך מרכז קופת־חולים, למשק זה יהיה כדאי. נוסף לכך אנחנו גם מניחים, שאולי תדע לבדוק מלאריה יותר טוב מהרופא החדש מחדרה, שביכולתו מטילה ועדת הבריאות שלנו, דהיינו החובשת, ספק רב, כי שלח לבדיקה דמים כשבכלל לא היה מדובר בקדחת.

אם כן, מאז למדתי שאי אפשר להפריד בין השניים: כלכלה ורפואה שלובים, או ליתר דיוק, עוני וחולי ירדו שזורים על האנושות.

גם אם שובו של שיבר לגבעת־חיים לא בא מיוזמת קופת־חולים, היא השלימה עם המציאות והוא נתמנה לרופא קופת־חולים לאיזור עמק חפר, שבו ישבו אז שני קיבוצים – עין־החורש וגבעת־חיים, מושב כפר־ויתקין וכפר התימנים אלישיב, שתושביו לא היו חברים בקופה.

הם עלו להתיישבות עם משפחות מרובות ילדים, לעתים שתי משפחות לגבר אחד, לגבעות שוממות, שלא היו ראויות לשום דבר, רק לקרציות במערות ולזבובים בחוץ. את המערות היו אנשי אלישיב משכירים לערבים, כמחסנים לחורף, אם כי גם הן היו אדמת הקרן הקיימת וזה היה אסור. על כל פנים, הם היו צריכים להתקיים. ואז הם אמרו: אנחנו לא חברים בקופת־חולים; הקרן הקיימת הביאה אותנו – שהקרן הקיימת תשלם לקופת־חולים.

אני קיבלתי אז הוראה מטעם קופת־חולים: הם לא חברים. זה לא חינוכי לתת להם עזרה. אבל איך יכולתי לא לתת? הייתי עובר, היו מחכים לי בדרך. היתה מלאריה, היו מחלות עיניים. ואם שבת אחת לא באתי – אני הייתי עובד גם בשבת, שבעה ימים בשבוע, אז גם הסוס היה חייב לעבוד שבעה ימים… – ובכן, שבת אחת לא באתי, ולילדה אחת היתה מחלת עין, ועד היום העין הזו אבודה, כי במחלות זיהומיות של עיניים, לפעמים 24 שעות משנות את הכל. אם כן, ראיתי שאני לא יכול להתעלם מקיומם, מעלייתם על הקרקע, כפי שלא התעלמתי מעבדול עיסא, שומר הקרן הקיימת, שהיו לו כמה נשים וכל פעם אשה אחרת היתה צריכה ללדת, ואם הדברים הסתבכו, הייתי מוכרח לגשת, לא היתה ברירה.

כל ימי חייו לא לקח ד"ר שיבא כסף בעד שירותיו, לא מעשיר ולא מעני. גם אם היה מדובר בטיפול אצל חולה בביתו, באופן פרטי, בלילה, בשבת, אצל תייר במלון, וזאת מתוך עקרון, ששורשיו באלישיב, בראשית דרכו כרופא. וזה סיפור המעשה מפי ידידו מַכְּס טנאי: “אנשי אלישיב היו שומרי שבת, טלפון לא היה, מכוניות לא היו. היה להם הסכם עם ליצה, שבמקרה של פיקוח נפש הם מניפים דגל, שנראה למרחקים, וזה האות שהוא צריך לבוא. אבל לא היתה שבת שהדגל לא עלה, ולא תמיד בגלל מקרה דחוף. מישהו חש בבטנו, לילד כאבה שן. ואז הקיבוץ החליט להטיל תשלום על קריאה בשבת למושב. אני לא יודע אם היה מדובר בשילינג או בפחות, ובאמת, ההטרדות בשבת פסקו, כי אנשי אלישיב חסו על כספם. חסו עד כדי כך שלא קראו לו גם כאשר אשה שכרסה בין שיניה לא הרגישה טוב בשבת: אפשר לחכות גם עד יום ראשון. האשה מתה, ואז הבטיח ליצה לעצמו, שלעולם לא יקח תמורה בעבור שירותיו.”

יום העבודה של רופא כפר וחבר קיבוץ היה ארוך ושעות המנוחה מעטות. מוקדם בבוקר היתה החובשת של גבעת־חיים, סיטה, מכינה את רשימת החולים הרתוקים למיטתם, וד"ר שיבר היה מבקר אצלם בחדרים, שומע בסבלנות וידויים על מכאובי גוף ומכאובי נפש. אחר־כך היתה קבלת חולים במרפאה, בחדר הצר שבאחד הצריפים, וכשסיים את עבודתו במשקו יצא רכוב על סוס לישובי הסביבה.

סיטה אריאלי היתה חובשת הפלוגה עוד בימי ישיבתה בבת־גלים. שיבר לימד אותה לעשות בדיקות דם, כדי לחסוך את זמן הנסיעה למעבדה בחדרה. אך קודם כל לימד אותה להאמין לחולה, אפילו רואה בו הציבור מתחַלה בלבד, אפילו אין הוא חולה פיסית, אלא זקוק לסעד נפשי. מוטב שישפוך את הלב באוזני הרופא, היה אומר, כי גם בכך יש תרופה. הרי האדם הוא שלמות אחת, בגוף ובנפש, והנפש עמדה במבחנים גדולים. הניתוק מבית ההורים, מנופים מוכרים, ההסתגלות לתנאי חיים קשים, לעבודה פיסית מפרכת, הכורח להיות אמיץ, נוקשה, לא להתלונן, הצער על אהבה נכזבת. וגם כאשר האהבה עלתה יפה, העיקו חוסר הפרטיות, הקירות הדקים, שדרכם היה אפשר לשמוע כל גניחה. היו שנשברו ועזבו, היו שבאו אל שיבר עם כל דבר שהעיק על לבם. הוא היה בן גילם ומבוגר מהם, הוא היה חבר וגם תחליף לאב.

חלוצי ארץ־ישראל הראשונים נהגו לומר, שפורים איננו חג וקדחת אינה מחלה. אולם היתה זו מחלה מתישת כוחות. האנשים נחלשו מהתקפי הצמרמורת והחום החוזרים, לא היו מסוגלים לעבודה קשה וירד עליהם דכאון. אך הקולקטיב, אם משום שהעבודה היתה בעיניו המבחן העליון, הבסיס לצמיחת האדם היהודי החדש, ואם מחמת המצוקה הכלכלית, לא ראה בעין יפה כאשר חבר, שנחלש בגוף וברוח, נזקק להבראה. שיבר ניסה לחנך את קיבוצו להתחשב בחולה, להעניק לו את הזכות להרגיש רע, אך לא תמיד עלה הדבר בידו. “אם לא הייתי גם חבר משק וגם רופא, הייתי מסוגל להשפיע יותר,” היה נוהג לומר לסיטה. “בדעתו של רופא מבחוץ היו מתחשבים יותר.”

כרופא האיזור היה שיבר מגיע יום־יום לעין־החורש, ואם הזדקקו לו בקיבוץ השכן בלילה, היו קוראים לו בעזרת איתות בפנס. על אף המרחק הקטן בשטח היו הקשרים בין שתי נקודות הישוב המבודדות רופפים, והם הצטמצמו בעיקר בענייני עבודה. בגלל הפער האידיאולוגי בין שתי התנועות הקיבוציות, “הקיבוץ הארצי” ו“הקיבוץ המאוחד”, ובשל המוצא השונה של המייסדים: אנשי גבעת־חיים היו רובם דוברי גרמנית, יוצאי בוקובינה, גרמניה, צ’כוסלובקיה, אוסטריה; עין־החורש נוסד בידי חברי “השומר הצעיר” מפולניה. אך המלאריה היתה משותפת לכולם. ובין הקודחים של עין־החורש היתה גם שרה גולדנהר, בת גילו של ליצה, היפה מכל בחורות המשק, שערה שחור וחלק, אפה ישר, עורה זהוב ותווי פניה מושלמים. היא הרשימה לא רק את הבחורים, אלא גם את הבנות: פשוט היה נעים להסתכל בה.

שרינק’ה, כפי שנהגו חבריה לקרוא לה, היתה ילידת וארשה. אביה עסק במסחר טקסטיל, אך ללא הצלחה יתרה. כבכל יהודי זעיר־בורגני, עשו ההורים כמיטב יכולתם כדי להעניק לשלושת ילדיהם חינוך נאות, השכלה תיכונית, בלי שדיברו אי־פעם באוזניהם על מצב העסקים. אך כאשר מסחר הטקסטיל של מנחם גולדנהר הגיע לשפל המדרגה, עברה המשפחה, בשנת 1926, לאנטוורפן שבבלגיה, מתוך תקווה, ששם, במרכז עסקי היהלומים, מחכה העושר הגדול. שרה נשארה בווארשה, כדי להמשיך בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה, וכאשר נסעה בפעם הראשונה לבקר את הוריה בבלגיה התברר, שגם שם לא מצאו את העושר. היתה להם חנות־מכולת קטנה והם עמלו קשה לפרנסתם. כאשר החליטה הנהגת “השומר הצעיר” על פרולטאריזאציה ודרשה מחברי התנועה להפסיק את הלימודים הגבוהים ולהכין את עצמם לחיי פועלים, עזבה גם שרה את לימודיה ועלתה לארץ, בשנת 1931.

תחילה עבדה שרה בנטיעות בפרדס, אך בגלל התקפת הקדחת הקשה וחולשתה הגופנית נאלצה לעבור להנהלת חשבונות. היה בכך גם יתרון גדול: בחדר המזכירוּת העגול, ששכן במגדל־המים, עמד מכשיר הטלפון היחיד של המשק, וכאשר היה ליצה טרוד ימים וגם לילות בישובי הסביבה, יכלו לפחות לדבר זה עם זו בטלפון, אחרי ציפייה ממושכת לקשר דרך המׅרכזת בנתניה. בערבים הפנויים היה ליצה בא לעין־החורש, והשניים היו מטיילים, כמנהג הזוגות, בצמחיית הביצה כאילו היה זה פארק. היתה זו אהבה גדולה ממבט ראשון. ליצה לא היה צריך לחזר אחרי שרה; בעיניה היה שונה מכל הבחורים שהכירה – והיו רבים שביקשו את קירבתה – באישיותו, בגישתו לחיים, בחיוכו.


7. רופא כפרי    🔗

מרכז העבודה הרפואית בעמק חפר היה בכפר־ויתקין, הישוב הראשון והגדול באיזור. עשרים חברי גרעין, רובם ילידי אוקראינה, בני העלייה השלישית – וביניהם גם יוצאי עין־חרוד ותל־יוסף, שעסקו שנים בסלילת כבישים ובעבודות בניין שעה שנפשם יצאה לחיי עובדי אדמה – באו בינואר 1930; אחרי הכשרה חקלאית בשרון, בעמק ובגליל, לוואדי חווארת, כדי להכשיר את האיזור להתיישבות. הם התגוררו על גבעה, בבית ערבי עזוב מרכושו של בעל הקרקעות לשעבר, חיו בקומונה, ניכשו עשבים שוטים, חפרו תעלות, ייבשו ביצות, ואחרי שחולקה הקרקע הגרילו ביניהם את החלקות. בשנת 1933 העבירו חברי המושב השיתופי (הרביעי בארץ, אחרי נהלל, כפר־יחזקאל וכפר־יהושע) למקום גם את משפחותיהם, שהיו עד אז מפוזרות על פני הארץ. רק אז, כאשר היו במושב 160 משפחות, נשלח לכפר־ויתקין רופא מטעם קופת־חולים.

אחרי שהרופא הראשון, ד"ר דוד פכטהולד, רופא מסור וטוב, הועבר לדרום הארץ, הופיע יום אחד, רכוב על סוס מסכן למדי, בחור צעיר, בהיר שיער, רזה, במכנסיים קצרים ובסנדלים, מצוייד בתרמיל־צד כצופה בטיול. הוא קשר את הסוס לגדר, נכנס למזכירות ואמר לחיים בן־צבי, מזכיר המושב: “אני הרופא החדש.”

כל מוסדות הציבור של כפר־ויתקין שכנו אז בצריפים: צריף־פח זעיר בן שני חדרים שימש את המזכירות והנהלת החשבונות; בצריף קטן אחר היתה המרפאה; צריף שלישי, גדול יותר, שימש בית־ספר ואולם לאסיפות כלליות. מכשיר הטלפון היחיד בכפר־ויתקין ניצב במזכירות. חיוג ישיר לא היה קיים: את המספר המבוקש היו מוסרים למרכזנית בנתניה, ואחר־כך מחכים בסבלנות לפעמים שעות. ובינתיים – מדברים.

כאשר בא שיבר לכפר, גרו המשפחות כל אחת בצריף של כ־20 – 25 מטרים רבועים, עם מקלחת ושירותים בחצר. הסוכנות היהודית העניקה לכל מתיישב הלוואה של 150 ליש"ט, שהספיקו לרכישה של פרה אחת ומאה תרנגולות ולבניית בית מגורים בן שני חדרים זעירים. בכך הסתיים הסיוע הכספי. הגברים עבדו כולם בעבודות חוץ – בנטיעות פרדסים, בעבודות בניין בנתניה ובסלילת כבישים – והפרישו חלק משכרם להרחבת המשק. את הפרדס עיבדו במשותף, ובמשקם עבדו בשעות הערב ובשבתות.

התנאים היו פרימיטיביים, גם בשטח החקלאות, כפי שיעיד מכתב ועד כפר־ויתקין למועצה המדיצינית של קופת־חולים, מיוני 1934:

הסניטאר שלנו דורש לא להשתמש בזבל אדם בלא שיהיה מכוסה מקודם באדמה לכל הפחות במשך 3 – 4 חודשים. מכיוון שהשימוש בזבל אדם לירקות הינו כללי, לא רק אצלנו, נבקשכם להודיענו את דעתכם בעניין.

עול המשק היומיומי, נוסף על ניהול משק־הבית, היה מוטל בעיקר על הנשים, צעירות חסרות נסיון, מטופלות בילדים קטנים, ללא סבתות, ללא דודות, שאפשר להישען עליהן בעת צרה – וכולם, גברים כנשים, קדחו. ראשוני הכפר בחרו בגבעה, שבמערבה השתרעו החולות עד חוף הים, בתקווה ששם לא תשיג אותם הקדחת, אבל היא הגיעה אליהם על כנפיים.

במקום להילחם ביתושים, ניסו למנוע את העקיצות. מרכז קופת־חולים דרש להתקין רשתות על חלונות הצריפים והבתים ולישון רק תחת כילות (שאפשר היה לרכוש אותן בתשלומים במרכז). “מי שלא ישמור על כללי ההגנה האנטימלארית הדרושים, לא יקבל דמי מחלה במקרה של מלאריה,” נאמר במכתב ההתראה.

המפגש הראשון עם הרופא החדש קבע את היחס לאורך שנים.

“התרוצצתי יחידי בחצר המשק. הייתי צריך להספיק גם פה גם שם, ואוזני כרויה לנעשה בבית; שם שכב תינוק חולה, שמא יבכה, וגם חיכיתי לבואו של הרופא החדש,” רשם כעבור שנים ישראל בר. “לפתע שמעתי קול שירה מן הבית. מיהרתי להיכנס וראיתי לפני בחור יושב ליד מיטת הילד, לבוש חולצה כחולה, על ברך אחת מונח כובע־טמבל קטן, וגם הוא בוודאי היה כחול לפני שנים רבות. ברכו השנייה חשופה. יושב לו בנחת, מנעים בזמירות ובודק את הילד, וכשהרגיש בי, אמר מתוך שמחה: 'הרי זה חבר שלי מבית־החולים בעפולה.’ואמנם, הילד היה מאושפז בבית־החולים בעמק, והוא זכר אותו, כשם שזכר את כל החולים שאי פעם טיפל בהם.”

שיבר נהפך תוך זמן קצר לחלק מן הטבע, מהנוף, מהחולות. הוא היה שייך, הישרה סביבו תחושת בטחון. כשראו אותו הנשים מתקרב על סוסו, כבר הרגישו הקלה. שושנה בלטיינסקי, תשושה אחרי התקף קדחת, מטופלת בילדה בת ארבע ובתינוק בן ארבעה חודשים, קראה לשיבר כשהתינוק חלה בחום גבוה. כאשר ראתה אותו נכנס, ניסתה שושנה בידיים כושלות להוריד את הכלים מן השולחן. שיבר לקח את הכלים, הכניס אותם לכיור, ניקה את השולחן ולא אמר דבר.

“אני עבדתי בגן הירקות, ופעם התכופפתי ויותר לא יכולתי להתיישר, קיבלתי מה שנקרא “הֶקסנשוס”. לא ידעתי מנין תבוא הישועה. פתאום ראיתי את הסוס של שיבר מרחוק, ומרוב שמחה יישרתי את הגב. הוא ראה ממרחק מה שהתרחש אבל כשהוא התקרב, הוא לא אמר דבר מלבד: ’איזה שורות יפות את עושה, שושנה.’”

יום אחד הופיע שיבר אצל רפאל בלטיינסקי ואמר לו: “אתה יודע, אחותך חולה. בוודאי תרצה לבקר אצלה. טיפלתי בה היום.” היתה זאת עונת הגשמים, השטחים היו מוצפים, ושיבר אמר: “ליד אביחיל יש מעבר, אני עברתי עם הסוס.”

“כאשר באנו למקום היה גם הוא מוצף והיינו צריכים לרכב כמעט עד נתניה כדי למצוא מעבר למשמר־השרון,” נזכר בלטיינסקי. “התברר, שמצבה של אחותי קשה, ושיבר לא רצה להבהיל אותי בבת־אחת. היא היתה זקוקה לעירוי דם, ואני ואחותי השנייה מייד הצענו את עצמנו כתורמים. אבל שיבר אמר: ’אתם לא, אתם קדחתם.’ נטל מזרק ולקח בעצמו מדמו.”

לא היה צורך לקרוא לשיבר – הוא בא מעצמו. איך ידע שזקוקים לו? ידע. “כשנתגלה אצלי טיפוס, נסע אתי לבית־החולים הממשלתי בחיפה ונשאר אתי עד שהכל היה מסודר ושכבתי במיטה. את התינוק סידר בינתיים אצל האחות מרים, כי היה לו פורונקל, ושיבר רצה שיקבל טיפול מקצועי. חזרתי ולא יכולתי לעמוד על הרגליים מרוב חולשה, והוא אמר לי: ’את יודעת, שושנה, הזמנתי לך מקום בבית־ההבראה במוצא לשלושה שבועות.’ אמרתי: ’איך אני יכולה? איך אני אעזוב את התינוק?' והוא אמר לי: ’את רוצה להיות אמא טובה? אז קודם כל תבריאי.’”

פעם, כשבנו הקטן של רפאל ורדי חלה, הזמין את הרופא. שיבר בא ובדק את הילד. “היה זה בסתיו; החורף עוד היה לפנינו, ולא היתה לנו זכוכית בחלונות. הוא רשם תרופה, ואחר־כך הציע לנו בעדינות רבה הלוואה לרכישת השמשות.”

לכל משפחה היה חמור; לשתיים – שלוש משפחות במשותף – סוס ועגלה. האוטובוס היה עובר בסביבה פעם ביום. בקיץ נסעו דרך קקון, טול־כרם וקלקיליה לתל־אביב. נסיעה של חמש עד שמונה שעות. בחורף, מחמת השטפונות, נסעו לתל־אביב ברצועת החוף, דרך נתניה והרצליה.

לצרכי אישפוז הועברו רוב החולים (להוציא חולי מחלות מידבקות, שנשלחו על פי חוק המנדט לבית־החולים הממשלתי בחיפה) לעפולה, לבית־החולים של קופת־חולים. מכפר־ויתקין עד חדרה הוסעו החולים בעגלה, ומשם, אם כוחם עמד להם, באוטובוס עד עפולה. מרוב דאגה פן תאחר שלח ד"ר פכטהולד את סוניה יעקובי מוקדם מדי למחלקת היולדות בעפולה, וכאשר היא שבה, כעבור שישה שבועות, בחשכת הערב עם התינוק, רצוצה אחרי תשע שעות של טלטולים בדרך, מצאה את הבית מקושט בכלניות, אך דבר לא הוכן בשביל התינוק. נכנס הרופא החדש, שלא הכירה אותו לפני כן, ואמר לה: “אל תתרגשי, אני יודע ששום דבר לא מוכן. בואי, נעשה כמו אצלנו בכפר.” ניגש לארון, הוציא סדינים, קרע אותם לריבועים כדי לעשות מהם חיתולים. ציווה על יעקובי להעמיד קומקום עם מים על האש. לקח את שתי הכורסאות היחידות שהיו בחדר, העמיד אותן זו מול זו, נטל כר והניח אותו באמצע. אחר־כך רחץ את התינוק. “מאז היה לי כאבא וכאמא, כאח ואחות. באתי אליו להתייעץ בכל דבר.”

אחרי שהתברר שהעבודה מחייבת מגורים בכפר־ויתקין, עזב שיבר את גבעת־חיים ושכר חדר אצל מסרמן, המתיישב הראשון של מושב בית־חירות, עולה מאמריקה, שעבד כצבע ושביתו היה בית הבטון הראשון בכפר. היה זה חדר שפנה למערב, משקיף על מרחבי החולות וברקע הים, והיה זה הנוף שקבע את בחירתו של שיבר. לא היה לו טלפון בבית, אך באותם זמנים היו הלילות בכפר שקטים מאוד, וצלצול הטלפון בצריף הוועד נשמע למרחקים, כאילו היה זה פעמון אזעקה; אחד החברים בשמירת הלילה היה ניגש לענות, והזעיק את שיבר בעת הצורך. אמו מימנה לו קניית סוסה נהדרת אדמדמה בשם “אצילה”. יותר מאוחר קיבל שיבר סוס ככלי־תחבורה רשמי מטעם קופת־חולים; אך אורוותו נבנתה, בהתאם למשקל של אנשי המנגנון בתוך קופת־חולים, ליד ביתו של מנהל הסניף במקום, והרופא היה חייב לכתת את רגליו דרך כל הכפר כדי להגיע אל סוסו.

היה לי סוס. אם קראו לי למעברות או לכפר־חיים או למשמר־השרון, הייתי חייב לחצות את הביצות של כפר־ויתקין. ידעתי מנסיוני כבן כפר, שאם יש לי סוס אביר ומהצד השני נמצאת סוסה, והרוח נושבת בכיוון אלי, הסוס יעשה מאמץ יותר גדול לחצות את הביצה, יעיז לדרוך גם כאשר המים מגיעים עד החזה, יגשש את הדרך גם במים, כי יהיה מעוניין. קראנו למבצע ’כוחה של אהבה’, ובעצם, בפעם הראשונה השתמשנו בשיטה זו כאשר בחורה בליל החופה קיבלה דימום קשה מאוד. אז אמרנו שזה כוחה של אהבה כפליים.

מצאתי אשה חיוורת בדימום והפורניקס כולו קרוע. שום חומר סטרילי לא היה, ולכן הרתחנו סרטי סדין, וכפי שהם, חמים מאוד, עשינו טמפונדה והבאנו את האשה עם תורמי דם אל בית־החולים העירוני ברחוב בלפור בתל־אביב. מובן ששם חשדו בי, שניסיתי גרידה וטעיתי בכיוון.

היתה סיבה נוספת להעתקת מקום המגורים לכפר־ויתקין. בן 27 ועדיין רווק, הגיעה העת לייסד משפחה. באותם ימים של קנאות רעיונית היו נישואים מעורבים, דהיינו בין חברי הקיבוץ המאוחד וחברי הקיבוץ הארצי, נדירים מאוד. “זה היה כאילו חסיד בויאן משתדך עם חסיד מוויז’ניץ”. אמנם שרה היתה מוכנה בלאו הכי לעזוב את עין־החורש בשביל ליצה, אבל המגורים בכפר־ויתקין איפשרו פשרה רעיונית בלי חיכוך עם הקולקטיב.

ליצה הודיע להוריו בפראסין, שהוא עומד להתחתן, והם הגיעו לביקור בארץ, להשתתף בחופה. ביום שעמד בנם להציג את כלתו היפה בפני הוריו, שהתגוררו בדירת אחותו בתל־אביב, היה עליו לטפל במקרה חמור של קדחת שחור השתן, ושרה, שבינתיים עזבה את הקיבוץ והתגוררה עם ליצה בחדרו השכור בכפר־ויתקין, יצאה לתל־אביב בגפה. אך לא עמד לה האומץ לעלות לדירה ולומר: “אני שרה”, ושעה ארוכה הסתובבה ברחובות הסמוכים לבית, עד שהיה מאוחר מדי לשוב באוטובוס לכפר־ויתקין.

בדרך לארץ־ישראל התעכבו ההורים בווינה, ושם התגלה אצל אביו של ליצה סרטן כליות. הוא החליט להמשיך בנסיעה לארץ ולהינתח כאן – הרי יש לו בן רופא. נקבע לשמואל שיבר תור לניתוח בבית־החולים “הדסה” בתל־אביב, והניתוח בוצע בידי פרופ' מרכוס, המנתח הטוב בארץ, בנוכחותם של ד“ר שאול נתן, ד”ר הלר וליצה עצמו. אחרי שהניתוח הוכתר בהצלחה יצא שיבר לחצר, אל בני המשפחה הממתינים בחרדה, ובישר להם שהכל עבר בשלום. כאשר עסקו הרופאים בתפירת השכבה העליונה, התעורר החולה מן ההרדמה והתלונן על כאבים. פרופ' מרכוס החליט לתת לו זריקת הרגעה תוך־ורידית, בלי לדעת שכל בני המשפחה סובלים מאלרגיות לחומרים שונים, שמואל שיבר נרדם ולא התעורר עוד, וכל מאמצי הרופאים להשיבו לחיים נכשלו.

הרופאים יצאו מחדר הניתוח דוממים. רק כעבור שעה ארוכה יצא ליצה, לבן ומיוסר, והודיע על מות אביו. בן 54 היה שמואל שיבר במותו, ולפני הניתוח אמר וידוי.

היות שאין מבטלים שמחה מפני אבל, נערכה החתונה של שרה וליצה כשבועיים אחרי מות האב, ב־16 באפריל 1935, אצל רב בנתניה, אך היתה זו חתונה עצובה מאוד, כיוון שאיש לא זכר לקנות טבעת, השאיל יצחק גרינפלד, גיסה של שרה לעתיד, את טבעתו לכלה.

שרה לא עבדה בחוץ, כי הקדחת היתה חוזרת ותוקפת אותה. היא ניהלה כעין משק־בית בחדר שבבית מסרמן, ויותר מאוחר בצריף קטנטן, עם כוך ששימש מטבח, שהיה שייך לאחד מרווקי המושב. לפעמים, כאשר הרגישה יותר טוב, עבדה עם נשי המושב בהרכבת גפנים. רדיו לא היה, הטלוויזיה עדיין לא נולדה. בערבים ישבו אנשי המושב חבורות חבורות ודיברו והתווכחו על בעיות ארץ־ישראל. לפעמים יצא אחד הבחורים לצוד ברווזים בביצה, ואם שיחק לו המזל, נערכה בערב סעודה חגיגית.

מה אכלו בני המושב בימות החול? כפי שאמרה אחת החברות: “כשיש לי סיר עם מים, אני יודעת שיש לי ארוחה.” שמו במים קצת ירקות מהגינה, הוסיפו תפוחי־אדמה ואכלו אותם בנפרד, כמנה עיקרית. בוקר וערב היו מבשלים בכל הבתים מרק חלב עם איטריות או פתיתים מעשה בית. גם את הלחם אפו בבית, בתנור קטן שעמד על פרימוס, שש כיכרות, אחת לכל יום, וחלה לשבת. בשר קנו פעם בשבוע לשבת, אונקיה אחת למשפחה, באטליז בנתניה. איש לא היה רעב. בכלל, אחרי שנים של מגורים באוהלים, של קיום על שעועית, שמן ולחם לפי הכלכלה הקיבוצית, אחרי פירוד המשפחה, ידעו אנשי כפר־ויתקין להעריך גם את המעט שהיה להם. הרי לא ההווה קבע, אלא העתיד. כאשר הפרדס יניב פרי, המשק יתרחב, לא יהיה עוד צורך בעבודת חוץ, העצים יגדלו, הילדים יתרבו.

המושב נבנה על עקרון העזרה ההדדית. כאשר חזרה יולדת עם תינוק מבית־החולים, עבדה אחת החברות בבית היולדת 12 ימים מהבוקר עד הצהריים, וביום ה־13 עשתה כביסה גדולה, בגיגית, על קרש. לא שאלו אם מישהי זקוקה לעזרה; רוב החברות לא היו מוכנות לבקש סיוע, והוועדה לעזרה הדדית שלחה בלי לשאול. כל ערב היה שיבר מוסר לדוד פקר, יו"ר הוועדה, מי ומי זקוקה לעזרה, בגלל מחלה או לידה, ולכמה זמן. הוא הכיר את כל אנשי המושב, זכר כל תינוק בשמו, ידע את הרקע המשפחתי. את החולים הקשים היה מלווה בעצמו לבית־החולים, לעפולה או לחיפה, והיה מבקר אצלם בקביעות. הוא ידע כל מה שנעשה במושב, ואם דבר־מה נראה פגום בעיניו, היה מעיר על כך באוזני אנשי המושב בשקט, כאחד שמשתייך.

לרופא של ימי שיבת ציון היה תפקיד, אולי לא פחות מכריע מאשר לכהן הגדול בימי יציאת מצרים וההליכה דרך מדבר סיני, ארץ עם פאתולוגיה גיאוגראפית לא נודעת. גם בהשוואה לעובד האדמה ולשומר מפני התנפלות של ימי העליות הראשונות היה לרופא תפקיד מכריע בארץ, שנחשים, כלבים שוטים ואפילו עקרבים סיכנו בה חיי אדם. גם מחלות מגיפתיות, כמו טיפואיד, קדחת המערות וקדחת המלאריה, שרצו כאן, שלא לדבר על מחלות קוסמופוליטיות, שגם הן לא נעדרו. וטבעי הוא, שבתנאים כאלה הרופא הבודד היה חסר אונים לסייע באופן מכריע להשתרשות ישוב יהודי בארץ. ואני מדגיש: יהודי, כי הרי הערבים התקיימו; אולם היהודים, שכל נפש באמת יקרה להם ושחוש מיוחד להם לענייני פיקוח נפש, ואפילו למחלות, קשה היה לתאר לעצמנו את שיבת ציון והיאחזותנו בה ללא רפואה ציבורית – לא רק לטפל בפרט ובבני משפחתו כאשר חלו, אלא לנסות ולמנוע מחלות בכל הדרכים הידועות.


8. קדחת המערות    🔗

שיבר אהב להיות רופא כפר מעולם לא הביט בשעון, מעולם לא אמר לאיש: תבוא בפעם אחרת, אני עסוק עכשיו. אנשי המושב היו חלוצים ואף הוא היה חלוץ על פי דרכו. שרה עברה לגור בירושלים, מתוך תקווה שהשינוי באקלים יקל על התקפות הקדחת שלה. ליצה המשיך לעבוד בכפר־ויתקין והיה נוסע רוב ימות השבוע לירושלים ובחזרה, במכונית ה“פורד” הירוקה, שאמו קנתה לו ב־70 לא"י. ב־1935, כאשר עלה לארץ בן כיתתו בגימנסיה בצ’רנוביץ, מרדכי פכט, אף הוא רופא, בא אל שיבר וביקש את עצתו כיצד להיקלט במקצוע. שיבר הזמין אותו אליו לכפר־ויתקין והציע לו לשהות שם זמן מה, כדי ללמוד את תנאי העבודה בקופת־חולים ולהשתלם במחלות האיזור ובעיקר במלאריה. פכט התארח כחצי שנה בחדרו השכור של שיבר בכפר־ויתקין. מדי פעם בפעם, כאשר שיבר יצא לחופשה של יומיים־שלושה, היה נותן לפכט הזדמנות להחליף אותו בשכר ולהרוויח כמה פרוטות.

בסוף אוקטובר 1935 הצליחה קבוצת ילדים בבית־הספר של כפר־ויתקין להביא להפסקת הלימודים בגלל קדחת חוזרת, שבה נדבקו אחרי סיור במערה שליד המושב. לפי תקנות ממשלת המנדט, היתה בוֹרליה רֶקוּרֶנְסָה מחלה מועברת על־ידי כינים, ובמקרה של התפרצות המחלה היו חייבים לסגור את בית־הספר ולערוך מבצע לביעור הכינמת, גם אם לא נמצאו כינים. התלמידים ידעו את סוד ההידבקות במערות זמן רב לפני שגילו אותו הרופאים – ולפני שממשלת המנדט ניאותה לשנות את תקנותיה – ולכן חזרו על הרפתקאותיהם והביאו לסגירה חוזרת של בית־הספר. אם הרופא המקומי לא הסתפק באבחנה של מלאריה בכל מקרה של חום, ועשה בדיקת דם ומצא את הבורליה התוקפנית, די היה בהודעתו לשלטונות כדי להביא להפסקת הלימודים.

ד"ר שיבר טילפן לפרופ' שאול אדלר לירושלים ועורר את עניינו בקדחת החוזרת, שלפי כל הסימנים אינה מועברת על־ידי כינים. עוד באותו ערב הופיע אדלר בכפר־ויתקין, ובתנאי התחבורה דאז היה זה הישג לא קטן. כדרכו, לא ביזבז אדלר זמן ואמר לשיבר ולפכט: “בואו, נלך למערה!”

השעה היתה עשר בלילה. כל רמזים שלנו על אודות הצורך בבגדי מגן ועל הסכנה של חיות טרף בחשכת הלילה לא השפיעו עליו. את החששות בנקודה הראשונה ביטל בעזרת ציטוט דבריו הפסקניים של (הפאראזיטולוג) מיהלן, שקבע כי רק קרציה בוגרת מסוגלת להדביק אדם ושהזמן הדרוש לה לשם הכנות לסעודתה הוא כאורך הזמן הדרוש להכנת ארוחה במסעדה מעולה בעיר. אם כך, נוכל להפתיע את הקרציות תוך עשר דקות, לאסוף אותן בצלוחיות ולהסתלק עם השלל. אבל התֶזה של מיהלן הוכיחה את עצמה כמוטעית ביסודה: הקרציות התנפלו עלינו בהמוניהן ותוך שניות עשו בנו שמות. אמנם, לחיפזון שלנו לרדת לעומקה של בעיית בריאות הציבור היה מחיר, אך הודות להרפתקה זאת הצלחנו להבהיר אספקטים שונים של המחלה ודרכי העברתה ולהוכיח, שגוף האדם אינו מתחסן בין התקפה להתקפה, ומבחינה זו היה שכר לעמלנו.

ומספרת האגדה, וכך גם פורסם בעתונים בשם עובד קופת־חולים דאז, כי שלושה ימים ושלושה לילות רצופים בילה שיבר במערה המועדת לפורענות.

שלושתם חלו בקדחת המערות. אדלר התעוור, וראייתו חזרה אליו רק כעבור חודשים רבים, שיבר הועבר עם חום גבוה לבית־החולים “עין גדי” בתל־אביב ואחר־כך לעפולה. הוא קיבל טיפול בתמיסת זהב, וכליותיו נפגעו כתוצאה מכך. תקופה ארוכה שכב חולה, חלק מן הזמן בבית אמו, שנשארה בארץ לאחר מות בעלה, וגם אחרי שקם על רגליו נשאר כבד שמיעה באוזנו הימנית.

אחרי שחליתי בקדחת המערות לא יכולתי להיות רופא בכפר, כי כל כמה ימים היה לי התקף של חום, ויצאתי מהעבודה. עברתי לירושלים ושם עבדתי עם פרופ' שאול אדלר, וההתקשרות אתו בשנה זו בירושלים – בעצם, זה היה קצת פחות משנה – הביאה אותי לאהבה מיוחדת למחלות שנגרמות על־ידי פאראזיטים.

עבדתי באופן חלקי וללא שכר באוניברסיטה בירושלים, בחקר קדחת המערות, ולפרנסתי עבדתי במרפאת קופת־חולים, ליד ד“ר פרוז’ינין הזקן, אשר בדומה לד”ר ברמן, היה אחת הדמויות שחיממו אותי בדרכי כרופא. זה היה אדם חכם מאוד. אבל גם הוא היה אפיקורוס, כי כבר אז, כאשר כרענו תחת נטל הביקורים הרבים של חברי קופת־חולים אצל הרופאים, נולדה במוחותינו המחשבה, שרק תשלום, אפילו של גרוש על כל ביקור, היה מווסת את עבודת המרפאה. אבל אז כהיום היו אלו מחשבות מסוכנות.

חייו כרופא כפר, חלוץ בין חלוצים, הגיעו לקצם, אבל שיבר זכר אותם לאורך שנים כתקופה היפה בחייו, כהתגשמות האידיאלים של ימי נעוריו.


9. האוניברסיטה של פתח־תקווה    🔗

בירושלים, בימי המאורעות של שנת 1936, הצטרף שיבר לארגון ה“הגנה”, ואז גם נוצר הקשר הראשון שלו עם הצבא הבריטי.

בביתו של פרופ' אדלר התארח קצין אנגלי מחיל הרפואה, שסיפר על כשלון הצבא הבריטי בלכידתו של קאוקג’י ליד רמאללה, בציינו שלמעשה זה קרה בגלל קדחת. אדלר תפס מייד את העניין ואמר: ’לא קדחת, אלא קדחת המערות!’ וגילה את אוזנו של הבריטי, כי בארץ מועברת קדחת זאת על־ידי קרציות ולא על־ידי כינים. התברר, שכל החיילים שהיו מתחפרים במערות סבלו מקדחת המערות; וכך תרמנו, אולי, במשהו להבטחת כושרו הקרבי של הצבא, שבא לשמור כביכול על המיעוט היהודי בארץ.

לקראת סוף 1936 הופתעתי לקבל הזמנה ממרכז קופת־חולים להצטרף לסגל המייסד את בית־חולים ‘בילינסון’, כעוזרו של ד"ר הלר, המורה המעולה ביותר שהיה לי ברפואה.

ד“ר הלר, שהיה אז בן 37, נקרא להרכיב את הצוות הרפואי של בית־החולים החדש, שהוקם בדרך בין תל־אביב לפתח־תקווה ונשא את שמו של משה בילינסון, רופא במקצועו, מעורכי “דבר”, פובליציסט, מצפון תנועת הפועלים, שמת באותה שנה מהתקף לב. בית־החולים נועד להכיל 120 מיטות בארבע מחלקות (פנימית, כירורגית, יולדות וילדים), אך בנייתו טרם הושלמה. ד”ר הלר בחר בשיבר – שלאחר פגישתם הראשונה בעפולה היה נוהג לבוא אליו למרפאת “זמנהוף” בתל־אביב, לשם עצה וחוות דעת – כאסיסטנט שלו במחלקה הפנימית.

בתקופת שהותו בכפר־ויתקין נשאר שיבר, ולו גם באופן פורמאלי, חבר קיבוץ גבעת־חיים. אך עם כניסתו לתפקידו החדש בבית־החולים “בילינסון” מצא לנכון למתוח קו ולסיים את חברותו בקיבוץ. במכתב ארוך ששלח למזכירות הקיבוץ (המכתב אבד ורק תוכנו נשאר חרוט בזכרונו של ישראל גלר, המזכיר דאז) ביטא ליצה את אמונו המלא בדרכו של הקיבוץ, אך הסביר כי נסיבות חייו הביאו לכך שחברותו נהפכה בהדרגה לפיקציה ולא נותר לו אלא ללכת בדרך ייעודו הרפואי. רק מי שזוכר את הנוקשות ששררה אז בנושא עזיבת הקיבוץ, את הקנאות הרעיונית ביחס לבוגדים בדרך הקולקטיב, יידע להעריך את העובדה, שעזיבתו לא השאירה במשק שום משקע שלילי ולא גרמה ניכור בינו לבין החברים. קשרי הידידות נמשכו, ובעיני חברי גבעת־חיים (כבעיני חברי ישובים רבים אחרים) נשאר שיבר רופאם הפרטי, והוא עצמו מעולם לא שכח להופיע בקיבוץ ב־14 ביולי, יום העלייה על הקרקע.

ניהול מדעי של בית־חולים, ואפילו השיטה של כתיבת סיכומי מחלה, לא היו ידועים בארץ כאשר ד"ר הלר לקח על עצמו את הניהול הרפואי של בית־החולים “בילינסון”, והוא קבע את הדפוסים, שנשארו שרירים וקיימים לאורך שנים בכל בתי־החולים של קופת־חולים.

כל עוד היה בית־החולים בעפולה בית־החולים היחיד של קופת־חולים, היו שולחים אליו את הרופאים הצעירים להשתלמות, אבל אחרי שנה היו חייבים לעזוב, כדי לפנות מקום לאחרים. אחרי שנפתח “בילינסון”, הוא היה לבית־החולים המרכזי לרופאי ההתיישבות העובדת באיזור המושבות, בשרון וביהודה, וכל רופא צעיר שהתלבט בבעיה היה פונה לשם. הלר ושיבר היו מסכמים כל מקרה שהיה בו עניין לכלל הרופאים, ואת הסיכומים היו מעבירים אל רופאי המרפאות. פעמיים בשנה היו מגיעים הסיכומים של “בילינסון”, והם היו “האלמה מאטֶר” של רופאי הכפר, נוסף על כך היה כל רופא מרפאה, אם היה לו פנאי, רשאי להשתתף בביקורי החולים של ד"ר הלר, שהיה מורה קליני בחסד עליון.

הלר היה איש בעל עקרונות, ולא קל היה לעבוד במחיצתו. הוא דרש משמעת ברזל, הן מבחינה רפואית, הן בסדרי העבודה והן בשמירה על שעות הביקור. בדרך כלל לא היה מקבל לעבודה רופא צעיר בעל משפחה, בטענה שרופא חייב להתמסר כל כולו לרפואה ולבלות את רוב זמנו במחלקה; אם רופא צעיר הוא בעל משפחה, חייב הדבר להפריע לעבודתו. שיבר אמנם היה נשוי, אבל הוא חי בתוך בית־החולים והיה במחלקה יומם ולילה. סמכותו של הלר היתה ללא עוררין, והרופאים העריצו אותו כמורה, אך לא אהבו אותו כאדם. שיבר, שקיבל על עצמו את כל קפדנותו של הלר מתוך הערכה לגדולתו כרופא, איזן את חומרתו של מורהו ברכּוּתו, ביחסו לבני־אדם. בכשרון האלתוּר שלו, בשיטותיו הבלתי־מקובלות.

בסוף 1936, כמה שבועות לפני פתיחת בית־החולים, הועברו אליו תלמידות בית־הספר לאחיות מעפולה, וביניהן הדסה רייס. “אני, תל־אביבית צעירה, חניכת הגימנסיה ’הרצליה’, מבין תלמידות מחזור א',” סיפרה, “ניצבת באולם הגדול, שנועד להיות מחלקה פנימית, ממרקת ומשפשפת ומנקה את המיטות וארונות־הלילה החדשים, העטופים עדיין בנייר־משלוח, וכולי כאב ותרעומת וכעס ועלבון: הזה תפקידי? פרצתי בבכי, שעונה על אחת המיטות. לפתע נגעה יד בראשי, ולפני אדם בלבוש מרושל ובסנדלים, שואל אותי אם אני לא מרגישה בטוב. עניתי רוטנת: ’אני לא משרתת.’ הוא הסתכל עלי ושתק, נטל מטלית, נעמד ליד המיטה השנייה והחל לשפשף במרץ. חשבתי, יופי! סוף־סוף שלחו לי כוח־עזר, אגמור יותר מוקדם ואנוח. מבטי הופנה לדלת, שלידה נעצרו כמה אנשים והסתכלו עלינו בלי לומר מלה. ולפתע קורא אחד מהם: ’ד”ר שיבר, מה אתה עושה?’ הוא פנה לעבר הניצבים בפתח ואמר: ’רציתי רק להוכיח לתלמידה נפגעת, שאין להתבייש גם להיות משרתת וכי כל ייעודה במקצוע שבחרה הינו אך ורק לשרת את החולה.’ כולם עזבו והוא אתם. נשארתי המומה, משוכנעת שלא יעבור זמן רב ויקראו לי להנהלה, כדי להעיף אותי. אבל כעבור כמה דקות חזר ד“ר שיבר, החל לשאול אותי מי אני ומה מוצא משפחתי, ולבסוף אמר: ‘ֵאני בטוח שתהיי אחות טובה.’ מאז הוא היה המורה, האידיאל, הדוגמה האישית בשבילי.”

“עד כמה שהלר היה מסוגל לאהוב מישהו, הוא אהב את ליצה, אולי מפני שהיה כל כך שונה ממנו,” כך דעתה של שרה, שעבדה כמזכירתו של ד“ר הלר, אחרי שמועצת פועלי תל־אביב אישרה את העברתה ממזכירות מרפאת “זמנהוף” לפתח־תקווה. מעולם לא דיבר הלר עם שיבר בנימה הקשה שהיה מסוגל לה, אם כי מראשית עבודתם המשותפת לא היו חסרים ויכוחים ביניהם. בראש וראשונה בשאלת הביקורים אצל החולים. ד”ר הלר, בהתאם לאופיו ה“יקי”, תבע הקפדה חמורה על שעת הביקור האחת, שלוש פעמים בשבוע. שיבר טען, שנוכחות בני המשפחה תורמת לתהליך הריפוי. לעיתים היה שיבר מוציא את המבקרים בנוכחות הלר הזועם ומרשה להם לשוב ולהיכנס אחרי שעברה הביקורת.

הסגל הרפואי התגורר בחצר בית־החולים, בצריף עץ בן שישה חדרים, חדרים ליחידים וחדרים זוגיים. המקלחת והשירותים היו משותפים. לא היתה פינת בישול, כי הסגל אכל את כל ארוחותיו בבית־החולים, ורכושה היחיד של שרה כטבחית היה מזלג חשמלי לחימום מים לתה או קפה. איש לא התרעם. כאלה היו כללי קופת־החולים של הסתדרות העובדים: מגורים בתוך בית־החולים ואיסור מוחלט של פראקטיקה פרטית.

הארץ היתה קטנה, הישוב כמשפחה אחת, והקשר בין רופאי מרפאות קופת־חולים באיזור ובין בית־החולים “בילינסון” היה קשר אישי ובלתי־אמצעי. לעיתים הביאו רופאי המשפחה בעצמם את החולים שלהם לבית־החולים, כדי להתייעץ, להעלות השערות, לקבוע אבחנה. הם היו מגיעים בשעות היום ובשעות הלילה, וד“ר שיבר מעולם לא דחה קביעת אבחנה, בו במקום, בנוכחות הרופא המטפל, היה מבצע בעצמו את הבדיקות הדרושות, אם זה צילום רנטגן או ניקור לומבלי או ספירת דם, ורופאי המשפחה היו נוכחים לעיתים בעת ניתוח החולים שבטיפולם. אחת לשבועיים היו מתקיימים ב”בילינסון" “לילות קליניים” לכל רופאי האיזור, לשם השתלמות, מעקב אחרי חולים וליבון בעיות. זה היה כלֵיל חג בשביל הרופאים, והם השתדלו לא להחמיצו.

בבית־החולים “בילינסון”, שנקרא לפעמים בנימה מסויימת של לעג “האוניברסיטה של פתח־תקווה”, שלטה האסכולה הגרמנית. מנהלי המחלקות – ד“ר הרי הלר (פנימית), ד”ר שאול נתן (כירורגית), ד“ר ארווין רבאו (נשים), ד”ר פאול סלינגר (רנטגן), ד“ר יוליאן כספר (פאתולוגיה) – היו פליטי גרמניה הנאצית, ורק ד”ר שמעון ברמן, מנהל מחלקת הילדים, היה בעל רקע שונה. ד“ר שיבר, ד”ר יצחק הלברכט וד"ר נח פלר, האסיסטנטים של הלר, רבאו ונתן, היו שלושתם יוצאי מזרח אירופה, חניכי “השומר הצעיר”. יצחק הלברכט, אף הוא יליד בוקובינה, קרוב משפחה של ליצה ומבוגר ממנו בשנתיים, היה קנאי ממנו בהשקפתו הסוציאליסטית ובנושא זה ניהל עמו ויכוחים ממושכים; שיבר היה קודם כל יהודי: “סוציאליזם עולמי אינו הביזנס שלנו.”

“בילינסון” שכן אז באיזור שומם, מוקף פרדסים, מבודד מכל ישוב, והיתה דרושה שמירה מפני הפורעים הערבים, שלושת האסיסטנטים נהפכו בלילות לשומרים והחזיקו רובים, ברשות האנגלים.

הצעירים בינינו ואני בתוכם, עשינו מאמץ נוסף להשתלב בעבודת ה’הגנה’ על־ידי גיוס כגפירים לשמירה על בית־החולים. המטרה – להתאמן ברובה בחסות הקולפאק, לצאת להתאמן בשימוש בנשק אחר, כמו רימון וכו', מתוך הנחה שגם רופא חייב להיות מסוגל להגן על עצמו כמלווה את לוחמי המחתרת.

רופאי בית־החולים ’בילינסון’ נהפכו מאז למעין מועצה רפואית של ה’הגנה', ואנשים כמו שאול אביגור וישראל גלילי פנו אלינו להתייעצות בענייני עזרה רפואית. דוד הכהן היה המתווך בינינו בכל מקרה שהתעוררו בעיות.

אחרי פרוץ מאורעות תרפ“ט הזעיקו הבריטים לארץ מהודו את צ’רלס טיגרט, מומחה ללוחמה בטרור, ולפי הצעתו הוקמה גדר־תיל בצפון, מהים התיכון עד ים כנרת, כדי לחסום את הדרך בפני המחבלים הבאים מסוריה ומלבנון. בהקמת הגדר, לאורך 100 קילומטרים, עבדו 1,000 איש. כולם יהודים (משום שהערבים סירבו להשתתף במבצע). נוסף על כך גייסה ה”הגנה" 300 מחבריה שהושבעו כנוטרים, ותפקידם היה להבטיח את מהלך העבודה ואת חיי העובדים, שנדדו ממחנה למחנה, עם הקמת הגדר. זה היה המפעל הבטחוני הגדול ביותר שנעשה עד אז בארץ, ומבחינה זו היתה הקמתה של גדר־הצפון תוך שלושה חודשים הצלחה, אם כי את מטרתה, בסופו של דבר, לא השיגה.

המבצע הראשון מטעם ה’הגנה’ שבו עסקתי אני היה בגדר־הצפון. כנראה שחשבו אז, שאין מספיק תכנון רפואי להבטחת העזרה הרפואית במחנות העבודה, ולכן פנו מנהיגי ה’הגנה’ לקבוצת אנשים בבית־החולים ’בילינסון’, ואני בתוכם, כדי שנרכיב רשימות של ציוד וכוח־אדם. פרט לכירורג ד“ר נתן ולגינקולוג ד”ר רבאו, ששירתו בצבא הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, היינו חסרי נסיון בתחום זה. נעזרנו בהשכלתם הרפואית הצבאית של השניים, ומתוך בית־החולים יצאו גם הרופאים שהיוו את החוליה הרפואית לגדר, והיתה לנו הצלחה, אם לדון לפי התוצאות: לא היו כשלונות ולא היו מגיפות. בעקבות אפיזודה זו נוצר בין רופאי בית־החולים ’בילינסון’ ובין ה’הגנה’ קשר שנמשך עד 1948 ועד בכלל.

כינויו של שיבא ב“הגנה” היה בֶּרֶז, דהיינו: שיבר, בלשון החקלאים.

שלושת רופאי ה“הגנה” החלו דואגים שמא יתפתחו התנגשויות הדמים הממושכות למלחמה של ממש; ומה יקרה אם יהיו הפגזות ויהיו דרושות כמויות גדולות של דם? רשמית לא היה זה תפקידו של איש משלושתם לדאוג למלאי של דם, אבל כאלה היו אז פני הדברים בארץ־ישראל, פתוחים ליוזמה אישית. שיבר והלברכט הקימו אז את בנק־הדם הראשון במזרח־התיכון. דם משומר היה אז בבחינת חידוש גם בעולם הגדול ורק במלחמת האזרחים בספרד החלו להשתמש בו בכמויות גדולות. תחילה השתמש הלברכט, הגינקולוג, בדם של שיליות, על סמך הנסיון של הרפואה הרוסית, אך בשנים 1937 – 1938 כבר גוייסו תורמי הדם הקבועים הראשונים.

שיטות העבודה של מייסדי בנק־הדם היו בלתי־שגרתיות בכורח המציאות; איש לא מימן את פעולתם ואיש לא סיפק להם ציוד.

פיתחנו שיטה של לקיחת דם עם משאבת ואקואום, שיצרנו ממנוע לאינהלציה, שהיה שייך לאביו של אחד מחברי קיבוץ גבעת־ברנר, אשר שכב אצלנו ב’בילינסון’ בגלל אסטמה ומת שם והמשאבה נשארה ללא יורש. הוא הדין ב’פטנט’ של פקקים, שיצקנו מלאטקס בבית־מלאכה של פיפקו, כדי להתאימם לבקבוקי־ארלנמאיר לאיחסון הדם אשר השגנו אז.

בין הלקוחות הראשונים של בנק־הדם היו אח ואחות, בני משפחה בוכרית מפתח־תקווה, שסבלו מאנמיה תורשתית ושהיו מגיעים מדי פעם בפעם לבית־החולים לשם עירוי־דם. שיבר ערך תצפית מדוייקת על בני משפחה זו, שסבלו מאנמיית תאי המטרה, דהיינו תאלאסמיה או אנמיה ים־תיכונית, וכבר אז העלה את האפשרות שבאוכלוסיה הים־תיכונית קיים מבנה המוליטי מיוחד, המתגלה בתנאים שונים על־ידי תמס הדם.

תוך כדי עבודתו היומיומית גילה ד"ר שיבר לראשונה בארץ־ישראל את מחלת הפאביזם, או מחלת הפּוֹל, שפרופ' אדלר חשד בקיומה כאן, וכך קיבל סוף־סוף תשובה לשאלה המטרידה על אודות הקשר התמוה בין מלאריה בסתיו ובין קדחת שחור השתן באביב.

מדוע קוראים לזה מחלת הפול? משום שאם אוכלים את הפול, בעיקר ירוק, או אפילו אם נמצאים בשדה פול בזמן הפריחה, הכדוריות נהרסות, וזה כמו קדחת שחור השתן. זוהי מחלה נפוצה מאוד בדרום איטליה, בסרדיניה. במקום שיש עוני, הפול בא במקום הבשר, ואוכלים אותו שלוש פעמים ביום. האיטלקים העניים אינם יכולים להרשות לעצמם חלבון מן החי, ואת רוב החלבון הם מקבלים מהפול, הטעים בהרבה מן הסויה.

לבית החולים הובא נער תימני משכונת נחליאל בחדרה, שחלה קשה בקדחת שחור השתן, וזה היה מייד אחרי פורים. נשארו לו פחות ממיליון כדוריות אדומות למילימטר מעוקב. הוא היה נטול הכרה, וצבע השתן שלו היה כיין בורגונד. התברר, שהוא זלל פול ירוק בתלמוד־התורה שלו. חזרנו למחלקות הילדים לראות מתי נרשמו רוב מקרי האנמיה, והתברר שזה באמת באביב, בין פורים לפסח, ורוב הילדים הם מן העדות הלא־אשכנזיות. עם הכנסת תכשירי סוּלפה־פירידין, שנהפכו, לתרופה נגד כל הזיהומים הבקטריאליים, התחלנו לראות יותר ויותר מקרים של הרס הדם כתוצאה מלקיחת תרופה זאת, וכל החולים היו לא־אשכנזים.

המימצאים הראשונים עוררו סבך של שאלות נוספות, והעיקרית שבהן: במה שונה הדם בין העדות?

לפי המסורת של קופת־חולים נעזר בית־החולים במידה רבה ברופאים מתנדבים, כלומר משתלמים, שלא זו בלבד שעבדו ללא שכר, אלא היו חייבים בתשלום תמורת דיורם וכלכלתם. באותם ימים, להיות אסיסטנט בשכר היה כמו להיות פרופסור מן המניין באוניברסיטה אירופית, ועל כן כה הרשימה התנהגותו הפשוטה והחברית של שיבר את המתנדבים. לבוש מכנסיים קצרים וחולצת חקי פתוחה, היה נוהג לשבת ליד המתנדבים בתורנות גם אחרי גמר משמרתו, סוחב אותם בחצות לילה למעבדה להתבונן בתמונה מעניינת של מחלת דם או בתרביות של שתן וצואה ודורש מהם להתעניין במיוחד במחלות האיזור ובמחלות תורשתיות של היהודים. אך עם כל ידידותו לרופאים הצעירים – והוא אז כבר “קשיש” בן יותר מ־30 – תבע מן המשתלמים מסירות ללא סייג, ללא חשבון כוחות וזמן.

שיבר היה עסוק מדי עם החולים מכדי לשים לב למצב בריאותו שלו. הוא ירד במשקל, עד שחבריו למקצוע החלו לדאוג. ד“ר פכטהולד (פלד) בא אל אחותו של ליצה ואמר לה, שעליה לקחת אותו מייד אליה הביתה, כי אם לא יקבל טיפול, הוא עלול לחלות בשחפת. “קשרתי אותו למיטה, ולפי הוראת ד”ר פלד הגשתי לליצה מזון כל שעתיים. בישלתי את המאכלים האהובים עליו, רסק תפוחי־עץ עם טעם חרוך מעט, כפי שהוא אהב – הוא החזיק מעמד בדיוק שלושה ימים וברח בחזרה לבית־החולים ולעבודה.”

משפחת שמואל שיבר היתה עתה כולה בארץ. דב, צעיר האחים, עלה לארץ כבן 16, בהסכמת אביו, שרצה שבנו יהיה חקלאי. הוא גר אצל אחותו, עד שיום אחד החליט, בהתאם לחינוכו השומרי, לעזוב את ביתה ולהצטרף לקומונה. אף כי הדבר היה מנוגד להשקפותיו של שמואל שיבר, נתן לכך את ברכתו, שהרי על־פי דרכם מקיימים גם החלוצים מצוות עשה. אחרי מות האב ניהל האח הבינוני, בנימין, את עסקי המשפחה, תחילה בפראסין ואחר־כך בתל־אביב. סבא מלצר עלה אף הוא וחי עם בתו איידל ברחוב ריינס, סמוך לביתה של עמליה. גם כאן, בארץ־ישראל, לא ידעה איידל שיבר מחסור, אלא בשנות חיים.

זמן קצר אחרי מות בעלה הודיעה איידל שיבר לבתה עמליה, שלפי אבחנתה היא סובלת מסרטן הקיבה. המשפחה ייחסה את דבריה ומיחושיה לדכאונה הנפשי, וכמקובל אז, נסעה עמליה עם אמה לקארלסבאד, שלפי אמונת היהודים היתה מקום מרפא לכל מיחוש וחולי, אך הנסיעה לא הועילה. איידל שיבר צדקה: היה זה סרטן. לפי עצתו של ד"ר הלר נסעה איידל שיבר, בליווי בנה הרופא ושרה, לציריך לשם ניתוח, שנועד להביא לה לפחות הקלה זמנית.

לקראת הנסיעה לשווייץ נפלה אחת המריבות הגדולות בין שרה לבין ליצה. “לחפצים לא היתה שום חשיבות בעיניו. למען האמת, בכל ימי הנישואים לא קיבלתי ממנו אלא שתי מתנות, פעם איזו טבעת קטנה ופעם צעיף. לא משום שהיה חס על כספו, להיפך, אבל הוא לא חשב על כך. ליום־הולדת היה תמיד נותן לי או זר פרחים יפים או תקליט יפה. פרשת המעיל היתה דבר אופייני לו. אנחנו נסענו לשווייץ באוקטובר, וידענו שנשהה שם גם בחודשי החורף. התעקשתי, שהוא חייב לקנות לעצמו מעיל לגשם ולקור, מה שנקרא אז לודנמנטל, הוא סירב, והיה ריב גדול בינינו. אז התערב גיסי, בעלה של מלציה (עמליה). הוא אמר לנו שאנחנו שני אידיוטים והלך וקנה את המעיל בעצמו.”

בעת שהותם בשווייץ נסעו שרה וד"ר שיבר גם לבלגיה, לבקר אצל הורי שרה ואחיה הקטן. השניים הפצירו בהורים שיעלו אף הם לארץ־ישראל, אך הם סירבו: מה יוכלו הם, בגילם, לעשות בארץ של חלוצים? אחרי כיבוש בלגיה בידי הנאצים מצאו צִפּוֹרה, מנחם ודוד גולדנהר את מותם במחנה השמדה.

שיבר שהה בשווייץ גם בימי ליל־הבדולח, בנובמבר 1938, ליל הפרעות ביהודי הרייך, וראה את פליטי גרמניה ואוסטריה, שמצאו מקלט בציריך בייאושם ובחרדתם.

לזה נשארו אחים, לזה ילדים, לזה אשה. ממש השתגעו. רוב הכסף שלהם נכנס לדואר. כותבים, מטלגרפים…

אולם יש רבים ביניהם שישמרנו האל מפניהם. בחורות, אשר צריכות היו לעורר את חוש ההשתתפות אצל העם השווייצרי, גרמו להיפך. בשפתיים ולחיים וצפורניים צבועות, בשמלות גועליות. בחורים בחלקם, אף הם, או פטפטנים או קומוניסטים. אלה שמדברים על ארץ־ישראל מדברים עליה כעל תחנת מעבר לארצות־הברית או לארץ מבורכת אחרת. אותי מרגיז, שבחורים, אשר בווינה הכרתי אותם כקומוניסטים, אשר גם יצאו מהקהילה היהודית, חיים כאן על חשבון כסף ציבורי יהודי – ועוד באיזו חוצפה, וכלפינו הם מלאי טענות – ארץ־ישראל אינה פתרון. בזה מתנחמים. אינני הולך להתווכח אתם. הלוואי שלא יגיעו אלינו.

תקופה קצרה נראה היה כאילו מצבה של איידל שיבר באמת משתפר. ליצה, שיצא לשווייץ ספקני מאוד אשר לסיכויי הניתוח, נדבק לזמן־מה באופטימיות של הרופאים המטפלים: איידל תוכל לצאת מבית־החולים, לעבור לבית־הבראה בז’נווה. “אם כל זאת יתאמת, אז יש לה כנראה זכויות גדולות בשמים. לא קיוויתי ולא האמנתי.”

אך היתה זו הטבה חולפת בלבד. איידל שיבר, בבהירות שכלהּ, ראתה את מצבה ללא אשליות. כאשר הביאו אליה את בנם הבכור של ליצה ושרה, שנולד באפריל 1940 ונקרא שמואל, על שם סבו, אמרה: “המשפחה מתרחבת. הגיעה העת לפנות מקום.” כעבור חודש נפטרה איידל שיבר במחלקה הפנימית של בית־החולים “בילינסון”. סיבת המוות: קארצינוֹם וֶנטריקוֹלי.

“בשנת 1940 הוכנסתי לבית־החולים ’בילינסון’ עם דיסקוס, וד”ר ספירא, מנהל המחלקה האורתופדית, קבע שדרוש ניתוח. אני הייתי צעיר ובטחתי ברופא, ששמו הלך לפניו. אם הוא אומר ניתוח, בסדר, שיהיה ניתוח. יום בהיר אחד ניגש אלי מי שנראה בעיני כסניטאר, בסנדלים, במעיל לבן, לא נקי במיוחד, ואומר לי: אני צריך לדבר איתך. טוב, אני אומר, מה עלי לעשות? ’בוא אחרי החוצה.’יצאנו לגן, ושם הוא אמר לי: ’אתה לא מכיר אותי, אבל אני יודע מי אתה, אתה בנו של י. ח. ברנר. אני רופא פה.’ ואז הוא הבהיר לי, שסוג זה של ניתוח עדיין נמצא בשלבים נסיוניים ראשונים, גם בארצות־הברית. אני שכבתי באורתופדיה, והוא היה במחלקה הפנימית, ואני בכלל לא יודע איך שמע עלי. הוא דיבר איתי בשקט, אבל בהחלטיות רבה: ’אתה לא תתנתח.’ אחרי שאמר מה שאמר לא חיכה לתשובה והלך. אני חושב, שמה שקבע בינינו היה גם הבסיס הקיבוצי; הבטחון שאני לא אכשיל אותו, לא אספר לאף אחד. כשבאה נסיה, אשתי, לבקר אותי, קרא לה שיבר החוצה ואמר לה: ’יפנו אליך לחתום על כתב הסכמה לניתוח. אני מבקש ממך לא לחתום בשום פנים ואופן.’ אמרתי לספירא: ’סליחה, התחרטתי,’ והוא כעס נורא ויותר לא רצה לראות אותי. אבל שיבר הציל את חיי. שכבתי בגבס כמה חודשים והכל הסתדר. מאז היה לי אמון מוחלט בו."

“כשבאתי, בשנת 1941, למחלקה של שיבר ב’בילינסון’ הייתי בת שש־עשרה ומדוכדכת מאוד. אין זה גיל מתאים לבדיקות אורולוגיות. פחדתי מבדיחות הרופאים ומן הבדיקות, שהיו בעיני השפלה תהומית, ד”ר שיבר הציל אותי. עברתי אינסוף בדיקות ציסטוסקופיות. הוא היה מעביר אותי ממש על זרועותיו משולחן הבדיקות, עם כל הצינורות, לשולחן הרנטגן. עשה לי הכנה נפשית לניתוח, ישב איתי והסביר. המעבר מהמחלקה הפנימית לכירורגית היה בשבילי משבר גדול. הוא ירד איתי, עשה לי הכרה עם השכנות, וכמובן, לא עבר יום בלי שיבוא לבקר אותי, באותה הכניסה הקלאסית שלו: במכנסיים קצרים, חלוק, סטֶתוסקופ – ומייד ברך אחת על המיטה. לפני שהשתחררתי היתה לנו שיחה רצינית על החיים. הוא ידע שאני רוצה ללכת לקיבוץ, והוא, שהעניין לא היה זר לו, המליץ במה לעבוד, איך לחיות. הייתי יתומה מאב ואם, והוא היה לי לאב מאז ועד יום מותו."


10. בשירות הוד־מלכותו    🔗

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, היה הישוב היהודי בארץ־ישראל שקוע בבעיות עתידו וקיומו, נתון במאבק צבאי עם הכנופיות הערביות ובמאבק מדיני עם הבריטים. כיבוש פולין בידי צבאות היטלר הסתיים לפני שהישוב הספיק לתת את דעתו על מה שצפוי לעולם בעקבותיו, ובאו חודשים של המתנה, של מלחמה ללא קרבות. רק עולים חדשים, שעוד היו קשורים בכל נימי נפשם בגורל מולדתם הישנה, מיהרו להתנדב למלחמה בהיטלר, בעיקר במסגרת הצבא החופשי הפולני והצ’כי. אך רוב הישוב המתין, מתוך תקווה שיינתן לו להילחם ביחידות הצבא היהודי העתיד לקום. אולם הבריטים התייחסו לרעיון בהסתייגות רבה, ודחו בלך ושוב את נציגי הישוב, שביקשו לראות במלחמה בהיטלר את מלחמתם. מבחינתם היה חששם מוצדק: צבא יהודי, עם דגל יהודי וסמלים יהודיים, יקנה ליהודים זכויות למדינה משלהם בתום המלחמה.

יחס הישוב להתגייסות לצבא הבריטי על בסיס אישי היה מסוייג, אם בגלל מדיניות הספר הלבן וסגירת גבולות הארץ בפני הפליטים היהודים, ואם מתוך השקפה, שהכוחות הלוחמים דרושים קודם כל בארץ־ישראל עצמה, בעיקר נוכח החשש מפני פלישה אפשרית של הגרמנים דרך סוריה בעזרת הערבים. מצד שני הוכיחו נפילת מערב אירופה והפלישה לברית־המועצות, שהמדובר בסכנה לעולם כולו, סכנה שיש להילחם בה ללא חשבונות. לכל אלה נוספה החרדה לגורל יהודי אירופה, אם כי איש עוד לא צפה את ההשמדה. בקיצור, תושבי הארץ היו קרועים בנפשם באשר לחובתם להתגייס.

עבדתי ב’בילינסון’ כמעט חמש שנים, ואז התחילה, איך להגיד, ההתלבטות שלי. התלבטתי בין הצורך להתגייס לצבא הבריטי לבין הלחץ מצד הממונה הישיר שלי, ד"ר הלר, ומצד קופת־חולים, שלא לעזוב את בית־החולים. התלבטתי בין ההרגשה, שזה לא בסדר שלצבא הבריטי מתגייסים רק רופאים מחוסרי עבודה ומחוסרי מעמד בארץ, לבין הקולות שאמרו, כי עלי להמשיך בפיתוח העבודה הרפואית ב’בילינסון’.

דרך־ביניים זמנית מצאתי בכך, שהעמדתי את עצמי לרשות פרופ' אדלר, שקיים קורסים לרפואה טרופית, בתור מדריך לרופאים בריטים. אחרי פרוץ המלחמה הגיעו למזרח־התיכון רופאים יוצאי אנגליה וסקוטלנד, שלא היה להם נסיון במחלות הטרופיות השכיחות באיזור, והם נשלחו על־ידי הצבא הבריטי להשתלם בפאראזיטולוגיה במחלקתו של פרופ' אדלר באוניברסיטה העברית. אך לאדלר היו דרושים גם מדריכים, ואני זכיתי להיות ביניהם.

אמנם לפי הנוהל הבריטי היה מותר לקבל לחיל־הרפואה רק רופאים הרשומים ברשימת הרופאים הבריטים, אך בגלל המחסור ברופאים בימי המלחמה, ובמיוחד במזרח התיכון, הותרה הרצועה. בראשית שנת 1941 נשלחו כמה רופאים מתנדבים מארץ־ישראל לקורס בבאר־יעקב ובירושלים, ועם סיומו יצאו לחבּש. רוב הרופאים הארצישראלים (כ־200 סך הכל) פוזרו במקומות שונים, בין אנגלים, צרפתים, איטלקים, הודים, קפריסאים; כמעט לא היה להם מגע עם היחידות הארצישראליות וידיעותיהם על הנעשה בארץ היו דלות. היחס של ותיקי הישוב אל הרופאים המתגייסים – שבשנים הראשונות למלחמה היו ברובם עולים חדשים, שטרם נקלטו בארץ – היה מתנשא לעיתים, כאל מי שאין לו ברירה.

את לבטַי פתר רופא צבאי אנגלי, שביקר ב’בילינסון', סיפר באילו תנאים נאלצים לאבחן מחלות חמורות בין חיילים וקצינים, והביע קנאה על המכשירים שכבר היו ב’בילינסון’. אחד הרופאים שאל אותו: ’האם האימפריה הבריטית, שיש לה כל כך הרבה אמצעים לבניית מטוסים, אניות ותותחים, אינה יכולה לרכוש מכשירי רנטגן ואלקטרו־קרדיוגראף?’ והקצין בעל הכומתה האדומה ענה בשמץ של אנטישמיות: 'כדי שאתם תוכלו להצטעצע במכשירים כאלה, אנחנו חייבים לעזוב את המולדת ולהשקיע בתותחים.’

לי התגובה הזאת לא יצאה מהראש ואמרתי: אדרבה, אני מוכן לשרת בצבא, ולא לוקחים אותי; מפני שאז היו האנגלים מוכנים לגייס יהודים וערבים רק במספרים שווים.

ושוב על דעת עצמי, ללא ברכת מרכז קופת־חולים, החלטתי שלא אוכל להיות נהנה ולא מקריב, והתגייסתי. תחילה לא קרה דבר, עד שביום בהיר קיבלתי הזמנה להתייצב לראיון; ושוב עברו חודשים, ואז הודיעו לי: עכשיו אתה צריך להיכנס לקורס; קודם היית תייר מכובד, עכשיו אתה עולה. אז עשו ממני מתחיל, רופא בית, הייתי ’מֵדׅיקְל אופיסֶר’, בלי דרגה, זאת אומרת, עד שאני עובר קורס ובחינה, גם בנושאים צבאיים, גם בהתנהגות. כדי לקבל מינוי של המלך, אתה צריך להיות בעל נימוסים.

בדרך כלל היו הבריטים מקבצים יחד עשרים רופאים מתנדבים לקורס, לשם לימוד השפה האנגלית, בדיקת הרמה הרפואית ומעט שפשוף צבאי. הקורס נמשך כשישה שבועות, ובסיומו נערכו בחינות. מי שעבר אותן קיבל מינוי של רופא־קצין, אך לעיתים לא היה מקבל דרגה עד שרכש ידיעה מספקת באנגלית והוכיח את עצמו ראוי לכבוד.

ד“ר הלר הפעיל את כל כובד השפעתו כדי למנוע את גיוסו של שיבר; הוא לא רצה לוותר עליו במחלקתו. אך שרה נתנה את הסכמתה. וכי כיצד תוכל להתנגד? הרי היא היתה חניכת “השומר הצעיר”, גם בעיניה היה מילוי חובה כלפי הכלל צו ראשון במעלה, אפילו על חשבון האושר האישי. שיבר גוייס לצבא באביב 1942, כאשר בנו שמואל היה בן שנתיים: “אני זוכרת, אחרי שהתגייס ליצה לצבא הבריטי, גרנו אז בתוך חצר בית־החולים ’בילינסון’, ושמוליק היה מתגעגע אליו נורא. היינו משחקים משחק. ישבנו על ספסל בגן בית־החולים, ואני הייתי מלמדת את שמוליק מילים אנגליות, והמשחק היה, שאם יאמר איזו מלה שש פעמים בצורה נכונה, אבא יופיע. אבל הוא אף פעם לא בא. היה לי קשה מדי לבדי ב’בילינסון’, בגלל בידוד המקום, ובשנת 1944 עברתי לתל־אביב. תחילה גרתי בחדר שכור בשדרות ח”ן, ואחר־כך בדירה של שני חדרים בכיכר מסאריק. כשליצה היה מגיע לחופשה היה חג לשמוליק ולכל הילדים בסביבה. בכל זאת, רופא, קצין גבוה בצבא הבריטי, אבל כשהילדים באו לקחת אותו, היה יורד איתם לרחוב לשחק כדורגל. הוא היה בא לחופשה פעם בחודשיים, פעם בשלושה חודשים, ליומיים־שלושה, זה הכל. ולעיתים עוד הביא עמו איזה קצין בריטי לאירוח. אבל לא מחנכים על־ידי חג, אלא בימי חול, ולשמוליק היה חסר אבא. בעיקר הצטערתי בגלל המסורת היהודית, שליצה היה ספוג בה, וששמוליק לא היה יכול ליהנות ממנה.”

אבא ישב במצרים, התגעגע, חלם על משפחה גדולה, אבל הריונותיה של שרה הסתיימו תמיד בהפלה, כנראה כתוצאה מן הקדחת הטרופית הקשה שחלתה בה בעין־החורש. כאשר נולד בן ללאה וליצחק הלברכט, כתב להם ליצה ממצרים: “במה אברככם? בכך שלא יהיה בן יחיד. שלא יהיה חבר בכת פוליטית (שאז לא תהיינה כיתות, ואפילו לא מפלגות, אלא עם אחד). הלוואי ויהיה כך… בן. אני יודע כמה זה אושר. כמעט שאפשר לקנא בכם. על אף צער גידול בנים. והשמחה תהיה עוד יותר גדולה כאשר יגדל. זאת אני יודע מנסיוני.”

התחנה הראשונה בדרכו הצבאית של שיבר היתה בית־החולים הצבאי הכללי מספר 66 של הצבא הבריטי, מדרום לעזה. בית־החולים הוקם בעת המלחמה ושכן ברובו באוהלים. רק חדרי־הניתוח וחדר־האוכל של הקצינים שכנו בבנייני אבן. הביאו לשם פצועים מקרבות המדבר המערבי, אך גם חיילים חולים מדרומה של ארץ־ישראל, שבה הוקמה שרשרת של מחנות צבאיים. מרפיח עד עזה, עורף לחזית בצפון־אפריקה. ד“ר שיבר הוצב במחלקה פנימית, ומקום מגוריו אוהל משותף עם ד”ר דניאל ברכות, רופא־בית מ’בילינסון’, ועם הרב הצבאי של בית־החולים. בלילה הראשון שכבו הרב וד"ר ברכות על מיטותיהם, ושיבר התיישב ליד עששית הנפט, כדי לתרגם מעברית לאנגלית את מאמרו על אנמיה ים־תיכונית, שנועד לעתון “לנצט”. האנגלית שבפיו עדיין היתה דלה למדי, ומדי פעם בפעם היה שואל את הרב ואת ברכות על מלה אנגלית זו או אחרת. השניים נרדמו, אך שיבר עדיין ישב וכתב.

היה קצת קשה להתרגל לדרך העבודה בבית־חולים בריטי. שיבר וברכות, כשאר רופאי “בילינסון”, היו רגילים לבוא למחלקה לכל המאוחר ב־7.30 בבוקר לביקור־חולים ראשון. כאשר הופיעו בבית־החולים מספר 66 בשעה 8 בבוקר שאלו האחיות האנגליות המופתעות: יס, סיר, במה אוכל לעזור לך? הרופאים היו מתחילים את עבודתם רק בשעה 9, ועד מהרה היו מפסיקים אותה לשעת תה. כאשר פגש אחד הרופאים האנגלים את ברכות יוצא מן המחלקה בשעות אחר־הצהריים אמר לו: “הצרה שלך שאתה להוט מדי.” אך החולים עצמם – והיו ביניהם סקוטים והודים, אוסטרלים וניו־זילנדים, העדיפו את הטיפול של הרופאים היהודים, שהיו ידועים ביחסם הטוב לחולים.

בראשית שירותי נקלעתי לבית־חולים בסביבות עזה. הרופאים שבאו מבריטניה היו זרים למחלות הסביבה: 80 אחוז מלאריה, דיזנטריה, דלקות כבד וקדחת־מערות, ובזכות מורי ורבותי יכולתי ליהפך למומחה בתחום זה. המומחיות הוכרה, והייתי בצבא הבריטי עד שהגעתי לדרגת מפקד בית־חולים, בדרגת לויטננט־קולונל בפועל. אולם זה דרש זמן וסבלנות.

אבל תחילה שירת ד“ר שיבר בדרגת לויטננט בלבד, ונאלץ להתגבר על המשפטים הקדומים של האנגלים. מספרת האגדה – ליתר דיוק, לאה בר מכפר־ויתקין, שאחותה פאשה שירתה כאחות במצרים:”פעם שאל קולונל בריטי את שיבר, שהיתה לו רק דרגת לויטננט: ’ד“ר שיבר, אתה לא מתבייש בדרגה שלך?’ ואז הוא ענה לו: ’האם אתה לא מתבייש בדרגה שלי?’ ואז הקפיצו אותו מייד בשתי דרגות בבת אחת.”

ועוד מסופר: “כשהיה שיבר רק סגן הביאו למחלקה חייל אנגלי, ושיבר מיד עשה אבחנה שזו אחת המחלות הטרופיות. אבל הרופא הממונה עליו נתן אבחנה אחרת. שיבר עמד על דעתו, התעקש והלך לראיון אצל הקולונל, וזה פסק, שהוא חייב להיכנע. ואז אמר שיבר, שהוא אמנם חייב לקבל את דעתו של הממונה עליו, אבל מצפונו אוסר עליו לטפל בחולה בהתאם לאבחנה מוטעית. רק כשהבחורצ’יק כמעט היה בעולם הבא, הביאו אותו אל שיבר לריפוי.”

הייתי ביניהם כיהודי, שאינו מדבר אנגלית רהוטה, אך במשך הזמן, מפני שהעבודה היתה קרובה ללבי ומפני שלא היו לי לא טניס ולא ריקודים ולא שתייה, אז לאט לאט התקבלתי כבר־סמכא בבית־חולים גדול. גם עליתי בדרגה ונעשיתי מה שנקרא, ’מֶדיקל ספֶּשאליסט’, מומחה לרפואה פנימית, מנהל מחלקה. ואחר־כך, בשנת 1944, הייתי גם במרכז הדרכה לקצינים קרביים, ששכחו את הרפואה ושעם התקרבות השלום רצו להכין אותם, כפי שצ’רצ’יל אמר, לקראת החיים האזרחיים.

אין לומר שהיו חיכוכים ביני ובין הקצינים הבריטיים. היו השפלות מדי פעם בפעם, כלפי כל זר. זה ראיתי במידה מסויימת גם כלפי בלגים, אפילו כלפי אוסטרלים. הבריטים עוד חיו אז בבריטניה הגדולה, עם אימפריה, עם הרגשה של עליונות. לי לא היה קשה, אחרי שהחלטתי שזאת מלחמתי יותר מאשר מלחמתם. אם היטלר ינצח, האנגלים ישלמו לו כופר במושבות, אבל אנגליה תישאר אנגליה. אבל אנחנו ניחרב. וההרגשה הזאת נתנה לי כוח לא להיכנס לדכאון, מפני שהם רואים בי אדם שווה פחות, ובמשך הזמן רכשתי את אמונם.

הצירוף של קסם אישי עם אינטואיציה וידע פעל גם על האנגלים. עוד בימים הראשונים בעת שהותו בבית־חולים 66, כאשר ישב עם ד"ר מירון יששכרי, אף הוא רופא ארצישראלי, בחדר־האוכל של הקצינים, התיישב מולם קולונל אנגלי. שיבר התבונן בו ואחר־כך פנה ליששכרי בעברית: “לגוי הזה יש דלקת כבד זיהומית.” לשאלת יששכרי על סמך מה עשה את האבחנה, ענה שיבר, כי השגיח כיצד הקולונל מרחיק כל חלק שומני מהבשר שעל הצלחת, ועם זאת עור פניו נראה קצת צהבהב. התפתחה שיחה בין שיבר ובין הקולונל, והתברר שאבחנתו נכונה. מאותו רגע רכש לו שיבר פאציינט קבוע. יששכרי סבר, שהודות לפגישה מקרית זו קיבל שיבר במהירות את דרגת הרב־סרן.

בתקופת שירותו בבית־חולים 66 פנה פעם קצין אנגלי אל ד“ר יששכרי וביקש שיגש לבדוק חייל פצוע, שנוסף להיותו קודח מדיזנטריה שוכב שיכור לחלוטין. שיבר, שהיה במקום, ביקש להצטרף אל יששכרי, ובדרך לאוהל החולה הביע תמיהה על כך שחייל חולה דיזנטריה מצליח להשיג ויסקי. יששכרי בדק את החייל. היה לו חום גבוה ובפניו סומק רב כתוצאה ממה שנראה כשתייה מופרזת. על גופו לא נמצאו שום סימני פציעה. ד”ר שיבר ביקש לבדוק את החייל, ואחרי בדיקה קצרה קבע, שהחייל סובל מנֶמֶק, שנגרם כתוצאה מזיהום. הוא הצביע על סימן קטנטן בגופו של החולה, שנותר מזריקה שקיבל נגד אמבות, ואמר, שהזיהום נגרם משום שהמחט היתה מלוכלכת. הרופא הבכיר, שנקרא להתייעצות, אישר את אבחנתו של שיבר, והחייל נותח וניצל. יוקרתו של שיבר בין הרופאים האנגלים עלתה פלאים כתוצאה ממקרה זה, והדבר הוסיף משהו למעמדם של כל הרופאים היהודים, פשוט, כבעלי ראש יהודי.

יחסי הידידות שפיתח שיבר עם הרופאים הבריטים – וביניהם בעלי שם כפרופ' מכּס רוזנהיים, שהיה אחר־כך הרופא הראשי של הצבא הבריטי בהודו, פרופ' א. ד. נ. נאבארו, סר כהן ורבים אחרים – גם אם לא היו יחידים במינם, בכל זאת היו שונים מן הקשרים המקובלים בין הרופאים הארצישראלים ובין עמיתיהם הבריטים. הארצישראלים התקשו בדרך כלל לחדור לחוגי הרופאים הבריטים, אם משום שלא שלטו במידה מספקת באנגלית, אם מפני שלא נהגו לשתות ויסקי ואם משום שלא ידעו את אמנות השיחה הבלתי מחייבת, שמאחוריה נהגו האנגלים להסתיר את רגשותיהם האמיתיים. לפעמים, בעיקר לקראת סוף המלחמה ועם התחדשות המאבק על פתיחת שערי ארץ־ישראל, שררו כאן גם ניגודים פוליטיים, כאשר רוב הסגל הרפואי הבריטי הזדהה עם המדיניות הרשמית של ממשלת המנדט, מדיניות של יד קשה כלפי היהודים. היו רופאים ארצישראליים כד“ר ר. גז’בין (לימים מנכ"ל משרד הבריאות הישראלי), שהגיע, כרופא ראשי לצבא הבריטי באתיופיה, לדרגת קולונל, דרגה גבוהה מאוד בהירארכיה הבריטית, והיו כד”ר שיבר, שהצליח לפרק את רוב המחסומים בכוח אישיותו.

על היחסים שנוצרו בין שיבר ובין סגל העובדים האנגלי מעידים מכתבי פרידה, ששמר עליהם לאורך שנים. ב־5 באפריל 1946, בסיום עבודתם המשותפת בבית־חולים מס' 1, נפרד קפטיין מוטלי מקפטיין שיבר כתלמיד ממורו: “אילו ניתן לי לעבוד תחתך עוד שנה־שנתיים, הייתי לומד פרק הגון ברפואה. הרי אתה תמיד היית מוכן ללמד אותי, ואני ידעתי כה מעט!” וכיוון שקפטיין מוטלי שמע ששיבר עומד לעבור לבית־חולים בפלשתינה, הוא מרשה לעצמו לתת לו רק עצה אחת: ללמוד את הלקח מן המשל האנגלי על העכבר והאריה ולא להתווכח עם הבוחן, כי הבוחן תמיד צודק. קפטיין מוטלי מסיים את מכתבו בגרמנית: “אאוף וידרזהן”. גם ג’ון בולטון, לפי כל הסימנים חייל פשוט, מודה ל“פרופסור” ערב העברתו על הזכות לעבוד במחיצתו, מזמין אותו לבקר אחרי המלחמה בכפר מולדתו באנגליה ומסיים אף הוא בגרמנית: “כפי שאמר גיתה (או מישהו אחר):Schauntz Herr Franz (או משהו דומה).”

נוכחתי לדעת, שהפסוק, שלח לחמך על פני המים וכו', הוא נכון לגבי כל אדם. אני פחדתי, שאני עלול להימצא במצב, שיהיו לנו שבויי מלחמה גרמנים, וההרגשה היתה, שהדבר יהיה מעל לכוחותי. אבל המבחן הזדמן מהר מאוד עם שבויי המלחמה האיטלקים (שנפלו בשבי אחרי נצחונות הכוחות הבריטיים בקירנאיקה ובטריפולי). אני ידעתי שהם קיבלו את התורה הגזעית מהגרמנים ואמרתי להם מייד, שאני יהודי פלשתינאי שנשלח לטפל בהם. היה מחנה גדול של שבויים איטלקים ליד באר־יעקב ומחנה נוסף בבית־ג’ירג’יה, בדרך שבין אשקלון ליד־מרדכי. כל שבוי מלחמה הוא אדם מלא פחדים, אדם הזקוק לך, והוא חולה אסיר תודה. תמיד, כשאתה מטפל בבן עמך או בבן עירך או בבן משפחתך, אתה מצפה לביטוי תודה. משבויי המלחמה האיטלקים קיבלנו אותו.

בין השבויים האיטלקים נתקל שיבר במכר ותיק – הרס הכדוריות האדומות.

פתאום הופיעה אצלם קדחת שחור־השתן בלי שנמצאו אצלם טפילי מלאריה. התברר שהם לקחו אחת מן התרופות – סולפה־פירידין, פוראדנטין – שגרמו לתופעה זהה כמו התאלאסמיה, מחלת הפול. המפליא היה שבצבא העצום של חיילים ממוצא אירופי (אנגליה, אוסטרליה, ניו־זילנד) לא נמצא אף מקרה יחיד של אנמיה אקוטית כתוצאה מנטילת התרופה, שעה שביחידה קטנה של יוצאי איזור הים־התיכון הופיעו בבת־אחת 12 מקרים. כמעט כל החיילים שהגיבו באנמיה על סוג זה של תרופות היו או יהודים לא־אשכנזים, או שבויים איטלקים, או יוונים מצבאות בעלות־הברית, וכולם השתייכו לאותו טיפוס האדם הים־תיכוני כמו יונה הנביא איש תרשיש, ותרשיש היא תאלאסה ביוונית. באותם הימים סולפה היתה התרופה בה"א־הידיעה לכל סוגי האינפקציה, למחלות מין, למחלות עור, למחלות מעיים, למחלות דרכי נשימה. היה אפשר לקבוע דרך הטלפון מדוע חייל זה או אחר סבל ממה שנראה כקדחת שחור־השתן, גם אם חנה במקום שלא היתה בו קדחת. כמעט בכל מקרה התברר, שהוא בלע כדורי סולפה כתרופה מונעת נגד מחלות מין, בלי מירשם רופא.

תנאי התברואה שבהם חיתה רוב האוכלוסיה של מצרים היו ירודים עד להחריד, ובעיני שיבר היתה זו ארץ אוכלת יושביה בזוהמתה. תמותת התינוקות היתה מדהימה 250 מתוך כל 1,000 יילודים מתו בשנתם הראשונה, (בישוב הארצישראלי היתה התמותה אז 29 ל־1,000).

בין הקצונה בצבא הבריטי במצרים היה מייג’ור אליוט, דרום־אפריקאי מיוהנסבורג, והוא הושאל לעבוד בבית־חולים מצרי, בית־חולים שגם אני היכרתי. אחר־כך הוא כתב חוברת על מה שהוא ראה. בגלל החוברת סולק מהשירות שם, כי קמה צעקה גדולה ובריטניה הגדולה הזדעזעה, איך קצין לא־יהודי – הוא היה ממוצא אנגלי – יכול לקלקל את היחסים עם מצרים על־ידי גילוי האמת. הוא גילה מה שהוא ראה, וזה היה מזעזע.

מדי פעם היה שיבר מופיע עם קבוצת רופאים בריטים מבית־חולים צבאי במצרים לביקורים מודרכים במוסדות הרפואה בארץ, לשם השתלמות בפאראזיטולוגיה ובמחלות האיזור. אך היה לו רק מגע מועט עם היחידות הארצישראליות, אלא אם כן נזקקו לרופא.

היינו בבית־חולים מרכזי בתעלה, ויחידות כמו יחידתו של סניה סרקין, יחידת הציוד הכבד של שולמן או בנות אַי.ט.ס. יוכלו להיעזר בנו.(…)

הקשר עם ה’הגנה’ התחדש בסוף 1944, עם הקמת הבריגדה היהודית (שהבריטים הסכימו לה אחרי חמש שנות דחייה). כבר הייתי אז בדרגת מייג’ור, וד"ר סנה ומשה שרת בחרו בי כרופא לבריגדה. הם פנו לשלטונות קאהיר, דבר בלתי מקובל בצבא הבריטי, וקיבלו תשובה שלילית. נקראתי לממונים עלי וקיבלתי נזיפה חמורה: מה אתה שולח אנשים להתערב? זה היה עלול לעלות לי ביוקר – לא רק שלא ישלחו אותי לבריגדה, אלא שיעבירו אותי לג’ער־א־בוק, נווה־מדבר בדרום לוב, סוף העולם.

עיקר פעולתי המחתרתית היה לספק פניצילין לאנשי עלייה ב', שישבו במילאנו. באותם ימים עדיין היה קשה מאוד להשיג את התרופה. עסקתי אז בניסויים בשימוש בפניצילין במסגרת הצבא הבריטי, ועל כן עלה בידי להשיג אותו למען המעפילים.

לקראת סיום המלחמה ועם שביתת הנשק במאי 1945 גברו דאגות הרופאים המגוייסים לגבי עתידם בארץ־ישראל. לניתוק הממושך מן הארץ הצטרפה ההרגשה, שהם, הרופאים הצבאיים, הם בעצם השלומיאלים, שקיימו את משפחתם על משכורת צבאית שעה שעמיתיהם ישבו בנחת בארץ והתבססו מבחינה כלכלית. היה עליהם להילחם במשפטים הקדומים נגד הרפואה הצבאית נוסח “החייל הטוב שווייק” ולהוכיח לרופאים שישבו בארץ בימי המלחמה, כי הרפואה הצבאית, ובעיקר הרפואה הצבאית הבריטית, התרחקה מרחק רב משיטת האספירין, החוקן והיוד, שהשירות בצבא הבריטי הרחיב את אופקיהם, איפשר להם השתלמות, הוציא אותם מניוון של פרקטיקה פרטית קטנה או עבודה של רופא מתנדב בבית־חולים. הרופאים הצבאיים שאלו את עצמם מה יעשו בארץ אחרי שחרורם, מתוך ידיעה שרק מעטים יוכלו להמשיך ברפואה צבאית במסגרת כוחות ה“הגנה”.

בשנת 1946 הועבר שיבר במסגרת חיל־הרפואה הבריטי ממצרים לארץ־ישראל.


11. משותקים ברפיח    🔗

בבית־החולים האיטלקי בחיפה הייתי מנהל המחלקה הפנימית, והיות שגם מפקד בית־החולים קיבל חופשה (זה היה במחצית שנת 1946 ואלה היו קצינים שלא ראו את בני ביתם ארבע־וחצי שנים ויותר; לכן כל אחד ביקש חופשת מולדת וגם קיבל אותה), הם נשארו פתאום עם יהודי, כי למעשה הייתי הקצין הבכיר ביחידה. נעשיתי מפקד בית־החולים בניגוד לחוק, כי הוראת הקבע בצבא הוד מלכותו אמרה: ’לא יפקוד יליד המקום על חיילים או קצינים בריטים בארץ מוצאו’. אך כיוון שלא היתה להם ברירה, התעלמו האנגלים מהוראה זו. בחיפה תמיד היתה עבודה רבה – אניות באו, פרקו מטען, יצאו, עיר נמל עם מסעדות ערביות, דיזנטריה, צהבת, טיפוס הבטן, כל מה שהיה לנו בזמן העלייה ההמונית, היה אז בחילות בעלות הברית. ערב ‘השבת השחורה’, כאשר היה חשש להתנגדות הישוב, עשו הבריטים הכנות לקליטת פצועים בבתי־חולים צבאיים.

המתח בארץ־ישראל הלך וגבר. הוועדה האנגלו־אמריקאית לבירור שאלת ארץ־ישראל המליצה על עלייתם המהירה של 100,000 עקורים, שרידי השואה, שהצטופפו במחנות על פני גרמניה ותבעו, אחרי הרס עולמם הישן, את הזכות לבנות את ביתם החדש בארץ־ישראל. אולם הבריטים דחו את המלצות הוועדה, שפירושן היה ביטול מדיניות הספר הלבן. תנועת המרי – הפלמ“ח, אצ”ל ולח“י – פוצצה במבצע משותף שורה של גשרים, שהוליכו מארץ־ישראל אל המדינות השכנות, וחיבלה במסילות הרכבת. בתגובה על ליל־הגשרים עצרו הבריטים את חברי הנהלת הסוכנות, ערכו פשיטה על עשרות קיבוצים, שנחשדו במתן סיוע ליחידות הפלמ”ח, חיפשו נשק ועצרו אלפים.

ב־29 ביוני, ליל המעצרים, באו אלי והודיעו לי מטעם מיפקדת הגנראל ג’יילס, ראש הסי.איי.די, הבולשת הבריטית בארץ, שבגלל ההכרח לפעול נגד צמרת הישוב לא אוכל לשמש עוד רופא ראשי של בית־חולים צבאי בריטי. נתבקשתי לא לצאת מבית־החולים ולהישאר בריתוק מחנה עד להודעה חדשה. מחיתי באוזני הקצין שהביא לי את ההוראה וטענתי, שאני רואה בה פקודת מעצר. אמרתי: ’על סמך מה אתם נותנים לי ריתוק? אתה יודע שזה בלתי חוקי.’ אז שאל הקצין: ’ומה אתה מציע?’ אמרתי: ’אקח חופשה לשלושה ימים, ועד שאחזור אולי יתברר העניין.' הקצין ענה: ’או־קיי. סע. אם תוכל להגיע'.

ברחבי הארץ שרר אז עוצר. כל הכבישים היו מלאי מחסומים ומשמרות של משטרה וצבא. לי אפילו לא היה ’פס’, אבל רבים מן החיילים והקצינים שעמדו ליד המחסומים היו פציינטים שלי, הצדיעו ונתנו לי לעבור. נסעתי במכונית ’האנטר’ עם ’לואיס־גאן’ על הגג. בדרך נתתי ליפט, כמו שקראו אז לטרמפ, לכומר קאתולי, שנסע לערוך מיסה בכנסייה ביפו. נהג המכונית פחד להיכנס לתל־אביב שמא היהודים יירו עליו. עצרנו במבואות העיר, ואני הלכתי הביתה ברגל, דרך השדות של שרונה.

לעין־חרוד, כלקיבוצים רבים אחרים, באו הבריטים בטנקים, כיתרו את דרכי הגישה ואספו את חברי המשק במכלאות. היתה להם רשימה של חברי מטה הפלמ“ח, שנפלה לידיהם בעקבות הלשנה ובגלל חוסר זהירות מצד אנשי הפלמ”ח. אנשים נעצרו, התנגדו התנגדות פאסיבית, נגררו בידי החיילים למכוניות־משא והובאו למחנה המעצר בעתלית. אחדים מאנשי הפלמ"ח הצליחו להסתלק מעתלית בכל מיני תחבולות, אך רובם הובאו לרפיח, דרך ג’נין, כדי לא לעבור בישובים יהודיים, ותושבי הכפרים הערביים עמדו לצידי הדרך והריעו לבריטים.

כאשר חזרתי כעבור שלושה ימים לבית־החולים, עדיין לא ידעו מה בדיוק לעשות איתי, ואז באה ההצעה של הוועד הלאומי, שיתנו לי לרדת לרפיח. שם היו עצורים שלושת־אלפי איש בלי אף רופא. הבריטים קפצו על ההצעה בהתלהבות, מפני שהיא פתרה להם את הבעיה שלי. הרי היו לי עוד חודשיים וחצי עד ה־9 בספטמבר, סיום שירותי. קיבלתי מינוי מטעם הצבא הבריטי לארגן מרפאת־שדה בשביל העצורים.

עצורי רפיח התהלכו כפראי אדם, מגודלי זקן, בגופיות, כי במקום שרר חום אימים. כאשר נכנסה קבוצה של קצינים בריטים, ובתוכם שיבר, למחנה, עמדו העצורים לאורך הגדר וביניהם גם זרובבל גלעד, מעין־חרוד, מחבר שיר הפלמ“ח. כנער בן 15 כתב שיר הפותח במלים “שוב עורג לבי לאופק”. השיר פורסם אז ב”במעלה", בטאון הנוער העובד, ושיבר קרא אותו. בביקורו הבא בעין־חרוד ביקש לראות את המחבר. זרובבל התבייש קצת, אך היה זה דבר גדול בעיניו: הנה, רופא, איש מבוגר, והוא יודע את שירו בעל־פה. מלחין צעיר בשם שלום פוסטולסקי הלחין את השיר במנגינה לירית מאוד.

“עמדנו ליד הגדר כאשר שיבא עבר עם כל הכבודה של הקצינים. הוא הכיר אותי, ורצה שאדע כי הכיר אותי, אבל לדבר איתי לא היה יכול. ואז, כשעבר לידי, התחיל לשיר בקולי קולות ’שוב עורג לבי לאופק’. זה היה כל־כך אופייני לשיבא. תמיד היתה לו דרך משלו לעשות דברים. כמו אדם שנתקל באבן בדרך. רובם ידחפו אותה ברגל הצידה, אבל שיבא היה מרים אותה, אולי כדי שלא ייתקלו בה אחרים, אולי כדי להתבונן בה.”

ברפיח היה מחנה עם גדר־תיל כפולה, עם טנקים ליד השערים, עם פרוז’קטורים שמאירים את כל הגדרות. מייד אחרי שנכנסתי למחנה באו אלי משה ויוספל’ה טבנקין מעין־חרוד, בעיקר יוספ’לה, שהכיר אותי, כמו כל ילדי העמק, מימי עבודתי בעפולה, ושאל אותי: ’דוקטור, יש לך נובידרין?’ ’למה לך נובידרין?’ – ’אנחנו רוצים לפרוץ את הגדר.’

אמרתי להם, שנובידרין אינו יורה, אבל הם האמינו, שאם יקחו כדורי מרץ, זה יוסיף להם כוח. התחננתי: ’חבל עליכם.אחד משורר, אחד גנראל לעתיד. אמרתי: ’נמצא דרך, קצת סבלנות.’ העיקר, נוצר קשר עם העולם דרך המרפאה. הייתי כל היום במרפאה, אבל לצהריים ולארוחת הערב עברתי למחנה הקצינים לאכול, כי לא יתכן שקצין בריטי, שהולך עם כל הדרגות שלו – ואני עדיין הייתי אז בדרגת לויטננט־קולונל – יאכל אפילו עם הסרג’נטים. זה לא בא בחשבון. לא היה נעים, כי בינתיים, תוך כדי שהותי במחנה, קרה הפיצוץ במלון ’המלך דוד’ בירושלים ועוד מיני דברים.

זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי להרגיש שאני נפרד מהצבא הבריטי, אף כי אני משרת אותו. היו הרבה מחלות. אנשים שילשלו הרבה, וזה טבעי, כי את האוכל שהאנגלים סיפקו לעצורים, הביאו מעזה, מהשוק, ושם השתמשו, כידוע, במה שנקרא זיבול ביתי. המחלות היו בעוכרנו, אבל גם מזלנו.

על שיבר הופעל לחץ עצום: במחנה נמצאים אנשים שתלוי נגדם משפט. הם חייבים לצאת לפני שהבריטים יגלו את זהותם. הבריטים ניסו לזהות, לפי התצלומים שהיו בידיהם, את ד"ר קליינבאום (משה סנה), את יצחק לנדסברג (שדה). על כל מי שהיה בעל שיער ג’ינג’י אמרו שזה נתן פרידמן־ילין, כדי לראות איך האנשים יגיבו. אבל אף כי פרידמן־ילין היה בין עצורי רפיח, הבריטים לא גילו אותו.

הרגשתי, שאם לא נמצא דרך להוציא את העצורים, אנחנו עלולים לעמוד לפני נסיון פריצה. ואז יום בהיר אחד הודיעו לי, ששני בחורים לא יכולים לקום מן המיטה ולא מסוגלים להופיע למיפקד הבוקר. ביקשו שאלך לראותם. בדקתי אותם, וראיתי שבאמת חסרים להם רפלקסים והם משותקים ברגליהם. ופה, כמו שקורה לעיתים, צילצל הפעמון. ניסיתי לדבר איתם עברית, אבל הם לא הבינו, כי הבריטים תפסו יחד עם הארצישראלים גם מספר לא מבוטל של עולים חדשים, שרק עתה באו. שני אלה דיברו רומנית.

התברר לי, שהם היו במחנה ריכוז בטרנסניסטריה, ושם האכילו אותם הגרמנים שעועית שנקראת לאטירוס, שגורמת תסיסה ומחלה בשם לאטיריזם, המביאה לידי שיתוק. השד יודע מה יכלו הגרמנים ללמוד מניסויים אלה בתנאי מחנה. אני חושב, שזה היה סתם, כמו שיש ילדים שמנסים להוריד ציפורים היושבות על חוט טלפון. ומאות חלו ומתו מן המחלה הזאת. על כל פנים, בתנאי חיים כמו ברפיח, כשישנים על אלונקה והלילות קרים מאוד – היינו מתעטפים במגבות, בכל מה שהיה לנו, כל־כך קר היה – השיתוק עלול לחזור.

שאלתי אותם, אם הם יוכלו להסביר מה יש להם לרופא האנגלי שאני עומד להזמין. אז הם אמרו ביידיש: ’אנחנו משותקים.' אמרתי: ’בסדר’ הלכתי למיפקדה והודעתי, שהם משותקים – פאראלַייזְד. בחורים צעירים, אצלם זה צילצל כמו שיתוק ילדים. נבהלו. התקשרו עם ירושלים ושאלו מה לעשות. הצעתי שיביאו עוד רופא וביקשתיו שיחווה דעתו על המחלה. הוא היה רופא זוטר והתלהב מן העובדה שהצליח בעצמו לעשות אבחנה – שיתוק – ומרגע זה נהפכה המחלה ל’בייבי’ שלו. העיקר, פאניקה אחזה במפקדים וכנראה גם בירושלים או בקאהיר. ראשית ציוו, שהסגל הבריטי חייב להתרחק מכל הצריפים שבהם נמצאים העצורים. היו בסך הכל עשרה צריפים כאלה, בכל אחד 280 איש ויותר. זה כבר לא הולך ברגל.

ובכן, ראשית כל – אאוּט אוֹף באוּנְדְס. הדבר השני, קראו לי להתייעצות מה לעשות. אמרתי, שאינני יודע ושיש לראות איך יתפתחו העניינים. אבל הבריטים אמרו, שיש להם הוראות מגנראל בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ־ישראל, לשלוח את החולים בחזרה לתל־אביב, בלי שום היסוסים. חשבו, שאם תפרוץ מגיפה, מוטב שתפרוץ בתל־אביב ולא ברפיח, כי מה יגידו בעולם: לקחו ועצרו 3,000 איש בלי שיש הוכחות נגדם, ופתאום מגיפה. אכן, מגיפה יכלה לפרוץ בנקל, מפני שכולם השתינו ועשו את צרכיהם איפה שהזדמן, כי לא היו סידורים מתאימים. זה היה מחנה אספקה ולא מגורים. אבל מפני שהיתה סביבו גדר למניעת גניבות, מצאו שזה מקום מתאים למחנה מעצר.

התחיל לפעול מטה קטן של אנשי ‘הגנה’. העבירו אלי פתקים עם שמות של מי שצריך לצאת; אנשים שהיו חייבים להגיע לאיטליה, להביא משם אניות מעפילים, וכל אלה שהיה להם תיק שחור אצל גנראל ג’יילס, ראש הבולשת הבריטית הבריטית, ורצו שיסתלקו משם כמה שיותר מהר. ואני הייתי צריך להגיש רשימה של מקרי מגע משוערים, אנשים שיכולים להיות נושאי המגיפה. יום־יום יצאה רשימה, שהגיעה לירושלים, ולמחרת היום קיבלנו תשובה, עם הערות של ג’יילס בדיו ירוקה ליד חלק מן השמות. אם לא היו הערות – האיש יצא.

בין העצורים ברפיח היה גם נער חינני עם רגל בגבס בשם יצחק רבין, שנפצע כאשר נסע בשליחות ה’הגנה’ על אופנוע. ליד השם של יצחק רבין רשם ג’יילסVery dangerous character:. לבולשת הבריטית היה מידע והיו גם תצלומים. לכן יצחק רבין לא היה יכול לשנות את שמו, כי הם ידעו מייד מי הוא, בגלל הגבס והפנים שלו, בת הצחוק. אבל אלה שתצלומיהם היו משנים קודמות ושהשתנו בינתיים, יכלו לקחת שם בדוי, כי לאף אחד לא היתה תעודת־זהות.

בינתיים המשיך הרופא הבריטי בירושלים לעשות פאניקה, כדי לזרז את הפינוי. אגב, הוא היה אדם שנולד עם שפה וחיך שסועים. הוא היה ’כלב מוכה’, וזה משנה; אם איש כזה רואה מצב כפי שהיה ברפיח, הוא נבהל. הוא לא היה גאון גדול, אבל אני חושב שמגיע לו צל"ש. תוך שלושה שבועות יצאו כל האנשים שהיו ברשימה, 320 – השמנת, כל מי שהיה נחוץ, חוץ מיצחק רבין ועוד שניים־שלושה, שלגביהם התעקשו הבריטים. וכאשר המחנה התדלדל ראו הבריטים, לרוב תמיהתם, שלא קורה שום דבר, ואז נקראתי למיפקדה להסביר מדוע אין מגיפה בתל־אביב. לא היה קשה להסביר את הדבר, כפי שהסברנו גם את העובדה, שלקצינים במצרים היו המון מקרי צהבת ולחיילים הפשוטים הרבה פחות. אמרו אז: לקצינים יש יותר כסף, הם שותים יותר ויסקי, הכבד ניזוק, ולכן יש להם יותר צהבת. אבל זה לא נכון. אנחנו ידענו כבר אז, שאצל עולי גרמניה יש הרבה צהבת ואצל העלייה ממזרח־אירופה פחות; כי מי שחי בתנאי תברואה נאותים, עם בתי־שימוש וביוב, עם רחיצת ידיים מילדות, אינו מחוסן. אמרתי להם, זה פשוט: אילו היה זה בלונדון או במקום אחר באירופה, יתכן שהיתה פורצת מגיפה; אבל פה יש עליות מארצות מזרח־אירופה ומתימן, כולם עברו חיסון טבעי.

בשבת השלישית או הרביעית במחנה, בכל אופן ב־3 בספטמבר, קראו לי. הגיע גנראל בארקר, שתכנן את כל עניין ’השבת השחורה’, וזו היתה הפעם הראשונה והיחידה שפגשתי אותו. הוא היה מאוד לא נעים וחשדן ואמר: ’אני מודה לך על שירותך כאן. אתה יכול לנסוע לרחובות, להשתחרר.’ זה היה שישה ימים לפני המועד. אז כמו חייל, אתה צריך להצדיע ולהגיד: ’כן, אדוני,’ או ליתר דיוק, בצבא הבריטי לא אומרים שום דבר, מצדיעים וזה הכל. ואז הוא שואל: ’לאן אתה הולך?’ אמרתי: ’לקחת את החפצים שלי’ והוא אומר: ’לא, החפצים שלך כבר בג’יפ, עומדים פה לפני צריף המיפקדה, כי היינו נאלצים לערוך בהם חיפוש. אבל כל הדברים שלך ישנם. תיסע.’ באתי לרחובות, הורידו ממני את בגדי המלך. קיבלתי חליפה כפי שקיבל כל חייל משוחרר ובשבת הביא אותי ג’יפ עד לביתי בתל־אביב, בכיכר מסריק 5.

עד היום לא אדע אם לבריטים נתגלה סוד ‘המשותקים’. על כל פנים, שחרורי היה מבוהל.


*12. משרתם של שני אדונים    🔗

נדמה היה כאילו בריטניה הגדולה מגייסת את כל הכוח שעדיין נותר בה אחרי המלחמה הארוכה והמתישה, כדי להילחם ביהודים עקורים, חסרי בית, שרידי הטבח הגדול. מפלגת הלייבור, שעלתה לשלטון עם תום המלחמה, נשארה נאמנה למדיניות הספר הלבן והגבילה את העלייה ל־1,500 רשיונות לחודש, ומתוך חולשתה נהגה במדיניות של פיוס מירבי כלפי הערבים. אחרי שנכשלו נסיונותיה להשפיע על צרפת, גרמניה, איטליה וארה"ב, שיחסמו את תנועת העקורים אל נמלי הים־התיכון בדרך לארץ־ישראל, עמדו לרשות בריטניה שני אמצעים להפסיק את הזרם: שלטון המנדט והצי הבריטי.

משחתות, ספינות־חופים חדישות, מערכות ראדאר ומטוסים גוייסו כדי לעצור את זרימת המעפילים, שראשיתה היתה בפעולה ספונטאנית של החיילים הארץ־ישראלים במצרים, בעיראק ובפרס, והמשכה בטריפולי ובשאר ארצות צפון־אפריקה ולבסוף באירופה, שהשתחררה משלטון הנאצים. אחר־כך נמשכה הבריחה והעלייה הבלתי־חוקית על־ידי המוסד לעלייה ב', הפלמ"ח, אנשי הבריגדה היהודית, חיילים ארץ־ישראלים, ואף חיילים לא־יהודים, בחיל־הרגלים וביחידות אחרות של צבאות בעלות־הברית, שעדיין שהו באירופה.

מכיוון שלא עלה בידי ממשלת בריטניה להשפיע על גרמניה, איטליה, צרפת וארה"ב, שישתפו עמה פעולה בהחזרת היהודים העקורים אל ארצות מוצאם, והצי המלכותי לא הצליח להביס את הספינות הקטנות שבדרך, החליט הקאבינט הבריטי על הקמת מחנות ריכוז, שאליהם יועברו היהודים מהאניות שנתפסו.

ההודעה הרשמית על גירוש המעפילים לקפריסין פורסמה ב־12 באוגוסט 1946, בטענה שהעלייה הבלתי־חוקית מסכנת את משטר החוק והסדר בפלשתינה־א“י, אינה הוגנת כלפי אותם יהודים המחכים בתור לסרטיפיקטים, מהווה מעמסה על האדמיניסטראציה של ארץ־ישראל, מעוררת את זעם הערבים ועלולה להיות בעתיד למכשול בהסדר בין היהודים לערבים. האנגלים הביאו לחיפה דיוויזיה של חיל־רגלים ו־20 טנקים, וכאשר סירבו נוסעי הספינה “יגור”, שהגיעה למחרת היום לנמל חיפה, לעבור מרצונם לאניית הגירוש, שהיתה מצויידת בכלובי ענק עשויים רשת ברזל, כדי למנוע קפיצה לים, גררו אותם החיילים בכוח. כעבור יום הובאה לחיפה “הנרייטה סולד” ועל סיפונה 400 מבוגרים ו־148 ילדים ובני־נוער, רובם יתומים. הפעם התפתח מאבק אלים, והמעפילים הוכנעו בעזרת סילוני מים וגאז מדמיע. אניית הגירוש הראשונה יצאה לקפריסין, ובין נוסעיה־מאונס גם אנשי צוות איטלקים, אנשי הפלמ”ח, מפעילי האניות, אלחוטאיות ומארגני עלייה ב', שקיבלו הוראה להישאר עם המעפילים כדי להדריך ולהנהיג אותם בשעות הקשות.

אריה קפלן, המכונה קיפי, מפקדה של “הנרייטה סולד” מטעם פלי"ם, נבחר לנציג המחנה כלפי השלטונות הבריטיים. פיקוד הצבא רצה להפריד בין גברים לנשים, בהתאם לנוהל, אך בקרב העצורים קמה סערה עצומה. קיפי הצליח לשכנע את מושל האי, אדם פרגמאטי, שלא היה שבוי בתפישה הפוליטית של משרד המושבות, שיהיה זה לטובת שני הצדדים אם המשפחות יישארו יחד. בפעם הראשונה בתולדות מחנות ההסגר, ובניגוד לתקנות המלך, הוקם מחנה מעורב. תחילה ניסו הבריטים לנהל את המחנה, אך כמה מבצעי בלגאן מתוכננים בשעת חלוקת האוכל, והתפרצות ליד השער בעת ביקור עתונאים, שכנעו אותם, כי מוטב להשאיר את הניהול הפנימי בידי נציגי המעפילים עצמם, צעירים בני 20 – 22. היה זה מפליא, שיוצאי מחנות־הריכוז, בעלי נסיון חיים של שנות נצח, אנשים שהצליחו להערים על השלטון הנאצי ולשמור על בני משפחתם בשנים הנוראות, קיבלו ללא עוררין את סמכותם של הצעירים האלה, שגדלו בחממת הישוב. היו להם שתי סיבות לכך: הם היו נציגיה של ארץ־ישראל, והם הבטיחו להביא אותם בסופו של דבר לארץ־ישראל, יקרה אשר יקרה.

אחרי שהוברר סופית, שאין מדובר בשהות זמנית של שבועות אחדים או חודש־חודשיים, עלו שני צרכים חיוניים על הפרק: היה צורך לשלוח לאי רופאים, אחיות ומדריכים מארץ־ישראל, שיטפלו באנשי המחנות, וצורך להוציא מתוכם לפחות חלק מפעילי העלייה, כדי להעלותם שוב על הספינות. היה דרוש אדם שיוכל לעסוק בשתי המשימות בעת ובעונה אחת. בישיבה משותפת של מטה הפלמ"ח וראשי המוסד לעלייה ב' העלה מישהו את שמו של שיבר.

“אמרנו: ניגש ונשאל את שיבר. הוא היה גר בכיכר מסריק. לא היה לו טלפון ולא הודענו על בואנו מראש. פשוט נכנסנו. הוא היה בבית, ואנחנו הסברנו לו במה העניין. הוא לא אמר: אם אקבל פקודה, אסע. הוא הבין את חשיבות העניין. לא היה צורך בפקודה.”

השתחררתי, חזרתי הביתה, סגרתי את הפרק הקרוי שירות בצבא הוד־מלכותו, ופתאום דפיקה בדלת. מי נכנס? אורי ברנר עם שני אנשים מהמוסד לעלייה ב‘. אחד מהם היה צבי יחיאלי מגבעת־חיים. לשני קראו משה’לה. עד היום אינני יודע את שם משפחתו. אבל הוא היה ’מספר’. ובכן, הם באו, ואני ראיתי שהקטן הזה מסתובב לו כמו מפיסטו כאשר בא בפעם הראשונה לבקר את ד"ר פאוסט. שאלתי ’מי אתה?’ ’שמי משה’לה. לא שמעת עלי?’ אמרתי: ’לא’. – ’סימן שאתה לא מארץ־ישראל.’

אורי ברנר דיבר ביושר, כדרכו. הוא היה אז סגן מפקד הפלמ"ח, והוא אמר לי: שתי אניות כבר נמצאות בקפריסין, שתיים בדרך לשם. יש שם 6,000 איש, כל אנשי ההעפלה ועוד 14 גויים. מוכרחים להוציא אותם. אמרתי: ’אז מה?’ – ’אחרי מבצע רפיח – אתה האיש לזה. הג’וינט סיכם דברים עם הסוכנות וקיבל גם אישור מהבריטים לצאת עם משלחת רפואית־סוציאלית לקפריסין, כדי לעזור למעפילים, והם מוכנים לקחת אותך כרופא. אבל, כמובן, יהיו לך תפקידים נוספים שתצטרך למלא.’ שאלתי: ’מתי?’ ואורי אמר בשקט: ’מייד.’ שרה הבינה שאי־אפשר להסתלק מזה. היא רק אמרה: אולי תדחו את זה ליום־יומיים? והם ענו, שזה תלוי בזמן יציאת המשלחת.

יצאנו באניה, או ליתר דיוק, סירה, שנסעה 24 שעות מחיפה לקפריסין. לא היה לי ברור איך אני אוכל לעשות את מה שהוטל עלי, אבל החלטתי לסמוך על נסים ועל הרפואה. וכאשר באנו לאי והגעתי למחנה, את מי אני פוגש? את מייג’ור מוריס, שהכרתי אותו ממצרים. שם הוא חיזר אחרי אחת האחיות, שהיתה באוהל שלי – היו אוהלים של 40 מיטות, והיא היתה האחות האחראית. מותר היה לה להזמין קצין לשתות תה בשעות העבודה רק בהסכמת מנהל המחלקה, אז היתה צריכה לשאול: `Could I have your permission to have major Morris for a cup of tea? אחרי שנתתי לה ’קארט בלאנש’, ואמרתי, מתי שתרצי, את לא חייבת לבקש את רשותי – אז נהיינו ידידים עם מייג’ור מוריס; הוא היה מיחידה קרבית, אבל שכב בבית־החולים כחולה וכך הכיר אותה. כאשר באתי לקפריסין הוא היה עוד בצבא הסדיר. שאלתי אותו, איפה האחות פַאני שחיזר אחריה במצרים, והוא צחק ואמר לי, שזו בינתיים אשתו והוא עכשיו סגן מפקד המחנה של המעפילים. אמרתי: ’אני באתי לכאן לסדר את הצד הרפואי.’ – ’מצויין. לא יכול להיות טוב יותר. תקבל את כל העזרה.’ טוב, אז ידעתי שיש לי כבר דלת פתוחה. אבל דלת פתוחה זה לא שער פתוח.

בערב בואה של המשלחת נערך באחד האוהלים מפגש עם הארץ־ישראלים במקום. ד"ר שיבר סיפר על הנעשה בארץ (כי עד אז היו אנשי קפריסין מנותקים לחלוטין מן העולם), מסר דרישות שלום, הישרה סביבו בטחון. עלתה השאלה, אם על חברי המשלחת לגור במחנה או בבית־מלון בפמאגוסטה. ההחלטה היתה: במחנה, עם המעפילים, באוהל.

שדה של אוהלים לבנים, חמישה מחנות בשורה ומספריהם 55 עד 59, לפי מיספור הצבא הבריטי, וכל מחנה מיועד ל־2,000 איש. משני הצדדים מחנות של הצבא הבריטי, מצד אחד הים, ומסביב גדרי תיל כפולות וקונצרטינה של תיל ביניהן. כל 25 מטרים, פנס המאיר את השטח. במרחקים יותר גדולים, מגדלי שמירה עם זרקורים. ליד כל שער ניצב משמר, ומשמרות ניצבו בדרך לפמאגוסטה, מרחק שלושה קילומטרים. שוב מצאו את עצמם יהודי אירופה במחנה־ריכוז – הפעם בלי עינויים ובלי אימת מוות. הוצאות ההחזקה שולמו על־ידי ממשלת המנדט. השמירה היתה מוטלת על הצבא החונה באי, וההחלטה הרשמית היתה לחלק מנות מזון כמו לשבויי מלחמה – 60 אחוז ממנות הצבא הרגילות.

מצד הבריטים, זה היה נסיון להפסיק את העלייה הבלתי־חוקית על־ידי החזקת אנשים בתנאים רעים – ברעב, בלי חופש, מאחורי גדרות תיל, שהם זוכרים אותן מגרמניה – עד שיימאס להם.

האנשים היו רעבים, וההוראה היתה להשאיר אותם רעבים. מנת הלחם שנתנו לבחור מפולניה או מרוסיה הספיקה לו בקושי לארוחת בוקר שנייה. הלחם היה מלא ירוקת מבפנים. רק את הקרום החיצוני היה אפשר לאכול. האנגלים עשו זאת בכוונה. הם רצו שהעולים יתמרדו, יחזרו לאירופה, יגלו מי הם מובילי הספינות. הרעב נהפך לבעיה מציקה. ניסינו לקנות לחם באמצעות הג’וינט, אבל הבריטים לא הרשו. מה לעשות? איפה משיגים לחם?

נקלענו לתוך מחנה גועש ומאיים. היה איתנו מורה ירושלמי בשם שלמה, בחור מפולפל שהיה חייל בבריגדה, והוא מצא בין המעפילים חבר נעורים, וביחד טיכסו עצה איך להפוך חוסר לחם לשפע. במנות שהאנגלים היו מספקים למעפילים היו כלולות גם שש סיגריות ’גולד פלייק’ ליום. השתלטנו על הסיגריות של הלא־מעשנים והחרמנו אותן לקופה משותפת.

היה לי ’פס’, אפילו שניים, יכולתי לצאת, אבל איפה קונים לחם? נסעתי בערב לפמאגוסטה, היה שם באר שנקרא ’מוסקו־באר’, וזה היה מקום מפגש של השמאלנים. ושם פגשתי את קורפורל קוסטה, שהיה פעם חולה שלי בימי המלחמה, מהרג’ימנט הקפריסאי. החבר’ה האלה עשו כל מיני קונצים כדי לא להילחם. זאת אומרת, לפני שהיו צריכים לצאת למדבר המערבי, להחליף יחידה, השאירו לפנות ערב אוכל לעמוד בחום המדבר, ועד חצות צמחו על זה חיידקים. אכלו את זה והתחילו לשלשל, כמעט עד מוות, ועד שגמרו, נגמרה גם המלחמה.

קוסטה זכר לי את הטיפול. אמרתי לו: ’קוסטה, יש לי סיגריות ואני זקוק ללחם.’ קוסטה אמר רק: ’יֵס סֶר, סמוך עלי.’ הוא היה מבריח למחנה תרמילים מלאים לחם טוב, טרי, כיכרות עגולים. איך הערים על השומרים, אינני יודע. אולי שירת את החיילים בדרך אחרת, תיווך להם בחורות. הוא היה מלך שם. היתה לו מונית, ואיך שלא יהיה, הוא הרוויח מהעסק. אבל גם אנחנו. פתאום היה לכולם לחם בשפע. האנגלים אמנם הבחינו בכמויות הגדולות של הלחם המסתובבות במחנה, אבל הם לא תפשו, שהם עצמם סייעו לקנייתו. הם הכריזו על קיצוב בלחם בכל האי, אך לשווא – ה’גולד פלייק’ התגבר גם על הקיצוב.

נוכחתי שוב לדעת, שקשרים אמיצים עם חולים עשויים לעזור במשימות רבות. בקפריסין הסתובבתי ממש כאילו הייתי אזרח האי, כי כל הרג’ימנט הקפריסאי, החל במייג’ור – שלאשתו באמת היה פוליו וטיפלתי בה והבריאה לחלוטין – ועד אחרון הסמלים היו לי ידידים.

ארבעה זוגות לאוהל וביניהם רק מחיצת בד, בתי־שימוש משותפים, מרחצאות משותפים ללא תיקרה. חוסר פרטיות, מחסור במים, מחסור בבגדים, שנרקבו בבטן האניה, מחסור בתרופות, נשים בהריון, אמהות עם תינוקות, ילדים ללא הורים, חלומות זוועה חוזרים, ילדים עם מחלות עור מתנאי התברואה הקשים בספינות, שחפת, מחלות מעיים – כל המכאובים של הגוף והנפש והתקופה זעקו למרפא.

הייתי משרתם של שני אדונים. הייתי חייב לעסוק ברפואה. כבר היו שם 6,000 איש מחמש אניות – ’יגור’, ’הנרייטה סולד’, ’ארבע חרויות', ’כ"ג’ ו’כתריאל יפה’ – ובתוכם 500 ילדים, כולם במחנות קיץ, בצפיפות נוראה, והיות שזה היה ספטמבר ועוד לא היה קר, חתכו אנשים את פנים האוהל ותפרו מזה בגדים. על החורף לא חשבו. יחד עם שתי אחיות ותיקות, מאחד המחזורים הראשונים של ’הדסה’, בסיוע רב של נציגת הג’וינט, הגברת פסמן, ושל הגברת בלוך, עובדת סוציאלית ותיקה, יכולנו ליצור שירות רפואי. אחר־כך סידרנו בית־ילדים. בלילה אחד הוצאנו את התינוקות וריכזנו אותם במבנה כדי שנוכל לטפל בהם.

לא היה קל לשכנע את האמהות. ובלילה הראשון בכו כל התינוקות, והאמהות עמדו מתוחות סביב הביתן בעל גג הפח העגול, אבל לא ניגשו. לאט לאט נרגעו כולם, התינוקות, האמהות, האחיות. אבל הימאים היו חסרי מנוחה.

אהרן זאב, קצין החינוך הראשי של ה’הגנה’, הגיע לקפריסין מצוייד בתעודה מטעם הג’וינט, כדי לחזק את כוח העמידה הנפשי של העולים, שיצאו ממחנות ונכנסו למחנות. כאשר בא בשעת אחר־הצהריים למחנה קראלוס, נתקל סמוך לשער בד"ר שיבר ובקבוצת עובדים, שהעמיסו אשפה על מכונית־משא צבאית. “מה זה?” שאל את שיבר, כולו פליאה. “זאת דוגמה,” השיב שיבר. “העולים אינם מנקים את המחנה, ואנחנו נותנים להם דוגמה אישית.”

הבעיה היתה, שהבטיחו לגויים, 14 איטלקים וספרדי אחד, בעלי הספינות ובעלי המקצוע, שתוך ימים אחדים הם יחזרו. אבל זה נמשך שבועות ולא זז. והגויים האלה התחילו לקלל; ולא רק לקלל; היה פחד, שהם יבואו לאנגלים ויגידו: אנחנו לא שייכים לעסק, תנו לנו לצאת. ההוראה שלי היתה לעשות בשבילם הכל. מה יכולתי לעשות? להביא משקאות. ואם גוי משתכר, אז יש בעיות במחנה. ושוב פחדנו. אם כן, החלטנו שצריכים למצוא דרך לצאת. אבל כל הגדרות היו שמורות.

שמעתי שיש במחנה חולי שחפת. טענתי, שאני צריך לקחת אותם לניקוסיה לבית־חולים של הצבא הבריטי ולצלם או לשקף את כולם. נגלה למי יש שחפת. כל אחד טען: אני בא מסנאטוריום, אני צריך לקבל מנה כפולה של אוכל. אמרתי לבריטים, שאינני יודע למי כן לתת ולמי לא – מוכרחים לשקף. ואז הם הסכימו ונתנו לנו לצאת עם ליווי נשק, אבל ידעתי, למרות ליווי הנשק, שהחבר’ה שצריכים להסתלק, יסתלקו. אבל אף יהודי מבין משפחות הפרדסנים היהודיות שהיו באי לא רצה לתת להם מחסה. והייתי צריך איכשהו להחזיר אותם למחנה.

גיליתי שבהרים עבד איש מטעם ’סולל בונה’, ואשתו היתה תלמידה שלי במחזור הראשון של אחיות ב’בילינסון’, גאולה, בת כפר־יחזקאל. אמרתי: גאולה, בואי, וגאולה באה. שאלתי: את מוכנה? והיא ענתה: איזו שאלה?! אז כבר היתה לנו כתובת אחת להחביא אנשים, כי להסתובב בעיר היה מסוכן. האנגלים חיפשו מאוד.

אחד הראשונים שברח, אחרי שיצא כמלווה עם קבוצת ילדים לרחיצה בים (שהבריטים אישרוה אחרי הפצרות חוזרות), היה שמואל ינאי, המכונה סמק, שארגן את עליית מעפילי “הנרייטה סולד” ביוון. נקבע, שאחרי הבריחה יפגוש את ד“ר שיבר באחד מבתי־המלון בפמאגוסטה. כאשר בא סמק, לבוש חליפה ועניבה כמנהג אנשים מכובדים באי, כדי לא לעורר תשומת־לב, היו כל אורחי המלון בבגדי־ים ובבגדי נופש. ד”ר שיבר קיבל את סמק בשלום קולני, כאילו היה תייר, ואמר לו: בוא, נחליף בגדים, ניכנס לים. ניסו לשוחח על מרפסת המלון, בים, בחדר המלון בעל הקירות הדקים, ובכל מקום דיבר ד"ר שיבר בקולי קולות. סמק, שהראה סימני עצבנות גוברים, ניסה ללחוש לפי מיטב כללי הקונספירציה. “זה לא יעזור,” אמר לו שיבר “תצטרך לדבר בקול. אני לא שומע.”

אבל עד שלא באו שורה פישמן וגרישה שיינקמן מכפר־גלעדי, עניין הבריחה לא זז. הספינות שהשיגו היו צריכות להתקרב בלילה אל קירבת המחנה. התפקיד שלנו היה לחתוך את הגדר ולהוציא את האנשים, מרחק כ־500 מטרים מהים, להבטיח שהם יועלו לסירות, ולחזור. ופה היתה השאלה, איך עושים את זה. השתמשנו שוב בכוחה של האהבה, כמו עם הסוס בכפר־ויתקין. החלטנו לבחון מה כוחו של חייל העומד על המגדל עם פרוז’קטור, אם בקירבתו תרקודנה בחורות בביקיני, או יותר מזה – אם זוג יתעלס, אבל ממש, כמו בתיאטרון מודרני: האם יוכל לעמוד בפני הפיתוי. והוא לא עמד. ארגנתי את זה, והנעשה לאור הפרוז’קטור סיקרן מאוד את האיש. פירוש הדבר היה, שחלק מהגדר היה בחשיכה, ובחלק הזה היה אפשר לעבור. כל זמן שהזוג החזיק מעמד, זה היה בסדר.

כך הוצאנו את אלה שצריכים להעביר אניות, את הגויים, וגם אנשי פלמ"ח. אבל אי־השקט במחנות נעשה חמור יותר ונשארנו עם עדה סוערת, כי כאשר אתה שֹבע אתה כבר מתחיל לבעוט: אני לא רוצה להיות מאחורי גדר־תיל; הבטחתם לנו להביא אותנו ישר לארץ־ישראל; איפה ההבטחות? זה נעשה מרדני יותר ויתר.

ואז נתגלו כמה מקרים של טיפוס־הבטן. הבאתי אותם לניקוסיה. שם היה רופא אנגלי מאוד בשם צייטלין, יהודי ליטאי, וביקשתי ממנו הודעה ברגע שיש אישור לאבחנה. הפאתולוג הראשי של הכוחות הבריטיים במזרח־התיכון ישב בקאהיר ושמו היה נפתלי, יהודי מגלאזגו. כתבתי מכתב רשמי – כי אני הייתי בחופשת־שירות, זאת אומרת, למעשה יכולתי לקרוא לעצמי עוד שישה שבועות מייג’ור במילואים – וסיפרתי לו שיש פה מגיפה של טיפוס הבטן ושהייתי אסיר תודה אילו היפנה לכך את תשומת־הלב הממונים.

הבריגדיר בקאהיר, שהיה מומחה למחלות פנימיות, היה גם הוא ידיד שלי, לויד רסבי. כתבתי גם לו, והם באו מקאהיר והראיתי להם: אין ביוב, לא במחנה ולא בפמאגוסטה, ואם תפרוץ מגיפה, הקפריסאים ייצאו מגדרם. שקלנו יחד מה לעשות ובאנו לידי סיכום, שאני מוכרח לנסוע לארץ־ישראל וללחוץ על המימשל, שיחלקו סרטיפיקטים גם בקפריסין, וללחוץ גם על הנהגת הישוב, בוועד הלאומי ובסוכנות היהודית, שילחצו הלאה. נפגשתי עם הרב ברלין – בן־גוריון לא היה בארץ – עם זיאמה אהרונוביץ ועם גולדה מאירסון.

גולדה היתה המסוייגת מכולם. היא הזהירה אותי, שאם נפנה לבריטים ונבקש טובה זו, ישתמשו בחסד הזה כאליבי להגינותם. באתי מהמחנה וידעתי, שאם לא אצליח לשכנע, צפויה סכנה גדולה יותר לעלייה ב' מאשר הסיכוי לתת לנציב העליון להתפאר שאנחנו כפויי טובה. פעלתי, איפוא, על דעת עצמי בשם מארגני ההעפלה, בעזרת וולטר איתן, שתרגם את התזכיר לאנגלית טובה.

פניתי בתור קצין לשעבר בצבא הבריטי, והנימוקים שהבאתי היו, שהמחנה עומד לפני מגיפה של טיפוס־הבטן, בלי ביוב, בעיר שאוכלוסייתה אינה אוהבת את בריטניה, והנזק שצפוי משום כך לבריטים הוא גדול. הסתמכתי על הדו"ח שהגשתי בקאהיר והדגשתי, שעל־ידי פירוק המחנה סמוך לפמאגוסטה יש סיכוי לחיסול המוקד. קיוויתי שנימוקי ישכנעו, אבל סירבו להעניק לי ראיון עם הנציב העליון, סיר אלכסנדר קאנינגהם.

כתבתי למזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה־א"י, סיר הנרי גֶרני, שאם לא יתנו יותר סרטיפיקטים למעפילי קפריסין, תעבור המגיפה את גדרי התיל, יתחילו הגשמים וישטפו את הביוב שלנו, החיידקים יזהמו את המים בקפריסין ויהיה קשה. על סמך מכתב זה הזמין אותי המזכיר הראשי לפגישה במלון ’המלך דוד’ בירושלים. הסברתי לגרני, כי הבעיה העיקרית היא לאבחן אם זן טיפוס־הבטן הובא על־ידי המעפילים מהמחנות או שזה זן מקומי, שממנו נדבקו בקפריסין. המזכיר הראשי הרגיש שהמצב מסוכן, ובערב הודיע הרדיו, שהנציב העליון החליט לחלק 750 סרטיפיקטים לחודש לאירופה ו־750 סרטיפיקטים לקפריסין. כאשר חזרתי למחנה נחשבתי למעין גיבור לאומי.

אם היתה כאן התערבות במדיניות ההנהלה הציונית בירושלים ואם באמת הזכיר הנציב העליון את העניין וציין כמה אנחנו כפויי תודה – אינני יודע. מכל מקום, נדמה לי שהשיקול שלנו בתוך המחנה, על חלוקת הסרטיפיקטים בין אירופה לקפריסין, היה נכון. הסדר זה נשאר קיים עד הסוף. וכך התחילו המחנות בקפריסין להתרוקן. זה היה כבר סוף 1946.

חזרתי הביתה כשבאה בידיעה על התרסקות האניה ’רפיח’.


13. ברֶנדי מֶדיצינַל    🔗

ד"ר שיבר המשיך לעסוק בענייני קפריסין גם אחרי שובו לארץ. מקיפי, מפקד מחנה המעפילים באי, המשיכו להגיע פתקים עם בקשות לסיוע. כאשר היה בירושלים לשם טיפול בבעיות אנשי קפריסין, נמסרה לו הידיעה, שספינת המעפילים “נסינה”, שהוענק לה השם “רפיח”, ועל סיפונה 826 איש, טבעה לאחר שהוטלה אל הסלעים ליד אחד האיים היווניים. שמונה אנשים ניספו, 26 נפצעו ורוב האחרים נמצאו מחוסרי צידה ומחסה על אי זעיר בשם סירנה.

גולדה מאירסון הצליחה לרכך את לב האנגלים, והנציב העליון לארץ־ישראל הביע נכונות לשלוח מטוסים ולהצניח מצרכים חיוניים לשם הצלת האנשים ממוות. באיזור הים־התיכון שרר מזג־אוויר סגרירי וגשום, ועמדה השאלה, מה בעצם יש לשלוח לניצולים. כל אחד נתן עצות וההתרגשות היתה גדולה.

מתוך זה שאני הייתי חייל, ידעתי מה שהאנשים באמת צריכים – שמיכות וקוניאק. אבל איך מעבירים קוניאק? אספנו דמישונים, בקבוקים שסביבם סל של קש, של שלושה ליטרים, של חמישה, מילאנו אותם בקוניאק ועטפנו אותם בשמיכות. יותר מ־100 בקבוקים כאלה. אמרנו: אם נזרוק את זה, האנשים יתחממו. הוספנו גם שוקולד, שהוא קומפקטי, היות שעל הספינה היו גם הרבה ילדים, וצירפנו גם בגדים ותרופות.

האנגלים היו מוכנים להצניח גם את ד"ר שיבר, אך הוא לא ראה טעם בדבר, בעיקר נוכח חוסר נסיונו המוחלט בענייני צניחה. ואז הסכימו האנגלים להטיס לרודוס משלחת של שישה אנשים, שלושה רופאים, מתורגמנית יוונית, אחות ואיש משרד החוץ. אבל איך מגיעים בליל עוצר מירושלים לשדה־התעופה בתל־נוף?

גם כן בעזרת קוניאק. אלימלך צלניקר, שהיה נהגה של גולדה, אמר: ’דוקטור, אם ניקח קוניאק משובח בן 100 שנה, ולכל שוטר שיעצור אותנו בדרך ניתן לשתות מהקוניאק, הוא יגיד: ’תעבור'. וכך הגענו באמת לתל־נוף. עלינו על אוירון מסוג ’דקוטה’ ואחרי שלוש שעות הגענו לרודוס.

אחרי בואם לעיר רודי שבאי התברר, ששתי משחתות, אחת יוונית ואחת בריטית, כבר יצאו לאי סירנה, אבל יש קושי בהעלאת הניצולים על סיפונן, כי הים סוער מאוד. הוחלט לשלוח לאי גם סירת־פלישה, כדי להעביר את האנשים מן החוף למשחתות, ועל חברי המשלחת היה לצאת בסירה זו. הים המשיך לסעור, וכל חברי המשלחת סבלו מטלטולי הגלים. רק למחרת צאתם, בשעות הצהריים, נראתה קבוצת איים, שעל אחד מהם היו המעפילים אמורים להימצא.

על אי אחד לא מצאנו דבר. בַּשני, עדר כבשים. על השלישי שני רועים יוונים, אשר כיוונו אותנו לאי רביעי, הגבוה מכולם. שם היה תושב יחיד באי, יווני זקן, שדרש קודם כל שישלמו לו תמורת 12 הכבשים מעדרו שנשחטו בידי המעפילים. אבל כאשר התחלנו ללחוץ אותו אל הקיר, הוא הודה, שכבר שילמו לו.

האי היה צחיח לגמרי. מקומות מחסה לא היו בו. כאשר עלו ניצולי ’רפיח’ לחוף, רטובים עד לשד העצמות ורועדים מקור, חפרו בידיהם מחילות ותלשו עשב כדי להתכסות בו. בעת בואה של המשלחת לאי כבר היו הניצולים על סיפון האניות. הן העבירו את הפצועים לרודוס, ואת כל השאר לקפריסין.

ברודוס נאמר לשיבר מפי אנשי ’רפיח’, כי הגאולה באה עם הקוניאק. “זה חימם אותם, וגם השמיכות, והיה שמח. ממש הילולה. כי זה הספיק להם עד שבאו שתי האניות.” בדרך חזרה לרודוס שוב נקלעה ספינתם של אנשי המשלחת לסערה. החבלים נקרעו והמכונות ניזוקו.

הגלים שטפו והציפו מדי פעם את הסירה השטוחה. משדר לא היה לנו. עם בוקר נכנס הקפיטן לתא ובפיו הבשורה, שעלה בידו להכניסנו למפרץ האי סקופולי ושפה הוא ינסה לתקן את המכונות. אחר־כך יהיה עלינו לחכות למזג־אוויר נוח יותר. נחנו באי, שחטנו כבש וסעדנו את לבנו, ורק ביום ו', ארבעה ימים אחרי צאתם מן הארץ, חזרו חברי המשלחת לרודוס. שם גילו, שהאנגלים חששו לגורל ספינתם, אם כי לא טרחו לברר את מקום הימצאה. כן הוגד לנו, שאת דרכנו ארצה נצטרך לעשות בכוחות עצמנו, כי שליחותנו הסתיימה. טענה זו נתקבלה גם על דעתנו. גם אנגלים היו מחכים אז שבועות לטרנספורט.

שיחק להם המזל וספינה קטנה, שהיתה בדרכה מאתונה למצרים, הסכימה להוביל אותם עד קפריסין, אבל עד ששיבר הצליח לחזור מקפריסין לארץ עברו חודשיים.

שיבר שב לארץ־ישראל וחיפש מקום להיקלט בו. הרי כאשר עזב את “בילינסון” כדי להתגייס לצבא הבריטי, עשה זאת ללא הסכמת הממונים עליו.

ד"ר הלר לא רצה בי כעוזר, כי יתכן שהתבגרתי בשבילו והוא העדיף לעבוד עם עוזר יותר צעיר, אם לא בשנים, אולי בנסיון רפואי. אך הוא הפריש לי כמה מיטות ממחלקתו, כדי שתהיה לי מחלקה פנימית מקבילה. הייתי אסיר תודה, מפני שלבי לא נמשך לעבודה פרטית וגם לא לעבודה במרפאה. הרי רופא לבדו עם חולה, זה פרק די מסובך. באיזו מידה המחשבות הנכונות באות ליחיד ובאיזו מידה כשהוא מוקף עוד רופאים. ומה שהקדוש־ברוך־הוא אמר לאדם הראשון לגבי האשה, זה נכון גם לגבי רופא מול החולה.

אם כן, נקלעתי מחדש לבית־החולים, אבל הקשר ל“הגנה” והקשר לקפריסין נמשכו. הרי למעשה עמדנו ערב מאורעות, שכל אחד שחוש שישי לו הבין שהם מתקרבים. אבל ניסיתי לחשוב שאולי כבר ’מספיק להתנדב’, כפי שאמרה שרה. חששהּ היה, שאני ארד ברמה כרופא, אם אני אהיה נתון כל הזמן לתביעות לעבודה מחתרתית או ציבורית. היה בזה מן התביעה הנכונה, כי רפואה היא תורה שיש לעסוק בה יום ולילה.

חזרתי לעבודה בבית־החולים במלוא ההתלהבות, קודם כל כדי להוכיח, ששתי מחלקות קטנות יותר, למרות שלכאורה החזקתן יותר יקרה, הן זולות יותר. הוכחתי, שקלטנו כפליים חולים על אותו מספר מיטות, וכעבור רבע שנה וחצי שנה הוצאתי דו"ח כדי להצדיק את קיומי בפני מרכז קופת־חולים – הנה, אני לא גרמתי לכם שום הפסד בזה שנוסף עוד רופא, כי מחלקות גדולות קשורות בשהייה יותר ארוכה.

אבל באמת זו היתה רק אפיזודה, מפני שלא נתנו לי מנוח. כבר באמצע 1947, כל פעם היו בעיות בענייני קפריסין, בקליטת אנשים שבאו משם.

בין מעפילי “יגור” היו גם שלוש חברות מהולנד, יו, אלזה וקיטי, ניצולות השואה, שלמדו בהולנד את מקצוע האחות. שיבר רתם אותן מייד לעבודה במחנה, וכשעמדו לעלות לארץ בין מקבלי הסרטיפיקטים הראשונים נתן להן מכתב ליווי, רשום על כרטיס הביקור שלו:

לכל החברים שלי, במשקים ובבתי־חולים בארץ־ישראל, אלה שלוש אחיות מהולנד, אשר עבדו אתי בקפריסין. הן מסיירות עתה בארץ לפני התיישבותן במקום קבוע. הן ראויות לקבלת פנים חמה.

בתודה שיבר.

איגרות־ליווי מלכותיות דומות קיבלו גם אחיות ופעילי קפריסין אחרים, לעיתים בתוספת מכתבי המלצה אישיים לידידיו ומכריו של שיבר בארץ, לסייע להם במציאת עבודה. כאשר ביקש ממשה ברכמן, מקיבוץ גבעת־ברנר, לעזור לתושיה אפשטיין, מעולות קפריסין, שהיתה אחראית שם למרפאה שטיפלה ב־1,600 נפש, הוסיף בתחתית המכתב, אחרי ציון כל מעלותיה: “חבל שהיא עומדת להתחתן. אחרת הייתי מכניסה לבית־ספר לאחיות. אבל החתן אינו רוצה לחכות שלוש שנים.”

וכאשר תושיה הסתובבה בארץ חודשים רבים בלי עבודה ובלי סיכוי לדירה, המשיך שיבר להפציר בכל המוסדות שעסקו בקליטת עלייה: הרי לא יתכן שכזה יהיה שכרו של אדם, שלא נסוג לד' אמות של אוהלו במחנה, אלא שירת בנאמנות וללא תגמול את אחיו לגורל. “אני מרגיש שזה עוול קשה לפרט ונזק לכלל. אני מבקש בכל לשון של בקשה לקחת בחשבון את שירותה בעבר ולתבוע ממוסדות הרפואה להעסיקה וגם לעזור לה בדירה,” כתב למרי יציב, במחלקה לקליטת עולים של ההסתדרות, וסיים “בברכת ציון והעפלה, ליצה.”

גם למעפילי קפריסין, בדומה לאנשי כפר־ויתקין, לתושבי עמק חפר, לחברי הקיבוצים בעמק יזרעאל, נשאר רופא אישי, שאליו יכלו לפנות ללא היסוס בשעת צרה. אחת ממעפילות קפריסין, שרה אמס, הובאה לארץ לפני שהגיע תורה לעלות, משום שהיתה בהריון וסבלה מפסוודו־הֶמופיליה, נטייה לזיבת דם מחמת אי־קרישתו. בעלה נשאר בקפריסין, והיא הגיעה לארץ לבדה, בת 20, פליטת השואה, וילדה את בנה בבית היולדות “מולדה” שעל הר הכרמל. אחרי הלידה קיבלה טרומבוזה בשתי הרגלים ואושפזה במעון לאם ולילד בכפר־סבא. אך שם פרצה מגיפה בין התינוקות, וכל תושבי המעון פונו. את שרה אמס ותינוקה העבירו לבית־החולים “בילינסון”. אולם לא רצה בה איש. למחלקת היולדות לא היתה שייכת, ואת התינוק לא היו מוכנים לקבל במחלקת הילדים, שמא נדבק במגיפה בכפר־סבא וידביק את כל האחרים.

“כאשר דנו הרופאים ביניהם מה לעשות איתי, יצא ד”ר שיבר מהמחלקה הפנימית, שמע את השיחה ואמר: ’אני לוקח אותה אלי.’ הוא שיכן אותי בקאבינט שלו, מאחורי פרגוד, ואת התינוק העמיד בסל על שולחן הכתיבה שלו עד שהיו בטוחים שהוא בריא. כיוון שלא הייתי מסוגלת לזוז, הוא היה רוחץ את התינוק, על שולחן העבודה שלו עשה לו אמבטיה, והוא דאג שהאחיות מן המחלקה יביאו לו אוכל. כשראו שהתינוק בריא ולקחו אותו ממני למחלקת הילדים, היה מביא אותו אלי, להראות לי אותו.

"נשארתי ב’בילינסון’ הרבה חודשים. לידי שכבה בחורה מאיטליה עם גבס על הצוואר. לא היה חג, לא יום־טוב, פסח, פורים, שלא הביא לנו ממתקים, עוגיות, עשה לנו שמח. הוא היה לי כמו אבא, חבר, אח. פעם, בימי אביב, ראה אצלי תפוחי־עץ, שהביאה לי אחותי, גם היא עולה חדשה, והוא אמר אז: “תפוחי־עץ אוכלים הפועלים בארץ־ישראל רק אחרי אחד במאי, כי עד אז הם יקרים מדי; בגזר יש אותם הוויטאמינים.’ אבל כשבאתי אליו למחרת אחד במאי לבדיקה, הוא הכין בשבילי סל של אגסים ותפוחים, כי זכר את מה שאמר לי.”

בין שאר המשימות שד"ר שיבר לקח על עצמו בשובו מקפריסין היה הנסיון לשכנע את המוסדות הלאומיים, את גזבר הסוכנות, את ראשי קופת־חולים לא להפלות בין חולים לבריאים בין המעפילים שהגיע תורם לקבל סרטיפיקט, אלא להעלות גם את החולים ולאשפז אותם בארץ.

לא נענו לי, והנימוק היה, שפשוט אין מיטות כדי לקלוט 100 חולים, ואלה באמת נשארו לדאגת הבריטים בניקוסיה.

אם לפני התגייסותו לצבא הבריטי התקשה שיבר לקבל על עצמו מסגרת בעלת כללים נוקשים, אחרי שובו ל“בילינסון” התקשה שבעתיים. הוא לא אהב מסגרות שבהן נקבע מה מותר, מה אסור, מה מקובל ומה לא מקובל. היחסים בין שיבר ובין מרכז קופת־חולים, שמעולם לא התנהלו על מי מנוחות, הלכו והחריפו. מאז ראשית עבודתו לא היה מוכן לקבל ללא עוררין את נהלי קופת־חולים, שהאנשים הקובעים בה לא היו הרופאים, אלא הפקידים. הוא התרעם על כך, שאין מקבלים חולה לטיפול, אפילו הוא זקוק לו מאוד, אם אין בידו פנקס מסודר ובו כל הבולים, להעיד על תשלום חודשי סדיר.

במידה רבה של הקלה קיבל מרכז קופת־חולים את נכונותו של ד“ר הלר להתחלק עם שיבר במחלקה הפנימית של “בילינסון”. ההסדר היה, שהמחלקה תפולג למחלקת גברים ומחלקת נשים, ואחת לחצי שנה יתחלפו הרופאים במחלקותיהם. אבל כפי שכתב משה סורוקה, באוקטובר 1946, לד”ר מאיר, המנהל הרפואי של קופת־חולים, ששהה אז באירופה, “בעוד מנסים אנו לישב רגע בשלווה – בא שיבר (אל תקרא שיבר סתם, אלא אשתו בדמות שיבר) ומציג תנאי: לגור בתל־אביב, מתוך בטחון גמור שידאג למחלקה כאילו היה גר בבית־החולים. המרכז דחה לפי שעה את דרישתו, כדי שלא לפתוח פתח לאחרים.”

בינתיים צצה הצעה שד“ר שיבר יקבל על עצמו את ניהול בית־החולים בעפולה, והוא אף הוזמן לשם כך לשיחה במרכז קופת־חולים. “והשיחה היתה גלויה וטובה והבהירה לנו את הכל,” כדברי סורוקה. “הוברר לנו, שהצעת עפולה אינה מעשית בשבילו, כי ד”ר שיבר רוקם לו חלומות או הזיות, שאפשר טובים הם, אך אינם ניתנים להגשמה. הוא מוכן ורוצה לילך לעפולה, אם יחליפו, יחד עם כניסתו, את מנהלי המחלקות שם, כלומר, אם תינתן לו אפשרות ליצור חבר רופאים מעור אחר, מתוך חבריו לעבודה. ואז היה רואה בכך מקום להפצת תורה חדשה והיה יוצר חטיבה רפואית כמו הסוג של בית־החולים ’בילינסון’ בשעתו.”

כיוון ששיבר נוכח לדעת, שהדבר אינו ניתן להגשמה, בחר במחלקה ב“בילינסון” וביקש את הסכמת המרכז לגור מחוץ למקום. “יתר על כן, הוא גילה לנו סוד, שכבר ידענוהו קודם, שגם ד”ר הלר וחבריו מתכוננים לעזוב את חצר בית־החולים, והוא, שיבר, ממליץ מאוד שלא נסתבך איתם ושניעתר לתביעתם. כך, סבור הוא, ניתן לאנשים להחליף רוח, להתרענן וליצור אווירה חדשה ביחסים שבינם לבין עצמם ובינם לבין המוסד. שיבר, כאחד מדיירי החצר, מסביר לנו, שהדיור המשותף בחצר אחת סגורה, במשך עשר שנים, עם ילדים המתבגרים והולכים, סופו מביא לידי ניוון מסויים ומעלה טרדות שלא רבים יכולים לעמוד בהן."

למרכז קופת־חולים באה הצלה זמנית הודות לשליחות שיבר לקפריסין, אך השיחה הותירה מקום למחשבה: “אם כי הייתי מן התקיפים בעניין הדיור במקום – וכך גם בשיחה עם ד”ר שיבר – נדמה לי, כי יש טעם כלשהו בדבריו ואין מירוץ החיים מניח לנו להיות עקיבים עד כדי עיקשות לי ישנה הרגשה, שלא נוכל לעמוד בתביעות אלו אם נרצה לשמור על שלום בית־החולים (מבחינה רפואית) ועל הישארותו של ד"ר שיבר בחבר העובדים. “גם ד”ר מאיר, בתשובתו לסורוקה, היה בדעה, שהמגורים בחצר בית־החולים אינם יכולים להיות עקרון מקודש, כמו, למשל, איסור כל פראקטיקה פרטית. “אם יהיה לחץ, לא נוכל לעמוד נגדו, במיוחד שאנו, אנשי המרכז, חיים חיים אינדיבידואליים וחסר לנו הכוח המוסרי לתבוע מאחרים לחיות אחרת. אבל גם כן צריכים להיות סייגים: רק למנהלי מחלקות מותר לגור בחוץ. האסיסטנטים ויתר הרופאים חייבים לגור בחצר.”

אך גם האיסור על פראקטיקה פרטית לא היה עקרון מקודש בעיני רופאי “בילינסון”, כפי שהוברר מתזכיר מפורט, ששלחו כעבור חודש, בנובמבר 1946, למרכז קופת־חולים. “סוף סוף אירע הדבר,” בישר סורוקה לד“ר מאיר: “רופאי בית־החולים ’בילינסון’ העלו בכתובים את כל אשר פיעפע בלבם במשך השנים האחרונות. קיבלנו תזכיר ארוך, כתוב על טהרת הלשון המדעית ולא בלי כשרון מדיני ותמציתי: מעבר לגור בעיר, זכות לפראקטיקה פרטית וזכות ל….אוטו, למוסיקה, לנסיעות, לתמונות וכיוצא בהן דברים, שבן המאה העשרים אינו יכול לוותר עליהם.” החתומים על התזכיר לא היו רק " הלווייתנים”, כלשון סורוקה, דהיינו הלר, רבאו ושאר מנהלי המחלקות, אלא גם הדגים הקטנים יותר כד"ר פלר ושיבר, אם כי השניים הדגישו, שאינם דורשים זכות לפראקטיקה פרטית לעצמם ושתמיכתם אינה אלא תמיכה בדרישת האחרים. סורוקה פירש את הצטרפות שיבר לתזכיר בכך שהוא קשור באלפי נימים אל הלר, מורו ורבו.

לא היה חידוש רב בתביעות הרופאים. רחשים ברוח זו התהלכו זה שנים בין רופאי קופת־חולים ובמיוחד ב“אוניברסיטת פתח־תקווה”, אבל עתה התעורר מאבק גלוי. סורוקה ייחס את הדבר להשפעת חיי המותרות מסביב ולרישום שהשאיר ביקור בארצות־הברית על ד"ר הלר: “הוא ראה מנהלי בתי־חולים ופרופסורים, החיים בנוחיות יתרה, עסוקים מעט ומשתכרים הרבה והילת כבוד ויקר עוטרת אותם – כפי שגם הכירו את הדבר בגרמניה.” הרופאים הצהירו שהשינויים עתידים להפיח רוח יצירה בעבודתם, לטובתם ולטובת המוסד, ולהוסיף להם עידוד וכוח, טענות שסורוקה ראה בהן הוכחה לכך שרופאי “בילינסון” “קופאים על שמריהם ונמצאים בתהליך ניוון.”

עם שובו של ד“ר יוסף מאיר ממסעו בארצות־הברית, החליט מרכז קופת־חולים, אחרי דיונים ממושכים, לא לאשר לרופאי “בילינסון” זכות לפראקטיקה פרטית (המדובר היה בפראקטיקה פרטית בבתיהם – איש לא העלה אז על הדעת חולים פרטיים בין כותלי בית־החולים), בעיקר מתוך פחד מפני התפוררות המשמעת האידיאולוגית של קופת־חולים ואולי גם מתוך קנאה במעמדם המיוחד של רופאי “בילינסון” בהנהגתו של ד”ר הלר. ד“ר רבאו פרש מקופת־חולים; הלר ושיבר המשיכו ה”בילינסון“, תוך מגמה להפוך את בית־החולים למרכז רפואי גדול, ובו יותר מחלקות ויותר ציוד משוכלל, לשם קידום הרפואה בארץ. לדעתם, היה למרכז רפואי מסוג זה עדיפות על המרפאות והמכונים למיניהם, שבהם השקיעה קופת־חולים את עיקר משאביה. הלר טען, שכל הרפואה מתרכזת סביב בית־החולים, ולכן חייבות כל המרפאות להיות קשורות לבית־חולים אזורי, היות שרופא היושב שנים במרפאה מנותק מן החידושים במקצוע. גישתו של ד”ר הלר נראתה בעיני תנועת הפועלים אליטיסטית ואנטי־פועלית, ודרישתו לבית־חולים גדול בעל 1,000 מיטות ויותר, שרק הוא יוכל לענות לכל הצרכים של הרופאים והחולים נראתה כשגעון גדלוּת.


14. ניתוח לאור פנסים    🔗

השירות הרפואי היה מראשיתו בתחתית סולם העדיפויות של ארגון ה“הגנה”, ולא משום שמפקדיו זלזלו בחיי אדם, אלא מפני שבמתן עזרה רפואית לנפגעים באימונים ובהתנגשויות עם הערבים, סמכו חברי ה“הגנה” על שירותי קופת־חולים וסניפיה ועל בתי־החולים של קופת־חולים ושל ארגון “הדסה”; בערים הגדולות התוספו לכך גם סניפי מגן־דוד־אדום שבמסגרתם נערכו קורסים לעזרה ראשונה. הסדר זה ענה על כמה צרכים בעת ובעונה אחת; הוא שימש מסגרת לגאלית תחת שלטון המנדט הבריטי, הוא חסך הוצאות והוא פתר במידת־מה את בעיית שיתוף הנשים בעבודת ה“הגנה”.

במרוצת השנים אורגנו קבוצות של רופאים, קיבלו הדרכה מקצועית צבאית, הוקמו מחסנים עם מלאי חירום של חומרי חבישה ותרופות, והורחבה רשת התחנות לעזרה ראשונה. בישובים הקטנים היה מובן מאליו, שהדאגה לעזרה ראשונה מוטלת על החובשת במקום. במאורעות 1936 גברה אמנם מודעות הישוב לחשיבות העזרה הרפואית במסגרת ה“הגנה”, אבל גם אחר־כך, בעת הפעולות היזומות בשנות ה־40, היה מדובר תמיד רק על טיפול ראשוני, על־ידי חובשים קרביים, שחבשו את הפצועים לפי מיטב יכולתם תחת אש האויב ושרבים מהם נפלו בקרבות. לפני כל פעולה צבאית מתוכננת היו פונים ד“ר דניאל ברכות, הרופא הראשי של ה”הגנה“, או ד”ר קלאוס דרייר (דרור), ראש השירות הרפואי של הפלמ"ח, אל בית־החולים הקרוב למערכה ומבקשים מהרופאים והצוות שיישארו בתורנות (רופא קופת־חולים היה גם רופא ה“הגנה” באיזור). בן־גוריון, שצפה מלחמה נגד צבאות סדירים של מדינות ערב, מצא הבנה לעתיד לקרות אצל משוחררי הצבא הבריטי, וביניהם הרופאים, והם הציעו להקים שירות רפואי צבאי נפרד, כזרוע מסייעת למערך הלוחם.

היו אלה ימי המתח לקראת הדיון באו"ם על תוכנית חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. עוצמת ההתנכלויות מצד הערבים גברה, ואם בקיץ 1947 עדיין התנהלו בקרב היהודים ויכוחים סביב השאלה, אם הולכים לקראת מאורעות, כפי שהיה בשנים 1936 – 1939, או שיש צורך להתכונן למלחמה כצבא סדיר נגד צבאות סדירים, הרי שבסתיו הובהר אט אט, שהולכים לקראת מלחמה ממש.

בעצם זה התחיל בכך, שמה שהוכן לא הוכן למלחמת שחרור. הוכן לכל היותר למקרה שזה יתנהל כמו שהיה בגדוד העברי, ’להרוג תורכי ולנוח’. על מצב כזה השירות הרפואי היה יכול לענות, אבל על מכונת־יריה כבר לא.

בספטמבר 1947 הקימו הוועד הלאומי, ה’הגנה’ והוועד הפועל של ההסתדרות ועדה רפואית עליונה לשעת חירום, שתפקידה היה להכין את הישוב לקראת הצפוי בשנת 1948. באותה התקופה הופיעה ב’דבר’ ידיעה, שהנה, הוועדה הרפואית לשעת חירום הקימה בית־חולים בנגב ובגליל המזרחי ושעוד מעט יקום בית־חולים בגליל המערבי. ואז בא אלי בריצה ד"ר ברוך פדה, אז פדרסקי, שהיה רופא מחוזי של קופת־חולים בנגב וגם אחראי לנגב מטעם ה’הגנה’, ואמר לי: "אתה היית בצבא. מה לעשות? שום דבר לא מוכן.’

בתי־החולים בארץ־ישראל היו קטנים, ולרשות כולם יחד – מוסדות קופת־חולים, “הדסה”, “ביקור חולים” ו“משגב לדך” בירושלים ובתי־החולים הפרטיים – עמדו כ־1,200 מיטות. המצב במחוז הדרום היה חמור. היו פזורות בו 11 נקודות יהודיות, שהוקמו רק שנה לפני כן. הן היו מרוחקות זו מזו וביניהן ישובים ערביים עויינים, והיה צורך להחזיק בכל נקודה תחנת עזרה רפואית. הפלמ“ח הוריד דרומה גדוד, ואנשיו התפזרו על פני רחבי הנגב ופיטרלו לאורך הכבישים. הערבים ארבו להם, ומקרי הפציעה היו רבים. המטה הגדודי הוקם בניר־עם, כי שם ישבה ההנהלה המחוזית של “מקורות”, שבנתה את צינור המים ל־11 הישובים. לכן הוחלט, ששם חייב לקום בית־חולים ה”הגנה" שלחה אוהלים קרועים, אך שכחה שלתיקוני ברזנט דרושה מכונת־תפירה מיוחדת. רק שני אוהלים היו ראויים לשימוש; באחד לן הצוות הרפואי, ובשני אוחסן הציוד. יום אחד נפצעו תשעה לוחמים, וכולם פונו בשיירה לתל־אביב, כי בניר־עם לא היו אמצעים לטפל בהם. ד“ר פדה פנה למרכז קופת־חולים ודרש יותר ציוד לניר־עם, אך ד”ר מאיר היה בדעה, שנוכח מצבה הכספי החמור אין קופת־חולים יכולה להגדיל את השתתפותה ואז פנה פדה לשיבר.

בין אם היה לי תפקיד, ובין אם קרא לי כחבר, יצאתי איתו לנגב, ונוכחתי לדעת, שזה יותר חמור מאשר אפשר לתאר.

השניים ירדו לניר־עם בשבת בצהריים, ובלילה היתה התקפה והיו פצועים קשה לכירורג במקום לא היה חשמל ולא חדר־ניתוחים. והוא ניתח בחדר קטן במגדל־המים, לאור פנסי מכוניות. אותו לילה ישבו פדה ושיבר במושב האחורי של מכוניתו הקטנה של שיבר ושקלו מה לעשות. שיבר אמר שהגיע הזמן להקים חיל־רפואה; המצב אינו יכול להימשך כפי שהוא, ואם מקימים צבא, צריך לבנות גם שירות רפואי.

ערב מלחמת השחרור היו בארץ־ישראל 300 ישובים יהודיים, והחלטת כוחות ה“הגנה” והישוב כולו היתה, לא לעזוב שום ישוב.

אותו זמן התחילה להישמע זעקה מכל הישובים המנותקים, כמו להבות־הבשן, עמיר, רמות־נפתלי וגם חניתה ואילון, שלמעשה אין להם עזרה רפואית. קופת־חולים הודתה, שאינה מוצאת רופאים שייצאו לשם, ולכן קיבלתי על עצמי להפעיל את כל הרופאים ששירתו איתי בצבא הבריטי להתנדב לשירות של שישה שבועות בישובים, ולמרבה ההפתעה של הוועדה הרפואית, נמצאו המתנדבים.

התברר, שבשיטות של המועצה הרפואית אין סיכוי שיצליחו להכין את הישוב למלחמה. אחרי הביקור עם ד“ר פדה בנגב הדרומי השפענו על חברי ה’הגנה’ האחראים לשירות הרפואי (אבידר, יזרעאלי, דורי) לחשוב על הכנות בקנה־מידה רחב. פדה לא הירפה והביא לכך שישראל גלילי, שהיה אז הרמ”א (ראש מיפקדה ארצית) קרא לי לביתו של בן־גוריון, וישבו שם גם הרמטכ“ל – אני לא ידעתי אז אפילו את ההבדל בין רמטכ”ל לרמ"א – וקבוצה שלמה של מפקדים.

אז, בביתו של בן־גוריון, במחצית השנייה של ספטמבר, הייתי צריך למסור עדות ולנמק את דעתי על שיטות המועצה הרפואית העליונה לשעת חירום, ונראה, שהמסובים שוכנעו שיש להקים שירות רפואי דינאמי, שיוכל לתת את כל התשובות למצב של גיוס צבאי – טיפול בנפגעים ובפצועים וגם שיקומם. הקשיים שנגעו לקופת־חולים היו ידועים היטב למפקדי הפלמ“ח. כשמחלקות וכיתות נפגעו באימונים ובתאונות, התקשו אנשיהן לקבל עזרה, מאחר שגזברות הפלמ”ח היתה חייבת סכום ניכר לקופת־חולים, ולכן היתה מיפקדת הפלמ"ח בין אלה שלחצו להקמת שירות רפואי.

יגאל ידין, שהיה אז ראש אגף המבצעים, שאל את שיבר: “אם נרצה צבא של 20,000 איש, האם אתה יכול להגיש תוכנית?”

אמרתי: אגיד את האמת. אני עובד עם ד“ר הלר. הוא אדם שלא שירת בשום צבא, אבל אדם שיודע תכנון וארגון, קחו אותו. אל”ף, הוא יותר מבוגר ממני בשנים, ובי"ת, הוא יודע לעמוד על מה שצריך להיות ולא ילך לפשרות ולא ייכנע לשום אדם שיגיד שאפשר להסתפק בפחות. היות שמדובר ביהודים – ובאמהות יהודיות – ובמספר קטן של חיילים, כל אחד הוא נכס ואסור להפסיד אותו בגלל עזרה לא טובה.’

לקחו את ד"ר הלר, ובאמת, למחרת היום הוא אמר לי: ’אתה תשגיח גם על המחלקה שלי, כי אני נקראתי לתפקיד.’ שמחתי שמצאתי גואל. זה בערך כמו שבועז ניסה עם רות – קודם מישהו שיהיה חייב יותר או שיכול יותר.

החלטת או“ם על חלוקת ארץ־ישראל, ב־29 בנובמבר 1947, גררה מייד גל של מעשי חבלה מצד הערבים. תוך שבועות מעטים הצטרפו אל הקבוצות של המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, יחידות מתנדבים מארצות ערב השכנות, וההתנגשויות נהפכו למלחמת גרילה מקיפה, שמומנה וכוונה מדמשק ומקאהיר. בסוף שנת 1947 ובראשית שנת 1948 נראה המצב חמור מאוד. ירושלים ובה אוכלוסיה של 100,000 יהודים. כשישית הישוב, היתה במצור; ישובי גוש עציון היו מנותקים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ששהה בניו־יורק, היה בספק אם כוחות ה”הגנה" יהיו מסוגלים, בתנאים הצבאיים הקיימים, להגן על כל השטחים שהוקצו ליהודים במסגרת תוכנית החלוקה. הוא לא היה הספקן היחיד. נציגי הישוב בארה"ב, ראש המשלחת המדינית של הסוכנות בוואשינגטון נחום גולדמן, מומחי צבא בריטים, כולם הטילו ספק ביכולתם הצבאית של היהודים. אך בן־גוריון היה כסלע: אם הציוד הצבאי שנרכש מעבר לים יתקבל בזמן, לא רק שהיהודים יכבשו את כל השטחים שהוקצו להם, לא רק שיהיו מסוגלים להתגונן בפני הסורים, אלא יידעו גם להכות בהם על אדמתם.

שבועות אחדים אחרי שמונה לתפקיד הגיש ד“ר הלר דו”ח מדכא: מבחינה רפואית לא קיים בעצם שום דבר. באותם הימים הרבו להופיע ידיעות מעודדות, כדוגמת הידיעה ב“דבר”, שבטבריה הכינו 100 מיטות לשעת חירום. אמנם היתה זו אמת, נקנו 100 מיטות ברזל והוכנסו למחסן, אך מכאן ועד אישפוז 100 פצועים המרחק עצום, וד“ר הלר התייחס במימצאיו הקודרים גם לידיעות מסוג זה. על הפיקוד העליון היה לפעול במהירות, משום שהוועד הלאומי, שטיפל בבעיות הרפואה של הישוב, לא היה מצוייד בסמכות ולא באמצעים, והיתה סכנה, שהטיפול בנושא חיוני זה ייפגע בשל התחרות הקשה שבין קופת־חולים ל”הדסה“. ישראל גלילי הביא את העניין אל בן־גוריון, והוחלט להרחיב מייד את השירות הרפואי של ה”הגנה" ולהעמיד לרשותו את כל מוסדות הרפואה בארץ.

גלילי הודה להלר וחזר אל שיבר. זה הציע להעמיד את הלר בראש השירות, משום שלדעתו היה מתאים ממנו לתפקיד, אך הלר סירב לקבל את התפקיד. נימוקו העיקרי לכך היה יחסיו הפגומים עם מרכז קופת־חולים, שלא יוכלו להצמיח את שיתוף הפעולה הדרוש.

בן־גוריון התלבט אף הוא בין הלר לבין שיבר, ובינואר 1948 התייעץ בעניין זה עם ד"ר יוסף מאיר, המנהל הכללי של קופת־חולים, כפי שרשם ביומנו: “לדעתו, הלר עולה במהירות תפיסתו ובחדירתו, אבל אינו קואופרטיבי, לא דן על העניין רק לגופו, ויקניט באופיו הפרוסי. התיאור הזה נראה נכון. הבחירה בין השניים תלויה, לדעתי, מי יהיה בן זוגו הציבילי. אם יש לנו איש דינאמי ותקיף ציבילי, מספיק שיבר – כמומחה צבאי. אם יש לנו ציבילי שאינו אלא אדמיניסטראטור טוב – טוב לנו הלר. מה שהלר יקלקל ביחסים – יתקן הציבילי.”

גלילי שוב חזר אל שיבר, כלומר, אל “ברז”. סוף־סוף, היה לו נסיון מהצבא הבריטי, ברפיח גילה כושר תחבולה, ובקפריסין הוכיח כושר ארגון.

ביום שחזר הלר לעבודתו בבית־החולים ’בילינסון’ קיבלתי אני פתק מישראל גלילי בלשון לקונית: ’אתה עולה לגרדום. בוא להתייצב תוך 24 שעות לשירות לאומי מלא.’ למסור מחלקה ביום אחד, זה לא פשוט, אבל בימים ההם זה היה כמו להיקרא למילואים כיום. אם קוראים לך, אתה לוקח את החבילה בבית, את התרמיל ואת ה’עוזי’, ואתה יוצא.

היום צוחקים למושג “דין התנועה”, אבל באותם ימים היתה לו משמעות רצינית מאוד, וכהוכחה לכך נוהג ישראל גלילי לספר את המעשה בישראל בר־יהודה, שעבד במערכת בטאון “החלוץ”, שבכל אחד מגליונותיו היה מופיע גם שיר. יום אחד מת כותב השירים. אמרו לבר־יהודה: מעכשיו אתה כותב את השיר, כזה היה דין התנועה. ובכל זאת העמיד שיבר בשיחה עם גלילי כמה תנאים, והעיקרי ביניהם: ד"ר הלר יסע תוך שבוע ימים לארצות־הברית לרכוש ציוד רפואי, כי בארץ אין מה שדרוש לשעת חירום.

ד"ר הלר נסע, מצוייד במכתב של בן־גוריון למשלחת הרכש בניו־יורק. הלר נעזר בארגונים יהודיים שונים בארצות־הברית ובקנדה, ותוך חודשים אחדים החלו להגיע לארץ מכשירים וציוד ברמה שראה אותה כחיונית, והם היו הבסיס שעליו נבנה השירות הרפואי.

עמדתו העקרונית של שיבר ביחס לעתיד נקבעה עוד לפני שנכנס לתפקיד, כאשר עדיין הניח שד"ר הלר יקבל על עצמו את הפיקוד הרפואי העליון ויעסוק ביצירת “שירות רפואי לכוחות הבטחון שלא בחסותם של העוסקים בכך כעת,” כפי שכתב לידידו הלברכט. כבר אז היה מודע להתנגדות שעתידה לעורר הרחבת השירות הרפואי, כפי שתיארהּ לעצמו: “אם יקום המשרד הרפואי המרכזי מטעם כוחות הבטחון, הצעד הבא יהיה טיפול בעולים חדשים, בקיצור, התחלת הדאגה הלאומית לעולים וללוחמים, ומזה רק צעד לקבלת בתי־החולים הממשלתיים.”

ב־31 בינואר 1947 עזב שיבר את בית־החולים “בילינסון”.

באתי למקום שנועד לי והתייצבתי, ואמרו לי: אתה ראש השירות הרפואי. ובכן, סיפרתי את כל המחדלים שלי; קודם כל, שבצבא הבריטי עסקתי ברפואה ולא בתכנון שירות רפואי. ואז אמרו: אז מה, פה תתכנן, ולא רק תתכנן, אלא תבצע; יש לך רשות לפנות לכל חבר ’הגנה’ שיכול להיות לך איש כספים ואיש משק והוא יהיה חייב לענות לך.

שיבר פנה אל שורה ארוכה של אנשי עסקים ובעלי תעשייה, אך לא נענה. הוא פנה מיוזמתו אל משה סורוקה והציע לו להיות מנהל השירות הרפואי, אך הצעתו לא נתקבלה. במאי 1948 קרא בן־גוריון בעצמו לסורוקה, שנחשב לאיש מינהל הרפואה הטוב בארץ, והציע לו להיות ראש המינהל האדמיניסטראטיבי של השירות הרפואי בצה"ל, מתוך הנחה שאחרי גמר המלחמה ינהל את שירותי הבריאות של המדינה.

סורוקה, שהיה איש זהיר, הססני, חששן ונאמן ללא סייג לקופת־חולים, ילד טיפוחו, סירב: כולם חיפשו את הממלכתיות, כולם הלכו לבנות את המדינה, הוא יישאר לשמור על הגחלת. לבסוף, לפי עצתו של ישראל גלילי, פנה שיבר אל אליעזר לוין־אפשטיין, בעל הדפוס.

הכרתי אותו מפני שהיה שייך ל’השומר הצעיר’ בווארשה, כמו אשתי והחוג של יהודה גוטהלף, שלא היו אדוקים בתורת מרחביה ומשמר־העמק. לוין־אפשטיין היה איש תעשייה, אך הוא הסכים לעזוב את בית־הדפוס והתגייס בגיוס מלא כקצין מינהלה של השירות הרפואי.

שיבר בחר בד“ר פדה לתפקיד קצין המבצעים; ד”ר דניאל ברכות, הרופא הראשי של ה“הגנה” לשעבר, נתמנה לקצין הדרכה וכוח־אדם, וד“ר דרור נשאר בתפקידו כרופא הראשי של הפלמ”ח. פדה היה גם נציג השירות הרפואי בוועדה המשותפת, שבה היו מיוצגים בתי־החולים באיזור תל־אביב – “הדסה”, “אסותא” ו“בילינסון” – ושקמה כדי לשמוע ערעורים על גיוס רופאים. כל בית־חולים ביקש, כמובן, לשמור על הצוות שלו, והדבר עורר התנגשויות תכופות בין בתי־החולים לבין הצבא, שרצה לגייס את מיטב הכוחות. המונח המקובל בשירות הרפואי באותם ימים לא היה “לגייס”, אלא “לקחת”. “ניקח אותך”, היה שיבר נוהג לומר לרופאים מכרים, אם פגש אותם באקראי וראה טעם בשירותם במסגרת הצבא.

למטכ“ל/אכ”א

מסיבות המחייבות מינויים בלתי־צפויים מראש של כירורגים, אחיות חדרי־ניתוח ורופאי־שיניים. מבקש רשות לשלוח אנשים כאלה לעבוד מייד עם כתב מינוי זמני.

אולי רק בהשפעת אנשי הפלמ"ח, שאתם עבדתי בעלייה ב' בקפריסין, שהוכיחו שאפשר להתחיל משום דבר, אם יש, כפי שאחר־כך קראו לזה, דבקות במשימה, העזתי לקחת על עצמי את תפקיד ראש השירות הרפואי. בלי תקציב ובלי ציוד, מלבד ג’יפ אחד, המשימה נראתה בלתי־אפשרית. אך גם אם לא היה כסף ולא היה ציוד, היו לנו אנשים, רובם רופאים.

הרופאים אשר שירתו בחיל־רפואה של הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה היו בסיס ומשענת. נוסף על כך באו מתנדבים מכל העולם. לישראל זרמו רופאים ששירתו בצבא הפולני החופשי, עולים חדשים ממזרח־אירופה, קבוצה גדולה של אנשי רפואה מדרום־אפריקה, בעלי נסיון רב במסגרת יחידת הרפואה של הארמיה השמינית, סטודנטים לרפואה, שהפסיקו את לימודיהם באוניברסיטאות אירופה, ורופאים מעטים מארה“ב ומאנגליה, ומאנגליה, וביניהם קפטיין ישעיהו מוריס, בנו של מורה לעברית, שהתנדב ערב חתונתו ושנהרג בסג’רה בעת טיפול בפצועים. נעזרתי בד”ר הלר כמתכנן כדי להכין בתי־חולים קטנים לניר־עם, לכפר־גלעדי, ולנהריה. אלו היו הנקודות שניתן היה להניח כי מתיישביהן והלוחמים המגינים עליהן עלולים להיות מנותקים בעת מלחמה דפנסיבית. ובכן, הבעיה היתה איך ליצור מהר יחידות רפואיות שיכולות לשרת אוכלוסיה מנותקת, העלולה להתייאש בגלל חוסר עזרה.

יאיר ליברמן, חובש הפלמ“ח בנגב, “איש הרפואה הבכיר במרחב” מלבד רופא קופת־חולים בדרום, בא לתל־אביב כדי לקבל ציוד רפואי, וד”ר שיבר סייע לו במו ידיו להעמיס את החבילות, כדי שהמשאית תוכל לצאת לדרך בהקדם עם השיירה היורדת לנגב. בגמר ההעמסה מסר ד"ר שיבר קופסה קטנה לידי החובש הצעיר: “קח, בוודאי תזדקקו לזה בדרום.” בדרך פתח יאיר את הקופסה ומצא בה אמצעי־מניעה.

היה חשש, שתושבי נהריה יעזבו את המקום, כי בגלל המארבים בדרך לא יוכלו יולדת, פצוע או חולה להגיע לחיפה, אל בית־החולים הקרוב.

מצאנו בנהריה מלון ישן, על חוף הים, שבעליו עזבו אותו. ד"ר הלר הכין תוכניות, ולזכותו ייאמר, שהיינו צריכים להעביר אותו מחיפה לנהריה בדרך הים, בים גועש, לא ביאכטה של אונאסיס, אלא בסירה פשוטה, והוא שהה שם עד שבדק את כל הבניין והגיש תוכנית. מצאנו במקום אנשים שיתאימו את הבניין לצרכים, והעברנו ציוד בסירות. ציוד מנין? אני מתבייש לומר, שחלק גנבנו, זאת אומרת. היו אנשים שהיו מרוקנים מחסנים או שרידי מחסנים של הצבא הבריטי ערב הסתלקותו מן הארץ.

כאשר נראה היה שהפנייה הרשמית לממשלת המנדט להספקת די.די.טי. לא תישא פרי, ביקש “ברז”, במארס 1948, מחטיבת “קרייתי” שידאגו “להסדיר את הפירוק בהתאם לצרכינו.”

הפתקים הקצרים שכתב ראש השירות הרפואי החדש, עשרות ליום, העידו על תחושת הדחיפות, אם בשאלת גיוס האחיות: “השאלה בוערת והחול יוצא מהשעון”, ואם בשאלת טיפול שיניים לחיילים על־ידי רופאי השיניים האזרחיים: “השעה דוחקת בשאלות של הגנה על חיים ומוות, ואיני יכול כרגע להתפנות למלחמה בשאלת גיוס רופאי־שיניים. הרופא צריך להחליט אם הכנסת שיניים היא דבר הכרחי מבחינת הגוף, או שזה רק שאלה של יופי. במקרה השני אין אנו נוהגים להשתתף בהוצאות. אם כן, לפי תעריף קופת־חולים”.

הדגם שהיה לנגד עיניו של שיבר היה השירות הרפואי של הצבא הבריטי ולפי דוגמתו פיתח את השירות הרפואי של הצבא העומד לקום, תוך כדי התאמתו לצרכים המקומיים המיוחדים. אצל הבריטים היה השירות בנוי בעיקר על כוחות היוצאים אל מעבר לים, אך לכוחות היהודיים היו דרושים רק בסיסי בית לכן לא היתה לשיבר כל הבנה לרופא שנשלח לסְפָר וביקש החלפה אחרי שבועות מעטים.

הרי בצבאות זרים שירתו יהודים אפילו שש שנים מחוץ לבית.


15. גיוס בסרט נע    🔗

מבחינת השירות הרפואי, הכנות למלחמה פירושן היה לא רק דאגה לפצועי הקרבות ומיון חולים לפי קריטריונים קבועים, אלא גם קיום בריאותו של הצבא בתנאי שדה ותוך כדי מלחמה, בידיעה שמוראל החייל תלוי במידה רבה באמונתו, שהמערך הרפואי יתן לו טיפול טוב ומהיר. נוסף על אלה היה צורך לטפל באלפי עניינים קטנים ומציקים, כגון מכרז על משקפיים מסוג אחיד ובמחיר מתקבל על הדעת, או בעיית הרגליים השטוחות. בעניין הרגליים השטוחות פנה שיבר אל ד"ר ספירא, אורתופד במרפאת “זמנהוף” בתל־אביב:

בצבא הבריטי היתה הוראה: אם חייל לא יכול ללכת בנעלי חייל, הוא אינו מתאים לשירות באינפנטריה. דעתי היא, כי המדרסים הם המחלה ולא הרגל השטוחה. אבקש את חוות דעתך, גם אם היא מנוגדת לכך.

ד"ר ארנסט ספירא פסק: רגל שטוחה במידה קלה ובינונית אינה זקוקה למדרס. הנעל הצבאית הכבדה, אשר בראשונה גורמת קשיים, משמשת אחר־כך משען לרגל. רגל שטוחה במידה קשה היא סיבה להעברת חייל מחיל הרגלים לחיל שירותים.

ברז הודה לד"ר ספירא ופנה אל רופאי החטיבות:

הסיבה לתלונות היא בנסיבות המיוחדות של החלפת נעל אזרחית לנעל צבאית, תרגולי ריצה על קרקע מוצקת והליכה מרובה. מדרס אין בו לתקן את הגורמים האלה. ברז.

הקשר עם ד"ר ספירא לא הצטמצם בענייני המדרסים לרגליים שטוחות. עוד במארס 1948 כתב שיבר לספירא:

גמרתי בלבי שנתחיל בסידורים פרטיזניים של ריהביליטציה בנווה־הלל (בבני־ברק). אני מבקש, שתיסע לשם ותעשה לך תוכנית של הדברים שאתה רוצה ושנדרוש, בכדי שתוכל להתחיל לעבוד. לא הודעתי דבר, לא להנהלת נווה־הלל ולא לוועדה איזושהי, אחרת יכתבו בעתון. אם תוכל להצביע על עובדות מתאימות, נוכל למצוא דרך לשתפן ואז תיצור לך צוות, אשר יסע כל יום לנווה־הלל בשעות מסויימות, לשם התחלה. ההמשך יבוא מעצמו. אני אחראי לטקסי.

באותם ימים עסק גם בשאלת הניתוחים הפלאסטיים לנפגעי מלחמה: השירות הרפואי אינו מקים מחלקה לכירורגיה פלאסטית, כיוון שעדיין אין לו בית־חולים מתאים. חייבים לחכות עד שיקום בית־חולים צבאי גדול.

עם הקמתו החל השירות הרפואי בדיונים עם מרכז קופת־חולים ועם הנהלת “הדסה” כדי להבטיח, ששתי רשתות הבריאות הגדולות יעמדו לרשות הצבא בלי שיחששו מתחרות. אך מן הרגע הראשון גבר גם בקופת־חולים גם ב“הדסה” החשש, שהולך וקם כאן לוויתן בעל סמכות לאומית, ומאחוריו לא רק הגיבוי של בן־גוריון, אלא של הצבא כולו, והוא עתיד לנשל, בכוונה או שלא בכוונה, את המוסדות הקיימים. אולם נוכחות הבריטים לא איפשרה הכנות גלויות למלחמה, וכפי שהציוד הכבד של “סולל בונה” שימש את מחלקת ההנדסה של הצבא המוקם, כן היו דרושים למערכה מוסדות קופת־חולים, ו“הדסה”. לכן נחתם, במארס 1948, הסכם בין השירות הרפואי ובין קופת־חולים, על כך שהקופה תספק לכוחות המגוייסים ולמשפחותיהם עזרה רפואית במרפאותיה ותיתן ציוד ממחסניה עד שהשירות הרפואי יוכל לעמוד על רגליו. עד אז ישלם השירות לקופת־חולים מס בעבור כל מגוייס.

עם החרפת הלחימה פורסמו צווי גיוס חובה לאחיות ולרופאים, והיחסים בין קופת־חולים לבין השירות הרפואי, שלא היו לבביים מלכתחילה, החריפו. מרכז קופת־חולים התלונן על העומס שהוטל על המוסד. היה עליו לתת שירות רפואי לישובים ולמשפחות המגוייסים בעורף, לישובים האזרחיים המגינים על גבולות הארץ ולאוכלוסיית הערים תחת אש צלפים. ד"ר שיבר התעלם מן המחאות, ובגיבויו של בן־גוריון ניגש במלוא התנופה והמרץ להקמת שירות רפואי ממלכתי לצרכי מלחמה – ולימי שלום. אנשי המטה היו ערים לכך, שלא תמיד פועל שיבר בהתאם לנהלים ולפי שיטות המינהל המקובלות, אך הוא ידע להבחין בעיקר ולהגשימו, ולפעול במהירות ותוך ראייה כוללת – וזה מה שהכריע. כברוב התחומים, התנהלו העניינים בצורה פרטיזאנית, בלי קבלות ואישורים, וכל המרבה לעשות – יבורך. היה כר נרחב ליוזמה אישית, והרבה היה תלוי בכוחו של היחיד, ביכולתו לשכנע, וכאן הוכיחו את עצמם קסם אישיותו וקשרי הידידות של שיבר מימים עברו. היה קשה מאוד לסרב לו. זו היתה השיטה שהתאימה לו, לפעול לפי יוזמתו, בלי הוראות מלמעלה, לפי הברקה רגעית, בלי ביקורת, בלי ויכוחים.

תחילה התמקם מטה השירות הרפואי באחד החדרים ב“בית האדום” שברחוב הירקון, שבו ישבה מיפקדת ה“הגנה”, אך כעבור כמה שבועות עבר עם כל המטה לרמת־גן. שם היתה דלת חדרו של “ברז” פתוחה, כמנהגו תמיד, והוא היה מוכן לשוחח שעה ארוכה עם כל חייל וכל סמל, מנהג שנראה לחלק מקציני הרפואה כבזבוז זמן משווע.

בראשית צעדיו התרכז השירות הרפואי בכוח אדם. צוותים של מנתחים הובאו לארץ בעזרת מפקדי ספינות המעפילים. שיבר מסר שמות של אנשים שידע עליהם שהם כירורגים, וביניהם ד“ר ה. אשכנזי, שנהפך במרוצת הזמן למומחה הגדול בארץ בנוירוכירורגיה, אבל אז היה רק עולה מסכן, ולן ב”סלע", מלון עלוב ברחוב הירקון. הכירורגים מרומניה הלכו לנהריה, הלכו לצפת, הלכו לניר־עם.

הכירורג ד"ר ליפא וישניצר נשלח לנהריה עם אשתו, שהיתה אחות, עם בנו, שהיה סטודנט לרפואה, ועם מכשירים לחדר־ניתוח שהביאו עמם מרומניה. “ברז” הודיע על כך למפקדי היחידות הנוגעות בדבר: “חשוב מאוד שתקלו עליו בנסיעה ובסידורים, למען ירגיש, כי אל אחים בא.”

פתאום היו לי צוותים, ומה שהיה חסר בארץ, נוירוכירורג, היה גם כן. לא הצלחתי לשכנע את מרכז קופת־חולים שיתנו לאשכנזי מחלקה ב’בילינסון’. הציעו לו את בית־החולים ’כרמל’, שהיו בו רק 35 מיטות במחלקה הפנימית. זו היתה הצעת נפל. אם כן, למדתי שרומני זה לא רק ארץ מוצא, אלא גם אופי. כדי להצליח ליצור לד“ר אשכנזי כניסה ל’בילינסון’, הייתי צריך לנהל משא־ומתן עם ד”ר הראל, מנהל בית־החולים ’אסותא', וברגע שנודע שב’אסותא’ תקום מחלקה לנוירוכירורגיה, שבה יקבלו טיפול גם אזרחים גם אנשי ’הגנה’, השתנה פתאום הניגון, וד"ר אשכנזי קיבל הזמנה ליצור מחלקה ב’בילינסון’, שקיימת עד היום הזה.

באותו זמן כתבתי גם לדרום־אפריקה וגם לגלאזגו, לד“ר יצחק מיכאלסון (שהכרתי מהצבא הבריטי): אנחנו עומדים לפני ימים גדולים, שיכריעו את גורלנו, לחיים או למוות. באה קבוצה של רופאים ותיקים מדרום־אפריקה, וביניהם ד”ר בֶרלוביץ, אחד המרדימים המעולים ומהראשונים במקצוע זה, ד"ר ליונל מלצר, שהיה רופא ראשי בצבא דרום־אפריקה בשנות מלחמת העולם השנייה, וצעירים רבים.

מה מסיבה שהרמה הרפואית בדרום־אפריקה היתה כבר אז גבוהה? אנחנו דנים ביהודים. שני בתי־ספר לרפואה, ובעיקר זה של קייפטאון, היו מאוכלסים ברובם בסטודנטים יהודים. זה גזע של יהודים ליטאים, עם מוחות יוצאים מן הכלל, עם שיטות לימוד והוראה נפלאות. והיתה להם המסורת הרפואית של סקוטלנד, משום שהדוגמה שלקחו להם היתה של אדינבורג; וידוע, שבתי־הספר של סקוטלנד שימשו דוגמה לבתי־ספר של אנגליה, עד היום. לסקוטלנד יש ויסקי טוב ושירים יפים, ויש לה בתי־ספר מצויינים, החל מבית־הספר העממי וכלה באוניברסיטאות. יתכן מאוד, שהטכנולוגיה של ארצות־הברית גם היא סקוטית, אם לא כולה, כי אז חלק ניכר שלה. קרנגי, בל ואדיסון הם רק שלושה שמות שאפשר להזכיר.

היתה לנו גם קבוצת רופאים ששירתו בצבא אנדרס, כדוגמת ד“ר מוזס וד”ר הלפר. אם כן, קיבלנו תוספת גדולה של כוחות, והעיקר – כל שבוע קיבלנו תדרוך חדש: הצבא ימנה 10,000 איש. וכבר בינואר או בפברואר 1948 נקראתי ללשכתו של בן־גוריון ב’בית האדום’, במרתף שברחוב הירקון, ונאמר לי: עליך להכין כלים לבדיקת מספר כה גדול של מועמדים לשירות לאומי כדי שנגיע לצבא של 100,000 איש, כי זה המספר שיהיה דרוש לנו בקיץ 1948.

בפעם הראשונה מאז בחר גדעון את חייליו בעין־חרוד היה עלינו לבצע בדיקות רפואיות בקנה־מידה רחב, על מצב הגוף והנפש. בא אז לארץ רופא אמריקאי, ד“ר גור־אריה, שהביא עמו את כל הקאבינט, כפי שקרא לזה: שולחנות, ארונות, הכל מעץ יפה. הוא בא אלי ואמר: 'המקצוע שלי בצבא ארה”ב היה קצין בימיה. כדי להקים צבא של 100,000 איש צריכים לפחות 200,000 איש לעבור בדיקות. נעשה זאת בשיטת הסרט הנע.’ לקחנו כמה בתי־ספר בתל־אביב וכמה בתי־ספר בחיפה, והנבדקים עברו מחדר לחדר. הנהגנו את השיטה הזאת כדי למנוע כל חשד של משוא פנים. קבוצות של רופאים בעלי מקצוע בדקו בנפרד כל איבר חיוני, ולא היה רופא אחד שבדק הכל. ידעתי, בתוך עמי אני יושב, ועלול להיות שיאשימו אותנו, שמצד אחד אנחנו לוקחים בעלי מום, ומצד שני מוותרים לאלה שלקחו אשה צעירה או בנו בית – שנלך יותר מדי לפי התורה. אם כן, אם עשר קבוצות של רופאים בודקות אדם אחד, מובטח לנו, שלא יוכל להיות מישהו שיכוון את גיוסו או את אי־גיוסו.

שיטת הסרט הנע הוכיחה את עצמה מן היום הראשון. תוך יום אחד עברו 600 איש את הבדיקות, במקום מחצית המספר בימים שקדמו. רופאי לשכת הגיוס בדקו את המועמדים בשעות אחר־הצהריים והערב, עד מאוחר בלילה, ולמחרת בבוקר התייצבו לעבודתם הרגילה במוסדות הרפואה האזרחיים. הכושר הגופני של המגוייסים היה גבוה יחסית: 85 אחוז מהמתייצבים סווגו כבעלי כושר צבאי מלא, 10 אחוזים סווגו כמתאימים לשירותים צבאיים שונים; רק 5 אחוזים נפסלו.

במארס 1948, כשהקרבות היו בעיצומם והמאזן הגיע ל־1,200 הרוגים ולכמה אלפי פצועים, כתב ד“ר שיבר ב”איתנים", בטאון קופת־חולים, מאמר בכותרת: “למלחמת תנופה במחלות”, ובו דיבר על שירות בריאות ממלכתי יעיל כעל נשק אדיר בימי שלום ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה. שיבר פנה אל תנועת הפועלים לקחת על עצמה את הדאגה לשכבות החלשות, והביא כדוגמה את עיריית וינה תחת שלטון־הסוציאל־דמוקראטים, שהצליחה, בהדרכת פרופ' יוליוס טאנדלר, מי שהיה מורה האנאטומיה שלו, לחסל את מחלות־החסר ולגדל דור צעיר ובריא גם בשכונת העוני.

עתה ניטול לשם השוואה את ארצנו. שמש יש בה למכביר ומרתפים – מעט. וידיעות על הטוב שבמניעת מחלות נפוצות בישובנו. אף־על־פי־כן אתה מוצא רבעים ופרברים בירושלים וגם בתל־אביב, שתנאי הדיור בהם אינם טובים מאשר במרתפי הכרכים מעבר לים.

הרשויות אצלנו פועלות במעגל קסמים. הן מספקות עזרה רפואית לתושבים, אך משאירות בניוונם את משכנות העוני. מעולם לא העלו על הדעת להוציא את התושבים האלה מן האפלה לאור. למטרה זו ’אין תקציב’. המבלי אין בתל־אביב עושר ובזבוז ובתי שעשועים והיכלות עתירי נכסים הפורקים כל עול?

מתפקידיה של תנועת העבודה הוא להרוס את משכנות העוני ולהקים בתים לעם. כאן על קופת־חולים להיות מורה דרך לסיעת העבודה בעיריות. אין לך כלי זין יעיל מתוכנית בריאות נאותה ומרחיקת לכת.

עיריית הפועלים בווינה לא חסכה עמל והוצאות, הקימה בית־חולים משוכלל ומושלם לחולי ריאות, היא ביצעה בדיקות המוניות לגילוי סימני שחפת לשם מניעת התפרצותה, ופעולה זו זכתה בברכה רבה. ובארצנו אנו שומעים עוד כיום: מוטב לא לבדוק בהמון, שמא ניכנס בעול של הוצאות גדולות לכלכלת החולים העתידים להתגלות. והרי לאמיתו של דבר יוצא הכסף, כי החולים מתרבים והמחלות מתפשטות, הרופאים עמלים והעסקנים מתייגעים והמוסדות תומכים. אולם בגישה של התנדבות בלבד למפעל כזה לא די. דרוש קו מחשבתי בבריאות העם.

שיבר נגע גם בנושא, שנחשב לטאבו – במחלת העגבת.

מחלה שנוטים לראותה כבושה וכחטא והיא עטופה סודיות המסייעת להתפשטותה ולהתבססותה. אך האם תאונה תיחשב לכלימה, או מחלה לבושה? ובמה אשמה אשה שנדבקה במחלה מבעלה? או מה אשם הילד, שנולד לאם חולה וממילא גם הוא חולה? יודעים ידוע, שאפיפיורים, מלכים, משוררים ומוסיקאים חלו במחלה זו, ואילו היהודי עודנו נרעש ונבהל ממנה, עד כדי להעלימה ואפילו במחיר חייו, בריאותו וסיכון זולתו!

ושוב הביא שיבר לדוגמה את עיריית וינה ומלחמתה בעגבת, אך מה בארץ־ישראל?

כלימה תכסה את פנינו לשמועה, שבבתי־חולים, אפילו בעיר העברית העשירה, יוצאים לאור העולם ולדות חולי עגבת־שמתורשה. אנו מוסיפים לחיות כמו בימים הטובים ההם, ושוכחים כי בינתיים היתה מלחמה בעולם, ובארצנו עברו חיילים מארצות שונות שסייעו להפצת המחלה. השרשרת נמשכת מאז בלי להיפסק. הבושה מביאה לידי התחמקות מבדיקה ומטיפול, והרי הריפוי בימינו הוא קצר ומבטיח החלמה שלמה, עד כדי שכחת האפיזודה העגומה (אכן, לפי נתוני השירות הרפואי ממארס 1948 היו 5 אחוזים מהמתגייסים בשלוש חטיבות ה“הגנה” – “גולני”, “גבעתי”, “אלכסנדרוני” – זקוקים לטיפול נגד עגבת, ונדרשו מיליארדי יחידות פניצילין רק למטרה זו).

מן המפורסמות הוא, שעמים הפסידו מלחמות בגלל מחלות שפרצו בצבאותיהם כבאוכלוסיה. הקדחת קצרה קציר בצבא אלנבי בעמק יריחו, טיפוס הבהרות עשה שמות בצבא התורכי.

וכיוון שהבריטים עדיין ישבו בארץ ועין הצנזורה היתה פקוחה, אמר זאת שיבר רק ברמז: לא רק רפואה ועוני סבוכים יחד, אלא גם רפואה ומלחמה.

הבריטים עדיין ישבו בארץ, אך הקרבות היו מרים ודרכי הגליל היו מלאות מוקשים. בעת פירוק מוקש לא הרחק מקיבוץ איילת־השחר נהרגו שני לוחמי חטיבת “יפתח” של הפלמ“ח, וההתפוצצות היתה כה אדירה עד שלא נותר מהם כל זכר. עקבות מניחי המוקשים הובילו אל כפר ערבי שכן, ומולה כהן, מפקד “יפתח”, החליט על מסע עונשין. באותו יום הגיע ד”ר שיבר לגליל, במסגרת סיור לשם ארגון השירות הרפואי, ולן עם מולה כהן באוהל באיילת־השחר. בלילה עלתה יחידת הפלמ"ח על הכפר, גירשה את הנשים ואת הילדים והחריבה את הבתים. אך היחידה נתקלה בהתנגדות עזה.

“חזרנו לפנות בוקר,” סיפר מולה כהן. “היו לנו פצועים והרוגים ובמהירות הנסיגה לקחנו גם גופה לא שלנו. מצאנו אצלו מחברת. מתברר שהיה זה קצין עיראקי, שהגיע עם 35 חיילים עיראקים לכפר, והם שביצעו עשרות פיגועים, ביניהם גם הנחת המוקשים, ולכן היתה גם ההתנגדות בכפר כה עזה. שיבר לא היה באיילת־השחר כאשר חזרנו, כי יצא לכפר־גלעדי, אבל כשחזר הלך איתי למרפאה. בדיוק עמד שם רופא והוציא כדור מידו של אחד המ”כים. אני רואה ששיבר מחוויר לגמרי ואומר: ’הוא בכלל לא רופא.’ אמרתי לו: ’מ“כ חשוב לי יותר מכל רופא. אם אתה מוכן לטפל בבחור, אני עוצר את הרופא המדומה ההוא.’ שיבר חשב רגע, הרי הוא היה רופא פנימי, אבל מייד אמר: ’תעצור את ההוא ואני אטפל בבחור. ’טיפל, חבש ושלחנו אותו בפייפר ל’בילינסון’, ושם הצילו את היד. מתברר, שהאיש ההוא היה מרפא בצבא הפולני והסתובב בארץ שנים, מציג את עצמו כרופא”.

“כעבור יומיים מופיע רופא, שנשלח על־ידי שיבר, מי שהיה מייג’ור בצבא האמריקאי בבורמה. תחילה היה מזועזע: זה צבא? זו משמעת? לא מצדיעים, לא מקפידים על לבוש. אבל אחרי הקרב הראשון על נבי־יושע אמר: ’עוד לא ראיתי כאלה.’ מאז אותו לילה שיבר תמיד דאג לנו לרופאים.”

זה היה עידן האילתורים. גיניקולוגים ורופאי ילדים שירתו ביחידות קרביות, וכמה חובשים הכריזו על עצמם לזמן קצר כעל רופאים. כאמן קשרי הידידות הפעיל שיבר, לשם איוש תפקידי הרופאים ביחידות המפוזרות, קודם כל את ידידיו מימי עפולה, מקפריסין ומהשירות בצבא הבריטי. בימי מלחמת העולם השנייה הגיע ד"ר גדעון מֶר, ידידו מראש־פינה, לדרגת לויטננט־קולונל ועמד בראש שירות המלחמה במלאריה במזרח־התיכון.

כאשר הוטל עלי להיות ראש השירות הרפואי היה גדעון מר יועצי העיקרי בענייני הכנת הגליל העליון לשעת חירום. במו ידיו עזר לנו להעלות ציוד וצוות להר־כנען בעת המצור הערבי על צפת. עם שחרור הגליל ירד למטה הארצי של הש"ר והעמיס על שכמו את כל אגף הרפואה המונעת, ובזכותו ובזכות סליטרניק, יקותיאל ויפה מן השירות האנטי־מלארי, ניתן היה לשלוט במלאריה בעת מלחמת השחרור. וכאשר הופיעו מקרי אבעבועות שחורות בלבנון ובסוריה, חיסן מר במבצע בזק אישי את כל אוכלוסיית הארץ, ערבים כיהודים, תוך שבועות מעטים, ממש על ג’יפ מעופף.

אחרי חורף גשום והפסקת הפעולה האנטי־מלארית השטחית מצד ממשלת המנדט בחודשים האחרונים להיותה בארץ, גברה הסכנה, שהקדחת, שכמעט הודברה, תהיה שוב למגיפה, בעיקר בין החיילים, שחנו בכפרים ערביים נטושים, ובין המתנדבים, ששמרו בלילות בסביבה שורצת יתושים. היתה זו מלחמה משולשת: יהודים בערבים, יתושים בבני־אדם, יחידות אנטי־מלאריות ביתושים.

התברואה, שהיא בראש וראשונה עניין של משמעת, לא היתה בין דאגות הלוחמים והמפקדים בימי המחתרת. הם היו יוצאים מהישובים לשמירה או לפעולה למשך לילה אחד, ולא נזקקו לסידורי תברואה. לכן לא היה בצבא החדש משטר תברואי אישי ויחידתי. היה מחסור בסבון ולעיתים גם מחסור במים; בתי־השימוש היו פרימיטיביים ושרצו יתושים וזבובים. כאשר נערך מבצע־חיסון נגד טיפוס־הבטן, לא מיהרו המפקדים לשלוח את חייליהם לקבל זריקה. טענתם היתה, שאחרי הזריקה האנשים חולים ואין מי שיחליף אותם.

היה מחסור משווע באמבולנסים, וגדעון מר פיתח מתקן להעברת פצועים בעזרת פרידות. כאשר הגיעו המשוריינים הראשונים, הם שימשו גם להובלת פצועים, ולפי המלצתו של ד"ר ליונל מלצר, חוברו האלונקות למשוריינים בעזרת חגורות, לפי דוגמת האמבולנסים האמריקאיים במלחמת העולם השנייה.


16. עידן האילתורים.    🔗

חסרונו של שירות רפואי צבאי הורגש גם בתחום מינהל הצבא, במיוחד בגלל בעית “הנעלמים” מאזורי הלחימה. אחרי הקרבות היו פצועים שאושפזו בבתי־חולים, אך היו גם עשרות, ומאוחר יותר מאות, חיילים שנפצעו אך לא היה צורך לאשפז אותם. הם קיבלו טיפול במרפאות קופת־חולים הקרובות למערכה ונשלחו לבתיהם בלי רישום. בצבא נרשמו כ“נעלמים”.

ב־22 באפריל 1948 פורסם התקן לשירות הרפואי, שכלל יחידות חטיבתיות ויחידות גדודיות, מערכת בתי־חולים, מרכז שיקום, יחידות לרפואה מונעת ויחידות ניתוח ניידות, ושביטא את המהפיכה שחלה במעבר מארגון ה“הגנה” לצבא ההגנה. השירות הרפואי לקח על עצמו גם את השמירה על ההיגיינה במחנות הצבאיים, את ההדרכה של רופאים, חובשים ואחיות בקורסים עיוניים ואת החזקתה של יחידה אנטי־מלארית. בסך הכל מנה תקן ש"ר 735 אנשים. ב־13 במאי. ערב הכרזת המדינה, הורחב התקן ונוספו לו בית־חולים כללי מרכזי, מחנה־החלמה מרכזי ושלושה בתי־חולים צבאיים ובכל אחד 25 מיטות, מכונה לצילומי רנטגן וציוד לחדר־ניתוח.

אם כן, מכונת הגיוס פעלה. שלושה בתי־חולים היו, וזה הלך כך עד 15 במאי, יום הכרזת המדינה, כאשר הופצצה התחנה המרכזית בתל־אביב. שמורה עמי אפיזודה מיום ההפצצה בתחנה המרכזית בתל־אביב, המלווה אותי עד היום, והיא שהפכה אותי לחסיד של בן־גוריון. לאחר שנודע על 50 הפצועים ו־50 ההרוגים בהפצצה, יצאתי עם אבות העיר לתחנה המרכזית, והם תקפו אותי במילים קשות על כך שבעת הכרזת המדינה לא הכינונו תותחים נגד מטוסים ולא בית־חולים. הרגשתי בושה ועלבון צורב ורצתי לבן־גוריון, ובלי לומר דברים בשם אומרם, אמרתי לו, שהעם מודאג שאין די בתי־חולים. על שאלתו, מה אני רוצה, אמרתי: ’את המפתחות לבית־החולים ‘דג’אני’, ואת כל שדרת הדקלים, כדי להשכיב שם אנשים בעת הצורך’ (מתוך הנחה שלא יפציצו את יפו). קיבלתי את הפתק לצ’יזיק, מושל יפו, ואז פנה אלי בן־גוריון ואמר: ’מדוע אתה מודאג? המצרים עוד לא ניצחו מעולם שום עם ודווקא אותנו ינצחו?’ זה נאמר בשלווה גמורה. הרגשתי, שלגבי רבים מבין האנשים שטרם התנסו בחווייה כזאת, היה בכך משום עידוד וסם חיים.

דג’אני היה רופא, שנהיה אחר כך שר הבריאות של המלך עבדאללה, וזה היה בית־החולים הפרטי שלו. אני הכרתי אותו בעת ששירתתי בצבא הבריטי. מצאנו בבית־החולים דם וגופות, אבל מבחינה רפואית לא היה שום דבר. היו מיטות, אבל אפילו המזרונים היו מקש, מלאים לכלוך ודם. השגנו כל מה שיכולנו להשיג – וזה כבר היה תפקידו של אליעזר לוין־אפשטיין – אינני יודע מנין; מצאנו מזרונים, מצאנו סדינים. הישוב התפרק מעדייו. ניקינו את בית־החולים ’דג’אני’ והתחלנו להשתמש בו בתור בית־חולים מס' 4.

פעם כאשר היה רעב בירושלים, נקראתי לתת עצה, מה לזרוק לאוכלוסיה בתור אוכל הכי מרוכז, אוכל בסיסי, ואני הצעתי שוקולד: אל“ף, לא יקרה שום דבר אם הוא נופל, ובי”ת, לילדים זו כמות מגובשת, כמות קלוריות הכי גדולה, וזה גם משמח. כמו שזרקנו קוניאק לאי סירנה, אמרנו: פה נזרוק שוקולד בקופסאות של אבקת חלב. מפני שבשיירות, לבושתי ולצערי, היו מובילים לבן בצנצנות מתל־אביב לירושלים. על המים, חשבתי, אפשר לוותר, כי בין כך עשו את הלבן מאבקת חלב.

עוד לפני ההפוגה הראשונה, ביוני, ירדו מירושלים יצחק רבין, רעננה ועמוס חורב, מלוחמי ירושלים, ואמרו לנו, שיש לפנות את כל הפצועים שישנם בירושלים ושמספרם מגיע אולי ל־700. את המספר המדוייק לא ידעו, כי היו מפוזרים בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בכנסיות ובבית־החולים סנט־ג’ון. לא היה לנו מקום שנוכל להחזיק בו כמות כזאת של מיטות – כי בינתיים הפציצו המצרים את מחנה־יונה בצפון תל־אביב והיינו צריכים לפנות את הפצועים משם – ולכן, מחוסר ברירה, לקחנו את תל־ליטווינסקי, למרות שזה היה מחנה עזוב, שחודשיים לפני כן ביקרתי בו במשוריין עם משה צדוק ויוסף אבידר ופסלנו אותו, כי לא היו חלונות ולא היו תיקרות.

זה היה בית־חולים שהצבא האמריקאי בנה כנראה לפני פרל־הארבור. אולי חשבו שיצטרכו לשלוח חיל־משלוח למזרח־התיכון. בינתיים הצרות שלהם כיסו אותם, והצבא הבריטי השתמש בו כבית־חולים של 1,400 מיטות בשביל חיל־האוויר שלו. לכאן הוטסו חיילים וקצינים רבים מחזית בורמה לטיפול רפואי ולניתוחים.

האמריקאים בנו את בית־החולים על גבעה חולית בצורת פרסה גדולה והקימו שם 95 ביתנים, שקירותיהם מלט וגגותיהם עגולים ועשויים פח מגולוון. גם כאשר פעל בית־החולים היה הנוף סביבו אפרורי, וכתמי הצבע האדום היחידים היו פרחי הפלרגוניום ושפתי האחיות, שטיפלו גם בחולים וגם בפלרגוניום. לאורך חלק מן הגדרות ניצבו עצי אקליפטוס. עם תום המלחמה פירק הצבא הבריטי את בית־החולים, ובמחנה התמקמו כוחות־עזר של חיל־התעופה המלכותי, שהובאו לכאן מעיראק. במלחמת השחרור נהפך תל־ליטווינסקי, ששכן בין כפרים ערביים – סלמה, חירייה, סקייה – מרכז הלחימה של הכוחות הערביים נגד הישובים היהודיים בסביבה. והוא נכבש בידי כוחות “ההגנה” באפריל 1948. הלחימה הוסיפה להרס הכללי ולהזנחה. כאשר ביקר שיבר במקום עדיין שרקו הכדורים בסביבה. הוא מצא את הביתנים מפורקים, מזוהמים, עזובים, בלי דלתות, בלי חלונות.

ובכן,ראינו מקום שאפשר לשים בו אנשים על אלונקות, לפחות תחת גג ועל ריצפת בטון. בדקנו את הביוב ומצאנו, לפי התוכניות שהיו בידינו, שהביוב עדיין בסדר. גם הספקת המים היתה בסדר. היתה באר שניקינו אותה, והיא נתנה 100 מטרים־מעוקבים מים. אז היו לנו מים, ביוב, ריצפת בטון וקירות. ואת כל היתר התחלנו לאט לאט לבנות מסביב לחולים. זה היה בית־חולים מס' 5. ב־24 ביוני הוכנסו 100 החולים הראשונים על אלונקות דרך החלונות ושוכנו על מיטות־שדה.

בינתיים באנו לידי הסכם עם ה’סקוטיש מישן’ בטבריה, להפוך את בית־החולים שלהם לבית־חולים צבאי. אסור היה לנו, לפי דרישת שר החוץ דאז, משה שרת, לעשות את זה בכוח. היינו צריכים לשאת ולתת, מפני שלא רצו לפגוע במיסיון. ד"ר תורנס, מנהלו, שיתף פעולה, וזה היה בית־חולים מס' 6.

בצפת היה בית־חולים ’הדסה’ והיה גם בית־חולים של ממשלת המנדט למחלות מדבקות. זה היה בית־חולים מס' 7.

רחובות עדיין היתה מנותקת מתל־אביב, ולכן ראינו הכרח להשתמש במחנה ביל“ו, ששימש במלחמת העולם השנייה בית־חולים 22 של הכוחות ההודיים. לקחנו את ד”ר לינדנפלד, שהיה חבר ללימודים שלי בווינה, כירורג מצויין, ואנשי חטיבת ’גבעתי’ נתנו לנו כמה אחיות וכמה אלונקאים, ואחת ושתים הקימונו שם – הודות לאחות אידה ויסוצקי וד“ר פלד, הממונה על אגף האספקה, שהוכיחו כושר ארגון יוצא מן הכלל – בית־חולים בן 70 מיטות (מס' 8). ד”ר מוזס וד"ר לינדנפלד וכירורגים אחרים עשו שם עבודה בלתי־רגילה, ורבים חבים את חייהם לבית־חולים מאולתר זה. כשולחנות־ניתוח השתמשנו בפלאטות של מוזאיקה. אמנם היו מחסנים בארץ ובהם שולחנות־ניתוח, אבל לא היה לנו, לשירות הרפואי, כסף, ועוד לא הכירו בו כרשות שיכולה גם להחרים. מכוניות נתנו להחרים, כל דבר, אבל צרכי רפואה הייתי צריך לבקש, לשלם.

המצב של מחסני השירות הרפואי היה רחוק מלמלא את הצרכים, ורק מעטים ידעו כמה זעום המלאי ועד כמה תלויות כל פעולות השירות הרפואי באילתורים. ביולי נערך מבצע “עשרת הימים” לכיבוש דרום הארץ, והיו אבידות קשות. ד“ר ליונל מלצר היה מפקד החזית מטעם השירות הרפואי, אבל הוא לא הכיר את המציאות בארץ־ישראל, את הפרטיזאניות. כאחראי על “חולדות המדבר” במלחמת העולם השנייה, היה רגיל לצבא מסודר. שיבר, במקום לנהל את העניינים במטה, רץ למקום הפעולה, כלומר, לבית־חולים־שדה שהוקם בכפר־ביל”ו.

הקצין התורן במטה ש“ר, שהתמקם אחרי שחרור יפו בבניין הקונסוליה הגרמנית לשעבר בדרך יפו – תל־אביב, היה אברהם שטרנברג, רופא קופת־חולים ויועץ למחלקת האספקה שלה, שעבר את הקרבות הקשים עם יחידת פלמ”ח בהרי ירושלים וגוייס בידי שיבר בדרך המקובלת, בנוסח “ניקח אותך”, אחרי פגישה מקרית ברחוב. היו הרוגים, היו פצועים, ואל שטרנברג החלו להגיע ידיעות שאין בשבילם דם ופלאזמה: “ניגשתי למחסן של ש”ר והתחלתי לחפש. מצאתי שישה מיכלים של גלוקוזה, שניים עם פלאזמה, ואף לא אחד עם דם. ניגשתי למגן־דוד־אדום ברחוב מאז“ה. יושבת שם בחורה: ’גוואלד, אני לא יכולה לתת לך דבר בלי אישור מלמעלה. הדם והפלאזמה נועדו לישובים בשרון.’ אמרתי: ’אין זמן לברר, זה עניין של פיקוח נפש.’ לקחתי ארבעה־חמישה ארגזים עם דם ופלאזמה, ולוּקסים, ונסענו דרומה. למחרת אני חוזר מביל”ו למטֶה ופוגש את שיבר. זה היה אחד המקרים הנדירים שראיתי אותו חיוור מזעם: ’אתה לקחת ממחסני מגן־דוד־אדום בקבוקים עם דם ופלאזמה? באיזו רשות?' אמרתי: ’לא היה פה ממי לבקש רשות.’ הוא כעס, כי כאן נתגלה כלפי העולם, שמחסני ש“ר היו ריקים.”

המכתבים שיצאו ממטה הש"ר, עשרות ליום, גם לפני קום המדינה גם אחריה, העידו על מצב הציוד:

לכל מאן דבעי: בזה הנני לבקש לאפשר לאריה לוין לחפש במחסנים בין החלקים הישנים רדיאטור, שדרוש לאחת המכוניות שלנו.

לגבעתי: לפי האינוונטאר נמצא, שיש אצלכם חצאי סדינים. דורשים להודיע מייד לסיבת תופעה זו – הרי אנחנו לא ממציאים לכם לא חצאים ולא רבעים.

לציוד ואספקה: החומר הנ"ל (60 AL) הוא אבקת כינים. אנו זקוקים לו, אולם המחיר שנדרש מופרז ב־200 אחוז. יש להחרים את החומר מהספק, ומחלקתכם תוכל לקבוע מחיר טיפולם.

בגבול לבנון היו כמה פלישות של כוחות ערביים, והיתה פלישה נגדית של כוחות צה"ל, ומה שזה הביא לנו, מבחינה רפואית, היו שבעה מקרים של כלבת בגבול, מפני שהדבר הראשון שקורה במלחמה, זה שבעלי־החיים מתבלבלים. כאשר יש קרב אווירי הציפורים משתגעות. פשוט, נכנס בהן אי־שקט. אפילו עכברושים, אם יש מלחמה, יש אצלם תזוזות עצומות. כדי לא לגרום מגיפות ולקלוט מקרים של טיפוס־הבטן ולא לערבב אותם עם בתי־חולים כירורגיים, נתפסה שורה של בתים בדרך יפו – תל־אביב, והיא נהפכה לבית־חולים מס' 9, שהיה מיועד בעיקר למחלות מדבקות.

בית־החולים הממשלתי הבריטי בחיפה נועד תחילה להיות בית־חולים של הוועד הלאומי, ורופא מטעם הוועד נשלח להפעיל אותו אחרי צאת הבריטים.

אבל זה הלך בקצב שלא יכולנו להרשות לעצמנו ואז גייסנו את ד“ר גְזֶ’בין, מבית־החולים ’בלפור’ בתל־אביב, ושלחנו אותו לחיפה שיארגן את בית־החולים, שנקרא מאוחר יותר ’רמב”ם’. בתוך ’רמב“ם’ התארגנה קבוצת מומחים שבאו מארצות אנגלו־סאכסיות: ד”ר מיכאלסון, שאותו הכרתי כרופא עיניים דגול עוד בצבא הבריטי ושקשריו בארץ היו חזקים, כי הוא התחתן עם בת ראשון־לציון, אורה; ד“ר ג’ק פן מדרום־אפריקה, אחד המנתחים הפלאסטיים הטובים בצבא הבריטי, שעשה עבודה נפלאה של כירורגיה רקונסטרוקטיבית; ד”ר הלפט, אורתופד, וד"ר וילטון, כירורג כללי, גם הם מדרום־אפריקה. אבל ידענו שלבית־החולים הזה יש גם תפקיד אזרחי, כי העלייה הגדולה החלה וחיפה היתה נמל הקליטה לעולים, ואז, מניה וביה, ארגַנו, אחרי משא־ומתן עם הוואתיקן, את בית־החולים האיטלקי – שהיה בית־חולים קאתולי ושאחר־כך הבריטים השתמשו בו כבית־חולים צבאי – כבית־חולים מס' 10.

באותו הזמן הרגישו החברים שלנו בירושלים, ד“ר ורט וד”ר רקובצ’יק, שעם כל מה שיש לרשות בית־החולים ’הדסה’, שישב בגלות מהר־הצופים במיסיון האנגלי, בסנט־ג’וזף, בחאן, הוא אינו יכול לספק את כל הצרכים שהיו לכוחות הלוחמים וגם לאזרחים. הלידות נמשכו, המחלות הפנימיות נמשכו, ובגלל המצור נוספו גם מחלות ספציפיות כתוצאה מירידה בתזונה, ממצבי נפש מעורערים.

המצב בירושלים היה חמור מאוד. בית־החולים “הדסה” ירד מהר־הצופים, מוסדותיו היו פזורים בכמה בניינים ארעיים בעיר היהודית. אנשים שנפצעו בנסיונות החוזרים לפרוץ את הדרך בין השפלה לירושלים הובאו לעיר, ורופאי “הדסה”, מחוסר נסיון בטיפול בפצועים, טיפלו קודם כל בפצועים קשה מאוד, והפצועים קל חיכו לעיתים שעות על שעות, עד שהפציעה הקלה נהפכה לפעמים לפציעה קשה מחוסר טיפול.

ד“ר רודי ורט, רופא המחוז מטעם ה”הגנה“, התייעץ עם ד”ר משה רקובצ’יק, רופא קופת־חולים בעיר: חייבים להקים תחנת מיון משוכללת, שתטפל מייד בפצועים קל, לפני שהפצע ייהפך למוגלתי, או להקים בית־חולים צבאי ולהעביר ל“הדסה” רק את המקרים הקשים. הוחלט להקים בית־חולים צבאי בבניין, ששימש עד אז בית־חולים גרמני. הדבר היה למורת רוחם של אנשי “הדסה”, והם שלחו מברק לבן־גוריון, מוחים על כך שאנשים בלתי־מוכרים מנסים להקים בירושלים בית־חולים שאיש לא ידע מה טיבו. בן־גוריון העביר את המברק לשיבר, וזה התקשר טלפונית עם ד"ר רקובצ’יק ובלי להתחשב בכך, שכל היכרותם הקודמת היתה שיחה מקרית חטופה, שאל: “מוישה, זה יילך? אם זה יילך, אז טוב, ואם לא, מוטב לעזוב את העניין.” רקובצ’יק אמר: “זה יילך.” ובית־החולים מס 11 הוקם.

בהפוגה הראשונה, ביוני 1948, ירד רקובצ’יק לתל־אביב, נכנס אל שיבר במטה השירות הרפואי ביפו ושאל אותו: “איך העזת להטיל עלי הקמת בית־חולים אחרי שהכרת אותי בסך הכל חמש דקות בתחנה המרכזית של עפולה?” שיבר ענה לו: “אני לא יודע מה יכולתך בשטח הרפואי, אבל אני ראיתי בעפולה עולה חדש מוזר, מדבר עברית, מלא תקווה, מלא תוכניות, ללא דרישות, ללא טענות. התרשמתי שאפשר לסמוך עליך.”

גם לד“ר רקובצ’יק היתה הזדמנות להיווכח עד כמה מחסני ש”ר חיים מן היד אל הפה: “אני החרמתי אצל יהודי אחד בירושלים כמות גדולה של אלכוהול, וכשבאתי בהפוגה הראשונה אל שיבר, אמרתי לו: ’יש לי 3,000 ליטר אלכוהול, אני יכול לתת לך מזה 2,500 ליטר.’ ’מצויין.’ הוא אומר, ’אני לוקח’. אומר אני: ’כן, אתה לוקח, אבל מה אתה נותן לי בתמורה?’ אז הוא הולך איתי למחסן, שבאותו זמן היה מנוהל על־ידי ד”ר פלד, ואומר לו: ’הראה לו מה שאין לנו במחסן.’ ואני אומר לו: ’אתה רומני ואני גליצאי, אל תראה לי מה שאין, הראה לי מה שיש.’ בסופו של דבר נתן לי מנורה לשולחן ניתוח, זה מה שהיה לו."

לבתי־החולים: ברצוננו להודיע לכם, שהמלאי של סרטי רנטגן הולך ואוזל ואין סיכוי לקבל סרטים בעתיד הקרוב. נא לעשות הכל על מנת לקמץ בשימוש בסרטים…

המחסור היה גדול, אך כאשר משלוח של מצרכים לחיל־הרפואה, שנשלח על־ידי ידידים מלונדון וכלל שמיכות ומצעים, הוחרם לצרכים הכלליים של צה"ל, נזף שיבר באיש האספקה שהתרעם על כך: “הנימה מופרזת. צבא ואנחנו, זה היינו הך.”

על אף דרגתו והמדים שלבש, עשה סגן־אלוף שיבר רושם מאוד לא־צבאי. את עבודתו במטה הש"ר היה מתחיל בשעה 5 בבוקר, וכאשר הזקיף המנומנם היה קופץ ומצדיע, היה עושה תנועה של “אל תטרח”.

לעיתים צדק שיבר בהערכתו האמוציונלית את האנשים שפגש, ולפעמים טעה. לפעמים מינה רופאים למישרות אחראיות בלי לעמוד על טיבם האמיתי, והיה נאלץ לסלק אותם כעבור זמן קצר. לעיתים התלהב מאנשים, מינה אותם, ולא רק מינה אלא גם נאבק על המינוי, רק כדי להיווכח כעבור זמן מה, שטיפח לו יריב, מתנגד, שונא. בעיצומם של קרבות גם לא היה זמן לחקירות ארוכות על טיבו של אדם. רופאים נשלחו ישר מן האניה לישובים מנותקים.

הגיע רופא עולה מפולין, דיבר רק פולנית ורוסית, השירות הרפואי שלח אותו ישר לבאר־שבע. אשתו גרה בינתיים, פשוטו כמשמעו, על ספסל בשדרות ירושלים ביפו, כי לא היה לה איפה להניח את ראשה. הרופא קיבל חופשה, כדי לנסות לסייע לאשתו למצוא מקום מגורים, וד"ר פדה נתן לו טרמפ במכוניתו עד תל־אביב.

כאשר הגיעו לתל־אביב אמר פדה לשיבר, שהאיש לא יוכל להישאר בבאר־שבע: הם נסעו יחד במכונית שש שעות וההוא לא פתח את פיו. שיבר קפץ מיד: “אני יודע איפה הוא יוכל לעבוד! תן צלצול למשה רקובצ’יק ותאמר לו, שאני שולח לו איש יוצא מן הכלל.” ולאיש אמר: “אני שולח אותך לבית־החולים הכי טוב שיש בשירות הרפואי, ושם יהיה לך עם מי לדבר.” כאשר הרופא הגיע אל רקובצ’יק, שאל אותו קודם כל: “למה לא דיברת כל הדרך?” ענה האיש: “אני רגיל מהצבא האדום. הוא קצין גבוה, אני רק רופא מהשורה, הוא חייב לפתוח בשיחה ולשאול שאלות.”

רקובצ’יק שאל את שיבר: “מה אתה עושה? על סמך מה אתה שולח אלי את האיש?” והוא עונה: “מה אתה רוצה? עולה חדש, שפה אין לו, רקע יהודי אין לו. אצלך לפחות תהיה לו שפה משותפת.” אגב, הרופא היה באמת בסדר ונשאר בצבא־הקבע שנים רבות.

בסרפנד הוקם בית־החולים הצבאי מס' 12, שנקרא מאוחר יותר ’אסף הרופא’. בבית־החולים הצבאי שהיה קיים במקום מימי הבריטים השתמש השירות הרפואי כבית־חולים למחלות־נפש, כי התברר, שבין אנשי גיוס חוץ־לארץ היו עשרות ומאות חיילים שהיוו בעיה פסיכיאטרית קשה מאוד, מפני שבחלקם היו אלה אנשים שהצטרפו לצה“ל בחו”ל, ואת הבדיקה הרפואית עברו רק בארץ. צה“ל למד מנסיוננו אז, שאנשים שיש להם תיק פסיכיאטרי או פלילי עלולים להוליך יחידה שלמה בכיוון לא רצוי, מבחינת המוראל, מבחינת הנהלים והמשמעת, ויתכן שגם מבחינת הבריאות. זה התבטא בהתפרצויות ובאיומים ובפריצת כל גדר של משמעת בעריקות. אנשים אלה נופו והושלכו עלינו, הש”ר.

בשדרות ירושלים ביפו היה לנו בית־חולים פסיכיאטרי, שכלל כמה בתים ובתוכם גרו האנשים. קראנו לו, 'פי־1’. מדוע? האיש שטיפל בהם היה בחור מאנגליה,פסיכיאטר מאוד מוכשר ושמו כהן. הוא לא ידע עברית, וגם החולים שלו לא ידעו עברית; יידיש, איכשהו, היתה השפה. אבל הוא קרא לזה ’פסיכיאטריה אחד’, כלומר, ‘פי־1’. ובסרפנד עשינו ‘פי־2’. כדי להחזיק את החולים פחות או יותר בהסגר, היינו צריכים להבטיח את המחנה של צריפין מפני דיירי ’פי־2’ על־ידי גדר גבוהה, עם שמירה. עד שלאט לאט, על־ידי עזרה פסיכיאטרית וגם על־ידי הגירה חזרה, פירקנו את ’פי־2’.

אני רק זוכר אפיזודה, שבתוך כל ההמולה של שני המוסדות האלה, הפסיכיאטר פתאום התחתן עם אחותו של העתונאי ג’ון קמחי, שהיתה אחות, והחולים השתתפו בחתונה, והחתונה היתה בתוך המחנה; זאת אומרת, זה היה פסיכיאטר שמצא שפה משותפת עם הקליינטים שלו עד כדי כך, שכלל לא הפריעו לו. היתה חתונה לבבית מאוד, וכולנו באנו להשתתף.

שיבר נזכר בנסיונו בפרדסים של עזרא דנין בחדרה. שם טיפל בפועלים ערבים, ובעבודתו בין שבויי מלחמה איטלקים במצרים ובפלשתינה־א"י בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר עלתה בעיית השבויים הערבים בעת הקרבות במלחמת השחרור.

הפעם הראשונה שהזדמנו לנו שבויי מלחמה שהיינו צריכים לטפל בהם מבחינה רפואית היתה כשכבשנו את באר־שבע. בדרך כלל, היינו באים אחרי שהחיילים הערבים ברחו, והנותרים לא היו בחיים. בבאר־שבע הכיבוש היה כל־כך מהיר, שבבית־החולים מצאנו אנשים בתחבושות. כראש השירות הרפואי הרגשתי, שאת המסורת שרכשתי בצבא הבריטי עם שבויי המלחמה האיטלקים אני צריך להוריש לחייל שלנו; ללמד אותו, שאלה בני־אדם, שנלחמו מפני שחוייבו על־ידי החוק, ואני צריך לטפל בהם כפי שאני מטפל בשלנו – ואלי אף יותר, מפני שיש חששות ויש חשדות, שאולי נותנים, כפי שאומרים, לרופאים צעירים ללמוד עליהם. יש סיפור על פראנץ לדרר (מי שהיה מנהל התעשייה הצבאית) שהלך מחפצי־בה לתל־יוסף לשם טיפול רפואי ולא נכנס למרפאה. כל החברים הלכו לאכול והוא עדיין לא נכנס. לבסוף אמרו לו: ’פראנץ, מדוע אתה לא נכנס לרופא?’ והוא אמר: ’אני מחכה עד שהוא ילמד קצת.’ ובכן, במלחמת השחרור הנהגנו נוהל, שבכל מקום שניתן, על כל פנים בבתי־חולים, יטפלו רופאים בכירים בשבויי מלחמה.

הקשרים בין קופת־חולים ובין השירות הרפואי נשארו מתוחים, על אף קיום ההתחייבויות ההדדיות בתוקף החוזה. “הגיוסים המתמידים של הרופאים – ובחלקם מתוך כוונה מסויימת – מביאים אותנו לידי התנגשויות מתמידות ולדיונים ממושכים בוועדות ערעורים.” דיווח סורוקה לד“ר מאיר באוקטובר 1948. למרות זאת הוארך החוזה עד ינואר 1949, אחרי התערבותו של שר האוצר דאז אליעזר קפלן. “ולמורת רוחם של אנשי ש”ר. אני רואה בזה הישג חשוב בשבילנו. לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר שהודות לכך יש לקופת־חולים בימים אלה מגע עם השירות הרפואי לצבא. ודבר זה גם יקל על מלאכתך שם [עריכת מגבית לטובת קופת־חולים בארצות־הברית], כי מי שאינו עוסק בשירות צבאי אינו מודרני.” אחרי דין ודברים עם שיבר הוסכם, שבמשך חודשיים לא יגוייסו רופאים נוספים של קופת־חולים, אחרת ייסגרו מרפאות קופת־חולים, לאות מחאה על הזלזול בצרכי הבריאות של האוכלוסיה האזרחית.

על־פי ההסכם המשיכה קופת־חולים לגבות מצה"ל מיסי חבר בעד כל חייל מגוייס, כולל תשלום לקרן נכות, בניגוד לדעתו של שיבר.

עצם הסכנה, שכל חייל יוכל לצאת מיחידתו, מדרום לבאר־שבע, ולנסוע למרפאת ’זמנהוף’ בתל־אביב לקבל חשמל, הניעה את מפקדי השדה לדרוש הפסקת השירות הכפול בתחום הרפואה. אני לא זכיתי שצרכי השירות הרפואי בתקציב יביאו לכך. גם אז לא שתקתי על הוצאת הכסף, אבל נתקלתי בתשובה, שאין זה כספי הניתן לקופת־חולים.


17. בית־חולים מרכזי לצה"ל    🔗

בספטמבר 1948, בהפוגה השנייה, לא מעטים מבין הרופאים המהוללים של ירושלים כבר היו עייפים מרוב התאמצות ועבודה בעיר הנצורה וביקשו ממטה ש“ר לעבוד באחד מבתי־החולים שמחוץ לירושלים. מצד שני פנה אז הש”ר בקריאה לסטודנטים לרפואה ולמתלמדים בחו“ל להפסיק את לימודיהם ולחזור לארץ, אבל לא כולם ענו. חלק מהסטודנטים שלחו לארץ שלושה שליחים, והם שטענו לפנינו את טענות בנות צלופחד: מה יהיה עליהם ומדוע יהיו הם המקופחים, בעוד שחבריהם ממשיכים ללמוד. ואז עלתה הבעיה של המשך לימודי הרפואה בארץ לאלה שהפסיקו את לימודיהם בחו”ל.

התוכנית, שנועדה להשיג שתי מטרות – להחזיק את הרופאים המורים בירושלים, ולאפשר לסטודנטים לסיים את לימודיהם – קיבלה את אישורו של המטכ“ל וזכתה לתמיכה נלהבת משאול אדלר וגם מגדעון מר. שיבר פנה לנשי “הדסה” בהצעה לפתוח בירושלים בית־ספר לרפואה (שלא היה קיים עד אז בארץ־ישראל), שיהיה מיועד בשלב הראשון לאלה שכבר למדו כמה שנים בחו”ל, מהם ישראלים שחזרו לשרת בצה“ל ומהם עולים חדשים, שהתחילו ללמוד רפואה ברוסיה, עלו בעלייה ב' דרך פולין ושימשו כחובשים קרביים במלחמה. נשי “הדסה” לא התלהבו. הן חששו שהרעיון להקים בית־ספר לרפואה לא יזכה לתמיכה בארה”ב, מקור כספי הארגון.

בעניין זה מן הראוי להזכיר את אשת הרב הפורטוגלי של ניו־יורק, דה־סול דה־פול, שהצטרפה לתחבולות של המשא־ומתן כאילו צה"ל יקים בית־ספר לרפואה בשפלה, כדי להשיג החלטה חיובית של ’הדסה’.

באחד מימי אוקטובר 1948 בא שיבר אל רקובצ’יק לירושלים: “אתה הולך איתי לישיבה עם אנשי ’הדסה’ בעניין הסטודנטים לרפואה. אני רוצה שב’הדסה’ יפתחו בית־ספר לרפואה בשבילם.”

“באנו לישיבה, וכולם היו נגד, ומתוך נימוקים משכנעים – מוקדם מדי, עדיין לא ברור כמה כסף יכולה ’הדסה’ לגייס לבניית בניינים חדשים, ואי אפשר להתחייב לפרוייקט כל־כך גדול; אולי כעבור כמה שנים. ואז שיבר לוחש לי: ’מייד תראה איך שיתהפכו העניינים.’ ולנאספים, רקטור אוניברסיטת ירושלים ונציגי ’הדסה’, הוא אומר: ’בסדר, אני מבין. אז אני פותח בשבילם בית־ספר ברמת־גן בעזרת צה”ל.’ לא היה לו מיל, לא היו לו בניינים, אבל זו היתה דרכו ללחוץ על אנשי ’הדסה’, ואלה קראו מייד: ’לא בא בחשבון. אנחנו נשתדל.’"

ואכן, בשנת הלימודים 1949/50 נפתח בירושלים בית־הספר לרפואה בשביל הסטודנטים המגוייסים, תחילה רק לשנים הקליניות. היו שם כ־20 תלמידים שגמרו שנה רביעית וכ־30 בוגרי השנה החמישית, וביניהם גם עולים מבולגריה. אגב, בזכות בית־הספר לרפואה בירושלים נקלטה עלייה מבולגריה, שכללה יותר מ־100 סטודנטים לרפואה, שכן אלמלא ידעו המשפחות, שבניהן יוכלו להמשיך את לימודיהם, הם לא היו זזים משם. שהרי כל יצירה בארץ נהפכת ל’חומה ומגדל’, לא רק לעצמה, אלא גם לבאים אחריה. לולא הדחף שהיה ב’הגנה’ ובצה“ל, היו מתווכחים על ההצעות זמן רב וספק אם היו מגיעים לכלל ביצוע. לא אחת הוטחה בפני ביקורת על בזבזנות או על עשיית דברים ללא קבלת סמכות, אבל ברוב המקרים באה הביקורת מצד דור שלא השתתף במלחמת השחרור ולא הבין את רוחו ויעילותו של צה”ל.

מלא־כלום הצליח השירות הרפואי להקים תוך שנה אחת 16 בתי־חולים מסודרים ובהם כ־3,500 מיטות, רשת מרפאות גדודיות וחטיבתיות, שירות מסודר של רפואה מונעת ומחלקת אספקה. ואז הגיע הזמן לחשוב על היערכות לימי שלום.

לפי עצתו של ד“ר הלר, היינו צריכים לבחור בין שני בתי־חולים, שיישארו כבתי־חולים בסיסיים של צה”ל: ’אסף הרופא’ בסרפנד, או ’תל־השומר‘, כלומר תל־ליטווינסקי, ששינה את שמו ל’תל־השומר’ לפי עצתו של בן־גוריון, אחרי שהציעו שבית־החולים ייקרא על שמו. אמרו: יש באוקספורד בית־חולים על־שם צ’רצ’יל ובוואשינגטון יש בית־חולים של הימיה על־שם רוזבלט, ומדוע לא ייקרא תל־ליטווינסקי בית־חולים על־שם בן־גוריון, ובדרך זו יבטיח לעצמו את קיומו ותקציבו? כאשר הובאה ההצעה אל בן־גוריון, הוא סירב והציע לקרוא את בית־החולים על־שם אגודת ’השומר’, מפני שאם לצה"ל היה אבא או סבא, זו היתה אגודת ’השומר’.

אני העדפתי את תל־ליטווינסקי של אז, מפני שזה קרוב: רמת־גן מתקרבת אלינו ואנחנו מתקרבים לרמת־גן; לא נהיה מחוץ לתחום. שנית, המבנים והאיוורור – אז עוד לא חלמנו על מזגנים – הם הרבה יותר קרירים מאשר בסרפנד. ושלישית, אני עבדתי בשני בתי־חולים במסגרת הצבא הבריטי, ובסרפנד תמיד היו בעיות של ביוב, מפני שזו אדמה שטוחה והמחנה הוא מתקופת אלנבי. לעומת זאת ידעתי, שבתל־ליטווינסקי תכננו את הביוב האמריקאים, והם הכינו בורות רבים, בורות רזרביים ובורות סופגים, וכל המחנה הוא במדרון, כך שהביוב אינו יכול לחזור אל המחלקות, כפי שקרה בסרפנד. שם כל פעם עלה הביוב בחזרה, לא רק לבתי־השימוש ולמקלחות, אלא אפילו לחדרי־הניתוח.

אם כן, זה נתן לי דחיפה להעדיף את תל־ליטווינסקי על סרפנד, למרות שידעתי שמצב המבנים בסרפנד היה אז יותר טוב. אבל ברוח של נבואה, שאפשר לקרוא לה אקולוגית, בחרתי במקום הזה, וגם בשל התקווה, שהקירבה לתל־אביב ולרמת־גן תעשה את החזקת כוח־האדם קלה יותר.

הלר עדיין עבד ב“בילינסון”, אבל פיקח על הקמת “תל־השומר”, וב־1950 קיבל על עצמו ניהול מחלקה פנימית בבית־החולים הצבאי, בצד תפקיד הרופא הראשי. קבוצה שלמה של ותיקי “בילינסון” – ספירא, רבאו, פאוזנר,דלית – הצטרפה אף היא אל בית־החולים הצבאי המרכזי.

בדאגה גוברת ראה משה סורוקה את צמיחתו של “תל־השומר”, שתוכנן 800 – 1,000 מיטות ובו ציוד רב ועשיר, שד“ר הלר הביא עמו מאמריקה. באוקטובר 1948 דיווח סורוקה לד”ר מאיר, ששהה אז בחו“ל: “המטרה והכוונה הן בעיקר ליצור אכסניה של מוסד רפואי מסונף ומסועף לחבורה רפואית זו [סביב ד”ר הלר], ותכליתם היא לרכז את הרופאים המקצועיים החשובים ביותר, עכשיו בסיסמה של דאגה לפצועים.” בנימה של מרירות כתב סורוקה על תוכניות השירות הרפואי להפוך את בית־החולים לבית־חולים לעולים, לבית־חולים אוניברסיטאי ולמרכז להשתלמות רפואית, מעין מרכז בריאות. “בעצם, מחפש ד”ר הלר מה שהתכוון בשעתו בבית־החולים ’בילינסון’ ושלא הוגשם."

לא היתה זו רק הבעיה של בית־חולים מתחרה, אלא שאלת מעמדה של קופת־חולים במדינה, וסורוקה חשש, שתוך תקופה קצרה “נרד מרמתנו ונהיה כאחד המוסדות ולא המוסד הרפואי, כמו עד עכשיו.” סורוקה ראה, שאחד החסרונות היסודיים של קופת־חולים הוא המחסור במיטות בבתי־החולים שלה. היו חסרות מיטות לחולים והיו חסרות מיטות לריכוז בעלי מקצוע מעולים (מספר המיטות של קופת־חולים היה אז 388 בבתי־החולים הכלליים, ו־280 בבתי־החולים לחולים כרוניים ולחולי נפש). מה שקסם לרופאים המקצועיים בתל־ליטווינסקי ובחיפה היה האפשרות, שיעמדו לרשותם מיטות בכמות מספקת. “את חטאי אני מזכיר,” כתב סורוקה. “לא בנינו את בית־החולים הגדול מחוסר כסף וכן לא בנינו קומה ד' ב’בילינסון' מתוך תקווה לבנין גדול, ועל־ידי־כך, ד”ר מאיר, יצאנו קרחים מכאן ומכאן. מטרתנו היסודית עכשיו היא, אפוא – והיא דחופה ביותר! – להגדיל את בית־החולים ’בילינסון’ במספר מיטות רציני, כדי שנוכל לשמור על בית־חולים זה כמוסד רפואי לאור המוסדות האחרים שיוקמו בארץ למטרה מיוחדת."

זו היתה המסקנה לצרכי פנים, אך כלפי חוץ, בפניותיו אל שר האוצר ושר הבריאות, ניסה מרכז קופת־חולים להעמיד בספק את כדאיות הקמתו של בית־חולים גדול לאישפוז חיילים פצועים וחולים, שישרת בימות השלום את האוכלוסיה האזרחית, ובעיקר את העולים החדשים.

הנימוקים נגד תל־ליטווינסקי, שמשה סורוקה ויצחק קנבסקי (קנב) הביאו בשם מרכז קופת־חולים, היו רבים:

– צריך לבדוק אם יש בכלל טעם בתנאי הארץ להחזיק בתי־חולים כה גדולים, ובפרט לשירות

הצבא בימי מלחמה. בתי־חולים בממדים כאלה גוררים אחריהם קשיים ארגוניים, משקיים ומנהליים.

– ראוי לשקול היטב אם מן הנכון הוא מבחינה בטחונית להחזיק במקום אחד מספר כה גדול של

מיטות לפצועים, ובעיקר בעתות מלחמה, בעוד שהחזיתות מפוזרות על פני כל הארץ.

– "צרכי הצבא הסדיר למיטות בבתי־חולים בימי שלום יהיו קטנים למדי. תהא בזה משום הפרזה

אם ננקוב מספר של 100 – 130 מיטות. ואם עוד נביא בחשבון שהצבא יחיה בקצווי ארץ שונים, הרי יש להניח שגם 100 המיטות הללו לא יהוו בית־חולים אחד, אלא בתי־חולים קטנים, או מחלקות ליד בתי־החולים הקיימים."

– אם בית־חולים גדול מביא עמו בעיות משקיות וארגוניות חריפות, הרי שבית־חולים של 800 מיטות, עם כל השירותים, בשיטה של ביתנים בני קומה אחת, מפוזר על פני שטח רחב – ירבה את קשיי העבודה ויגדיל את ההוצאות לאין ערוך.

– הקמת בית־חולים שלא בתחום ישוב קיים תעורר בעיות חמורות של שיכון, שכן מספר עובדיו

למיניהם יגיע למאות.

– בית־החולים כפי שהוא מתוכנן בתל־ליטווינסקי, על אף ציודו, אין הוא בגדר תוכנית בת קיימא

לאורך ימים. על אף ההשקעות יישאר המוסד בסופו של דבר בתנאים לא נאותים, בצריפים עם שירותים לא מספיקים, והוא יצריך הוצאות גדולות לתיקונים מתמידים.

בתשובה לתזכירים של קנבסקי וסורוקה שלח סגן־אלוף שיבר חיים (ד"ר), בדצמבר 1948, מכתב לשר הבטחון, לשר הבריאות, לשר האוצר, לרמטכ“ל ולמרכז קופת־חולים ובו הגיב, בנימה מאופקת למדי, על טענות נגד הקמת בית־חולים גדול בתל־ליטווינסקי. שיבר כתב, שהיות ולא הוכנו מוסדות רפואה אזרחיים לקראת הבאות, ובשל המחסור באמצעים כספיים, לא נותרה דרך אחרת אלא לשכן את מוסדות האישפוז של צה”ל בבתי־החולים הקודמים של צבא המנדט, ובראשם תל־ליטווינסקי, שבו יהיו תחילה 400 מיטות ובעתיד 1,000 מיטות.

משום כך אין צורך להיכנס לוויכוח וחקירה על יתרונות וחסרונות של הסוגים השונים של בתי־החולים [בנין גדול מול בניינים נפרדים]. אין לפנינו תפקיד לתכנן בית־חולים חדש, אלא למצוא פתרון מהיר, מעשי וטוב במסגרת האפשרות הקיימת. אלטרנטיבה אחרת לסידור אישפוז צבאי אין, וגם בתזכיר קופת־חולים אין למצוא רמז להצעה אלטרנטיבית.

באירוניה דקה הצביע שיבר על כך, שטענת קופת־חולים על הקשיים המיוחדים שבניהול בית־חולים גדול היא תיאורטית בלבד ואינה מתבססת על הנסיון, כיוון שלקופת־חולים יש רק בתי־חולים קטנים. הנסיון המעשי הממשי של השירות הרפואי הוכיח דווקא את ההיפך, וברצון היה הש"ר מחסל את בתי־החולים הקטנים שלו, אילו רק ניתן לו הדבר. מבחינה רפואית, והיא המכרעת, מסכימים המומחים, שעבודה רפואית טובה ומושלמת אפשרית רק במסגרת של בית־חולים גדול, והדבר נכון במיוחד לגבי בית־חולים צבאי, המחייב גמישות ארגונית רבה והתאמה מהירה לצרכים מיוחדים (כגון מגיפת השפעת, שפרצה במשלטים, או מבצע “עשר המכות”, שבו היה צורך ב־600 מיטות תוך שבעה ימים).

שיבר שלל את הטענה שבית־חולים גדול יוצר סיכון בטחוני מיוחד: דווקא פיזור המבנים, על־פי שיטת הצבא האמריקאי, מקטינה את סכנת הפגיעה הישירה. בניינים בולטים, כגון “בילינסון” או בית־החולים הממשלתי בחיפה, נתונים מבחינה זו בסכנה הרבה יותר גדולה.

הטענה ששטח בית־חולים מס' 5 יגדיל את הוצאות ההחזקה ’לאין ערוך’ היא מוגזמת מאוד, אם נשתמש בביטוי זהיר. ניצול יעיל של אמצעי תחבורה מכאני עלול להמעיט את הפיזור במידה ניכרת. ובכלל, הוצאות התחבורה הפנימית הן רק מרכיב אחד, ולא מכריע, בהחזקת בתי־חולים, ולעומת זאת יש שטחים רבים שבהם בית־חולים גדול חסכוני יותר. אשר למגורי הפרסונאל – הדרך לתל־ליטווינסקי מתל־אביב או מרמת־גן אינה ארוכה יותר מאשר ל’בילינסון’ או לבית־החולים לחולי שחפת, שקופת־חולים מתכננת להקים בהצטלבות כפר־סבא, וזאת בוודאי אינה סיבה להקים בתי־חולים בתוך הערים הגדולות.

אשר לעתיד בית־חולים מס' 5: נוסף על צרכי הצבא הסדיר יהיו דרושות לצבא, בשנתיים הבאות לפחות, מאות מיטות בעבור נכי המלחמה, שמספרם יגדל כל כמה שהמלחמה תימשך. לזה יש להוסיף את צרכי העלייה החדשה העתידה לבוא. אם יווצר עודף מיטות, והמדינה תחליט למסור אותן לצרכים אזרחיים, הן יספיקו בקושי לצרכי קליטת העלייה בסביבות תל־אביב.

שיבר הגדיר את התזכיר של קופת־חולים כמסמך עקר: לא רק שהוא בא לרפות את ידי אנשי השירות הרפואי מהקמת בתי־חולים בלי להציע אלטרנטיבה מתאימה ולא רק מה שמתחייב ממנו, אם גם שלא במתכוון, כשלון צבאי מיידי באישפוז הפצועים. “אלא הוא גם מכשיל את המאמץ המעשי היחיד בזמן הזה להציל את הרפואה הציבורית בישראל מאי־יכולתה לתת אישפוז לכל העולים, אשר בעל כורחנו יכללו הרבה חולים.”

שיבר הזכיר את סירובה של קופת־חולים להביא לארץ את החולים ממחנות קפריסין בטענה שאין מיטות לקליטת 100 חולים.

נשבר הקרח של קפאון על עשרות מיטות. כיום אין לנו כבר אל מי להתאונן שאינו מכין מיטות, כבר אי אפשר לבוא בטענות לממשלת המנדט: האחריות עלינו. מי שרואה את כל אלה לפני עיניו, יתברך שהאנגלים השאירו לנו את תל־ליטווינסקי, את חיפה ואת סרפנד, כי על־ידי הכנסת שיפורים בבניינים נהפוך אותם לבתי־חולים אשר יוכלו לשרתנו במשך דור אחד לפחות.

עיכבתי תשובה זו, כדי שאוכל לכתוב לאחר נסיון של עבודה כירורגית מסובכת ומשוכללת הנעשית בבית־חולים 5. התברר, שהיא יכולה להיעשות ונעשית בצורה יעילה ביותר, וכיום זה אינו סוד יותר, שחולים ורופאים נוהרים דווקא לבית־החולים בתל־ליטווינסקי בכדי להינתח שם ובכדי ללמוד שם.

התזכיר של קופת־חולים ותשובת שיבר היו היסוד למאבק ממושך ומר בין קופת־חולים ובין “תל־השומר”, ובמרוצת השנים נעשה המאבק אישי ומר יותר ויותר, עד שנהפך לאובססיה. מאות פעמים במרוצת השנים, בכתב ובעל פה, חזר שיבר אל הנסיון הזה של קופת־חולים להכשיל את “תל־השומר” באיבּו. בעיניו היתה עמדה כזאת בגדר של כפיות טובה, כמעט עלבון אישי. הרי המחלקה הכירורגית של תל־ליטווינסקי, בניהולו של ד"ר יהודה פאוזנר, קלטה באוקטובר 1948, זמן קצר אחרי פתיחתה, את מאות הפצועים מן הפעולות בנגב ישר משדה הקרב, והתמותה בין אלה שהצליחו להגיע חיים לחדרי־הניתוח היתה קטנה מאוד. כעבור חודש נפתחה, על יסוד הסכם בין הג’וינט ובין השירות הרפואי, מחלקה מיוחדת לכירורגיה של שחפת גם לאזרחים. היתה זו החלטה נועזת מאוד. בחודשים הראשונים לקיום המדינה, בעצם ימי הקרבות בנגב, על אף כל הקשיים, הוחלט להקדיש לבעיית השחפת תשומת־לב עליונה, להתכונן לקבלת 500 חולי שחפת מן המחנות ולבצע מאות ניתוח חזה. שיבר לא ביקש שבחים, אבל הוא לא יכול היה להשלים עם הנסיונות לחסל את אשר הוקם.

בית־החולים בתל־ליטווינסקי היה לעובדה קיימת, אך עדיין היה אפשר למנוע את צמיחתו. במכתב למנהל משרד הבריאות, ד"ר אברהם כצנלסון, ביקש משה סורוקה, בראשית 1949, למנוע פתיחת מחלקת יולדות ונשים בבית־החולים. סורוקה הציע, שהשירות הרפואי יפנה את החולים שלו מבית־החולים “דג’אני” ביפו, ועל־ידי כך תתאפשר הקמת מחלקת יולדות שם.

בית היולדות ’דג’אני’ יתקיים כמוסד עצמאי, השייך באופן ישיר לפיקוח מחלקת הבריאות, מה שאין כן בבית־יולדות בתל־ליטווינסקי, אשר מטבע הדברים יהיה כפות וכפוף להנהלה הכללית של בית־החולים בתל־ליטווינסקי. הרי עדיין לא ברור מה יהיו גורלו והתפתחותו של תל־ליטווינסקי בעתיד. לא כן בית־החולים ביפו, אשר לפי התנאים יתקיים כמוסד יפה ומסודר, עד שייבנה בית־חולים ממשלתי אחר הראוי לשמו. ובכלל, יותר טבעי שבית־חולים ליולדות ונשים יהיה שרוי במוסד אזרחי בישוב אזרחי מאשר מסונף לבית־חולים צבאי ובתוך מחנה צבאי.

סורוקה הביע את תקוותו,שד"ר כצנלסון יגיע לאותה מסקנה.

הקרבות הלכו ודעכו. המלחמה עמדה לפני סיומה, וברור היה, שאין טעם בכך, שצה"ל, יחזיק 3,500 מיטות בבתי־חולים, השוכנים בחלקם במבנים ובתנאים שאינם יכולים להיות לשיכון קבע.

בחודשים ספטמבר־דצמבר 1948 החל תקציב הבטחון להתכווץ. התחלנו לארגן מסירת מוסדות, כי משרד הבריאות התחיל להתארגן, עם משה חיים שפירא כשר הבריאות הראשון. בית־החולים הראשון שמסרנו, על ציודו ועל הצוות שלו, כולל מיילד, היה בית־החולים ’דג’אני’, שנשאר בית־חולים ממשלתי, עם יחידה גדולה לגיניקולוגיה ולילדים.

באוגוסט 1948 התפטר ד“ר כצנלסון מתפקידו כמנהל משרד הבריאות, והשר משה שפירא, שממלכתו כללה גם פנים, גם עלייה, גם בריאות, הציע את המישרה לד”ר שיבר. שיבר סירב והצליח, כדבריו, לעמוד בפני כל פיתוי. בנמקו את סירובו אמר, כי מישרה כה גבוהה, אשר תקבע את גורל חיי הרפואה בארץ ואת גורל בריאות התושבים, צריכה להימסר לאדם המוכשר ביותר בישוב, גם אם הוא בעל תכונות אשר בעיני מוסד זה או אחר, או זרם פוליטי אחד או אחר, אינן נוחות (הכוונה כנראה לד"ר הלר).

שיבר הסביר, שמנהל משרד הבריאות לא יוכל לפעול ללא הפרעות כל עוד אין החלטה והכרזה על דרכה של הממשלה בתחום הבריאות. לפי השקפתו צריכה המדינה להחליט על מיזוג שירותי הרפואה הציבורית, מטעמים רפואיים, כספיים ואף פוליטיים. אי אפשר לפלג את הרפואה בין קופת־חולים, שהיא המוסד המכריע והיחיד בעל שאיפות לרפואה שלמה, לבין הממשלה. אם על הממשלה לענות על צרכי הציבור והמקצוע בכל התחומים, עליה להגיע אל החולה ואל משפחתו, ולא להסתפק בתפקיד של סוכנת אישפוז או משטרת תברואה.

הכפילות מייקרת את הוצאות הרפואה. כל עוד הרפואה מחולקת והאמצעים מוגבלים, בהכרח מעבירים אחריות ודוחפים את המדינה להוצאות שאין ביכולתה לשאת. הרי מנגנון הרפואה לא רק כפול, אלא במקום לעסוק בפיתוח השירותים, הוא עוסק בהסברה על הצורך בקיום נפרד.


18. עולים ונכים    🔗

בינתיים פרץ זרם העלייה הגדולה. במחצית השנייה של שנת 1948, תוך כדי קרבות מלחמת השחרור, עלו לארץ יותר מ־100,000 נפש; בשנת 1949 היה הממוצע 20,000 עולים בחודש,

לעתים 1,000 ביום, ויותר מ־250,000 תוך שנה. היה זה נס, הוכחה ניצחת לכיסופי העם היהודי לארץ־ישראל, לכוח החיים הטמון בו, והיתה זו אחריות נוראה. נהר העולים, יוצאי חמישים ארצות, מתינוקות בני יומם ועד זקנים מופלגים, בני עדות שונות, בעלי מנהגים נבדלים, חסרי רכוש, חסרי עבודה וביניהם חולים רבים – זרם אל מחנות העולים, והם נתמלאו לפני שאפשר היה להקים בהם תנאי חיים מינימאליים לבני־אדם המבקשים לשמור על כבודם. הישוב הוותיק, שעדיין לא התאושש מבחינה נפשית מכאב האבדות של מלחמת הקוממיות, לא שש לבוא לעזרת העולים. אניות שלמות הביאו חולים כרוניים, נכים, זקנים תשושים.

עד מלחמת הקוממיות היה הטיפול הרפואי בעולים נתון בידי “הדסה”, בתמיכת הסוכנות. אחרי שהעולה יצא ממחנות העולים, קיבל ביטוח רפואי למשך שלושה חודשים בקופת־חולים הכללית, על חשבון הסוכנות. אחרי קום המדינה, כאשר “הדסה” נותקה ממוסדותיה על הר־הצופים וזרם העלייה פרץ וגבר, משכה “הדסה” את ידיה מן ההסדר, משום שלא היה בכוחה לטפל בהמונים. הסוכנות לא רצתה לקבל על עצמה את הטיפול הרפואי בעולים והעבירה את ההחלטה לידי הממשלה, וזו התמהמהה. משרד הבריאות היה בראשית התארגנותו ולא היה מסוגל לקבל על עצמו את התפקיד. קופת־חולים קיבלה על עצמה ללכת בעקבות העולים, שהתפזרו על פני הארץ. היא הקימה מרפאות בערים הערביות הנטושות, שנתמלאו עולים, בכפרים הערביים שנהפכו למושבים ובישובים החדשים שקמו בנקודות נידחות. אבל נותרה שאלת מחנות העולים.

גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, פנה אל ד“ר שיבר כאל קצין רפואה ראשי של צה”ל. לרעיון שהצבא יטפל בעולים נמצאו סימוכין בנסיון של הצבא הבריטי, שבסוף מלחמת העולם השנייה ואחרי סיומה הושיט עזרה לפליטים ולאזרחים באזורים שנכבשו. אבל זה היה מנוגד לתפישת קופת־חולים וחלק גדול מתנועת הפועלים, שסלד מכל סממן של מיליטאריזם: על הצבא לטפל בחיילים ותו לא. הוחלט לא למסור את הטיפול הרפואי בעולים לידי צה“ל, אלא להקים, כזרוע מבצעת של משרד הבריאות, “שירות רפואי לעולה”, ובראשו הועמד ד”ר אברהם שטרנברג. בעזרת קומץ של רופאים ואחיות מקרב הישוב הוותיק ומאות רופאים ואחיות עולים חדשים, קיים השירות לעולה רשות אוטונומית, עם מרפאות ובתי־חולים בתוך מחנות העולים; לא כדי לבנות את עצמו כמוסד קבע, אלא, כהגדרתו של שיבר, כדוגמת יחידה המתלווה לצבא: החיילים מתקדמים – השירות מתקדם; החיילים נסוגים – השירות נסוג; הצבא מתפרק – יתפרק השירות.

תחילה התמלאו מחנות הצבא הבריטי שהתפנו, אחר־כך קמו ערי־אוהלים ענקיות ב“שער העלייה” שבכניסה הדרומית לחיפה, בפרדס־חנה, בבית־ליד. אמצעי התברואה היו מינימאליים, הצחנה עמדה באוויר, הצפיפות היתה נוראה. תנאי החיים היו גרועים לאין שיעור מאשר במחנות העקורים של גרמניה אחרי המלחמה. לעתים נקרעו בני המשפחות זה מזה עוד בחוץ־לארץ. הבריאים, החזקים, בעלי מקצוע ובעלי רכוש, קיבלו רשיונות הגירה לארצות־הברית, עברו מצפון־אפריקה לצרפת, למדינת היהודים הגיעו, מצד אחד, הצעירים הנלהבים, האידיאליסטים, ומצד שני הזקנים, החולים, החלשים. בעלי היוזמה, בעלי המקצוע, עשו הכל כדי למצוא פינת מגורים ולצאת מהמחנות, ובתוכם נשארו המקרים הסוציאליים. הבעיות הרפואיות היו מחרידות: שחפת, גרענת, גזזת, דיזנטריה, תת־תזונה של תינוקות, מחלות מין. לא היתה זו השעה לדבר על תנאי אישפוז אידיאליים. ביתן, צריף רעוע – לא חשוב, העיקר להושיט עזרה רפואית הכרחית לרבבות.

מספר חולי הגרענת, מחלת עיניים מדבקת, הנגרמת על־ידי נגיף ומועברת בנקל בתנאי היגיינה ירודים, הגיע בתוך מחנות העולים ל־75,000. מראה שכיח באותם ימים היו הילדים שלצדי הדרכים ונחילי זבובים דבקים למוגלה סביב עיניהם. יותר מ־30,000 ילדים סבלו מגזזת, מחלת שערות מדבקת, שהתרופה היחידה לה – עד שהונהג השימוש באנטיביוטיקה, בשנות ה־60 – היתה הקרנות רנטגן. היו שתבעו לצמצם את ממדי העליה בהתאם ליכולת הקליטה של הארץ הקטנה והענייה, אבל בן־גוריון היה איתן בדעתו: קיבוץ גלויות היא צו השעה.

במחצית 1949 בא גל עולים חדש – מתימן. מתוך התעלות נפש על שיבת ציון, נטשו יהודי תימן את בתיהם, את הארץ שבה ישבו עשרות דורות, והגיעו אחרי תלאות נוראות במדבר למחנה־מעבר בעדן. שם ישבו דחוסים, בלי מים, בלי ביוב, וציפו לכנפי הנשרים, למטוסים שיעבירו אותם לארץ היעודה. הם הגיעו לארץ תשושים, חולים, עם תינוקות מזי רעב וילדים בני שנה שמשקלם 4 – 5 ק"ג בלבד. רבים מתו בדרך. בראש־העין, המחנה המרכזי לעולי תימן, הקימה מחלקת הקליטה ארבעה בתי־תינוקות ובכל אחד מהם 150 מיטות. פתחו מחלקה לילדים חולים, אך מאות ריחפו בין החיים ובין המוות. לא עמדה כאן הברירה בין אישפוז טוב לאישפוז רע, אלא רק בין מוות לחיים.

ימים קשים נכונו ל’תל־השומר’ לרגל העלייה ההמונית. מאחר שהעלייה הגדולה של ’מרבד הקסמים’ היתה זקוקה לבית־חולים, פנו גם בעניין זה, כמו בכל עניין אחר, אל בן־גוריון, וכך קיבלנו הוראה לפתוח שלושה ביתנים לשם קליטת ילדים. הבעיה שעלתה אז היתה בעיית תמותת התינוקות עקב מחלות כמו טיפוס הבטן, מלאריה ומחלות זיהום, שקצרו ממש בתינוקות בני שנה ומעלה. וכך פתחנו תוך 24 שעות, בפסח 1949, מחלקת ילדים בתוך בית־חולים צבאי.

מחוסר מיטות לתינוקות שכבו שלושה פעוטות במיטה רגילה אחת, ומחיצות קרטון מפרידות ביניהם. לפעמים מתו ילדים, הוריהם הועברו בינתיים מראש־העין למחנה אחר ולא היה אפשר לאתרם. לגביהם הילד כאילו נעלם. תמותת התינוקות בישוב הוותיק עד 1948 היתה מן הנמוכות בעולם: 29 לכל 1,000; עתה, בעקבות העלייה ההמונית, עלתה תמותת התינוקות ל־52 לכל 1,000. עד קום המדינה היו בכל הארץ 200 מיטות לאישפוז ילדים; עתה דרושות היו אלפי מיטות – ובדחיפות.

את מחלקת הילדים הראשונה פתח ד“ר שמעון ברמן, ידידו של שיבר מאז ימי עפולה, שהיה עתה רופא ילדים בבית־החולים “הדסה” בירושלים, ותוך זמן קצר נפתחה מחלקה נוספת. ד”ר ברמן הכשיר את רופאי הילדים מבין אנשי “תל־השומר” לתפקידי ניהול.

הצעד הבא נועד להיות פתיחת בית־יולדות בשיתוף עם עיריית רמת־גן, כפי שבישר שיבר ליצחק הלברכט. אולם מערבלי הבטון של הממשלה הסתובבו לאט ורק בשנת 1965 נפתח בית־היולדות החדש.

שיבר הזמין את הלברכט, גיניקולוג על פי מקצועו, לבוא ולראות במו עיניו בית־חולים של 900 מיטות שהקמתו עלתה רק 135,000 ל“י – “ניגוד בולט לתוכנית היקרה להרחבת ‘בילינסון’. איך מתפשר הצנע ברפואה עם הוצאה בסך 1.2 מיליון ל”י על בניין בשביל 300 מיטות וגמר הבניין בשנת 1952. בשעה שאתמול, היום ומחר אנו זקוקים לתוספת?”

שיבר לא הבין את סורוקה, וסורוקה לא היה מוכן להבין את שיבר. שיבר הבחין בבעיה בדחיפותה; סורוקה ראה את התפתחות קופת־חולים כתהליך ממושך שדורש סבלנות. שיבר דחק לטפל בבעיות, כדי לפתור אותן עכשיו, בזה הרגע; סורוקה גרס, שהבעיות ימתינו עד שקופת־חולים תהיה מוכנה לתת להן תשובה מושלמת.

כאן יש התנגשות בין מדינה צעירה וחלשה לבין מוסדות ותיקים, אשר את שכר הלימוד על שגיאותיהם שילם הציבור, וכעת הוא צריך לקבל את מרותם ואפילו לשמש להם שדה פעולה לפי הבנתם. אילו הייתי מסוגל להתייאש, הייתי אומר: קחו לכם את הירושה; אני אסע ללמוד, ואחר־כך אשוב ותנו לי מחלקה.

עם כל מרירותו עמד שיבר גם על היתרון שבתחרות בין קופת־חולים לבין השירות הרפואי. כך יהיו יותר מקומות עבודה לרופאים, והם והישוב ייצאו נשכרים מהקמת השירות הרפואי – שירות “יריב”, שעסק עתה בהנדסה, בגננות, בהקמת בית־ספר לאחיות, בבנק־דם, בסידור מכון פוטוגראפי־מדעי בשיתוף עם מכון וייצמן, במעבדה אנאליטית לחומרי רפואה ובהקמת ספריה מרכזית בתל־ליטווינסקי.

כדאי להיות עם הבונים, למרות שנאה והכשלה מכאיבות, מזקינות וקרצינוגניות.

האבנים לתשתית הבניין היו הרופאים, ושיבר הביא אותם ממרחקים, כאבני שיש לבן. ד“ר ריכארד שטיין היה מנתח עיניים יליד צ’כוסלובקיה. גם בגיטו טרזיינשטאט המשיך בניתוחי עיניים, ובחודשים האחרונים לקיום הגיטו ניהל את שירותי הבריאות שלו. היות שלמד באוניברסיטה גרמנית, ומכיוון שצ’כוסלובקיה שאחרי המלחמה טיאטאה כל זכר לכיבוש הגרמני ולהשפעה הגרמנית, ניתן לד”ר שטיין לעבוד רק כמנהל מחלקת עיניים בבית־חולים בקלאדנו, עיר מכרות קטנה. יום אחד הגיעה אליו הודעה על בואו הצפוי של שגריר ישראל הראשון בצ’כוסלובקיה, אהוד אבריאל, הסובל מדלקת עיניים. הסתבר, שמיחושי העיניים היו רק עילה ליצור קשר עם ד“ר שטיין תחת עינו הפקוחה של השלטון הקומוניסטי. המטרה האמיתית, לפי יוזמתו של שיבר, היתה להציע לד”ר שטיין, שלא היה ציוני, לעלות לארץ ולהצטרף לסגל בית־החולים הצבאי המרכזי כמנהל מחלקת העיניים.

ד“ר שטיין, שהתקרב אז לגיל 50, היסס. הוריו ביקשו ממנו להישאר בבוהמיה מולדתו. הנהרות, היערות, כל זה לא יהיה לו בישראל. כאשר שאל ד”ר שטיין על התנאים, אמר אבריאל, שיברר אצל ד“ר שיבר, ראש השירות הרפואי. שיבר הבריק: ד”ר שטיין יקבל אותה המשכורת כמוני – 60 ל“י לחודש. בינתיים נודע לקומוניסטים, שד”ר שטיין מתכוון לעזוב את המדינה, והם הפעילו עליו לחצים להישאר.

שטיין ואשתו עברו את הגבול לאוסטריה ב־1 במאי, שבו היתה השמירה על הגבול רופפת מהרגיל. כעבור שבועות רבים של המתנה, שהות במחנות־מעבר, נדודים מאיזור כיבוש אחד למשנהו בתוך אוסטריה ומאוסטריה לאיטליה, הגיעו, יחד עם בתם, שהקדימה לעזוב את צ’כוסלובקיה, לישראל בעיצומו של קיץ לוהט. מחוסר ברירה התגוררו בדירה של קרובת משפחה ובה שני חדרים. בחדר אחד ישנה המשפחה המארחת, בת ארבע נפשות, ובחדר השני משפחת שטיין. כאשר הופיע אצלם ד"ר שיבר, היה מרוצה מאוד מסידור המגורים: אתם גרים יפה מאוד, אמר.

כפי שהוסכם התייצב ד“ר שטיין למחרת ב”תל־השומר"; הוא שכר מונית מפחד פן יאחר לעבודה ביום הראשון. שיבר הוביל את שטיין על פני מחנה צבאי עזוב – פה ביתן, שם ביתן, וביניהם שממה. שטיין ביקש לדעת: ואיפה בית־החולים? שיבר נפגע במקצת.

שטיין התחיל לעבוד בביתן 39, שהיו בו 15 מיטות, משותפות למחלקת עיניים ולמחלקת אף, אוזן וגרון, אולם רוב השוכבים בהן היו עולים חדשים פצועים, שלא היו זקוקים עוד לאישפוז, אך לא היה להם מקום מגורים אחר. אשתו של שטיין, רופאה במקצועה, סייעה לו כאחות. ביום כניסתו לתפקיד היה עליו לנתח חולה שסבל מפצע חודר בקרנית. שטיין הטיל על אשתו להכין את חדר־הניתוח. חדרי־הניתוח נמצאו אותה שעה בצריף ארעי, שהכיל שני חדרים גדולים ובכל אחד מהם שלושה שולחנות־ניתוח, וכן קובה זעירה ובה שולחן אחד חסר כל סידורי תאורה. אל האופתלמולוגיה התייחסו אז, כדברי שטיין, כאל רעה שבהכרח, ולכן נאלץ להשתמש באותה קובה זעירה.

כעבור שעה חזרה הגברת שטיין בוכה: ‘הם לא מבינים אותי, אני לא מבינה אותם, האחות הראשית לא נותנת לגעת בשום דבר’. שטיין, אדם מאופק בטבעו, הופיע כאֵל־הזעם בפני האחות הראשית: אם חדר־הניתוח אינו מוכן תוך חמש דקות, יעופו כאן מכות. חדר־הניתוח הוכן, אך שטיין בא לשיבר ואמר: או שהוא מקבל חדר־ניתוח נפרד לעיניים, או ש“תל־השומר” יישאר בלי מנתח עיניים וגם בלי אחות ראשית, כי הוא יהרוג אותה, ואותו יושיבו בבית־הסוהר. שטיין קיבל חדר רגיל, ולאט לאט הפך אותו לחדר־ניתוח משוכלל, בעיקר בכוחות עצמו. יתרה מזו הוא הבטיח לכירורגיה של העיניים זכויות שוות לזכויות הכירורגיה הכללית.

זו היתה ראשית הידידות בין שיבר ובין שטיין, ידידות שלא התבטאה בשיחות חולין על אודות המשפחה ובעיות אישיות ולא בביקורים חברתיים, אלא בהבנה הדדית, שכמעט לא היתה זקוקה למילים. בסיס הקשר היה האהבה לבית־החולים, ההערכה המקצועית ההדדית וחוסר יחס לרכוש, שהיה לגבי ד"ר שטיין אחד מלקחי השואה. כאשר ביקש שטיין לדעת היכן יגור, הוקצה לו ולאשתו חדר באחד הביתנים של “תל־השומר”, ואת כל הארוחות אכלו בחדר־האוכל המשותף.

בפעם הראשונה שהופיע ד“ר שטיין בפגישת הסגל הרפואי עם ד”ר הלר, רצה לומר את דבריו בגרמנית, אך הלר שיסה אותו: בפגישות עבודה של “תל־השומר” לא ידברו גרמנית. שנתיים נעדר שטיין מפגישות הסגל, וכשחזר והופיע דיבר עברית רהוטה.

הלר ושיבר אספו את הרופאים כפי שאספן תמונות אוסף יצירות יקרות ערך. שיבר בא אל ד“ר רקובצ’יק בירושלים והציע לו לעבור ל”תל־השומר“. רקובצ’יק היה כירורג כללי. ב”תל־השומר" כבר היו שתי מחלקות כירורגיות, של ד“ר יהודה פאוזנר ושל ד”ר מארק מוזס, ומה יעשה הוא? “אתה תעשה אורולוגיה, כמובן,” ענה לו שיבר.

“אמרתי: ’השתלמתי בווינה באורולוגיה במשך חצי שנה, בשנת 1935, ליקטתי את הידיעות עד 1939, עכשיו אנחנו ב־1949. אני לא מרגיש מוסמך לפתוח מחלקה אורולוגית ולנהל אותה.’ אומר שיבר: ’מה הבעיה? תיסע לאמריקה להשתלמות. אני אסדר את זה; הצבא ישלם, ואחרי שנה תחזור אורולוג מושלם.’ ואני אומר לו: ’אבל אני בקושי מדבר אנגלית.’ אין דבר’, הוא מנחם אותי, ’אם היתה לך החוצפה לדבר לפני רופאים בארץ בעברית חודש אחרי שעלית ארצה, תהיה לך גם החוצפה לדבר אנגלית’.”

ד“ר מארק מוזס, מומחה לכירורגיה קרבית, ששירת בצבא הפולני החופשי ונפצע ליד מונטה־קאסינו, היה רק זמן קצר בארץ כאשר הופיע אצלו שיבר – אשר שמע עליו מפי משה סנה, חברו־ללימודים של מוזס באוניברסיטת וארשה – ולקח אותו לנתח חיילים פצועים ב”בילינסון“. עולה חדש, שלא ידע את שפת הארץ ולא הכיר את אנשיה ומראותיה. אך לכל זה לא היתה חשיבות בעיני שיבר אם התרשם מכוחו המקצועי של איש. הוא הטיל על מוזס את ניהול המחלקה הכירורגית בבית־החולים “דג’אני”, ואחר־כך העביר אותו ל”תל־השומר“. הביתנים היו במצב נורא, היו סדקים בקירות, חורים בגג. כאשר ד”ר מוזס התלונן באוזני שיבר, שחתול יושב על הגג הפרוץ ומציץ לחדר־הניתוח, ענה לו שיבר: “אתה יודע, חתול הוא חיה נקיה מאוד.”

ד“ר ארווין רבאו, מנהל המחלקה הגינקולוגית בבית־החולים “בילינסון”, שהיה לפני עלייתו רופא בכיר בבית־החולים העירוני “מואביטן” בברלין, לקח על עצמו להקים את המחלקה הגינקולוגית החדשה. ד”ר רבאו הציע את שירותיו לצה“ל עם פרוץ מלחמת הקוממיות, אלא שאז נראה הצירוף בין צבא וגינקולוגיה מנוגד לצרכי השעה. גם אחרי שהוקמה המחלקה הגינקולוגית ב”תל־השומר" היו רבים שפקפקו בנחיצותה, והדבר התבטא גם בהקצבות. אבל תוך שנים מעטות הפך רבאו את המחלקה הגינקולוגית של “תל־השומר” למקום השתלמות מבוקש בין הרופאים הצעירים, ונשים מכל הארץ נהרו אליה. המחלקה הגינקולוגית של “תל־השומר” כמעט שהיתה לעניין של אופנה.

גם בעולם ה“יקים” היה רבאו “סוּפר־יקה” – דייקן, קפדן בהופעתו החיצונית, בעל השכלה קלאסית רחבה. הוא נשא לאשה את ציונה לבית קטינסקי, צברית שנולדה בהרי אפרים, בוגרת הגימנסיה “הרצליה”, והיה זה מקרה נדיר של “נישואים מעורבים” בין הרופאים ילידי גרמניה.

רבים מן ה“יקים” המייסדים של “בילינסון”, בראשותו של ד“ר הלר, נמצאו עתה ב”תל־השומר“, ובעיני מרכז קופת־חולים היתה זו הוכחה מוחשית לכך, שמלכתחילה היה כאן קשר מתוכנן; ובעיקר אחרי שהתברר, כפי שציין שאול אביגור, אז סגן שר הבטחון, במכתב לד”ר מאיר, שכמעט כל הרופאים הבכירים של “תל־השומר” עוסקים, או שיש להם רשות לעסוק, בעבודה פרטית – ועצם המונח “פראקטיקה פרטית” היה בו משום שלילת אחד מיסודות האמונה של תנועת הפועלים, ממש צלם בהיכל, כהגדרתו של סורוקה.

השירות הרפואי נטל על עצמו את שיקומם של נפגעי צה“ל בארץ, על אף הנטייה מצד הנפגעים ובני משפחותיהם – ובעניין זה לא היה הבדל בין אנשי ה”הגנה“, אצ”ל או לח“י – לנסוע לחוץ־לארץ לטיפול. השתדלנו למנוע זאת במידת יכולתנו, מאחר שהבנו, שאם יתחילו בכך, לא יהיה לדבר סוף; ומתוך מחשבות על מניעת נסיעות לחו”ל הגענו לבעיית התקנת גפיים בארץ. הודות לאליעזר לוין־אפשטיין, שראה את הבעיה מבחינה תעשייתית, התחלנו כבר בקיץ 1948 לפעול בתחום זה. גישתו של לוין־אפשטיין היתה מכוּונת לרנטביליות, כפי שנהג בתעשייה, והוא לחץ על הבאת יועץ רפואה, ד"ר ליאון גיליס, ובעלי־מלאכה מאנגליה.

הנסיונות הראשונים לייצור גפיים מלאכותיות, שנעשו בבית־החולים מס' 10 בחיפה ובבית־החולים מס' 5 (“תל־השומר”), היו כשלון חרוץ. באנגליה נהוג לתת מקל לנפגע עד שהגדם מתכווץ, אך אצלנו לא הסכימו הבחורים לכך. אולם לאחר שבית־החרושת “פלאלוּם” לכלי בישול יצר רגל קלת משקל מאלומיניום, פתחנו תעשית גפיים מלאכותיות ארעיות בבית־ספר ערבי עזוב ביפו.

אחת הבעיות הקשות שהשירות הרפואי התלבט בה היתה בעיית העיוורים נפגעי המלחמה. בית־החינוך לעיוורים בירושלים גילה אמנם נכונות לקלוט את החיילים העיוורים, שמספרם היה יותר מ־20, אך ד"ר מיכאלסון הצביע על כך, שבית־החינוך לעיוורים הוא מוסד דתי, בעוד שהחיילים העיוורים הם ברובם חופשים וביניהם אף בני קיבוצי “השומר הצעיר”, ורוח המוסד תהיה זרה להם.

מטעם זה החלטנו לא לשלוח את נכי צה“ל העיוורים לבית־החינוך לעיוורים ונטלנו על עצמנו, למרות היותנו טירונים בתחום זה, להתחיל הכל מחדש בתחום הטיפול בעיוורים. כך, למשל, התחלנו ללמד את הבחורים ריקוד, כצעד ראשון לאוריינטאציה ולהתמצאות בשטח. ונמצאו בחורות שהרקידו את בחורי ביתן מס' 26, בליווי נגינתם של גיל אלדמע, קטוע רגל, ואקורדיוניסט אחר. בדרך זו התאפשר לנו להתחיל בשיקום עיוורים ללא סכנת איבוד החוש ההטרוסקסואלי, שכן קיים חשש כזה במוסדות סגורים, שבחורים צעירים מצויים בהם ללא חברת המין השני. פרופ' מיכאלסון אף ציין, שלאהוב את המין השני מסוגל עיוור באותה המידה כמו פיקח, ואולי אף יותר. השתדלנו, אפוא, שלא להדחיק את החוש הטבעי כלפי המין השני ודאגנו שהבחורים יימצאו בחברת בנות ואף יילכו איתן לקולנוע. לפי קו מחשבה זה הגענו גם לעניין הכלבים, וד”ר רודולפינה מנצ’ל, שהוכיחה את יכולתה עוד בתקופת הגפירים באילוף כלבי שמירה, בלי שתעסוק בכך לפני כן, התחילה לאלף כלבים בשביל עיוורים. נסיוננו בתחום זה שכנע אותי, שאנחנו, הש"ר, חייבים להתעלם מקיומם של מוסדות בעלי ותק וזכויות, שאינם עונים על דרישותינו, בהיותם חסרי נסיון בטיפול בחיילים נפגעים.

במארס 1949 השלימה ועדה מיוחדת של משרד הבטחון טיוטה להצעת חוק הנכים, ולוין אפשטיין הודיע על כך לוורה וייצמן, רעית נשיא המדינה:

לפי הצעה זו תהיה חובת הממשלה, אחרי השלמת הטיפול מטעם השירות הרפואי של הצבא, להבטיח טיפול רפואי לכל ימי חייו לנכה בהתאם לנכותו, לספק שתי פרוטזות לכל קטועי הגפיים ולדאוג לתיקונן כל ימי חייהם, להבטיח עדיפות בתעסוקה, לסייע בשיקום כלכלי של הנכים, להעניק להם הכשרה מקצועית, לספק מגורים לאלה הזקוקים להם. למעשה, כל הדברים האלה נעשים כבר, גם בלי חוק, על־ידי האגף ליישוב חיילים ושיקומם, הדומה בפעולתו למשרד הקיצבאות האנגלי.

לוין־אפשטיין פנה אל ורה וייצמן וביקש את עזרתה בהקמת מרכז לשיקום בתמיכת הממשלה.

מספר הנכים, שעדיין היה סודי אז, היה: 200 קטועי גפיים, 300 פצועי עצבים פריפראליים, 200 נפגעי ריאות, 100 מנותחים ניתוחים נוירוכירורגיים, 100 נוורוטים ופסיכוטים, 30 משותקים, 20 עיוורים,250 שונים. קציר כבד מאוד של מלחמה נואשת, שבה נפלו 6,000 לוחמים – אחוז אחד מתוך האוכלוסיה בעת הקמת המדינה.

ברפואה האזרחית שלפני מלחמת העולם השנייה היה מקובל להניח, שתוחלת חייהם של אנשים בעלי פגיעה בעמוד השדרה היא פחות משנה. אולם כשנודע לנו, שבמלחמת העולם השנייה חולל ד“ר לודביג גוטמן מהפיכה בתחום זה באנגליה, חיפשנו דרך אליו. בעזרת הגברת וייצמן, שהיתה רופאה ובעלת הבנה פוליטית ואנושית רבה והיתה כאם לנפגעי צה”ל, יצרנו מרכז שיקום בהדרכתו של ד"ר גוטמן, שבא לארץ, ואנשינו נשלחו לאנגליה להשתלם וחזרו לעבוד כאן.

ד"ר גוטמן פיתח שיטה כוללת, שנועדה לשקם את הנכה המשותק בגופו התחתון, להפוך אותו לאדם כמעט בלתי תלוי באחרים ולחזק את פלג גופו העליון, בעיקר בעזרת פעילות ספורטיבית. גוטמן טיפל בבעיות של חוסר שליטה על דרכי השתן ובבעיות של יחסי מין, לימד את הנכים לשלוט בכיסא־גלגלים, לנהוג במכונית ולעבור הסבה מקצועית.

ורה וייצמן הביאה לארץ את ד"ר הרי קסלר, מבית־החולים אוראנג' בניו־ג’רזי, חסיד הפרוטזה המחוברת אל שרירי הגוף. היא הבינה, שלא די במומחים, אלא צריך גם אמצעים, ולא הסתפקה בתביעות לאוצר להגדיל את האמצעים, אלא החלה מגייסת אמנים כמו ארתור רובינשטיין, יאשה חפץ, יהודי מנוחין, וורנסקי ובאבין ורבים אחרים, ומן ההכנסות שבאו מהמופעים האלה סייעה לרכוש מכשירים לייצור פרוטזות, לרהט שני אולמי בידור ב’תל־השומר’ ולהקים תחנת שידור פנימית.

עוד בחייו העניק הנשיא וייצמן לנכי מלחמת השחרור מגרש, שנמסר לו בנהריה, כדי שיוקם שם בית־הבראה לנכים. דובר על כך, שהבית ישא את שם בנו מיכאל, אשר הופל עם מטוסו בפברואר 1945 מעל האוקיינוס האטלנטי. אך הוברר שהמגרש קטן מדי ושאין אמצעים לבניה. בא יונה אטינגר, שעסק אז ברכש ובגיוס כספים בחו"ל, והודיע שאיש בשם אייב קיי, ידידו של טדי קולק, מוכן לסייע בהקמת בית־הבראה לנכים, ויש להניח שירצה שהבית ייקרא על שמו. ללא היסוס כלשהו התלהבה גב' וייצמן מהרעיון, ביטלה את רצונה מפני רצון אייב קיי, ובלבד שהמוסד יקום.

שיבר הצליח במשימה, שנראתה אז כמעט בלתי־אפשרית, נוכח המתח בין הנשיא וייצמן לבין ראש הממשלה בן־גוריון ונוכח מרירותו של הנשיא החולה על התפקיד הייצוגי גרידא שנועד לו במדינה החדשה: הוא היה רופא גם לבית וייצמן וגם לבית בן־גוריון, ידיד גם לוורה וגם לפולה.

ממלכת השירות הרפואי החלה להצטמצם. בית־החולים בסרפנד נמסר למשרד הבריאות. אמנם נפרדנו בלב קשה, כי השקענו שם הרבה, גם כוחות, גם ציוד, אך אמרנו בלבנו: בעצם, זו אותה הממשלה, ואנחנו נתרכז בתל־ליטווינסקי, נרכז את כל הפוטנציאל של חיל־הרפואה בבית־חולים זה, ועל־ידי כך נרכז שם את המטה של השירות הרפואי. ובערך באותו הזמן ביקשתי להשתחרר מלהיות קצין רפואה ראשי, כי שאיפתי היתה לחזור לרפואה.

שר הבטחון דאז, בן־גוריון, הציע להעביר את המישרה הזו לידי ד“ר אברהם בלומוביץ, ששינה את שמו לעצמון, בגלל עברו הצבאי בין הפרטיזנים. ד”ר עצמון קיבל ממני את התפקיד. הרמטכ“ל ביקש ממני להמשיך לתקופת מעבר כקצין רפואה של המטה הכללי, זאת אומרת, שאהיה כאילו יועץ הרמטכ”ל לעניני השירות הרפואי.

את המינוי הרשמי של קצין המטה הכללי לרפואה צבאית קיבל סגן־אלוף ד“ר חיים שיבר מאת הרמטכ”ל רב־אלוף יגאל ידין, ב־1 בדצמבר 1949.

תקופת הביניים נמשכה כמה חודשים, ושאיפתי לחזור לרפואה גברה. במיוחד עניין אותי תחום אחד: מדוע הכדוריות האדומות של האשכנזים יותר עמידות מאלו של הלא־אשכנזים. פתאום ראיתי פתח לכך שאוכל לעסוק בנושא הזה, כי נתפרסמה עבודה שמלמדת איך לקבוע, בשיטה טובה ובטוחה, את אורך החיים של הכדוריות. אחרי כל־כך הרבה שנים שבהן הייתי חייל, למעשה מ־1942 עד 1950, כמעט ברציפות, ביקשתי וגם קיבלתי את הסכמת שר הבטחון והרמטכ“ל לנסוע, על חשבון צה”ל, לארצות־הברית, כדי לרכוש בחזרה את מקומי ברפואה הפנימית, במחקר רפואי.

בן־גוריון נטה לקבל את חוות־דעתו של שיבר בענייני השירות הרפואי, ולא מתוך אהדה עיוורת, אלא משום שלמד מן הנסיון לסמוך עליו. ההערכה ההדדית ניכרת גם במכתבים שהוחלפו בין השניים. ערב צאתו של שיבר לארצות־הברית, באפריל 1950, שלח לו בן־גוריון מכתב פרידה (ששיבר היה גאה עליו לאורך שנים) ואיחל לו הצלחה בשליחותו, מתוך תקווה “שתחזור אלינו מצוייד ומזויין עוד יותר משהיית בידיעה ובנסיון, להמשיך פעולתך – נסעת מטעם הצבא, בשליחות הצבא, על מנת לחזור לצבא.”:

רבים החיילים שנחלו והנחילו לעצמם כבוד וגאווה במערכת הגבורה של צבא הגנה לישראל. היו רבים שהצטיינו בעוז רוח, בתחבולות ובכושר קרבי; מסופקני אם היה אחד שעלה עליך במסירותו ובנאמנותו הצנועות ובהתמדה ובחברות צבאית ויהודית עמוקה, אשר הנחה השירות הרפואי לשירות המפואר והנאמן ביותר בשירותי צבא הגנה לישראל.

היית בצבא דוגמה של קצין, המאחד בתוכו גם הכושר המקצועי וגם סגולות הנפש האנושיות היקרות, שאין למצוא בכל בית־ספר ומעבדה – אלא הם מתנת אלהים וחסד עליון.

צא בשלום ושוב בשלום ותחזקנה ידיך.

בהוקרה ובידידות.

דוד בן־גוריון.

משה שרת, כשר החוץ, עמד אז בתוקף על כך, שכל שליחי מדינת ישראל בחו"ל, מטעם משרד החוץ וכל שאר המוסדות, ישאו שמות עבריים. חיים שיבר, אחרי שיקול בכובד ראש והתיעצות עם שרת וחיפושים במילונים, בחר בשיבא: לא רק בשל הדמיון לשמו הקודם, אלא משום ששיבא פירושו בארמית קיסם, שם נאה לבן שושלת השיברים בעלי המנסרות.


19. הקשר האמריקאי    🔗

יצאתי מן הארץ ב־27 באפריל 1950, על סיפון האניה ’קדמה’, ובהגיעי למרסיי חליתי במחלת חום, אשר טיבה לא נתחוור, מפני שהרופאים בצרפת עוד מאמינים בחוקן ובשאר תרופות יותר מאשר בקביעת סיבת המחלה. המשך החום והאותות מנעו אותי מלהמשיך במסע. יצאתי באמצע מאי לאנגליה, במטרה לנצל את זמן החלמתי לשם ביקור במוסדות ראמ"ק (חיל הרפואה המלכותי) ובבתי־חולים אזרחיים, בבית־חרושת לגפיים מלאכותיות, שבו היינו קשורים, וכן כדי להסביר בין הרופאים היהודים את ‘האמת מארץ־ישראל’, כפי שאני רואה אותה.

אנשי חיל־הרפואה הבריטי הזמינו אותו לבית־הספר שלהם ולארוחה עם קצינים בכירים, שזכרו את קשרי העבר המשותף במזרח־התיכון בעת המלחמה יותר מאשר את תקופת פירוד הלבבות וניסו להיות אדיבים ונעימים. שיבא מצא כאן חיזוק לעמדותיו ביחס ל“תל־השומר”.

משפחות צבא־הקבע מבוטחות על־ידי חיל־הרפואה, לכן כוללים בתי־החולים שלהם מחלקות ילדים, מחלקות נשים וכל שאר המחלקות הרפואיות. מעבר לים ובמדינה עצמה, במקומות שהצבא שרוי בהם בריחוק משירות בריאות אזרחי מאורגן, כל הפועלים העובדים בשירות הצבא מקבלים את העזרה הרפואית על־ידי חיל־הרפואה. כך ניצלים הרופאים מסכנת הבוּרוּת וההתנוונות המקצועית.

בביקוריו בבתי־חולים אזרחיים, בעיקר בלונדון, התענין שיבא במיוחד בצורת התעסוקה של המומחים המעולים, בגלל הוויכוח שהתנהל בשאלה זו בארץ – אם על הרופאים הבכירים בבתי־החולים לעבוד במישרה שלמה בשכר קבוע, במישרה חלקית בשכר סמלי, או במישרה שלמה בתוספת הרשאה להכנסה נוספת מייעוץ לרופאים אזרחיים.

רוב המומחים הרציניים באנגליה, אשר ממשיכים לעבוד בהוראה ובמחקר, נוטים לדרך האחרונה: שבע־שמיניות משכרם משלמת המדינה במסגרת הרפואה המולאמת, ותמורת שמינית המשרה האחרונה יש להם זכות, בתוך בית־החולים או מחוצה לו, לשמש יועצים. השכר המלא גבוה פי שניים, אפילו מן השכר הבלתי רגיל שעליו דנו בארץ, שעה שיוקר־החיים הוא בערך מחצית מאשר אצלנו.

אחרי שיחות עם רופאים יהודים הגיע שיבא למסקנה העגומה, שהמומחים אינם חושבים על עלייה משני טעמים: העדר שיכון מתאים, והעדר אפשרות להכנסה נוספת.

אפילו בני 32 – 35, חניכי ’הבונים’, אשר במקרה, בגלל המלחמה והשירות בצבא, נתקעו באנגליה ונעשו מומחים בענף זה או אחר ותוך כדי כך גם נשאו נשים והקימו משפחות – כולם נרתעים מפני הירידה הגדולה ברמת החיים, הקשורה בהכרח בצורת התעסוקה הממשלתית המלאה. לכן הם לא רוצים להצטרף לקופת־חולים או למשרד הבריאות; אך מפני פראקטיקה פרטית, ללא קשר עם בית־החולים, הם נרתעים, כי פירוש הדבר ניתוק מן הרפואה. כל הזמן ששני הנימוקים – שיכון וצורת ההעסקה – לא ימצאו את פתרונם, לא נקבל כוחות מאנגליה. רופאים צעירים, אשר אך זה גמרו את חוק לימודיהם, אולי יבואו, אם יישארו רווקים, אך ברגע שנושאים אשה, הדיור נעשה הגורם המכשיל.

אולי יימצאו בודדים בעלי רוח חלוצית ונכונות הקרבה, אך גם לגביהם אי־אפשר לנהוג כפי שנהגו לפני קום המדינה, כאשר עולה חדש נקרא ’חולץ’ במקום חלוץ והטילו עליו עבודות קשות ומפרכות, בלי שנתנו לו כל שהות להתאקלם ולהתאמן, דבר שהביא לדכדוך נפש, לעזיבת הקיבוץ ולחיפוש אחרי פרנסות קלות.

אחרי ביקורים בבתי־חרושת לתרופות שחיל־הרפואה של צה"ל היה קשור עמם, הגיע שיבא למסקנה,שיש לדרוש ממפעלים אלה להכשיר טכנאים ישראלים במעבדותיהם, על חשבונם, כתמורה לכך שהשירות הרפואי קונה מהם תרופות בסיטונות.

למדתי, שבמידה שהרפואה נהפכת למדע, והיא לא רק משלח־יד, נהיה תלויים יותר ויותר בשיטות מעבדה, ואם לא יהיו לנו טכנאים וטכנאיות, לא תהיה לנו תקומה.

שיבא הציע להניע את האוניברסיטה בירושלים, ואולי גם את מכון וייצמן ואת הטכניון בחיפה, להקים בית־ספר לטכנאי רפואה, בעיקר בהתחשב בכך שהפיסיקה הגרעינית כבר החלה לחדור לענפי התעשייה, למעבדות ואפילו למיטת החולה.

אשר לבעיות האנרגיה האטומית, כדי שנתחיל להבין ולהכין לקראת אפשרות של מלחמה כזאת, הכרחי שבבתי־החולים ישתמשו באיזוטופים לאבחנה ולטיפול במחלות כגון מחלות־דם, מחלות הזפק וכו'. אם השימוש באיזוטופים ייכנס למסלול, תהיה זו מעין אבן־פינה להדרכה בהכרה ובטיפול בנזקים מאנרגיה אטומית.(….)

במאי 1950 נסעתי לניו־יורק ועבדתי חלקית בבית־החולים ’הר־סיני’, ואת העבודה המעבדתית עשיתי בבית־החולים הפרסביטריאני, שנקרא ’קולומביה מֶדיקל סֶנטֶר’, ברחוב 168 במנהאטן. הקבוצה שעבדה היתה יהודית בעיקר, ובתוכה דוד ריטנברג, האיש שהכניס את האיזוטופים לשימוש ברפואה (הוא וקודמו שנהר, אף הוא יהודי) ואירווינג לונדון, שאחר־כך היה ממייסדי בית־החולים ’אלברט איינשטיין’. עבדתי איתם, ואשתי למדה מקצוע חדש – אלקטרו־אנצפלוגראפיה. והבן (אז בן עשר) נקלט באחד מבתי־הספר של הרבי לוקשטיין, כי רצינו שימשיך בבית־ספר שבו לומדים עברית, כדי שבשובנו לארץ לא תהיה בעיה.

אנחנו באנו לקראת הקיץ. צריך להכניס את הילדים למה שנקרא ’קאמפ’. ואיזה ’קאמפ’ יכול היה להיות יותר קרוב (מבחינת ההשקפה) מאשר זה של האיגודים המקצועיים? אבל צריך להיות עשיר מאוד כדי להכניס ילד ל’קאמפ’ כזה. זה עלה יותר מאשר כל ההקצבה שהיתה לנו בשביל קיום שלושתנו. אך בכל מיני דרכים הצלחתי להשיג את הכסף. עברו כמה ימים, ומשום מה נהייתי לא־שקט, ויצאתי לראות איך הבן מסתגל. זה היה די רחוק מניו־יורק, ארבע שעות נסיעה באוטובוס.

כאשר באתי למחנה מצאתי אותו עומד בחוץ, פרוע, פצוע, כאילו ידע שאני צריך לבוא. מה קרה? ’תיקח אותי מכאן. אני לא מוכן להישאר אף רגע נוסף.’ אבל מה קרה? מרוב בכי לא יכול היה לדבר.

ניגשתי למנהל והוא אומר: ’אתה יודע מה שהבן שלך עשה? הוא קומוניסט. הוא אמר לילדים שלנו, שאם האמריקאים כל־כך חזקים, שיראו את כוחם בקוריאה ולא פה.’ ומה היה? היה לו מבטא אנגלי לא טוב, והילדים לעגו לו. אז עם אחד או שניים הוא גמר, ואחר־כך הם תפסו אותו, רבים, ורצו לעשות בו לינץ'. ואז הוא אומר להם: ’כאן אתם גיבורים, כולם נגד אחד – תהיו גיבורים בקוריאה.’ על סמך זה הם החליטו להוציא אותו מהמחנה, ובזכות זה קיבלתי את הכסף בחזרה. באותו הערב הלכנו עם המזוודה שלו – כי הוא היה חייב להביא המון דברים – והייתי צריך לשאת אותה במשך שעות על הראש. הלכנו מהמחנה עד לתחנה הראשונה של האוטובוס, קרוב לשלוש שעות, והתחננו לטרמפ, אבל נפש חיה לא עצרה. הרי הם ראו שני לבנים, ילד ואדם מבוגר, אז מה כבר היה יכול לקרות? אבל אני למדתי פרק.

היו לי ימים ושבועות של עבודה מאומצת, כי עבדתי בשני מקומות, די מרוחקים זה מזה, וזה היה באמצע הקיץ, והבן לא במחנה – אבל איכשהו נקלעתי מהר מאוד לעניין העזרה ל’תל־השומר’. עוד קודם לכן היו לנו קשרים עם הסתדרות הרופאים היהודים בארצות־הברית, שעזרו לנו מזמן מלחמת השחרור, ובמקרה גיליתי שם חברים שלי, שיחד איתם למדתי רפואה בווינה. מצאתי שניים כאלה, שהסתובבו בחוגים העשירים של מה שנקרא our crowd, בין רחוב 57 לרחוב 72, בין השדרה החמישית לאיסט־ריבר, מסנטראל־פארק מזרחה, איזור שבו גרה היהדות העשירה והמכובדת של ניו־יורק. הם עשו לי הכרה עם קבוצת נשים, שעד היום הן נקראות מנהאטן־גילד.

שיבא הגיע לביתה של רוזלין רובין ברחוב 63, בית בנוי אבנים חומות של אנשים שבאו אל המנוחה והנחלה. רוזלין רובין, גיסתה דוריס וקבוצה קטנה של נשים יהודיות מניו־יורק היו מאז מלחמת השחרור שותפות למבצע Materials For Israel (חומרים בשביל ישראל), שבראשו עמד איל ההון רודולף זוננבורן. זה היה הגוף היחיד שדרכו אפשר היה לשלוח תרומות לצרכי הרפואה הצבאית בארץ. דעתו של שיבא לא היתה נוחה מפעולת אֶם.אֶף.אַיי. עוד מימי היותו ראש הש“ר, גם משום שחלק מן התרומות היו דברים חסרי תועלת וגם משום שהפעילים בו עבדו בשכר, ולכן נהגה הנהלת הכספים של צה”ל לנכות מתקציבו של חיל־הרפואה את שוֹויה של כל תרומה אשר באה דרך אֶם.אֶף.אַיי.. שיבא רצה לבנות את הפעילות למען חיל־הרפואה על בסיס של התנדבות, ללא הוצאות, והוא ביקש ממשרד הבטחון רשות לפעול מחוץ לאֶם.אֶף.אַיי, בתנאי שהתרומות אשר ישיג בדרך ההתנדבות לא ינוכו מהתקציב. הוא הלך לנאום בכמה אסיפות של אֶם.אֶף.אַיי, ושל ארגוני נשים מתנדבות, נשי חיילים יהודים משוחררים. אך הוא נוכח לדעת, שקיימת רתיעה לעזור במישרין לחיל־הרפואה של צה"ל, מחשש שהדבר יביא לידי התנגשות אינטרסים ויעמיד את בנות הברית בפני בעיית הנאמנות הכפולה.

עמדה לפני הברירה – להתייאש ולא לפעול, או למצוא הצעות השקעה אשר נושאות אופי של מחקר, של מניעת מגיפות ושל שיקום רפואי לנפגעי גוף, חיילים ואזרחים כאחד.

שיבא הופיע בכינוס השנתי של נשי ה“מנהאטן־גילד”, והציע להן לתמוך במישרין במרפאות “תל־השומר”. קסמו פעל פלאים על הנשים הצעירות, ולהצעתו היתה השפעה מרחיקת לכת על התפתחות בית־החולים וגם על חיי הנשים: דרך שיבא נוצר הקשר עם “תל־השומר”, ודרך “תל־השומר” נוצר הקשר עם ישראל.

העיקר, במקום להתרחק מעבודה ציבורית – אני שוב בפנים. כמו אותו היהודי, שכאילו לא רוצה לעבור לפני התיבה ולבסוף מתפתה. אצלנו בבית היו אומרים: מדוע השוטים עוברים לפני התיבה? מפני שבהמה נמשכת לאור. התחלתי לעסוק בעניינים שהיו אז במרכז הבעיות בארץ. זו היתה מגיפת שיתוק־הילדים, שפרצה בקיץ 1950 ושמוקדה הראשון היה בין הילדים במחנה העולים ראש־העין. מה יכולתי לתרום למלחמה בשתוק ־ילדים? הלכתי לראות מוסדות בארצות־הברית, וראיתי, שבשלב החריף של המחלה אין מה לעשות, אבל צריך ליצור כלים לשיקום.

לפי הצעתו של שיבא, קנו נשי “מנהאטן־גילד” אמבטיות של נירוסטה, ועל אף האיסור על יצוא פלדה מארצות־הברית, הן הצליחו, הודות לקשריהן, להשיג את כל האישורים הדרושים בוואשינגטון ושלחו לארץ ציוד לפיסיותראפיה של ילדים אחרי שיתוק.

אחת הנשים העשירות שבתה חלתה בשיתוק־ילדים והבריאה, היתה מוכנה לתרום, כאופנת אותם הימים, ריאת־ברזל לנפגעי שיתוק, אבל שיבא הצליח לשכנע אותה לרכוש במקום זה אלקטרו־אֶנצֶפָלוגראף ל“תל־השומר”, וכן טרקטור קטן וכלי גינון, לעבודות בשטח בית־החולים ולצרכי הדרכת חולים במסגרת שיקום פצועים.

את ריאות־הברזל אסף שיבא יחד עם רקובצ’יק, ששהה באותה תקופה בארה“ב לשם השתלמות באורולוגיה. הן היו משומשות, אבל במצב טוב. בארצות־הברית כבר מיעטו להשתמש בהן, משום שפיתחו שיטה של פתיחת הלוע כדי להקל על נשימת המשותקים, אבל בארץ עדיין חסרים היו מרדימים וגם לא היה נסיון בניתוחים מסוג זה. בארה”ב עמדו ריאות־הברזל במחסנים, ושיבא שלח את רקובצ’יק קודם כל לבתי־חולים יהודיים, ואם לאלה אין ריאות־ברזל שהם יכולים לוותר עליהן, שיַפנו אותו לבתי־חולים כלליים. שיבא עצמו נסע “לשנורר” ריאות־ברזל באיזור שיקאגו. בדרך זו הועברו לארץ כ־100 ריאות־ברזל.

היתה לנו גם הזדמנות להיות אולי הראשונים שישתמשו בתרכיב של סאלק, אבל פיספסנו אותה. סאלק כבר עבד אז על התרכיב שלו. ד“ר ליאו מאיר, אורתופד ידוע – שד”ר סאלק היה אחד העוזרים שלו וכך עשה הכרה עם שיתוק־הילדים בשלב האחרון, כלומר עם ילדים שכבר אין להם המחלה, אבל יש להם תוצאות של המחלה – הפגיש אותי עם אנשי הקרן לשיתוק־ילדים. הם אמרו לי: יש לנו חומר שעדיין לא הותר לשימוש בבני־אדם בארה"ב, אבל אנחנו חושבים שהחומר הזה הוא בטוח, ואילו היית משיג הסכמה שבארץ־ישראל ישתמשו בזה – הרי יש לכם מגיפה קשה – היינו מספקים לכם את החומר כראשונים.

אני הייתי משוכנע שמותר לנו לנסות את התרכיב על ילדים שנגזר דינם למוות. אלה ילדים עם מחלת טי־זאקס. הילדים נולדים כאילו בריאים, אבל אחרי שישה חודשים מתברר, שהם אינם רואים ויש להם פיגור שכלי. זוהי מחלה תורשתית, שרק ילדים אשכנזים בין היהודים סובלים ממנה ומעט מאוד בין הגויים. מעשרה קבין של המחלה הזאת, יהודי פולין־אשכנז נטלו תשעה. כעבור עשר־עשרים שנה גומרים החולים בה את חייהם, אבל יש מקרים שאין ביטוי מלא למחלה, והם ממשיכים לחיות ואפילו להוריש את המחלה.

ניסיתי לשכנע את המוסדות בארץ, שמותר לנו, מבחינה מצפונית ומוסרית, להיות הפותחים בשימוש בתרכיב סאלק, אבל זה לא עזר. הייתי מוכן לקחת את האחריות, גם אז וגם היום. הרי ההורים רוצים להיפטר מהילדים המפגרים ומוסרים אותם למוסד. לכן, לפי דעתי, כשם שמוציאים כליה כדי לעזור למישהו, מותר היה, בהסכמת ההורים, לנסות על ילדים אלה את החיסון בתרכיב סאלק. זה מותר אפילו לפי אמנת הלסינקי, שקבעה מה שמותר ומה אסור ברפואה מבחינה מוסרית.

כדי להעלות את רמת הרפואה בארץ ניסה שיבא למשוך לארץ לביקורים ממושכים רופאים יהודים בעלי שם. הרכישה הראשונה שלו היתה ד“ר ליאו דווידוף, הנוירו־כירורג בה”א הידיעה של ניו־יורק ואחד הראשונים בכל ארצות־הברית, כהגדרת שיבא. על־פי התוכנית היו הרופאים־המורים מסוגו של דווידוף אמורים לשהות כל שנה כארבעה חודשים בארץ, בשכונה מיוחדת לרופאי חו"ל, שתוקם על אדמה ששיבא ביקש להשיג מהקרן־הקיימת במיוחד למטרה זו. שיבא קיווה, שגם משרד הבריאות וקופת־חולים יצטרפו לפרוייקט זה, אך הבעיה הגדולה נשארה שאלת הפראקטיקה הפרטית.

גם אוהדי הארץ הגדולים ביותר לא רצו לשמוע על גזילת זכות זו, אפילו לאותם חודשים שהתעתדו לשבת בארץ.(…) הטובים יבואו רק כאשר תהיה משיכה חומרית וסידור מגורים, והצעירים – רק כאשר נשיג הכרה מכמה בתי־חולים אמריקאיים, כדי ששנות העבודה לא יילכו לאיבוד, אם ירצו אותם רופאים צעירים לשוב ביום מן הימים לארצות־הברית. הרי אפילו אלה שעולים כחלוצים אינם נוטים להשמיד את דרכונם האמריקאי.

השיקול היה גם כלכלי:

כיום, וזו אינה גוזמה, מוציאה ישראל מיליון דולאר לשנה על שליחת חולים לארצות־הברית. לכן, אפילו יקראו לכך ’נ.א.פ.’ (כשם תוכניתו הכלכלית של לנין), אני בעד תוכנית חמש שנים ובעד ויתור על מה שמזמן אינו קדוש בעיני (דהיינו, איסור פראקטיקה פרטית), כדי לשמור על עשרה אנשים חשובים מאוד, שיוכלו להקים תלמידים בארץ.

ההשקעה בשיכון רופאי חו“ל תישא רווחים – טען שיבא – ובעזרתה אפשר לחסל אחת ולתמיד את הזרמת הדולארים לשם ריפוי בארה”ב. בארצות־הברית שהו אז נכי צה"ל לא מעטים לשם סידור פרוטזה.

בחלק, זו אשמתי. אני אישרתי לאחד ויחיד, אשר איבד את שתי רגליו, לבוא לכאן ללימודים ולעשות פרוטזה. כל היתר באו בצורות שונות, ויש להם תביעות כספיות ללא גבול, ויש בזבוז כסף רב בשטח זה. כל הציבור הזה הוא עומס כבד על המשרד כאן (נציגות משהב"ט), ושיטות איום קיימות גם כאן.

בארץ פתחה אז קבוצה של נכי צה“ל במרכז השיקום של “תל־השומר” בשביתת שבת, בדרישה שיספקו להם מוניות. שיבא, שסלד משיטות אלימות ומסחיטה, רצה לפתור את בעיית הנכים בארץ על־ידי טיפול רפואי נאות ועל־ידי הקניית מקצועות פרודוקטיביים יותר מנהיגה במוניות. רכישת טרקטורים ומעבדת צילום ל”תל־השומר" נראתה לו גם כדרך להכשרה מקצועית של נכים.

ראיתי מחובתי לפעול בכל המרץ למען שכנוע הנהלת ’הדסה’ כאן, שעליהם לבנות בית־חולים חדש בירושלים, מתוך הנחה שאחד מתפקידי בשם הצבא הוא לראות את הצרכים לקראת חמש השנים הבאות. נימוקי העיקרי היה, שדווקא הקמת בית־חולים בעיר תוריד את המחיר אשר הערבים דורשים תמורת הר־הצופים. התוכנית נתקבלה, ואני ממשיך לפעול למען מימוש מיידי.

בעיות הרכישה – כפי שקוראים לה בלע"ז, ’שנוררות’ – אמנם הוציאו אותי בכל פעם מהמסגרת שקבעתי לעצמי, לחזור לעבודה, לקריאה, לבדיקה, למחשבה על עבודה מקורית – אבל תוך חודשיים החלפתי את עיסוקי המרכזי מהקמת בית־חולים טוב לצבא לענייני רפואה ממש. זו היתה ממש הבראתו של רופא.

אבל לא לזמן רב.

לא ידעתי בדיוק מה נעשה בארץ, כי הייתי עסוק בכדוריות האדומות. פתאום קיבלתי, בסוף אוגוסט, מברק משר הבריאות (משה שפירא), שמזמין אותי לבוא מייד לארץ ולעמוד בראש משרד הבריאות. התחילה חליפת מברקים. יש לי המון מהם.

המוסד שנשא את השם משרד הבריאות היה משרד קטנטן, עני, עם צוות עובדים מצומצם, בראשית דרכו וללא מסורת מימי הישוב להישען עליה מלמד זו של קופת־חולים הכללית. אכן, מנהלו, ד“ר יוסף מאיר, היה איש מרכז קופת־חולים, וכך היה גם הגזבר והממונה על האספקה,וטבעי היה, שהתייחסותם אל משרד הבריאות היתה כאל מוסד עזר לקופה הגדולה, המבוססת ובעלת הנסיון, שהיתה לה עדיפות ראשונה בהקצבת מטבע זר יקר לרכישת תרופות וציוד. כאשר ד”ר מרדכי ליכטיג (יהל), ד“ר אברהם שטרנברג, ד”ר שאול זימל וד“ר פריץ יקותיאל, ארבעה מנהלי אגפים, התמרדו נגד ד”ר מאיר, לא היתה זו התקוממות אישית נגדו, אלא נגד מדיניות ההעדפה של קופת־חולים על פני המוסד הממלכתי המרכזי עצמו. הסכסוך במשרד הבריאות הגיע לדיון בממשלה. נתמנתה ועדת שרים, בראשה בן־גוריון וחבריה שר האוצר ושר הבריאות. הוועדה בדקה את היחסים בתוך משרד הבריאות ופסקה על “עיסקת חבילה”: או שכולם עוזבים את משרד הבריאות, גם ד“ר מאיר וגם מנהלי האגפים המסרבים לשתף פעולה עמו – או שאיש אינו הולך. אבל ד”ר מאיר נעלב עד עומק נפשו משום שהממשלה לא תמכה בו ללא סייג, והתפטר. מנהלי האגפים נשארו בלי מנהל כללי, ועלתה המחשבה לפנות אל שיבא, שסוף־סוף החל ליהנות משהותו בארצות־הברית.

חיים הרצוג היה אז נספח צבאי בשגרירות ישראל בוואשינגטון, וקיבלתי ממנו מברק: ’נא לא לשים לב לכל הפניות מצד המוסדות האזרחיים. עליך להמשיך במה שאתה עושה עכשיו, לפי הוראת הרמטכ“ל יגאל ידין’ הבינותי מה שהלך. לא שאלו את ידין להסכמתו; אפילו הממשלה לא שאלה – והרמטכ”ל דאז לא הסכים בשום פנין ואופן, שאיזושהי הוראה תינתן לאיש במדים שלא באמצעותו. ומלבד זאת, אני לא הייתי מוכן. כתבתי לכל החברים שפנו אלי, שכבר טעמתי את הטעם של הליכה לתפקיד שלא בהסכמת מרכז קופת־חולים, ואני לא רואה את הגיבוי שאקבל, כדי שאוכל להקים משרד בריאות בלתי תלוי בלחצים הצפויים. ושצפויים לחצים, זאת נוכחתי לדעת מפגישה עם מר סורוקה, שגם הוא נמצא אז בארצות־הברית. הוא נפגש איתי במלון שבו גר: אם אהיה ילד טוב – אקבל עזרה. אם לא אהיה ילד טוב – אז לא יילך.

על כל פנים, מר סורוקה כעס מאוד על כך, שהרופאים במשרד הבריאות הביאו להתפתחות הזאת, להתפטרות מנהל משרד הבריאות הקודם, ד“ר מאיר. אם הרופאים עשו הכל בצורה מקובלת או לא – אינני יודע. אבל קראו לזה פוטש ואמרו, שהם הכריחו את מאיר להתפטר, או שהכריחו את שר הבריאות וראש הממשלה לבקש מד”ר מאיר לעזוב, כי התחילו חילוקי דעות, אם צריך להקים משרד בריאות העומד בפני עצמו ויוצר כלים למען מתן שירות לעלייה המונית, או שמשרד הבריאות צריך להיות סניף של קופת־חולים.

אכן, סורוקה ראה בשטרנברג וליכטיג רק שליחים של השלישיה הלר־שיבא־פדה, ובמעשיהם ראה קשר מחושב, כפי שכתב לד"ר מאיר.

מלבד הפניות הרשמיות החלו להגיע אל שיבא גם מכתבי ידידים והם השפיעו לא פחות. נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן־גוריון, כתב, על דעת עצמו: “אינך יכול לשער עד כמה הצטערתי בזמנו להחלטתך לא לקבל ההצעה [במשרד ראש הממשלה, בהתאם לשגעונו של בן־גוריון, לא השתמשו ב”את“] להיות מנהל משרד הבריאות. מצד שני, אינך יכול לשער מידת שמחתי אם אדע, כי הפעם נענית להצעה זו.” ארגוב יעץ לשיבא כידיד “להעמיד את יכולתו הגדולה לרשות העניין ששמו בריאות העם.”

על אף היסוסיו, על אף אי־רצונו לחזור לאדמיניסטרציה ולפוליטיקה, נטה שיבא לקבל את מה שהגדיר כ“אתגר לשפר את העזרה הרפואית הניתנת כיום ולהבטיח דור ממשיכים מקורי בסטאנדארד טוב, ולא הנוכחי.” אך הוא רצה להעמיד תנאים.

תנאי ראשון היה הגדרת התפקידים ויחסי הגומלין עם ארגוני הרפואה המתנדבים, כמו קופת־חולים, ’הדסה’ ומלב"ן. בלי תוכנית משותפת וכוללת ובלי חופש של גוני צורה לפי הנסיבות, לא תיתכן עבודה. למשל, יש מחוזות שבהם אין כל צורך להקים מנגנון שני, נוסף על הקיים מטעם קופת־חולים או מטעם ’הדסה’ – אז למה להכפיל?

דבר אחד ברור לי: שבלי עזרה רצינית על־ידי בעלי מקצוע לא ירים איש בארץ את המשא הכבד הזה, והוא הדין כל זמן שהממשלה לא תכיר בכך, שמשרד הבריאות שני בחשיבות לקליטת עלייה וליציבות המדינה אחרי משרד הבטחון.

אולם הוא היה מודע לכך, שאם יושאל למשרד הבריאות על־ידי צה"ל, תהיה כל העמדת התנאים שלו אשליה בלבד.

כבר הייתי לא שקט, כי פחדתי שבכל זאת שר הבטחון וראש הממשלה יילך לקאנוסה ויעביר את הפניה אלי דרך הרמטכ“ל. ואכן, לא עברו אלא כמה ימים וקיבלתי מברק, אחרי שהודעתי שאני מסרב, בנוסח: ’עליך להתייצב תוך 24 שעות לשירות, לפי הודעה שתימסר לך בבואך לארץ.’ השגרירות פעלה מייד ונתנה לי כרטיס טיסה ומקום במטוס, וכאשר באתי לארץ, חיכו לי אנשים בשדה־התעופה עם הוראה: ’עליך להתייצב לשירות כמנהל הכללי של משרד הבריאות, מושאל על־ידי צה”ל.’

בתקופת ההמתנה בניו־יורק, מתוך הנחה שבסופו של דבר תבוא הקריאה, שכּן משרד הבריאות נותר ללא מנהל, פנה שיבא לכמה ידידים, מבין אנשי הרפואה הציבורית המעולים של ניו־יורק, וקיים עמם דיון לשם הכנת תוכנית כוללת לבריאות ממלכתית. עיקריה היו: חלוקת כל הארץ לאזורים, רשות בריאות אחת, ורפואה משותפת במרפאות ובבתי־החולים. רופא המרפאה אינו עובד בעצמו, אלא בצוות, בקבוצה המסונפת לבית־חולים. התוכנית כללה הצעה, ששירותים קלים יעלו בכסף ושכל אזרח יוכל לבטח את עצמו ביטוח משנה באיגוד פוליטי או מקצועי, או בקופת־חולים, לכיסוי ההוצאות שיהיו לנותן השירות. שירותים גדולים, כלומר אישפוז בבית־חולים, יהיו ללא תשלום. היתה זו תוכנית דומה לשיטה המקובלת באנגליה, עם מרכיבים של השיטה הנהוגה בשוודיה, תוך התחשבות במציאות המיוחדת של ישראל.

כתבתי את התזכיר שלי (על תוכנית הבריאות הממלכתית) והכנתי העתקים, כמספר חברי הממשלה, וכאשר באתי לארץ אמרתי, שברצוני לראות את ראש הממשלה ולהגיש את התוכנית ולקבל אישור – ובתנאי זה אני נכנס, על סמך התוכנית הזאת. אמרו לי, שבן־גוריון נמצא בטבריה. זה היה חורף, והוא היה נוהג לנסוע להתרחץ בטבריה, ב’גלי כינרת’. באתי לשם. זה היה ערב שבת, וביום ראשון עמדה הממשלה להתכנס לישיבה. הוא שאל אותי: ’מה אתה עושה כאן? אתה כבר במשרד?’ אמרתי: ’לא, אני באתי להגיש לך תוכנית, ואם תקבל אותה, אם יאשרו את התוכנית, אז אני נכנס.’ והוא אמר לי: ’ממתי? זאת שיטה חדשה. קודם כל תיכנס לעבודה – קיבלת הוראה מהרמטכ"ל – ועל התוכנית נדבר אחר־כך.’

לא היה איש שימרה את פיו של בן־גוריון, ואני האחרון ביניהם. מסרתי לו את מקור התוכנית, ואת שאר העותקים מסרתי לשר הבריאות, בבקשה להעביר אותם ביום ראשון לשרים, והתחלתי לעבוד. למעשה, התחלתי לעבוד כבר באותו יום ו'. עליתי לירושלים ונכנסתי לים של בעיות, שהיו כל־כך כבדות שלא הותירו לי זמן לשינה. אם במשך חצי שנה ישנתי שעתיים־שלוש בלילה, זה היה המון. יתר הזמן עבדתי.

שיבא הזמין את ח. ש. הלוי, שהיה מנהל “הדסה” בירושלים, להיות המינהלן של משרד הבריאות. היתה תרעומת רבה על מינוי איש אצ"ל לשעבר למישרה זו, ושיבא נקרא לבירור בוועד הפועל של ההסתדרות. שם הבהיר לנוכחים, שדעותיו הפוליטיות של אדם מעניינות אותו פחות מכשרונותיו וכישוריו: הלוי היה איש מינהל מעולה, ולכן לקח אותו למשרד הבריאות.


20 משרד־בריאות קטן ודל    🔗

כאשר נכנס שיבא לתפקיד מנהל משרד הבריאות הניח, שמיזוג שירותי הבריאות, כפי שתבע עוד בשנת 1948, כשהתפקיד הוצע לו לראשונה, מקובל עתה גם על הממשלה. זאת הבין משיחותיו עם בן־גוריון ומכך שקודמו במשרד הבריאות, ד"ר מאיר, שדגל בפיתוח קופת־חולים לשירות בריאות שלם ונפרד, עזב את התפקיד. שיבא פירש את חילופי המנהלים כאות לכך, שהקמת שירות בריאות לאומי תזכה מעתה בתמיכת הממשלה. הרי בכל העולם היו המפלגות הסוציאליסטיות בעד הלאמת שירותי הבריאות, ומה ההגיון, שדווקא בישראל תעמודנה למכשול על דרך זו.

משרד הבריאות היה מצורף, כעין נספח, לשר הפנים והעלייה, והמלחמה למען ענייני המשרד היתה מוטלת על שכמו של המנהל. שיבא ביקש קודם כל להשיג עצמאות למשרד הבריאות במתן היתרי יציאה לשם אישפוז בחו“ל, בהזמנת תרופות מחו”ל ובתכנון מוסדותיו.

לחמנו מלחמה זו בד בבד עם המלחמה על פיקוח רפואי על העלייה ועם המלחמה על מתן עדיפות לתקציבי התברואה במסגרת התעסוקה והפיתוח של הארץ.

שיבא קיווה, שיינתן למשרד הבריאות להקים שירותים ומפעלים משלו, כדי שלא יצטרך עוד לעמוד כעני בפתח ולבקש שירותים מאחרים. כך תיווצר גם אפשרות למזג את שירותי הרפואה לשירות ממלכתי אחיד, שהשירות הרפואי הצבאי יהיה ענף בתוכו. שיבא ניהל מלחמה קשה גם עם קופת־חולים, גם עם נציגי תנועת הפועלים בממשלה וגם עם הסקטור הפרטי, דרך על יותר מדי יבלות ופגע ביותר מדי אינטרסים בעת ובעונה אחת.

לא רק ראש הממשלה, אלא גם אנשי הוועד הפועל, פנחס לבון ומרדכי נמיר, אמרו לי: תהיה לך סבלנות – תוך שנתיים נגיע; קודם נגמור את החינוך, ואחר־כך נלך גם לבריאות ונעשה שירות ממלכתי. טענתי, שבחינוך זה יותר מסובך, מפני שבין מפ"ם לבין ’אגודת ישראל’ יש מרחק יותר גדול בתחום החינוך מאשר בתחומי הטחורים או הבקע או אפילו האולקוס. הכל שווים לפני המחלות, ומדוע לא לעשות קודם שירות ממלכתי בתחום הבריאות? אבל לא היה מי שידחוף את זה, כפי שדינור דחף בתחום החינוך.ואמנם אם היה מישהו עזר שכנגד לבן־גוריון בתחום החינוך, זה היה בן־ציון דינור, שהיתה לו ראייה של היסטוריון על ממלכתיות שלמה ושראה בחינוך אחיד את הצעד הראשון לקראת חינוך הדור הבא.

שיבר חלק על זכות הקדימה שניתנה לחינוך ממלכתי וטען, שהחינוך צריך להתחיל בעריסה, אבל משרד החינוך מתחיל לעסוק בחינוך ילדים בגיל 4, וגם זה רק מחוץ לבית. על כן אילו שירותי הבריאות והסעד היו באמת ממלכתיים, במלוא ההיקף, אפשר היה למנוע צמיחת דור מנוכר בשולי החברה.

אבל לא היתה שלמות בלב, אפילו אצל בן־גוריון, ששירות בריאות ממלכתי הוא דבר חיוני, כפי שאני ראיתי אותו. אחד הדברים שהיו עשויים להפוך את משרד הבריאות לבלתי־תלוי היה מחלקת אספקה, שלא היתה קיימת כאשר באתי למשרד. בעיה דומה היתה גם בחיל־הרפואה: אם אתה תלוי בשוק או במוסדות הקיימים, שיספקו לך תרופות ומכשירים – אתה בידיהם. זה כאילו היינו משתמשים להשקיה במקורות שנמצאים מחוץ לתחומי המדינה, כמו שקרה עם הירמוך. יום־יום הייתי מבלה זמן רב בחתימה על עשרות הודעות על קניות מדי־חום וחומרי חבישה ורפואה, שלא לדבר על מכשירים וציוד אחר. היינו משלמים את הרווחים לסוחרים, היינו תלויים בטובות.

ובכן, אחד הדברים הראשונים שהייתי חייב לעשות היה ליצור מחלקת אספקה, להשיג כספים. אבל אליעזר קפלן, שר האוצר דאז, היה אמנם אדם מבין, אבל הוא ניסה לחיות עם תקציב מאוזן.

כאן עמדו לו לשיבא עקשנותו וקשריו. הוא הוציא מקפלן ומצ’רלס פסמן, מנהל מוסדות הג’וינט בארץ, את המימון הדרוש, לפחות לשלב הראשון. לשלב הבא ביקש שיבא – לשם חסכון, ייעול ואי־תלות של הממשלה – להנהיג קנייה מרוכזת של מצרכי רפואה לצרכי הממשלה עצמה – לבטחון, לבריאות ולחקלאות. אלה היו שלושת המשרדים שהיו זקוקים למכשירים הרפואיים ולחומרי הרפואה.

כאשר העלה שיבא בפני קפלן את הצורך בבניית בתי־חולים ממשלתיים, אמר לו קפלן: ’תוציא לך את זה מהראש; אין שום סיכוי לכסף.’

עד שיום אחד הוא קרא לי ואמר: ’עשינו הסכם עם פינלנד לרכישת צריפונים למגורים, אבל היו כמה שריפות במעברות, וקמה צעקה: אסור להביא יותר צריפונים. אנחנו עוברים לפחונים. הקמנו פחונים, מפח מגולוון, שאפשר למות בהם מחנק אבל לא משריפה. נשאר סכום כסף, ואנחנו לא יכולים לקבל תמורתו שום דבר מלבד מבני עץ. אם אתה יכול לעשות מזה משהו, אז בבקשה, תקים בתי־חולים מעץ.’

התיישבנו ושוב נעזרנו בד“ר הלר. תכננתי להקים בתי־חולים מעץ, והפינים סיפקו את הסחורה במהירות. אבל בארץ התנהל הכל באיטיות. לאן שבאנו לבחור שטח אמרו לנו: לא, זה לא יכול להיות, השטח כאן שייך לזה והשטח שם שייך לאחר. בנהריה לא נתנו את הגבעה שבה רצינו, אלא דחפו אותנו לאיזה כרם זיתים. אבל שר החקלאות אמר, שאסור לעקור עצי זית ושאי־אפשר להקים בית־חולים בכרם זיתים. זו כבר היתה מלחמת עמדות – מי ימשול ומי יחלוש על המשלטים שהם בתי־חולים. אנחנו רצינו לבנות בטבריה־עילית, אבל לא נתנו לנו לשלחו אותנו לפוריה. נשלחנו לפוריה על־ידי אנשי ההסתדרות. הרצפלד בא עם ישראל טייבר, אחד האחים טייבר, מבעלי חברת הביטוח,‘ציון’, ואמרו לנו: אין לכם שום סיכוי לרכז אדמות בטבריה; פה – יש אפשרות; פה אתם מוגנים מפני התותחים של הסורים ובטבריה־עילית אתם חשופים לפגיעה. גם הרמטכ”ל דאז, מוטק’ה מקלף, שהיה מומחה לחזית הסורית, אמר, שזה המקום הבטוח היחיד. אם כן, היו שיקולים שונים. אבל אנחנו רצינו שזה יקום בזמן, כי כל שירות הוא טוב אם הוא ניתן במועדו. אחרת, עבר זמנו, בטל קרבנו.

בחדרה היה אותו הדבר – צרות צרורות. וכאשר באנו לאשקלון אמרו לנו, שהמגרש המתאים לבית־חולים כבר אינו שייך לעיריה, אלא הוא שייך לקופת־חולים. אם כן, דרכי לא היתה סוגה בשושנים, וחוחים לא חסרו.

החשב הכללי של משרד האוצר היה אז מרדכי זגגי ודרכו התנהלו מאבקי המשרדים על התקציב. בשיבא מצא זגגי איש כלבבו, מישהו שראה גם את צרכי המדינה כולה, אדם שרצה לחסוך, שכאב לו כל ביזבוז, שהתנגד לשליחת חולים לטיפול בארצות־הברית, משום שיותר זול להביא את הרופאים הטובים לארץ. כאשר באו אנשי ההתיישבות מעמק הירדן ותבעו הקצבת מטבע זר כדי לשלוח את בת קבוצת דגניה א' לטיפול בארצות־הברית, לא רצה שיבא לאשר את הנסיעה: “ומה אם שמה היה מזל? ואם לא היה עומד מאחוריה כוח הקיבוץ? היו מטפלים בה בארץ.” עמדתו העקרונית היתה, שבדרך כלל אין כל צורך וכל הצדקה לשלוח חולים לטיפול בחוץ־לארץ, משום שרמת הרפואה בישראל ברוב התחומים אינה נופלת מן הרמה המקובלת בעולם. בנקודה זו ידע להתעקש מול כל מבקשי הפרוטקציה מצמרת הישוב (כי היה דרוש אישור משרד הבריאות לשם הקצבת מטבע זר) וכך גם קנה לו שומרי טינה לא מעטים.

האמון בין שיבא ובין זגגי היה גדול עד כדי כך, שגמרו את ענייני תקציב משרד הבריאות על פיסת נייר – על קופסת גפרורים. היה שיבא1 אומר – ומה שנקבע מעל “חצי כוס תה” היה מחייב, כמו עיסקה בבורסה של אנטוורפן.

שרה נשארה עם הבן בארצות־הברית, כדי לסיים את השתלמותה באֶנצֶפָלוגרפיה. “הייתי רוצה שהם ישובו, אך כנראה שיעברו עוד חודשים עד שיחזרו. אם עד אז אני עוד אשאר בן־אדם, קשה לומר, כי קשה עלי העבודה ואני מתפלל שיימצא איש אשר לפי שיקולים אובייקטיביים יכול לבוא במקומי.”

עד שובה של שרה לארץ התגורר שיבא בדרך כלל אצל זגגי, ישן על ספה בסלון, או, בהעדרה של לאה זגגי, במיטה הזוגית, אחרי שיחות ארוכות עם זגגי על בעיות מדינת ישראל.

במידה מסויימת היתה גישתו הממלכתית של שיבא בעוכרי המשרד שבראשו עמד. כל מנהל משרד ממשלתי ראה על־פי רוב רק את התחום שהופקד עליו, ולמענו היה נלחם. שיבא ראה את המדינה כולה, את צרכי הבטחון, את נחשולי העלייה; הוא היה מוכן לחסוך למען הכלל, להתחשב במצוקת האוצר, שלעיתים נאלץ לבקש הלוואה של כמה עשרות אלפי דולארים מצ’רלס פסמן כדי שיוכל בכלל לתפקד. רפואה טובה אפשר לתת גם בבניינים רעועים, בצריפים, בביתנים, סבר שיבא, ובלבד שיהיו רופאים טובים ומיכשור מודרני במדינה כולה. עצם המחשבה, שהוא ידחה חולים הזקוקים לאישפוז משום שאין בניין לאשפז אותם, נראתה מגונה בעיניו.

כאשר, מחמת תנאי האקלים הקשים, הסתמנה עזיבה מישובי עמק בית־שאן, פנה שיבא אל אהוד אבריאל במשרד האוצר ואל טדי קולק במשרד ראש הממשלה ודרש הקצבה מיוחדת לרכישת מזגני־אוויר לישובי עמק בית־שאן, כדי לשפר את תנאי החיים בהם ולהרים את כושר העבודה ובעיקר את המוראל. רכישת כמה עשרות מזגנים היתה טעונה אז אישור מיוחד ממשרד המסחר והתעשייה ומהאוצר, ושיבא ראה הצדקה להפריש למטרה זו חלק מהמטבע הזר מהקצבות משרדו לתרופות, כי שיפור התנאים היה עדיף בעיניו על תרופות. היתה זו תפישה ממלכתית שלא היתה מקובלת במנגנון הביורוקראטי, שבו כל אחד דואג לחיזוק עמדתו וכוחו.

בראשיתו שכן משרד הבריאות בקריה בתל־אביב, המושבה הגרמנית לשעבר, אך בשנת 1950 הועבר לירושלים עם משרדי הממשלה האחרים ושוכן בבית מגורים מול מלון “המלך דוד”. לא היה שם צבא מזכירות ולא היו מעמדות מוגדרים. שיבא היה מגיע מוקדם בבוקר למשרד, היה נשאר עד מאוחר בלילה ועוד לוקח תיקים ובבוקר מחזיר אותם בצירוף הערותיו בכתב לנוגעים בדבר. איש לא ספר שעות, וכשכלו הכוחות היו עובדי משרד הבריאות התשושים נעזרים לעיתים בגלולות נובידרין. אם נזכר אחד העובדים במשהו ברגע האחרון, היה רץ אחרי שיבא ביציאתו מהמשרד, והמנהל הכללי היה מתיישב על מדרגות הבית וחותם שם על מסמכים או על צ’קים. כאשר מנהל משרד הבריאות הנורווגי, קארל אוואנג, הגיע לביקור בארץ, חיכה לו שיבא בשדה־התעופה, לקח את שתי מזוודותיו של האורח ונשא אותן למכוניתו, כדי להסיע את אוואנג למלונו.

עם תום המלחמה מימן הצבא הבריטי הקמת שיכון לקצינים משוחררים בצפון הרחוק של תל־אביב, בירכתי העיר דאז, ועל־פי התכנון עתידה היתה זו להיות שכונה בנוסח בריטי, עם בריכת־שחייה ומגרשי טניס ומדשאות רחבות ידיים. הבריטים יצאו לפני הגשמת התוכנית וצרכי תל־אביב הגדולה בלעו חלק מאדמות שיכון הקצינים. אך גם בלי התוספות לנוחיות השכונה היו הבתים הדו־קומתיים, ובהם דירות בנות שלושה חדרים וגינות קטנות מאחוריהם, מרווחים ונוחים בהשוואה לתנאי המגורים דאז, בימי מצוקת הדיור האיומה. אחרי שחזרו שרה ושמואל לארץ השתכנה המשפחה בשיכון הקצינים, וכל בוקר בשעה 5 היה שיבא יוצא יחד עם ד“ר שטרנברג, שכנו לשיכון, במכונית לירושלים, ובנהיגה הווירטואוזית שלו, שעליה היתה גאוותו, הגיע לעיר הבירה, בכביש ההררי החד־מסלולי, דרך מסמייה וואדי שורוק, תוך פחות משעתיים. בשעת הנסיעה היו ד”ר שטרנברג, ד"ר מתן וכל רופא אחר שקיבל הסעה קוראים באוזניו חומר משרדי, ושיבא נוהג וקולט.

היו לילות שלא היה כדאי לנסוע הביתה, ואז היה שיבא ישן על כמה כיסאות במשרד. אנשי משרד הבריאות שאלו אותו, למה לא יעמיד ספה בלשכתו. “זה לא יפה,” היתה תשובתו.

היו כמה בעיות במשרד הבריאות, גם מקצועיות, שאיכשהו פתרנו אותן. אבל הבעיה הרצינית הראשונה שראיתי הכרח לפתור אותה היתה בעיית השחפת. ראיתי הכרח להגיע להסכם עם אנשי הג’וינט, שאיתם היו לי קשרים מתקופת עלייה ב' וקפריסין, שכל חולי השחפת אשר נמצאים בארץ, בין אם הם עולים חדשים, על־פי הגדרותיהם, ובין אם אינם עולים חדשים – יהיו תחת חסות אחת. מפני שאי־אפשר להגיד: אלה שחפנים שלי, ואלה שחפנים שלך. אבל הם לא הסכימו.

זו היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל בתוקף תפקידי כמנהל משרד הבריאות. הייתי מוכרח לנסוע לפאריס, לְמה שבג’וינט קוראים, ’דירֶקטוֹרס קוֹנפירֶנס’, ישיבת מנהלים. אמרו לי לפני הנסיעה: אתה תיכשל כשלון גמור, אל תנסה; הג’וינט לא יסכים לקבל אחריות כספית על כל חולי השחפת. הם ראו את זה כהר. ולמה שהממשלה לא תעשה את זה, ביקשו לדעת? אמרתי להם: אני זקוק לכסף נזיל יותר, ומה שנותנים לי אינו מספיק, אתם צריכים להיכנס לזה ולהפסיק את ההפרדה.

מלבד חולי ריאות היו חולי שחפת של עצמות, פרקים, כליות, היו מאות שותתי דם, אך הישוב לא היה מוכן לקליטת חולי שחפת, לא מבחינה מעשית ולא מבחינה נפשית. מחלה זו עדיין הצטיירה, כפי שהצטיירה בסיפורים וברומאנים במשך דורות רבים, כנושאת מוות שקוף ואיטי.

יחד עם שיבא טס לצרפת ד“ר אליעזר מתן, שטיפל במעברות מטעם משרד הבריאות ושאחרי ישיבת מנהלי הג’וינט עמד לצאת למרוקו ולעסוק שם בעלייה סלקטיבית. בשדה־התעופה קיבל את פניהם ד”ר אלכסנדר גוניך, מראשי הג’וינט. שיבא נשא עמו רק תיק, אך לד“ר מתן היתה מזוודה. מתן רצה לקרוא לסבל, אך שיבא לקח ממנו את המזוודה – חבל על הכסף. הוא ביקש מגוניך למצוא להם מלון לא יקר, חדר משותף לו ולמתן. אמנם הג’וינט היה מוכן לכסות את כל הוצאותיו, אך שיבא לא נגע בכספי הג’וינט, נסע שעה במטרו כדי לחפש מסעדה זולה. במסגרת ועידת הג’וינט נערך נשף חגיגי, לשיבא לא היתה חליפה כהה, רק מקטורן אפור (ששאל מאחיו), ואת הנעליים לקח בהשאלה מד”ר מתן.

הוכחתי להם, שכל עשר המכות אשר המצרים הוכו בהן, כולן היו בענייני רפואה, כפי שאני רואה את זה, ושחפת לא היתה כלולה בהן, ואמרתי להם: עכשיו יכו אותנו בשחפת, במכה אחת, ואתם תעמדו מן הצד ואתם תחרישו? רק אז קיבלו את זה, וכך נעשה מלב"ן שותף עם משרד הבריאות והתחלנו לגלגל מהר מאוד כ־1,000 מיטות לחולי שחפת.

לפי הרישום שלנו היו בערך 28,000 חולי שחפת בארץ, ואנחנו התחלנו לטפל בהם כבר ב’שער העלייה’, בזכותו של ד“ר שטרנברג, ראש השירות הרפואי לעולים, המשותף לסוכנות ולמשרד הבריאות, וד”ר יעקב חסיס, שהיה ממונה על הטיפול בשחפת. עד מהרה הכנסנו גם את החיסון האקטיבי לילודים ואחר־כך, בפעם השניה, בגיל 12 – 13. אם לדבר בלשון צבאית, פעלנו בשיטת המלקחיים. מצד אחד מנענו הידבקות מהילדים ומצד שני טיפלנו בזקנים ובאלה שבעזרת ניתוח היה אפשר לסלק את המוקד השחפתי אצלם. תוך שנתיים ראינו, שמספר החולים מתחיל לרדת.

ד“ר שיבא היה שייך לאותה קבוצת רופאים, שטענו כי השחפת עתידה להיעלם תוך כמה שנים ושאין טעם בבניית מוסדות משוכללים נפרדים למחלות הריאה. אולם קרן הנכות של קופת־חולים, שהחלה בתכנון בית־החולים לחולי ריאות בכפר־סבא עוד לפני זרם העלייה הגדול, לא הסכימה לתפישה זו. התפתח ויכוח ציבורי סוער בנושא השחפת. בית־החולים בכפר־סבא הוקם, אבל כשפתח את שעריו התברר, שהמכה ה־11 הולכת ונעלמת. התמותה משחפת ירדה מ־13.3 לכל 10,000 נפש בשנת 1952 ול־2.2 בשנות ה־60. בית־החולים בכפר־סבא, שנקרא על־שם ד”ר מאיר, הוסב, בהשקעה נוספת, לבית־חולים כללי.

היה זה לא רק ויכוח תיאורטי, אלא עניין של תקציבים. כאשר משרד האוצר, מלב“ן והנהלת הסוכנות הסכימו על הקצבה מיוחדת עד 15,000 ל”י, לאישפוז ילדים חולי שחפת, במיוחד מבין עולי תימן, התנגד לכך ד"ר מאיר בהיותו מנהל משרד הבריאות: אין להשקיע כסף בפתרונות זמניים, אלא במוסדות קבועים לחולי שחפת כרוניים, טען. – לא יהיו חולי שחפת כרוניים, טען שיבא כנגדו, וסירב כמנהל משרד הבריאות לאשר הקצבה לבית־החולים שעמד לקום בכפר־סבא.

הג’וינט, מוסד הסיוע האמריקאי לפליטים יהודים, תחילה לפליטי אירופה בארצות־הברית ואחר־כך לפליטי שלטון הנאצים באירופה, נכנס לפעולה בישראל אחרי היסוסים רבים, בעיקר למען שארית הפליטה, אלה שטיפל בהם במחנות העקורים באירופה ובקפריסין. מלב“ן, כפי שנקראה נציגות הג’וינט בארץ, הקים בתנופה גדולה עשרות מוסדות ברחבי הארץ, לטיפול בזקנים, בנכים, בחולים כרוניים, במפגרים ובמשותקים – תחילה במחנות צבא ישנים ואחר־כך בבניינים חדשים. הקשרים האמיצים בין משרד הבריאות ובין מלב”ן באותה תקופה היו במידה רבה קשרים אישיים הדוקים בין צ’רלס פסמן, ראש מלב"ן, ובין שיבא, שהכיר את פסמן מקפריסין.

גם מחלקת העיניים של “תל־השומר” נעזרה הרבה בהסכם עם מלב"ן, שנטל על עצמו את הוצאות הטיפול במחלות העיניים של העולים החדשים. מרפאת העיניים לחולי חוץ זכתה בציוד חדיש ונהפכה לאחת המרפאות המבוקשות של בית־החולים, ומספר המיטות במחלקה, ביתן 39, הגיע ל־30.

המוני חולי העיניים אשר הגיעו לארץ עם גלי העלייה סבלו ממחלות שונות ומשונות, ומומחים אשר ביקרו בביתנו של ד“ר שטיין, הודו, כי מימיהם לא ראו אוסף כזה של מקרים מעניינים ושונים במקום אחד ובזמן אחד. היו שם חולי קטרקט מכל סוג וקבוצת גיל, גלאוקומות בשלב התחלתי ומתקדם, מחלות קרנית הנזקקות לטיפול כירורגי, הפרדות של הרשתית בכמות שלא היה כמוה בשום מקום בעולם. חולים שתומי עין באו כדי להציל את מאור העין השנייה ונמצאו נגועים גם בה. לגבי שיבא היתה מחלקת העיניים של ד”ר שטיין אחת ההוכחות הניצחות למה שאפשר לעשות בביתן רעוע עם רפואה מעולה.


21. גזזת, גרענת, שחפת    🔗

ממדי העלייה העצומים – 340,000 נפש בשנים 1951 – 1952 – עוררו בעיות חריפות של חוסר שיכון וחוסר תעסוקה, בעיות חינוך בריאות וסעד. העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, ישבו במחנות אוהלים והמרירות הצטברה בקרבם. 30,000 בקשות להגירה לארצות־הברית הוגשו לקונסוליה האמריקאית. אחרי שדעכה ההתלהבות הראשונה מעצם הנס שבשיבת ציון, החלו להישמע בישראל קולות לא מעטים להגביל את העלייה, לקבוע מיכסות חודשיות ולערוך סלקציה על־פי קריטריונים של גיל ומצב בריאות בין המועמדים לעלייה, תוך התחשבות במצב הפוליטי בארץ המוצא. המחלוקת סביב נושא הסלקציה, מלה שנשאה מטען רגשי קשה אחרי השואה, התעוררה במלוא חריפותה בהנהלת הסוכנות היהודית, ובמיוחד במוסד לתיאום, שהיה אחראי על קביעת מדיניות העלייה והקליטה ושהיה מורכב מחציתו מחברי הנהלת הסוכנות ומחציתו מנציגי הממשלה, וביניהם גם ד"ר שיבא כנציג משרד הבריאות.

שיבא טען, שמחלקת העלייה מכירה במידה אחת ויחידה: הכמות. להביא כמה שיותר עולים. אם יש באניה 800 מקומות, ממלאים אותם עד אפס מקום. שליח העלייה היה כאדם שהתחייב למלא ארגז תפוזים: אם אין לו סוג אל“ף הוא ממלא בסוג גימ”ל. בין 300,000 העולים שעברו את “שער העלייה”, מחנה האוהלים הענק במבואות חיפה, היו כ־17,000 נכים, 11,000 משפחות שבורות ללא מפרנס, 24,000 איש מעל גיל 60. דרישתו היתה למנוע התפרקות משפחות כך שבניהן הבריאים יוצאים לארצות העולם ואילו החולים הזקנים, הנכים נשלחים לישראל על חשבון העם היהודי. הוא דרש לדחות עליית חולים ולדאוג לאישפוזם בחו"ל. משנחאי, שבה היתה מושבת פליטים גדולה בימי מלחמת העולם השנייה, יצאו בעלי האמצעים לארצות־הברית, ולחיפה הגיעה אניה שלמה של זקנים, חולים, נכים וחולי־נפש. מפרס הגיעו במטוס אחד 41 חולי גרענת בין 71 נוסעים.

בסלקציה ובהגבלה תמכו בעיקר אנשי הכספים והקליטה. גם ד"ר גיורא יוספטל, שהיה אז מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, אוהב אדם, מסור כולו לענייני עלייה, הצטרף אחרי היסוסים רבים אל המצדדים בהגבלה. טענתו העיקרית של שיבא היתה, ששירותי הבריאות אינם מסוגלים לשרת ציבור כה רחב, שכה רבים בתוכו נגועים במחלות ובהן מחלות מדבקות. בדאגה גוברת ראה את המצב הסניטארי הירוד במחנות וחשש, שגידולם עלול לגרום להתפשטות המחלות ולסכן את כל הציבור. יוספטל ביקש להגביל את העלייה רק מטעמים רפואיים, אך שיבא נעזר גם בנימוקים תורשתיים, כדי להוכיח, שהסיסמה “עלייה חופשית” היתה יפה לשעתה וכי עתה יש להיזהר מפניה. הוא חשש לעתידו של העם, אם שיעור הפגועים בגוף ובנפש שבתוכו יהיה כה גדול. לחיזוק טענתו הסתמך שיבר על סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים של אנגליה, אשר הוכיח, כי סקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור על כוח־האדם האינטלקטואלי שלה.

מחלקת העלייה נשענה על תמיכתו הבלתי־מסוייגת של בן־גוריון בעלייה המונית ללא הגבלה. כאשר נכנסו חברי המוסד לתיאום, בראשית 1952, לישיבה, שהתקיימה כנהוג במשרדו של ראש הממשלה בירושלים, הופתעו לגלות שקירות חדר־הישיבות מכוסים כרזות ענקיות, גדושות תצלומים, טבלאות וטורי מספרים. היתה זו מלאכתו של ד"ר שיבא, שרצה להמחיש בדרך זו את הסכנות שבעלייה בלתי מבוקרת. התמונות על הקיר תיארו את תנאי החיים במחנות ובמעברות. את חוסר הנקיון, חוסר המים, חוסר השירותים. הטבלאות תיארו את ההשלכות של התפשטות המחלות.

שיבא תיאר את המצב במחנות העולים בלשון מרגשת, בצבעים קודרים, דיבר לא רק על הסכנות המיידיות, אלא על השלכות חיי המחנות על הדור שיגדל בהם ועל החברה הישראלית

יהודי המקום עניים מרודים ונגועים במחלות, והתמונה שהביא עמו בסיום שליחותו היתה קודרת.

אחרי שגם פרופ' שאול אדלר הביע חשש, שאחד מיתושי הארץ עלול ליהפך למעביר הפילריה, החליט המוסד לתיאום להפסיק את ההכנות לעליית יהודי קוצ’ין, החלטה שפגעה קשה בכבודם. יצחק רפאל חיפש חיזוק לעמדתו, שאין כל סכנה בהבאת עולי קוצ’ין, היות שאלפי סטודנטים מקוצ’ין למדו במוסדות להשכלה גבוהה באנגליה בעתיד. דבריו היו משכנעים מאוד והרשימו את הנוכחים, ובן־גוריון ביקש מיצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, להשיב על טענות שיבא. רפאל הציע לדחות את תשובתו לישיבה הבאה וכאשר זו התכנסה, היו גם הפעם הקירות מכוסים בתמונות ובכרזות, ורפאל דיבר על הסכנות הצפויות ליהודים בארצות מוצאם, בעיקר בארצות ערב, תיאר את הגיטאות שהם חיים בהם והביע חששות לגורלם אם העלייה תואט.

לבסוף נבחרה ועדה, שכללה גם את יצחק רפאל וגם את שיבא, ועליה הוטל לנסח כללים לוויסות העלייה. בהמלצות הוועדה נאמר, שיש לבחור 80 אחוז מן העולים ממשפחות שגילו של המפרנס בהן אינו עולה על 35 שנה; השאר יכולים להשתייך למשפחות שמפרנסן מבוגר יותר, בתנאי שהוא חופשי ממחלות כרוניות או ממום המונע ממנו לעבוד. מארצות הליגה הערבית – מצרים, סוריה, לבנון ועיראק – ומארצות שמאחורי מסך הברזל לא תהיה הגבלת2 עלייה. אך ההחלטות נשארו בחלקן הגדול על הנייר. מה שקבע היה החשש מסגירת הגבולות אם העלייה תתמהמה.

למחלקת העלייה של הסוכנות הגיעה הידיעה, שיהודי קוצ’ין, שבקצה הדרומי של הודו, רוצים לעלות לארץ. סופר, שברשות 2,500 היהודים המוכנים לעלייה רכוש ציבורי, שמכירתו תאפשר להם לכסות את הוצאות הדרך ואף תשאיר בידי כל עולה סכום כסף מסויים לקליטתו הראשונה בארץ. מיד נשלח שליח הסוכנות לקוצ’ין, כדי לארגן את העלייה, אך כאן נכנס לתמונה ד“ר שיבא. לטענתו היו יושבי קוצ’ין נגועים במחלת הפִּילריה, היא האֶלֶפנטיאזיס, מחלה מדבקת שמביאה להתעבות הידיים ובעיקר הרגליים. שיבא דרש להפסיק את הפעולה לעליית יהודי קוצ’ין עד שרופא ישראלי יגיע לשם ויבדוק את המצב. לקוצ’ין נשלח ד”ר שטרנברג. הוא מצא את, פנה וביקש חוות־דעת מטעם משרד הבריאות הבין־לאומי, וקיבל תשובה, שהמחלה בנסיגה הודות לשימוש בתרופות חדישות. אי לכך הוקמה, מטעם המוסד לתיאום, ועדת מומחים, של המתנגדים לעליית יהודי קוצ’ין ושל התומכים בה, וסוכם להביא לארץ 300 איש לנסיון. לבסוף התברר, שיתושי ישראל אדישים לפילריה ושאין כל סכנה בעלייתם של יהודי קוצ’ין.

בסתיו 1953 נסע שיבא לצפון־אפריקה, לפי יוזמתו של יאני אבידוב, השליח־החלוץ, שהקדיש את שנותיו תחילה לעלייה ב' ואחר־כך לעלייה ההמונית. מן הנסיעה עצמה, מן הביקור בהרי האטלס, חזר מלא חוויות: “שם קיימים כפרים יהודיים עם מסורת המגיעה עד למאה השנייה לפני הספירה הנוצרית, בעלי תווי פנים כמו השליחים בסעודה האחרונה של ליאונרדו דה־וינצ’י,” עם זאת הוא מתנגד לעלייה בלתי־מבוקרת ממארוקו.

היה עלי לקבוע הנחיות לביקורת רפואית, וזה עניין רציני מאוד, להחליט אם יש לדחות עלייה עד שאנשים יתרפאו, או להביא אותם חולים לארץ ולרפא אותם כאן. אני חושב, שלמען בניית הארץ וקליטת יהודים רצוי יותר לעשות סלקציה, וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק להם מזון ומגורים יותר מתקבלים על הדעת ביום מן הימים. היתה לי הסמכות לקבוע קווי פעולה לפי המדיניות הזאת. הג’וינט ניגש לפעולה רצינית של טיפול המוני בגרענת, במחלות עור, במחלות מעיים של ילדים, כך שבעוד שנתיים־שלוש יהיה לנו מאגר גדול של צעירים מצפון־אפריקה כשרים לעלייה.

במחנות העולים בארץ ניתנו כל השירותים – מזון, בריאות, ביגוד – בחינם. כאשר הובררו ממדי הניוון החברתי והאישי, שהתלות הזאת מביאה עמה, הוחלט להפוך את מחנות העולים למעברות, דהיינו, לישובי מעבר, שבהם יגורו התושבים במבנים ארעיים – צריפונים, בדונים, פחונים – עד שייבנו למענם שיכונים. הם יגורו במשפחות וישאו באחריות לקיומם, להוציא מקרים סוציאליים. החלטה זו היתה נכונה כשלעצמה, אך היא לא פתרה את מצוקת אלה שישבו בפחונים הלוהטים בשמש היוקדת ובבדונים ספוגי המים בגשמים.

על סמך התרשמות אישית וחוות־דעת של רופאים היה ד“ר שיבא משוכנע, כי שאלת העזרה הרפואית למעברות אינה שונה במהותה משאלת העזרה הרפואית למחנה צה”ל ושיש להעמיד אותה על בסיס המתאים לתנאי חירום. “אני רואה בנסיון של השנה החולפת,” כתב באוגוסט 1951 לשר הבריאות, “נסיון אשר אילו הצליח אפשר היה להמשיך בו. אך מכיוון שאין איש הגורס שהצליח, חייבים אנו, מטעמים של פיקוח נפש וגם מטעמים של היגיינה ציבורית וקליטה ממש, לעשות חשבון־נפש ולהגיע להחלטה מרחיקת לכת.” לדעתו, שום מוסד רגיל, גם לא קופת־חולים, לא יהיה מסוגל להתגבר על המשימה הכבירה, ולפיכך הציע לממשלה להקים משרד דומה למחלקת הקליטה של הסוכנות, אך שונה ממנה בכך שירכז בידיו את כל הפעולה במעברות, כולל רפואה, תעסוקה, חינוך, סעד ומשטרה.

כאילו לא די היה בקיץ הלוהט. בא החורף של שנת 1951 והביא עמו גשמי זעף ושטפונות. מעברות הוצפו, אוהלים התמוטטו, מיטות צפו על פני המים. באין גוף אחר שיוכל להתמודד עם הבעיה, נכנס הצבא למעברות ולקח על עצמו את הטיפול בחלק מהן. חיילות ח“ן גוייסו לעבודה במוסדות הילדים, חיל־הרפואה התארגן לחיסול הגרענת והגזזת, ובניהולו של צה”ל נהפכו מעברות קשות וסוערות למסודרות.

ההסכם עם צה“ל עמד להסתיים באביב. שיבא, בתוקף תפקידו כמנהל משרד הבריאות, ואחרים, פנו אז אל גולדה מאיר, שכשרת העבודה היתה יושבת־ראש ועדת התיאום לפעולה במעברות, וביקשו ממנה להשפיע על הממשלה להשאיר את הצבא במעברות, וביקשו ממנה להשפיע על הממשלה להשאיר את הצבא במעברות גם אחרי סיום המבצע, ב־1 באפריל. אמנם היו מעברות שכבר היה אפשר להעבירן לגורמים אזרחיים, אך בינתיים התוספו מעברות חדשות והן חייבו את נוכחות הצבא לפחות בחודשים הראשונים לקיומן, בעיקר לשם מלחמה בגזזת ובגרענת. כן נתבקשה הממשלה להשאיר במקום את חיילות הח”ן, שעבדו במעונות הילדים, יחד עם נשים מארגוני מתנדבים, ושלא היה להן תחליף בעבודה שכירה. נוסף על העבודה המעשית, היה זה אחד המפגשים הראשונים בין בני הישוב הוותיק, ילדי הארץ, ובין מה שהוגדר באותן שנים לראשונה כ“ישראל השנייה” – העולים במעברות, חלקם מרי נפש, חלקם אדישים, חלקם מלאי תקווה כי עוד נכונו להם ימים טובים.

ד"ר אליעזר מתן, הממונה על המעברות מטעם משרד הבריאות, חזר לירושלים אחרי סיור של כמה ימים במעברות מזועזע ממה שראו עיניו, והוא תיאר את המצב באוזני שיבא. כעבור כמה ימים ביקש שיבא את מתן להילוות אליו לישיבה עם גולדה מאיר. שיבא תיאר לפני שרת העבודה את מחדלי העזרה הרפואית של קופת־חולים במעברות ואמר, כי מוטב היה אילו נמסר שירות הבריאות לידי הצוות של משרד הבריאות, הפועל בין כך ובין כך במעברות. התפרצה גולדה: “מי בכלל צריך את משרד הבריאות? קופת־חולים עשתה תמיד ועושה גם עכשיו את עבודתה בצורה הטובה ביותר!” ושיבא השיב בקולו הרגוע: “שרת העבודה צודקת. מי צריך את משרד העבודה? הלא ’סולל בונה’ עשתה תמיד את עבודתה נאמנה!” פרץ צחוק כללי; גולדה לא השיבה, והגישה העקרונית לא השתנתה.

שיבא הרבה לקחת עמו את עובדי משרד הבריאות לדיונים, שהתנהלו במשרדי הממשלה השונים ובמוסדות ציבור אחרים. טענתו היתה, שהם חייבים ללמוד כיצד לדבר ולהציג דברים באופן עצמאי. הוא לימד אותם לבוא למוסדות בריאות בין־לאומיים ולבקש עזרה: קודם כל קִבעו עדיפויות בצרכים, אחר־כך כִּתבו בקשות – ותראו שתיענו. הוא העדיף שראשי המחלקות ימסרו לו דין־וחשבון בעל־פה על עבודתם, כי לא היתה לו סבלנות לקרוא דו"חות בכתב, והמגע האישי היה עדיף בעיניו על ניירת. לאלה מעובדי משרד הבריאות שהרבו בנסיעות בין ריכוזי העולים היה לעיתים קשה לקבוע פגישה מסודרת עם שיבא במשרדו. אם רצו לשוחח איתו בשקט ולהעלות בפניו את בעיותיהם באין מפריע, היו מתקשרים איתו טלפונית וקובעים פגישה על אם הדרך בין ירושלים לתל־אביב, בדרך כלל ליד מושב שורש. שם היו עוצרים את מכוניותיהם, עומדים לצד הכביש, או מתיישבים על אבנים, ומספרים מה שיש לספר, מדווחים, מקבלים עצות.

כאשר ז’ניה טאושטיין ועובדות המחלקה לטיפול באם ובילד החלו במתן שירותים בישובי פרוזדור ירושלים, היה עליהן להתחיל מלא־כלום. הן באו לשיבא להתלונן על כך, שאין מבנים, אין ריהוט, אין ציוד, והוא השיב להן: “לשם מה אתן צריכות ריהוט? הרי העולים רגילים לשבת על הריצפה; תתרגלו גם אתן לשבת עליה. תפרשו נייר על הארץ ותתיישבו,” וכך עשו.


22. חסר שקט נפשי ומדביק אחרים    🔗

הממשלה לא עשתה דבר כדי לזרז את הקמת שירות הבריאות הממלכתי, ומבחינת מצפונו יכול היה שיבא לעזוב את התפקיד. הוא גם המשיך כל העת לשמור על קשר עם הרפואה הקלינית, כדי לא לאבד את חוש המציאות ואת המגע הישיר עם החולים. לכן יכול היה לעזוב את משרד הבריאות גם מבחינה מקצועית.

יכולתי בכל רגע להגיד: רבותי, אתם לא מקיימים את חוקי המשחק שעליהם הסכמנו. אני מסתלק.

בפעם הראשונה הגיש שיבא את התפטרותו באוקטובר 1951, בעצם אותם ימים התפטרה ממשלת ישראל השנייה, בראשותו של בן־גוריון, משום שהכנסת הצביעה נגד הצעות לרישום ילדים בבתי־ספר, שהוגשו על־ידי שר החינוך דוד רמז, ובן־גוריון ראה בהצבעה הבעת אי־אמון בממשלתו. התפטרותו של שיבא באה במחאה על אפליית עובדי משרד הבריאות בשכר ובתנאי התקן והעבודה לעומת עובדי קופת־חולים. הוא כתב מכתב־התפטרות לשר הבריאות:

כאשר נדרשתי להיכנס לנהל את משרד הבריאות, נגד רצוני, הבאתי כנימוק מכריע להיסוסי את מרכז קופת־חולים, בעל התוקף והמטבע, וחששתי מאוד, שאם לא אהיה מוכן לפעול לפי רצון גוף זה, אהיה מטרה להשמצה בשיטות המקובלות. אינני מוכן בשום תנאי והבטחה להגנה, לא להמשיך בוויכוח סרק מעל דפי העתונות עם מוסד שיש לו עתון פרטי ועתון ציבורי לשם השמצת הזולת והתפארותו, ולא להכשיל את הממשלה אשר בשמה אני פועל. אני מבקש למסור לראש הממשלה על החלטתי זו, כי נסיוני להילחם ב’וֶסטֶד אינטרסט’ נכשלו, או שיבוא אדם, אשר כן יידע להילחם ויהיה לו כיסוי מצד הממשלה ושלא יהיה מופקר להשמצה אווילית ופרועה, או שמשרד הבריאות יימסר לידי בא־כוח ה’וֶסטד אינטרסט’. דרך שלישית אני אינני רואה… לכן מוסר את המשרד לידי השר וראש הממשלה, ושלום.

אולם הוא הסכים להישאר בתפקידו עד כניסת השר החדש לתפקידו.

כאשר שיבא נכנס לתפקידו היה שר הפנים ממונה גם על משרד הבריאות. שיבא רצה, שבממשלה יהיה שר מיוחד לבריאות ולסעד. משנתמנה ד“ר יוסף בורג, כנציג “המזרחי”, לשר הבריאות בממשלה החדשה, השלישית למניין, קיווה שיבא, שהשר החדש יעלה בהקדם את נושא הרווחה הכולל על שולחן הממשלה. אולם מתוך שיקולי קואליציה וחזקה נשאר משרד הסעד בידי שפירא, ושיבא המאוכזב הודיע לבורג על כוונתו להתפטר. בורג פנה אל בן־גוריון: “ד”ר שיבא עומד ללכת, ורק השפעתך תוכל להחזיק אותו.” בורג ביקש מבן־גוריון להזמין את שיבא לשיחה: יתכן כי ידרוש כתנאי להישארותו הבהרת מדיניות הבריאות של המדינה, והדבר נחוץ בין כך וכך. “גם אנוכי איני רוצה להיות כיחיד מטרה לחיצי ’על המשמר’ או קופת־חולים.” הוסכם, ששיבא יישאר עוד כמה חודשים, עד שהשר החדש ייכנס לעניינים.

בשיחתם הראשונה הודיע בורג לשיבא, שדרכו היתה דרך הפשרה, כלומר, שאין כוונתו ללכת למלחמות על עצמאות הממשלה בתחום הבריאות. בטיוטה למכתב ארוך אל בורג, שלא נשלח, דיבר שיבא במרירות על כך, שרוב זמן כהונתו היה שר הבריאות עסוק בענייני מפלגתו ובדברים שאינם שייכים לתפקידו כשר הבריאות, ואת בעיות המשרד השאיר למנהל. לשיבא היתה ההרגשה, שלא רק שאינו מתקדם לקראת שירות רפואי ממלכתי, אלא שתחת שלטונו של בורג אף חלה נסיגה מסויימת, הן כלפי הסקטור הפרטי והן כלפי קופת־חולים וציבור הרופאים. בעניין זה היו בין שיבא לבין בורג חילוקי דעות נוקבים. מורת רוחו של שיבא גברה שבעתיים, כאשר הכניס בורג למשרד הבריאות אדם ממפלגתו, אשר כדבריו של שיבא, לא ידע את יוסף – או, אולי, דווקא ידע את יוסף – והעניק לו סמכויות נרחבות, שהתנגשו בסמכויות מנהל המשרד. שיבא זעם על הנסיון להפריד בין ניהול משרד הבריאות מבחינה רפואית לבין ניהולו האדמיניסטרטיבי, נסיון שראה בו חזרה על השגיאה החמורה שנעשתה באנגליה 100 שנה לפני כן.

בנסיבות אלו נוצרו שני משרדים מנוגדים בתוך משרד הבריאות, ואם גם הקונסטיטוציה מרשה זאת לשר, אני ראיתי בכך את הקש אשר שבר את גב הגמל, כי גמל הייתי בשנתיים אלה לא רק לסחיבה, אלא ללעג.

שיבא היה מר נפש על כך, שכאשר “דבר”, כעיתון ההסתדרות הכללית, לחם את מלחמתה של קופת־חולים, לעתים תוך התקפות אישיות על מנהל משרד הבריאות, לא באה מצד השר שום תגובה להגנתו.

טענו נגד שיבא, שאינו יודע לתאם בין גורמי הרפואה השונים. אך בעיניו לא היה זה תיאום אלא משהו אחר.

אשר נדרש מאיתנו הוא להתאים את פעולתנו למה שרצוי לאחרים, להיות פקק, לתת כספים כתמיכה לטיפוח שירות רפואי שלם, לא ממלכתי, שעה שמוסדות הבריאות של הממשלה יהיו חייבים להוריד את רמתם ולתת לחולה שירות בסטנדארד נמוך בהרבה, הן של המבנים והן של כוחות העבודה. הנושא לא היה עוד שירות ממלכתי, אלא חלוקת השלטון.

אני מודה שלא היה בי כשרון המנהיגות להיות המנצח על כל הפעולות בשדה הבריאות. באשר כל דרכי היתה קודש לצבירת כוח ועצמאות למפעלים אשר צריכים לשמש בסיס למלחמה מכריעה למען הלאמת הרפואה. וכאשר הרגשתי, שאני פועל לא פעם בניגוד לרצון שר או שרים שהם נבחרי הממשלה ואשר לא יכלו להצטרף ללחום למען ההכרעה הגדולה, נפלה בי רוחי. נהייתי בעיני עצמי דון קישוט. העובדות שנקבעות עתה בשפת הרפואה נקבעות לאורך שנים והן ימנעו תקופה ארוכה, אולי אף לדורות, ארגון רפואה ציבורית ממלכתית.

בדצמבר 1952 קמה ממשלה חדשה, הרביעית במניין, אחרי שהקודמת התפטרה על רקע מחלוקת עם מפלגת “המזרחי” בדבר העמקת החינוך הדתי. לדברי “העולם הזה”, שפרסם בשערו תצלום של שיבא ליד מיטת חולה, אמר מנהל משרד הבריאות, שחילופי ד"ר בורג ביוסף סרלין (“הציונים הכלליים”) לא השפיעו לפי שעה במאומה על מהלך העבודה. למעשה, אמר שיבא, אין לשר כל תפקיד בניהול היומיומי של המשרד, ותפקידיו העיקריים – השגת האמצעים הכספיים הדרושים מן הכנסת, ובירור עניינים הכרוכים במדיניות גבוהה – עלולים להביא את השר להתנגשות בסמכויותיהם של שרים או משרדים אחרים. שיבא הביע את התקווה, שהשר החדש ימצא זמן להתעסק גם בענייני בריאות, נוסף על תפקידיו הפוליטיים־המפלגתיים.

הדיונים בין השר החדש ובין מנהל משרדו נסבו בימים הראשונים על שינוי מבנה המשרד, תוכנית שהיתה טמונה חודשים רבים במגירת השר הקודם. יוסף סרלין הבטיח לקבל החלטה בעניין זה בהקדם האפשרי. היות ש“הציונים הכלליים” תבעו מזמן, מתוך שיקולים פוליטיים שלהם, ביטוח רפואי ממלכתי, הישלה את עצמו שכאן מצא, אולי, מישהו שיילחם את מלחמתו. אך מה שקבע לא היה השר החדש, אלא הרכב הקואליציה; והשלטון היה בידי מפלגות הפועלים, שנאמנותן הראשונה היתה לקופת־חולים, שדרכה הגיעה ההסתדרות לכל שכבות העם, לכל ישוב חדש.

ממכתביו דיברה העייפות. אחרי שנכשל במאמציו להקים ברמת־גן מרכז לסטודנטים לרפואה לשנים הקליניות, ולהרחיב בדרך זו את בית־הספר לרפואה בירושלים, הרים ידיים: “כבר לא לחמתי. למדתי ש’מפלגתיות וכיתתיות’, או חשדנות מכל סוג אחר, דבר אחד משותף להן: הכשלת מחשבות ורצונות כנים.”

היה זה טבעי אילו מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כמפלגה סוציאליסטית, היתה חותרת להלאמת שירותי הבריאות, אך טבעי עוד יותר היה, שתנועת הפועלים ביקשה לשמור בידיה את הנכס הגדול הזה ששמו קופת־חולים. רבבות עולים חדשים, שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית והאחווה הפועלית לא אמרו להם דבר, הצטרפו להסתדרות העובדים הכללית ונשארו חבריה רק בשל הצמידות בין החברוּת בקופת־חולים לבין החברות בהסתדרות עצמה. שירותי בריאות ממלכתיים היו מחלישים את כוחה של תנועת הפועלים, לפחות לזמן מה.

הלך שיבא, כמנהגו, לשפוך את לבו לפני בן־גוריון. יש ארבע רשויות בריאוּת במדינה: המדינה עצמה, מלב“ן, קופת־חולים והרשויות המקומיות (נוסף ל“הדסה”). המדינה מוציאה 14 אחוז מהכנסתה הלאומית על בריאות, פי שניים מאשר באנגליה. ריבוי הרשויות מביא לבזבוז. קופת־חולים נותנת שירותי דה־לוקס לחלק מחבריה, אך עיקר הכנסתה לא מהחברים, אלא מכספי המדינה, המגבית והמעבידים. אין להפריד רפואה מונעת מריפוי. החולה הוא לא רק אינדיבידואום, אלא בן משפחה, חלק מן החברה. שיבא הציע לבן־גוריון למזג גם את חיל־הרפואה עם משרד הבריאות, ועמד על רצונו לעזוב את משרד הבריאות, כדי לשוב לצה”ל, לעבוד כרופא ולנהל את בית־החולים “תל־השומר”.

אחרי השיחה עם שיבא רשם בן־גוריון, ב־27 בדצמבר 1952, ביומנו: “אמרתי לו לשקול עוד פעם. עכשיו אמנם יהיה יותר קשה למזג קו”ח עם המדינה, אבל לאחר הבחירות להסתדרות יתכן הדבר ויש להכשיר לבבות. אם הוא ילך, יכביד הדבר. גם יתכן ביתר קלות לשתף פעולה בין המדינה, בין מלב“ן, הרשויות והצבא, כשהוא יעמוד בראש שירות המדינה. הבטיחני לשקול ולתת לי מסקנתו בעוד ימים אחדים.” שיבא הסכים להמתין עוד זמן מה.

באביב 1953 הקימה מפא“י ועדה בראשותו של פנחס לבון לבירור קשרי קופת־חולים ומשרד הבריאות. הוועדה העלתה כמה הצעות לשיפור היחסים בין שני המוסדות ולחלוקת העבודה ביניהם, ואחת מהן היתה להעביר למשרד הבריאות את כל המוסדות של קופת־חולים לטיפול באם ובילד (טיפת־חלב"). כן הציעה הוועדה להקים בירושלים איזור ניסוי לקבלת חולי קופת־חולים במרפאות פרטיות של הרופאים ולבחון אם המרפאות הרגילות של קופת־חולים באמת הכרחיות. הקמת שירות בריאות ממלכתי מייד לא הועלתה כלל, אך הוועדה דיברה על נכונות להעביר את כל בתי־החולים של קופת־חולים – חוץ מ”בילינסון“, שיישאר בידיה כמרכז השתלמות – לידי משרד הבריאות, “אילו הדבר היה אפשרי מטעמים תקציביים”. לשיבא, שהשתתף בדיוני הוועדה, נראתה הנוסחה המסכמת – “לחתור לביטוח בריאות ממלכתי שלבים־שלבים” – כהמשך השמירה על הקיים. היה ברור לי שהממשלה (קרי בן־גוריון), שידעה לפרק את הפלמ”ח ולהקים צבא אחד, ולבטל את זרם העובדים בחינוך לטובת חינוך ממלכתי, היתה מסוגלת גם להנהיג שירות בריאות ממלכתי לכל, אילו רצתה בכך.

אחד מתפקידיו של מנהל משרד הבריאות היה קבלת אורחים מחוץ־לארץ, ותפקיד זה היה אהוב על שיבא מאוד, בעיקר כאשר היו אלה מכרים משנות המלחמה ומימי שהותו בארצות הברית, או אנשים חדשים, שהיה צורך לכבוש אותם למען ישראל, לנסוע איתם על פני הארץ ולהראות בגאווה את אשר הושג. בקיץ 1951 הגיעה לארץ משלחת רופאים מטעם ארגון הבריאות העולמי, וביניהם גם ד“ר דווידוף, ובשנת 1952 בא לביקור ד”ר פרנק צ’יסהולם, מייסד ארגון הבריאות העולמי ומנהלו הראשון. היתה זו מחווה שבאה נוכח סירובן של מדינות ערב להסכים להשתתפותה של ישראל בוועידה אזורית, שהתקיימה בקפריסין.

צ’יסהולם שהה בארץ שבוע ימים, ושיבא ליווהו ברוב סיוריו. בעת ביקורו במוסד “הדסים” הביע מנהל ארגון הבריאות העולמי את צערו על כך, שנסיון כה עשיר כפי שרכשו הרופאים בעבודה מעשית במוסדות העלייה השונים לא תועד לטובת שאר מדינות העולם. שיבא הסביר זאת בכמות העצומה של עבודה יומיומית, בחוסר זמן. לדברי ד"ר ברכות, אמר לו צ’יסהולם, ששיבא היה כשלון מבחינה אדמיניסטראטיבית. אכן, איש לא טען ששיבא היה אדמיניסטראטור מעולה. היה לו רעיונות רבים מדי. יהל ושטרנברג, שני האנשים הקרובים אליו, שאליהם היה מפנה חלק גדול של הניירת, היו חייבים לעיתים להחזירו למציאות. הוא היה חסר מנוחה, חסר סבלנות לעבודה משרדית אפורה, הוא שנא ביורוקראטיה, סטאטיסטיקות, טבלאות. הוא היה רגיל להזיז עניינים בעזרת פגישת רעים, לאלתר בהתאם למצב, וידע שבתנאי המדינה בראשיתה אי אפשר לקבוע את הכל מראש. הוא הכיר את כולם, כולם הכירו אותו, היו לו קשרים טובים בצמרת השלטון, הוא ידע להשפיע על אנשים, ובמדינה הקטנה הוכיחה השיטה את יעילותה – עד למחסום הרפואה הממלכתית.

רופא בעל שם מתל־אביב הגיע אל לשכתו של שיבא בירושלים כדי לשכנע אותו, שחייבים להקציב מטבע זר (ההקצבה האחידה לאדם היוצא לחו"ל היתה אז 10 דולרים) לנסיעת רופאים לשם השתלמות בחוץ־לארץ. שיבא לא הסכים: המדינה עדיין ענייה מדי. הרופא, בחוסר ברירה, נכנע: “מה לעשות. אני מבין ברפואה, אתה מבין באדמיניסטראציה,” אמר.

“אני לא מבין באדמיניסטראציה.” ענה שיבא בשקט.

את ההתפטרות הסופית מתפקידו כמנהל משרד הבריאות הגיש שבועות אחדים אחרי כניסת סרלין לכהונת שר הבריאות. יחד עם שיבא התפטרו, על רקע ריב הסמכויות והתקציב, ארבעה רופאים בעלי תפקידים בכירים במשרד הבריאות.

עברו בדיוק שנתיים וחצי. זאת אומרת, נתתי שנתיים להבטחה על השינוי והוספתי עוד חצי שנה. הודעתי לבן־גוריון, כי זה היה מקובל שמנהל כללי צריך למסור לראש הממשלה שהוא מבקש להשתחרר מתפקידו, והוא אמר: אין לי רשות לכפות עליך להמשיך, מפני שהבטחתי שאנחנו נקדם את עניין השירות הממלכתי, והנה, אנחנו עומדים במקום אחד. יש לך הצעה למי שיכול לבוא החשבון? אמרתי: יש לי כמה הצעות, ונתתי לו כמה שמות של אנשים.

האיש שנבחר היה ד"ר שמעון בטש, שהיה אז מנהל מחלקה פנימית בבית־החולים ’הירקון’. לבן־גוריון זה קסם מאוד, כי שמע שהוא ספרדי, אז סוף־סוף יש לו מנהל כללי לא אשכנזי, וחוץ מזה הוא באמת בן אחת המשפחות הוותיקות בארץ־ישראל ואחיו, שהיה מהנדס, עבד בנגב ובחיל ההנדסה ופעל גדולות בפיתוח רשת הכבישים בדרום. בן־גוריון התלהב: ’זה אחיו של בטש המהנדס?' 'כן זה אחיו.’3 וכך יצאתי מהמשרד של בן־גוריון, ובלבי הרגשה שאיני יודע לאן אלך, איני יודע מה אעשה, אבל אני קצת אנוח, כי אחרי שנתיים וחצי של מלחמה ציבורית קשה ושל עבודה מעשית רבה, פשוט הרגשתי צורך להתאוורר קצת. הלכתי לעין־גדי, לים־המלח, לעסוק בבירור, אם המקום ראוי להתיישבות מבחינת היתושים והמלאריה.

עין־גדי עוד לא היה קיבוץ. ישבה שם פלוגת נח"ל, וכל חברי הקבוצה היו ילדי אותו שנתון שאני הייתי מיילדו בעפולה, כך שכולם היו ילדים שלי. הכרתי את פרצופיהם לפי הפנים של האמהות שזכרתי, מי שבא מגבת ומי שבא מנהלל ומי מדגניה ב'. אם כן, מייד הייתי בבית.

עם סיום תפקידו קיבל שיבא, כמקובל, מכתבי פרידה רבים, שדיברו בשבחו, וכתב. כמקובל, מכתבי תודה רבים לאלה שסייעו לו במילוי תפקידו. במכתביו הורגשה תערובת של סיפוק מסויים על מה שהושג ותחושת תסכול על שלא הצליח להגשים את אשר ביקש.

הרבה מחלומותי על מיזוג שירותי הרפואה, פיקוח רפואי על העלייה והפיכת ארץ־ישראל לאבן שואבת לבעלי מקצוע ולחולים, מתנפצים על סלע המציאות. לא התייאשתי, אולם השלמתי עם השהיה, ויתכן שאחר מנוחה יהיה לי שוב אומץ לחתור לקראת האידיאלים שבהם אני ממשיך להאמין.

על “תל־השומר” עברה אז תקופת משבר. ד“ר הלר, אחד הרופאים המעולים בארץ, שעזב את “בילינסון” בשנת 1950 והצטרף לפי הזמנת הרמטכ”ל לסגל “תל־השומר”, ניסה להפוך את הביתנים הרעועים ובהם 400 מיטות, למרכז רפואי גדול. פצועי הקרבות יצאו בהדרגה, ובמקומם באו חיילים בשירות סדיר, ששברו רגל או חלו בשפעת. הלר ושיבא ראו ב“תל־השומר” את המרכז הרפואי הגדול של העתיד, שישרת גם את צה“ל גם את האוכלוסיה האזרחית, אבל חיל־הרפואה לא שֹשֹ לשותפות הזאת. גישתו של ד”ר אברהם עצמון, קצין רפואה של צה“ל, שנסיונו ברפואה צבאית בא מיחידות הפרטיזנים, היתה שונה מזו של שיבא. למרבה הפתעתו מצא עצמו שיבא, כמנהל משרד הבריאות, במחלוקת עם חיל הרפואה, אם בגלל תהליכים ביורוקראטיים בצה”ל ואם בגלל הנטייה לצמצם את “תל־השומר”.

חיל־הרפואה דרש ממשרד הבריאות תשלום מראש בעבור כל מיטה מ־100 המיטות שהעמיד לרשותו, בין אם היא תפוסה ובין אם היא ריקה. שיבא כיסה את ההוצאה בדרכי הגילגול השיבאי המצוי, “על־ידי הזנה מלאכותית דרך הווריד,” כדבריו. “אך זו דרך של הזנה שאי־אפשר להמשיך בה זמן רב, והבקבוק שממנו באים הנוזלים מתרוקן. ואם תשאר המחט בווריד, ייכנס אוויר לתוך מחזור הדם ותבוא מיתה חטופה, עוד לפני הגסיסה מרעב.”

על הקמת “תל־השומר” הוחלט בזמנה מתוך הנחה, שהמדינה זקוקה למרכז רפואי גדול ומשוכלל, בעל רמה מקצועית גבוהה, שיספק את צרכי האישפוז של החיילים ומשפחותיהם וישמש בית־ספר לשירות הרפואי של צה“ל. היה ברור מראש, שהקמת מוסד כזה והחזקתו תהיה נטל כספי גדול על צה”ל, אך אז, בימי ההתלהבות הראשונים, נראתה המטרה ראויה. בינתיים, בגלל הקשיים הכספיים של צה“ל בכלל וקשיי “תל־השומר” בפרט, היתה נטייה חזקה בחיל־הרפואה להקטין את היקפו של בית־החולים עד 250 מיטות לכל היותר. צמצום זה עמד, לדעת אסכולת הלר, בסתירה למטרות שלמענן הוקם “תל־השומר”. אם המוסד לא יוכל להתפתח כפי שקיוו הרופאים המעולים, כאשר עזבו בתי־חולים ומרפאות מסודרות ועברו לעבוד בביתנים סדוקים, יעזבו בעלי המקצוע הטובים, בידיעה שהצעות קוסמות מחכות להם, בעיקר ב”בילינסון" החדש.

ואז, כדי להציל את “תל־השומר” ולפתחו כמרכז רפואי גדול, כפי שחלמו מייסדיו, הציעו “הגנראלים”, כפי שנקראה בנימה של לעג קבוצת הרופאים סביב הלר, שיבא ופדה, להפוך את היוצרות: להעביר את “תל־השומר” לידי משרד הבריאות ושצה“ל ישלם תמורת אישפוז החיילים. שיבא הגיש הצעה ברוח זו בינואר 1953, אך המשא־ומתן, בראשות בן־גוריון, בין משרד הבריאות, משרד הבטחון, הרמטכ”ל וחיל־הרפואה, שביקש לשמור על מערכת אישפוז נפרדת, ולו גם במתכונת מצומצמת, נגרר במשך חודשים, ושיבא היה יוצא לעיתים מן הישיבות חיוור כסיד מרוב מתח.

באותו הזמן היה מאבק, מה יהיה גורלו של ’תל־השומר’. חיל־הרפואה והרמטכ“ל של אז, מרדכי מקלף, ומשרד הבטחון נטו לצמצם אותו לבית־חולים של 200 – 250 מיטות בשביל צה”ל, ואת השאר להפוך לבית־ספר לילדים בורמנים (אז התנהל הרומאן עם בורמה). התחננתי: זה בית־חולים שיכול לתת שירות גדול, ומדוע לעשות דבר כזה? אבל לא עזרו לי כל התחנונים. עד שיום לפני ההכרעה כתבתי מכתב לבן־גוריון, שזה פשוט צער בעלי־חיים למפעל, ויתכן שגם לי.

בשבילי, זה סיום פרשה בכשלון מלא. חשבתי, שהצבא ויוצריו, ואולי גם העם, נתנו בי את אמונם בעת הקרבות של מלחמת השחרור (ואולי גם לפני כן, כאשר היה צורך בעבודה בעלייה ב', ברפיח, בקפריסין), להיות עומד ליד מיטת כל חוליו וכל פצועיו, להכריע על חיים ומוות של הצבא כולו, או של פצועיו ונכיו, ופתאום אין מספיק אמון בכך, שיחידה אשר תהיה שייכת למשרד הבריאות של ממשלת ישראל, לא תעמוד לה ערובתי, כך שגם הכלי יישאר שלם וגם הצריכים לשתות ממנו לא יתאכזבו.

ואז אמר בן־גוריון: ’טוב. אם אתה מוכן להיות מנהל תל־השומר, אני משאיר אותו בידי משרד הבריאות, ואתה תשרת את צה"ל ואת האזרחים בצורה כזאת, שצד אחד לא יקופח על־ידי השני.’

העברת “תל־השומר” לידי משרד הבריאות היתה ראשיתו של תהליך, שנמשך שנים אחדות ובסופו, בשנת 1956, הועבר כל האישפוז העורפי של צה“ל לבתי־חולים אזרחיים, ומערכת האישפוז הנפרדת של חיל־הרפואה התבטלה והתמזגה עם המערך הרפואי הממשלתי. צעד זה קידם את הרפואה הצבאית במידה ניכרת, משום שאיפשר לרופאי צה”ל לרכוש את נסיונם בבתי־חולים אזרחיים גדולים.

בן־גוריון הטיל על אל“מ עצמון ועל ד”ר שיבא להכין הצעות על המשטר בבית־החולים “תל־השומר” למקרה שיימסר למשרד הבריאות, להציע הסדר שיבטיח גם את הצרכים השוטפים של צה"ל גם את הרמה הרפואית הצבאית, והעיקר – יבטיח קימוץ בתקציב הבטחון בלי להגדיל את תקציבו של משרד הבריאות. טיוטות הוכנו, טיוטות הוגשו, טיוטות תוקנו, והמחלוקת העיקרית היתה סביב סעיף הפלאים של התקציב, שתבע גם חביתה וגם ביצה שלמה.

וכאילו לא די במריטת העצבים נחתה על שיבא הוראת אגף האספקה של צה“ל, להפסיק את הספקת המזון ל”תל־השומר" החל מ־1 באפריל 1953, בשעה שלמשרד הבריאות עדיין לא היה תקציב להחזקת המוסד. שיבא שלח מכתב בהול לידידו הנאמן נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן־גוריון, וביקש ממנו להניע את גלגלי משרד הבטחון למניעת התוהו־ובוהו שעלול להיווצר.

רק בסוף אפריל אישר שר הבטחון את הנוסחה הגואלת, שלפיה עובר בית־החולים הצבאי “תל־השומר” על בנייניו ומיתקניו, כולל ציוד ל־754 מיטות, לרשות משרד הבריאות: מנהל בית־החולים יתמנה על־ידי משרד הבריאות וסגנו על־ידי צה“ל; לחיילים חולים תהיה עדיפות בהתקבלות לבית־החולים; בית החולים יבטיח הדרכה להשתלמות הסגל הרפואי של צה”ל וייהפך בשעת חירום ליחידה צבאית.

נמצאה גם נוסחת הפלא, שלפיה הרחבת בית־החולים שלא לצרכי צבא תהיה על חשבון משרד הבריאות, אך תקציב משרד הבריאות לא יוגדל, הודות לעיסקת חבילה: משרד הבריאות עמד למסור לצה“ל את בניין בית־החולים הממשלתי “הירקון”, ולמלב”ן – את בית־החולים בפרדס־כץ למחלות מדבקות, שהיה קיים עוד מימי המנדט: הוחלט, אפוא, שחוליהם ועובדיהם של בתי־חולים אלה יועברו ל“תל־השומר” – וכאן החסכון למשרד הבריאות. ואילו משרד הבטחון ישלם תמורת אישפוז חייל מחיר אשר לא יעלה על מחיר הקרן של משרד הבריאות (אז 8 ל"י ליום) ולא יכלול בכך הוצאות אדמיניסטראציה, כלומר, יקבל הנחה של 15 אחוז – וכאן החסכון למשרד הבטחון.

שעת האפס נקבעה ל־1 ביוני 1953. שיבא קיבל לידיו את ניהול “תל־השומר”, פדה נתמנה לסגנו מטעם חיל־הרפואה וד“ר הלר המשיך כרופא ראשי, דהיינו, הסמכות המקצועית העליונה. בשנתו החמישית היו ב”תל־השומר" המחלקות הבאות: פנימית, כירורגית, כירורגית חזה, אורתופדיה, ילדים, עיניים, אף אוזן גרון, עור, שחפת, נוירופסיכיאטריה, אורולוגיה, גינקולוגיה, מכון לאנצפלוגראפיה, בית־ספר לאחיות, ועל אף מיטת הסדום התקציבית – תוכניות למכביר.

לא נערך שום טקס בעת ההעברה, אך בשעת כניסתו לתפקיד פנה שיבא אל עובדיו בקטע משירו של וולט ויטמן: “אני יודע שאני חסר שקט נפשי ומדביק אחרים, אני יודע שדברי הם נשק טעון סכנות, טעון מוות, באשר אני פועל נגד שלווה, נגד בטחון הפרט וכל החוקים הקבועים, אני יודע שאימת הגיהנום אינה מפחידתני ופתיון גן־עדן אינו מפתני. חברים יקרים, אני מודה כי הפצרתי בכם ללכת איתי, ועודני מפציר בכם בלי שאוכל להבטיחכם אם ננצח או ננוצח.”


 

חלק שני: תל־השומר והעולם כולו 1953 – 1971    🔗


23. בראשית    🔗

את הרהורי לבו על עתיד “תל־השומר” ועל ייעוד הרפואה הציבורית רשם שיבא שלושה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד, בהקדמה לדו“ח ביניים רבע־שנתי למשרד הבריאות. היה זה מנהג שיבאי אופייני ומיוחד במינו, לצרף לדו”חות המינהליים השנתיים, שנועדו לעובדות ולמספרים, הקדמות בצורת מסות, דברי תוכחה וחשבון נפש, ואלה נהפכו במרוצת השנים למסורת, לסימן היכר של “תל־השומר”.

בעיות שעמים אחרים נתקלו בהן בהדרגה, בעיות הקשורות בפיתוח תעשייה ובפיתוח תחבורה ובנזקיהן הכימיים והמכאניים, נפלו על ישראל כמפולת. ואם עמים אחרים הגיעו למסקנה, שבבריאות הציבור שוב אין יותר מקום למדיניות של משחק חופשי – אלא הממשלה חייבת לפעול ביוזמתה כדי לחולל שינויים מהותיים במערכת הבריאות – הרי במדינת ישראל, שבשל קיבוץ הגלויות חלה בה נסיגה גדולה בתחומי הבריאות והתברואה, היה הדבר צו חירום. שיבא דרש ליצור כללים ממלכתיים, לא רק לשם עזרה רפואית ומניעת מחלות ומוות, אלא לשם מניעת ניוון נפשי וגופני. החרדה לפני החברה הישראלית כעבור דור, שליוותה אותו מקום המדינה, רק התחזקה עם השנים, אך כדי להוסיף משקל לטענותיו וכדי לשכנע את המדינאים, שבריאות וסעד כרוכים זה בזה וששניהם חייבים להיות ממלכתיים, צירף גם שיקול כלכלי: מערכת מעולה לבריאות הציבור עשויה לשחרר את הממשלה מהצורך לתמוך לאורך שנים בנכי עבודה ובמוגבלים לסוגיהם.

“הצרה של שיבא,” נאנח ד"ר יהל, שפרש יחד עמו מניהול משרד הבריאות, “היתה, שהוא הישלה את עצמו, שמבחוץ יוכל להשפיע על הממשלה למען רפואה ממלכתית ולהצליח במה שלא עלה בידו כאשר ישב בפנים.”

ב“תל־השומר” עמדו להתגשם כל החלומות, ברפואה, ביחסי אנוש, בחלוציות, במחקר, בקליטת עלייה, במיזוג גלויות, בחקלאות. בין הרכישות הראשונות של משק “תל־השומר” היה הסוס אֵילון, שהגיע ממשרד הדואר דרך כל צינורות המינהל המקובלים, עם כל האסמכתאות הדרושות. הסוס והעגלון הזקן, שהיה מחלק את הכבסים הנקיים בין הביתנים ואוסף את המלוכלכים, הוסיפו גוון כפרי לבית־החולים. הכיסופים לכפר “תל־השומר” והמאמצים הנואשים לחסוך ולהוסיף על הכנסות המוסד הולידו לעיתים רעיונות שיבאיים אופניים, כדוגמת התוכנית להקים לול וברווזייה ליד בית־החולים, בשותפות עם עזרא דנין, בן אחת המשפחות הוותיקות בארץ, שבפרדסיו בחדרה עבד שיבא אחרי עלותו לארץ.

חברת “קב־חרובים” עמדה להקים מיתקנים לגידול תרנגולות וברווזים בשטח בית־החולים: בעלי הכנף יתקיימו על שאריות מזון, על דשא שכוסח ועל ירק שנגזם מהגדרות, והמוסד יזכה בבשר עוף. לפי חישובי שני השותפים, שיבא ודנין, עמדה “קב חרובים” להכניס לבית־החולים עשר טונות עופות בשנה כרווח ללא השקעה. הדיונים על הלול עברו את כל הערכאות, את משרד החשב הכללי באוצר, את המחלקה לניהול מוסדות במשרד הבריאות, את מבקר המדינה, וכעבור חודשים רבים של התכתבויות בא פסק הדין: אין אפשרות להקים במסגרת בית־החולים מפעל חקלאי, שאינו קשור קשר ישיר בענייני רפואה. השילוב המיוחל בין רפואה וחקלאות לא יצא אל הפועל.

לא זכינו לקבל רשות לניצול פסולת מזון לגידול בעלי־חיים בחצר, לשם הספקת בשר עצמית, כי טרם בשלה ההכרה, שיש לעודד כל תרומה להספקה העצמית, למשל ניצול מי ביוב לשם גידול עצי פרי.

חרה לשיבא הבזבוז שבדבר. הרי בעזרת ניצול שני מקורות פסולת עשוי היה בית־החולים לספק אוכל יותר טוב לא רק לחולים, אלא גם לעובדים, במחיר שווה לכל נפש, וכל זה בשנים שבארץ שלט משטר הצנע והמנה העיקרית לארוחת הצהריים היתה פילה דגים, שהובא מארצות סקנדינאוויה תמורת פרי הדר.

“תל־השומר” היה בעיני שיבא כמדינה בזעיר אנפין. לו לפחות כאן יהיו כולם עַם אחד ולב אחד. ותיקים ועולים חדשים, חיילים ואזרחים, יהודים וערבים, חברי ההתיישבות העובדת ואנשי עסקים, דיפלומטים ונתמכי סעד.

משול בית־חולים ממשלתי למדינת־ישראל עצמה: מה היא חייבת לכל ובכל הנסיבות, כך גם בית־חולים ממשלתי; מה היא קמה בשנת 1948 כיורשת המנדט ללא כל מסגרת פיסית ועם סייגים למיניהם, כך גם בית־החולים הממשלתי שלנו; מה היא מוקפת צרות עין, טענות על ’הסגת גבול’, כך גם הוא. בבית־חולים ממשלתי בכל פעם שעובר זעזוע או קורה משגה, מייד נעשים הדואגים לשלומו ולהמשכו מודאגים ושואלים את השאלה היהודית על המשך הקיום, כמו לגבי מדינת ישראל בזירה הפוליטית. וכפי שקיומה של מדינת ישראל דרש הקרבה ונכונות לחימה מתמדת, כך גם בית־החולים; עד שלא תקום רמת אישפוז ממלכתית אחידה, עם סיוע אוהד גם ל’תל־השומר’. ועד אז: בל נתפרק מנשקנו!

שיבא טען, שבית־החולים חייב להיות משולב בסביבתו; לא לחכות עד שהחולים יגיעו אליו, אלא הרופאים חייבים לצאת אל החולים. היות שהרעיון של מרכזי הרפואה האזוריים, הפתוחים לכל, לא התקבל על דעת הממשלה, החל “תל־השומר” – כדרכו, בצורה פרטיזנית, כמעט מחתרתית – בביקורים קבועים של רופאים במעברות הסמוכות של ראש־העין ועמישב. רופאים צעירים מ“תל־השומר” יצאו יום־יום לכפרים הערביים במשולש הקטן – טייבה, טירה, ג’לג’וליה, קלנסאווה, שסבלו ממחסור ברופאים – וחזרו עם מטען של בדיקות ושאלות לרופאים בכירים יותר. שיבא, שלא היה מקבל רופא צעיר להתמחות בבית־החולים אלא אם כן קיבל על עצמו לעבוד שנה במשולש. ראה בכך לא רק את התועלת שבצבירת נסיון, אלא משימה ממלכתית, שגם בה חייב בית־חולים לעסוק.

הכפר הערבי, שטעם בעבר או רפואה פרטית מקרית או, בעבר היותר רחוק, רפואת ממשלת המנדט, יסיק, לפי עניות דעתנו, מן המגע עם קבוצת רופאים מאורגנים, עם בית־חולים גדול בגבם, שאכן ממשלת ישראל יש לה מה לתת לאוכלוסיה גם בתחום הרפואה. וכאן, כמו במגע עם חיילי או"ם (שאף הם ראו ב’תל־השומר’ את הכתובת לכל בעיה רפואית), אני רואה שליחות של בוני גשר מעל תהום השנאה שאותה מנסים אחרים להעמיק ולהרחיב. שירות כן ולא מתרפס, חס וחלילה, בשטח הרפואה – הוא אחד הגשרים החשובים ביותר מעל פני תהום זו.

כמנהל לא היה שיבא איש ארגון לפי התפישה המקובלת. מאחר שבתקציב ראה רק אמצעי, עלה בידו, כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, לחרוג גם מן התקציב וגם ממיכסת קבלת־החולים. על אף כוח המשיכה של מחלקות אחדות (ניתוחי בית־החזה, ניתוחי מוח, עיניים ואורתופדיה) לגבי הישוב הוותיק והמבוסס, הרי רוב החולים היו בני עדות המזרח, שוכני מעברות ותושבי ישובי העולים. שיבא ביקש סליחת משרד הבריאות על חטאיו: “הרי דלת העם, הפרולטריון במובן המדוייק של המלה (פרוליס – משפחה בעלת צאצאים רבים), חייב לדעת שיש מקום, ששם יקבל עזרה, שייקלט, גם אם אין לו ביטוח מחלה ואין ביכולתו לשלם בעבור האישפוז.”

למען האמת, עוד לפני היותו מנהל “תל־השומר” הפעיל שיבא את “כשרון הצירוף” הנודע שלו למען בית־החולים האהוב, שלא לפי כללי הניהול המקובלים. כאשר נוכח לדעת, שהממשלה אינה מוכנה לפי שעה להשקיע כסף בשיפוץ הביתנים, כיוון שזו בעיניה השקעה מבוזבזת, עשה עיסקה עם מנהל מלב“ן בארץ. פסמן יתן לו כסף לשיפוץ כמה ביתנים, חדרי־ניתוח, מעבדות ושיכון לעובדים, והכסף יוחזר על־ידי אישפוז חולי שחפת. לפי ההסדר שהציע שיבא יישא מלב”ן בכל הוצאות האישפוז, חוץ ממזון, שיסופק ממנות הצבא. כעבור זמן מה גילה מבקר צה"ל, שחסרות 70,000 מנות מזון.

עלו מיני חשדות, עד שהגיעו אלי. הועמדתי לדין, אבל לבסוף הכל הסתדר.

שיבא לא היה מסוגל להשלים עם המגבלות של תקציב מצומצם, לזחול כאשר היו לו כנפיים. בעת הדיונים שהיו נערכים אחת לשנה עם הנהלת משרד הבריאות, היה מרצה בדרך כלל ראשון – הרצאה ארוכה על עולם ומלואו. על דמות החברה הישראלית, על צרכי האדם, והיה מרתק את כל שומעיו, אך לדבריו לא היה קשר ישיר לנושאים הפרוזאיים שעמדו לדיון. אחר־כך היה בורח בחזרה אל החולים ומשאיר את אנשי המינהל של “תל־השומר” בגוב אריות הניירת.

שיבא הסתדר. אם לקח לטיפול ילד מוסלמי מפרס, שחייו ניצלו ב“תל־השומר”, אך לא היה על חשבון מי לזקוף את ההוצאות, אם חרג מתקציב ההוצאות על תרופות, אם היה חסר לו תקן, אם היה צריך לממן נסיעת רופא לחו"ל – תמיד מצא שיבא, מלך הקומבינציות, את הדרך.

לנו אין אפשרות לומר, בנוכחות חולה המובא עם אי־ספיקת כליות, אי־ספיקת לב או כלי־דם סתומים, שכבר עברנו 100 אחוז של התפוסה, שהמכשיר או התרופה הוזמנו, אבל התקציב יהיה רק כעבור שלושה חדשים, כי אכלנו סעיף זה.

נוכח דיכוי המאמץ הממלכתי בשדה הבריאות, ראה שיבא את “תל־השומר” כשריד אחרון של ההעפלה מימי הבריטים. “אניית המעפילים ’תל־השומר'”, היה אחד הדימויים החוזרים בפיו, אניה שצוות ימאיה נשאר נאמן לה על אף התנאים הגרועים, ומיותר לומר כי עמד ליד גשר הפיקוד, כרב־חובל, כאב מיטי, כפטריארך.

כאשר בכל בתי־החולים בארץ הקפידו הקפדה רבה על שעות הביקור (שעה אחת שלוש פעמים בשבוע, לכל היותר אחת ליום), גם במחלקת הילדים, ניגש “תל־השומר”, בשנת 1953, לנסיון מהפכני: מחלקת ילדים פתוחה בכל שעות היום, ובמקרים מיוחדים – גם בשעות הלילה. אם כי הדבר הוסיף גורם של אי־סדר במחלקה ועבודה רבה לאחיות, ראה שיבא בסיכום שנת הנסיון של שיטה זו, על אף מגרעות אחדות, שינוי חשוב בכיוון הנכון, הן מבחינת הילד החולה, שלא פחד עוד שהוריו זנחו אותו, והן מבחינת חינוך הקהל. 80 אחוז מהילדים ב“תל־השומר” היו בני עדות המזרח, ובית־החולים מילא כאן תפקיד של מחנך ציבורי ואף לאומי כלפי 2,500 משפחות בשנה, בדרך הרבה יותר קרובה ללב העולים מאשר הסברה מעל בימת נאומים. תוך כדי שהות בבית־החולים למדו האמהות בדרך האהבה תברואה, תזונה וטיפול נכון בתינוק. הרי מה שדרוש לילד אינו אהבה כובלת נוסח היידישע מאמע ולא אהבה מתוך חובה, אלא אהבה צרופה, ללא תנאי.

ומה יהיה השכר לחינוך הנכון, המושתת על אהבה צרופה? הוא יכול להיות רב לגבי שלומו הנפשי והגופני של הילד בילדותו והמבוגר של מחר. הוא יכול להיות רב יותר אפילו לגבי האופי הקולקטיבי של העם כולו. והרי לפנינו שנים רבות של מאבק כלפי חוץ, המחייב מזג טוב ואחדות מבפנים. אם נכונה היא ההנחה, שרוב ההפרעות הנפשיות אצל המבוגר מקורן במאורעות מתקופת הילדות, הרי שאנו נמצאים קובעים גורלו של אדם, ובכלל גם גורל דור ואומה, על־ידי אופן גישתנו לילד בשנות חייו הראשונות.

חנה אלעל, אחת האמהות, זכרה לד“ר שיבא כל ימיה את החידוש הגדול של מחלקת הילדים הפתוחה להורים. בתה הקטנה חלתה, בשנת 1954, במחלה קשה וכמעט שאפסה התקווה לחייה, אך הודות לרשות להישאר ליד מיטתה ביום ובלילה ניתנה לאם האפשרות להילחם במוות ולנצח. במשך השנה שחנה אלעל שהתה ב”תל־השומר" בגלל מחלת בתה, לא היה יום שד“ר שיבא לא בא לבקר אותה, לא כדי לשאול לשלום הילדה, לא כדי לעוץ עצה, אלא רק כדי לעודד בחיוך, במלה. במרוצת השנים נהפכה מחלקת הילדים הפתוחה למובנת מאליה בכל בתי־החולים בארץ, ואיש לא זכר עוד איזו מהפיכה היתה זו כאשר הונהגה ב”תל־השומר".

שיבא לא היה מוכן להגביל את שעות הביקור גם במחלקות המבוגרים, על אף אי־הסדר. כאשר ביקר ב“תל־השומר” אורי ברנר, מקיבוץ מעוז־חיים, הצביע שיבא על אדם ובידו מטפחת אדומה קשורה לצרור: “אתה רואה, פועל, בא מהבניין. בבית יש לו שמונה ילדים, והאשה שוכבת אצלנו חולה. הוא בא לכאן אחרי העבודה, וכשיחזור הביתה, יצטרך לטפל בילדים. אז אני יכול לומר לו, תבוא רק בין השעה אחת לשתיים? הוא בא אחרי יום עבודה לראות את אשתו, וזה הקובע.”

אחת החולות של שיבא מ“בילינסון”, חברת קיבוץ בגליל התחתון, שעברה שם ניתוח מסובך בדרכי השתן, הובאה ל“תל־השומר” בחודש החמישי להריונה, עם התקף קשה של אבן כליות. למחרת בואה, כאשר שכבה בכאבים עזים, אמר לה ד"ר שיבא: “טוב שלא שאלת אותי רשות להריון. אינני יודע אם היינו יכולים להרשות לך. אבל מכיוון שאת שוכבת פה כפי שאת, בהריון, עכשיו מתחיל תפקידנו שהכל יעבור בשלום, שאת והילד תהיו בריאים וחיים.”

“כשהייתי כבר בחודש השביעי החליט לנסות להרגיע את הכאבים באמבטיות חמות. וזה היה רעיון קשה מאוד לביצוע בחורף 1955 ב’תל־השומר’. כל כך הרבה ימים לא היו מים חמים. והוא היה פותח יום־יום מחדש במשא־ומתן עם החצרן, שיעשה מאמץ וידליק את הדוד. באתי ל’תל־השומר' אחרי היכרות עם בתי־חולים רבים: הייתי מופתעת ונדהמת מן הדלתות הפתוחות למבקרים במשך מרבית שעות היממה, וזה בתנאֵי ’תל־השומר’, ללא חדרים קטנים, עם מיטות בצורת רכבת. איש לא הסתתר עם בואו של שיבא למחלקה, והוא היה מבקש מהאורחים, בנימת התנצלות, לחכות קצת בחוץ עד גמר ביקור הרופאים. כדי שהחולה יוכל להתרפא, היה אומר, עליו להיות רגוע, עליו לשמור על הקשר עם ידידיו, מכריו, בני ביתו.”

שיבא רצה בית־חולים עממי, שהחולים ומשפחותיהם יבואו אליו ללא פחד, ושכח שיש לו עסק עם עַם ישראל. הוא עצמו הצליח, על אף הפאמיליאריות הרבה, לשמור על סמכותו, אבל הרופאים והאחיות שלא נתברכו בקסמו של שיבא התקשו בעבודתם. כאשר הונהג ביקור חופשי של ההורים אצל ילדיהם היתה בכך הקלה רבה גם להורים גם לילדים, אך כיוון שבעם ישראל מדובר, לא ישבו ליד מיטת החולה רק הורה אחד, או במקרים קשים שניהם, אלא באה כל החמולה – הסבתות והדודות והאחיות וצאצאיהן, שבט שלם. לעיתים לא היה אפשר לא לזוז ולא לנשום במחלקה.

מנהל מחלקת הילדים ג', ד“ר יעקב רותם, כרופאים רבים אחרים ב”תל־השומר", היה בדעה שהקירבה בין הרופא למשפחת החולה עלולה להרחיק לכת. ההורים התערבו, שאלו למה נותנים תרופה זו ולא תרופה אחרת. “והרי אי אפשר לתת הרצאה לכל אחד ואחד למה ומדוע ולהסביר איך פועלים החומרים השונים. הזמן שאני מרצה בפני כל הורה גוזל זמן מן הילדים החולים. ’אני לא פסטאלוצ’י,’ הייתי אומר לשיבא. אבל הוא האמין, שאפשר לחנך את העם, את ההמונים, שיידעו להתנהג. אפשר, אבל צריך גם איסורים, חוקים. לא די בדברי נועם.”

גם כרופא אפשר לאהוב את העם היהודי, על אף אימרתו הידועה של שמריהו לוין על אופיו של העם הקטן הזה; אבל זה לא קל.

בספר לימוד על בדיקת חולים, המיועד לסטודנטים ולרופאים צעירים, כתב מורה גדול מבית־החולים ’לונדון’, השוכן בירכתי וייטצ’פל בלונדון: יש לזכור, שגם אצל יהודים כאב בטן יכול להיות סימן למחלה ממש, כמו דלקת תוספתן; על כן אין למהר ולבטל את חשיבות התלונה, אף אם המתלונן הוא יהודי. כאשר ראיתי זאת, תמהתי שבלונדון מניחים להדפיס דברי בלע כאלה, והנה, נזדמנתי לבית־החולים הזה ושמעתי מפי רופאים צעירים, יהודים ולא־יהודים, שבאמת קיימת סכנה להחמיץ אבחנה, כי ההפרזה בתלונות מפי יהודי וייטצ’פל, הלקוחות של בית־חולים זה, היא מן המפורסמות.

ניתוחי הלב הפתוח הראשונים, שנעשו בארצות־הברית במחצית שנות ה־50, עוררו עניין רב לא רק בציבור הרופאים בישראל, אלא גם בקהל הרחב, ושיבא הסיק מכך, שחייבים להכניס את ענף ניתוחי הלב הפתוח גם לישראל כבר בשלב זה, על אף הקשיים, היוקר והסכנות שבדבר. הוא הכיר את הישראלים שלו: בכל מקרה של תקווה קלושה ביותר, שניתוח לב פתוח עשוי להועיל, ימליצו הרופאים הישראלים על נסיעה לארצות־הברית, ואז יתחיל גל של נסיעות לחו“ל (והחזרת הגופות לקבורה ב־30 אחוז מהמקרים), שיעלה הון תועפות למדינה. אך לא רק נימוק כלכלי זה הניע את שיבא לפעול כבר כשלב מוקדם למען מחלקה לניתוחי לב פתוח ב”תל־השומר": ההכנות לניתוחי לב פתוח חייבו פיתוח ניכר של ענפי לוואי, כגון סוגי אילחוש משוכללים, שליטה מוחלטת בכירורגיה של כלבים ושיפור הרמה הכירורגית בכלל, שהם כשלעצמם התפתחות רצויה, ביחוד במקרה של מלחמה.

בכלל, כל החושב קצת רחוק יתפלא, מדוע לא זוכה בית־החולים המגודל שלנו לרוחב־יד יותר מוחשי של מתכנני התקציבים, בית־חולים מגודל זה מאמן צוות לשעת חירום לא פחות מאשר גדוד או אפילו חטיבה. גם בשעת חירום לא נעסוק בשדה אחר מאשר ברפואה. לכן אנו גדוד רפואי, המתאמן כל הזמן ומשכלל את כליו.

נשי “מנהאטן גילד”, חוג הידידות הנאמנות שליווה את “תל־השומר” מאז נסיעתו הראשונה של שיבא לארה"ב, מימנו את השתלמותם של כירורג (ד"ר יהודה פאוזנר) ושל קרדיולוג (ד"ר הנרי נויפלד) בשימוש במכשיר לניתוחי לב פתוח בארצות־הברית, ואף המכשיר עצמו, על כל חלקיו, נקנה בתרומות האגודה. בתום עשר שנים לקיומו של “תל־השומר”, בשנת 1958, יכול היה שיבא לציין, שקבוצת מנתחי הלב כבר עברה את שלבי הניסויים, שהכלבים המנותחים ניתוחי לב פתוח נשארו כולם בחיים ושהצוות מוכן לניתוחים בבני־אדם.

בשנת 1962 כבר הביט לאחור על 1,000 ניתוחי לב שבוצעו ב“תל־השומר”, מהם 50 ניתוחי לב פתוח. אך מתוך שיקולי עדיפויות לא נתן שיבא לצוות מנתחי הלב ב“תל־השומר” להתכונן להשתלות לב. כאשר בוצעה, בדצמבר 1968 ב“בילינסון”, שתילת הלב הראשונה בארץ, על־ידי ד"ר מוריס לוי, מרופאי “תל־השומר”, ובהצלחה רבה (אף שהחולה נפטר). היתה זו בעיני שיבא פעולה ראוותנית, שתועלתה המעשית מפוקפקת ושמעידה על סדר עדיפויות מוטעה.


24. בתורנות מתמדת    🔗

שיטת העבודה של שיבא כמנהל בית־חולים היתה יחידה במינה. הוא לא הירבה חשבת במשרד, לא היו לו שעות קבלה קבועות ולא היה צורך לקבוע פגישה עמו ימים רבים מראש. אמנם מזכירתו ניהלה יומן פגישות, אך הוא השתנה לעיתים קרובות לפי הנסיבות. למעשה, כל אחד ראה את עצמו רשאי להיכנס אל שיבא בכל שעה, בכל יום, ולהסדיר עמו גם עניינים חשובים מאוד תוך דקות. אם היה שיבא עסוק, לקח את האיש עמו לדרך, ובשעת ההליכה בין הביתנים היו גומרים עניין, ומה שנקבע היה מחייב (על פי רוב) כאילו נרשם בפרוטוקול. שעה שעבר בין הביתנים היה מביט על הצמחים, על העצים הגדלים, לפעמים תולש יבלית, לפעמים מרים נייר מושלך. בימי שרב כבד, בעיקר בשבתות, היה מקדים לבוא, כדי להשקות את הפרחים בערוגות שלפני הביתנים.

נוסף לתפקיד מנהל בית־החולים קיבל על עצמו שיבא ניהול מחלקה פנימית־נשים בביתן 38. ד"ר אליהו (אוֹלֶש) גילון היה עוזרו של פדה במחלקה פנימית־גברים כאשר שיבא נכנס לתפקיד. שיבא חזר לרפואה קלינית אחרי העדרות של שנים רבות, ופדה סבר, שצריך לעזור לו ושלח את גילון לעבוד בביתן 38. "העזרה היתה עניין של יומיים בדיוק, כי תוך 48 שעות עשה שיבא מהפיכה שלמה: למה עושים ככה ולא ככה, למה נותנים תרופה זו ולא אחרת? כאילו נפרצו חלונות ודלתות, התרחבו האופקים. יומיים – והמחלקה היתה שלו. “ד”ר גילון נשאר בביתן 38 שש שנים. “אני הערצתי אותו, הושפעתי ממנו עד כדי כך, שתפסתי את עצמי שם את היד על האוזן, כדרכו. אז ידעתי, שהגיע הזמן להתרחק קצת, ויצאתי להשתלמות בארצות־הברית.”

שיבא היה מופיע בביתן 38 אחרי השעה 6 בבוקר, ובשעה 7 כבר נערך ביקור החולים הראשון, דבר שהוסיף לא מעט לחץ לעבודת האחיות. הן ידעו כמה רגיש ד"ר שיבא לריחות, ולא יתכן שייגש לבדיקת חולָה בלי שתהיה רחוצה ושוכבת על מצעים נקיים. היתה זו שעת פעילות רבה במחלקה, של חלוקת ארוחת הבוקר, של שטיפת רצפות, מרחק רב מן המחלקה השלווה, המצוחצחת, המאובנת כמעט, כפי שמנהלי מחלקות זוכים לראות בדרך כלל בשעת ביקורם היומי. אבל שיבא נהג לומר, שגם עובדת נקיון תקפיד יותר על שטיפת הרצפות, אם גם לה יהיה חלק בביקור הרופאים. אם ראה שהמגשים, שהביאו האחיות לחולות הרתוקות למיטותיהן, גדושים מדי, עברה על פניו העננה המוכרת של אי־שביעות־רצון: הגודש אינו מוסיף לבריאות, הוא מכוער מבחינה אסתטית וגורם לבזבוז מצרכי מזון.

בדרך כלל היו מתלווים אל שיבא בשעת הביקור רופא אחד, האחות הראשית ומתמחה, שניהל כל יום מירוץ עם הזמן, כדי לקחת את כל הדגימות של דם ושתן מחולי סוכרת מוקדם ככל האפשר, משום ששיבא דרש שחולי הסוכרת יקבלו את זריקת האינסולין ואת ארוחת הבוקר עוד לפני חלוקת הארוחה הכללית, כדי להקטין את רווח הזמן בין ארוחת הערב לארוחת הבוקר כל כמה שניתן. לעיתים השתתף בביקור גם רופא אורח מחו"ל, ולרוב היה זה ביקור החולים הראשון בחייו בשעה כה מוקדמת.

ביתן 38 היה בנוי, כשאר הביתנים, חדר אחרי חדר, ללא כניסה נפרדת. רק סמוך לכניסה לביתן היו שני חדרונים, בשביל חולות שמצבן חִייב הפרדה. באחד הימים שכבה בחדרון ישישה, שלקתה בשטף דם במוח. היא היתה בהכרה, אך בשל מחלתה לא יכלה להזיז את צדה הימני. היא היתה זקוקה לנוזלים רבים, וכדי שתוכל לשתות כאוות נפשה בלי שתצטרך בכל פעם להזעיק אחות, המציא שיבא פטנט בשבילה: בקבוק עם תה ממותק ואליו מחוברת פטמת־גומי לתינוק. ישישה עם מוצץ, זה נראה משונה מאוד, פגום מבחינה אסתטית, סבר אחד הרופאים. זה יעיל, ענה שיבא.

עד שגמר שיבא את ביקור החולים, עם ההלצות, המעשיות, השיחות על וינה או פאריס, הציטטות משירי גיתה או היינה, כבר התמלא הפרוזדור ליד החדר הקטן שלו שבכניסה לביתן, מול חדר האחות, בקהל, שידע כי זו שעה נוחה לתפוס אותו. תוך כדי ארוחת הבוקר – מיץ תפוזים, תה, לביבות מצה – היה שיבא מנהל שיחות טלפון, רושם תעודות שחרור. אם ניסו האחיות להגן עליו ולא להעביר שיחות, היה נשמע קול זועם מעברו השני של הקו: מה, אותי לא תעבירו ישר לשיבא? הרי אני חברו הטוב מעפולה, מכפר־ויתקין, מקפריסין, מרומניה.

בערך בשעה 9 בבוקר היה שיבא עוזב את הביתן, תוך כדי שיחה בהליכה, והיה חוזר לביתן בשעת הצהריים, לשמוע דיווחים, לראות את החולות החדשות, חוזר למשרד ובשעה 3 אחר־הצהריים שוב מופיע בביתן לשיחות עם קרובי החולים. לפעמים, במקרים הנדירים, כאשר הרופאים הלכו הביתה “לפי התקן”, בשעה 4 אחרי־הצהריים, וראו ששיבא עדיין שקוע בעבודה, יצאו בהרגשה לא נוחה, כאילו לא עמדו במבחן. לפנות ערב היה שיבא מתעכב עוד פעם במחלקה, וכשסוף־סוף נסע הביתה, לקח עמו ערימה של תיקים, סיכומי מחלה שעמד לכתוב בבית. בבית לא פסק הטלפון מלצלצל, ושיבא מעולם לא הרשה להוציאו מן התקע.

אם היה מצב קשה במחלקה מבחינת כוח־האדם והיה צורך להעביר חולה באמבולנס, לא היסס שיבא לדחוף אלונקה, להכניס חולה למכונית שלו ולהעביר אותו למחלקה אחרת בקצה השני של בית־החולים. דרך עבודתו היתה מדביקה: איש מהסגל לא ספר שעות עבודה. אף הם עבדו ללא חשבון – לא מתוך אונס, אלא מתוך נאמנות לשיבא, מתוך חוש השתייכות למשפחה. איש לא שמע אותו אומר: “אני עייף”, “נמאס לי”, או “אין לי זמן”. לפעמים ניסו מזכירה או אחות לסנן את זרם המבקרים, אבל שיבא לא נתן: אם אדם רוצה לראות אותו, סימן שזה חשוב לו ולא משנה מה הסיבה.

פעמיים ביום לפחות שיבא היה נכנס לחדר־המיון, ואם ראה שם תימניה מבוהלת, זקן נפחד, היה מדבר אליהם בשקט, מרגיע אותם. חדר־המיון הוא השער, הראי של בית־החולים, היה אומר: אם אדם מתרשם לרעה בשער הכניסה, יש לזה השפעה שלילית על תהליך הריפוי, וגם הציוד החדיש והטיפול המתקדם לא יכולים לשנות את ההתחלה הקשה. על־פי המקובל בבתי־חולים, עבד בחדר־המיון בדרך כלל רופא צעיר, אבל שיבא רצה, שהממונה על חדר־המיון יהיה רופא בכיר, מיומן באיבחון מהיר. טענו נגדו שזה בזבוז זמן, שהגיוני יותר, במקרה של ספק, לקרוא לאחד מרופאי המחלקות.

שיבא היה עורך סיבוב קבוע בבית־החולים פעמיים ביום, בשעות הבוקר ובשעות הערב, ולעיתים היה אומר לחיים בלומרט, עובד משרד הבריאות, ששיבא בחר בו כמנהל אדמיניסטראטיבי של “תל־השומר”, שהוא עוד חייב לגשת לביתן זה או אחר, אם משום שמדובר במקרה קשה, אם מפני ששכב שם מכר ואם משום שלא הספיק להגיע לאותו ביתן במסגרת הסיבוב הקבוע שלו. “הסיבוב הזה בביתנים,” היה בלומרט אומר, “הוא בשביל שיבא כמו קריאת שמע ליהודי דתי.” כיוון ששיבא לבש תמיד בגדי חקי, ללא חלוק לבן, לא זיהו אותו לעיתים כרופא. כאשר נכנס לאחת המחלקות הכירורגיות שאלה אותו אשה שישבה ליד מיטת חולה, אם הוא עומד לצאת דרך השער הראשי. שיבא ענה בחיוב. “לבעלי יש קיוסק בשער,” אמרה האשה, “תגיד לו שישלח לי בייגלע.” כעבור כמה דקות בא הבעל צועק בקולי קולות: “השתגעת? שלחת אלי את מנהל בית־החולים להביא לך בייגלע!”

דוד בן, מוותיקי אפיקים, שהכיר את שיבא עוד מימי העמק, בא לבקר חבר ב“תל־השומר”. בשעות הערב יצא את הביתן בלוויית ד“ר שיבא ושניהם הלכו לכיוון השער. ליד השער עמדה אשה מבנות עדות המזרח, בוכה: בנה נפגע אותו יום בתאונת דרכים והובא ל”תל־השומר’. ועכשיו היא באה לחפש אותו ולא נותנים לה להיכנס, שיבא חזר לבית־החולים, חיפש את החייל, ניגש אליו יחד עם אמו, כדי שתראה שמטפלים בו יפה, ואחר־כך הסיע אותה לביתה באחד ממושבי העולים, מרחק 15 קילומטרים מבית־החולים.

רחל צוברי, ילידת כרם התימנים, היתה בת 26 כאשר הובאה לאישפוז. “בשנת 1955, בחודש אוגוסט, בסוף הקיץ, נכנסתי לבית־החולים ב’תל־השומר’, אחרי שהייתי חולה בבית עם חום גבוה, 40 מעלות, במשך שבועיים והחום לא ירד. רופא קופת־חולים שטיפל בי קבע בדיאגנוזה, שיש לי ’טיפוס הראש’. ד”ר שיבא קיבל אותי במחלקתו בביתן 38, מחלקת נשים פנימית, והוא טיפל בי בכל המסירות ובכל הלב ובכל הנשמה קרוב לשנה. בדיקות רבות נעשו לי ובדיקות קשות מאוד, ואז השתנתה הדיאגנוזה לדלקת קרום־המוח. שכבתי בחדר נפרד, והמצב שלי היה קריטי מאוד, ובאחד הימים אמר שיבא להורי ז“ל: התפללו לה', שיציל את בתכם. כך היה מצבי אז. הטיפול היה קשה מנשוא, דרך עמוד השדרה, כאבים על־אנושיים, אבל אני עד היום מרגישה את ידיו הנאמנות ברוך ובעדינות. וכשנגמר הטיפול ועמדתי לעזוב את בית־החולים הודיתי לו על הטיפול ב’תודה רבה’ ובבכי. והוא הבטיח לי: ’אם תתחתני ותזמיני אותי לחתונה, אני אבוא’ – והוא בא. אחרי החתונה אמר לי: ’אם יהיה לך בן, אני אבוא להיות הסנדק.’ אמנם הראשונה היתה בת, אך כעבור שנה נולד לי בן. הזכרתי לו במכתב, והוא בא להיות סנדק לבני.”

היו חולים שטענו, שבעצם מגע ידיו יש כוח מרפא, שדי בנוכחותו והוטב להם, וטענה זו באה לא רק מפי זקנות מחזיקות באמונות טפלות ומפי נערות שהתאהבו בו. ביחידה שלחמה בתש“ח בפיקודו של חיים לסקוב היה חייל שנפצע בראשו עוד בימי המנדט ונשא בגולגלתו שנפגעה לוחית של מתכת. באחד הימים פנה החייל ללסקוב וביקש ממנו לסדר לו פגישה עם ד”ר שיבא כדי שיוכל להיוועץ בו. כמנהג כולם, לקח לסקוב את הבחור ישר לביתו של שיבא. שרה לא ראתה בעין יפה שמפריעים לו בשעת המנוחה הקצרה, אך שיבא, ברגע שראה את הבחור, ציווה על לסקוב לחכות בחוץ. מבעד לדלת הסגורה שמע לסקוב את החייל בוכה. כפי ששיבא הבין במבט ראשון, ביקש הבחור – שהתאהב בבת קיבוץ – מענה לשאלה שהעיקה עליו: האם יוכל להוליד ילדים בריאים? בדרך בחזרה למחנה טען החייל, שבכל מקום כאוב בגופו עקב פציעתו, בראש, בברך, שעליו שם שיבא את ידו, עבר הכאב.

בביתן של שיבא היה התקן המצומצם ביותר, ואם היה מחסור ברופאים במחלקות אחרות בבית־החולים, הוא היה מוותר: “אנחנו כבר נסתדר.” אך מצד שני היתה התפוסה במחלקתו גדולה מאוד, כי כל מיני חולים שלא היו מוכנים לקבל אותם בשום מחלקה אחרת, מצאו אצלו מקלט. הוא היה מודע למחסור במיטות, ואם חולה היה צריך לחכות לצילומי רנטגן או לתוצאת בדיקה, היה משחרר אותו הביתה; לא מסלק אותו, אלא ממשיך בקשר, והאדם היה בא כעבור שבוע להמשך הטיפול. הסדר כזה הוסיף, כמובן, עבודה עצומה לצוות, משום שנוסף לתפוסה המלאה הופיעו החולים להמשך הטיפול ואף באו למחלקה לשם בדיקות כל מיני אנשים חשובים, כמו בן־גוריון או ישראל גלילי. הניצול המירבי של המקום התאפשר בראש וראשונה הודות לשעות העבודה הרבות של הצוות, בלי חשבון.

כך היה כאשר שיבא החל את תפקידו כמנהל “תל־השומר” וכך היה גם בשנות ה־60, כאשר אורי זליגזון הגיע לביתן 38 כמתמחה בהמטולוגיה: “לפעמים הגיעו הדברים עד אבסורד. אם נפטר חולה במחלקה והיינו מצלצלים לפועל התורן כדי שיקח את הגופה, והפועל התמהמה לבוא, היינו לא פעם אנחנו, שיבא ואני, מעבירים את הגופה למכון הפאתולוגי, כי גופה במחלקה מכניסה דמורליזאציה אצל שאר החולים. לפעמים, כאשר באתי מוקדם בבוקר, הייתי רואה אותו עוזר לאחות עדנה להכניס חולה לאמבטיה. הוא שם לב גם לדברים הקטנים, שהחולה יהיה מסודר ומסורק, ואם האחות הקימה צעקה: ’אי־אפשר הכל בבת־אחת; איך אני יכולה עם 12 חולים,’ היה ניגש ורוחץ את החולה בעצמו. היתה לזה מטרה כפולה: ראשית, להראות לאחות או לרופא צעיר, שאין עבודה פחותת ערך, ושנית, אם הוא חשב שזה הדבר הנחוץ באותו רגע, קם ועשה אותו. אם רופא בית או רופא צעיר טילפן אליו בלילה, רק כדי לשאול בעצתו, הוא היה בא מייד, בלי שנתבקש, לא כל־כך בגלל החולה, אלא כדי להיות משענת לרופא הצעיר. אם מצלצלים אליו בלילה הביתה, סימן שהדבר מעיק.”

שיבא היה ער לעובדה, שלא יכול היה להקדיש אותה כמות זמן שהרשה לעצמו להקדיש לביתן שלו ולמאמצים להעביר כל שעל אדמה תחת מחרשה למטרות נטיעה ושיפור הנוף, אלמלא הרופאים הצעירים שלו. ששחררו אותו מעול בעיות מינהל רבות, בדבר תעודות רפואיות, סדרי תורנויות, מיון בקשות לקבל חולים לא־דחופים, ושעשו זאת לפנים משורת הדין והחובה, מתוך רצון להקל עליו.

הליקויים המינהליים בשטח יצירת דפוסים, קיום פגישות שיגרתיות עם ראשי הענפים, שמירה על ההרגשה של הכרעה קולקטיבית בכל דבר קטן כגדול, נפלו קורבן למאמצים אחרים, דהיינו, טיפול במחלקה ובשטחי בור – ולא מתוך שיקול של חשוב וטפל, אלא יותר בגלל תכונות אופי, אשר לא היו אחרות מזה שנים רבות, וספק אם התפקיד הרם שנמסר לי יהיה מסוגל לשנותן, כעת, ששנות חיי כבר קרובות למ"ט.

בקיצור, הוא ניהל את בית־החולים בדרכו, שמבחינה מדעית אפשר להגדירה כניהול אישי וישיר, או כבלאגן מסודר.


25. שבויים על גשר הרפואה    🔗

את טבילת האש הראשונה הגדולה עבר “תל־השומר” כבית־חולים ממשלתי צבאי אחרי פעולת התגמול בקלקיליה שבשומרון, אז בשטח ירדן. בתגובה על רצח שני פועלים יהודים בפרדס ליד תל־מונד, ב־9 באוקטובר 1956, חדר צה“ל למחרת לשטח ירדן לשם כיבוש משטרת קלקיליה, מתוך הנחה שהבלגה היתה מתפרשת כחולשה ומעודדת פעולות נוספות. המשימה אמנם הושגה, אך הלגיון הירדני, שהפיק לקחים מפשיטות צה”ל קודמות, חסם את דרכי הנסיגה, וכוחות צה“ל חזרו מן הפעולה עם 18 הרוגים ו־68 פצועים, שהובאו כולם ל”תל־השומר".

אלי גרינפלד, בנה היחיד של אחותו של שיבא, ששירת בנח“ל, שהה בבית־החולים כאשר התקבלה ההודעה על מצב החירום לקראת פעולת התגמול. ימים אחדים לפני כן השתתף בצעדה, רגליו היו מלאות פצעים, ושיבא היה לוקח אותו במכוניתו יום־יום לבית־החולים, כדי לטפל בו שם. אלי, שכלל לא נקרא לפעולה, שכר מונית ונסע עד הגבול, כדי להצטרף לחבריו היוצאים לקרב. שיבא חיכה כל הלילה בתחושה של אסון מתקרב, וכאשר החלו להגיע ל”תל־השומר" הנפגעים הראשונים, הביט מתחת לכל שמיכה עד שמצא את אלי, ללא רוח חיים. זה היה בכניסה לביתן, על הריצפה היתה מושלכת פסולת. שיבא, בוכה חרש, נטל מטאטא זרדים שעמד בצד והחל לטאטא במרץ את הרחבה.

המפלט מפני הצער היה בעבודה. ואכן, שבועיים אחרי הפעולה בקלקיליה באה שעת המבחן הגדול לבית־החולים, ב־29 באוקטובר, בדמדומי הבוקר, החל מבצע “קדש”, שנועד לתפוס את חצי־האי סיני ורצועת עזה, להרוס שם את בסיסי הצבא והפדאיון ולפרוץ את המצור ומְצרי טיראן כפעולה של הגנה עצמית. בניגוד לרוב המערכות הידועות בהיסטוריה התנהל מבצע סיני כמעט בדיוק לפי התוכנית, וכעבור חמישה ימים יכול היה הרמטכ“ל, רב־אלוף משה דיין, להודיע לראש הממשלה ושר הבטחון, שכל חצי־האי סיני, מרפיח עד שארם א־שייך, נמצא בידי צה”ל. מספר ההרוגים של צה“ל היה 172 ומספר הפצועים הגיע ל־817. בגלל מהירות המבצע נפלו בידי כוחות צה”ל כ־5,500 שבויים מצרים.

במלחמת השחרור היה מספר השבויים הערבים הפצועים שנפלו בידי כוחות צה"ל קטן, אך עתה באה השעה לבחון הלכה למעשה את חוסנם המוסרי של הרופאים.

בסיני נותרו, אחרי שנאספו כל המתים, כ־200 ערבים מצרים, פצועים קשה, שאפשר היה להביאם עד ’תל־השומר’. פינינו ביתנים וטיפלנו בהם. היתה זו הפעם הראשונה שאחיות טיפלו בהם, כי הדבר לא מקובל בצבא המצרי. שמנו חיילים וקצינים יחד, ונתקלנו בתופעה, שקצין סירב לשכב יחד עם חיילים ודרש תנאים שנהוגים בצבא שלו. אני הסכמתי. אמנם אצלנו, אמרתי לו, נהוג אחרת, אבל אני חייב לתת לך מה שהיית רגיל בצבא שלך. אחר־כך באו אלינו הגנראל א־דיג’בי ועוד גנראל, שישבו בעזה. גנראל א־דיג’בי היה המושל של רצועת עזה ובא עם משפחתו. הוא לא היה פצוע, אלא סתם חולה סוכרת. בדרך כלל הרכיב משקפים כהים ואמר שאינו רואה טוב. כשהחשכנו את החדר, כדי לבדוק את העיניים, הוא התחיל לצעוק, כי חשב שעומדים לעשות לו משהו; והיתה לו סיבה לכך: הוא היה האיש ששפט את ד"ר מרזוק, את כל עשרת נידוני משפט קאהיר. אנחנו ידענו על כך, אבל אמרנו: אם הוא שבוי בידינו, חוקי ז’נווה מחייבים אותנו. אולם מה שקובע יותר: אנחנו עם צעיר וצבא צעיר, ועלינו להחדיר את חובת הלבבות, אם אפשר לומר כך, שיש לטפל בשבוי מלחמה בלי להתחשב מה היו מעשיו, כל זמן שהוא חולה. מה יעשו בו אחרי הבראתו השופטים או המפקדים, זה לא ענייננו.

אשתו של גנראל א־דיג’בי ושלוש הבנות נשארו בעזה, כשאר התושבים האזרחים. פתאום קיבלנו הודעה מרופא ‘הצלב האדום’, ד“ר גאיין, שווייצרי צרפתי, שלאשה הזאת יש מה שהוגדר כ’מחלת בטן’, המחייבת פעולה כירורגית, ושהוא מביא אותה בדחיפות אלינו, ל’תל־השומר’. כשהיא באה נוכחנו, שזה אמנם גידול בבטן, אבל אנחנו חשבנו שזה גידול שפיר, שהסתובב סביב גבעול, ושבתוך אמבטיה ועם קצת מניפולאציה, הוא יסתובב בחזרה והכאבים יעברו. לא רצינו לנתח אותה, כי ניתוח, אפילו בידיים טובות, אבל במתח נפשי ובידיעה שניגשים אליה עם סכין, יכול להוביל למקרה של מוות בהרדמה. אמרתי להם: סעו לקאהיר, יש לכם אווירון. והם בשום פנים לא רצו: רק פה הם רוצים את הניתוח. אמרתי, שאני רוצה מהם אישור בכתב, מהגנראל ומאשתו ומהרופא שלהם, מישל גאראס, ומרופא ’הצלב האדום’. אחרי שכולם חתמו שהם מעדיפים שהיא תנותח אצלנו, נותחה אשת הגנראל בידי ד”ר רבאו, והניתוח עבר בשלום. מובן שהיא ביקשה שכל הבנות תבואנה לחצר בית־החולים. הסכמתי. היו לי קצת קשיים עם הפרסונאל, שראה את זה בעין לא כל־כך טובה. לא רק האנשים ששהו בימי מלחמת העולם השנייה בין רוסים וגרמנים והתרגלו לשיטות אחרות, אלא גם עובדי בית־החולים יוצאי ארצות ערב, שבהן נרדפו היהודים בידי הערבים. אמרתי להם, שאלה הוראות המטה הכללי ושזוהי אמנת ז’נווה ולפיה אנחנו נוהגים.

ההתקשרות היתה לבבית ביותר. הבנות למדו עברית, כי האשה היתה אצלנו כמה שבועות, הלכו לחדר־האוכל של הסגל בלי ליווי – איש לא נגע בהן לרעה – והן הצטרפו אל הילדים של חצר בית־החולים, ללמדם שבני־אדם יכולים להיות בני־אדם. זאת היתה חוויה מחנכת. ומתוך 200 שבויים מתו בסך הכל שלושה, ואלה היו פצועים קשים עם מחלות קודמות כמו בילהרציה. כשעמדו לשלוח אותם בחזרה למצרים, התרחשו מחזות מרגשים של פרידה בין אחיות לשבויי מלחמה, חיילים מן השורה, שבכלל לא תיארו לעצמם שקצינה תושיט להם יד. הובלנו אותם לשדה־התעופה והם יצאו.

אם אני שואל את עצמי, מה זה נתן, הרי זה היה מספר כל־כך קטן – בכל זאת, אני חושב שאין גשר, לא נאום ולא הצהרה, אין גשר חזק בין אנשים כמו הרפואה.

כיוון שהוסכם שד"ר גאראס יהיה נוכח בעת ניתוח אשת הגנראל וישהה בבית־החולים גם בתקופת ההחלמה, ביקש להשתתף בפגישות הסגל הרפואי של “תל־השומר”. גאראס, טיפוס לבנטיני ורברבן בעיני שיבא, נשא דרגת לויטננט־קולונל בתוקף תפקידו כרופא חיל־המשלוח המצרי, והרבה להתגאות בידידותו עם שליט מצרים, גמאל עבדול נאצר. גאראס סיפר, שמייד עם עלייתו לשלטון החליט נאצר לחסל את הבילהרציה במצרים.

כחבר אמר לו גמאל עבדול נאצר: מישל, יש לחסל את הבילהרציה, יש לך תוכנית? והוא ענה, כן. ’ואז’, סיפר גאראס לפני כל הסגל הרפואי הבכיר של ’תל־השומר’, אמרתי לגמאל: בילהרציה – אני צריך להסביר לך אותה, היא כמו שולחן עומד על שלוש רגליים. אם נחתוך רגל אחת, השולחן נופל. גמאל אמר: זה רעיון. ועכשיו, מהן שלוש הרגליים? זה האדם החולה במחלה, התולעת והשבלול המעבירים את המחלה והצמחייה שבה מתקיים השבלול. אם כן – האדם, התולעת, השבלול.’

תולעת הבילהרציה נקראת ביוונית סקיסטוזומה, ובבילהרציה, הנקראת על שם בילהרץ אחד, כל המים נהפכים לדם, כפי שכתוב בתורה. זאת אומרת, אדם משתין ביסורים והשתן דמי, כי התולעת מתיישבת בדרכי השתן, פוצעת את הרירית וגורמת ייסורים קשים. ובכן, גאראס אמר לנאצר: ’אני אטפל קודם בצד האנושי.' אז היו 30 מיליון מצרים ו־80 אחוז מהם חולי בילהרציה. כולם יקבלו זריקות. אם לא יוציאו ביצים עם השתן לתוך המים, השבלולים לא ישאו תולעים והאנשים שייכנסו למים לא יידבקו. שיש מלאי של דורות של שבלולים נושאי תולעים – את זה הוא שכח.

’איך אתה יכול לטפל בזריקות לתוך הווריד במיליוני מצרים, שהרי צריך לתת 19 זריקות במשך במשך 38 ימים?’ שאלנו אותו, והוא ענה: 'זה אפשרי; היה לנו כוח־האדם. אבל מפני שחלק מהאנשים שלנו אנאלפביתים לא היה אפשר להפיץ את התודעה כך שתגיע לכל המקומות, והנסיון נכשל. התייצבתי לפני גמאל ואמרתי: נכשלתי; תעשה איתי מה שתעשה. אז הוא אומר: טוב, נתחיל ברגל השנייה – נחסל את השבלולים. איך עושים את זה? בנחושת הגופרית. אבל איך אפשר – כל דרכי המים המתוקים במצרים, כשבילי הרקיע לרוב. והוא אומר: יש לי רעיון. אנחנו נעשה את זה בנילוס העליון, נתלה כבל מגדה לגדה, עם שקים מלאי נחושת הגופרית והמים ישטפו דרך השקים, ואז כל אוכלוסיית השבלולים תמות. אבל התנאי הוא, שלא ישתמשו שבוע ימים במים להשקייה, כדי שלא תהיינה עליות וירידות בפני המים. עכשיו לך ותשפיע על כל האיכרים, שלא ישקו את הבצל ואת מה שזרעו. האיכרים לא נשמעו להוראות, המים עלו וירדו, השקים, או שהיו עמוקים מדי או שהיו מעל פני הנילוס, והדבר נכשל.

ואז נשארה האפשרות השלישית – למנוע מהאנשים להידבק במים ולטפל בהם בהדרגה. ואיך תעשה זאת? גאראס אמר: ’הרוסים נתנו לנו עצות ואמרו שאנחנו צריכים לרכוש מגפיים מגומי, שכל האוכלוסיה של מצרים תלך במגפיים עד הטבור, כי התולעת חודרת בדרך כלל דרך הרגליים, ואז האדם יהיה מוגן.’ ולמה לא עשיתם זאת? ’בדיוק התחיל מבצע סיני. אבל אחרי מבצע סיני נעשה זאת. הרוסים הבטיחו לנו לספק את המגפיים.’

הרוסים, אחרי מבצע סיני, בנו למצרים את סכר אסואן, והדו"חות המגיעים לעולם מראים על עלייה עצומה בבילהרציה, דווקא בגלל עצירת המים וריבוי האצות במים העומדים. אם כן, אם לגבי צרכי החקלאות ויצירת הכוח החשמלי ההבטחות שהרוסים נתנו למצרים על הטובות שתצמחנה מסכר אסואן לא התקיימו, ההבטחות על חיסול הבילהרציה נכשלו ללא ספק. ופה יש נקודה, ששוב מביאה לידי הכרת השילוב של רפואה מונעת, טיפול בחקלאות וטיפול בתנאי דיור. אנשים אינם צריכים להשתין לתוך הנילוס שאת מימיו הם שותים.

המצרים צריכים ליצור תנאי דיור כאלה, שהאנשים המודבקים לא יזהמו את המים מחדש, ואז יש להם סיכוי, אולי במשך דור, לאט לאט, להפחית את האוכלוסיה החולה, כפי שאנחנו חיסלנו את המלאריה. אבל דרושים תנאים, שנקרא להם אקולוגיים – כי אקו זה בית ולוגו תורה, תורת הדיור: צריך להיות בית־שימוש, צריכה להיות דרך לחסל את האמבות ואת הבילהרציות. גם הירקון היה מזוהם בבילהרציה על־ידי חיל־העזר המצרי, שבא עם האנגלים בשנת 1917, עד שהתעשייה המבורכת שלנו החליטה להוציא את כל השפכים לתוך הירקון, ונגד זה אפילו הבילהרציה לא יכלה לעמוד.

עם פרישתו של שיבא מן השירות הרפואי הגיעה לקיצה תקופת האילתורים. בתקופת כהונתו של ד"ר עצמון הושם הדגש בצד הארגוני של חיל־הרפואה. תורת הארגון וההדרכה נכתבה בשלושה כרכים, וכן ספר בסיסי על מיון כוח־האדם לפי סוגי הבריאות. סממני הביורוקרטיזאציה, הגישה הלא־אישית במחלה מסויימת – נגדו את תפישתם של שיבא ופדה. הם העדיפו לסמוך על דעת הרופא במקום, להעניק לו חופש שיקול וגם לדרוש ממנו יותר אחריות לפי כל מקרה ומקרה. הם אף פחדו, שהחולה יסבול בגלל טעות בנקודה או בפסיק בספר התרופות.

בין שאר עקרונות הארגון נקבע, שבעיתות מלחמה יעברו הפצועים מתחנת הטיפול היחידתית לתחנת מיון גדודית. למבצע “קדש” קדמה, מבחינת “תל־השומר”, פעולת לילה של “גולני” נגד מוצב מצרי ממערב לקציעות. המערך הרפואי, שדרכו חייב היה לעבור כל פצוע, נפרש כנדרש, מהמרפאה הגדודית אחורה לבית־חולים־שדה, וכן הלאה. היה ויכוח בין חר“פ לאג”מ בקשר למספר בתי־חולים־שדה, שיש לפרוס: האם לפי מספר החיילים הכולל שיהיו בשטח או לפי מספר הפלוגות שיצרו מגע עם האוייב. מאחר שזו היתה פשיטת לילה, גוייס רק בית־חולים־שדה אחד. למחרת התברר, שחיילים הגיעו ל“תל־השומר” רק אחרי שצוותי הניתוח טיפלו בפצועים המצרים, אשר לא עברו דרך כל המערך של חר“פ ולכן הגיעו קודם. העניין הגיע עד שר הבטחון, והופקו לקחים בקשר לשיטה וגם במישור האישי. במלחמת סיני כבר לא היה כל ערעור על תפישתם של שיבא ופדה, שיש להעביר את הפצועים במהירות לחדרי־ניתוח קבועים, שבהם פועלים צוותי ניתוח בתנאים הטובים ביותר האפשריים. ב”תל־השומר" נפתחה מערכת חדרי־ניתוח נוספת, ולשם כך השתמשו בציוד של מחלקת היולדות. אכן, שיבא ראה בכך אישור לתפישתו את בית־החולים הגדול, שיש בו כל המחלקות, המאפשרות יתר גמישות ותמרון בעתות מלחמה.

אם כי “תל־השומר” עמד בעומס שמבצע סיני הטיל עליו, הוברר, שדרושה תוספת של חדרי־ניתוח וכוח־אדם למקרה שמלחמה בעתיד תימשך יותר מחמישה ימים ושייפגעו בה גם אזרחים, וכדי למנוע המתנה ארוכה לניתוח. אמנם שיבא התגאה בסגל הרפואי ובעובדי השירותים של “תל־השומר”, שעבדו תוך מאמץ עילאי, אבל חרה לו, שמלחמת סיני לא הביאה ל“מעמד סיני”, דהיינו, להתעלות נפש ולהסתפקות במועט לאורך ימים ופירושו של דבר, לפי תפישתו, התעלמות מן השעון, מפנקסנות של שעות עבודה.

ערב מערכת סיני נקרא ד“ר פדה לשוב לצה”ל ונתמנה לקצין רפואה ראשי, ותפישת אסכולת “תל־השומר זכתה לתמיכה מלאה. הקשרים עם צה”ל התהדקו עם מינויו של רב־אלוף חיים לסקוב לראש המטה הכללי, ב־1 בינואר 1958. את לסקוב קשרו לשיבא גם העבר המשותף של שירות בצבא הבריטי, שטבע בשניהם את חותמו, וגם יחסי ידידות, שהיו מושתתים על אמון הדדי מוחלט. לסקוב ראה בשיבא נציג מובהק של ה־bed־side־doctor כפי שנהג להגדיר זאת, כמנהגו, באנגלית, לעומת ה־bed־end־doctor. וההבדל בין שני סוגי הרופאים, שהאחרון מביט בכרטיס התלוי על המיטה והראשון מביט באדם.

לצה“ל היה מִנחת חירום למסוקים במחנה הצבאי שליד בית־החולים “תל־השומר”, ויום אחד הופיע שיבא אצל לסקוב ותבע לכסות את המנחת באספלט, או לשתול בו דשא, משום שהמסוקים הנוחתים מעלים אבק, וזמן יקר של טיפול בפצועים הולך לאיבוד בהמתנה לאבק שישקע. תגובתו הראשונה של לסקוב היתה: זה לא שייך לצה”ל. ’וכי ניתן להעלות על הדעת שמשרד הבריאות יישא בהוצאה?’ שאל שיבא. לסקוב דאג, אפוא, לכך שראש אג"א ישיג את המימון לכיסוי המנחת (ולפי המושגים דאז היה זה כסף רב – 30,000 ל"י). הוא היה מוקסם מן הראייה הכוללת של שיבא. המסוקים היו רשות אחת, הטיפול הרפואי רשות שנייה, רק שיבא הבין שאי־אפשר להפריד.

בשנת 1957 נסע שיבא לארצות־הברית, בין השאר כדי להשיג מענק ממכון רוקפלר למען מחקר התורשה המתבצע ב“תל־השומר”. תחילה נתקל בסירוב, לא מתוך חוסר הערכה לרמת המחקר, אלא משום שבקרן עדיין לא היתה נטייה לתת מענקים לישראל. ואז מצא אישור מוחשי לתורת “שלח טיפולך על פני המים”

היה שבוי מלחמה איטלקי שטיפלתי בו (בימי מלחמת העולם השנייה) במחנה באר־יעקב, בלי שידעתי שתצמח מזה איזו שהיא טובה. הוא היה סטודנט לרפואה ושמו רוג’רו טופוליני. הוא היה חובש של האיטלקים וגם פציינט שלי, ואמר שעזרתי לו. בשנת 1957 הוא כבר היה פרופסור לגנטיקה ומהעובדים הבכירים של מכון רוקפלר. וכשנודע לו על הסירוב, התעוררה בו המחשבה, שאולי מדובר באותו יהודי שטיפל בו אז. מצא ואתי ואמר: ’אני צריך לפסוק שאתה לא תקבל מענק?’


26. גוף ונפש    🔗

אם האישפוז בביתנים רעועים, מפוזרים על פני שטח גדול, היה תחילה כורח הנסיבות, הרי עד מהרה הפך לביטוי של תפישת מציאות, כמעט עקרון של אמונה. יתרונות רבים היו לביתנים הקטנים והפזורים, שבארעיותם דמו למניפה נפתחת לעתיד, אל פיתוח בימים טובים יותר. החולים ומשפחותיהם באו בחלקם הגדול מרמלה, מלוד, מראש־העין, מ“שטחי העורף” של העלייה החדשה, ובניינים גדולים עם מעליות ופרוזדורים אין־סופיים הפחידו אותם, הוסיפו לתחושת חדלון האונים. לביתנים היה מימד שהיו רגילים לו. היה להם יותר קל להתמצא בשטח, ובשעת ביקור יכלו לבוא עם כל הצאצאים, הסבתות והדודות ולהתיישב על הדשא בחוץ.

בהדרגה נתגלו גם יתרונות, שתחילה לא נתנו עליהם את הדעת. בניין גדול בונים פעם אחת והמתכנן חייב לצפות את העתיד וצרכיו. אבל הציוד הרפואי והמדע הרפואי התפתחו בקפיצות נחשוניות ופתאומיות. כאן, בשטח הרחב, תמיד אפשר להוסיף עוד חדר־ניתוח, עוד מעבדה, מחלקה לכירורגיית כלי־הדם, לניתוחי לב פתוח, לרפואה גרעינית, לפסיכיאטריה – לכולם היה מקום. כשבאו סטודנטים, היה מקום למגורי סטודנטים. ואף בתוך הביתנים היה אפשר להוסיף חדר בעת הצורך, למנהל, למזכירה, לסגל. הרי רפואה מודרנית פירושה חידושים מתמידים, תנועה מתמדת. מגבלות מקום לא חלו על “תל־השומר”. רק מגבלות של כסף.

הביתנים הקלו על קליטתם הפיסית של רופאים עולים מהונגריה (בעקבות המרד של 1956), מפולין (בעקבות האנטישמיות בשנת 1964, אנטישמיות ללא יהודים כמעט), מארצות המערב (מתוך אמונה ציונית או מתוך סקרנות), עם תרמיליהם, ילדיהם ודאגותיהם. אבל בעיקר רצה שיבא בביתנים למען החולים. חולה מרגיש את עצמו יותר אדם כאשר הוא יכול לצאת לדשא, לראות עצים, ירק, פרחים, ואולי אף יתעורר בו יותר רצון לחיות. החולים אינם זקוקים למגורים, למלון; יש להם בית. הם זקוקים לטפול וליחס, ואלה העיקר.

אפילו התנ"ך עמד לצד הביתנים:

אילו חיכינו ב־1948, או היינו לוחצים על בן־גוריון שיבנה בית־חולים בשביל צה"ל – והיו אז בעלי עצות כאלה – לא היינו יכולים לעמוד במלחמת השחרור ב־1948, והיינו חייבים לדחותה עד 1955. הוא הדין בקליטת העלייה הגדולה של 1949 – 1952. ונקודה אחרונה: היהודים בבואם להתנחל בארץ־ישראל החזיקו את לוחות הברית במשכן שהיה אוהל, ורק כעבור 470 שנה בנו את בית המקדש. המשכן שימש לאותה מטרה כמו בית המקדש, אבל לא היה צורך לשלם ריבית על ההשקעה שהשקיעו בבית המקדש, וגם ההחזקה היתה יותר זולה. בגלל היוקר והמיסים הכבדים ששלמה הטיל, ’חימם’ ירבעם את עשרת השבטים ופיצל את המדינה. ואני משווה את עצמנו לתקופת בני ישראל בהתנחלותם בארץ בימי יהושע ועד תקופת שלמה המלך. רוח העם ושירת דוד, שמהם ינקו השראה יוחנן־שבתאי באך וגם הנדל והיידן, נוצרו כאשר היהודים הסתפקו במשכן.

שיבא התאהב בביתנים שלו. האולמים מנעו הפרדת חולים לפי בחירתם או לפי עדות, שפות או לאומים. יהודים שכבו ליד ערבים ובאולמים הפתוחים יכלו להיווכח שהעשיר והעני מקבלים אותו הטיפול. זו היתה בעיניו הצורה הטובה ביותר לקליטת עולים. אם הם שוכבים בבנייני פאר, עם פרוזדורי־אוטוסטראדה ומרפסות ענק, עם שיש ופלדת אל־חלד, בשובם לבדונים ולדירות של 32 מטרים־רבועים למשפחה רבת ילדים, הם חייבים לבוא לידי הרהורים על אודות הפער שבין חייהם לבין המוסדות של האשכנזים. לפתע נראו הביתנים הישנים והפשוטים כזכות, שנפלה לידי אנשי “תל־השומר” ובאה לצמצם את התהום בין ישראל הראשונה לישראל השנייה.

אם אי־אפשר להשיג את שילוב המעמדות, העדות, החיילים והאזרחים במדינה כולה, יהיה “תל־השומר” המיקרוקוסמוס, ממלכה קטנה בפני עצמה, שבה ייושם הכל. לכן אושפזו חיילים במחלקה האורתופדית יחד עם ילדים, בעיקר ילדים שעברו ניתוחים מתקנים בעקבות שיתוק, והצירוף היה בעיני שיבא יוצא מן הכלל:

הוא בלם את הרגלי החיילים הפצועים, ריכך את לשונם, העניק להם אוזן קשבת לכל סיפורי הקרב, ומצד שני הרגישו הילדים חובת־כבוד לא להתנהג כפחדנים מול אנשי המלחמה. מיזוג זה לא היה פרי שיקול או תכנון מוקדם; הוא החל בכורח הנסיבות, והברכה שבו התגלתה מאוחר יותר.

בכלל, למדנו שחייל הבא לבית־חולים שיש בו אזרחים שומר על מוראל גבוה בראותו נפגעי עבודה וגורלם ובראותו אמהות לילדים ודאגתן. בדיעבד אנו מתחילים לשאול את עצמנו, אם זו אינה צריכה להיות מטרה ממש לבתי־חולים צבאיים, לרכך את הרוח והנפש על־ידי תוספת ילדים ונשים חולות.

בהתאם לתפישה הכוללת של גוף ונפש נפתחה ב“תל־השומר” כבר בשנת 1959 מחלקה פתוחה לפסיכיאטריה, עם אפשרות השגחה על מקרים של בעלי נטייה להתאבדות. הרי בימי קדם לא ראו הבדל בין מחלות גופניות למחלות נפשיות, וגישה זו השתקפה גם בטיפול בחולה. רק בימי־הביניים הפרידו בין חולי רוח לבין חולים הסובלים ממיחושי גוף וגרמו בכך נזק גם לרפואה וגם לחולים. בשנות ה־30 התגבשה באירופה, ובמיוחד באנגליה, נטייה לכלול שוב את הפסיכיאטריה בתוך בית־החולים הכללי, ו“תל־השומר” היה בית־החולים הכללי הראשון בארץ שאימץ לו גישה זו.

המחלקה לפסיכיאטריה ב“תל־השומר” נועדה בעיקר לחולי פסיכוזות ונוורוזות, לשהות שאינה עולה על שלושה חודשים, עם מרפאת־חוץ כחלק אינטגראלי של המחלקה. המטרה היתה להוכיח, שאין בריחת חולי נפש ממחלקה פתוחה, שבמקרים רבים אין צורך לאשפז את החולה לתקופות ארוכות, כמנהג בתי־החולים לחולי נפש עד עתה, אלא אפשר לטפל בו בסביבתו (אם אין מדובר בחולים מסוכנים לציבור). שיבא האמין, שבתי־חולים סגורים ומיוחדים לחולי נפש, עתידים להיעלם במרוצת הזמן, ולא רחוק היום והמוסדות הסגורים יחפשו חולים, כפי שקרה לבתי־החולים הנפרדים לחולי שחפת, אשר “כמעט ומתקיימת בהם נבואתו של ירמיהו הנביא: ‘דרכי ציון אבלות, מבלי בא מועד, כל שעריה שוממין, כהנים נאנחים, בתולותיה נוגות והיא מר לה.’ הלוואי ויתאמתו דברי הנביא גם לגבי המוסדות הסגורים לחולי נפש.”

בעיני שיבא היתה החלוקה בין גוף לנפש אנאכרוניזם והפיצול בין פסיכיאטריה לרפואה כללית היה סכיזופרני. על־ידי הרחקת חולי הנפש והחולים הכרוניים, הזקנים, שבדרך כלל אינם “מקרים מעניינים”, מרחיקים אותם גם מן המחקר וההוראה והם נשארים מוסתרים מתחת לשטיח של החברה. זאת ועוד: על־ידי אישפוז חולי הנפש בבית־חולים מדגישים את בידודם החברתי. בנושא זה היה על שיבא להילחם לא רק במגמה השלטת בקופת־חולים ובמשרד הבריאות, אלא גם בחלק מהרופאים, שלא שֹשֹו למיזוג זה והעדיפו את ההפרדה.

בעצם, כל גישתו של שיבא כרופא היתה שילוב בין מרפא לגוף ומרפא לנפש. לא היה בזה חידוש. כבר רופאי האליל ידעו את הדבר. כהוכחה לכך, שגם אבותינו היו מודעים להשפעת גורמים נפשיים על שינויים פאתולוגיים בגוף האדם, הירבה שיבא לצטט את אגדת חז"ל על אספסיינוס קיסר.

בימים רחוקים, לפני 1900 שנה בדיוק, בשנת 69 לספירת הנוצרים, עמד אספסיינוס, בטרם היותו לקיסר, לפני חומות ירושלים ומשרתו הנעיל לו את נעליו הרומיות, דוגמת אלה אשר הבנות כיום מנסות להחזיק בהן את קיבורות כרעיהן. הנעיל נעל, והנה בא שליח מרומי ומודיע לו, שקיסר רומי הורד מכסאו, בשיטה המקובלת אז, קטוע ראש, וכי הסנאט והעם של רומי בחרו באספסיינוס לקיסר. לבו וכל גופו התמלאו שמחה והוא האיץ במשרת להשלים את מלאכת ההנעלה. המסכן הרכון מעל לגופו של הקיסר לא יכול היה להעלות את הנעל השנייה על רגלו של הקיסר ואף לא לחלוץ את זאת שכבר היתה נעולה לרגלו, כי הרקמות הרכות כיסו את הרצועות. נבהל אספסיינוס קיסר, קרא לרבן יוחנן בן־זכאי ושאל לפשר המקרה. ורבי יוחנן ענה לקיסר: ’בוודאי נתגלגלה אליך בשורה טובה.’ וכי מנין לך?’ שאל אספסיינוס; והתנא השיב: ’כתוב: שמועה טובה תדשן עצם.’ ומה לעשות שיוכל להכנס למנעליו? אמר רבי יוחנן: ’יביא לפניו הקיסר אדם שנוא עליו ביותר ויצטער למראה האיש, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.’ ’גם זה כתוב?’ שאל הקיסר. ’כן, כתוב: ורעה תכחשנה.’

באחד מביקוריו של מאיר וייסגל ב״תל־השומר", כאשר שיבא מראה לו מה יוקם כאן ומה שם, הגיעו גם לביתן הפסיכיאטריה ומשם פנו למכון הרנטגן. "עברנו פרוזדור; ראיתי דרך הדלת הפתוחה חצר ריקה, ואולי עשרים, שלושים ציורים על הקיר. שאלתי: מה זה? ’זה דבר מעניין מאוד. היה שם חולה רוח, צייר. קיבל טיפול שמונה חודשים והיה עליו לצאת. אבל הוא לא רצה לעזוב, אמר שהוא נשאר, רק שיתנו לו חדר קטן, צבע ומכחול והוא יצייר על כל הקירות. היה בוחר את הצבעים לפי טיב הזריקה שקיבל. ושיבא שאל אותי: ’איך אני אפרנס אותו?’

“פעם בא שיבא לבקר אותי במכון וייצמן; הרי הייתי הפציינט שלו. דיברנו ארוכות,יידיש, אנגלית, פתאום הוא אומר לי: ’הצייר איתי.’ שאלתי: " ’אתה משוגע?’ הביא אותו לביקור. ההוא נכנס אלי לחדר־השינה – כי שכבתי אז חולה – עם חצי תריסר תמונות מתחת לזרוע. אני מסתכל, מוציא אחת, אומר: ’זו מוצאת חן בעיני. כמה אתה רוצה בשבילה?’ ההוא אומר: ‘600 דולאר.’ אני אומר: ’אם אני נותן לך בשביל תמונה כזאת 600 דולאר, אני המשוגע ולא אתה.’ 'כל אחד משוגע על פי דרכו,’ עונה לי ההוא. ’שעה שדיברתם טיילתי קצת על פני הבית והגן וראיתי שאתה יכול לשלם.’ אמרתי: זה משוגע זה? יש לו יותר שכל מאשר לשנינו יחד. אמרתי: ’טוב, אני נותן את הכסף לד”ר שיבא לתל־השומר ואתם תעשו חשבון ביניכם.’ "

ברגע שהכללת הפסיכיאטריה בתוך בית־החולים הכללי הוכיחה את עצמה, והיו דרושות לכך שנים, הוקמה מרפאת־חוץ ובעקבותיה ביקש שיבא להקים מעון־יום, שבו ילַמדו ציירים ופסלים את החולים, גם כדרך להבראת הנפש וגם כדי לעורר כשרונות גלומים. עד שהצליחו אנשי “תל־השומר” לשכנע את המינהל השמרני בנכונות גישתם פרצה מלחמת ששת הימים והתברר, שגם צה"ל זקוק ליותר מקום בשביל חולי חוץ מקרב החיילים, שנפגעו בנפשם מזעזוע הקרבות.

עתה חיפש שיבא מימון לגינון הסביבה: פרחים, עצים, דשא וכמה ספסלים ביניהם יעילים הם לעיתים מספת הפסיכיאטר.

וכפי שאין טעם בבריאות בלי סעד, סבר שיבא, שאין גם תועלת בפסיכיאטריה בלי טיפול מונע למען בריאות הנפש, למשל, מניעת הקנאה.

הרי אחד מגורמי התוקפנות העיקריים הוא הקנאה. מה עובר בראשו של טרמפיסט העומד בגשם ומצפה למכונית שתאסוף אותו ועוברות מאות מכוניות ואינן עוצרות לידו? ובמיוחד כאשר מדובר בחייל, שנתבע להגן על העם שמתעלם ממנו.

לא קרה שד“ר שיבא לא אסף טרמפיסטים בדרכו, בעיקר חיילים. אך הפריע לו ריח הזיעה החריף שנדף מהם, שנבע בחלקו מסוג הבד של מדיהם, שלא נתן למי גשם לחדור אבל גם לא נתן לזיעה לצאת. לא שיבא האיש שיישב בחיבוק ידיים ויתן לריחות לנדוף. הוא פנה לבית־החרושת “שמן”, לוועד למען החייל ולהנהלת שק”ם בהצעה לכלול בשי לחייל שמחלקים בחגים דיאודורנט תוצרת הארץ: זה עדיף על שוקולד, אשר רק משמין ומקלקל את השיניים; חייל, ובעיקר חיילת, שנפגשים עם אזרחים, חייבים להיות אסתטיים ונקיים לפחות כמותם, ואם ישתחררו, ריח הזיעה עלול להיות להם לרועץ כאשר יילכו לבקש מישרה. חברות התמרוקים הגדולות ושק"ם אימצו את הרעיון.

שיבא לא אהב ניתוחים, אם לא היה הכרח בהם. ההרדמה מסוכנת יותר מטיסה במטוס־סילון צבאי, היה אומר. לפעמים פסק בניגוד לדעת הרופאים נגד ניתוח ולא היסס לקחת על עצמו את האחריות להחלטה גורלית כזאת. כאשר הרופאים המטפלים דרשו שידידו מרדכי זגגי יעבור ניתוח כליה, לא נתן שיבא את הסכמתו: “אתה תחיה עם כליה אחת”.

“עכשיו יש רופאים לניתוחים, למחקרים, לתרופות, לגופות,” נאנח זגגי, שחי עם כליה אחת כמצוות שיבא והאריך ימים יותר ממנו, “אבל אין רופאים לבני־אדם.”

בניגוד לרוב הרופאים בדרגתו לא היסס שיבא לטפל ביבלות או בפטריות, מתוך ידיעה כמה עלולים דווקא דברים קטנים כאלה להציק לחולה. לעיתים התאים את שיטת הריפוי לחולה, העומד לחזור הביתה מבית־החולים לסביבתו הרגילה: אם ההוראות תהיינה מסובכות מדי, הוא לא יידע מה לעשות.

שיבא היה מאמין גדול בכוחה המרפא של אמבטיה חמה, לעצמו ולאחרים. מנהג מקודש היה בארץ, עוד לפני קום המדינה, לשלוח חולה במחלה ראומטית לחמי טבריה. אחרי מלחמת השחרור לא היו חמי טבריה מקום בטוח ואף לא נוח במיוחד, אבל המשפחות חיכו בתור והרעישו שמים וארץ. חנה אבן־טוב, שמילאה את מקום מנהל משרד הסעד, הלכה להתייעץ עם שיבא, שהיה אז מנהל משרד הבריאות. שיבא חייך: “אני אסדר להם חמי טבריה. האמיני לי, אם יעשו אמבטיה בבית, זה יהיה אותו הדבר. אבל אם נדמה להם שרק חמי טבריה יעזרו – נשלח אותם לשם.”

כאשר שהתה מרייסה, בת של המשוררת יוכבד בת מרים, גנטיקאית של “תל־השומר”, בארצות־הברית, בשנת 1964, היה שיבא מתכתב עמה (כפי שהתכתב בצורה אינטנסיבית עם כל בני “תל־השומר” בנֵיכר), בנימה מיוחדת של שובבות נעורים כמי שאוהב שאוהבים אותו. במכתבים כמו בשיחה, לכל אחד היה “שיבא” שלו. לגברת רגינה מוזס, מנשי יע"ל, ארגון נשים מתנדבות לטיפול בחולי “תל־השומר”, כתב בנימה שונה מאוד, כיאה לאשה יראת שמיים, אשר יחד עם חברותיה התפללו ליושב במרומים, שישמור על שיבא בפני צער. במכתביו למרייסינקה נתן שיבא דרור ללשונו, מרכל על אדריכל נודע שבילה עם זמרת בהונג־קונג, על מדען ואשתו “שלא מתאשכֵל להם,” ודיווח, בין השאר, גם על מצב בריאותה של המשוררת.

אמא כועסת שכתבתי לך שראיתיה בגלל הרגל, אותה רגל ספק פודגרית, ספק בת־מרימית. באתי למסקנה שנייה והצעתי טיפול באותה לשון: בת־מרימית. בקיצור כך: יושבים באמבט חם. שמים קרש לרוחב שולי האמבט, בערך כך (וכאן צירף שיבא תרשים שכללי הפרספקטיבה אינם חלים עליו). הוורידים באגן מתחממים ומתרחבים והדם יורד מהמקומות הגדושים ולאט לאט הרגל החולה יותר דקה.

שיבא שמר אמונים גם לתרופות הבדוקות של סבתא – לתה, לתחבושות, לאמבט – והתייחס בספקנות למיני תיאוריות אופנתיות שעלו ודעכו בשטח התזונה. כאשר הגיעה לארץ משלחת רופאים בין־לאומית, ובין חבריה ממציא התורה שאכילת ביצים מזיקה לבריאות, נסע איתם שיבא כמלווה על פני הארץ. הם הגיעו גם לקיבוץ עין־חרוד, ושיבא פנה אל ידידותיו בקיבוץ וביקש להכין לאורחים חביתה: נראה מה תהיה התגובה. החברות עשו כמצוות שיבא והגישו לשולחן, בין שאר המאכלים, גם חביתה גדולה לכל אורח. שולל הביצים המהולל בלע אותה כולה. שיבא צחק: “זה הפער בין ההלכה למעשה.”

תמיד נשא בכיסו אולר, שמא יזדמן לו ברחוב נפגע הזקוק לטרכיאוטומיה, פתיחת קנה־הנשימה. “זה דבר כל כך פשוט.” היה אומר, “ויכול להציל חיי אדם. אחרת רופא יכול, חס וחלילה, להצטער כל ימי חייו שלא היה לו אולר.”


ד 40.png


ד 41.png


ד 42.png


ד 43.png


ד 44.png


ד 45.png


ד 46.png


ד 47.png

27. הרפואה כאמנות    🔗

אדם נכנס לאישפוז בבית־חולים, לובש פיז’מה של מוסד ומאבד את עצמאותו. אסור שהדבר יפגע ב“אני” שלו, שישאיר בו טראומה לאורך שנים. על אף היסורים והכאבים והניתוחים, חולה חייב להיזכר בשהותו בבית־החולים גם בחיוך. לגבי שיבא היה החולה לא רק מקרה או מחלה, אלא יצור אנוש, ולכן שמר על זכותו כאדם, כדי שהשהות בבית־החולים לא תהיה נסיון משפיל, מדכא. לכן לא דיבר מעל ראשיהם של החולים על מחלתם, כאילו הם אינם שייכים לעניין, אלא שיתף אותם בשיקוליו, הסביר להם מה הוחלט ומדוע.

על אף השכיבה הצפופה בביתן, מיטה ליד מיטה משני הצדדים ועוד רכבת של מיטות באמצע, היה נדמה לכל אחת מן החולות שלו בביתן 38 שיש לה עם שיבא קשר מיוחד, אישי, כפי שאין לאף אחת אחרת. הוא לא הפסיק את הקשר עם חולות מחלקתו גם כאשר הועברו לטיפול במחלקה אחרת, לניתוח, והיה מבקר אצלן בקביעות. לכל חולה היה לו מה לומר, מיוחד רק לו, בניב עדתו, על מאכלים, מנהגים, מקומות, צמחים. אם האיש בא מוארשה, החל לדבר עמו על רחוב מארשאלקובסקה, על המאפייה שהיתה שם, וההוא כולו זוהר, ומשוכנע, ששיבא היטיב להכיר את עיר מולדתו. אך לעיתים היו אלו רק ידיעות ששמע מחולה ורשם אותן בזכרונו.

בליל שבת היה שיבא בא לביקור במחלקה ומחלק לחולותיו סוכריה על מקל; גם אם היו סבתות, קיבלו סוכריה על מקל. הוא זכר כל חולה בשמו, זכר את פרטי מחלתו ואת בני משפחתו. כאשר שכב ב“תל־השומר” אליעזר רגב, חבר גבעת־ברנר, באה אשתו, אסתר, לבקר אותו. שיבא לא ראה אותה 30 שנה, מאז טיפל בה כרופא מתחיל בבית־החולים בעפולה, אך מייד ניגש ובדק את הבלוטות בצווארה, כי זכר לשם מה אושפזה אז.

חיים יצחקי היה ממעפילי האניה “כ”ג יורדי הסירה" שהובאו לקפריסין, והכיר שם את ד"ר שיבא, כמאות אחרים, היכרות מקרית. 11 שנה לא היה ביניהם כל קשר. יום אחד בשנת 1956, נסע יצחקי להביא זוג חברים מנמל חיפה במכוניתם המהודרת. בדרך חזרה נתקף כאבי גב עזים ופנה לבית־החולים “תל־השומר”. שיבא הלך אותה שעה בכביש בית־החולים, ראה את המכונית, את הנהג וסימן לו לעצור: “חביבי,” אמר בחיוך דק. “אני רואה שהתקדמת בחיים.” – “אתה זוכר אותי?” – “בוודאי, יצחקי מקפריסין.”

זכרונו תמיד הדהים מחדש. חייל, שאת ראשו חבש שיבא בימי מלחמת השחרור ומאז לא ראה אותו, בא כעבור 20 שנה לבקר חולה ב“תל־השומר” והחנה את מכוניתו במקום אסור. עבר שיבא, קרא לו בשמו שיזיז את האוטו ואחר כך שאל לשלום הראש.

היות שראה קודם כל את האדם ורק אחר כך את הפתקים של הבדיקות שנועדו לדבֵּר במקומו, קבע שיבא לעיתים אבחנה לפי מראה עיניו בלבד, עוד לפני כל בדיקה או צילום רנטגן. כאשר הובאה לביתן חיילת צעירה חיוורת, מתלוננת על כאבי בטן, הביט עליה, שאל אותה כמה שאלות, הניח את ידו על בטנה וקבע, שמדובר בהריון מחוץ לרחם. הבדיקה הגינקולוגית אישרה את אבחנתו.

שיבא איבחן מחלה בכל מקום שראה אדם. כאשר הוזמנו הוא ושרה לארוחת ערב אצל ידידיהם תמר ומַכּס טנאי, אמר שיבא אחרי הארוחה לתמר: תבואי מחר לבית־החולים. "לא דיברנו אותו ערב על ענייני בריאות, לא התלוננתי על שום דבר, רק לפי אופן הישיבה שלי, לפי תנוחת הידיים קבע שיש לי אולקוס. בבית־החולים עשו צילום ואישרו: כיב קיבה. "הוא לא שמע טוב ובשעת בדיקה לא יכול היה לסמוך על אוזניו, הוא לא הירבה למשש בידיים. "מספיק לי לעיתים לראות את עיניו של החולה, כדי להוציא מסקנות, " אמר לתמר טנאי.

שיבא איבחן סימני מחלה באנשים גם כשלא היה רופאם. כאשר חזר שיבא מכינוס פעילי עלייה ב' בשפיים, אמר לידידו ושכנו בשיכון הקצינים, ג’ו בוקסנבאום: “אני מפחד שמשהו לא בסדר עם דוידקה נמרי, ראיתי אותו איך שהוא עלה במדרגות.” זה היה עוד לפני שנמרי עצמו ידע שהוא חולה ולפני שנתגלה שהוא סובל מגידול בחוט השדרה.

שיטות הבדיקה שלו היו לעיתים בלתי מקובלות, ככל דרך מחשבתו. לאחד הביתנים הובאה אשה שאיבדה כל קואורדינאציה. הרופאים עמדו סביבה אובדי עצות. שיבא ביקש מאחד הרופאים סיגריה והציע אותה לאשה. היא תפסה אותה – סימן שבכל זאת יש קואורדינאציה. הוא הציע לה אש. החולה הדליקה את הסיגריה והחלה להקיא. האבחנה: הרעלת ניקוטין חריפה. כאשר שאלו אותו כיצד בא לו הרעיון, היתה התשובה: “לפי המבטא הבנתי שהיא מהונגריה, ורוב יוצאות הונגריה מעשנות.”

כדי לעמוד על מהירות הגבתה של שושנה גלעד, חברת עין־חרוד, שהתלוננה תקופה ממושכת על כאבי גב עזים (בהעדר כל מימצא סברו הרופאים שמדובר בכאבים פסיכוסומאטיים), זרק למיטתה נחש גומי, אותו צעצוע שבו נוהגים ילדים להבהיל את המבוגרים. אחרי נקירה בחוט השדרה התברר שהיא סובלת מסרטן, ורק הודות למאבקו העיקש של שיבא ניתנו לה שש שנות חיים נוספות. שושנה עמדה על כך, שאחת מבנותיה תלמד את מקצוע האחות ב“תל־השומר”: “כפי שטיפלו בי הייתי רוצה שתטפלי באחרים.”

שיבא היה רגיש מאוד לריחות, כרוב האנשים האלרגיים, ובכיס הקטן של מכנסיו היה מחזיק תמיד בקבוקון עם בושם, וכשהיה עליו לבדוק חולה שריח רע נדף ממנה היה מעביר בחשאי אצבע טבולה בבושם ליד האף כדי לא להרגיש בכך.

מדי פעם היה קובע אבחנה רפואית אף בלי לראות את החולה, רק בעזרת חוש הריח המפותח. בעת נסיעה הביתה, כאשר המתין ליד רמזור, עמד מולו אמבולנס שנסע בכיוון הנגדי, ל“תל השומר”. זה היה ביום קיץ, וחלונות שתי המכוניות היו פתוחות. שיבא הבחין בריח אציטון הנודף מחלון האמבולנס. הוא חזר לבית־החולים, אל חדר־המיון, כדי למסור את האבחנה: אצידוזיס קשה כתוצאה מסוכרת. בדיקת השתן רק באה לאשר את קביעת העובדה.

לעיתים היתה אבחנתו הברקה מזהירה. לעיתים טעה. כיוון שאבחנתו היתה בנויה בעיקרה על אינטואיציה, אסוציאציה וזכרון מוחלט כמעט, כלומר, על התרשמות קלינית אישית מאוד, לא היה בכך חומר שיטתי שניתן להעבירו לסטודנטים, בניגוד גמור להלר, שעבודתו היתה בנויה על חשיבה מסודרת, על אלימינאציה שיטתית. אצל הלר למד הסטודנט רפואה; אצל שיבא למד להיות רופא.

אכן, לגבי שיבא היה ברפואה גם מרכיב של אמנות. הרי היפוקראטס הגדיר את כל הרפואה כאמנות, וגם במאה ה־20 היו ציניקאנים שטענו, כי הרפואה היא האמנות להוציא מסקנות מתקבלות על הדעת מנתונים בלתי־מספיקים. ניסוח הדברים אמנם לא היה שלו, אבל שיבא כלל אותו בין הציטטות האהובות עליו, סימן שהזדהה עם תוכנם: “אמנות הרפואה כוללת את כל תכונות האנוש, הקובעות במידה רבה את תועלת הרפואה כמדע. הן כוללות את היכולת לשכנע, לנחם ולחזק, לעורר אמון, לבקש ולקבל את תשומת־לב החולה ושיתוף הפעולה שלו. האמנות דורשת רגישות לצרכים ולפחדים של החולה ומאפייניה סלחנות ונועם הליכות. יש לקבל את החולה כפי שהוא, מבלי להוציא משפט, ללא שיקולי מוסר.”

לפי שיטת האבחנה הקלאסית קבע רופא כמה אפשרויות ובעזרת בדיקות מעבדה וצילומי רנטגן עשה אלימינאציה עד לאבחנה הסופית. לשיבא לא היתה לעיתים הסבלנות לחכות ימים לתוצאות הבדיקות. הוא היה מסוגל לראות חולה בשעה 8 בערב, להחליט בו במקום מה העניין וכעבור שעה כבר קיבל החולה את הטיפול הדרוש. האסיסטנטים לא תמיד הסכימו לאינטואיציה של שיבא, ולמחרת עשו בדיקות לוודא אם צדק. לרוב צדק, לפעמים טעה; ואם טעה, לא היסס להודות בכך.

רופאים צעירים אהבו לעבוד עם שיבא, כי הוא נתן מקום ליוזמה והוא היה הראשון שהשתמש במומחים בשטחים שונים כביועצים, בלי שום תסביך של יוקרה. מובן, שבתור מנהל בית־חולים היה לו קל יותר לקרוא לקארדיולוג או לנוירולוג למחלקתו, כי בדרך כלל הם נענו לקריאתו מייד. אולם היו רופאים שהתמהמהו להופיע. שיבא חיכה, וכשפקעה סבלנותו, היה שולח לרופא המבוקש מברק בדואר בית־החולים: חולה זה וזה מחכה לך – ואז זכה להתייצבות מיידית.

תורת סיכומי המחלה, כפי שד“ר הלר הנהיג אותה בבית־החולים “בילינסון”, הועברה ל”תל־השומר“, ואם סיכומי המחלה של ד”ר הלר היו חומר לימודי למופת, הרי שלסיכומים של שיבא מביתן 38 יצא שם גם בגלל סגנונם המיוחד, הספרותי כמעט, ובזכות ראיית האדם הכוללת, עם בעיותיו הרפואיות, המשפחתיות, הנפשיות והכלכליות.

בסיכום מחלה של חולה מפרדסיה, שהובאה לבית־החולים מתלוננת על כאבים בבטן ובשרירים, עם חשד לקדחת ים־תיכונית, רשם שיבא בנוסף על שפת הרפואה:

אנאלפביתית, בת 27, עם צפרני ידיים ורגליים צבועות, בידיים גם אוכלת צפורניה. שטף דיבור עם מילים מסורסות, ממש ראוי להקלטה. לשאלה מדוע היא כה שמנה, התשובה היא, שהיא אוהבת את האכילה, ולשאלה מדוע בעלה גירשה, סיפרה שספגה ממנו מכות הרבה, ילדה ילדה אחת ודאגה לארבע הפלות מלאכותיות. עיקר מטרתה באישפוז היה לקבל סוף־סוף תעודה שאינה יכולה לעבוד במשק־בית, אלא רק עבודה קלה בבית־חרושת.

המסקנה: אין מחלה גופנית, אין חשש מבוסס לקדחת ים־תיכונית משפחתית.

הצעה: חריש עמוק נפשי וסוציאלי, שלא ניתן לעשות בבית־חולים בגלל המרחק הרב שבינו ובין ביתה. הרופאה במקום צריכה לנסות לבקר את הנתונים של חייה הסקסואליים והכלכליים ולנסות על־ידי לימוד קרוא וכתוב להכניס אותה לעבודה, אשר, אולי, תעלה אותה מהנסיבות המחייבות סטיות נפשיות כפי שהיא מגלה אותן.

בין המימצאים הרפואיים שלסיכומי המחלה דובר על המצב המשפחתי, על המראֶה, על ההתנהגות (“נערה נאה ונעימת הליכות העומדת בפני בחינות בגרות”), על האדם (“הבעל מסר, שבגלל התנהגותה הילדותית וחוסר אחריות, החולה אינה רוצה לטפל בילדים בבית, אלא רק לצאת לעבודה מחוץ לבית ולעשות ’פלירט’. הוא ביקש שיתגרשו.”)

בת 31, נמוכת קומה וכבדת משקל (82 ק"ג), אדומת שיער ואדומת פנים, עם סיפור ארוך מתאים לאבני מרה, והוכחות קיומן בצילומי רנטגן. יעצנו לחולה לקיים משטר רזון ולחזור לביקורת. אם תסתמן ירידה במשקל ולא יהיו סיבוכים, נמשיך במשטר זה עד אשר תרד לבערך 70 ק"ג, ורק אז ננתחה. אם ההתקפים ירבו, יהיה בכך משום נשק לכפות עליה ירידה במשקל. אם תופיע צהבת או יתוסף זיהום בדרכי המרה, יתכן שתהיה חובה לפעול על אף שמנותה.

הנערה, בת בבל, הועברה אלינו ביום השמיני אחרי ניתוח והפצירה בנו לשוב לביתה. שלושה ימים אחרי היותה בביתנו, בעצם, כאורחת, אירע מאורע שאת פשרו המדוייק לא הצלחנו להסביר עד עתה. החולה מוסרת, שפתאום הרגישה כאב חודר בעצם החזה, הכאבים היו בלתי־פוסקים ונלוו בהקאות תכופות וחוזרות. נשאלת השאלה, מה יכול להיות פשר הדבר? אולי הרעלה בכינידין? הפסקנו אותו מיד. אולי מאורע בלב? מאורע צרבראלי בצורת תסחיף?

כך, בצורה כמעט בלשית, מתחיל סיפור מחלה ארוך, המשתרע על כמה דפי סיכומים, של צעירה בת 23 משכונת התקווה, סיפור שהחל בגיל 13 עם מחלת חום ממושכת, כנראה קדחת מלטה. ב־1952, אחרי שטפון בדירתה, התקררה והופיע כיח דמי. אז מצאו לראשונה את מחלת הלב. ההופעות החלו למעשה משנת 1953 ומאז היא התלוננה על כושר גופני פוחת והולך ועל התעייפות מהירה. החולה נותחה שלוש פעמים תוך ארבע שנים, התחתנה, הרתה ונפטרה סמוך ללידה, במצב של הלם. בניתוח לאחר המוות נמצאה שֹאֵת מסוג טרטורמה של הכליה עם שטפי דם לתוך המזו־קולון. בת 26 וחייה נגמרו לפני שהחלו.

רבות מן החולות בביתן 38 היו תושבות המעברות ומחנות העולים והכפרים הערביים הנטושים מן הסביבה, וסיכומי המחלה היו גם סיכומי מאבק חיים מתיש כוחות.

לאנשי ההתיישבות העובדת, חברי דגניה, אפיקים, עמק הירדן, עמק יזרעאל, עמק חפר, ליוצאי קפריסין, לחיילי הצבא הבריטי, לכל מי שאי פעם פגש אותו היתה הרגשה ששיבא הוא רופאו הפרטי, שאפשר לגשת אליו תמיד, להתייעץ בכל בעיה.

אסתר גיל, חברת קיבוץ גבעת־חיים, סבלה שנים מכיב קיבה, ושיבא הבטיח לה: אם יהיה צורך בניתוח, הוא ייעשה ב“תל־השומר”. כאשר באה שעת הניתוח, שכבה אסתר יום אחד אצל שיבא במחלקה הפנימית, ולמחרת נתן לה שיבא מכתב הפניה למחלקה הכירורגית.

“הלכתי למחלקה הכירורגית וקראתי, כפי שהחולים עושים, את המכתב בדרך. היו שם כל הנתונים הרפואיים ולבסוף הערה: ’אסתר ירקנית והיא יודעת מה זה ספיח’ (כלומר, מה שגדל מעצמו, בלי שנזרע). זה שינה את כל מצב־הרוח שלי, חייכתי. ובאמת, אחרי הניתוח שאל אותי הרופא: ’שמעתי שאת יודעת מה זה ספיח?’ זה מייד העניק איזו קירבה. אחרי הניתוח, כששיבא בא לבקר אותי, שאלתי אותו מדוע יש כאן כל כך הרבה זבובים. בדיוק עברה פועלת נקיון, והוא אמר לה: ’הנה אסתר מתלוננת שיש הרבה זבובים.’ ועובדת הנקיון ענתה לו בנימת נזיפה: ’יש זבובים מפני שאתה מרשה לכל המשפחות לבוא במשך כל היום, והם יושבים על הדשא ואוכלים אבטיח וזה מושך את הזבובים.’ ושיבא עמד נזוף ואמר כמתנצל: ’נכון, אני אשם.’”

הדשא צומח, הפרחים פורחים, אבל מה לעשות והציבור הישראלי לא יודע לשמור על הנקיון? בכל מקום שראה נייר מושלך, התכופף כדי להרימו. כאשר עמד שיבא ליד ביתן היולדות, ראה כיצד אשה מקלפת תפוז לילד שהיה לידה ומשליכה את הקליפות על האדמה. הוא ניגש אליה בשקט והעיר לה, שבמרחק שני צעדים ממנה עומד פח־אשפה. האשה לא הגיבה. אסף שיבא את הקליפות מן האדמה ושם אותן בפח. רופא שהיה עד למחזה, ניגש אל האשה ושאל אותה: “את יודעת מי זה? הרי זה מנהל בית־החולים!” – “אוי, שיהיה לי בריא,” היתה התשובה.

דיטה, בתם של יונה ויצחק בן־יעקב (שנספה יחד עם דב הוז בתאונת דרכים), מוותיקי קבוצת דגניה, חלתה אחרי לידתה הראשונה בדלקת שרירים ועצבים והתנפחה כולה.

“אחרי גלגולים בבתי־חולים הגענו לידי ייאוש,” סיפרה יונה. “באתי אל שיבא וסיפרתי לו את כל הסיפור. מה הוא לא עשה? להעביר את דיטה ל’תל־השומר’ היתה פרוצדורה שלמה, דרך ועדת הבריאות של עפולה, אבל זה הסתדר לבסוף. כשהייתי באה, היה מכניס אותי מיד לקאבינט שלו, כאילו היה משהו ביני ובינו. תמיד היה לו זמן. אף פעם לא שמעתי מפיו: תבואי מחר, עכשיו אין לי פנאי. שיבא ערך קונסיליום, ניסה שיטות טיפול, ויום אחד קרא לי ואמר: יונה, נהיה גלויים, את צריכה לדעת שאי־אפשר לרפא את דיטה, היא לא תוכל ללדת יותר. אני אמרתי לו: לא יהיה כדבר הזה; אני סומכת עליך שתוציא אותה מזה. הוא הביט עלי במין מבט שאני לא אשכח אף פעם, רוצה לומר: מה אני יכול לעשות איתך? ובאמת, היא שכבה אצלו שבעה חודשים, השתמשו בכל מיני שיטות חדישות, והיא החלימה.”

רבקה ליס, רפתנית של דגניה א‘, ששכלה שני בנים במלחמה, אושפזה בגלל חולשה בבית־החולים “פוריה” ושם נקבע שהיא חלתה בלוקמיה ושאין תקווה לחייה. לחולה לא נאמר דבר, והיא ביקשה לשכב אצל שיבא, שבו היה לה אמון מוחלט מאז טיפל בה לפני שנים רבות כרופא בעמק. בהסכמת רופאי “פוריה” הועברה רבקה ל“תל־השומר”, ושיבא הסביר לה שחלתה בקדחת מלטה, הסבר שנשמע הגיוני, משום שהיתה זו מחלה מקצועית של רפתנים, והיא האמינה שתבריא. באחד מביקורי המשפחה שאל שיבא את מולה כהן, חתנה של רבקה, מי חברתה הטובה בקבוצת דגניה א’.

“אמרתי, אני לא בטוח אם היא הכי קרובה, אבל אני יודע שמרים ברץ חברה טובה מאד של רבקה במשך ארבעים שנה ושעבדו יחד ברפת. לא הבנתי לשם מה הוא שואל. כעבור יומיים אני בא לביתן 38 ורואה את מרים שוכבת המיטה ליד רבקה. מה יש? באתי לבדיקות, אמרה מרים, יש לי מיני בעיות – ולא פירטה. זה היה בערך שבוע לפני מותה של רבקה. הן שכבו זו ליד זו ודיברו כל הזמן. לא היו לרבקה כאבים, ובסך הכל היתה די מאושרת בימיה האחרונים. מרים לידה, שיבא בא אליה כמה פעמים ביום, המשפחה אצלה יום־יום – במחלה כזאת אדם, פשוט, כבה. שיבא בא ללוויה לדגניה. עצם הרעיון לדאוג לכך, שבימיה האחרונים לא תהיה לבדה עם המוות – רק שיבא היה מסוגל לחשוב עליו. הוא ידע ששכלה שני בנים, הוא ידע מי הם ראשוני דגניה ומה עבר עליהם.”

בין חולי המחלקה הפנימית היה עגלון ערירי מאושפז זמן ממושך, שדאג כל הזמן מה שלום סוסו, כי עליו פרנסתו. שיבא ידע שהאיש לא ייצא עוד מבית־החולים אלא בדרך לבית־העלמין ולכן הרשה לו להביא את הסוס לחצר בית־החולים, ופעמיים ביום היה החולה הולך להאכיל את סוסו, מדבר אליו, מלטף אותו, שוב היתה לו נפש קרובה.

כאשר חלתה סוניה יעקבי, מוותיקות כפר־ויתקין, במחלת ושט, הובאה לניתוח ב“תל־השומר”. מקום אחר כלל לא ניתן להעלות על הדעת.

“הגיע זמן הניתוח שלי. יעקבי היה אז חולה, לא רציתי לומר דבר לבני גד, שהיו לו דאגות קשות משלו, עפרה הבת היתה בהריון. רצו שמישהו יחתום על הסכמה לניתוח, כי זה עמד להיות ניתוח קשה מאוד. אמרתי לשיבא: ’אני מספיק אחראית בעד עצמי. אני אחתום.’ הוא הסכים וחתם גם הוא. הניתוח נמשך שבע שעות, אצל ד”ר פאוזנר, והוא, שיבא, הלך אחרי האלונקה כשלקחו אותי לחדר־הניתוח, והוא היה נוכח במשך כל שבע השעות בניתוח, יצא רק לסידורים ההכרחיים ביותר. סיפרו לי שבנארקוזה לא דיברתי על אבא או אמא, אלא כל הזמן שאלתי: ’דוקטור שיבא, אתה כאן?’ "

מתהלכים מאות ואולי אלפי סיפורים כאלה. ד“ר שיבא עוטף חולה זקנה בשמיכה ומסיע אותה במכוניתו לצריפהּ ברמת־השרון, שהתגעגעה לראות אותו. ד”ר שיבא מביא לחולת סרטן ורד ויושב ליד מיטתה שעה ארוכה בלילה האחרון לחייה. כאשר בא דוד בן, חבר אפיקים, לבקר באחד הימים את דוד נמרי, מאשדות יעקב (דוידקה המפורסם, מראשי “הבריחה” באירופה), סיפר לו שנותח ניתוח קשה מאוד וכשהתעורר בחצות לילה, ראה את ד"ר שיבא יושב למראשותיו ומטפטף בכפית לימון בפיו.

היו חולות שצייד אותן לפני שובן הביתה בשמלות, בשמיכות – הרי עבודת הרופא אינה מסתיימת עם פתק השחרור. אם לחמישה, שבעלה היה חסר תעסוקה קבועה, הובאה מדי פעם לביתן 38 עם התקפי אסטמה קשים. מצבה אמנם השתפר תמיד אחרי השהות בבית־החולים, אבל לא היה די בכך פתרון. שיבא רצה לבדוק איך תגיב על שהות בהרים, סידר לה לחודש עבודה בבית־הבראה בצפת, וכאשר הוברר ששם לא היו התקפים, הפעיל את כל קשריו במשרד השיכון ובחברת “עמידר” והשיג למשפחה דירה בצפת. במשך שנים היתה באה אליו ברכה לראש־השנה מצפת. אנשים לא שכחו.

שום קו לא הפריד בין חייו הפרטיים לבין הרפואה, בין ידידות לרפואה, בין טיפול רפואי לעידוד נפשי וסיוע כלכלי. היו חולים שנהפכו לאחריותו – בריאותם, פרנסתם, אושרם. ליאונה, למשל.

שיבא טיפל בליאונה לראשונה כאשר שהתה להבראה במלון “השרון” בהרצליה אחרי ניתוח בברכיים, שנעשה בירושלים. היא חשה ברע, וגברת לוי, בעלת המלון, הזעיקה את שיבא (שטיפל תקופה ארוכה בבתה מרים, חולת הסרטן, לא רק כרופא, אלא כמרפא נפש, קורא באוזניה פרקים מהתנ"ך, מביא אליה ציירים על תמונותיהם, כדי לשמח את לבה). התברר, שליאונה סבלה מהרעלת גבס, ושיבא היה אוסף אותה יום־יום ממלון “השרון” בהרצליה ומביא אותה למרכז השיקום ב“תל־השומר”. שם למדה שוב ללכת. כתמורה היתה ליאונה, ילידת דרום־אפריקה, שעלתה לארץ אחרי מלחמת הקוממיות ועבדה ב“בונדס”, כותבת תזכירים ומכתבים באנגלית בשביל “תל־השומר”.

בינתיים נישאה ליאונה לתושב לונדון, חייתה באנגליה וילדה בת. זמן קצר אחרי הלידה חלתה ונותחה, והרופאים בלונדון אמרו לה שצפויים לה חיי נכה. כאשר ראתה אותה בייאושה ידידתה, פמלה רייט, ששירתה עם שיבא בצבא הבריטי, אמרה לה:” למה לא תיסעי הביתה, לישראל? שם יש לך הרופא הנפלא בעולם."

“חיי היו יכולים להיות קלים יותר,” כתב שיבא במכתב על אודות ליאונה, “אלמלא ביקשו אותי טדי קולק ומאיר שרמן בשנת 1964 לקבל את ליאונה לבית־החולים אחרי שאובחנה אצלה בלונדון צהבת כתוצאה מגידול במעי הקטן. אך חונכתי על ידי מורי ברפואה לטפל בחולים לא רק על־ידי אבחנה נכונה וטיפול מתאים, אלא גם כעין עובד סוציאלי. פיצול אחריות זו ייקר את הרפואה במידה ניכרת, כי עתה יש שלושה עובדים סוציאליים על כל רופא.”

ליאונה הגיעה לירושלים, יחד עם שירה, בתה הקטנה, ושכבה בבית אמה. שיבא בא לירושלים ואמר לה לבקר אצלו ב“תל־השומר” לשם כמה בדיקות.

“פרצתי בבכי. אמרתי לו: ’יש לי ילדה בת עשרה חודשים וכמעט שלא הייתי איתה, כי שכבתי בבית־חולים.’ שיבא אמר בקולו השקט: ’בכלל לא העליתי על הדעת שתבואי בלי הילדה.’ הוא הטיל על ברכה, שהיתה אז האחות הראשית בביתן 38, גם את הטיפול בתינוקת, עם שירות חיתולים של בית־החולים. לגביו זה היה הדבר הטבעי ביותר. ובכל זאת היתה זאת מעמסה על האחיות, אבל בהשפעתו גם הן קיבלו את הדבר כמובן מאליו, וכשהלכתי לבדיקות הן טיפלו בשירה. כשהוברר, שהטיפול יצריך זמן רב, מצא לי שיבא דירה בשיכון הרופאים הישן בתוך בית־החולים. הוא ידע, שקירבת הילדה חשובה גם מבחינה רפואית, כי דרכה בא הרצון לחיות. זה עמד להיות ניתוח קשה ולא מקובל (מתברר, שהאבחנה בלונדון היתה מוטעית ושמדובר בחסימת דרכי המרה) ועמדה השאלה, מה יהיה עם שירה. הופיעה אשת רופא צעיר ושואלת: ’תרשי לנו לטפל בשירה?’ אמרתי לה: ’זה יכול לקחת שבועות, חודשים.’ והיא אמרה: אנחנו יודעים.’ כזאת היתה האווירה בבית־החולים בהשפעתו של שיבא. אנשים עשו דברים למענו, לפי דוגמתו.”

ליאונה היתה זקוקה לטיפול רפואי מתמיד, תוך מאבק עיקש על עצמאותה, על כוחותיה הנפשיים, ושיבא היה מעורב בכל חייה, במציאת פרנסה, בשכירת דירה, בחינוכה של שירה.

“לא חשבתי שאני מיוחדת אצלו, כי ראיתי את יחסו לאחרים. ישבנו שעות ושוחחנו. הוא לא דיבר איתי על ענייניו הפרטיים, דיברנו על מוסיקה, על ספרים, על פוליטיקה, על אנשים, לא על הבריאות שלי. גם לא שאלתי מה ואיך. הוא כבר יאמר לי כשיהיה שוב צורך בטיפול. היה בינינו קשר הדוק, אבל לא אהבתי אותו כגבר. אני יודעת, היו כל מיני רינונים, אבל זאת היתה ידידות גדולה. נכון שאנשים הטילו עליו אחריות נוראה, אבל הוא העמיד אותה כאילו זה צורך שלו.”

השיחה עם ליאונה נערכה שנתיים לפני שמתה מסרטן, ב“תל־השומר”, שבע שנים אחרי מותו של שיבא, וכשדיברה עליו היה קולה חנוק.

אלפי חוטים הובילו אליו וממנו והקשר אף פעם לא נותק.

“פעם באתי אליו והוא החזיק בידו הזמנה לבקר אצל ד”ר שווייצר באפריקה ואז הוא אמר לי: ’מה שחשוב אצל שוויצר, שאצלו הכל בנוי על אהבת אדם. כל רפואה נועדה לעזור לאדם, בתרופות, בשיטות. אבל שוויצר יודע לתת לא רק את זה, אלא מעצמו. חיוך קובע לא פחות מתרופה. לי חסר משהו שיש לשווייצר: הוא יודע גם לנגן ולתת בדרך זו לאחרים. ואני לא יודע.’"

כאדם האוהב אהבה גדולה מדי וחרד לאהבתו וזקוק תמיד מחדש לאישור מוחשי שאכן היא קיימת, כך גם שיבא: מכתבי התודה של החולים לרופאים ולאחיות (וכל שנה התקבלו מאות) על הטיפול, המסירות, לא רק שימחו את לבו, הם היו בעיניו גם הוכחה מוחשית לזכות קיומו של “תל־השומר”; הם היוו חומת מגן בפני התקפות של אויבים מבחוץ. הוא נהג לשלוח את העתקי מכתבי החולים למשרד הבריאות, לכל מיני אישים שהיו מקורבים אליו או אל בית־החולים, לכל מי שנזכר בו באותו יום, באותו רגע. ולא היה יכול להיות ציון לשבח נעלה יותר על האווירה ב“תל השומר” מן האמירה: “כמו בעמק בשנות ה־30”.


28. פער הבריאות    🔗

שאלת שירות הבריאות הלאומי וקופת־חולים הכללית אינה רק פרק בחייו של שיבא, אלא ציר מרכזי, מוקד כל מעשיו. אילו היתה ביוגראפיה דומה לסימפוניה, היו צלילי האקורד המזהה את שניהם, את שירות הבריאות ואת קופת־חולים, נשמעים ברקע לכל אורך היצירה, כנגינת צ’לו, לפעמים בקצב סערה, לפעמים בנימת עצב.

הרעיון של שירות בריאות לאומי עלה עוד לפני קום המדינה, אחרי שבאנגליה, בעקבות עליית ממשלת הלייבור לשלטון, התקבלה תוכנית בוורידג' למתן שירותי בריאות ממלכתיים שווים לכל. אז, בשנת 1946, נשמעו בארץ קולות – ובראשם קולו של יצחק קנבסקי, איש מרכז קופת־חולים – ללכת בעקבות בוורידג'. אולם באותה עת היה השלטון נתון בידי ממשלת המנדט, וללכת בעקבות האנגלים בארגון שירותי הבריאות, פירושו של דבר היה למסור את עיקר העשייה בתחום הרפואה לידיהם. תוך כדי ויכוח על הנושא החלה מלחמת הקוממיות, והעניין שקע במערבולת מאורעות הזמן.

בראשית עצמאות ישראל, הניח שיבא, שהשירות הרפואי של צה“ל יהווה בבוא הזמן תשתית לשירות בריאות לאומי. אולם בתחום הבריאות, שלא כבחינוך, היתה הנאמנות המפלגתית חזקה מן הנאמנות הרעיונית. הבעלות על קופת־חולים הכללית היתה מפתח לעמדת כוח, שהסתדרות העובדים הכללית בהנהגתה של מפא”י לא היתה מוכנה לשמוט מידיה.

בשנת 1950, כאשר נתמנה למנהל משרד הבריאות, הביא עמו שיבא מארצות־הברית הצעה לחוק בריאות לאומי, שהיתה מבוססת בעיקרה על תוכניתו של הנרי גליקמן, שר הבריאות של דרום־אפריקה בממשלת סמאטס.

והנה תמצית ההצעה:

כל השירותים הלא־אישיים, הסניטאציה של הסביבה, יהיו בידי הפרט והרשות המקומית, שיכולה לבדוק, לגלות סטיות ולהפעיל סנקציות או לתת פרסים. כל השירותים לאדם, בין אם קורקטיביים, בין אם מונעים (חיסון וכיו"ב) הם בידי השלטון המרכזי עם ארגון אזורי של שירות משולב לכל איזור ואיזור. ההצעות המלוות שלי היו, ששירותים כמו פיקוח על האוויר, המזון והמים בהיקף רחב אף הם יהיו בידי השלטון המרכזי, כי אז עדיין עסקנו בבעיות המלאריה ועקירתה, בבעיות כלבת המובאת מן הארצות השכנות וכו'.

אולם עיקר ההצעה היה, שעל כל ביקור אצל רופא יהיה תשלום, וההוצאה יכולה לחזור לחולה על־ידי ביטוח ברשות לפי בחירתו, אזורית, מפלגתית, כנסייתית או קהילתית. אני בכלל נגד מרפאות חינם, כי גם בגמרא היה כתוב: אסיא דמגן, מגן שוויא. הקהל אינו מאמין ברפואת חינם, והפסיכיאטרים עשו מזה תורה ולכן הם לוקחים איש אצל רעהו הון תועפות בעד האנאליזה, אחרת היא אינה בעלת תוקף.

אשר לבעיה הלוחצת של שירות לכפר ולספר, הצענו אז, בדצמבר 1950, בתזכיר שהוגש לממשלה, לתת שירות משולב של בתי־חולים אזוריים ושירות לכל הישובים אשר בתחום בית־החולים על־ידי אותו סגל זוטר ובכיר, ומרפאות בערים על־ידי מה שנקרא שירותי צוות. לא טוב היות האדם לבדו, היה הפסוק שהתנוסס על ההצעה.

היו אלה ימי החלומות הגדולים על כתיבת חוק בריאות הציבור לפי קווים רעיוניים ברורים ומוגדרים. היתה אמונה, שישראל, בדומה לאנגליה, לשוודיה ולנורווגיה, תאחד את שירותי הבריאות ותהפוך אותם לשירותים ממלכתיים. במלחמתו למנוע את הפיכת משרד הבריאות למשרד לרישום לידות ומיתות, בתוספת מעט עבודות תברואה, היתה לשיבא תמיכה משר הבריאות הראשון של מדינת ישראל, משה חיים שפירא, נציג “הפועל המזרחי” ו“המזרחי”, שאמנם לא היה סוציאליסט, אבל היה אדם שהאמין במצוות “וכי יָמוּך אחיך (ומָטָה ידו עמך)”, כהגדרת שיבא.

בינתיים התחלפו שרי הבריאות, ולמפלגות השונות – לרביזיוניסטים, ל“ציונים הכלליים”, ל“הדסה” – קמו קופות־חולים משלהן, שנועדו להוות משקל נגד לקופת־החולים הגדולה של הסתדרות העובדים. היו אלו קופות קטנות, ללא משענת של בתי־חולים, אבל בשלהן היה גם למפלגות הלא־סוציאליסטיות אינטרס בהמשך הקופות הנפרדות. מבחינה פוליטית נותר שיבא ללא בעלי ברית.

שיבא נכנס למשרד הבריאות בצעדים נמרצים תחת דגל שירות הבריאות הממלכתי ויצא, כעבור שנתיים וחצי, עשיר בנסיון על דרכיה המפליאות של הפוליטיקה. בכל העולם היו מפלגות הפועלים הלוחמות האמיצות למען הלאמת שירותי הבריאות, ודווקא בישראל הן היו המתנגדות העיקריות לכך. דגל הבריאות הממלכתית קופל והוטמן בכיס מכנסי החקי שלו, שמור לשעת כושר. בעיניו, ממשלה הפועלת על־ידי מתווך בשטח הבריאות היתה כממשלה המחזיקה צבא שכירים זרים. משרד בריאות חשוב לשעת חירום בדיוק כמו משרד הבטחון.

אם מרכז קופת־חולים לא הצליח למנוע את צמיחתו של “תל־השומר” כבית־חולים מרכזי של צה“ל ואת הפיכת בתי־החולים הצבאיים – " דונולו”, “תל־השומר”, “נהריה”, “רמבם” – לבתי־חולים ממשלתיים, הוא הצליח בדבר אחר: להבטיח לעצמו אמצעים לבניית בתי־חולים משוכללים ברמה גבוהה. הקופה קיבלה תמיכה ממשלתית, שאיפשרה לה להעניק לחבריה שירותי אישפוז ברמה גבוהה יותר מאשר במוסדות הרפואה הממשלתיים ולהעסיק את עובדיה בתנאים יותר טובים מאשר ניתנו לעובדי הממשלה. וכאן עלה הצ’לו של שיבא לקרשצ’נדו: כיצד יתכן שבית־חולים המשרת את צה"ל יהיה נחות בעיני ממשלתו ממוסדות שהיא רק תומכת בהם?

ההתמודדות בין “תל־השומר” לבין קופת־חולים החריפה עד כדי כך, שמשה סורוקה ראה לנכון לשלוח לשיבא, ביוני 1956, מכתב אישי קצר ולבקשו שיחדל “לרטון נגד קופת־חולים בכל מקום שידו מגעת. הרי אין לדבר כל טעם ותכלית. הלא גם לשנאת חינם יש גבול.” המאבק התנהל גם מעל דפי העתונות, וכל צד מנסה להוכיח, שהאישפוז במוסדותיו זול מאשר במוסד המתחרה. שיבא ביקש להראות לסורוקה, עד כמה נתבדו נבואותיו משנת 1948 לגבי בית־חולים גדול מפוזר על פני ביתנים: יום אישפוז בו אינו יקר יותר מאשר בבית־חולים קטן, על אף ההשקעות בבדק־בית ובאירוח רחב לב של משפחות החולים והחיילים. גודל אינו מייקר, אלא להיפך, מאפשר גמישות, חינוך דור המשך. “על אף תנאי הטיפול והכלכלה העדיפים של בתי־החולים של קופת־חולים ורמת הציוד, העולה על הציוד בבתי־חולים ממשלתיים, האישפוז, הוצאות היום למעשה קטנות יותר במוסדות קופת־חולים,” ענה סורוקה ב“דבר”, במאמר תחת הכותרת “בועה שהתפקעה”.

שיבא ראה בדברים אלה לא רק פגיעה אישית ופגיעה בילד טיפוחיו, אלא עלבון לממשלה. למה תהיה ממשלת ישראל רק שנואה בעיני תושביה החדשים כמטילה מיסים כבדים, לוקחת בנים לצבא, מצמצמת את שאיפות הפרט לרווחה; למה לא תהיה גם אהודה בגלל דאגתה לבריאות, ביד קמוצה אמנם, אבל בלב רחב ושווה לכל תושביה ללא זכויות יתר לבעלי כוח יתר? לשיבא היה נדמה, כי הוא מטיח את ראשו בכותל. שר הבריאות חבר מפ"ם, הקואליציה עומדת מאחורי קופת־חולים, עתוני ההסתדרות כולם נגדו, ומי לצידו?

בשנת 1956 חזר בן־גוריון לאפשרות של הנהגת שירות בריאות ממלכתי, ולשם כך פנה אל ד“ר רוברטו בקי, הסטאטיסטיקן הראשי של הממשלה, וביקשוֹ להכין תזכיר. צוות מומחים שנתמנה לחקור בנושא, ובראשם מנהל משרד הבריאות, ד”ר שמעון בטש, הגיע למסקנה, שבמסגרת ממלכתית יהיה אפשר לספק שירותי רפואה שווים לכל יותר בזול מאשר הם עולים בקופות־החולים. בן־גוריון העלה את הנושא כמה פעמים בדיונים במסגרת מפלגתית ובכנסת, ואם כי מצא תומכים להנהגת ביטוח בריאות ממלכתי באמצעות קופות־החולים הקיימות, היתה התנגדות כללית במפא"י לרושש את קופת־חולים מנכסיה.

שיבא הבדיל בין ביטוח בריאות לבין שירותי בריאות ממלכתיים והתנגד לביטוח בריאות חינם. תשלום קטן תמורת ביקור במרפאה לא יטיל עול כבד מדי על החולים, אך יפחית את מספר הביקורים המיותרים אצל הרופא. הדבר החשוב, הקובע, חייב להיות אישפוז חינם בבית־חולים לכל אדם במדינה, אם בבית־חולים ממשלתי ואם בבית־חולים של קופת־חולים. אבל המצב הקיים היה בדיוק הפוך. לשכות הסעד ביטחו את נזקקי הסעד בקופת־חולים הכללית רק לצרכי רופא וחובשת לטיפול שוטף, אך כאשר נזקקו לאישפוז, הובאו לבתי־חולים ממשלתיים. כלומר, נוצרו מעמדות של חולים וגדל המרחק בין הישוב המבוסס לבין הנזקקים לסעד.

במארס 1957, כאשר ועדת קופת־חולים וּועדת הכנסת דנו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי באמצעות קופות־החולים הקיימות, דבר ששיבא ראה בו מונופוליזאציה של קופת־החולים הגדולה של ההסתדרות בעזרת החוק, פנה ברוב ייאושו במכתב אישי לבן־גוריון:

אני יודע היטב כמה אתה טרוד ועסוק בענייני בטחון, חוץ והתיישבות. אולם כאן מתרקמת התפתחות, שתביא לא רק לנסיגה בשטח הרפואה, אלא לדיכוי כל רצון של אמונה, שהממשלה מתכוונת לטובת הכלל ולא רק לטובת פלג בישוב, ויהיה פלג זה אפילו הרוב. בשירותים ציבוריים לא יכולה להיות בעלות על שירותים שייכת לרוב פוליטי, אלא היא של הכלל, כי הכלל זקוק להם ונושא בעיקר עול החזקתם.

הוא חשש, שהחוק יביא קץ לכל תקווה לשירותי בריאות אזוריים, ואם השתמש במכתבו בביטויים כ“שפיכת דמים” ו“מרירות נפש בציבור”, שיקף הדבר את רחשי לבו. בניית בית־החולים הממשלתי בחדרה הופסקה, בניית בית־חולים ממשלתי באשקלון (שתוכנן עוד בהיותו מנהל משרד הבריאות) נדחתה, ושעה שהוכרז על קיצוצים דראסטיים בתקציבי מוסדות הבריאות הממשלתיים, לא רק שתמיכת הממשלה בקופת־חולים לא קוצצה, אלא אף הובאה הצעה בפני הממשלה להגדיל את ההקצבה לקופת־חולים עוד באותה שנה. משרד בראשותו של השר ישראל ברזילי, נציג מפ"ם, דמה בעיני שיבא למתיימרת־לאֵם במשפט שלמה: “הילד – דהיינו, מוסדות הבריאות הממשלתיים – לא שלה, לכן הילד יכול להיות מחולק. אבל האם אז רשאים להיות אם?”

ויתמה התם: האם יש שוני כזה בין בתי־חולים ממשלתיים לגבי בתי־חולים של ’המוסדות’? והתשובה היא: כן. אלה האחרונים דומים לבתי צירויות של ממשלות אדירות, השוכנות אמנם באותה הארץ הקטנה, הענייה, אבל יש להן מעמד מוגן ’מחוץ לתחום’. בית־חולים ממשלתי, או, יותר נכון, משרד הבריאות הממשלתי, חייב לתת דין־וחשבון אם אין מספיק מקומות לתינוקות בימי הקיץ. מאידך גיסא הוא לא יכול להכתיב ל’מוסדות’ לשנות מטרת ניצול מיטות לפי הצרכים הנראים למשרד, כשם שממשלת ישראל אינה יכולה להכתיב לממשלה אדירה, אם להמשיך בניסויים אטומיים או אחרים שתוצאתם מכריעה גם לגבי קיום ישראל, ואילו מדינה אדירה יכולה להכריע שישראל תצא מרצועת עזה, שלא לדבר על סיני.

שיבא עדיין חי באמונה, ש“ביום מן הימים יתעוררו חוש הצדק וחוש החסכון בציבור ובין נציגיו בכנסת ותינתן לבתי־החולים הממשלתיים זכות קיום מובטחת, ללא סיוט גרזן בלתי אוהד, הכורת הרבה מאמצים לשיפור השירות.”

אדם שדמי (שמידבֶּרג), ממשמר־העמק, אחד החולים הראשונים של שיבא מימי עפולה, ביקר אצלו בתל־אביב. הם אכלו ארוחה קלה, ואדם נשאר במטבח עם שיבא, שהדיח את הכלים. נכנס פנימה הדוברמן הגדול של משפחת שיבא וזלל בתאבון את שאריות הארוחה. זה היה אחרי ויכוח ארוך על מקומה ותפקידה של קופת־חולים הכללית בהשוואה לרפואה ממשלתית. שיבא הצביע על הכלב ואמר: “אתה רואה כמה הוא גדול ושמן וכמה אני כחוש ורזה? שנינו אוכלים שיריים. אך הוא אינו יודע זאת ואני כן. זה ההבדל.”

היו עליות וירידות בעוצמת המאבק על שירותי בריאות ממלכתיים. לפעמים הודיע שיבא לידידיו, שהוא נסוג מן החזית במאבק למען השינוי הרדיקאלי הדרוש, רק כדי לחזור אליו כעבור זמן מה במרץ מחודש. מדי פעם יצאו מנהלי בתי־החולים הממשלתיים למאבק ציבורי בעזרת העתונות, ושיבא, גם בזכות היותו מנהל בית־החולים הממשלתי הגדול וגם הודות לאישיותו ולקשריו, היה דוברם הראשי. בשנת 1961 פירסם יאיר קוטלר בעתון “הארץ” סידרת מאמרים בשם “מפא”י נגד בריאות ממלכתית", שחשפה לעיני הציבור את הטינה שבין שיבא לסורוקה, שהיתה חבויה, בדרך כלל, תחת שכבת ניירת.

סורוקה הכחיש את רוב ההאשמות שהרופאים הממשלתיים הטיחו במרכז קופת־חולים: “כל אימת שהזכרתי את ’תל־השומר’, “כתב קוטלר, “או את ד”ר שיבא, הבריקו עיניו [של סורוקה] ברק מיוחד. ’שמע,’ אמר לי, ’כל בתי החולים הממשלתיים שונאים את ’תל־השומר’ בגלל רדיפות הפרסומת של ד”ר שיבא וקבוצתו. בתל־השומר ציוד מודרני ובפוריה אין ציוד אלמנטרי. מנהלי משרד הבריאות חוששים להיכנס בשער ’תל־השומר’. הקבוצה המנהלת את ’תל־השומר’ היא אגוצנטרית. אנשי ’תל־השומר’ אינם אוהבים שלטון, הם חולים בתסביך קופת־חולים.’”

כאילו לא די בטענת שיבא, שבקופת־חולים קיימת אפליה עדתית, ושעה שהישוב הוותיק, המבוסס, האשכנזי ברובו, מאושפז בשעת הצורך בבית־החולים “בילינסון”, שולחים את העולים, יוצאי עדות המזרח, נתמכי סעד, את כל הלא־מיוחסים ל“תל־השומר”, באו מפי שיבא גם דברי בגידה ממש. כאשר נשאל, מתי יהיה אפשר, לדעתו, להגיע לביטוח בריאות ממלכתי במדינת ישראל, ענה, כפי שרשם קוטלר: “כל זמן שמפא”י נמצאת בשלטון, לא יעזור דבר ולא ישתנה דבר."

שיבא לא היה מימיו חבר מפלגה, אך הוא נחשב תמיד לאיש תנועת העבודה. אחרי פרישת בן־גוריון ממפא“י, בעקבות פרשת לבון, והקמת “רשימת פועלי ישראל”, היה שיבא מתומכיה הגלויים, אם מתוך נאמנותו האישית לבן־גוריון כמנהיג, אם משום שבמצע של רפ”י לקראת הבחירות לכנסת השישית (בשנת 1965) נכללה גם התחייבות להנהגת שירות בריאות לאומי. רפ"י לא זכתה בכוח הדרוש להנהגת השינוי, וקשה לדעת אם היתה מסוגלת להתגבר בנושא זה על האינטרסים המבוצרים ועל השמרנות הישראלית.

משה סורוקה, האישיות הדומיננטית במרכז קופת־חולים, לא דחה עקרונית את הרעיון של ביטוח בריאות ממלכתי, אבל ביקש להגיע אליו שלבים שלבים ותוך שמירה על הישגיה של קופת־חולים הכללית. שיבא ראה בדבריו רק תירוץ והתחמקות. הוא רצה בהלאמה שלשום, אתמול, לכל המאוחר בזה הרגע. סורוקה האשים את שיבא, כי לא ניצל בראשית המדינה את שעת הכושר ולא בנה בית־חולים ממשלתי חדיש ולא שמע לנבואתו, שקופת־חולים תשכון בבניינים טובים, שעה ששיבא יישאר לדורות בביתנים הרעועים שלו והשיפוצים הנצחיים יעלו בסופו של דבר יותר מן הבנייה החדשה. היתה כאן התנגשות בין תפישות עולם, בין אינטרסים מנוגדים, בין שני בעלי אופי חזק. היתה כאן התמודדות של הפקידות ששלטה בקופת־חולים מול רופאים, של חברי תנועת העבודה שבנו את עצמם מול אקדמאים, שהלכו בדרך הסלולה של לימודים סדירים.

בחילוקי הדעות שביניהם זכר שיבא לסורוקה את כל חטאי העבר, את חילופי המכתבים בשנות ה־30 על העדפת מרפאה בתל־אביב על פני עמק חפר, את העובדה שבהיותו רופא חבר גבעת־חיים הורידה קופת־חולים ממשכורתו את שווי האוכל שאכל בקיבוץ, כלומר, שילמה לקיבוץ תמורת עבודת שיבא רק 6 לא“י, שעה שרופאים אחרים קיבלו 10 לא”י.

שיבא רצה בשירות בריאות אזורי, קשור לבית־חולים, ובעבודת צוות במרפאות, שהיתה מושכת אליה את הרופאים הצעירים מבני הארץ ואת המשתלמים המתמהמהים לחזור מחו"ל, שנרתעו מעבודת רופא מרפאה רושם פתקים. אך טיעונו העיקרי היה כלכלי, וכאן, אולי, טעותו הגדולה. ניהול מדינת היהודים היה בזבזני מראשיתו ולא מותאם ליכולתה הכלכלית של מדינה צעירה. חסכנות לא עניינה איש. טיעונו החוזר של שיבא היה, שעל הבנייה המפוארת של בעלי המאה משלם כל אזרח במדינה ריבית במטבע זר בשיעור של 6 אחוזים לשנה בממוצע, ולכך יש להוסיף את ההוצאות ברכב ובדלק על תחבורה בין־עירונית ואת ימי העבודה שהולכים לאיבוד משום שהאישפוז אינו אזורי ואינו קרוב למקום המגורים.

פנחס לבון, כמזכיר ההסתדרות (1955 – 1961), נימק, בין השאר, את התנגדותו להלאמת שירותי הבריאות בכך, שהממשלה אינה מסוגלת כלל לרכוש את קופת־חולים הכללית במקרה של הלאמה. אך לשיבא היה חישוב משלו: מתוך 100 מיליון ל"י, תקציב קופת־חולים לשנת 1960, באים 50 אחוז מכספי המעסיקים והממשלה; המעסיקים מנכים את תרומתם לקופת־חולים מההכנסה החייבת במס, כלומר, למעשה כל 50 האחוזים באים מכספי הממשלה, דהיינו, לפחות מחצית הרכוש שייכת מזמן לממשלה על פי הצדק.

אחרי כל הסערה והמאבק, אחרי מרד המנהלים, אשר תבעו להשוות את התנאים בתחום כוח־האדם והציוד בין המוסדות הממשלתיים לבין אלה שהממשלה תומכת בהם, לא בא המפנה המיוחל. “אמנם יש לציין, שגם שר האוצר (לוי אשכול) וגם מנהלו הכללי הכירו בעובדה, שיש מרחק רב ביחס שבין ההוצאה השוטפת ליום־מחלה בבית־חולים ממשלתי לזו שבבית־חולים מאותו סוג של מוסד נתמך. ההשוואה הובטחה לנו בתחום התקן, הציוד והתרופות, לא בשנתיים, אלא במשך שלוש שנים. השוואה למבנים לא דרשנו, אלא ביקשנו תקציב לבדק־בית מספיק שהמבנים שלנו יאריכו ימים. ההבטחה הזאת, שניתנה ב־1961, לא התבטאה במחצית הראשונה של שנת התקציב 1962/63,” כתב שיבא בדו"ח השנתי שלו.

כל דרכי החישוב של האוצר – והוא שקבע גם את התקציב של משרד הבריאות – נראו פגומות בעיני שיבא. באפריל 1962 אושר סוף־סוף התקן לכליה מלאכותית ב“תל־השומר”. אולם למרבה האירוניה, לא רק שהמכשיר כולו נתרם בידי ידידי בית־החולים, אלא שגם הציוד הבלה של כל דיאליזה, שהגיע ל־100 דולאר לטיפול, גם הוא בא מידידים מעבר לים, והדבר חייב מכתבי שתדלנות רבים. איפה כאן ההגיון? הנה, בכליה המלאכותית קיבל טיפול אדם שעובד במפעל ממשלתי ושהשתמש בחומר להסרת צבע בלי לנקוט את אמצעי הזהירות הדרושים. הוא הובא ל“תל־השומר” במצב של גסיסה. הטיפול בכליה מלאכותית שחרר את האיש מן הרעל, והוא הבריא. אילו מת, הפיצויים שהחברה הממשלתית היתה משלמת למשפחה היו מגיעים לפחות ל־100,000 ל"י.

הוא הדין בציוד המעבדה ובמכונות לניתוחי לב פתוח, שגם הן נתרמו מחו“ל. תוך שנה התקרבה המחלקה ל־100 ניתוחים, אך הממשלה לא מימנה גם בורג אחד להחזקת המכונה. הרי כל ניתוח מעבר לים היה עולה לאוצר לפחות 25,000 ל”י, ואם ב“תל־השומר” נעשו קרוב ל־100 ניתוחי לב פתוח, נחסכו לאוצר 2.5 מיליון ל"י – אבל “תל־השומר” לא קיבל שום פרס על כך, לא פרס קפלן לעובדים מצטיינים, ולא פרס אשכול לצרכי בנייה.

איך יתכן, שלצרכי ניתוחי לב פתוח, החוסכים נסיעות רבות לחו"ל, אין תקציב – ולבניית קרוסל לתערוכת היריד יש 2.5 מיליון לירות? הרי הגענו לימי רחבעם וירבעם בקפיצת דרך של חצי דור בלבד.

אילו רק לא היו חישובי האוצר כל־כך מעוּותים! הפוטו־קוֹאָגולטור לניתוחי עיניים, שנרכש מתרומות, חסך לחדרי־הניתוח בשנת 1961 קרוב ל־100 ניתוחים דמיים, כלומר, לפחות 300 שעות חדר־ניתוח עם כל הסגל, ההרדמה וכל שאר ההוצאות; והחולים שהו בבית־החולים יום אחד עד שלושה ימים, במקום חודש עד שלושה חודשים. המכשיר, שעלה 14,000 ל"י (בתוספת 3,000 ל"י היטלים של האוצר), השתלם תוך שלושה חודשים. אז מדוע אין בממשלה יותר הבנה לחיוניות של מיכשור מודרני?

שיבא ביקש לראות את בתי־החולים כענף תעשייה ממשלתי, המקיף 6,000 עובדים, שמחיר המוצר שלו נמוך מאשר בכל ארץ מערבית וטיב השירות שלו אינו נופל מזה שמקבל חולה באירופה המערבית או בארצות־הברית. על כן ראויים בתי־החולים לתשומת־לב ולפיתוח ולמתן יד חופשית יותר בניצול התקציב, כי אם יש כשלונות, הם נובעים מחוסר גמישות, מריכוזיות יתר, מדמי מחזור קטנים מדי. הרפואה, הענף הציבורי היחיד מלבד החקלאות שהיה בכל כוח תחרות בשוקי המערב (לא בגלל יעילות מירבית, אלא בעיקר בגלל שכר העבודה הנמוך יותר), חייבת להפוך תיירות־חולים לענף כלכלי מכניס.

הרי כיום בארצות־הברית יהודי שצריך לניתוח עין או לניתוח אחת המחלות היהודיות שמתחת לחגורה, הדבר עולה לו הון תועפות. בארץ אפשר לבצע את הניתוח באותה יד מאומנת ובעין טובה ובמחיר זול יותר, כולל דמי הטיסה.

על כן, מנקודת השקפה ציונית, שירותי בריאות מעולים אינם עניין של סנטימנטאליות ולב יהודי ואף לא של מצוות פיקוח נפש, אלא של חשבון קר.

אילו היו רזרבות תקציביות לציוד ולתרופות ולהכשרת כוח־אדם, היה אפשר להגיע לתפוקה כפולה. הרי כל אשר חסכה הממשלה במושגי חשבונאות בסעיפי התרופות והציוד הרפואי וכוח־האדם, הפסידה עשרת מונים בגלל קוצר ראות.

אם יש ’פנבריטין’, שהוא הפניצילין הסינתטי, יכול היה להיות גם ’פנישראלין’, אלמלא קוצר הראות בשנות ה־50 המוקדמות ביחס להצעות של קבוצת מחקר ישראלית בתחום האנטיביוטיקה, כאשר ד“ר א. ד. ברגמן וד”ר אהרן קצ’לסקי (ממכון וייצמן) עוררו את עניינו של פרופ' בוריס חן, ממציא הפניצילין, והוא היה מוכן להצטרף אלינו כדי לעבוד על תעשייה רפואית ישראלית מקורית. הוסבר אז לשר האוצר, שהעסק אינו כדאי, מפני שלא נוכל להתחרות בתעשייה הרפואית האמריקאית. אילו הוגשמה התוכנית, היינו מקבלים היום תמלוגים בסכומים המגיעים למחצית מטבע־החוץ שמכניס ענף פרי ההדר, אבל התוכניות ירדו מעל הפרק, ואנשים שכבר הוכשרו מבחינה מדעית לעבודה זו התפזרו ואחרים נהנים מהידע שלהם.

רופא צעיר, ששיבא שלח אותו ללמוד כימיותראפיה בארצות־הברית, הצליח עד כדי כך, שחברת “דיו” הענקית קנתה אותו ואת המצאותיו (בין השאר, ריפמיצין) ולפי חשבונו של שיבא הוא הכניס לחברה 100 מיליון דולאר לשנה. כמה מהר היה אפשר להחזיר את ההשקעה אילו גישת האוצר למימון מחקר רפואי היתה אחרת.

בריטניה מוציאה בשנה לירה שטרלינג לנפש על מחקר רפואי, ובארץ מוציאים פחות מפֶּאני והקרנות חייבות לעבור דרך כל הצינורות הסבוכים של מנהל החשבונות הממשלתי.

לשווא ניסה שיבא לשכנע את ממשלת ישראל בכדאיות שבהשקעת כסף ישראלי במחקר רפואי, כדי לזכות בפרסום ראשוני וכך במענקים גדולים מעבר לים. הרי ב“תל־השומר” בלבד נעשו בשנת ה־60 עשרות מחקרים הודות למענקים מקרנות בין־לאומיות – קרן פורד, קרן רוקפלר, האקדמיה למדעים של ארה“ב, משרד החינוך האמריקאי ומכון הבריאות האמריקאי – ובעקבותיהם קיבל בית־החולים ציוד ושכר 30 עובדים מעל התקן, בתוספת מס־הכנסה בסך 20,000 ל”י לשנה לאוצר. שיבא היכה בסלע, אך מים חיים לא יצאו.

לסורוקה היה הגב של בנק הפועלים. בשעת מצוקה היה יכול לפנות למוסדות ההסתדרות ולהיעזר בהם, בשקט, בלי דיונים בפרהסיה. שיבא היה חייב לעבור את כל שלבי הביורוקראטיה הממלכתית. מה שביקש לא תמיד אושר, ומה שאושר התמהמה להגיע. סורוקה היה יכול להציע תנאים מיוחדים לרופאים שרצה למשוך אותם לבתי־החולים של קופת־חולים. ידיו לא היו כבולות בתקנות מנגנון הממשלה. כל זה הרגיז את שיבא, שהיה יכול למשוך אליו אנשים רק באישיותו, באוירה המיוחדת של “תל־השומר”, בתחושת השליחות, בפתיחות להצעות, בסיכוי להשתלם בחו“ל ולכל היותר – בהעסקת רופא ב”תל־השומר" במסגרת צה“ל, כקצין חיל־הרפואה; גם אם מבחינת המשכורת לא היה בכך יתרון בולט, הוסיף הסדר זה את הילת הדרגה בצה”ל ואת היתרון הגדול של פנסיה בגיל 55 לפי תנאי הצבא, ואחריה עבודה מקצועית משוחררת מדאגות כספיות. לסורוקה, אוטוקראט בדרכו, היה כל חופש הפעולה ששיבא היה זקוק לו. חילוקי דעות רעיוניים וניגודי אינטרסים נהפכו לשנאה אישית, ומצדו של שיבא נוספו גם זעם, כאב ותסכול.

שיבא ניהל ויכוחים אין־סופיים בנושא קופת־חולים עם ידידיו, חברי ההתיישבות העובדת, שהיו לעיתים קרועים בין אהבתם לשיבא לבין נאמנותם המפלגתית. “זה שנים אני מצביע על ניהול רע של ענייני החולים בקופת־החולים הכללית, המתיימרת לייצג ערכים סוציאליסטיים,” כתב שיבא בשנת 1964, לאורי ברנר במעוז חיים.

סוציאליזם פירושו חברוּת, חבר – סוציוס, אבל מושג זה חדל מזמן להיות עמוד האש לפני המחנה. הנה, על מנת לחסל את מאמץ משרד הבריאות המסכן והנרדף ב“פוריה” מעבירה קופת־חולים את חוליה מדגניה ומטבריה לעפולה, כדי לנצח על־ידי כך את הממשלה. והוא הדבר לגבי “תל־השומר”. בקוטר של 2 – 3 קילומטרים סביבו גרים קרוב ל־80,000 תושבים, שיכולים להגיע לבית־החולים אפילו ברגל, אבל הם נשלחים על־ידי קופת־חולים ל“בילינסון”, שאליו צריך לנסוע בשני אוטובוסים או בטקסי.

היתה בידי שיבא הוכחה ניצחת לעוינות של קופת־חולים – מכתב מהנהלת קופת־חולים במחוז דן למרפאות באור־יהודה ובקריית־אונו, השוכנות ממש ליד “תל־השומר”, לא להפנות לשם חולים, אפילו כשמדובר בפנייה דחופה. “כן נותנים אנו במעמד זה הוראה למזכירי המרפאות, שלא להוציא טפסי שליחה לבתי־חולים ממשלתיים, פרט למבוטחי סעד. במקרה והחבר יסרב לקבל הוראה ויתבע הפניה דווקא ל’תל־השומר’, יש לומר לו בפירוש, כי ההוצאה הכרוכה בכך תחול רק עליו.” הנהלת המחוז דרשה שכל הרופאים יחתמו על החוזר.

אחרי ששיבא הקים זעקה על החרם נוסח “אל תקנו אצל היהודים” (שהתבטא במיטות ריקות ב“תל־השומר”) ומנהל משרד הבריאות, ד"ר ר. גז’בין, פנה בעניין זה אל מרכז קופת־חולים, באה הודעה של משה סורוקה, שהחוזר של מחוז דן מנוגד למדיניות קופת־חולים, שבתי־החולים שלה מלאים בלאו הכי, ושהיו כאן אי־הבנה וטעות בניסוח.

טענתו של שיבא היתה, שקופת־חולים לא רק מנסה “להרעיב” את בתי־החולים הממשלתיים, אלא שהיא מעבירה למוסדות הממשלה בעיקר זקנים וחולים כרוניים ושומרת לעצמה את כל המקרים המעניינים מבחינה רפואית. מדי פעם היה שיבא לוקח אורח ומוביל אותו דרך המחלקות הפנימיות של “תל־השומר”, כדי שיראה במו עיניו, באיזו מידה הן נהפכות למחלקות לזקנים ולחולים כרוניים בגלל המדיניות הסלקטיבית של קופת־חולים, שאינה מעוניינת בחולים המקלקלים את חישוביה על יעילות ועל תקופת אישפוז קצרה. שיבא הגדיר לעיתים את בתי־החולים הממשלתיים כ“ישראל השלישית”, כיוון שלישראל השנייה כבר קמו דוברים ויש ייצוג לבעיותיה בכל המפלגות, שעה שבתי־החולים הממשלתיים שרויים עדיין ללא כוח פרלמנטרי וללא כוח פוליטי המעוניין בקיומם.

היתה מידה רבה של אירוניה בכך ששיבא הסוציאליסט בנפשו, בנסיון לשבור את מונופול האישפוז של קופת־חולים, הציע להתאחדות בעלי התעשייה להקים קרן לשיקום בתי־החולים הממשלתיים ולהרחבתם, ולהפריש אליה חצי אחוז משכרו של כל עובד. לא פלא שהוגדר לא פעם “אויב ציבור הפועלים המאורגן” – לא מפני שראו בו, אישית, אויב, אלא מפני ששימש אילן להיתלות בו לאויבי ציבור הפועלים.


29. ממלכת ההתרמה    🔗

מראשיתו של “תל־השומר” ידע שיבא, שמכספי הממשלה בלבד לא תבוא הישועה, שחייבים לפתח ממלכת התרמה (המלה “שנור” לא היתה מקובלת עליו) נפרדת לבית־החולים. שיבא, בקסם האופייני לו, לא התקשה לרכוש את לב התורמים, אך הוא התייחס יחס שווה לתרומה של 100 דולאר ולתרומה של 100,000 דולאר, ופירוש הדבר היה העדר כל חשבון של השקעת כוחות או זמן מצידו.

בסוף שנות ה־50 ביקר ב“תל־השומר” ידיד של ד“ר רקובצ’יק, ניצול גיטו וילנה, שהיגר לארצות־הברית והתעשר שם. כאשר רקובצ’יק והאורח טיילו על פני “תל־השומר”, פגשו את שיבא בחצר, מרים, כדרכו, בדלי סיגריה ותולש עשבים שוטים. שיבא התחיל לספר ליהודי על הדשא שצמח ועל הביתנים שבנו האמריקאים כדי שיחזיקו מעמד שבע שנים – כלומר, לפי החשבון, הביתנים כבר אינם קיימים מזמן – וסיים, כצפוי, בשאלה: “אולי אתה רוצה לתרום משהו?” “הרי בשביל זה באתי,” אמר חברו של רקובצ’יק. “אז תקנה לנו כליה מלאכותית,” הציע שיבא; היתה אז רק כליה מלאכותית אחת בארץ, ב”הדסה" בירושלים. מייד לקח שיבא את התורם למשרדו והראה לו פרוספקטים של מכונת הדיאליזה, שנועדה לעשות את עבודתן של כליות פגומות.

“ואיך נלמד לעבוד עליה?” ביקש רקובצ’יק לדעת. שיבא כבר עשה את הקומבינאציה הדרושה: אצל רבקה זיו בתל־מונד עמד לבקר רופא כליות ידוע מאנגליה, שטיפל בבנו של מרקס, מבית הכל־בו “מרקס־אנד־ספנסר”, והכניס אותו שם לכליה מלאכותית; אפשר לבקש ממנו להדריך את סגל העובדים במשך שבועיים בהפעלת הכליה המלאכותית של “תל־השומר”.

עכשיו היה דרוש עוד בניין. יהודי מפרס, שבא ל“תל־השומר” לשם ניתוח הערמונית ושבתו נזקקה לטיפול בכליה מלאכותית, היה מוכן לעזור בשיפוץ אחד הביתנים והרחבתו, אך הוא התכוון לתת רק שליש מתרומתו מייד ואת השאר אחרי מותו. סיפר לו שיבא את המעשה בחזיר, שבא אל הקדוש־ברוך־הוא בטענות: הסוס מקבל את כל צרכיו ואת אורוותו מנקים בקפידה, ועלינו להתגולל בלכלוך; הכלב מקבל את כל מזונו מבעליו, מטפלים בו, מנקים אותו, ולנו, לחזירים, זורקים רק שיירים, זה לא צודק. אמר הקדוש־ברוך־הוא לחזיר: הסוס מביא תועלת לאדם, סוחב משאות; הכלב שומר על בעליו ועל רכושו; אבל ממך יש תועלת רק כאשר עושים ממך בשר מעושן, אחרי המוות. אמר שיבא ליהודי הפרסי: אני לא חושב אותך בקטיגוריה זו של חזירים, שיש מהם תועלת רק אחרי המוות. נתן היהודי את הכסף בחייו.

הרעיון הבסיסי הזה, של “תן בעודך בחיים”, השתכלל והתמסד במרוצת השנים באמצעות מחלקת העזבונות של משרד האוצר: אנשים שמסרו עזבון לטובת “תל־השומר” בעודם בחיים, קיבלו עליו ריבית של 7.5 אחוזים בשנה, והיתה להם הזדמנות לראות את פרי תרומתם כל עוד הם עלי אדמות. “למה לנו להתפלל למותך הקרוב?” היה הנימוק המשכנע בפי שיבא.

נוסף לתרומות שנועדו לבית־החולים היתה לשיבא גם קופה קטנה בשביל החולים – לקנות מכונת־כביסה, או מיטת תינוק, או מה שדרוש לרפואה שלמה. המימון העיקרי לקופה זו בא ממשרד ראש הממשלה. בן־גוריון היה מקבל מיהודים טובים על פני העולם המחאות על 10, 50, 100 דולאר, סכומים קטנים מדי לפעולות משרד ראש הממשלה: שיבא כבר יידע מה לעשות בהם, פסק בן־גוריון, ומדי פעם בפעם היה מגיע ל“תל־השומר” טדי קולק, אז מנהל משרד ראש הממשלה, עם חבילה של צ’קים קטנים, בשביל קרן הסעד הפרטית של שיבא.

בשנים הראשונות לקיומו היה בית־החולים “תל־השומר” ממלכה בפני עצמה, שלא נכללה בשום רשות מוניציפאלית. שלושת הישובים הקרובים היו רמת־גן, בני־ברק, וקריית־אונו ושלושת שרי הפנים שהתחלפו מאז הקמת “תל־השומר” דגלו כל אחד בצירוף אחר. שיבא רצה בקשר מוניציפאלי עם רמת־גן, אם בגלל התוכנית המשותפת להקים ב“תל־השומר” בית יולדות ואם בגלל היחסים האישיים הטובים שלו עם אברהם קריניצי, ממייסדי רמת־גן וראש העירייה עד יום מותו, שניהל את עירו כאב מיטיב אך בעל יד חזקה, כשריף בעיירה של טקסאס.

בביתנים של “תל־השומר” היו רק שלושה בתי־שימוש ל־25 – 30 חולים, ואחד או שניים לסגל. כאשר שכב במחלקה האורולוגית בנו של אברהם קריניצי בא האב לבקר אותו, ראה את מצב השירותים והציע לד“ר רקובצ’יק את עזרתו: כמה זה צריך לעלות לבנות עוד שירותים במחלקה? רקובצ’יק לא ידע, אבל אמד את ההוצאה ב־20,000 ל”י. “טוב,” אמר קריניצי, “עשינו עסק.” כאשר בא רקובצ’יק שמח לדווח על כך לשיבא, קיבל מקלחת: בעוד כמה חודשים תעבור המחלקה האורולוגית בלאו הכי לבניין משופץ; שיבא הועיד לקריניצי תרומה של לפחות 100,000 ל"י לשיקום המבנים – ועכשיו נותנים לו להתחמק ב־20,000?

שיבא ורקובצ’יק נסעו לקריניצי. ישבו, שתו, דיברו על הא ועל דא, וקריניצי, למוד נסיון, שואל את שיבא: “מה אתה רוצה ממני? הרי לא באת סתם לביקור נימוסים.” שיבא ענה, שיש עכשיו ב“תל־השומר” בנייה חדשה ודרושים לכך 180,000 – 190,00 ל“י: עיריית בני־ברק הבטיחה 40,000 – 50,000 ל”י, עיריית גבעתיים 50,000 ל“י; נו, אם עיריות קטנות כאלה נותנות 50,000 ל”י, צריכה עיר מפותחת כמו רמת־גן לתת לפחות 100,000 ל"י. קריניצי לא ידע לומר לא, ורק ביקש לחלק את הסכום לשני תקציבים שנתיים.

מקריניצי נסע שיבא עם רקובצ’יק לשכנע את קובה קרייזמן, ראש עיריית גבעתיים, שלא ידע כלל על התרומה שעמד לתת. לבני־ברק לקח עמו את יעקב פרידחי, המנהל האדמיניסטראטיבי, יהודי שומר מצוות. שיבא בא אל ראש עיריית בני־ברק בלי כיפה, אבל הצטדק: “הבאתי לך גם יהודי אמיתי.”

לצאת ממיטת סדום התקציבית היה אפשר רק בעזרת תרומות, ואותן חייבים לקחת בכל מקום, בחו"ל ובארץ. חוג ידידות “תל־השומר” בארץ נוסד אף הוא מתוך קשר אישי אל “תל־השומר”, אחרי שחנה שפירא ישבה במשך חודש ימים, כמעט יומם ולילה, ליד מיטת בעלה החולה. כאשר ראתה את עבודת הרופאים והאחיות, את רוח ההתנדבות, את האווירה המיוחדת של “תל־השומר”, החלוציות והאיכפתיות, החליטה חנה שהיא מוכרחה לעשות משהו למען בית־החולים. את הכסף הראשון (50 דולאר) קיבלה מרוזלין רובין, ממייסדות “מנהאטן גילד”, ששהתה אז בארץ, וכן קיבלה ממנה עצות כיצד מקימים אגודה. באו הצגות, תערוכות, הופעות אמנים, מכירות פומביות ועבודה נאמנה במשך שנים ארוכות. כרגיל, ידידות “תל־השומר” היו גם מעריצות של שיבא, כי לא ניתן להפריד בין השניים.

שיבא אמנם לא לקח שכר תמורת טיפול פרטי בתיירים, בדיפלומטים, באנשי צמרת המדינה, אבל הטיפול גם לא ניתן חינם: כאשר שיבא בא וביקש עזרה לרכישת מכשיר זה או אחר, או קשר אל האיש הנכון, או כל דבר אחר למען “תל־השומר”, לא היה איש שיסרב לו, לא רק מתוך תחושת מחוייבות, אלא משום שלשיבא, עם עיניו התכולות התמימות וחיוכו הקטן, לא היה אפשר לומר לא.

בחורף רעדו החולים מקור בביתנים ובקיץ סבלו מאפיסת כוחות מהחום, אך הפזמון החוזר על כל בקשת תקציב לשיפור תנאי האישפוז, היה: “כעת אין לממשלה כסף”. לא היה, אפוא, מנוס מגיוס הון מתורמים פרטיים. אך כאשר כמה חולים מן המחלקה האורולוגית החליטו להקים קרן לשם רכישת מזגני־אוויר למחלקתו של ד"ר רקובצ’יק, ולהביע בדרך זו את הוקרתם לעבודתו, קמה צעקה גדולה בהסתדרות הרפואית, משום שההתרמה נעשתה בפומבי, דבר שאפשר לראות בו פגיעה באתיקה המקצועית ולפרשו כתעמולה למען רופא מסויים.

מדוע מותר לנו להיות שנוררים בכל ארצות התפוצות, בין זרים ורחוקים מענייננו, ולהדביק לוחות למי יודע מי, ואסור שחולים, ובאמת רק חולים, כמו ברטונוב הזקן, פרופסור סלושץ, נשיא המדינה, פרופסור הירשברג ממכון וייצמן ואחרים, אלמונים, הרוצים בכל כוחם להביע הוקרה לרופא אהוד עליהם, אבל לא חס וחלילה לטובתו או להנאתו, אלא להקל על הסבל של חולים אחרים, הזורמים אלינו וממלאים פרוזדורים ופינות מחניקות – מדוע אסור לקבל מהם, זאת לא אבין.

שיבא מעולם לא התקשה למצוא ביסוס רעיוני לכורח המציאות, או הוכחות לכך שדרכו מקובלת גם על אחרים. אם מצא ב“ניו־אינגלנד ג’ורנאל אוף מדיצין”, אחד מעתוני הרפואה הטובים בעולם, המופיע בבוסטון, מאמר שבו סופר כי גם באנגליה, על אף שירות הבריאות הממלכתי, נזקקים בתי־החולים לאגודות ידידים, האוספות תרומות לרכישת ציוד שאין בשבילו הקצבה מהאוצר, שלח שיבא העתק לכמה מידידיו שבאותו הרגע נזכר בהם, בתוספת כמה שורות שיבאיות: “ללמד שהדרך שבה הלך ‘תל־השומר’ ושמבקריה קוראים לה ‘שנוררות’, מקובלת גם על הגויים.”

גם ממצוקה אפשר להפיק משהו חיובי. רופאים הוסיפו מכיסם למימון השתלמות בחו“ל, קנו בעצמם מכשירים שהיו דרושים להם לעבודה בבית־החולים. חולים שהבריאו תרמו מאווררים למחלקה שבה שכבו, קיבוצים שלחו ארגזי פרי, הורי ילדים שהבריאו נתנו צעצועים, ספרים. הצירוף של תנאים פיסיים קשים עם יחס אישי לחולה, שאפיין את “תל־השומר”, חיזק את תחושת האחריות של החולים לשעבר כלפי המוסד שהיטיב עמם. רוב התרומות ל”תל־השומר" היו אישיות, ישירות, ללא מתווכים, ללא עמלה, ללא מבצעי תעמולה, וידו של שיבא היתה כמעט בכולן. הוא כתב אלפי מכתבים לתורמים, כל מכתב כאילו יחיד במינו (ורק כאשר קוראים את העתקיהם במרוכז נוכחים לדעת, שהמעשיות והציטוטים ואימרות הכנף ופירושי התנ"ך והחוכמות חוזרים על עצמם לעיתים קרובות). בכל מכתב ניכר רצון לגרום נחת, אם מדובר בתרומה של 50 דולאר של ילדה אמריקאית (כתמורה שלח לה שיבא תצלום של יצחק רבין ושגריר ארה“ב בישראל בעת ביקורם ב”תל־השומר"), ואם ב־1,000 דולאר שאספו חברות אגודת הנשים “כל ישראל” מקליוולנד.

לעיתים היה מחיר לתרומה. שיבא ו“תל־השומר” היו כעין לשכת תיירות. אם תורם ביקש לערוך חגיגת בר־מצווה לבנו בארץ, אם תורם נזקק לפרוטקציה להשגת מקום במטוס “אל־על” בטיסה ליוהנסבורג, אם תורם הגיע לידי מסקנה שבנו זקוק למנה של תודעה יהודית ושלח אותו לביקור בארץ, אם היתה לו קרובה זקנה בארץ והוא ביקש לדעת מה מצבה – כולם פנו אל שיבא, והוא סידר: השיג רב, טיפל בבן, נסע לחדרה לבקר את הזקנה ומסר דו"ח מדוייק.

פעם בדרך חזרה לתל־אביב מירושלים, יחד עם ד“ר שיינברג, התעכבו בביתה של גב' לוין־אפשטיין, שנהגה לאסוף מתנות לילדים המאושפזים ב”תל־השומר". שיחת הגברת נמשכה ונמשכה, הביקור ארך יותר משעתיים, ושיינברג ביקש לדעת אם אין זה בזבוז זמן בגלל כמה בובות; הרי אילו היה שיבא יושב מחצית הזמן אצל בן־גוריון ומסביר לו את בעיות בית־החולים, היה מקבל הרבה יותר. שיבא לא הסכים: אלה שני דברים נפרדים. הממשלה חייבת לתת, וכאן אנשים נותנים מתוך נדיבות לבם, מתוך אהבה.

כאשר ישב מרדכי אורן, מקיבוץ מזרע, במשרדו של שיבא, נכנסו אליו גבר ואשה בגיל העמידה, תיירים יהודים מאחת מארצות דרום־אמריקה, ששמעו על “תל־השומר” ממרחקים. הם ביקשו להנציח את זכר הוריהם באחד הביתנים והיו מוכנים לתרום למטרה זו 14,000 דולאר. בו במקום נקבע נוסח שני לוחות הזכרון לשני זוגות הורי התורמים, שיוצבו בשני חדרים של המחלקה האורתופדית. האשה שלפה מארנקה את הצ’קים המוכנים, והשניים עזבו את לשכתו של שיבא קורנים מאושר על לבביות השיחה. בזה היה כוחו של שיבא: אנשים גם תרמו וגם נהנו. הוא ידע תמיד איפה וממי לבקש, כמה אפשר לבקש ואיך לגשת לעניין. אם ילדה בת שנתיים היתה זקוקה לקוצב־לב, שיוּצר רק בפלורידה, פנה אל אחד מידידיו מרופאי בית־החולים “סיני” במיאמי. אם רופא מ“תל־השומר” היה זקוק לאכסניה בחו“ל, ידע שיבא איפה למצוא אותה. כאשר ד”ר יעקב רותם ואשתו עמדו להתעכב בלונדון בדרך לכינוס רופאי ילדים בליסבון, פנה שיבא אל ידידתו קלארה אורקהארד, אשה קטנה ושברירית, שהיתה מזכירתו של ד"ר שווייצר ושדירתה ברחוב וימפול 46 שימשה מדי פעם מעון־חינם למשתלמי “תל־השומר” הדלפונים.

הם אמורים לקרוא שתי עבודות מחקר בכינוס לרפואת ילדים בלונדון, ואני חסר כל אמצעים לסייע להם. אני הצעתי להם לישון תחת הגשר של לונדון, אבל בסוף אוגוסט כבר קריר. האם יוכלו למצוא מקום לינה בדירתך בתור מה שנקרא בקיבוץ “פרימוס כפול”, כאשר זוג אחד נכנס לגור באוהל שבו כבר התגורר זוג אחר? אם זה אפשרי, הודיעי לי, ואני מבטיח שעד סוף 1962 גמרנו עם הפולשים מ“תל־השומר”.

עם כל הכוחות והזמן שגזל ארגון השנור בממדים גדולים משיבא כרופא, הוא נהנה מכך במידה מסויימת, או שידע להפוך טירחה להנאה – הנאה ממשיכת כל החוטים, מרכישת האנשים, מן ההרגשה, שבעצם אין זה בית־חולים של הממשלה, אלא של העם היהודי כולו. היה משעמם מאוד לקבל את כל הכסף הדרוש ופשוט לבנות. בתגובה על עלון הסברה של ההסתדרות הציונית, שבו מדובר על כך שהעזרה ההדדית והסולידאריות של העם היהודי מכונה בפי רבים “שנור”, רשם שיבא את האני־מאמין שלו, ירושת פרופ' טנדלר מווינה:

קורא הסברתכם ב“לידיעתך” מספר 1 אינו משתייך לאלה השוללים את המגביות, המכנים אותן שנור ובאותו הזמן נהנים מהן. כינויים רבים כינו שכמותם ולא ארצה להוסיף. אולם איך פועלת כל ממשלה כדי לספק את צרכי הכלל? מטילה מיסים, מהם כבדים ואכזריים. צרת המוכסים האכזריים ידועה מן המשל של רחבעם ולמעשה פילגה את הממשלה הראשונה של יהודה וישראל. כספים הבאים בצורת תרומות ניתנים ללא כפיה. לכן נשאלת השאלה: מה הרע באלה ומה משובח כל־כך במיסים?

בשנת 1962 הגיע שיבא למסקנה, שבאה השעה, חייבים לגשת לבנייה חדשה.

בעייתנו כיצד לבנות בהדרגה מחדש בית־חולים בעל 900 מיטות, כולל בניינים להוראה ולמחקר על הקרקע, שנשארה למזלנו בידינו.4 כיצד לעשות זאת, פשוט נבצר מבינתי. אבל קודם כל יש ליצור דעת קהל. הרגשתי שעלינו לעבוד חלקים חלקים, להתחיל בבית־חולים לילדים, להמשיך בבית־חולים לבעיות ראש ועורף ולהשאיר את הבלוק המרכזי, לרפואה כללית ולכירורגיה, לסוף. היחידות הקטנות יהיו בעלות 200 – 260 מיטות וה־600 יישארו לסוף. מאמץ נורא, כי לא ניתן לפעול בארצות־הברית בשיטות של ‘הדסה’ או קופת־חולים.

בתשובה על הטענות החוזרות, שבתי־החולים הממשלתיים מופלים לרעה, ענה שר האוצר, לוי אשכול, בשנת 1962, כי “הדסה” וקופת־חולים מכניסים למדינה מיליוני דולארים בשנה שתורמים ידידים בחו"ל, דהיינו, יש להם גם יותר זכויות לתבוע הקצבה שווה מן האוצר. שיבא הסיק מכך את המסקנה ההגיונית, שהממשלה לא היתה מתנגדת אילו גם בתי־החולים הממשלתיים היו עורכים מגביות, כדי לגייס סכומים גדולים למען בניית מבנים נאותים וגם הם היו אז זכאים בעיני האוצר.

אולי אפשר לפעול דרך המגבית היהודית המאוחדת בקרב 30,000 הרופאים היהודים האמריקאים, שרובם עדיין אינם תורמים למען ישראל? אם יועמד בפני רופאי ארה“ב האתגר של בניית “תל־השומר”, האם לא יהיה אפשר לגייס מיליון עד 2 מיליון דולאר בשנה? הרי הדבר עשוי לעורר התלהבות אפילו אצל הרופאים, שהם, כרוב בעלי המקצועות החופשיים, בעלי יד קמוצה כאשר מדובר בתרומות. דבר אחד ברור, הבטיח שיבא לנשיא המגבית דאז, ר' הרברט פרידמן: יהיו אלה מבנים תכליתיים, בלי שאגאלים, בלי מרפסות מיותרות ואף מסוכנות. וכדי לדרבן את המגבית לקחת על עצמה את המשימה, אפשר לנקוט את השיטה השיבאית הבדוקה (הרומנית במקורה) ולעורר בלב אנשי המגבית את החשש פן גוף ציבורי אחר רוצה לקנות את רעיון “תל־השומר” ולמכרו לציבור היהודי בארה”ב: הוא כבר ניהל גישושים עם ארגון החיילים המשוחררים היהודים של ארה"ב, שקפץ, כדבריו, על המציאה.

הוא מצא איש שהיה מוכן להירתם לארגון המבצע בארה“ב, והוא עצמו כבר הודיע על נכונותו לצאת לארה”ב, או לשלוח לשם את ד“ר שטיין, רופאים צנחנים ומיני אטראקציות אחרות. הוא כבר הפעיל את ידידו מאיר שרמן, את גיורא יוספטל, כבר התכתב עם סגן שר הבריאות יצחק רפאל, וכבר חיפש קרנות תורמים־לעתיד לשלב הראשון, לבניית בית־החולים לילדים, למיליון הדולארים הראשונים. הוא הסתמך על כל גדולי ארה”ב שיכלו להעיד על טיבו של “תל־השומר”, מד"ר דווידוף ועד הגברת רוזוולט. הוא כבר מצא משרד עורכי־דין מכובד בניו־יורק (רוברט טאפט), שהיה מוכן להעמיד לרשות ידידי “תל־השומר” משרד בעל כתובת מכובדת בוול־סטריט. “ננסה. אם אתה לא קונה כרטיס מפעל־הפיס, אינך יכול לזכות בהגרלה.”

כיוון ששיבא הגיע למסקנה, שאין טעם לחכות לאחרית הימים, עד שלממשלת ישראל יהיה כסף לבנות את “תל־השומר” החדש, העדיף בנייה חדשה בתוך בית־החולים הקיים, בנייה מחולקת למבצעים נפרדים, שביצועם לא ידרוש סכומים מבהילים כל כך: מעון לסטודנטים; מעבדה לכירורגיה של חיות, שבה יוכלו המנתחים להשלים את הטכניקות שלהם, קלאסיות או חדשניות; שיכון לרופאים בכירים אורחים; שיכון לרופאי בית־החולים בעלי משפחות; פסיכיאטריה לילדים. (המחירון נע בין 100,000 ל־300,000 דולאר לפרויקטים הגדולים, ובין 25,000 ל־75,000 דולאר לתוספות לביתנים הקיימים למטרות מיוחדות, כגון ניתוחי השתלות, נפרולוגיה, מעון יום לחולי סרטן.) ידידי “תל־השומר” הכינו חוברת מהודרת, עם תצלום של “תל־השומר” מן האוויר ובו כל הבניינים המצפים עדיין לגואל בקו מקוּוקו. כיאה למדינה בזעיר אנפין, היתה גם ל״תל־השומר" מגבית ושיבא נשיאה.

חיפשנו דרכים, ואף מצאנו אותן, לתקן את העוול ולא נכנענו למיצרי צעדינו. היה אפילו טעם מתוק בהשגת הכלים האלה במאמץ פרטיזאני רב, בדומה לרחל אמנו או לחנה, אם הנביא, אשר השתטחו לפני ריבון העולמים וביקשו רחמים ונענו, ולא חשבנו כלל כי אלה מים גנובים ולכן ימתקו. הרגשנו הרגשת היוגב, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

אבל המחיר היה גבוה וגבל לעיתים באבסורד: רופא מעולה חייב לבזבז את זמנו כדי להסביר לתורם בפוטנציה באריכות, למה דרושה מכונה לניקוי כימי של שמיכות. תושבי השטחים, חיילים המשרתים בסיני מביאים עמם מיני דיירי־משנה; אנשים שאינם רגילים אחרת מקנחים את חוטמם בשמיכה ומחלות מדבקות עלולות לעבור – אבל אין תקציב לקנייה.

הפיה הטובה של “תל־השומר” היתה קבוצת הנשים של “מנהאטן גילד”, שנרתמה מאז הפגישה הראשונה עם שיבא, בשנת 1950, לשירות בית־החולים. ביוני 1968, כאשר התקיים טקס המסירה הרשמי של מרכז הילדים החדש, שנשא את השם “מנהאטן גילד”, היתה זו לשיבא הזדמנות נאותה לסקור את קשרי “תל־השומר” עם “הבנות”:

במשך 18 שנה נרכש חלק לא מבוטל מן המיכשור המעבדתי, שלא יכולנו לרכוש אותו מתקציבנו הדל, מתרומות קבוצת נשים זאת, קטנה יחסית (שני מניינים בסך הכל), אשר ללא מגביות, ללא כל פרסומת, ללא כל שכר טירחה אפילו בעד ההוצאות הכרוכות במבצעים, מספקת לבית־החולים מדי שנה ציוד ואף כימיקלים בסכום של סביב 50,000 דולאר. תרומתה הראשונה של ה’מנהאטן־גילד' היה ציוד להידרו־תראפיה, שנרכש אז בגלל מגיפת שיתוק הילדים בארץ. אחר־כך היה זה הציוד לכירורגיית הלב, ציוד ליחידת דיאליזה, כל הציוד למכון לקארדיו־אנגיו־ראדיולוגיה ועתה זה הציוד הרפואי בשביל מחלקות הילדים והמכון להמטולוגיה, שהתמקם באותו בניין.

נשי ה“מנהאטן גילד” היו קבוצה אחידה למדי – כולן גרו במנהאטן, כמעט כולן באיזור מיקוד 21, כולן נשואות ליהודים אמידים, בחלקן קשורות בקשרי משפחה, וכולן, לדברי שיבא, התאהבו ב“תל־השומר”. אבל האמת היתה, שכולן התאהבו בשיבא, כפי שהודתה דוריס רובין ללא היסוס: “הפגישה הראשונה היתה כמכת ברק – רגע אחד והתאהבתי בו. פשוט, קליק וזהו זה. לא היה דבר שלא הייתי עושה למענו. הוא היה בעל קסם, די היה שנישק את היד, חייך – ואדם היה עבד שלו לתמיד.”

למזלו של שיבא, פעל קסמו גם על הבעלים, כדברי הארי רובין, בעלה של דוריס: “אני גבר קשוח, אין לי הרבה ידידים – ולא היה גבר שאהבתי אותו כמו שאהבתי את שיבא. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, ובכל זאת היה כמו אבי. אצלי זה לא בא בן רגע, כמו אצל דוריס. אני התנגדתי אז, אמרתי: זה לא הוגן ש־80 אחוז מהתרומות שלנו הולכות ל’תל־השומר'; יש גם מטרות אחרות. אז דוריס אמרה לי: בוא איתי לישראל. אני רגיל לקום מוקדם, ב־5.30. קמתי מוקדם גם בתל־אביב. אמרתי לעצמי: אראה את ‘תל־השומר’ כפי שהוא נראה באמת. הגעתי בשעה 6, ושיבא כבר היה שם. שואל אותי: מה אתה עושה כאן בשעה כזאת? טיילנו על פני בית־החולים הקטן המסכן שלו, שהיה במידה רבה הצגה של איש אחד. אדם בדרך כלל לא תורם למפעל צדקה, אלא בגלל איזה איש שהוא קשור אליו. אני נתתי בשביל שיבא. הוא שינה את חיינו מאז שנכנס לתוכם, הוסיף להם מימד חדש. הודות לו פתאום נראו דברים רבים אחרת. אני סוחר בגדים, ביזנס־מן, עבדתי קשה כל ימי חיי. הוא לימד אותי, שכסף זה לא העיקר, הוא הראה לי מה זאת מסירות לעניין.”

במרוצת השנים אספה “מנהאטן גילד” כמיליון דולאר, בעיקר בעזרת שני מבצעים קבועים – נשף שנתי ושוק שנתי, וכפי ששיבא ניסה לגדל דור ממשיכים ב“תל־השומר”, כך משכו נשי “מנהאטן גילד” את בנותיהן ואת כלותיהן ללכת בדרכן. שיבא היה בא דרך קבע כל שנה, בסתיו, לנשף השנתי, ונוכחותו לא רק השפיעה על גובה ההכנסות, היא הפכה ארגון צדקה למסדר.

כאשר באו התורמים שלו לביקור בארץ היה מתהלך איתם על פני השטח החשוף ומוכה השמש ומראה להם – כאן יעמוד בית־הספר לאחיות, כאן בית־החולים לילדים, כאן יגורו הסטודנטים, כי אנחנו נהיה בית־חולים אוניברסיטאי – כמין נביא שרואה את הארץ המובטחת. בכל ביקור היה מקבל את פניהם בשדה־התעופה, מראה להם את מה שהתחדש בבית־החולים, מארח אותם בביתו. לפני שהגיעו נשי “מנהאטן גילד” עם בני משפחותיהן לטקס בשנת 1968, תכנן את ביקורם בפרטי פרטים: סיור בגולן, סיני מן האוויר, שלושה ימים בירושלים שחוברה יחדיו, קבלת פנים אצל דיין, ולפני תום השהות – פתיחת בית־החולים, כדי שזה יהיה הדבר האחרון שיישאר חרוט בזכרונם.

בעת שהותו בניו־יורק היה שיבא גר דרך קבע בביתה של רוזלין רובין, גיסתה של דוריס, נערץ על כל בני הבית, כולל שתי המשרתות הכושיות.

נשי “מנהאטן גילד” הציגו אותו לפני אנשים חשובים מאוד, בעלי הון, רופאים בעלי שם, לקחו אותו לקונצרטים, למוזיאונים, פינקו אותו, התגאו בהצלחותיו, בשיחות הטלפוניות מאלינור רוזוולט, מדני קיי, מאד מוראו, מדרו פירסון, שהתקשרו אליו לבית רוזלין, התפארו בכך שנבחר בשנת 1960 לאיש השנה מטעם הסמינריון היהודי התיאולוגי, שנמסרו לו המפתחות של ניו־אורלינס, שגדולי הרופאים של ארצות־הברית היו שותפים להערצתו.

בשנת 1957 בא שיבא לארצות־הברית מטעם “בונדס” לשמונה שבועות. כל שבוע קיבל צ’ק על סך 150 דולאר להוצאות ומסר אותו לרוזלין לשמירה. לפני שובו ארצה ביקשה רוזלין להחליף את הכסף בהמחאות־נוסעים. לא, אמר שיבא, בכסף נקנה איזה ציוד לבית־החולים. לכן לא היה לו צורך להטיף. התורמים הלכו אחריו, עשו כמצוותו ללא עוררין.

לא קרה שד"ר שיבא ביקש משהו ונשי האגודה לא השיגוהו בשבילו. עצם הבקשה מצידו היה הוכחה שהוא זקוק לדבר. מה שעשו למען “תל־השומר” עשו גם למענו, ומה שעשו – עשו כדרכו. אם אמר, ציוד למרפאת שיניים ליד בית־החולים לילדים, רכשו ציוד למרפאת שיניים; אם ביקש תקציב להפעלתה, השיגו תקציב. אם ביקש להציל אותו ממשיכת יתר מהקצבת קרן אמריקאית, הצילו אותו. אם קנה ביריד של תל־אביב ציוד לניתוחי לב של ילדים – מציאה ממש, בלי הוצאות תובלה, בלי דמי תיווך – וביקש את אישורן לאחר מעשה, יחד עם צ’ק על 10,000 דולאר, קיבל אותם כמובן מאליו. מה שאמר נשמע תמיד משכנע.

שיבא כתב לרוזלין, לדוריס, למילדרד, לאנט ולשאר “הבנות” מאות מכתבים, נתן להן תחושה שהן שותפות לעשייה, הראה להן מה נעשה בכספן מעבר לשלט, מעבר לנאום הברכה. הן ראו את החיים הצומחים מתוך הדולארים. אחרי שה“מנהאטן גילד” תרמה מכונת דיאליזה, דיווח שיבא באופן שוטף על המשתמשים בה: מהנדס מים, קצין צה“ל, שתי אמהות. הוא שלח להם צילום של רינה בת5 ה־22, חולת כליות כרונית מאז גיל 10, שהתעקשה לשמור על הריונה ונולד לה תינוק נחמד, ושבעזרת “תל־השומר” נמצאה לה עבודה מתאימה ב”משכית“. כאשר מת אחד מוותיקי הכליה מלאכותית, הודיע על כך ל”בנות": “לקחנו במקומו יליד מארוקו, בן 27, בחור נחמד ותרבותי שהתחתן רק בשנה שעברה עם בת 18 והם מאושרים שהתפנה מקום בדיאליזה. כאלה החיים.”

הנה, רק לפני עשר דקות קיבלתי צלצול טלפון מבאר־שבע, מרחק 90 דקה נסיעה מאיתנו, שגברת אחת בת 55 ניסתה להתאבד מתוך אהבה נכזבת. היא בקומא עמוקה, ורק כליה מלאכותית יכולה להציל אותה. כמובן שהסכמנו, ופירושו של דבר 8 – 24 שעות עבודה קשה עם הציוד שלנו. ראו, אלמלא הענותכן הנדיבה לא יכולנו להציל את חייה.

הוא כתב להן על כל דבר: על פגישת בראנדט וקוסיגין, על קוצר הזכרון של העולם 30 שנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, על הדשא הצומח סביב בית־הילדים, על הוורדים, על עץ הצאלון, על החמסין הקשה מאז שנת 1934, שהביא ל“תל־השומר” 60 ילדים שנפגעו ממכת שמש, טבילת האש הראשונה של הבניין החדש. הוא הודיע להן, שבכינוס השישי של הקארדיולוגים, 19 מתוך 44 עבודות המחקר שהוגשו היו של רופאי “תל־השומר”. הוא היה ידיד אישי לכל אחת מהן, שיתף את עצמו בצרותיהן, נתן איבחון רפואי, ניחם אותן. אנט נאדלר, שנשארה נשיאת ה“מנהאטן גילד” שלוש קדנציות רק בגלל הפצרותיו של שיבא (“אם רוזוולט היה יכול לעמוד שלוש פעמים לבחירות לנשיאות, גם את יכולה”) המשיכה להתייעץ איתו שנים אחרי מותו: “היו לי ימי יסורים משפחתיים, הוא לימד אותי לשאת אותם. אמר לי: אלוהים בוחן את כוח סבלם של אלה שהוא אוהב אותם. באחרים הוא לא מתעניין.”

במכתביו של שיבא היתה נימה של סיפור אהבה קבוצתי ואישי: נשיקה על הלחי, לפעמים על השפתיים. אני אוהב אותך, אנט; את נראית כמו מלכה, דוריס. הוא בירך אותן אישית לכל חג, פירש להן את משמעותו, נכנס לפרטי פרטים של הסידורים הכספיים הסבוכים, יעץ להן איפה לשנורר, דיווח להן על מענקי מחקר שנתקבלו ב’תל־השומר': 251,000 דולאר למחקר על פיגור שכלי בילדים, 200,000 דולאר למחקר על שיקום חולי לב. אמר להן שוב ושוב: פילנטרופיה עדיפה על כספי משלם המיסים. הרי כספי פילנטרופיה ניתנים, כפי שאומר השם, מתוך אהבת אדם.

בשנת 1950, כאשר החלו נשי האגודה בפעולתן והשיגו משלטונות המס האמריקאיים שחרור ממס־הכנסה לתורמים ל“תל־השומר”, בימים הטובים של האילתורים, נעשה הסדר בהסכמת אליעזר קפלן, שר האוצר דאז, ולפיו נמסרו התרומות על־ידי משלחת הקניות הישראלית בניו־יורק ישר ל“תל־השומר”. בלי לעבור את כל שלבי הביורוקראטיה של משרד האוצר. אין דבר קבוע יותר מהסדר זמני, ואכן, ההוראה על המעמד המיוחד של “תל־השומר” הועברה אל כל ראשי משלחות הקניות, וחילופי שרי האוצר לא יכלו לה. הודות לצינור המיוחד הזה יכול היה “תל־השומר” לקבל, במקרה של צורך דחוף, מכשיר רפואי דרוש בדרך האוויר תוך 48 שעות, משוחרר מכבלי ניירת; לקבוע בעצמו את העדיפויות, לקנאת כל שאר בתי־החולים הממשלתיים.

האיש שדרכו עברו כל החוטים של הקשרים הסבוכים בין “תל־השומר” ובין התורמים בארצות־הברית היה מילטון האנס, עובד משלחת הקניות, ששיבא פגש אותו באקראי בביקורו הראשון בארצות־הברית. במרוצת השנים כתב שיבא למילטון האנס אלפי מכתבים, ואכן, מילטון הכתיר אותו בתואר כותב המכתבים הפורה בתולדות ההיסטוריה האנושית. למילטון שלח שיבא רשימות לרכישת ציוד באלפי דולארים וגם בקשה להשיג חצי תריסר פנסי־כיס ללא סוללה ב־1.75 דולאר היחידה; בעצם, אם כבר – אולי אפשר למצוא מישהו שיקנה 500, ואפשר לחלק אותם כמתנה לסטאז’רים ולסטודנטים? עם מילטון התכתב על ציוד בשווי 30,000 דולאר להכפלת יחידת הכליה המלאכותית ועל משלוח 50,000 זוגות נעליים לשימוש חד־פעמי בניתוחים דחופים, שימנעו חדירת זיהום לחדרי־הניתוח כאשר אין זמן לרחוץ את רגליהם המלוכלכות ומלאות הפטריות של הנפגעים. ממילטון ביקש למצוא תורם לאמבולנס בעל מנוע חשמלי להעברת גופות מהביתנים לחברת קדישא. ממנו ביקש לארח אדריכלית. ישראלית צעירה, שבאה לניו־יורק כדי להציע למוסדות האמריקאיים את תוכניותיה להקמת בית־חולים מודרני יעיל. אל מילטון פנה כאשר חיפש מחקרים על אודות תעלומת הציפורים המנמיכות עוף מעל אל־עריש בחודשי הסתיו. איתו ניסה לברר, אם בית־החולים “סיני” בניו־יורק מעוניין אולי להיפטר מ־20 – 30 מיטות משומשות מיוחדות לזקנים ולמצוא גם תורם לתובלה. במכתביו למילטון סיפר מה דעתו על גנראל דה־גול (שלילית ביותר), על האפיפיור פאולוס השישי (לא טובה יותר: מוטב שיודה שהוא אנטישמי רק לגבי היהודים), הציע לשלוח לרוג’רס מטרייה בריטית שחורה משומשת כדי להזכיר לו את צ’מברליין ואת התפקיד שרוג’רס משחק בתביעתו לנסיגה ישראלית.

כעבור 20 שנה של ניהול עניינים נוסח שיבא התעורר לפתע נציג חדש של משרד האוצר הישראלי בניו־יורק וקבע, כי משלחת הקניות לא יכולה עוד לקבל צ’קים מתורמים בשביל “תל־השומר”: הצ’קים יועברו לחשב הכללי, כדי שיזקוף אותם לזכות חשבון “תל־השומר”, והציוד יוזמן דרך הצינורות הממשלתיים המקובלים. שיבא הקים זעקה, פנה אל ידידו אברהם אגמון במשרד האוצר. העניין מגוחך, לפעמים אנשים קטנים מאבדים את כושר השיפוט, מה חשוב ומה לא: האם אי־אפשר לסמוך על שיבא שלא יחטא ולא יסטה ולא יקנה ציוד שאינו נחוץ ממש לשעת חירום או לטיפול בילדים לפי תקן משרד הבריאות? הוא הסתמך על אימרתו של ד’ישראלי: החיים קצרים מכדי להיות קטנוניים, אבל אנשים קטנים הופכים אותם לארוכים מדי. סדרי מינהל תקינים – ניחא, הרי כל הציוד שנתרם נרשם כרכושה של ממשלת ישראל; אבל פה ושם חייבים להשאיר גם איזה פתח ליוזמה פרטית, ליוצא מן הכלל.

תלמידי ישיבת פּלֶטבּוּש שלחו ל“תל־השומר” שישה מכשירי טלוויזיה ותקליטים, שתמורת שחרורם דרש המכס 7,000 ל"י, סכום שנראה אז מבהיל לשיבא. הוא הפעיל את קשריו: מי יכול לפגוע בילדים ולהחזיר מתנה רק מפני שאין בתקציב בית־החולים סעיף למכס בעבור מתנות? מנהל המכס, כמצופה, לא היה מסוגל להישאר אדיש למצוקתו של שיבא. העניין סודר.

שיבא כתב וכתב וכתב, ובאַמַת יד ימינו היה שקע עמוק כרוחב עט.

מדי פעם הביע מבקר המדינה בדו“חות השנתיים שלו השגות על דרכי הניהול של “תל־השומר” בנוגע לתרומות ולקרן המחקרים שליד בית־החולים. המבקר אמנם לא מצא, בדו”חות שלו לשנים 1964/65, 1965/66, פגם מוסרי או אסתטי בניצול כספי המחקר והתרומות, אך מצא עבירות על הוראות החשב הכללי והעדר שיתוף פעולה עם הקרן המיוחדת למחקרים רפואיים, המאורגנת כאגודה ליד משרד הבריאות.

אשר לשיתוף פעולה עם הקרן, הסביר שיבא, המכשול העיקרי הוא בתקנון האגודה, המחייב כל חוקר לקבל ממנה אישור מוקדם לכל מחקר ומחקר שהוא עומד להגיש לגוף המממן בארץ או בחו“ל. פירושו של דבר חשיפת רעיונות וסכנה, שמישהו מבין העמיתים למקצוע (גם רופאים הם לא כולם מלאכים) ישתמש ברעיונות לקידום מחקריו הוא. לבסוף נמצאה נוסחת הפשרה ו”תל־השומר" הוכר כסניף עצמאי של אגודת קרן המחקרים הרפואיים שליד משרד הבריאות.

אשר לתרומות, הן בבחינת הידועה בציבור, אך לא למטרות של הנאה עצמית. מאז קיים “תל־השומר” למד שיבא משולחיו, בן־גוריון, אשכול, גלילי, או ספיר, להשיג את החסר בעזרת תרומות. אם מדובר היה בבקבוקים לבנק־הדם ערב מלחמת סיני, או בסדינים אחריה. האם המבקר שאל את עצמו, איך “תל־השומר” יכול לפתח שירות של ניתוחי לב פתוח כאשר בתקציב לא היה סעיף לכך? אם יבדוק, יתברר לו שחלק מהציוד לניתוחי עיניים בא מתרומות, ושהציוד נרשם כמובן במלאי בית־החולים ונהפך, כמו כל ציוד המחקר, לרכוש המדינה. אם נוסף לבית־החולים מכון לקארדיו־אנגיו־ראדיולוגיה, כולו בא מתרומות, אך הוא לא הוקם בחשאי.

חלק גדול מהציוד מאז 1948 וחלק הארי של כספי התרומות נשלח אלי, על שמי. אלו תרומות, שהתורם מדגיש שעלי להשתמש בהן כפי שאני מבין, ואת התרומות האלה שבאו על שמי אני מוסר ללא יוצא מן הכלל – ועל כך יוכל המבקר להיווכח אם יעבור על הקונטו הבנקאי שלי – לדיווח ולרישום. אלו אינן תרומות בעלמא, אלא ביטוי לאהדה אישית כלפי.

נכון, כטענת המבקר, שלעובדים שונים ניתנה הלוואה מכספים אלה, אבל לא היה מקרה שלא הוחזרה, והיא ניתנה לחוזרים מחו“ל, המביאים איתם מכונית וכלים ואין להם כסף לתשלום מכס, לרופאה שהתנדבה לשרת בבית־החולים “פוריה” בתנאי שתקבל הלוואה למכונית, כדי שתוכל להגיע ביתר קלות לביתה בתל־אביב. אילו יכלו הלוואות כאלו להתקבל מכספי הממשלה, כפי שעובדי קופת־חולים מקבלים אותן ממוסדות ההסתדרות, לא היתה הבעיה מתעוררת. אולם שיבא לא ראה כל עוול במתן עזרה לעובדים ללא ריבית מכספים שלא נועדו להכניס ריבית, אלא ניתנו לשיפור תנאי בית־החולים. אם יטרח המבקר לבדוק, יתברר לו ש”תל־השומר" הוא אחד המוסדות הרפואיים המעטים שמנעו נשירה רבה של עובדים טובים, וערכּוֹ של כל עובד ושל רצונו הטוב מחייבים טיפול בבעיותיו, לפי דוגמת “מרקס־אנד־ספנסר”, שעל דרך זו זכו לפחות שני יהודים להיות לורדים. האם אין בכך תשובה מספקת על כל הטענות? הרי העובדים חייבים להיות שמחים בחלקם, גם אם חלק זה אינו מדביק את מה שמקבלים העובדים במוסדות הנתמכים.

נכון, באופן פורמאלי אפשר להציע, שכל התרומות יעברו לידי חוג ידידי “תל־השומר”. “אבל אני חוזר ושואל, האם אין לי רשות גלויה להשתמש בתרומות הבאות על שמי לכל צורך שהנהלת בית־החולים רואה לנחוץ, ולפעמים תוך שעות ספורות?”

בעל מלון, ששיבא סירב לקבל ממנו תשלום תמורת הטיפול בבני משפחתו, שלח צ’ק על שמו. האם לא זכאי היה שיבא להכניס אותו לקרן התרומות ולהשתמש בו, לא לצרכיו הפרטיים, אלא לקניית מכונת־כביסה, אחרת לא היתה לבית־החולים כביסה נקייה בכמות הדרושה. במקום לשבח אותו על כל מה שהביא לבית־החולים בלי שיטריח את משרד הבריאות, בלי פרסומת, בלי כל הוצאה כספית למדינה, על כך שהגדיל את רכוש בית־החולים, הוסיף שירות לחולה, פיתח מחקר, איפשר קליטה, מנע ירידה מהארץ – במקום זאת מביע מבקר המדינה הסתייגות. האם הוא באמת רוצה ש“תל־השומר” יסתפק בתקציב בלבד? וכי יודע הוא כמה חיי אדם ניצלו הודות למיכשור שנקנה מתרומות?

כאשר אני צריך לבחור בין מילוי תפקידי לפי מצפוני, הן לגבי החולים והן לגבי הרפואה, כולל חינוך ומחקר, לבין שקיעה בדכאון מחמת אפליה משוועת בחלק מתקציב המדינה שניתן לנו לסיפוק צרכינו וחובותינו הלגיטימיות, אני בוחר בדרך שבחרתי, עד אשר בעזרת מבקר המדינה והכנסת ייקבע תקציב אחיד למוסדות, לפי הפונקציות שהם ממלאים, בין אם הם נקראים ממשלתיים ובין אם הם מוסדות נתמכים.

בקיצור, שיבא לחופש נולד. כשלא היו לבית־החולים תקנים למחקר, צימצם את הצוותים במחלקות הרגילות. שלוש שנים קיים את המחקר בלי תקציב, עד פרסום העבודות הראשונות, שסללו את הדרך לקבלת מענקים מקרנות מחקר בחו"ל.

שיבא נהג לספר, שביקש ממשרד הבריאות שני תקנים נוספים לגננים, לטיפול בשטחי הנוי של בית־החולים, אך לא נענה; אולם כאשר ביקש שני “גַַנָנֹוֹלוגים”, אושרו התקנים.

ישראל הדרי, שעבד במחיצתו של שיבא 23 שנה בענייני מינהל והיה יד־ימינו בניהול הקרנות השונות, אינו מאושר מן ההלצות של שיבא: “לא היו דברים מעולם. בית־החולים ניהל מערכת תקנים מסודרת ומעולם לא הוחלפו רופאים בגננים או להיפך. הרבה סיפורים התהלכו על ‘תל־השומר’, ושיבא עצמו נהג לספר בדיחות כאלה. אבל במציאות זה לא קרה. שיבא היה אומר: חוקים נוצרו בשביל אנשים לא־ישרים, כי האחרים לא זקוקים לחוקים. אותו יחס היה לו גם לנהלים, לתקנות ולהוראות. טובת המדינה וטובת בית־החולים עמדו אצלו מעל הכל, והוא ביקש להגשים השקפה זו על־פי דרכו והבנתו. עקב כך עמדנו אנו, אנשי המינהל של בית־החולים, בפני משימה קשה: מצד אחד להגשים את חזונו של שיבא, ומצד שני לנהל את בית־החולים על־פי החוקים וההוראות. סיפורי כזבים על גננולוגים או על קוף המשובץ בתקן בית־החולים היו חלק מהחוויה מיוחדת של בית־החולים, שיצרה את משפחת ‘תל־השומר’.”


30. קיבוץ “עמק־דותן”    🔗

בשתי דרכים אפשר להתגבר על מגבלות התלות בתקציב הממשלה – בעזרת תרומות, ובעבודה ללא חשבון של שעות. בשטח אחרון זה דמו מאמציו של שיבא למעשה אדם המנסה לעצור נחשול מי שטפון בכף ידו.

אם יוחלט, שעלינו, על כולנו, לעבוד יותר, שבבית־חולים שבת ולילה הן שעות עבודה רגילות, כמו ביום וביום חול, שכל אחד לפי התור חייב לתת שירותים בשעות לא רצויות; רק אם עקרון זה יוכר ויוגשם, לפתוח בדור זה של שיבת ציון ושל החובה לנסות ולחיות מעמל כפינו – רק אז אפשר לשפר את טיב השירות ולהגדיל את מספר הקבלות בלי הוצאות נוספות.

שיבא לא הבין למה צריך “להתעשר” על חשבון עבודת לילה או עבודה בשבת בשעה שבבית־החולים עצמו לא קיימת כל הפרדה. לידות וניתוחים דחופים וצרכי החולים קיימים בלילה כמו ביום, בשבת כמו ביום חול. תפישה זו, מיותר לומר, היתה מנוגדת למדיניות של האיגודים המקצועיים ובלתי מקובלת על ציבור העובדים, להוציא אותו קומץ של נאמני שיבא, שגם להם היה “תל־השומר” מרכז החיים.

הרופאים הצעירים עשו תורנויות לילה ושבת ללא חשבון וללא תמורה, ובראשית שנות ה־60, כאשר הרופאים זכו בהטבות שכר תמורת שעות נוספות, חרד שיבא מפני “תקופת פנקסנות של רופאים”: “הרי רופאים היו נוהגים לשהות במחלקה גם כשלא היתה עבודה שוטפת, היו באים בשבתות ובשעות הערב המאוחרות כדי לראות חולים קשים. תשלום לפי חתיכה מנוגד לכל מסורת רפואית.”

השביתה במדינת ישראל לא היתה עוד נשקם האחרון של מזי הרעב, אלא נשקם הראשון של השׂבעים, והשביתות לא פסחו גם על “תל־השומר”. שביתה בבית־החולים – במסגרת שביתה ארצית של רופאים, אחיות, רנטגנולוגים או עובדי מינהל ומשק – גרמה לשיבא צער אישי, כמעט תחושת עלבון, על אובדן ימי האישפוז ואובדן ההכנסה ועל דחיית חולים הזקוקים לאישפוז. היתה תמימות לא מעטה בהתנגדותו העקבית לשביתות בבית־חולים, “להתפרקות שלמה מכל עול אחריות”. הרי מדובר כאן, טען, לא רק בנזק לחולים, אלא בהרס דמות הרפואה. רופא שובת, זה כמעט כמו כוהן שובת בבית המקדש.

חרה לו לשיבא, שדווקא אלה שהיו אולי זכאים לשבות, העומדים בתחתית הסולם של מקבלי השכר – פועלים חקלאיים, עובדי תעשיית המזון, עובדי הנקיון – חלשים מכדי להכריז על שביתה כשזכויותיהם או כבודם נפגעים. השובתים היו החזקים, והשביתה לא פגעה באיזה תעשיין פרטי, אלא בציבור כולו, כולל החולים. שוב ושוב חזר שיבא על דברי פרופ' ד. רוטשטיין, מורה לרפואה מונעת במכללת הרווארד, שאמר לתלמידיו: “ולכל אחד מכם הסבור בכנות, שגובה המשכורת ושיטת התשלום הם בעלי חשיבות מכרעת, אני מייעץ לוותר על מקצוע הרפואה ואני מאחל לו הצלחה מלאה בכל עיסוק אחר, שבו חיי החולה ובריאותו אינם בחזקת סעיפי מאזן.”

השביתות פגמו בדימוי של “משפחת ‘תל־השומר’ “, אבל מה לעשות ובכל משפחה יש גם רוגז וקנאת אחים. “צפע הפירוד” הרים את ראשו גם בחצר בית־החולים. היו שם, כבכל מוסד גדול אחר, תככים, היתה קנאה מקצועית ואישית והיתה גם קנאה שמקורה בשיבא. את מי שאהב, אהב ללא סייג ותמך בו תמיכה מלאה, אבל אם דעתו לא היתה נוחה מאחד הרופאים, נותר האיש בצד הדרך. היו רופאים שטענו, כי ב”תל־השומר” שני סוגי רופאים: אלה העובדים לפי התקן הממשלתי ואלה העובדים לפי תקן דש"א – “דוקטור שיבא אמר”. היו שייחסו לשיבא מידה של מאקיאבליזם, של שיטת “הפרד ומשול”. אם רק היה הדבר אפשרי, העדיף שיבא שבכל תחום רפואי תהיינה שתי מחלקות מקבילות, כדי למנוע, כדבריו, קשיים מחמת “אתה אחד ושמך אחד”. התחרות היתה מדרבנת, אך היא גם חיזקה את שליטתו של שיבא כמנהל. היו מחלקות שהוא הירבה לדבר עליהן, לציין אותן לשבח, לטפח אותן, והיו מחלקות שמיעט להזכירן; ומה שקבע היה יחסו האישי אל רופא זה או אחר.

הקנאה בין הרופאים גברה אחרי ש“תל־השומר” נהפך לבית־חולים אוניברסיטאי ושיבא שימש גם סגן נשיא של אוניברסיטת תל־אביב (“אני הגשר שעליו מגיעים העובדים הבכירים והצעירים לרקיע של הוראה אוניברסיטאית”). היו רופאים שטענו, כי בשיבא מתרוצצות שתי נשמות: אחת של אדם נפלא, יחיד בדורו, מלא חזון, אידיאליזם, אהבת הרפואה ואהבת אנוש, בעל מרץ ומסור לעובדים; ואחת של איש שידע להתכחש להבטחות, להיות נוקשה ולעיתים אפילו אכזרי.

גיל הפרישה של הרופאים עורר בעיות חדשות. כיוון ששיבא נתן לד"ר שטיין, שלא הכין לו יורש, להמשיך כמנתח עיניים אחרי גיל 70, לפי הסדרים מיוחדים, ראו אחרים פגיעה בכבודם המקצועי באילוצם לפרוש בגיל צעיר יותר. אמנם שיבא ניסה להמתיק את גלולת הפרישה על־ידי מיני תפקידי כבוד, תואר של יועץ בכיר, מעבדה להמשך המחקר, אך תחושת הקיפוח לא נעלמה.

רוב הסטודנטים, המתמחים והרופאים הצעירים העריצו אותו. אם ראה שהסטודנטים עצבניים לפני הבחינות, היה מנחם אותם: “הרי בתוך עמך אתה יושב,” היה אומר. “איש לא יכשיל אותך רק משום שאתה יהודי.” את הרופאים הרווקים ניסה לשדך בכל מחיר, ואף שלח רופאה להשתלמות בארצות־הברית בעיקר בתקווה ששם תמצא חתן ביתר קלות (אכן, צדק בהנחתו).

שיבא אהב לערוך בעצמו את בדיקות המעבדה. הוא נהנה מטפילים ומאמבות, ובניגוד למקובל, עבד בלי כפפות, בידיים מרוחות ביודין ובזהירות רבה, שלא לגעת בחומר. הרופאים הצעירים שלו כבר ידעו כיצד הוא אוהב את הפריפראטים – קצת מי מלח, לחמם מעט על המבער. העבודה במעבדה היתה כעין מפגש חברתי, ושיבא מסביר, מורה ומדבר על אלף ואחד עניינים.

כיוון ש“תל־השומר” היה משול בעיני שיבא לכפר, ובכפר היה מקום גם לזקנים גם למוכי גורל, המליץ לעיתים להעסיק חולה זה או אחר עם גמר הטיפול רק כדי להעניק לו מקלט. לחולי שחפת, ששוחררו אחרי טיפול, הובטחה מטעם משרד העבודה תעסוקה בשכר של פועלי דחק עד שיתרגלו לעבודה סדירה. “תל־השומר” העסיק כ־20 מהם, ביניהם בחור יוצא פולין, חולה שחפת וחולה נפילה, שעבד בגננות, צעיר עיראקי חולה שחפת וחולה לב, שהתחיל לעבוד בהנהלת חשבונות, וחולה צרעת תימני, שהועסק כגנן ושהיה זוהר מאושר כששיבא היה ניגש אליו ומניח ידו על כתפו.

לעובדי השירותים, לאחיות, לרופאים הצעירים, היה כדוד עשיר. אם היה דרוש משהו בבית־הספר לאחיות, במכבסה, אם חסר היה כסף למימון נסיעה לחו"ל, לרכישת ספרים – שיבא ישיג, שיבא כבר ימצא תורם. הוא הכיר כל עובד, ידע את מקום מגוריו, הכיר את משפחתו, ואם היה צורך לעזור, עזר, ברוח ובחומר, בשיכון, בהלוואות, בבעיות משפחה. אילו רק ניתן הדבר, היה מעדיף, שכולם יגורו בשטח בית־החולים, כעין קיבוץ רפואי.

גם את השיכון לסגל השיג שיבא בדרכו האופיינית. בשנת 1956 עמדה להתקבל ב“תל־השומר” קבוצה של רופאים צעירים מדרום־אפריקה לתקופת התמחות. כלכלתם לא היתה בעיה – יאכלו עם כולם בחדר־האוכל של הסגל; זמנית אפשר להלין אותם בביתנים. אבל היכן לשכן אותם דרך קבע? הרי התנאי היסודי לקליטת רופאים צעירים מארצות המערב היה שיכון; לא בתים מרווחים כפי שהם רגילים להם, אבל לפחות דירה צנועה עם שירותים צמודים.

באחת השבתות נסע שיבא, כמנהגו, אל בית־החולים, יחד עם פדה. תוך כדי נסיעה קרה נקר באחד הצמיגים. שיבא ופדה עמדו מזיעים לצד הכביש ועמלו על החלפת הגלגל, כאשר עבר במקום גיורא יוספטל, אז שר העבודה והשיכון. יוספטל נעצר והציע את עזרתו ועזרת נהגו. אם היה זה אות מהשמים, שיבא ידע לקרוא אותו.

“בדיוק היום אחר־הצהריים עמדתי להתקשר איתך,” אמר שיבא ליוספטל. “באים אלי רופאים מדרום־אפריקה; הפדראציה הציונית הבטיחה לממן בניית 12 דירות בשבילם, אם הממשלה תממן את החצי השני.” אמר יוספטל: “אם יש לך מחצית המימון, אין בעיות.” ונסע. “עכשיו אני רק צריך לשכנע את הפדראציה הציונית לתת לי את החצי השני,” אמר שיבא לפדה, “כי החצי הראשון יש לי מהממשלה.”

כך הוקם הבית הראשון בשכונת העובדים, ששיבא קרא לה “עמק דותן”, כלומר, העמק שבו נמכר יוסף. השיכון היה דרך ליצור אגודה אחת של עובדי בית־החולים, אגודה שבה מעורבים המקצועות, העדות והגילים, עולים, תושבים חוזרים וותיקים. ההבדל בזכויות השיכון, שמוסדות הקליטה הנהיגו בין עולים חדשים לבין ישראלים חוזרים, היה מוטעה מיסודו בעיני שיבא. כל ישראלי חוזר הוא כבן אובד השב הביתה. שיבא נלחם על הקמת קרן, שתבטיח לישראלים חוזרים מישרות בשכר מלא לתקופה של שנה עד שלוש שנים גם בהעדר תקן ממשלתי. לטענת האוצר, שקרן כזאת תעודד ירידה, השיב:

אינני מבין את ההגיון. הרי יש הרוצים לחזור, הארץ זקוקה להם, אבל התקנים שנקבעו לבתי־חולים ממשלתיים קטנים מדי, ולכן איננו יכולים להציע להם לחזור. הסברתי, שהם יגבירו את אחוז ההכנסות של בית־החולים (על־ידי הגדלת מספר הניתוחים), הם יגדילו את הפוטנציאל האיכותי והבטחוני והם אפילו יהפכו את הארץ לארץ של תיירות רפואית. כשאתה נפגש עם ידידיך מן האוצר כאילו מבינים אותך, ונראה שהכל יסתדר, ואחר־כך, כמו אצל פרעה, להבדיל, משהו מקשה מחדש את לבם, ואינני יכול לשער שזה הקב"ה העושה זאת… קיום שכונת עמק דותן, התרחבותה והשתפרותה כבר נותנים לבית־החולים אותה משענת הכרחית שיש למשק חקלאי קבוצתי – מצבור האנשים המהווים את הקיבוץ. גם בתקופת דחק בונה הקיבוץ חדר־אוכל, מגרש כדורסל ובריכת־שחייה, לא רק למען חנך את הדור הצעיר, אלא למען קיים את המשק, שלא תהיה עזיבה רבה מדי. בעיניים אלה אני רואה את שיכון עמק דותן. דירה בקרבת מקום העבודה הינה ברכה לשני הצדדים, וגם משק המדינה אינו יוצא מפסיד מהשכונה (כי הדירות נשארו רכוש המדינה).

ב“תל־השומר” קמו פעוטון, גנון וגן־ילדים, וכאשר השיג שיבא כספים לבניית בית־תלמיד לילדי העובדים המתגוררים בשטח בית־החולים, רצה בו למען הילדים – כדי שיקבלו את ארוחת הצהריים בזמן, יוכלו להכין שיעורים וילמדו מוסיקה או אנגלית – אבל לא רק למענם. היה בכך גם שירות לחולה. ההורים לא יצטרכו עוד להיחפז הביתה ולא יתעצבנו בשעת העבודה. בשנת 1965 כבר חיו ב“תל־השומר”, כיאה לקיבוץ מתפתח, יותר מ־1,000 נפש. שיבא רצה את כולם בתוך הכפר שלו, כולל סטודנטים של בית־הספר לרפואה בתל־אביב.

לפי דעתי, על הסטודנטים לרפואה לגור בתוך תחום בית־החולים. אומרים, שהרופאים הצעירים בימינו נמשכים בעיקר אל המחקר ועבודת המעבדה. נדמה לי, שהדבר קורה משום שהסטודנטים לא חשים במידה מספקת את קצב החיים בבית־החולים. אם הסטודנט יחיה בבית־החולים בשנה השנייה והשלישית של לימודיו, הוא יהיה מעורב בכל מה שמתרחש בו, בצער ובשמחה, במחלקת־היולדות, בחדר המיון או בחדר־הניתוח. הוא יווכח לדעת, שלא תמיד המלה הכתובה קובעת, אלא המעשה, והוא ימשך אל הטיפול בחולים. אני מקווה, שאם יהיו לנו סטודנטים החיים בבית־החולים בעת כל שנות לימודיהם, יגדל מספר העוסקים ברפואה ויקטן מספר העוסקים במחקר מדעי.

מעון הסטודנטים הוקם ונשא את שמו של שמעון ברמן, רופא הילדים, מורו הראשון של שיבא בארץ, שמת בשנת 1959 ב“תל־השומר”, בודד במיתתו כפי שהיה בחייו. (על אף מטען הידע העצום שלו לא זכה ברמן בתואר פרופסור מטעם בית־הספר לרפואה בירושלים, אם בגלל דעותיו האפיקורסיות ואם משום שלא הירבה לפרסם מאמרים.)

שיבא ידע, שבית־החולים חייב לעסוק גם במחקר, ולו רק כדי לקשור אליו את דור הרופאים הצעירים, אך גם הוא, בדומה להלר, העדיף מחקר קליני על פני מחקר טהור, מנותק ממיטת החולה. אם בשטח המשכורות היה מינימאליסט, בנושא השתלמות הרופאים היה מקסימאליסט. “תל־השומר” היה בית־החולים הראשון בארץ (אחרי “הדסה”, שתמיד היה ממלכה בפני עצמו, בלתי תלוי בכספי הציבור הישראלי) שהחל לשלוח את רופאיו להשתלמויות בחו“ל, קודם כל הודות לקשריו האישיים של שיבא ולתחבולות המימון שלו. ביוזמת ידידתו ד”ר סלומה ולש, מן המחלקה לאנאטומיה של בית־החולים על־שם אלברט איינשטיין שליד “ישיבה־יוניברסיטי” בניו־יורק, פנה שיבא בשנת 1959 אל בת־שבע דה־רוטשילד, בבקשה לממן חילופי רופאים בכירים בין שני המוסדות. הדרישה היתה, שגם בית־החולים “אלברט איינשטיין” ישתתף בהוצאות, כהוכחה לכך שגם בו מעוניינים בחילופים, כלומר, שגם להם עשויה לצמוח מכך תועלת.

בשנת 1960, בעת ביקורו של שיבא בארצות־הברית, נחתם, בעזרת ליאו דווידוף ואירווינג לונדון, הסכם על חילופי רופאים בין בתי־החולים “תל־השומר” ו“אלברט איינשטיין”. המימון בא מקרן בת־שבע דה־רוטשילד, ובשלב הראשון הוקצבו 6,000 דולאר לביקור של שני מומחים מ“אלברט איינשטיין” ב“תל־השומר” ולביקור דומה של שני רופאים מ“תל־השומר” בניו־יורק. שיבא ביקש את ד“ר דווידוף (נוירוכירורגיה) וד”ר בארנט (ילדים) והציע את ד“ר הלר וד”ר שטיין. שטיין לא יצא מסיבות אישיות, וביקורו של הלר לא הוגדר כהצלחה, אולי משום שבבית־החולים “אלברט איינשטיין” לא כל־כך ידעו מה לעשות בו. אולם שהותו של ד“ר דווידוף ב”תל־השומר", באביב 1961, נתנה דחיפה של ממש למחלקה הנוירוכירורגית. הוא הינחה 25 ניתוחים גדולים, בעיקר בחוט השדרה, ניהל כמה סמינריונים ובתום שהותו כתב דין־וחשבון, ובו ציין את אופיו המיוחד של “תל־השומר”, את המוראל הגבוה של הסגל, כולל סבלים וגננים, עובדי מכבסה ועובדי נקיון, שמקורו במידה רבה באופיו ודוגמתו של מנהל בית־החולים. “כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר שהכרתי,” כתב, “המוסד נבנה בצלמו של האדם.” אולם הוא לא התעלם מן התנאים הפיסיים הלקויים: “נכון שמנסים להפוך כורח ליתרון ולהדגיש את טיב השירותים והמיכשור מול הביתנים העלובים, אבל אפילו היה מצבם של הביתנים טוב יותר, עצם הפיזור על פני השטח מוסיף לקשיים ולחוסר היעילות. למרבה המזל, האקלים הישראלי מקל על המצב, אבל אני זוכר יום כאשר בעת גשם זלעפות הובא חולה לחדר־הניתוח רטוב ורועד מקור וחדר־הניתוח עצמו לא היה מחומם דיו.”

כאשר הוברר שהרופאים הבכירים אינם יודעים עוד להתלהב ואינם מסוגלים להעביר לצעירים את מה שלמדו בחו“ל, הוחלט שמוטב לשלוח רופאים בראשית דרכם ולפעול גם למען השתלמות של סטודנטים ורופאים צעירים מ”אלברט איינשטיין" ב“תל־השומר”, בעיקר במחלות טרופיות, ברפואה ציבורית ובמחלות דם. בת־שבע דה־רוטשילד נאותה להמשיך ולממן את תוכנית החילופים כמה שנים, ובמסגרת זו יצאו רופאים להשתלמות באורתופדיה, פדיאטריה וראדיולוגיה, ורופאים מארה"ב שהו בארץ תקופות של שישה חודשים עד שנה.

פרופ' מארק מוזס, המומחה לכירורגיה של כלי הדם, נזכר בגעגועים: “שיבא נתן קְרֶדִיט מלא לאנשים שלו. הוא נתן להם לפעול. כשבאו בהצעות לחידושים, הוא תמך בהם, הביא מומחים מחו”ל, כדי שיוכלו ללמוד מהם. הוא שלח אנשים לחו“ל להשתלמות שהוא סידר, ובאמת, רק הודות לכך התקדמנו מהר מאוד והיינו לבית־חולים מודרני על אף האמצעים המצומצמים מאוד מבחינה חומרית, אבל לא מבחינה מקצועית. שיבא עזר להביא הרבה מנתחים מעולים מחו”ל, קיבל אותם בשדה־התעופה, אירח אותם, דאג להם כאן, ואנחנו קיבלנו מהר מאוד שם של מרכז רפואי, לא רק כאן בארץ, אלא גם בחו“ל. היו אנשים שהיו מוכנים לעשות את הכל למענו, בבלגיה, בארצות־הברית, באנגליה. כשאני נסעתי לחו”ל השם שלו היה כמו כרטיס אשראי, הוא פתח את כל הדלתות."

מימון ההשתלמויות האחרות היה פרטיזאני, ושיבא מצא את עצמו מול חומת תקנות ונהלים.

העובדים השתלמו לרוב על חשבון תקן בית־החולים. היינו נוהגים לומר לרופאים ולטכנאים: תצברו חופשות, תדחו חופשות, תדחו שבתות, תעבדו מעבר למוטל עליכם. באו ואמרו לנו: ‘זה אסור!’ כאילו מעבודה רבה כבר חלה או, חס וחלילה, מת אדם. ‘רוצים לשמור על בריאותנו ומבטלים כל צבירת חופשות’. איך אפשר בקיץ לשמור על מילוי הוראת החופשה? כי זה צו המלכות? האין אלו הוראות שאינן מתחשבות עם מציאות מסויימת, שחלה על כל דור המדבר וגם עלינו? טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ועדיין אין לנו רשות להיות ככל הגויים.

היה משהו פגום בדרך החשיבה במדינה שקיומה עדיין היה תלוי על בלימה. הנה, בקיץ מקצרים את שעות העבודה של עובדי הממשלה, כולל בתי־החולים. אך הרי זו ארץ סובטרופית, שהמחלות מתרבות בה דווקא בעונה החמה. זוהי חקיקה המתעלמת מהעונתיות של המחלות. אילו התקינו במקום זה בכל מקומות העבודה מזגני־אוויר, היו האנשים עובדים יום שלם גם בקיץ, והתפוקה לא היתה יורדת. ייעודו של בית־חולים איננו לתת פרנסה נוחה לעובדיו, אלא בראש וראשונה לטפל בחולים, לאבחן מחלות ולחנך רופאים, אחיות וטכנאים. לשם מילוי יעודים אלה, מיזוג אוויר יעיל יותר מאשר קיצור יום העבודה בקיץ; מה גם שהתקן לא הוגדל עם קיצור שעות העבודה, וכיצד אפשר, אפוא, לשמור על רמת השירותים לחולה?

גם אם היתה לשיבא הזכות המוסרית לדרוש הסתפקות במועט, נכונות להקרבה ומסירות ללא חשבון כספי, מבחינה מעשית היה מצבו קשה. תנאי העבודה בקופת־חולים היו טובים במידה רבה מהתנאים במוסדות הממשלתיים, “וכל עוד קיים ‘מה טובו אוהליך’ כזה אין אפשרות לשבור את הלך־הרוח של התקופה, של להיטות אחרי הנאות הפרט, שאין בה דרך להקמת מדינה עצמאית או אפילו מפעל כמו בית־חולים עצמאי.” שיבא, “תל־השומר” והמדינה, לא היה אפשר להפריד ביניהם.

בכל בתי־החולים, לא רק ב“תל־השומר”, נוצרו תורים ארוכים של ממתינים לניתוחים. והרי אפשר למנוע אותם בנקל, אם בחדרי־הניתוח, במעבדות ובמכוני הרנטגן יעבדו בשתי משמרות, כדוגמת העבודה בבתי־חולים בארצות המערב, העשירות מישראל. אבל מה לעשות וישראל פיתחה עוד בינקותה הרגלים של מדינת סעד. הפיגור בניתוחים נבע במידה רבה מהמחסור באחיות בחדרי־הניתוח. האחיות עזבו את העבודה בגלל נישואים, הריונות וירידה מן הארץ, ואחיות חדשות לא באו. גם כאן עשוי היה השיכון לרופאים, לאחיות ולמתמחים למשוך במשך הזמן יותר ויותר אנשים להתקשרות עם בית־החולים. העובדים, שמקבלים ב“תל־השומר” תנאים טובים לילדיהם ושהוצאות המחיה שלהם בכפר קטנות מאשר בעיר, יכולים גם להוות ריסון מסויים לשאיפה להרוויח יותר ויותר.

הרי בית־החולים אינו מוסד שנושא רווחים. מדוע לא יסכימו העובדים להשתוות לעובדי התעשייה הצבאית, המשרתים אותו צבא. איך אפשר להשבית בית־חולים בגלל סיווג או דירוג? אם בתעשייה הצבאית אין שובתים, כיצד יתכן לשבות בבית־חולים, שגם הוא שייך לצה"ל? למה זה יסרבו רופאים צעירים לעשות יותר משש תורנויות בחודש, אם בבית־החולים “בית ישראל” בבוסטון הם נותנים 15 תורנויות בחודש? הרי דווקא בשנים הצעירות, ודוקא בלילה, נרכש עיקר הנסיון הרפואי, כי המקרים הכרוכים בהכרעות קשות קורים בעיקר בלילה, והם הם היוצרים משקע מכריע ביכולתו של הרופא כקליניקאי. שיבא היה נוהג לקרוא לרופאים צעירים, שלא אהבו לעבוד בלילות, “באים בימים”.

שיבא חסך בבית־החולים, בעיקר על תקנים, כאילו מה שיחסוך מכספי הממשלה יילך ישר לצה"ל או לשיכון עולים ולא יבוזבז על יוקרה או ביורוקראטיה. כאשר היה מדובר במתן הטבות חומריות (שלא לצרכי הרחבת הידע הרפואי) נתגלה כקמצן ובעיני חלק מן הסגל אפילו כקמצן גדול.

באחד הימים השתתף שיבא בישיבה בירושלים יחד עם ד"ר הרי בנק, סגנו הראשון בביתן 38, יליד דרום־אפריקה, ממתנדבי מלחמת השחרור ואחד המעטים שנשאר בארץ. הישיבה התמשכה והם לא הספיקו לאכול צהריים. בדרך בחזרה אמר בנק לשיבא: “בוא, נעצור ליד סטקייה ונאכל משהו.” שיבא סבר אחרת: “בעוד 20 דקות אנחנו ב’תל־השומר' ואפשר לאכול בבית־החולים. חבל על הכסף.”

היה זה נוהג ידוע שלו. בעת נסיעות מחוץ לעיר היה דוחה את שעת האוכל עד התחנה הבאה, ושם – לתחנה שאחריה, עד שחזרו לבית־החולים. כסף שהוצא במסעדות היה בעיניו כסף מבוזבז. מה שהיה בעיני אחר תוספת קטנה להכנסות, גבל בשחיתות בעיני שיבא. אחד מרופאי בית־החולים ניצל את חופשתו ונסע לאירופה עם בני משפחתו, כרופא על אחת מאניות הנוסעים של חברת “צים”. שיבא לא היה מסוגל להבין: איך יתכן? הרי הוא מקבל משכורת מבית־החולים גם בימי החופשה; ואם הוא עובד כרופא באניה, כיצד יתכן שמשפחתו נוסעת על חשבון חברה ציבורית?

שנת 1959 היתה שנת בחירות לכנסת הרביעית, והדבר לא שיפר את רגשי האחווה בעם והגדיל את הנטייה לבזבוז, למורת רוחו הרבה של שיבא. היתה זו בעיניו תקופה של להיטות אחרי הנאות הפרט, שבה ראה סכנה לעצם קיומה של מדינה עצמאית – ועצמאית פירושה נושאת את עצמה. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לשמור על הרוח החלוצית, שרבים מנסים להתפרק ממנה. “ההתפרקות” נתנה את אותותיה גם בין עובדי “תל־השומר”, והסדקים, דהיינו שביתות של קבוצות עובדים שונות למען שיפור השכר, היו בעיניו מסוכנים מן הסדקים בבניינים.

הוא ידע להקנות לעובדים את ההרגשה, ש“תל־השומר” הוא לא רק בית־חולים, אלא שיש לו תפקיד בעיצוב החברה הישראלית. אכן, מנהלי משרד הבריאות אחרי שיבא (פדה, שני ומודן) באו מקרב רופאי “תל־השומר” והוא הדין ברוב מפקדי חיל־הרפואה (פדה, גילון, מיכאלי ודולב). “תל־השומר” משך אליו סוג מיוחד של אנשים. רופאים צעירים מארצות־הברית אהבו לעבוד בו, על אף התנאים הקשים, כי כאן ניתנה להם תחושה של אתגר. זו היתה ישראל כפי שקיוו למצוא אותה: חלוצית, פשוטת הליכות, לא העתק חיוור של מיאמי־ביץ', לא וילות הבארוק של הרצליה.

רופאי “תל־השומר” יצאו לשרת במדינות המתפתחות של אפריקה, אם כי מבחינה זו לא עמד הרופא הישראלי בציפיותיו של שיבא: “כיצד יתכן שבמדינה שיש בה 6,000 רופאים על 2 מיליון תושבים לא ימצאו מתוך עצמם יוזמה ורצון להתגייס ולצאת לארצות שבהן יש רופא אחד על 50,000 נפש?” שאל את עצמו בשנת 1962, בימי הזוהר של אהבת ישראל ואפריקה המתפתחת.

“יום שישי אחד אחר־הצהריים אני יושב על הדשא בשיכון עמק דותן, עם התינוקת,” נזכר ד"ר משה מני. “אמירה הלכה למספרה. בא שיבא, מתיישב ומדבר על דא ועל הא. מה אתה צריך? אני שואל. אז היו כל מיני התנגשויות בקונגו הבלגית, היו זקוקים לרופאים ופנו למשרד החוץ של ישראל. ובמשרד החוץ, כמובן, אם דרוש משהו בשטח הרפואה, הולכים ישר לשיבא. הוא אומר: ‘אני זקוק לרופא לקונגו הבלגית.’ ‘בסדר.’ אני אומר. ‘מתי?’ – ‘מחר בערב.’ את חושבת שלא יצאתי? יצאתי. נסעתי לחמישה חודשים. זה היה שלטון פטריארכאלי, דיקטאטורה בדרכי נועם.”

שיבא היה קנאי ל“תל־השומר”, לאנשים שלו. ד“ר מני שירת כקצין בחיל־הים: “קראו לי הרבה למילואים, כי הייתי מלווה אותם כרופא לכל הפלגה בחו”ל, ושיבא לא התלהב מזה. בשנת 1956 עמדה להפליג אניית חיל־הים לדרום־אפריקה להניף שם דגל ישראל, ואני עמדתי לצאת. זו היתה צריכה להיות הפלגה ארוכה ושיבא פסק: ‘אתה לא יוצא.’ אני אמרתי: ‘אני כן יוצא,’ והוא ענה לי: ‘אז אין לך מה לחזור.’ אמרתי, שיש גם בתי־חולים אחרים. אבל לבסוף לא יצאתי, משום שמישהו בחיל־הים החליט שפני שחומים מדי בשביל דרום־אפריקה. אני לא בטוח אם לא השפיעה כאן גם התנגדותו של שיבא.”

כאשר ברכה רמות, שהיתה שותפה של שיבא בשורה של מחקרים על מחלות דם, עזבה ב־1964 את “תל־השומר” לתקופה של שנה ועברה ל“איכילוב”, משום שזה היה קרוב יותר לביתה, לא היה שיבא מסוגל לסלוח לה. בעיניו היתה זו בגידה. אך הוא שמר על מקומה של ברכה במחלקה להמטולוגיה, בהיותו בטוח שתתחרט ותחזור לחיק המשפחה, כפי שאמנם עשתה.

ימי הולדת, ימי חתונה, שיבא לא שכח מעולם. סידר לזוג צעיר מקום לירח דבש במלון “השרון”, השגיח על אחיות בהריון, שם לב אם אחות שינתה את התסרוקת, אם היא מאושרת, אם משהו מעיק עליה.

ד"ר רקובצ’יק קיבל התקף כיס מרה, אך לא סיפר על כך לשיבא, אלא רק הודיע במזכירות שייעדר מהעבודה. תוך שעה קיבל טלפון משיבא: “מה איתך?” וכעבור חצי שעה היה שיבא בביתו של רקובצ’יק ופסק: “אתה הולך איתי לבית־החולים.” לא היתה זו בעיה למנהל מחלקה, להשיג מקום בבית־החולים, אבל רקובצ’יק חשב שמוטב לו בבית. אולם שיבא התעקש: “אתה זקוק להשגחה.” וכך נהג לא רק לגבי רופאים ותיקים, שעברו כברת דרך איתו. אורי זליגזון רק החל את עבודתו כרופא מתמחה במחלקתו של שיבא כאשר חלה בשפעת קשה והיה מרותק למיטה:

“יום אחד הופיע שיבא אצלי בבית בלי כל הודעה מוקדמת, עם סל תאנים ואגוזים. צריך להבין, שדבר כזה לא יתכן בשום בית־חולים אחר, שמנהל בית־חולים יילך לבקר סטאז’ר חולה. מייד היה חבר עם כל הבית. בדרך זו הוא קשר את העובדים אליו. אמנם הוא היה מוציא לאנשים את הנשמה, אבל מצד שני יחסו לאנשים היה נהדר והוא גם ידע להעריך מה שעושים.”

אחת הדרכים לחיזוק תחושת השותפות היה הוצאת “ביתנים” – הודעות, פרסומים וידיעות מטעם הנהלת בית־החולים, כפי שנאמר בראש העלון. אך למעשה היה זה בטאונו האישי של שיבא, כתוב בסגנונו, בדרך של קשירת דבר לדבר, עם דברי תוכחה ודברי תודה, עם ברכות לחגים, פרקים ביהדות, מעשיות, רעיונות, דברי הספד לעובדים שהלכו לעולמם. בין כסה לעשור תמיד מצא לו שיבא דרך לבקש חזרה בתשובה, אם על־ידי אהבה לזולת או הסתפקות במועט ואם על־ידי עצה לאלה, הממליצים לאחרים על מנהגי רפואה מונעת, להפסיק לעשן בעצמם (את הכסף שייחסך אפשר להשקיע בתקליטים ובספרים). בתמוז היתה באה אנחה עונתית בכתב על חום הקיץ, המתיש את הכוחות ומביא לקדרות ולעייפות הנפש ולרפיון היצרים. ההרהורים לפסח היו ואריאציה על נושא החירות והחופש (“חופש מעוני, חופש ממחלה, חופש הפולחן והדעות, חופש להתפתח לפי כוחות אשר בתוכנו”).

באמצעות “ביתנים” שיתף שיבא את עובדי “תל־השומר” במלחמתו בקופת־חולים, ביטא את דעותיו בנושא המחסור ברופאים לכפר (שאפשר לפתור אותו ללא כפייה, בעזרת העתודה של צה"ל) וקרא לרופאים לצאת לבית־שאן, שבה נמצאו רק שלושה רופאים על 13,000 תושבים. בראשית השנה האזרחית באה קריאת אס.או.אס. נרגשת: תקציב התרופות נאכל ועד התקציב החדש, בראשית אפריל, יעברו עוד שבועות ארוכים; כל אחד חייב לתת לעצמו חשבון על כל תחבושת, על כל אספלנית, על כל הזמנה לרנטגן. שוב ושוב ביקש שיבא חסכון, במזון, בחשמל, במים, במתן אנטיביוטיקה.

כחסיד מושבע של פרסים היה מכריז על מתן פרס חסכון לבעל ההצעה המוצלחת – סיור זוגי באנייה בים־התיכון (שהשיג מידידי בית־החולים). במלחמה החוזרת בזבובים, שהטרידו את בית־החולים בעיקר בקיץ, אף כי מקום דגירתם היה מחוץ לתחום המוסד, הבטיח שיבא מכשיר א.ק.ג. חדיש או רספיראטור לביתן שיצטיין במניעת חדירת הזבובים.

ציטטה בלאטינית, אנחה על הגויים, הזוכרים שבתורה נאמר עין תחת עין או הבא להרגך השכם להרגו, אבל אינם מזכירים שכתוב בה גם: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך; דברים מיומנו של ילד שהיה מאושפז בבית החולים; שבועה ליום נקם ושילם אחרי רצח ילדי מושב אביבים בידי מחבלים (בל“ג־בעומר תש”ל) – כל מה שהעסיק את מחשבותיו ביום הכתיבה מצא את ביטויו בעלון המשוכפל. דיברה מתוכם החרדה המתמדת לפני הדור הבא, לעתיד המדינה, הפחד מפני התפרקות מעול, המוּדעוּת לשנאת היהודים הרדומה בגויים, ששום הסברה לא תוכל לה. לעיתים דמו “ביתנים” לדרשה, ואכן, שיבא קרא לעצמו לפעמים “המגיד מהכפר־אונו”. הוא כתב נגד שביתות, קנאה, שנאה חינם: “רק בעמל, ממש כפי שעמל יוגב בשדהו, נוכל לקיים אשר בנס נפל בגורל דורנו, דהיינו, להיות דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה.” המרשם לכל פגעי החברה הישראלית היה תמיד: יותר עבודה, יותר חסכון, יותר אהבת האדם, יותר אהבת המולדת.


31. שאלה של עדיפות    🔗

עם כל החיוב שבביתנים החד־קומתיים וביניהם משטחי הירק ועל אף האימרה “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, שהתנוססה לעיתים בראש כתבי שיבא, לא הישלה איש את עצמו כי יוכלו לשמש את בית־החולים לדורות. כבר בשנת 1954, בשנה הראשונה לכהונת שיבא כמנהל “תל־השומר”, דיבר ד“ר הלר על הצורך בהקמת בנייני קבע לעתיד, והחלו חיפושים אחרי שטחי קרקע להרחבת הקיים. כעבור תשעה חודשים קיבלה הנהלת משרד הבריאות החלטה עקרונית על הקמת בנייני קבע ל”תל־השומר" בעתיד והציעה להקים בתוך בית־החולים ועדת תכנון ולהזמין אדריכלים לשם הכנת תוכנית־אב, שתיקח בחשבון אינטגראציה מירבית בין הקיים ובין העתיד לקום. תוכניתו של הלר היתה להקים מרכז רפואי חדש בן 850 מיטות ולמצוא דרך ביניים בין ריכוז המחלקות בבניין אחד (כדוגמת בית־החולים “רמב”ם") לבין פיזורן על פני ביתנים. הוא הציע לחלק את בית־החולים החדש לארבעה גושים (רפואה כללית, אדמיניסטראציה, רפואת ילדים ורפואה מקצועית) תוך כדי ראיית המטרה הסופית – צמיחת קריית רפואה.

שיבא אמנם צידד במשך שנים בבית־חולים השוכן בביתנים, אך נוכח הלחץ הגובר מצד הסגל (“בנו ב’בילינסון', בנו ב’רמב”ם', למה לא בונים אצלנו?") והמציאות בארץ ובתוך “תל־השומר”, אימץ אף הוא תוכנית פשרה של שילוב ישן עם חדש. ועדת התכנון, הלר בראשה ושיבא בתוכה, פנתה אל שתי קבוצות של אדריכלים בבקשת הצעה לתוכנית־אב, הכינה חומר רקע על המטרות, ההגדרות וההרכב של בית־החולים החדש, ופעמיים בשבוע התקיימו פגישות עם האדריכלים.

העיכוב הראשון חל בגלל הקשיים ברכישת שטחי הקרקע סביב “תל־השומר”, שהיו שייכים לגופים ציבוריים שונים ולבעלים פרטיים. בשנת 1955 דרושות היו 150,000 ל"י לקניית הקרקע, אך הכסף לא נמצא. כעבור 25 שנה, בשנת 1980, עדיין עמד הבניין החדש בשלבי בנייה, כי מעולם לא נמצא בקופת האוצר ובמשרד הבריאות הכסף להשלמתו.

יצחק טבנקין, שהיה שכנו של “תל־השומר” בסמינריון הקיבוץ המאוחד באפעל, היה מטייל בשבילי בית־החולים וכאשר פגש את שיבא היה נוהג לשאול: “נו, מתי כבר ייבנה ‘תל־השומר’ החדש?” ושיבא היה עונה לו: “אינני מעז אפילו לבקש.”

אי אפשר, בכלל, לעסוק ברפואה, בבניין בתי־חולים, בהשקעות בחינוך, אם חיסול העוני אינו קודם לכך, מפני שאת תוצאותיו אי אפשר להדביק בכל מה שאנחנו משקיעים בכל האמצעים החדישים של הרפואה. כאן אני בסתירה עם כל האיגודים המקצועיים, כולל אחיות, רופאים, מורים ומהנדסים ושאר ציבור השכירים, אשר דורשים סיפוק דרישותיהם מתוך עמדות כוח. מה שקודם, לפי דעתי, הוא סיפוק צרכי המינימום של שכבות העוני, שיש להן עדיפות.

אם שואלים אותי על עדיפויות, אם לדאוג למה שקודם, במיוחד כאשר יש מגבלות של שטח ושל כסף, אני גורס שהמלחמה בעוני קודמת לרפואה אולטרה־מודרנית. וזה לא מפני שאני מזלזל ברפואה אולטרה־מודרנית.

היו רגעים ששיבא שאל את עצמו, אם האמונה הזאת – ששיפור תנאי המגורים לעולים, צמצום הפער בין ותיקים לעולים חדשים, בין אשכנזים ליוצאי עדות המזרח, קודמים לבניית בנייני קבע – לא הזיקה בסופו של דבר לעתידו של “תל־השומר”. הוא אמנם התקומם נגד כל אלה שדיברו על “האסקטיזם המופגן” של “תל־השומר”, על הענווה שנועדה לדקור עיניים, אך הדעה הכללית, גם של ידידיו ונאמניו כמשה דיין וד"ר מוזס, היתה, ששיבא, עם קשריו בצמרת המדינה, היה מסוגל להשיג את כספי הממשלה הדרושים לבנית “תל־השומר” החדש, אילו באמת רצה בדבר. אבל לבו היה קשור לביתנים הישנים. שיבא, ז’אקט הקורדרוי הצהוב הנצחי שלו והביתנים – היו עשויים מאותו החומר.

דבר אחד יודעים מראש: ברגע שנעבור לבניין מודרני, עם פרוזדורים, עם מעליות, עם חדר־מדרגות, מייד יתברר כי בניין כזה דורש הרבה יותר כוח־אדם להחזקתו ולנקיונו, וכל מי שלא שכח גירסא דינקותא יזכור, שגם קדמונינו ידעו על כך. רק שהמלה ‘תקן’ אינה מופיעה שם, אלא היא מוסווית במושג הרחב של ‘דאגה’.

איך בכל זאת הצליח בית־החולים להתקיים בביתנים הישנים? על־ידי מאמצים מוגברים של המושכים בעול, על־ידי מתנות של ציוד מידידים שמעבר לים ועל־ידי הנס הטבעי של התפתחות הצמחייה, ששיפרה את מראה הביתנים ואף הגנה עליהם מפני השמש והרוח. אבל כמה שנים אפשר לסמוך על הנס? הרי כל גשם חזק עורר דאגה, שהביתנים ישקעו באדמה ויתהוו בהם סדקים חדשים; כל רוח עזה איימה להעיף גגות, כל עץ גדול היווה סכנה, שהביוב ייסתם בשורשיו או שקו החשמל או הטלפון ינותקו בענפי צמרתו. אמנם יעילות בית־החולים לא ירדה עם הזדקנות הבניינים, אבל זה היה בעיקר על חשבון כוח־האדם ותוספת שעות עבודה ללא תמורה.

מערכת הביוב שבנו האמריקאים בשנת 1940 חדלה בהדרגה לפעול; היו נזילות בבריכות המים. דרושים היו תקציבים לבדק־בית יסודי. היתה דרישה להחליף את תנורי הנפט בהסקה מרכזית, להוסיף מזגני־אוויר, להחליף את הריצוף ואת הכיורים הישנים, לשפץ את השירותים, לחדש את המסגרות לחלונות ואת המשקופים. ב“מחנה האויב”, דהיינו בקופת־חולים, טענו, שכל השיפוצים הללו עלו בסופו של דבר יותר מהקמת בית־חולים חדש. שיבא לא הסכים. ההשקעה בשיפוצים ובתיקונים לא עלתה מעולם על אחוז אחד מהתקציב השנתי להחזקת בית־החולים. הריבית על הלוואה, שהיתה דרושה להקמת בניין חדש, היתה נעה בין 4 ל־8 אחוזים בשנה; כלומר, על ידי דחיית הבנייה “חסך” “תל־השומר” כל שנה כ־6 אחוזים ההוצאות הדרושות להקמת בית־החולים החדש.

הצרה היתה, ששיבא השלה את עצמו שביום מן הימים יקבל על כך פרס מן הממשלה, וכאשר באמת יבוא וידרוש – יקבל. המציאות תמיד טפחה על פניו. בשנת 1952 לקח לוי אשכול, הממונה על ההתיישבות, 400 דונאם משטח “תל־השומר” המקורי, כדי לנטוע עליהם פרדסים. שיבא לא קם להילחם, כי אמר לעצמו שזה בשביל פרי־הדר וזאת אדמה חקלאית טובה ואפשר להצטמצם בשטח; אם יש פרדס והוא נותן פרי, הרי זה פארק טבעי נפלא, פארק לאומי שהחזקתו לא תעלה דבר, אלא להיפך, עוד תכניס כסף. אבל כעבור עשר שנים הוחלט לעקור את הפרדסים ולבנות עליהם שיכונים. איש לא זכר אז את ויתוריו של שיבא.

תכנית־האב ל“תל־השומר” החדש הושלמה בשנת 1957, ובהדרגה הוחל בבניית המבנים הראשונים במסגרתה, עוד בטרם אושרה על־ידי כל הגופים הממשלתיים הנוגעים בדבר. הבניין הראשון, בכניסה הדרומית של “תל־השומר”, היה בית־החולים ליולדות, שהוקם בשותפות עם עיריית רמת־גן (ליתר דיוק, בשותפות שיבא – קריניצי) ובעזרת מפעל־הפיס ומשרד הבריאות. הבניין נפתח בשנת 1965, וכעבור שנה נפתח בניין בית־הספר לאחיות, הודות לכך שמשרד העבודה (קרי, גיורא יוספטל) היה מעוניין בקליטת בנות העלייה החדשה ואיפשר את בנייתו. באותו זמן הוחל בבניית בית־חולים לילדים, בניין בן שלוש קומות, סמוך לבית־היולדות, והוא הושלם בשנת 1968.

הבנייה החדשה התנהלה על־פי תוכנית שונה מתוכנית־האב המקורית, פרי תכנונו של הלר, ועל רקע זה החריפה המחלוקת בין שיבא לבין הלר, שהיתה חבויה זמן רב בין ביתני “תל־השומר”. עתה פרצה המחלוקת את גבולות בית־החולים, והם הגיעו להתנגשות חזיתית ואיבה גלויה.

אין זה מפליא כלל וכלל, ששני אנשים כה שונים זה מזה כשיבא והלר הגיעו להתנגשות; המפליא הוא בכך, שהצליחו לשתף פעולה תקופה כה ממושכת. בעת עבודתם המשותפת בבית־החולים “בילינסון” היו יחסיהם תקינים, אם בגלל התנגדותם לדרכי הניהול של קופת־חולים ואם בגלל המעמדות הברורים של תלמיד ומורה. אך ב“תל־השומר” השתנתה מהות היחסים: הלר היה הרופא הראשי, הסמכות העליונה בענייני רפואה, ושיבא היה המנהל. הכוחות היו שקולים, אם כי הלר המשיך להטיל מורא לא רק על הרופאים הצעירים, שפחדו לפתוח את פיהם בנוכחותו, אלא במידה מסויימת גם על שיבא. די היה להלר במבט קטלני כדי להשתיק בישיבת הסגל רופא, שדבריו לא עמדו על הרמה הדרושה. שיבא היה מגיב ביתר סלחנות: כאשר רופא התגאה במיוחד במה שחקר והיה מצהיר, “זה המקרה הראשון המתואר בספרות הרפואית,” היה שיבא מעיר בשקט ובקריצת עין: “זה המקרה השני – כי את הראשון עדיין מחפשים.”

העבודה החלוצית המשותפת ב“תל־השומר” של שנות ה־50 הביאה את הלר למסקנה, שלבית־החולים דרוש אדמיניסטראטור מעולה יותר משיבא, והוא מצא תומכים לדעתו גם בין הרופאים הצעירים, ובראשם עזרה זהר וג’ו גפני, שעבדו עמו במחלקה הפנימית ובחקר הקדחת הים־תיכונית המשפחתית. אנשי הלר טענו נגד שיבא, שהוא הורס את בית־החולים, מפתח מחלקות מסויימות על חשבון אחרות ותומך באנשים שאין הצדקה מקצועית לתמוך בהם.

היתה כאן גם התנגשות של אופי וגם התנגשות של תפישות. הלר, הסמכותי, רצה לבנות את בית־החולים סביב המחלקה הפנימית, ששאר המחלקות יהיו מסונפות אליה, ושהוא יהיה הפוסק האחרון. שיבא היה בעד מתן יתר עצמאות למחלקות השונות. הלר היה שיטתי, מתוכנן. שיבא התלהב מהר והתאכזב לעיתים קרובות. הלר ראה את עצמו כסמכות עליונה בעניינים רפואיים, ואת האחריות הפורמאלית – כמוטלת על שיבא ועוזריו. שיבא לא היה מוכן לקבל את דעתו של הלר כהוראה. אט אט ניצבו בסגל הרפואי שני מחנות – זה של שיבא (הגדול) וזה של הלר (הקטן). היתה חשדנות הדדית, היו תככים, היו שליחים שמיהרו ללבן את הניגודים. בתוך הניכור שבין הלר לשיבא צמחה פרשת הבניינים החדשים. בית־היולדות עדיין נבנה בהתאם לתוכנית־האב של הלר, אך לאחר מכן התבצר הלר בממלכתו, מחלקות 39 ו־39א, פנימית גברים ופנימית נשים, ובמכון המחקר שלו והתרחק מכל בעיות הניהול הכללי – זה היה עסקו של שיבא.

לפי תוכניתו של הלר היה בית־הספר לאחיות חייב להיבנות בקירבת בית־החולים החדש, אך היות שהיה ברור, שבמצב הקיים יהיה בית־הספר חייב לשרת עוד שנים רבות גם את הביתנים הישנים, נבחר, בהתייעצות עם האדריכל בלזיצמן, אתר בנייה אחר, קרוב יותר לבית־החולים הישן. כאשר פנה שיבא בעניין זה להלר, כדי לקבל את חוות דעתו, אמר לו הלר, שכל העניין כבר לא מעניין אותו.

כאילו לא די בכך, התלקח הוויכוח סביב מרכז הילדים הנפרד. הלר דרש, שמחלקת הילדים תהיה חלק מהבניין הגדול, כשיקום. שיבא התעקש, שלילדים יהיה בניין משלהם: ראשית, מפני שהאמין, כי הדבר דרוש גם לילדים וגם לסגל העובדים, שהתענו בתנאי צפיפות קשים, בהעדר מקום שקט לבדוק ילד; שנית, משום שזכה בנושא זה בתמיכת סגן שר הבריאות יצחק רפאל, ובאמצעותו לתקציב בנייה; ושלישית, משום שהבטיח לנשי “מנהאטן גילד” ולבעליהן, כי ב“תל־השומר” יוקם מרכז ילדים על־שם “מנהאטן גילד”.

שיבא שלח את מנהל מחלקת ילדים ב', ד“ר ברנרד כהן, “הכוהן הגדול”, כפי שקרא לו שיבא, אחד מן הרופאים הדרום־אפריקאים שלו, למרכזי רפואה שונים בארצות־הברית, כדי להביא חוות־דעת בנושא. הוא קיבל גם את ברכת גד אשר, המהנדס הראשי של מע”ץ. אבל על הלר לא עשה הדבר כל רושם. תפישתו העקרונית לא השתנתה: כל השיפוצים והתוספות הם בעוכריה של תוכנית־האב לבית־חולים חדש ומעכבים את הגשמתה.

כאשר נוכח הלר לדעת, שדרכו של שיבא ב“תל־השומר” אינה הדרך שלו, הגיע למסקנה שיש להחליף את שיבא במנהל אחר, ובהתאם לאופיו הנוקשה לא היסס לפנות בנושא זה לקצין רפואה ראשי של צה"ל ולמשרד הבריאות. העניינים הגיעו לידי כך, ששיבא ביקש להגיש את התפטרותו, ואז ארגנו שטיין ורקובצ’יק מבצע החתמה למניעת ההתפטרות. שיבא נשאר.

הלר היה יושב־ראש ועדת האישפוז העליונה, שנתמנתה בשנת 1958 על־ידי שר הבריאות, ובין חבריה גם משה סורוקה וד"ר פדה. באותה תקופה השתפרו היחסים בין הלר ובין אנשי מרכז קופת־חולים. סורוקה היה מרבה להתייעץ איתו בשאלות בתי־החולים וקיבל את תפישתו על חיוניות בתי־החולים הגדולים. אין פלא, אפוא, ששיבא הרגיש רוח עויינת נושבת מרשות האישפוז העליונה, ובמיוחד ביחס לתוכניתו להקים מרכז ילדים נפרד, בניגוד לדעתו של הלר. ביוני 1963 הוזמן שיבא להופיע לפני רשות האישפוז העליונה, אך לא הסכים לבוא והעדיף להסביר את עצמו במכתב ארוך, המופנה אל הלר.

שיבא סירב לדחות את בניית מרכז הילדים עד הבנייה הכוללת, כלומר, עד שיימצאו עשרות המיליונים הדרושים לכך. הוא גם לא קיבל את דעת הרשות, כי הצורך במחלקות ילדים ילך ויקטן עקב השימוש בתרופות חדשות. הרי קופת־חולים פתחה זה עתה שתי מחלקות ילדים נוספות, בבית־החולים “קפלן” ובבית־החולים “השרון”, ואילו כאן לא מדובר בתוספת, אלא בהעברת שלוש המחלקות הישנות לבניין חדש. “אני מבקש ממך, כיו”ר רשות האישפוז, לבחון היטב אם הנסיון להצרת צעדינו ולבלימת מעשינו משרתים את ‘תל־השומר’ כיחידה חיה ואת מערכת האישפוז בכללותה," כתב להלר.

שיבא הרגיש כתלמיד נזוף על לא עוול בכפו. הרי אלמלא הליכתם המשותפת אולי לא היו מצליחים כלל לעמוד מול המקטרגים בראשית דרכו של “תל־השומר”. יתרה מזו, כל מה שטענו אז שניהם – שבית־חולים כללי חייב לכלול את כל המחלקות, וכל מחלקה צריכה להיות בגודל מסויים, שיבטיח שהמשתלמים בה יגיעו לבגרות ולעצמאות תוך תקופת השתלמותם – כל זה היה ונשאר נר לרגליו. הרי לא הוא, אלא הלר, הוא שנסוג מתוכניתו.

הייתי שמח לולא התרחקת מאיתנו ומהדאגה לבית־החולים כיחידה המוקפת שנאה וקנאה! ולא בי האשם. בעצם העובדה שאני נקרא לבירור לפני אינטרסנטים, שחלק מהם טובת “תל־השומר” אינה מטרתם הקדושה, אני רואה פגיעה ב“תל־השומר”. מאחר שהוטל עלי לדאוג לו ואפילו להגן עליו, לספק לו גם הקצבות וגם חולים ולשמור על המוראל של העובדים הבכירים שלו ולמנוע כי יהפכו אותנו למוסד מדרגה שלישית, הקופא על שמריו, תוכל אולי להבין שהנך דורש ממני את שלא אוכל לתת.

שיבא הזכיר את מאבקם המשותף ב“בילניסון” נגד בעלי השררה:

בשבילי “תל־השומר” הבריקאדה האחרונה לתת שירות רפואי שווה לזה שניתן במקומות אחרים, וגם אם הממשלה לא הוכיחה כושר ניהול וכושר ייצור בשטח הבריאות, היא הבעלים הלגיטימי והיחיד למערכת האישפוז.

הייתי מאושר לו אחדות הגישה היתה חוזרת, ואז, כפי שהלכנו לפחות 20 שנה יחד, היינו ממשיכים. הרבה מאי־ההבנות, האמיתיות, היו נופלות, ואלה המבויימות, אולי על־ידי אפוסטולים, אולי באשמתי, אין להן רגליים מספיק חזקות לקיים את המחיצה שקמה בינינו בעניין “תל־השומר”.

למעשה, הגיע גם שיבא, באיחור רב, למסקנה, שאם אין רצונו ש“תל־השומר” יהיה תופעה חולפת, הכרחי לתת לו מסגרת פיסית שתעמוד לא עשר שנים נוספות, אלא לפחות שני דורות. אך האחדוּת של ימים עברו בינו ובין הלר לא שבה עוד.


32. מעפילי בית־הספר לרפואה    🔗

סיפור הקמת בתי־הספר לרפואה בארץ היה בעיני שיבא סיפור של העפלה, ואת עצמו ראה כמעפיל הנצחי. הרי רק מציע אדם דבר חדש, מייד קמים לו מתנגדים. לחיזוק דבריו היה מצטט את דברי ההקדמה של אחד העם למהדורה השנייה של “על פרשת דרכים”: “בין עם, בין כיתה, בין יחיד, כשמהלך החיים מכריח את מתנגדיהם לקבל את האמת, אין זה מחייב כלל שבאותה השעה תחדל גם ההתנגדות להם עצמם. אדרבא, לפי שעקירת רגש מן הלב קשה לו לאדם יותר משינוי דעותיו, לכן הוא נוטה במקרים כאלה להפריד, שלא מדעתו, בין הדבר ובין אומרו. הדבר נכנס ללבו ונחשב בעיניו כקניין עצמי שלו; ורגש ההתמרמרות שהיה מכוון לפני זה נגד הדבר ואומרו יחד, נשאר גם הוא בתוקפו, אלא שפונה עתה כולו נגד האומר בלבד.”

גם אחרי שהישראלי התרחק מרחק רב מן הטיפוס היהודי שהתגבש בגולה, המשיכה אל הרפואה לא פגה. פתיחת בית־הספר לרפואה באוניברסיטה העברית לא חיסלה את המחסור המתמיד במקומות ללימודי רפואה, וכל שנה יצאו כ־60 ישראלים ללמוד רפואה בחו“ל. כפי שנלחם בתום מלחמת השחרור על פתיחת בית־הספר הראשון לרפואה בישראל ואחר־כך על קבלת הסטודנטים לרפואה מבולגריה, שעלו לארץ באמצע לימודיהם, כך ניסה שיבא, בשנת 1952, בהיותו מנהל משרד הבריאות, להניע את בית־הספר לרפואה בירושלים, שהתבסס בינתיים, לקלוט את כל הסטודנטים הלומדים באירופה, לעיתים בבתי־ספר בינוניים וגרועים, בשלוחה שתתבסס על בתי־החולים הגדולים בשפלת החוף ותתמקם ב”בית־צבי" ברמת־גן, בתוספת קרקע להקמת קמפוס אוניברסיטאי. אך הפעם לא פעל מטה הקסם, בעיקר בגלל ההתנגדות הנמרצת של נשי “הדסה”.

שיבא נחל כשלון, אבל שאלת הרחבת לימודי הרפואה לא ירדה מעל הפרק. רק מחצית הסטודנטים לרפואה שיצאו כל שנה ללמוד בחו"ל חזרו עם תום לימודיהם לארץ, ונוסף על המחסור במקומות ללימודי רפואה היה בארץ מחסור מתמיד ברופאים צעירים, שיילכו לספר ולכפר.

אם אנחנו לוקחים צעיר שגדל בעיר ומקנים לו השכלה רפואית, הוא לא רוצה לצאת לכפר, משום שפירושו של דבר ניתוק מחבריו למקצוע בעיר, ביקורי חולים במרחקים ובשעות לא־נוחות. ואם לוקחים נער כפרי והוא בא לעיר ללמוד רפואה, הוא בדרך כלל פוגש שם נערה והיא לא רוצה לחזור איתו לכפר.

לשיבא, כרגיל, היה רעיון: לקשור את הרופא לכפר על־ידי כך, שילמד גם רפואה הומאנית גם רפואה וטרינארית ויעבוד בשני התחומים בעת ובעונה אחת. הדבר יוסיף לכולם, ובמיוחד לרופא.

נדמה לי, שיהיה רופא טוב יותר אם בעת ביקור בבית בכפר יגלה שלילדים נזלת ויידע, שגם בין העופות מופיעה באותה העת מחלה דומה, הנגרמת על־ידי וירוס. ועוד דבר: גם רופא זקוק למפלט. בני־אדם בתור חולים הם תובעניים מאוד. בחיות הוא ימצא חולים נוחים הרבה יותר.

כאשר שיבא היה רופא בכפר־ויתקין טיפל בשעת הצורך גם בבהמות, והרפואה הוטרינארית היתה יפה מאוד בעיניו וגם הוסיפה להשכלתו הרפואית. אפשר היה למצוא בין החיות אפילו מחלות פסיכוסומאטיות. ברפואה המשולבת היתה מעין שיבה אל ימי החלוציות של כפר־ויתקין.

ישראלים שביקשו ללמוד רפואה וטרינארית היו חייבים לנסוע ללמוד בחו“ל. היה זה לא רק בזבוז משווע של כסף, אלא גם הסדר שהשאיר את ישראל בלי מרכז מחקר והוראה בתחום זה. לישראל היו דרושים אז, בראשית שנות ה־50, 15 רופאים וטרינארים חדשים כל שנה, כלומר, פקולטה של 90 סטודנטים לשש שנות לימוד – מספר קטן מכדי להצדיק החזקת פקולטה שלמה. אך אם יוסיפו 200 מקומות לסטודנטים לרפואה, וכולם יחד ילמדו רפואה משולבת, יפתור הדבר כמה בעיות בבת אחת: ימנע יציאת סטודנטים ללמוד רפואה בחו”ל, ויספק את כל הרופאים הדרושים לצבא, ובעיקר לאזורי הגבול, לישובים המרוחקים, לעלייה החדשה עם כל בעיותיה.

אמת, שיעור הרופאים בארץ ביחס לאוכלוסיה היה בראשית שנות ה־50 אחד לכל 500 נפש והיה גבוה מן המקובל בארצות המערב, אבל תנאי הארץ, החזקת הצבא, העלייה ההמונית, הקפדה על שיעור תמותה נמוך של תינוקות, ובעיקר נטיית היהודים להיזדקק לרופא –ידרשו תוספת שנתית של כ־100 רופאים צעירים, שירושלים סיפקה רק 60 – 70 מתוכם.

אנחנו עדיין לא מושרשים במידה מספקת בארץ. כל אלה שסיימו את לימודיהם בחו"ל, אפשר לומר מתוך צער עמוק ודאגה רבה, שהרוב לא חזרו לארץ גם אחרי שנתיים לקבלת התואר. די רק לחשוב על ההפסדים הפינאנסיים הכרוכים בדבר. כל סטודנט שגמר בית־ספר תיכון ואוניברסיטה עלה למדינה כ־20,000 דולאר, והבחורים היו בחוץ־לארץ כאשר עלינו כאן היה לחיות בצנע, לקלוט עלייה ולהימצא במצב של לוחמה מתמדת, שעה שהם נהנו משוקולד חלב ומסקי בשוויץ, מסטייקים ומשאר האפשרויות הבלתי־מוגבלות בארצות־הברית. ושיא ירידת המוסר: סטודנטים ישראלים (אף שלא מדובר בילידי הארץ) נוסעים לאוסטריה ולגרמניה ולומדים רפואה במקום שבו, רק 15 שנה לפני כן, השתמשו הרופאים, אולי אפילו מבין מוריהם הנוכחיים, בהורים ובאחים לשם ניסויים רפואיים.

ההצעה היתה להקים את הפקולטה לרפואה משולבת ברחובות, ליד הפקולטה לחקלאות, כשלוחה של האוניברסיטה העברית, ולהפוך את בתי החולים בסביבה – “בילינסון”, “תל־השומר”, “באר־יעקב”, “אסף־הרופא”, בתי־חולים העירוניים של תל־אביב – לבתי־חולים אוניברסיטאיים. ומנין יבוא המימון? אולי תוכנית חלוצית כזאת, שאין כדוגמתה בעולם, תעורר עניין בארגון הבריאות העולמי כמתאימה במיוחד למדינות חקלאיות עם מחסור ברופאים (הודו, בורמה, אינדונזיה). ועוד רעיון שיבאי: למה לא להכריח את חברות הביטוח להשתמש בחלק מהכנסותיהן לשם חינוך רופאים, שבלעדיהם היו כל חישובי הכדאיות שלהן מביאים אותן לפשיטת־רגל.

יש נושאים – אנדוקרינולוגיה, טכניקה כירורגית, אפידמיולוגיה, תזונה, חקר הסרטן, פאתולוגיה השוואתית – שבהם ההוראה המשולבת ברפואה עשויה להביא ברכה גדולה כל־כך, עד שמפליא הדבר, שאיש לא חשב על כך עד כה ושהדבר עדיין לא יצא לפועל.

הזמן חולף מהר בין ידינו המהססות. אילו התוכנית היתה מתקבלת עתה, היתה הפקולטה לרפואה פותחת את שעריה בשנת 1957 וכעבור שש שנים היתה מוציאה את בוגריה הראשונים.

ההצעה לבית־ספר משולב קסמה למומחים בחו"ל, אך נגנזה על־ידי חכמי ירושלים.

רק כעבור חצי יובל שנים, בראשית שנות ה־80, נפתחה פקולטה לרפואה וטרינארית ברחובות, אך ללא רפואה משולבת.

כשקמה אוניברסיטת תל־אביב, תחילה עם שתי פקולטות, למשפטים ולביולוגיה, שוב התעוררו התקוות של אותה קבוצת רופאים קטנה מאיזור השפלה, וביניהם הלר וד“ר ש. צונדק, שניהלו מראשית שנות ה־50 משא־ומתן עם עיריית תל־אביב, בראשות י. לבנון, על פתיחת פקולטה או פקולטה חלקית לרפואה באיזור. אוניברסיטת תל־אביב התפתחה בקצב מהיר, בעיקר הודות למאמציו של ג’ורג' וייז, בעל מפעלי נייר במקסיקו ובארה”ב, אשר היה מועמד לכהונת נשיא אוניברסיטת ירושלים, אך לא נבחר ומאז ריכז את מרצו הרב בפיתוח “החנות המתחרה” בשפלה. אך אם עצם פתיחת אוניברסיטה שנייה בארץ עוררה התנגדות בירושלים, הרי אפשרות של פתיחת פקולטה שנייה לרפואה היתה כמטלית אדומה בעיני אנשי “הדסה”.

הוועד היוזם להקמת בית־ספר לרפואה באיזור תל־אביב, שבין חבריו היו שיבא, פרופ' א. דה־פריז מ“בילינסון”, פרופ' י. הלברכט מ“השרון” ופרופ' מ. שור מ“איכילוב”, נפגש ביוני 1961 עם פרופ' א. קלופשטוק, רקטור אוניברסיטת תל־אביב. ההצעה, כפי ששיבא ניסח אותה, היתה לפתוח לעת עתה מסגרת לשתי השנים האחרונות של לימודים קליניים ולקלוט לפחות מחצית מ־250 הסטודנטים הישראלים לרפואה, שלמדו אותו זמן בחו"ל.

למדו באוניברסיטאות רעות, אוניברסיטאות שאינן קובעות את מספר הסטודנטים לפי היכולת ללמד אותם, אלא מקבלות את החינוך הגבוה כענף של תיירות. להוציא סטודנטים מהאוניברסיטה של אינסברוק, ואפילו של בולוניה, זו היתה מלאכת מצווה.

כדי שהתקציב הדרוש לא יהיה מבהיל, הוצע לא לרכז את הפקולטה סביב בית־חולים אוניברסיטאי כדוגמת “הדסה” בירושלים, אלא להשתמש בבתי־החולים הקיימים באיזור, ורק להוסיף אסיסטנט הוראה לכל מחלקה שתסונף לבית־הספר. אף כי הסנאט טרם אישר את הקמת בית־הספר לרפואה, החל שיבא במשא־ומתן עם משרד הבריאות על הכרה בבית־הספר שיקום. בהתחלת 1962 היה שיבא אופטימי: “עכשיו באמת התחלנו לשים את בית־הספר השני לרפואה על המפה. תחילה לתקופה קצרה, לשם הסוואה, תחת השם ‘פקולטה ללימודי המשך ברפואה’,” כתב לידידו, פרופ' דווידוף, בבית־החולים “אלברט איינשטיין” בניו־יורק, בתקווה שגם הוא יקח חלק בהוראה בעוד שנה. אף כי לא היה לו כסף, אלא רק הבטחות, התחייב הוועד היוזם, שכל האמצעים הדרושים להקמת פרה־פקולטה, ולהחזקתה ולפיתוחה יגוייסו מחוץ לתקציבה הרגיל של האוניברסיטה, ממקורות עיריית תל־אביב, ממקורות הממשלה ומגופים ציבוריים אחרים.

כאשר שיבא רצה במשהו ידע לגייס כל נימוק אפשרי להשגת רצונו. בתמיכתו של בן־גוריון זכה הודות להדגשת החשיבות שבהבאת הסטודנטים יוצאי צפון־אפריקה הלומדים בצרפת. בן־גוריון “נדלק” מייד: גם פרופ' א.ד. ברגמן, המדען הראשי של משרד הבטחון, דיבר איתו על הבעיה; לדבריו, מוכנים רבים מתוך 1,500 הסטודנטים המרוקאים בצרפת לבוא לסיום לימודיהם לארץ, אם יקבלו שיכון, אם ישולם שכר הלימוד שלהם ואם יהיה להם מקור מחיה.

“אינני יודע אם אפשר להעלות כולם בבת אחת, אך יהיה בכך שינוי עצום בפער התרבותי הקיים כרגע בין העדות. לפי דברי ברגמן, יש בקרב הסטודנטים האלה בעלי כשרונות גדולים, וכמה מאות סטודנטים באוניברסיטה העברית או בטכניון ישנו שינוי עיקרי מצב העדה המרוקנית. אין זה גורע מהצורך לשכלל את החינוך היסודי והעל־יסודי, אבל זה יאפשר הקמת מנהיגות חשובה מקרב יהודי צפון־אפריקה,” כתב בן־גוריון לשיבא.

אם שיבא מוכן לקחת על עצמו את הטיפול בסטודנטים לרפואה, תבוא עליו הברכה; אחרים יטפלו בסטודנטים האחרים. בסופו של דבר לא עלו מאות סטודנטים ממרוקו, אלא עשרות, אבל אז כבר פתח בית־הספר לרפואה את שעריו.

שיקולי טובת הרפואה היו מעורבים כאן בשיקולים של יוקרה, באמביציות אישיות, בלוקאל־פאטריוטיזם, בתחושת קיפוח על כך, שבית־החולים “הדסה” בוחר לעצמו את טובי מסיימי בית־הספר לרפואה ואת הפחות־טובים הוא שולח לשפלה. המגמה היתה להעלות את רמת בתי־החולים בשפלה, בתקווה להחיות את התוכנית לשילוב רפואה כללית ורפואה וטרינארית, לחנך סוג אחר של רופא מאשר בירושלים, חלוצי יותר, שנמשך לא רק אחרי מחקר, אלא יעסוק גם ברפואה משפחתית, תוך קשר מתמיד עם בית־החולים, להשיג מזיגה נאותה בין רפואה קורקטיבית על כל שלביה ובין רפואה מונעת, פסיכיאטרית וסוציולוגית, לעמוד במיוחד על הצרכים הרפואיים של החולה והבריא במסגרת ביתו, משפחתו ועבודתו. ולכל זה נוסף הנימוק השיבאי החוזר: ברפואה, כמו בחיים, טובים השניים מן האחד. התחרות תעלה את הרמה בשני המוסדות.

לפתע נפלה על ראש מעפילי הרפואה של תל־אביב יוזמה נגדית של אוניברסיטת ירושלים. אחדים מחברי הוועד היוזם, דה־פריס, שור, הלברכט, נמנו, כפרופסורים קליניים, עם צוות בית־הספר לרפואה בירושלים, והיו נוסעים להרצות בירושלים ומדריכים סטודנטים במחלקותיהם. ההצעה של אוניברסיטת ירושלים היתה להקים, בעזרת כוחות הוראה אלה, שאינם מנוצלים דיים, שלוחה בתל־אביב ללימודי המשך, בעיקר להשתלמות רופאים עולים בשיתוף עם קופת־חולים.

חברי הוועד היוזם להקמת בית־ספר לרפואה בתל־אביב באו בריצה אל הרקטור של אוניברסיטת תל־אביב:

אם לא יתחילו מייד בשנים הקליניות, יפלו לידי ירושלים לא רק בתי־החולים ‘קפלן’, ‘אסף הרופא’ ו’רמב"ם‘, אלא גם ‘בילינסון’, וממילא יתמוטט הבסיס לבית־הספר לרפואה בתל־אביב. כאשר ‘בילינסון’ עמד ליפול תחת פיתויי ירושלים, הזעיק אותנו פרופ’ הלברכט (יו"ר המועצה הרפואית של קופת־חולים) וכונסנו בערב אחד והכרענו, שדה־פריז ו’בילינסון' לא יצטרפו לירושלים, אלא ‘אבן מאסו הבונים היתה לראש־פינה’.

למען השגת מטרה שהיתה בעלת עדיפות ראשונה, הסכים שיבא אפילו לשיתוף פעולה בין בית־חולים ממשלתי ובין מעוזה של קופת־חולים.

ב־1 בינואר 1964 נערכה ישיבה בביתו של ראש עיריית תל־אביב, מרדכי נמיר, ובה הוחלט, בהסכמת נשיא אוניברסיטת תל־אביב, ג’ורג' וייז, על הקמת פקולטה לרפואה לאלתר, דהיינו, בשנת הלימודים 1964/65. דבר לא היה מוכן – לא סטודנטים, לא קוריקולום, לא בניינים, לא ציוד, לא כסף. באותה ישיבה הציע דה־פריז את שיבא, שהיה יו"ר הוועד היוזם, לתפקיד דיקן הפקולטה החדשה, אך שיבא דחה את ההצעה, בטענה שכמנהל בית־חולים גדול לא יוכל למלא שני תפקידים מרכזיים בעת ובעונה אחת, ודה־פריז נבחר לדיקן הראשון. המדינה הועמדה לפני עובדה מוגמרת, והסערה לא איחרה לבוא.

והארץ מלאה ויכוח. אל“ף, האם נחוץ עוד בית־ספר לרפואה; ובי”ת, האם אוניברסיטת תל־אביב מסוגלת להקים בית־ספר כזה. לגבי הנקודה הראשונה, הלחץ של האוניברסיטה בירושלים על שרים ומשרדי ממשלה העשויים להיות נוגעים בדבר היה כה חזק, עד כי נאסר על עובדי משרד הבריאות, קרי עבדכם, להיות פעילים בבניין בית־הספר. הממונה על תקציבי המדינה אפילו כתב מאמר, אשר נועד להוכיח, כי אין צורך במאמץ נוסף להקים בית־ספר שני לרפואה בתל־אביב, ופירושו של המאמר היה, שלבית־הספר השני אין גם סיכוי לזכות בתקציב מקופת המדינה, בניגוד לפקולטות אחרות. לא נוכל לומר שהזמן עשה את שלו. היה הכרח במאבק עיקש, והוא הכריע.

המכבשים עבדו משני הצדדים. ד“ר אליהו גילון, קצין רפואה ראשי של צה”ל, תמך בהקמת בית־ספר שני לרפואה מתוך אינטרס של צה“ל, כדי שיוכל להגדיל את מספר אנשי העתודה שלומדים רפואה. מנהלי בתי־החולים באיזור תל־אביב הוסיפו סיבות על סיבות לשם מה דרוש בית־ספר שני. אך מן הצד השני פנה ראש הממשלה, לוי אשכול, אל ראש עיריית תל־אביב: “הגיעו לאוזני דעות מפי יודעי דבר, שאין צורך בבית־ספר שני לרפואה בארץ. כן נאמר לי, שהדבר ישפיע לרעה על גיוס הכספים של ‘הדסה’ והאוניברסיטה בחו”ל. נראה לי, כי אסור להיכנס לדבר בחיפזון.”

התוצאה היתה שיטת הסחבת המקובלת: בירור יסודי, סקר מקיף. גם נימת משרד הבריאות היתה: רק לא פזיזות. הכיצד, התרעם פרופ' הלברכט, האם היהודים אינם עם פזיז? האם הכרזת המדינה לא היתה מעשה פזיז בעיני ידידים טובים? “האם הקמת בית־הספר הראשון לרפואה לא היתה מעשה “פזיז”, שאת הקמתו יש לזקוף לא במעט לזכות אותו האיש “הפזיז”, שהוא גם כעת אחד מהוגי הרעיון של בית־הספר בתל־אביב”? בעלי זכרון הזכירו ויכוחים דומים בראשית המאה, בעת ייסוד הגימנסיה “הרצליה” ובעת פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1925.

הטענה העיקרית נגד הקמת בית־ספר שני לרפואה היתה שיעור הרופאים הגדול ביחס לאוכלוסיה, שכבר עמד על 400:1 (לעומת 770:1 בארה"ב או 1,000:1 בשוודיה). ישראל היתה המדינה היחידה בעולם, ששיעור הריבוי של הרופאים בה היה גבוה משיעור ריבוי האוכלוסיה. על נימוקים מספריים אלה השיב שיבא: “נכון, אבל בשום ארץ בעולם אין 90 אחוז מהאזרחים יהודים ובשום ארץ אין קופות־חולים המקיפות 80 אחוז מהציבור הזה. מפני שהשיטה והאופי של העם היושב בציון נקבעו, היחס המספרי בין הרופאים והמתרפאים היה תמיד כפי שהוא כיום בארץ.”

בתוך המהומה הציבורית הקים משרד הבריאות ועדה מיוחדת, שתפקידה היה לחקור אם קיים מחסור ברופאים במדינה ומה התחזית לעשר השנים הבאות. נקבע, שכל עוד הוועדה בודקת אין לנהל משא־ומתן על צירוף בתי־חולים ממשלתיים לבית־הספר העתיד או לא עתיד לקום.

עברו ינואר, פברואר ומארס ומשרד הבריאות טרם נתן את הסכמתו. שיבא ניסה להשפיע על יצחק רפאל, סגן שר הבריאות: “נניח אפילו – וזו הנחת שווא – שיש מספיק רופאים בארץ, אבל בתי־החולים בסביבת תל־אביב היו יכולים לעלות ברמה מחמת ההוראה שבהם. האם עניין ‘המציל נפש אחת מישראל’ לא היה מחייב עמדה חיובית?”

ומה בדבר החסכון של מניעת נסיעות לחו"ל לשם ניתוח מומי לב מלידה? “הרי אנחנו לא הולנד ולא שוויצריה. אנו מוקפים אויבים, אנו מיעוט בים עויין ובתוכנו מיעוט שמתרבה פי שניים מאיתנו והכבישים קוטלים. האם לא צריך לשקול גם את השיקול הדמוגראפי?”

בסוף מארס 1964 ניתן סוף־סוף האור הירוק, עקרונית, ואז החל המירוץ נגד הזמן. היזמים כבר התחייבו לפני הסטודנטים בחו“ל לפתוח את הלימודים באוקטובר של אותה שנה. פרופ' דה־פריז וד”ר משה מני, מן המחלקה האורולוגית של “תל־השומר”, נסעו למרכזי הסטודנטים הישראלים באירופה – באיטליה, בצרפת, בהולנד ובשוויץ – כדי להיוודע כמה ירצו לחזור להשלמת הלימודים, אף כי המועצה העליונה להשכלה גבוהה לא הכירה בבית־הספר ובעצם לא הובטח להם, שעם גמר לימודיהם יוכלו לעסוק ברפואה. למרבה ההפתעה, היו יותר מ־100 מועמדים. 30 נתקבלו לשנה הרביעית ו־23 לשנה החמישית.

כולם נדבקו בתחושת ההרפתקה. בחצרות בתי־החולים הוקמו בניינים טרומיים או שופצו מבנים ישנים, כדי לשמש חדרי הרצאות בפאתולוגיה ובאנאטומיה, באמבריולוגיה ובהיסטולוגיה (ב“תל־השומר”), בפיסיולוגיה ובפרמקולוגיה (ב“בילינסון”). כדי לא לתת למועצה העליונה להשכלה גבוהה עילה להתנגד לחידושים ולמנוע פסילה, התבסס בית־הספר החדש על הקוריקולום של אוניברסיטת ירושלים. כיוון שהמורים הקליניים היו בעלי מישרות של רופאי בתי־חולים, הם הורו באוניברסיטה ללא תמורה. הרהיטים הוכנסו לחדרי־ההרצאות יום אחד לפני פתיחת הלימודים, ב־1 בנובמבר 1964. טקס הפתיחה עצמו התקיים בבית־הרופא, כי בקמפוס של אוניברסיטת תל־אביב ברמת־ביב עוד לא היה כלום, רק בניין בודד של הפקולטה למשפטים. התקציב הראשון של בית־הספר לרפואה היה 300,000 ל"י לשנה.

כמעט כמו בימים הטובים ההם: תנאים חלוציים, אילתורים, הסתפקות במועט, תוכניות גדולות, תקווה למשוך את בני הקיבוצים והמושבים, אם ישולבו בלימודים גם לימודי רפואה השוואתית עם פאתולוגיה של בעלי־חיים.

כאשר לקח על עצמו שיבא, בשנת 1965, את תפקיד סגן נשיא אוניברסיטת תל־אביב, בעיקר כדי להקל על פרופ' יובל נאמן, ששימש אז רקטור, היתה זו חידה בעיני הבריות, מנין יקח את הזמן לשאת בעול הנוסף.

שרה אמרה שאני משוגע. אבל ההסבר שלי היה כשל אותו היהודי שדרש פחות כסף בשביל הבאת שני דליי מים מאשר בשביל אחד, בטענה שעם דלי אחד אין לו שיווי־משקל.

הסטודנטים החוזרים למדו שנה, למדו שנתיים, אבל בית־הספר לרפואה בתל־אביב עדיין היה במצב נחות לעומת בית־הספר בירושלים והלחצים לפתיחת בית־ספר שלם גברו, כדי שלא יצטרך לקלוט כל סטודנט מחו"ל, אלא יוכל להכין את הסטודנטים מבראשית בכיוון הרצוי למוסד. אם בעת הקמת בית־הספר באו המכשולים העיקריים מבחוץ, הפעם באו הקשיים מבפנים, משום שהיה צורך לארגן מחדש את כל מדעי הטבע באוניברסיטה. תוספת לומדי הרפואה דרשה תוספת של מקום, ציוד וסגל. התוכנית המקורית היתה לפתוח את השנה הראשונה בסתיו 1966, עם 36 תלמידים, אבל היו יותר מ־1,000 מועמדים. הצבא לחץ לקלוט יותר עתודאים, ושיבא, בתפקיד סגן הנשיא, בהעדרו של וייז מהארץ ובלי לעבור את כל שלבי ההכרעה המינהלית, הכפיל את המספר ל־72, מחציתם עתודאים ומחציתם יוצאי צבא. רק אחר־כך, במכתב שנשלח בערב יום־הכיפורים, ביקש את מחילת ממלא־מקום הרקטור והמנהל הכללי, הסתמך על דחיפות השעה, על אינטרסים לאומיים ועל נסיונות התנכלות מצד קופת־חולים ואנשי ירושלים, והתנדב לצאת לארצות הברית, ללא תשלום הוצאות נסיעה, כדי להשיג הקצבות מיוחדות לבית־הספר לרפואה.

בשנת 1968 זכו הרופאים הראשונים של אוניברסיטת תל־אביב בהכרה. בשנת 1971 היה זה בית־ספר שלם ובו 568 תלמידים.

מאז 1968 נפתח דף חדש בבית־הספר לרפואה של תל־אביב. בתי־הספר של ארה“ב שולחים אלינו סטודנטים לסמסטר שלם, והזמן מוכר לסטודנטים. ממשלת ארה”ב מממנת את נסיעתם וקיומם בארץ ואת הוצאות ההוראה. הסדרים אלה הולכים ומתרחבים, ומאות סטודנטים מארה"ב יבלו בארץ בלימודי רפואה חצי שנה מתוך ארבע שנות לימודיהם. תארו לכם מה היו פנינו אילו נכנעו ללחץ הנובע מתוך אינטרסנטיות צרת עין. על כן, מכל הבחינות, נראה לי, שאוניברסיטת תל־אביב, בזכות מתן מיכסה למעפילים בדרך הקמת בית־הספר לרפואה, בנתה גם את עצמה.

שיטת ההעפלה המשיכה לפעול והצורך במאבק לא פסק. ברגע שהיה בית־ספר לרפואה, היו גם תוספות:

האחיות אינן יכולות להסתפק במה שלמדו בבית־ספר לאחיות. היום, ובעתיד עוד יותר, האחות תכריע ביחס לטיפול באוטם שריר הלב. היא צריכה להחליט אם ה’א.ק.ג.' משתנה, ותוך רגע להפעיל מכונת חשמל של 400 וולט. היא צריכה לדעת לתת זריקה לתוך שריר הלב או הווריד, כי עד שתקרא לרופא זה יכול להיות מאוחר מדי. ויש בעיות דומות גם לגבי תינוקות. יש להבין פיסיקה, כימיה וביוכימיה, והיה הכרח גם להכניס את זאת. וגם על זה היה מאבק קשה, והמאבק לא היה עם גורמי חוץ, אלא בתוך האוניברסיטה, עד שלבסוף אישרו זאת, ובשנת 1968 נפתחה מגמה אקאדמית לאחיות, שזמן הלימודים בה שנתיים.

בית־ספר שלישי שבית־הספר לרפואה יָלַד, הוא בית־הספר לריפוי הדיבור והשמיעה והראייה. אלה דרכי התקשורת שלנו עם העולם הסובב אותנו. חייבים לתקן פגמים אלה לפני גיל בית־הספר, כדי שיוכלו ללמוד. אם לא מתקנים את השמיעה, הילד יהיה חרש־אילם. נעזרנו בכוחות הדרכה שבאו אלינו מארגנטינה, מדרום־אפריקה ומארצות־הברית. הם לא ידעו את השפה העברית, ואיזו שפה יכלו להקנות לילד כזה? האם נלמד אותו לדבר ספרדית? גם לזה לא היה כסף לאוניברסיטה, וגייסנו את עזרת הג’וינט ואת עזרת משרד הבריאות, ובית־הספר התחיל לפעול, ושוב התחיל בלי שעשינו הכנות, במבנה ארעי, כי אמרנו: קודם נתחיל לפעול. זו היתה גם הטכניקה של הקדוש־ברוך־הוא עם היהודים, שהביא אותם להר סיני – ועכשיו לך ואל תקבל את התורה! כבר היה מאוחר מדי.

אם טובים השניים מן האחד, טובים השלושה מן השניים, לפחות בשטח הרפואה. שיבא תמך בהקמת בית־ספר שלישי לרפואה בחיפה (שלרשותה 2,000 מיטות אישפוז להוראה קלינית) וגם, בבוא הזמן, בהקמת בית־ספר רביעי באוניברסיטת באר־שבע, כמרכז לאיזור הנגב. בתשובה על הטענה, שמדינה קטנה כישראל אינה זקוקה לכל־כך הרבה בתי־ספר לרפואה, הביא שיבא לדוגמה את סקוטלנד, שבהחלט אינה ידועה כבזבזנית ובכל זאת היו לה ארבע אוניברסיטאות וארבעה בתי־ספר לרפואה – באברדין, בדאנדי, באדינבורו ובגלאזגו – ומספר אוכלוסיה אינו עולה הרבה על אוכלוסייתה של ישראל. חייבים להפוך את הרפואה הישראלית לענף שלא רק חוסך מטבע־חוץ, אלא גם מכניס דולארים, טען.


33. נתיחת מתים    🔗

בליל שבת, 3 במארס 1967, מת ד“ר הלר מהתקף־לב, בשעת ארוחת הערב, בביתו שבכפר־ויתקין. עוד באותו בוקר השתתף כרגיל בפגישת הסגל הרפואי ונהג את מכוניתו לביתו בכפר. בדברים לזכרו לא הסתיר שיבא את חילוקי הדעות ואת המאבקים שהיו ביניהם (“כל אחד למען דעותיו, ולפעמים המלחמה הזאת הכאיבה לי מאוד ובוודאי גם לו”), את הקשר המחודש בייסוד בית־הספר לרפואה בתל־אביב, את נפתולי הדרך של שני ידידים, כפי שביטא אותם ש”י עגנון, במכתבו אל א. י. ברור על משמעותה של ידידות:

“מארצות שונות עלינו ומגלויות שונות באנו, לחדש את פני הארץ ועמה את לבנו. לא כל הדעות שוות היו לגבי המעשים שמתבקשים לעשות, אבל כדרך כל תנועה חדשה, הכל יוצא בסוף לדבר אחד. לשון אחר, כל עשייה שעושים מתוך אמונה אמנם בונה את הבניין. ופעמים גדול הוא הבניין ממה שהיה במחשבה תחילה.”

מותו של הלר בא בעיצומה של התלקחות מחודשת של הוויכוח על חוק נתיחת המתים, נושא שחזר ועלה כל השנים ושעורר מפעם לפעם סערות סביב ניתוח גופתו של אדם שומר מצוות שהלך לעולמו. “תל־השומר” היה בקו הראשון של חזית “האגודה להגנת כבוד המת” בגלל קירבתו לבני־ברק ובשל מספרם הגדול יחסית של החולים החרדיים שאושפזו בו. מפעם לפעם התנהלה נגד בית־החולים בכלל ונגד ד"ר שיבא בפרט, מלחמה שלוחת רסן, עם איומים על חייו, הטרדות בטלפון ביום ובלילה, הפגנות ודרישות לשינוי חוק האנאטומיה והפאתולוגיה, שאיפשר נתיחת מת גם בלי הסכמת המשפחה.

תמיד היו אנשים שתבעו, על אף העובדה שיש חוק, שהחוק לא יחול עליהם. ב־50 אחוז מן המקרים נכנעו הרופאים ללחץ המשפחות. כל פעם היו חברי־כנסת מן הסיעות הדתיות מתערבים: למען השם, אל תנתחו במקרה זה או אחר. היתה כניעה מסויימת מצדי, בניגוד לעקרונותי ולמצפוני, אבל עשיתי זאת כיוון שאנחנו שכנים, וכמה וכמה פעמים עשו בבתי־הכנסת של בני־ברק ‘מי שבירך’ לרופאינו.

בראשית המדינה היה הלחץ של הציבור הדתי פחות חזק (בגלל ההגמוניה הפועלית), אך הוא התגבר עם התגברות כוחן של המפלגות הדתיות.

גם אצל הגויים יש אבל וצער כשאדם נפטר, אך אצל היהודים זאת תמיד פאניקה. אנשים שאינם שומרי מצוות, חילוניים בכל דרכי חייהם, רצים לבית־הכנסת, אומרים ‘קדיש’ ונותנים לעשות קריעה בבגדם. הגישה לכבוד המת אינה רציונאלית. כל אדם יודע שתהליך הפוטריפיקאציה, פירוק החומר האורגאני, מהיר מאוד ומשנה את כל גוף האדם, את כל מה שהיה, בצורה מחרידה. זאת יודעים דווקא הרבנים, המטפלים בהעברת השרידים לקבורה.

לא יתכן להיות אחראי לבית־חולים, ולדעת שאיש נותח בגלל תוספתן ובבוקר מת ולא לדעת מה קרה. לא יתכן. הוצאנו אבן מהכליה; נעשה ניתוח שהיה צריך להחזיר את האיש לחיים תקינים, והאיש איננו. איך לדעת? יודעים שמאותה התרופה, דיגיטאליס, שהיא כה מועילה במקרים של מחלת לב, יכולים לתת יותר מדי, ואז האיש לא מת מהמחלה, אלא מהתרופה. איך נדע?

בשבילנו נתיחת מתים היא לא רק דרך מחקר. כאן חשובה גם הנקודה החינוכית העיונית. אם איננו בודקים אם שגינו, אז לא שגינו, וכך נשגה יותר ויותר. לדוגמה: עושים אלקטרוקארדיוגראמה, כדי לבדוק אם יש מה שקוראים טרומבוזה בלב, מצב שבו שריר הלב אינו מקבל די חמצן. יש מקרים שהאלקטרוקארדיוגראמה אינה מראה דבר, והאדם נופל מת אחרי שהוא יוצא מחדר־הבדיקה. התברר, אחרי בדיקות רבות, שההתנגדות הנוצרת כאשר המכשיר רושם את המימצא מבטלת לפעמים את השינוי בפוטנציאל החשמלי שנוצר עם השינוי בשריר הלב. לולא האוטופסיה לא היינו יודעים. מוכרחים לבדוק איפה היתה הסתימה בכלי הדם ובמשך הזמן להוציא את המסקנות. ועוד נקודה: הקארדיולוגים במכון הלב (של ‘תל־השומר’) בדקו אותם רישומי אלקטרוקארדיוגראם, ורק ב־25 אחוז מהמקרים הם היו בדעה אחידה על משמעות השינויים. הרפואה איננה סופית, בעיקר לא במחלות הקובעות חיים ומוות. אין זו תורה שנסתיימה, לא ‘חסל סדר של פסח’, אלא ‘ושיננת לבניך ודיברת בם’. רק הנתיחה בכל מקרה של כשלון, הווי אומר של מוות (כי מוות, זה כשלון הרפואה), יכולה ללמד להימנע מכשלון במקרה הבא, ושום תורה מהספר לא תיתן לנו תחליף.

אוטופסיה אינה מגלה לרופאים רק את סיבת המוות, היא מגלה גם אל מה לא שמו לב כשהחולה היה בחיים. אנחנו בודקים את החולה לפעמים לאט, לפעמים מהר, לפעמים במחשבה מרוכזת ולפעמים בהיסח הדעת. יכול להיות שהרנטגנולוג טעה באבחנה. יכול להיות שראינו מחלת לב ולא שמנו לב לסיבוך בריאות. אדם יכול לשגות, ורופא עוד יותר. הכרחי שתהיה ביקורת.

לפעמים, כאשר החוגים החרדיים עלו על הבריקאדות וידו אבנים לכל עבר, הורגשה בדברי שיבא המרירות המצטברת.

הרבנים החרדים, כשהיו בעצמם חולים, היו נוסעים לברלין ולווינה, לטיפול בקליניקה, שבה היו הפרופסורים הטובים, ולא לבתי־חולים דתיים. אם הרפואה המודרנית טובה לנציגי היהדות החרדית, למה לא ייהנו ממנה גם המוני העם?

אני מזמן הייתי מסכים לכך, שיקום בית־חולים דתי נפרד בבני־ברק, אבל אנשי בני־ברק אינם רוצים – אומרים שזה יהיה גיטו רפואי. מה יש? האם אין בתי־ספר עממיים נפרדים, שבהם לומדים כי לא היו חיים ביקום עד לפני 5,627 שנה? שתהיה גם רפואה בהתאם לכך. פרקי תהילים נגד עין הרע. אליהו הנביא עשה לפחות ‘קונטרולד אקספרימנט’ – ניסוי מבוקר. הוא אמר לכוהני הבעל: אתם תקימו מזבח ואני אקים מזבח ונראה באיזה מהם תאחז האש. נפעל אנחנו לפי שיטת הרפואה שלנו, והם לפי השיטה שלהם ונשווה את התוצאות.

מדוע מותר לנסוע בשבת או ביום הכיפורים להביא רופא או תרופה או אפילו בקבוק מיץ אם אדם שאינו בקי ברפואה פוסק שמותר מחמת פיקוח נפש? הרי זה אומר, שהמקורות של ההלכה הרחיקו לכת בהיתרים. מדוע מותר לרב להתיר אכילה ביום הכיפורים לרוב החולים בבית־החולים, שזו עבירה על לאו מדאורייתא?

החרדים תבעו לשנות את חוק האנאטומיה והפאתולוגיה, שיאסור על נתיחת מתים בלי רשות מפורשת של המשפחה, לא רק מתוך נימוקים דתיים אלא בשם חופש הפרט, זכות האדם על גופתו. טענתם היתה, שבארצות דמוקראטיות לכל הדעות, כדוגמת שוודיה, אנגליה, צרפת וארצות־הברית, מכבד החוק את רצון האדם ובני משפחתו, אם יש התנגדות לנתיחה לאחר המוות. לאדם זכות על גופתו, ולא הרופאים הם יורשיה.

בארץ הכל מוטל על עצמנו – הפעלת תחנות חשמל, שאיבת מים. כאן אין לסמוך על שאבעס־גוי. אכן, בארצות־הברית הכושים כבר מעלים נגד היהודים את הטענה, שהיהודים מנצלים אותם לא רק בחייהם, אלא גם במותם, כי בבית־חולים שבו מתים גם יהודים וגם כושים, שיעור נתיחת המתים בין היהודים נע סביב 30 אחוז, ובין הכושים סביב 70 אחוז. מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה שצרכיה וצרכי אזרחיה ייקבעו על־ידי יצרים, אמונות טפלות, בורות או אדישות. בישראל אנחנו לא יכולים לסמוך על תורמי כליות ותורמי קרניות לא־יהודים, ואם אנחנו רוצים ליהנות מהישגי הכירורגיה המודרנית, עלינו לשלם את מחירה.

משונה הדבר, שאם המשטרה היא הדורשת נתיחה, הנימוקים המסורתיים משתתקים. ובעת שיחות עם קרובי נפטרים שוכנעו רבים והסכימו שנבצע נתיחה. והיה לא מקרה אחד, שכל הנימוקים של מסורת נדמו וניתנה רשות לפתיחה לנתיחה אם קיוותה המשפחה שתצמח מזה אסמכתה לתביעת פיצויים ממוסד לביטוח או מנותן העבודה.

חוק האנאטומיה והפאתולוגיה הוכן כאשר שיבא עוד היה מנהל משרד הבריאות, והוא נתקבל בשנת 1953, באישורו של הרב הראשי לישראל, יצחק הלוי הרצוג. נאמר בו: “מותר לרופא לנתח גוויה לשם קביעת סיבת המוות, או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה, שנחתמה על־ידי שלושה רופאים, שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות.” לא דובר שם על זכות המשפחה כיורשת הגופה.

גם ההלכה אינה מדברת על הסכמת המשפחה. בכלל, אי אפשר לשאול את המשפחה. הם עומדים ליד מיטת האדם היקר להם מכל והוא עתיד למות. האם זו השעה לשאול: מותר לקחת קרנית? אסור להטיל את עומס ההחלטה על המשפחה, בעיקר לא אצלנו, עם העלייה מארצות שלא חונכו בדפוסי המאה ה־20. למה יכבידו על מצפון המשפחה? הרי לא שואלים לגבי גיוס בנים לצבא, אף כי זהו עניין חמור יותר: האם תסכימו שבנכם ימות למען כולנו? זה עניין שלא שייך למשפחה, אלא לחברה.

הגענו לתקופה, ששתילת כליות מצליחה ב־70 אחוז מהמקרים, ומאות אנשים ניצלו בעזרתה ממוות, ואת הכליות ששותלים לוקחים מנפטרים. הרי לא ניגש לאיש ששוכב אצלנו ונאמר לו: אתה הולך למות; מותר לקחת כליה מגופך? זכותנו, זכות החברה, לדאוג קודם כל לחיים. אצל הגויים יודע אדם שהוא הולך למות כאשר קוראים לכומר. אצלנו לעיתים לא אומרים לו. ובכן, נבוא לאיש ונשאל: אתה גוסס; מסכים לפוסט מורטם?

נעזוב את השתלות הלב, לעת עתה הן מיועדות יותר לסנוור, כמו הטיסות לחלל. זה מותח מאוד, זה עולה ביוקר רב, אבל אנחנו עוד לא רואים את התועלת. ואכן, בהשתלות הלב יכול להיות מצב, שצריך לקבל את הלב בעוד האיש חם, נגיד לא חי, אבל חם, וכאן יש פתח לבעיות. אז כל אלה המחזיקים יד על הלב, כמנהג אנשים שרצו להגיד שלבם חולה, תהיה להם סיבה נוספת להחזיק יד על לבם. אבל בכליות יש לנו מרחק זמן רב יותר. אדם מת לכל הדעות כאשר מוציאים את הכליה, וזאת הצלת נפשות.

בחוגי החרדים התהלכו סיפורי זוועה על התעללות מכוּונת במתים, על סחר באיברים שנמכרים לחוץ־לארץ, על גופות שהובאו לקבורה ועיניהן עיני זכוכית או פלאסטיק, על שקיות חול וסמרטוטים שהוכנסו לגופה המבותרת כדי שהמשקל לא יגלה את חסרון האיברים. אחרי ששיבא הוכתר בכינוי “נאצי”, הסביר הרב נחום הכהן גולדשמיד, חבר הרבנות הראשית של תל־אביב, ב־20 באפריל 1967, באחד משיאי המאבק: “גפרור נדלק במחסן של חומר־נפץ. המרירות נגד מעשה הזוועה עם הנפטרים עבר כל גבול. בדרכים הכי שפלים השתמשתם עד עכשיו, בשקרים ורמאות. נתערער כל האמון לציבור הרופאים בבעיה זו. מכאן המקור לביטוי ‘נאצי’, שהוטח כלפי ד”ר שיבא. חקרתי בזה והסבירו לי, כי המקור לנאציזם היתה ההנהגה של תרמית והסוואה."

היחסים בין שיבא ובין הציבור החרדי היו מסובכים והיו בהם מרכיבי שנאה, טינה, אהבה, הערכה, משיכה ודחייה. שיבא היה מודע לערכו של החינוך היהודי המסורתי לפיתוח כושר החשיבה, והדאגה להבטחת פער האיכות במדע בין ישראל לבין הערבים הביאה אותו באופן טבעי אל הישיבות, שבהן נמצאים אלפי בחורים יוצאי אותו חבל עולם שסיפק את המתימטיקאים הגדולים של שני הגושים וחלק לא מבוטל מן החוקרים במדעי הטבע. את כשרונם של בחורי הישיבה אפשר לכוון לפיתוחה של המדינה.

כמובן שזו תהיה בעיה הכי קשה, יותר קשה משהיתה בשביל נפוליאון הבעיה לכבוש את עכו, כיצד לחדור דרך החומה הזאת כדי לעשות מיון של הגאונים שיש ביניהם, אשר חצי תריסר מתוכם יכולים לכוון את המחקר ואולי גם את הכלכלה ואת הטכנולוגיה המשוכללת של המדינה.

אבל בינתיים היתה מלחמה.

הדאיג את החוגים החרדים, כי ביום המיוחל, כשיבוא המשיח, הנשמה הערטילאית תשאר חסרת חלקי גוף, שהשתמשו בהם או להשתלה או לבדיקה. לאדם המאמין בימות המשיח יש בהסבר זה מן המשיכה, אך לטוענים כך – והם עצמם מנוסים בהוצאת גופות לצרכי העברה מקבר לקבר או מארץ לארץ – ידוע היטב, שקרנית העין, למשל, נרקבת ונעלמת תוך 12 שעות, ותוך חודשים מעטים, בעיקר בארץ חמה כשלנו, רק השלד נשאר. היכן כל החלקים שהוחזרו לקבורה? אינני רוצה להיות ציני, אך האמת היא, שהחלקים אשר שמורים במכונים הפאתולוגיים הם השרידים היחידים מגופותיהם של המתים אשר הנשמה תוכל למצוא שרירים וקיימים בבוא המשיח, ואפילו עם רישום השם וכל הפרטים.

ל“תל־השומר” יצא שם בגלל השתלות הקרנית שביצע פרופ' שטיין, אך גם כאן התעוררה התנגדות החוגים החרדיים: למה לוקחים שתי קרניות כאשר דרושה רק אחת?

הרי כל קרנית כזאת היא בעובי של 0.7 מילימטרים, ופרופ' שטיין עובד במשקפיים מיקרוסקופים והוא מוכרח להכניס 12 תפרים בין השכבות הדקיקות של הקרנית, ואסור שייווצר החור הקטן ביותר, פתח זעיר שבזעירים, אחרת חודר זיהום פנימה. לכן מכינים קודם את התפרים בתוך הקרנית, ורק אם מצליחים מעבירים אותה לעין החולה. תמיד נחוץ מלאי של קרניות. והאמינו לי, גם כשיש קרניות מוכנות רועדות הידיים כל פעם מחדש. במקום לצעוק, היה על שומרי המצוות להתפלל שכל ניתוח יצליח.

היו תקופות, שמחמת האיומים על חייהם הציבה המשטרה שומרים ליד ביתם של פאתולוגים ושאר “אויבי שלמות גוף האדם”, הדרושה לתחיית המתים. לא פלא ששיבא הרגיש לפעמים כאיש הדוחף עגלה במעלה ההר וכשהוא כמעט ומגיע לפיסגה סוטר לו מישהו על הלחי.

אין זה עניין אישי שלי. זה עניין של הציבור כולו. ואם הציבור יישאר אדיש, תהיינה לכך תוצאות הרסניות. אנחנו עומדים כאן במאבק מול קבוצה מאורגנת היטב, שיש לה קרנות, טלפונים ומנגנון, המדפיסה חוברות בלועזית ומפרסמת מודעות ענק בעתונות חוץ, העולות אלפי דולארים. איפה הציבור הסוציאליסטי, שהלך על הבריקאדות, אפילו למען אחד בשם דרייפוס? זו אותה האדישות שהראה הציבור בגרמניה כאשר קמה קבוצת קנאים קטנה לשנות את החוק, או ברוסיה מול מיעוט קטן בראשותו של לנין. תמיד אותן השיטות: קנאות, טרור, שקרים, פנייה אל הפחד או אל הנחיתות.

“נחושה דעתי, יותר מאי פעם, ללכת בקרב הזה עד הסוף, גם אם מנסים להפחיד אותי מבחינה פיסית, מפריעים לשנתי על־ידי צלצולי טלפון בלילות. הם לא מכירים אותי עדיין.” כך כתב שיבא, ברוח קרבית, ב־14 במאי 1967 לחברות “מנהאטן גילד”. אך תוך ימים ספורים נשכחו כל מלחמות היהודים, כי האויב עמד בשער.


34. ששת הימים    🔗

בטקס פתיחת יום העצמאות ב־14 במאי 1967, ניגש הרמטכ“ל, יצחק רבין, אל ראש הממשלה, לוי אשכול, וסיפר לו לראשונה על תזוזת הצבא המצרי בסיני. למחרת, יום העצמאות של ישראל, הודיעו המצרים עצמם ברדיו על כניסת צבאם לסיני. המעצמות הגדולות טענו, שהדבר בא רק לצרכי ראווה, אך כאשר נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, דרש להוציא את כוחות או”ם מרצועת עזה ומסיני ומספר החיילים המצרים בחצי־האי גדל בעשרות־אלפים, החליטה ממשלת ישראל על גיוס חלקי, בצנעה.

“פתח”, ארגון המחבלים הגדול, החליט לפתוח במאבק מזויין נגד ישראל עוד בשנת 1965, וכעבור שנה פרשה סוריה את חסותה על הארגון. המתיחות בגבול ישראל־סוריה הגיעה לשיאה בעת נסיונות הערבים להטות את מקורות הירדן. מסתננים חדרו משטח סוריה לפעולות חבלה בישראל. באפריל 1967 הגיבה ישראל בהזנקת כוח אוויר ניכר לשמי סוריה ובהפלת שישה “מיגים” סוריים בקרב האוויר שהתחולל. סוריה נחרדה. ברית־המועצות נחפזה לעזרתה וחיממה את אווירת המלחמה, בטענה שישראל מרכזת כוחות גדולים בגבולה עם סוריה. מצרים, שחתמה בנובמבר 1966 על הסכם הגנה עם סוריה, החליטה להעביר כוחות לסיני, לעת עתה למען הרושם והלחץ הפסיכולוגי על ישראל ומדינות העולם. כוחות או"ם הסתלקו מעזה ומשארם־א־שייך, ונאצר סגר את מצרי טירן ועמם את הגישה הימית לאילת וכך פתח למעשה במלחמה. גם סוריה החלה להתכונן למלחמה. חוסיין מלך ירדן התעלם מפניית ישראל לא להתערב וכרת ברית צבאית עם נאצר. שתי חטיבות שריון ירדניות החלו לנוע מערבה, לבקעת הירדן.

ישראל היתה מוקפת צבא מכל הצדדים, ולא היה מנוס מלקבל את המלצת הרמטכ"ל על גיוס כללי. כלכלת ישראל שותקה כמעט כליל. היא עמדה בודדה בעולם. מעצמות המערב לא היו מוכנות לפעול למען פריצת ההסגר הימי. דה־גול תבע מישראל לא לצאת למלחמת מנע והטיל אמברגו על משלוחי נשק למזרח־התיכון, צעד שפגע קודם כל בישראל. התחושה הכללית היתה של מצור הולך ומתהדק, וימי ההמתנה נמשכו ללא נשוא. לא היה אפשר שלא להיזכר בימי מינכן ב־1938, כאשר צ’מברליין ודלאדייה מכרו את צ’כוסלובקיה להיטלר.

אלמלא השלימו הצ’כים עם תכתיבו של היטלר והיו נלחמים אז, לא היתה אולי מתחוללת מלחמת העולם השניה, עם כל מה שהביאה בעקבותיה, כולל פצצת האטום כדרך יחידה לסיים את המלחמה. אני משוכנע, שעלינו להילחם אפילו אם נעמוד לבדנו. מצבנו האיסטראטגי גרוע יותר משל בריטניה בשנת 1940. אין לנו תעלה, שהיתה מגינה עלינו לפחות במידת־מה, ונשק קטלני הוכנס לשימוש מאז. הרי נאצר השתמש בגאז מרעיל מסוג חדש נגד המוסלמים בתימן ולא קרה לו דבר. אז למה לא ישתמש בו נגד היהודים? אני מקווה, שהחלטתנו להתגונן נגד הגבלת חירותנו כאזרחים שווים של העולם לא תוביל למצדה שנייה. אני חרד מאוד, אולם כפי שמגיני מצדה השתמשו בכל כוח ההמצאה כדי להרוס את האוייב, נעשה גם אנחנו אותו הדבר. יש בי זיק של תקווה, שתפנית בלתי־צפויה במזל תשנה את התמונה האפלה שציירתי, ואני מתנצל על גילוי הלב שלי.

כך כתב שיבא בימי החרדה לבאות, ב־27 במאי. נוכח המלחמה הצפויה הופעלה ב“תל־השומר” תוכנית חירום, שלקחה בחשבון גם אפשרות של אבידות גדולות באוכלוסיה האזרחית. שיבא, נאמן לדימוי ש“תל־השומר” הוא אחד מגדודי צה“ל, הוציא באופן שוטף כעין פקודות־יום, הודעות לעובדי בית־החולים ובהן הוראות על סדרי העבודה, על תפעול בית־החולים, על דרכי החסכון (“כל מזרק, כל מחט, כל מבחנה, כל תרופה, יכולים במצב מסויים להיות חיוניים, ממש מצילי חיים”), בתוספת דברי עידוד וחדשות. באמצעות מילטון האנס ומשלחת הרכש בניו־יורק הוזמנו תכשירים נגד כוויות וחומרים חיוניים אחרים לשעת מלחמה כוללת. “תל־השומר” וישראל כולה עמדו במצב הכן. 600 עתונאים ואנשי טלוויזיה מחוץ־לארץ חיכו ל”אקשן".

כרבים בישראל, ראה שיבא בהמתנה הארוכה, שעה ששר החוץ, אבא אבן, ושאר הנציגים הדיפלומטים של ישראל מנסים לגייס את תמיכת מדינות העולם, ביטוי לאופיו ההססני של ראש הממשלה.

אני מקווה, שסיוט חוסר ההחלטיות, שעובר עלינו עתה ושאינו מבטא את תחושת הרוב בישראל, יחלוף ושגישת צ’מברליין תפנה את מקומה לרוח צ’רצ’יל. אני תקווה, שישראל תמצא צ’רצ’יל משלה, שיעמוד במשבר בגאווה ובכבוד גדול יותר מאשר עד עתה. יש לנו תריסרי מנהיגים בני 50 ומטה. נראה, שישראל הצעירה חייבת לקחת את השלטון בידיים בשם הכנסת והעם.

במילים אחרות, כישראלים רבים דרש גם הוא למנות את משה דיין לשר הבטחון, תפקיד שעד אז מילא אותו, כמקובל, ראש הממשלה.

עם כל החרדה היתה אז בארץ התרוממות רוח גדולה, תחושה מחשמלת של אחדות לאומית ושל נכונות להקרבה. אנשים שלא גוייסו ולא נקראו לתפקידי חירום הרגישו את עצמם מיותרים וביקשו להשתתף בהכנות למלחמה, ולו רק באפיית עוגות או בהסעת חיילים בכבישי הארץ. מאות אנשים, ששירתו בעבר בשירות הרפואי, פנו ל“תל־השומר” והעמידו את עצמם לרשות בית־החולים. תחנות הטלוויזיה ועתוני העולם פרסמו תמונות של ההמונים המצרים המשולהבים, הקוראים לחיסולה של ישראל, ויהודי העולם כמעט יצאו מדעתם מרוב דאגה. שיבא היה שולח מכתבים משוכפלים לכל ידידי “תל־השומר” על פני כדור הארץ:

איך יכול עולם, שלא היה מסכים אף רגע להיות בכלוב, לדרוש מאיתנו דבר כזה? לפני 11 שנה הם הכריחו את בן־גוריון הזקן לסגת מסיני. עכשיו הם מכריחים את הממשלה הנוכחית להאזין לאיומים על מלחמת השמדה טוטאלית. האם עלינו רק להאזין ולא לצאת לקרב ולהילחם כשמשון, אפילו אם פירושו של דבר השמדה? (ולא תהיה זו השמדה).

היות שבית־החולים היה בכוננות ורבים מן החולים נשלחו זמנית לבתיהם, לא היה במה להעסיק את זרם המתנדבים, נשים, תלמידים, נערי גדנ"ע, אלא במבצעי נקיון, בסימון שבילים, בשיפור אמצעי ההאפלה ובהדרכה בעזרה ראשונה ובאלונקאות. מדינת ישראל כולה עצרה את נשימתה וחיכתה לפרוץ הקרבות, שלא היה מנוס מהם אם ביקשה להשתחרר מן ההסגר החונק.

ב־5 ביוני זינקו מטוסי חיל־האוויר הישראלי לפעולה, ותוך שלוש שעות מחצו את שדות־התעופה ואת רוב כוחות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן, ושתי הטייסות העיראקיות שהצטרפו למערכה. ביום הראשון הושמדו 350 מטוסי אויב. לישראל היתה עליונות באוויר ומהלך המלחמה הוכרע כבר ביום הראשון.

הנה באה ההתפרקות. ומה שהראה הפיקוד העליון של צה"ל, אשר תכנן מהלומה כה ניצחת על התעופה של האויב באוויר ועל הקרקע, ומה שגילו טייסינו ושירותי הקרקע – באמת עולה על כל שירי התהילה אשר הושרו לטייסי בריטניה בתקופת ה’בליץ'. תכנון כה מדוקדק וביצוע כה נהדר בוודאי אירע גם בימי השופטים. ואפילו דוד תכנן היטב, תכנון מתוך שיקול, איך להתקרב אל גלית הפלשתי, ויוכל לו. וכאן אני חייב לספר גירסה שלא רק אני גורס אותה, אלא גם ידידי דוד רבינוביץ מבית־החולים ‘ג’ון הופקינס’ בבולטימור.

מי הוא ענק? ענק הוא זה אשר יותרת המוח שלו פועלת מעל המידה בטרם תיגמר צמיחתו של האדם, ואז התוצאה היא ענק, פשוטו כמשמעו, וכבר תוארו ענקים שגובהם עד 3.20 מטרים. ענק כזה, מטבע המחלה אשר בענקיותו, תהיה לו ראייה מוגבלת משתי השדות של הרקות, מחמת לחץ ההיפופיזה על הצטלבות עצבי הראייה.

התבונן דוד האדמוני (הג’ינג’י), נעים זמירות ישראל, יפה המראה וחד ההסתכלות, בענק מולו, המבזהו והמחרף ד' צבאות אלוקי מערכות ישראל, התבונן היטב וראה, כי אין לענק הזה ראייה מהצד. מניה וביה ידע מה לעשות: 'ויהי כי קם הפלשתי… וילך… ויקרב לקראת דוד… (והוא כלל לא שם לב שדוד איננו במקום שהוא פונה אליו), וימהר דוד המערכה לקראת הפלישתי". אם משתמשים בגאוניות יש גם עוז לצאת לקראת פלישתי ענק, ושניהם ביחד עמדו לדוד ועמדו בימינו ללוי, למשה, ליצחק, לעזר, לחיים ולמרדכי. יעמדו כולם על הברכה וכל המאות והאלפים העוזים והאורים, הגיוראים והיוחננים, היוחאים ושאר בני כל שבטי ישראל וכל אלה מבין תושבי הארץ הלא־יהודים שלא סרו מצידו גם בעת ששמינו היו ממש שחורים ולא רק קודרים.

והחיילים בלבן? שלא כמו במבצע קדש, פוזרו פצועי המלחמה בין בתי־החולים על פי אזורי המערכה. הפצועים מחזית ירדן אושפזו ברובם בירושלים, הפצועים מחזית הדרום הופנו לבאר־שבע והפצועים מחזית הצפון לחיפה ול“תל־השומר”. לשבויי המלחמה הפצועים הועד הפעם בית־חולים נפרד, ושלושה מרופאי “תל־השומר”, שהפסיקו את השתלמותם בבוסטון וחזרו, כאלפי ישראלים אחרים, לקחת חלק במלחמה, הגישו להם טיפול לפי מיטב האסכולה ההרווארדית, כפי שציין שיבא בהודעה מס' 7, ביום השלישי למלחמה, יום “אל נקמות ד'”.

ביום השביעי תמה המלחמה. חצי־האי סיני, רמת־הגולן, כולל הר החרמון, ויהודה ושומרון עד גבול הירדן נפלו בידי כוחות צה"ל, וירושלים היתה לעיר אחת. אחרי 20 שנה שוב יכלו היהודים לגשת לכותל המערבי, להשעין את ראשיהם על האבנים ולבכות מצער על הנופלים ומאושר על השחרור. הישראלים היו כחולמים.

איך נקרא למלחמה הזאת? האם זאת עדיין מלחמת דוד בגלית? לא. כי גלית היה פלשתי, ולנו היתה גם מלחמה במלך עמון, מואב ואדום ויכולנו לו. וכן נלחמנו בדרעזר בן רתוב מלך צובה ובארם־דמשק (ראה שמואל ב' ח'). כפי שכתוב שם גם הפעם “ויעקר דוד את כל הרכב”. אילו הייתי רב לשעה, הייתי מכניס את הפרק הזה בשמואל כהפטרה לקריאת התורה לחג השבועות המתקרב, ולמלחמה הייתי קורא: מלחמת ישראל בארם.

השם שנבחר היה פרוזאי הרבה יותר (ואולי לא נבחר, אלא היה זה שם זמני שנהפך לקבוע): מלחמת ששת הימים.

כגנטיקאי ראה שיבא בתוצאת מלחמת ששת הימים הוכחה לצמיחת יהודי בן חירות על אדמתו (לא מעט בהשפעת “הציווי הטריטוריאלי” לרוברט ארדרי, שאותו הירבה לצטט).

נדמה לי, שביולוגים, וקודם כל אתולוגים, יכלו לחזות מראש את הכשלון המוחלט של אויבינו להגשים את איומי ההשמדה. אך המהירות, התכנון והביצוע המזהירים, האבידות הקטנות באנשים ובכלים יחסית למלחמה כזאת, הם מדהימים. בעת קריאת דברי הימים שלנו לא שוכנעתי מעולם, שאנשי יהודה אכן היו לוחמים כל־כך אמיצים כפי שתיאר אותם יוספוס פלאביוס. אולם עתה אני מתחיל להאמין בנכונות תיאוריו על אודות ‘הומו יודאיקוס’; אך הם יפים רק בתנאי, שהיהודי גדל על אדמתו או מועבר אליה בגיל רך כדי שיספיק להתאקלם.

אולי זאת המשמעות העמוקה של הציונות: שברגע שהיהודים חדלים להיות מיעוט נסבל, מתפתחים באופן חופשי, הם נעשים נאמנים לעצמם והומאניים יותר. כן, הומאניים. אני יודע שעלולים להטיל ספק בדבר, כאשר אני אומר שטייסינו ואנשי השריון שלנו הומאניים. אני מכיר רבים מהם. אני מכיר את מפקדי יחידות הצנחנים שלנו, לא מעטים מהם אנשי־ספר בדומה לאורד וינגייט, סמל החייל האזרחי האידיאליסטי. בנינו, הדור הצעיר שלנו, האליטה, שעשתה היסטוריה, אינם אנשי ספארטה. אני יכול לומר בלב שקט, שמפקדי צה"ל הם אנשי אתונה, כפי שפריקלס רצה שיהיו.

אך תמו הקרבות החלו מעצמות העולם דורשות שישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה. עצם המחשבה העבירה בישראלים צמרמורת: לחזור אל הפס הצר של רצועת החוף בטווח תותחי ירדן, לפנות את עמדות הסורים, שחלשו על כל ישובי הגליל העליון, לוותר על השליטה בשארם־א־שייך? לעולם לא.

האם בעלות הברית במלחמתן נגד היטלר נעצרו ליד איזה נהר שהוא? האם לא הלכו עד ברלין ועד בכלל משני הצדדים? הלכו? רצו. האם פינו את כל מה שכבשו מידי היטלר? האם לא דרשו מגרמניה כניעה ללא תנאי?

אנו צריכים, כלפי פנים וכלפי חוץ, לצאת בהסברה מקיפה, שעמדתנו המוסרית חזקה פי אלף מזאת של בעלות הברית של 1939 – 1945. ינסו לגזול מאיתנו הישגים כה מזהירים של כוח רצוננו, אך אנו חייבים לחיות, ולא תחת לועי התותחים של בני ארם וצובה. לא אנו יצאנו להשמיד עם. עמדנו בפני ענק עם סכין ביד, הצלחנו להוציא מידו את הסכין וכעת צועקים אלינו: תוקפן! אסור שנשאיר סברה זאת, אף בתוכנו, אפילו לרגע.

ב־16 ביוני, פחות מארבעה שבועות אחרי שהוכרז, בוטל משטר החירום בבית־החולים “תל־השומר” והוא חזר למסלולו הרגיל. חדרי־הניתוח, המרפאות, המכונים, חדרי־המיון והמחלקות שבו לעבודה התקינה. שיבא ביקש את סליחת כל החיילים, העובדים, המתנדבים, החולים והשותפים לדאגה, על שלא היתה אפשרות לנצל את כל הרצון הטוב. אולם זה הכלל במלחמה: כולם חייבים להיות דרוכים לפעולה גם אם לא תמיד היא באה. האכזבה מכך שלא נזקקו להם היא מנת חלקם של חיילים לוחמים לא פחות משל כירורגים, אחיות, טכנאים ושאר עובדי בית־החולים, כדברי החמשיר של וילהלם בוש: “מחצית חייו מחכה החייל לשווא”.

בסחרחורת הנצחון נולדה תעשיית אלבומי הנצחון, ובפעם הראשונה צויינו בהם שמות מפקדים ומעשיהם. גם בתי־החולים לא פיגרו, ובסיפורים הרבים על פצועי המלחמה צויינו שמות המנתחים והרופאים שחוללו פלאים. דעתו של שיבא לא היתה נוחה מן הפרסומת וההשתבחות.

לי נראה שכותבים יותר מדי, הן על ששת הימים והן על הפצועים. על ששת הימים כבר יש תקדים – הקב"ה הספיק יותר בשישה הימים. ואשר לפצועים: בתי־חולים ורופאים חייבים להציל ולשקם כל אשר אפשרי, וצריכים לעשות זאת בצנעה.

סיפורי הפצועים היו מופלאים. היו מעשי גבורה למען הצלת חיי הזולת. האימרה האהובה על הכתבים היתה: “הפצועים לא זעקו”. הנטייה הכללית היתה להתגבר על הכאב, על הרחמים העצמיים, לא להראות דכדוך נפש אחרי קטיעת רגל או יד. החברה רצתה את פצועיה אמיצים.

מנתחים, מומחים לכוויות, אחיות, יהודים אך גם לא־יהודים, מארצות העולם זנחו את הכל, פראקטיקה פרטית, הרצאות באוניברסיטה, מישרות, ובאו לישראל לטפל בנפגעי המלחמה. לא היה צורך לבקש מומחים; הם הציעו את עצמם, טילפנו מקצווי העולם, מארצות־הברית, מאוסטרליה, מדרום־אפריקה, מאנגליה וממקסיקו: אתם זקוקים לי? אני יכול לבוא? אילו היו דרושים 200 מנתחים פלאסטיים, לא היתה בעיה להשיג אותם. עבודתם היומיומית נראתה לפתע חסרת חשיבות. הם רצו את חלקם הקטן בהיסטוריה, עם איזמל לניתוחים פלאסטיים.

בימי הציפייה הגדולה לא ידע איש מה יהיה מספר הפצועים. 10,000? 20,000? הייפגעו רק חיילים או גם אוכלוסיה אזרחית? הייפגעו רק מהפגזות או גם מגאז מרעיל? 3,000 הפצועים שהיו בתום המערכה נראו כחסד עליון. ל“תל־השומר” בא המבחן האמיתי רק עם תום המערכה, כאשר פצועים, ששכבו עד אז במוסדות אחרים, החלו מגיעים לשם החלמה או גמר הטיפול, קטועי רגל או יד, נפגעי כוויות שנזקקו לניתוחים פלאסטיים.

אחרי מבצע קדש ציפה שיבא שיבוא מעמד סיני, אך הוא לא בא. עתה קיווה שוב להתעוררות רוחנית גדולה, והתאכזב. רוב התופעות השליליות של החיים הרגילים חזרו והתגלו, כאילו לא נתנו 700 לוחמים את חייהם, כאילו לא עמדה ישראל בפני האתגר לקלוט את אלפי המתנדבים שבאו מחוץ־לארץ, לבנות חיים משותפים עם מאות־אלפי הערבים בשטחים שנכבשו, כאילו השלימו אויבים וידידיהם עם נצחונה של ישראל או עם קיומה, כאילו המלחמה לא רוששה את המדינה מכספיה. הכל היה כלא היה והאנשים חזרו לחיי מותרות והתכוננו לטיולים בחוץ־לארץ.

אל לנו להיאחז בבולמוס החגיגות, הסיורים. פעם היעד היה קפריסין על מגהציה, וכעת אלה רמאללה, שכם וג’נין. אל לנו לשכוח, שאנו חיים בתוך ים של אויבים, אשר נוסף על איבתם יש להם כעת עוד השנאה מחמת השפלת כבודם.

אך הסתיימה המלחמה החלו הלחצים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה, החששות מפני החלטת או"ם, מפני סנקציות, אמבארגו, הסגר.

אנחנו צריכים לדבוק בארץ־ישראל הבלתי־מחולקת שלנו, אף אם סנקציות כלכליות יכריחו אותנו להוריד את רמת־החיים שלנו. עלינו להתכונן ולהכין מלאי של חומרים לתקופה של מצור ימי.

החיים עדיין מרתקים, עדיין מלאי חששות, מה יהיה פסק־הדין עלינו. אולי או"ם יוציא אותנו מחוץ לחוק, ומי יודע אם בעוד שלושה שבועות לא נעמוד שוב בפני איומים, הפעם מצד רוסיה באמצעות שכנינו. הדברים מתרחשים כל־כך מהר בימים אלה… אך משוחררים מן הקלאוסטרופוביה, שלא היתה חלום בלהות, אלא מציאות קשה, אנחנו מתחילים לחשוב ולתכנן כיצד להוכיח תוך זמן קצר מה, לדעתנו, פירושו של דבר לחיות ולעבוד יחד עם הערבים הנמצאים תחת שלטון ישראל.


35. עיר לבנה    🔗

אחרי מלחמת ששת הימים היו הישראלים כחולמים, ולכל ישראלי חלום משלו על מה שאפשר לעשות בשטחים הכבושים (או המשוחררים, איש איש והגדרתו). רעיונו של שיבא היה להקים עיר לבנה בחולות אל־עריש, שביום מן הימים תהיה למרכז רפואי כדוגמת רוצ’סטר שבמדינת מינסוטה. ימים מעטים אחרי הקרבות פנה אל שר הבריאות, אל שר החקלאות ואל שר הבטחון, שעליהם היתה מוטלת האחריות העיקרית לאוכלוסיה החדשה בשטחים, והציע את רעיונו להקים מרכזי שירותים רפואיים ברצועת עזה, ביהודה ובשומרון. ההתחלה חייבת להיות ברצועת עזה, שאוכלוסייתה צפופה ושמספר יושביה לא יפחת מרבע מיליון גם אם תצליח ישראל ליישב חלק מהפליטים בגדה המערבית.

הצעתו היתה לבחור איזור שאינו מאוכלס ולבנות במקום בית־חולים בן 400 מיטות ובו בית־ספר לאחיות, מכון רנטגן ומעבדות בשביל תושבי הסביבה, כולל המתיישבים היהודים בנגב המערבי. במסגרת “העיר הלבנה” יש להקים שני בתי־ספר מקצועיים (לבנים ולבנות), כדוגמת “אורט”, וכן מרכז למלאכת־יד, מעין “משכית”, ולבנות בה בתי מגורים לסגל העובדים. ואם יאמרו הציניקאים, שדרוש זמן רב להקמת מרכזים כאלה ומי יודע מה יהיה המצב עד אז, היתה לשיבא תשובה גם על כך: צריך להקים הכל במבנים טרומיים חד־קומתיים. יש תוכניות מוכנות של צוות מתכננים, שחשב מזמן להציע אותן למדינות מתפתחות, ושלושה חודשים אחרי אישור התוכנית יהיה אפשר לגשת להגשמתה.

לא יחסרו גם תורמים. הרי היהודים רגישים לבעיית הפליטים הערבים, וכך גם הגורמים הבין־לאומיים, וענף מלאכת־היד עשוי למשוך הזמנות מבתי הכל־בו הגדולים בארצות־הברית.

אני רואה כאן אפשרויות חשובות מכל הבחינות. בקיצור, אני נלהב, תלוי אם גם אתם תתלהבו.

במנגנון הממשלתי לא יצא איש מגדרו, וכמה מומחים, במיוחד מטעם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, אף הביעו את דעתם השלילית. שיבא, בנימה נעלבת במקצת, ציין, שלא הציע את הקמת העיר בלבן כמקום תעסוקה לעצמו.

הרעיון קסם לי, וחשבתי כי מחובתי לחשוב, אפילו כמתנדב, על עניין הפליטים ועל הצורך שתהיה בידינו שורה של הצעות אלטרנטיביות. קראתי את דברי חבר הפרלמנט הבריטי דיוויד מארקנד, אחרי סיורו בארץ עם משלחת חברי הפרלמנט, ומשפט אחד מצלצל באוזני: לחכות לפתרון בעיית הפליטים עד שתגיע שעת הסכם השלום, פירושו של דבר להשליך את ההזדמנות הקונסטרוקטיבית הגדולה שנפתחה מאז המלחמה.

שיבא גייס תומכים, אוהדים, תורמים בפוטנציה, ידידים, פיתח את הרעיון. צריך להקים במקום גם בית־ספר תיכון לבנים ולבנות עם ספריה ציבורית, בריכת־שחיה, אולם התעמלות. על המרחק ממרכזי האוכלוסיה אפשר להתגבר בנקל על־ידי שירות אמבולנסים מהיר ורשת כבישים טובים. רצוי להוסיף מלון ותחנת רכבת. מרכז עירוני כזה אי שם בגבול בין ההתיישבות היהודית החדשה לבין ריכוזי הפליטים יכול להיות אחת הדרכים לתקן את מה שנהרס במשך 20 שנה. אולי המפעל יימשך תקופת זמן דומה, אבל יש להתחיל עכשיו.

כדי להתגבר על האינרציה הביורוקראטית הציע עמוס דה־שליט, ממכון וייצמן, אחד מהתומכים בתוכנית, לייסד חברה יוזמת, כדוגמת החברה שהקימה את תל־אביב בשנת 1909, או את אוניברסיטת ירושלים בשנת 1925, ולפנות ליוזמה פרטית. התוכנית כללה גם מוטל לחיילים החונים במדבר סיני, כדי שיוכלו להיפגש עם משפחותיהם במחצית הדרך באווירה כפרית, ומרכז הסרטה, בעיקר לסרטים תנ"כיים. ושיבא כבר הצליח להלהיב את חיים טופול, את סם רוטברג, את נאמניו מיכאל פירון ומאיר שרמן, וכבר נוסחו תזכירים באנגלית למשקיעים לעתיד. תוכנית כזאת של חיים בצוותא של יהודים וערבים עשויה למשוך דווקא את היהודים המתבוללים, שעד עתה התרחקו מישראל. כיצד יתכן שהממשלה לא תבין את חשיבות העניין? בין הישראלים התהלכו דעות שונות על הפער המדעי בין יהודים לערבים, אם הוא קיים ולכמה זמן אפשר לשמור עליו; אבל לגבי הרפואה לא היה לשיבא שום ספק.

היהודים, וזאת תיזה שלי יותר מדור, יש לנו תכונה מוסרית וגם רוחנית שנוטה למקצוע הזה, והיא הוכיחה את עצמה החל מתקופת התנ"ך, דרך הנביאים דרך חכמי בבל ובתקופת הזוהר של ספרד. בשטח הרפואה יש ליהודים מה להציע יותר מאשר לערבים. אם יוקם מרכז רפואי כזה בארץ, ינהרו אליו מכל העולם. באיזור שלנו בלבד יש 80 – 100 מיליון חולים בפוטנציה. אם יש מי שמנבא עודף רופאים בארץ, הנה אפשר להפוך את הגלגל: ישראל כארץ המייבאת חולים. העיקר להתחיל, לא לתת לזמן להתפורר בין הידיים.

מגמת שלטונות ישראל בשטחים שנכבשו במלחמה היתה לאפשר למנגנונים המקומיים של המינהל האזרחי להמשיך ולפעול, בסיוע קצין מטה ישראלי, ששימש כיועץ וכמפקח. כך היה בגדה המערבית, אך ברצועת עזה ובאל־עריש, בגלל רמת הרפואה הנמוכה והעדר רופאים (רוב הרופאים ברצועה היו רופאים מצרים בשירות צבאי, והם חזרו למצרים אחרי המלחמה), היה דרוש פתרון אחר. שר הבטחון, משה דיין, במסגרת מדיניות הגשרים הפתוחים שלו, היה בעד שירותי רפואה בשטחים ברמה דומה לרמת השירותים הניתנים ליהודים, וכאן סוף־סוף נפרצה הדרך. שיבא טען, שההצעה המקורית, ש“תל־השומר” יקח על עצמו את שירותי הרפואה באל־עריש ובסיני, באה מדיין, אבל אי שם ברקע ריחף לו שיבא עם תמימות עורמתו. סוף סוף החלו גלגלי המנגנון לנוע.

בקיץ 1968 הטילו המנהל הכללי של משרד הבריאות, ד“ר גז’בין, ועוזר שר הבטחון, רב־אלוף (מיל.) צבי צור, על בית־החולים “תל־השומר” להפעיל את בית־החולים באל־עריש, ויותר מאוחר – גם מרפאה מייעצת בעיר עזה. באותו זמן היו בבית־החולים באל־עריש רופא מצרי צעיר, שזה עתה גמר את שנת הסטאז' שלו וששהה במקום לפי חוק הסְפר המצרי, רופא מקומי ושלוש אחיות מצריות. חמישה אלה נועדו לשרת אוכלוסיה של 50,000 איש, מחציתם בני שבטי הבדווים. ד”ר אורי פרנד וד“ר מרדכי שני, הבולטים בין רופאי “הדור השלישי” של “תל־השומר”, לקחו על עצמם את ריכוז המשימה, ושיבא פנה אל סגל בית־החולים, רופאים, מתמחים, אחיות, טכנאים וסטודנטים, להתנדב למבצע, ו”זריזין מקדימין וזוכין".

צוות המתנדבים הראשון, שכלל עובדי סיעוד ומינהל, הגיע לאל־עריש באפריל 1968. הצוות מצא בית־חולים מפורק, מוזנח, ללא ציוד, ללא כרטסת, ללא תיקי חולים. היה חסר אפילו סכו"ם, והחולים אכלו בידיים. לא היו תנאים סטריליים מינימאליים. צוות “תל־השומר”, בעזרת עובדי שירותים מקומיים, ניקה את בית־החולים, שנועד ל־50 מיטות, והחל ברכישת ציוד. השאלה הגדולה היתה, איך תתייחס האוכלוסיה אל בית־חולים המופעל בידי ישראלים; האם יבואו החולים הערבים לרופאים יהודים, אויביהם לשעבר? להפתעתם הרבה, חיכו לצוות הרפואי ביום הראשון לבואו 600 איש במרפאה, אף כי האוכלוסיה לא קיבלה הודעה רשמית על כך. היחסים בין הצוות הישראלי ובין האוכלוסיה המקומית היו טובים מלכתחילה. הכירורג היה ערבי ישראלי, בוגר האוניברסיטה העברית, יליד כפר יסיף; האח האחראי היה יהודי; עוזרו היה ערבי מוסלמי מבני המקום; הטכנאי המרדים היה ערבי נוצרי מאל־עריש. הגשר הלבן החל לפעול.

בהסתמכו על נסיונו במחנות המעפילים בקפריסין, שבהם מנעה הספקת לחם סדירה התפרצויות זעם ושפיכות דמים מיותרת, סבר שיבא, שמתן העזרה הרפואית באל־עריש ובעזה יקטין את המתח המהפכני ההרסני, הנובע מתוך ייאוש.

כאשר לאדם כאבים חזקים ואין עזרה, הוא מתייאש. כשהוא רואה שהוא מפסיד דם, ובעיקר אם מדובר ביוצאי המזרח, יהודי ולא־יהודי, הוא נכנס לפאניקה. אם הוא לא יכול לקבל עזרה, הוא מגיע למצבים של תוקפנות. אני חושב, שגם מבחינת השיקול של מינהל מסודר בשטח שנתון לשליטתנו, זה נבון לתת שירותים טובים, ואני אומר, שאנחנו חייבים לעשות זאת על־פי כל התורה שאנחנו למדנו מהלל הזקן.

אנשי “תל־השומר” התחלפו מדי פעם בפעם. היו שנשארו חודש־חודשיים והיו שנשארו חודשים רבים, לנו במקום ונסעו לבתיהם בתורנות רק בסוף השבוע, בדרכים שבהן הונח לעיתים מוקש. היתה דרושה מידה רבה של אידיאליזם כדי לעבוד ברצועה בימים של גלי חבלה ושל התפוצצויות בשוק, שבהן קיפחו אזרחים ישראלים את חייהם. אבל היה לכך גם שכר – אוצר רפואי. מחלות כמו ליישמניה, צרעת, שחפת פתוחה, מלאריה, שבישראל נעלמו זה כבר, נתגלו כאן בשפע. הרופאים הבכירים של “תל־השומר” – רופא פנימי, רופא ילדים, אורתופד, גינקולוג, רופא עיניים ורופא עור – היו מגיעים לאל־עריש, מרחק 160 ק“מ, אחת לשבועיים לקבלת קהל. חולים קשים הועברו באמבולנס או הוטסו במסוק ל”תל־השומר". המתרגם הראשי היה איש “פדאיון”, שישב כמה שנים בכלא ישראלי ושם רכש את ידיעתו בעברית.

במרוצת הזמן הופעלו שלוש מרפאות ניידות, שהיו מבקרות בקביעות אצל השבטים הבדוויים בסביבת אבו־רודס וצפון סיני, בדרך כלל ביום שוק או ביום קבלת מנות המזון מטעם אונר"א, כדי שלא יצטרכו לזכור תאריכי ביקור. הטיפול בבדוויים עורר בעיות חדשות: איך לטפל בבדווי חולה סוכרת, הזקוק לזריקה יומית של אינסולין, כאשר בכל הסביבה אין מקרר לשמור על החומר ואין מי שיודע לתת זריקה; כיצד להפקיד בידיו תרופות – אולי יתחלק בהן עם שכניו, אולי יתחלף איתם בצבע הגלולות, או שיקח, ליתר בטחון, את כל הגלולות בבת אחת. לעובדה התמוהה, שאין בשבט ילדים חולים, היה לאחד השייכים הסבר הגיוני: או שהם חיים או שהם מתים. הכל כרצון האל.

הסקר גילה, ש־5 אחוזים מהבדווים נגועים בשחפת. “השחפת באל־עריש התפתחה למגיפה רק בגלל ההזנחה מצד המצרים, בכוונה או מתוך לא איכפתיות,” כתב שיבא. “אילו היינו מעוניינים בהשמדת עם, היינו נותנים לדבר להמשיך ומצמצמים בדרך זו את הבעיה המספרית של המיעוט הערבי”. אבל המגמה היתה לכבוש את לב הערבים בעזרת השירות הרפואי, ודרכו לשנות את יחסם אל היהודים.

אני אומר, שהשכר עוד יבוא. אתה זורע גרעין ואינך יודע מה יֵצא ממנו באחרית הימים, לטובה ולרעה. אברהם אבינו סידר אותנו עם הגר, אבל זה היה לפי עצת שרה. הנה, ב’תל־השומר' בלבד תפוסות 50 מיטות בממוצע, הווי אומר שני ביתנים, בחולים מהשטחים, 5 אחוזים מהחולים, שלא יכולים לקבל טיפול הולם בבתי־החולים שלהם.

הם לא יקבלו את תורת משה ואנחנו לא נקבל את תורת מוחמד, אפילו איננו צדיקים גמורים, לא אנחנו ולא הם; אבל לגבי טיפול בבקע קלוע, או בכיב שהתפוצץ, או ברגל שבורה, או בגידול במוח, או בעין שמתעוורת, אין כל הבדל, ובמפגש שבו אנחנו יכולים להוכיח את עליונותנו בשירות על מה שהם היו רגילים לו קודם – והם רואים את זה – השירות שלנו נהפך להכרה מצידם.

מצד היהודים נשמעו פה ושם טענות נגד “תל־השומר”, על כך שיש הפליה בבית־החולים: היהודים חייבים לחכות לעיתים חודשים רבים בתור לניתוח, אבל בשביל ערבים תמיד נמצא מקום. תשובתו של שיבא היתה, שאנחנו חיים בתקופה של הסלמת הדרישות לגבי הרפואה, גם אצל הערבים; הם יודעים, שיש קובלט, שיש תיקון פלאסטי של שינויים קשים בגוף מכוויות או ממחלות, מעגבת או מצרעת, ואכן, במחלקה הפלאסטית של “תל־השומר” היו לעיתים רוב החולים ערבים. הטיפול בערבים היה צו השעה, גם מתוך שיקולים פוליטיים, גם מתוך שיקולים אנוכיים – מגיפות אינן יודעות גבול.

נערה ערביה בת 25, שאתה רואה שהיא לא נשואה והיא יפהפיה, אז ברור ששם משהו לא בסדר, אם היא כל־כך חולה, עד כדי חשד שמדובר בחבלה עצמית. כלומר, אתה צריך להיכנס לתוך מערכת החיים, כמו נאווי ועזרא דנין, כמו שעשו השומרים. לגבי הרפואה אנחנו, ב’תל־השומר', היינו צריכים לקבל את תורת ‘השומר’, שצריך לחיות את חייהם, גם של עדות המזרח וגם של הערבים, כדי באמת לדעת מה כואב להם ולא רק לגשש.

אחרי שד“ר פרנד, בעל ציון לשבח על עבודתו כרופא בקרבות על גבעת־התחמושת, יצא להשתלמות בארצות־הברית, בבית־החולים “אלברט איינשטיין”, נשאר ריכוז הסיוע לשירותי הבריאות ברצועת עזה ובסיני בידי ד”ר שני, והקשיים מצד המינהל היהודי היו לא קטנים מן הקשיים ביחסים עם הערבים. שיבא, נאמן לדימויו, ראה את אנשי “תל־השומר” כחיילים לאורך תעלת סואץ: אלה בולעים ביורוקראטיה ואלה בולעים חול, אבל לא נוטשים את עמדותיהם. אם לפני מלחמת ששת הימים היה שני אחד מבני טיפוחיו הצעירים של שיבא, אימוץ אל־עריש סלל לו את מקום הבכורה. בעשרות מכתבים חזר שיבא על כך, ש“בלי ד”ר שני השירות באל־עריש היה מתמוטט".

שני סחב את אל־עריש יותר משלוש שנים, נוסף על עבודתו כחוקר, ואחרי ששיבא חלה, נוסף על עבודתו כסגנו במינהל בית־החולים. “רק היום היה כאן אורח מ’אלברט איינשטיין', שאמר לי: מדוע לא תשלח אלי את ד”ר שני? אני חושב שהבחור הזה עילוי גם במינהל רפואי וגם בשטח הרפואה." מוטק’ה היה בעל גוף ונשמה מפלדה, כדברי שיבא. האותיות במכתביו של שיבא קרנו כאשר בישר לידידי “תל־השומר” על פני תבל שלד“ר שני, בן ה־32, הוענק על עבודתו באל־עריש פרס על־שם אלברט שווייצר מטעם קרן גיתה, שמרכזה בבאזל שבשווייץ. טקס קבלת הפרס – שנועד לצעירים עד גיל 35, אשר לקחו על עצמם להקל על סבל הזולת ולתרום את חלקם לאחווה בין העמים והגזעים – נערך ב־20 ביוני 1969 בבריסל, ואם שיבא כתב למילטון האנס, ששני שרוי ברקיע השביעי, היה הוא עצמו ברקיע השמיני. הרי הוא שהזמין את קלארה אורקהארד, מי שהיתה מזכירתו של ד”ר שווייצר, לבקר בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהתרשם במו עיניה מן הטיפול באוכלוסיה הערבית (היו אלה ימים של אמונה באחווה אפשרית, במחסום פסיכולוגי שפורק).

לאורי פרנד, אף כי לא באופן רשמי, היה חלק בפרס, ושיבא כתב לשניהם:

תודתי על כי נכנסתם לעול המצוות כמתנדבים. טעמתם את טעם המינהל במסגרת משרדי הממשלה ונוכחתם לדעת, שלא רק המצרים ידעו להעביד את בני ישראל בפרך. אני לא הייתי מצליח להתגבר על המכשולים כפי שהתגברתם, וזה אומר שהגיעה השעה, שאתם וחבריכם תתלבשו על נושא הרפואה הציבורית ותשנו את האקלים מדריכה על המקום, או התקדמות איטית, לטמפו של מלחמת ששת הימים. האסון הוא, שלא קראו לה במקום מלחמת ששת הימים מלחמת שלושים השנים, כי אז חוקי החירום היו שרירים וקיימים.

ב־20 במאי 1968, יום לפני הקרב על כראמה, אחת מפעולות התגמול הגדולות שצה“ל ביצע אחרי מלחמת ששת הימים נגד מעוז מחבלים במזרח הירדן, כוסה משה דיין במפולת חול ואדמה בשעת חפירות ארכיאולוגיות פרטיזניות בסביבת חולון. כאשר הובא דיין ל”תל־השומר" היה מצבו קשה, ושיבא, שהורגל לראות פצועים בחייו, היה מזועזע בכל נימי נפשו. הרי כאן מדובר לא רק בידיד “תל־השומר”, בשותף לתפישתו הממלכתית של בן־גוריון, לקשר הנפשי אל שירי אלתרמן, אלא במנהיג האומה לעתיד. בעיני שיבא – הוא חזר על דבריו במכתבים רבים – היה דיין עשוי לצמוח לממדי דמותו של צ’רצ’יל, אילו נבחר לראש הממשלה, אילו רצה להיבחר: “אזרח מספר אחד של המדינה. אולי מספר אחד של העם היהודי, עתה, כאשר אומץ, תבונה וכוח הכרעה חשובים להישרדות הפיסית והרוחנית (של ישראל) כפי שהיו מנהיגות רוחנית וטוב לב בימים עברו.”

נקרא קונסוליום של טובי המומחים של “תל־השומר”. דיין היה כחול לגמרי מבחוץ מעוצמת המפולת, והשאלה היתה אם, מלבד חוליות וצלעות ומיתר קול, נפגעו גם איברים פנימיים. היה חשש לפגיעה בכליות, דבר שלא היה אפשר לבדקו בצילום רנטגן. אולם שיבא פסק לא לחתוך, לחכות, אולי יירגעו הדברים מעצמם. שלושה ימים, עד שהובהר שרוב הפציעות חיצוניות ושאין נזק לאיברים פנימיים, לא ידע שיבא אלא הצלת דיין. “אילו הדבר קרה לי, לא היה יכול להיות מזועזע יותר,” אמר דב, אחיו של שיבא, חבר קיבוץ אילון, שלא היה שותף להערצתו את דיין.

שיבא היה בא אל מיטתו של דיין בכל שעות היום והלילה, והם דיברו, בפעם הראשונה, על עניינים אישיים, כלומר, דיבר בעיקר שיבא, והוא היה מספר לדיין על עבודתו כרופא בעמק חפר, כאשר רכב על סוסו, בנימת געגועים לשנים היפות של חייו, ועל בנו שמואל, המתמהמה באמריקה. האם גם דיין שפך את לבו? רק כחולה. הרי עד אז, גם אם נפגשו עשרות פעמים, היתה לכך תמיד מטרה עניינית, וגם אם דיין, כרמטכ“ל וכשר הבטחון, לא שאל את המבקרים, כמנהגו של בן־גוריון: “לשם מה באת?”, היה תמיד ברור לשניהם, לדיין ולשיבא, שאין זאת פגישת רעים, מפגש לשיחת חולין. בשביל דיין היה שיבא הכתובת לכל בעיה רפואית הנוגעת לצה”ל, ואחרי מלחמת ששת הימים – הכתובת לבעיות הרפואיות בשטחים המוחזקים. שיבא היה פונה אל דיין מדי פעם בזעקת “הצילו”, נוכח הגזירות נגד הרפואה הממלכתית בכלל ו“תל־השומר” בפרט.

אם חרד שיבא לחייו של דיין, הוא לא הראה את חרדתו ליד מיטת החולה. אחרי שדיין התאושש מעט שאל את שיבא כמה זמן ישכב בבית־החולים, ושיבא השיב, סתם כך, כלאחר יד: שלושה שבועות. אחרי שעברו שלושה שבועות אמר דיין: “טוב, אני עוזב.” דעתו של שיבא לא היתה נוחה מהדבר, אך כיוון שהבטיח, עמד בהבטחתו. דיין עדיין סבל מכאבים חזקים, ושיבא רשם לו כדורי ואליום להרגעה בכמות גדולה למדי, שאיפשרה לדיין להשתחרר מכאביו לפחות לכמה שעות ביממה. עקב מחלתו של שיבא עבר דיין לטיפולו של רופא אחר, וזה הזדעזע כאשר שמע את כמות הוואליום ששיבא רשם. “לא תוכל להפסיק, תתמכר לזה כמו לסם,” אמר לדיין.

“אמרתי: אני אוכל להפסיק מתי שארצה, אפילו עכשיו, ברגע זה. וכך עשיתי. גם שיבא ידע שזה מסוכן, אבל הוא לא הזכיר את הדבר, משום שקודם כל רצה להקל על הכאבים. הוא לקח על עצמו את האחריות האישית מתוך אמון בי, שאוכל להפסיק לקחת את הוואליום כשכבר לא אזדקק לו. בעינַי, שיבא היה לא רק רופא, אלא גם מרפא, לא במובן המקצועי הצר של המלה, אלא בלשון ציורית. שיבא בא לחולה לא רק כדי לתת פילולה או טיפול רפואי אחר. דרך הריפוי היתה גם בשיחה, ביחסים בינו לבין החולה, במערכת הקשרים הנפשיים, שגם היו חלק בתהליך הריפוי.”

שיבא כדיין העדיף את העשייה, יצירת עובדות בשקט, על פני הצהרת כוונות, תכונה שהוגדרה על־ידי המתנגדים לה כביצועיזם. אבל גם לה היה תקדים בתנ"ך: תחילה נעשה ואחר־כך נשמע.


36. רואה את הנולד     🔗

אם היתה זו ירושת הבית החסידי, אהבתו לילדים או דאגתו לעם היהודי, כבר כרופא צעיר בכפר־ויתקין ניסה שיבא ללכת נגד הזרם ולמנוע הפסקות לידה, שבוצעו אז במוסדות קופת־חולים לפי דרישת האם, בלי ועדות ובלי חקירות, בעיקר בגלל התנאים הכלכליים הקשים שבהם חיו אז רוב חברי ההתיישבות העובדת, תנאים שלא נראו נוחים לגידול ילדים. 

הבחורים בכפר־ויתקין יצאו מן הבית השכם בבוקר, חזרו בערב, קדחו, הנשים טיפלו במשק, בילדים. כאשר סוניה יעקבי הרגישה שהיא שוב בהריון, ובבית כבר יש ילד קטן, נבהלה: הכוחות לא יספיקו. בבוקר רצה למרפאה, אל ד“ר שיבא, שיעזור לה להפסיק את ההריון. ד”ר שיבא אמר “בסדר”, פנה אל החובשת, מרים מרגלית, וביקש ממנה להזריק לסוניה “אחת מהזריקות האלה שעוזרות”. סוניה הלכה הביתה רגועה. כעבור ארבעה חודשים התחיל העובר לבעוט, וסוניה פנתה אל שיבא. “זה קורה; לא תמיד הזריקה מצליחה,” אמר בשקט. נולדה לה בת, שיבא עזר לבחור את שמה – עפרה – וסוניה שכחה מזמן, שבעצם לא רצתה בה. כעבור שנים, כאשר שכבה חולה בבית־החולים “תל־השומר” ובתה עפרה, אז בעצמה בהריון, באה לבקרה, אמר שיבא בגאווה לכל הנאספים, רופאים וחולים: “תראו את הבלונדית היפה הזאת – ילדים כאלה נולדים מזריקות מים.” רק אז הוברר לסוניה, שמעולם לא התכוון שיבא להפסיק את הריונה. 

שיבא היה קורא לילדי תחבולתו “ילדי המים”. מאחד הקיבוצים בארץ היה מגיע אליו כל חורף ארגז תפוזים עם פתק מ"ילד המים "ומאם שלא שכחה לו את החסד שעשה עמה ושמר על בנה. 

אני רופא פנימי ולא גינקולוג, אבל הדבר חרה לי עוד מימי עלייתי ארצה, וניסיתי להילחם בהפלות מלחמה פרטיזנית, כי מלחמה אחרת לא יכלה להיות בעת שלטון זר. אחר־כך באו ימי השפל של מלחמת העולם השנייה. אולם מאז קום המדינה לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לבלום את גל ההפלות. גם דוד בן־גוריון, אדם חכם ורואה את הנולד (ואת שאינו נולד), נסוג מן הבעיה. 

אם נניח שהממוצע השנתי של ההפלות הוא 20,000, הרי יצאנו במשך 20 שנות המדינה הראשונות מופסדים ב־400,000 נפש בערך, ואם נניח אפילו שב־20 אחוז מהמקרים היתה הוראה רפואית חד־משמעית, הרי שחיסלנו במו ידינו יותר מ־300,000 נפש, כמחצית יוצאי מצרים.

עוד בשנת 1950, בהיותי מנהל כללי של משרד הבריאות, חשבתי על שימוש בחוק הבריאות לאיסור ההפלות, אך לא הצלחתי להעביר את הדבר, כי אנשי המשפט חששו מריבוי הפלות בתנאי מחתרת, המסכנים את חיי האם. מאז באתי למסקנה, ואני עדיין דוגל בה, שרק פרס כספי יכול למנוע חלק לא מבוטל מן ההפלות. דפקתי על דלתות גבירים רבים, המשקיעים הון של כספי צדקה בבנייני פאר מיותרים. כל אחד רוצה בניין ששמו יתנוסס עליו, כאילו נפש אחת לא שווה יותר מבניין שלם. 

בדרך מוזרה מצא שיבא את עצמו בחזית אחת עם הציבור שומר המצוות ועם המפלגות הדתיות, אך דרכו היתה שונה: לא בכפייה אלא בדרכי נועם. 

כמה כסף משקיעים כדי להציל ילד חולה לב! כמה ניתוחים, כמה מאמצים! למה לא משקיעים עשירית מן הסכום הזה כדי להציל ילד בריא לגמרי, שקשיים כלכליים עלולים למנוע את לידתו? 

לביתן 38 התקבלה חיילת שסבלה מהקאות, והתברר שהיא בהריון. תגובתה המיידית לשמע הבשורה היתה בקשה להפלה. בהסכמתה הזמין שיבא את החבר שלה לשיחה, והתברר, כי הוריהם חסרי אמצעים וכי נישואים מיידיים, כאשר הבחור עדיין לומד, כמוהם כאסון בשבילם. ברגע שהתברר, שהבעיה כספית בלבד, היה לשיבא פתרון: הוא יתמוך בזוג הצעיר עד שהאם תוכל לצאת לעבודה. 

הנשים הרבות שהגיעו ל“תל־השומר” וביקשו הפלה היו ברובן משכבת מעוטי היכולת. נשים אמידות יותר העדיפו את הדרך הדיסקרטית של רופא פרטי ו“סנאטוריום” קטן, כי לביצוע הפלה בבית־חולים היו דרושות חתימות של שלושה רופאים. אחד מן החותמים היה ד"ר שיבא, בתוקף תפקידו כמנהל בית החולים, והוא לא היה מוכן לחתום כלאחר יד. הוא חקר כל מקרה, ואם התברר לו שהמניע להפלה הוא כלכלי – מצוקת דיור חשש מפני אובדן משכורת שנייה, חובות – היה לוקח על עצמו לפתור את הבעיה. 

מנין לקח את הכסף? מקרנו הפרטית, שקרא לה “קרן הצבי”, מכספי ידידים, מבעלי חברות, מאנשים ששהו ב“תל־השומר” כחולים ושרצו להביע את הערכתם על הטיפול, מאורחים, מנדבנים בחו"ל, מכל מי שלא ידע לומר לו “לא”. 

אחרי מלחמת ששת הימים הגיע שיבא למסקנה, שאילו מספר היהודים בארץ־ישראל היה כפול, לא היו צריכים להתיירא מפני אויביהם למיניהם. אז החל לפעול כעין מוסד פרטי לעידוד הילודה. 

עשיתי הסכם עם חיל אחד, חיל הצנחנים, וכבר נולדו עד כה הודות להסכם שישה ילדים, אחרי הימנעות מלידה במשך 4 – 6 שנים והחלטת הזוג להסתפק בשני ילדים. מצאתי נדבן בקנדה, אשר הסכים לאמץ עשרה ילדים כאלה, אבל לחילות אחרים לא יכולתי אפילו לגשת. ולמה הלכתי לקצינים ולסמלים בצה"ל? כי בעל השכלה אקדמאית, רופא, עורך־דין או מהנדס, אין חשש שהדוחק יביא את אשתו לידי הפלה. אצל קצינים, שאין להם הכנסה מהצד, קורה הדבר לא פעם. 

כולם תובעים, לוחצים וזוכים להעלאת משכורת, אבל יש בישוב חלק שלא יכול לשבות כדי לתקן את מצבו הכספי, ואלה אנשי צבא־הקבע: תותחנים, צנחנים, צוללנים, רבי־סמלים. משכורתם אינה גרועה מזו של עובדי המדינה, אבל אין להם הכנסות מן הצד ולא תשלום על שעות נוספות והם מסכנים את חייהם יום־יום. אילו היו עוזרים לחלק זה של האוכלוסיה, שיש ביניהם דור רביעי לביל"ויים ודור שלישי לעלייה השנייה, אפשר היה לעזור לריבוי הטבעי במדינת ישראל בחלק המובחר של החברה, כדי שיגדל דור של יורשים של אותם האנשים שניצחו בשלוש מלחמות מאז קום המדינה. הרי מי יודע מה צפוי לנו, כשהדור שנולד אחרי מלחמת השחרור יצטרך להגן על כולנו. 

להשלים עם השיעור הגדל של האוכלוסיה הערבית בתוך ישראל, המתרבה בקצב מזורז גם בלי עידוד, להשלים עם נסיגת ישראל מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים מתוך נימוקים דמוגראפיים, היה בעיניו הבעת אי־אמון באונס של בחורי ישראל. 

צר לי שאני פסימי, אבל כמו בימי התנ"ך יהיה עלינו להתנגד לאיומי השמדה שוב ושוב, מי יודע עוד כמה זמן אחרי שדורנו יסתלק. אבל אני מרגיש כי זאת אחריותנו הבסיסית לראות מעבר להווה, ואני מקווה, על אף שזה עדיין מבצע פרטיזני של אזרח אחד בישראל, שבבוא הזמן תיקח על עצמה ממשלת ישראל את האחריות ותעודד משפחות בנות ארבעה ילדים ויותר, ובמיוחד אצל שארית יהדות אירופה המשגשגת, שהושמדה באכזריות כזו בידי היטלר ושנותר ממנה שיעור קטן מכדי להבטיח את קיום כל התכונות החיוביות של אותה יהדות.

אחרי שקיבל באמצעות סֶר אייזיק וולפסון (בעזרת חברו מאיר שרמן),34,000 ל“י, ואחרי שאלמנת ג’יימס דה־רוטשילד, ששמעה על המבצע שלו, העמידה לרשותו 74,000 ל”י, התרחבה פעולתו של שיבא גם בין קציני הקומנדו הימי וחטיבת הצפון. התשלום היה בדרך כלל 3,000 ל“י בעבור הילד השלישי ו־5,000 ל”י בעבור הילד הרביעי והילד החמישי, והוא נועד בדרך כלל להרחבת הדירה לקראת הילד הנוסף. לפי הסכמים חתומים מראש נולדו במשך 18 חודשים בדרך זו 63 ילדים. הבאת “עולה” כזה לארץ לא דרשה תשלום הוצאות נסיעה והיא לא היתה מלווה בקשיי התאקלמות. 

אם עלייה, למה לא טרם לידה? שיבא ומאיר שרמן הגו תוכנית למשוך לארץ בחורות יהודיות רווקות או גרושות בהריון. במקום שיעשו הפלה בארצות־הברית, שמחירה כמחיר הטיסה לישראל, למה לא להביא אותן לארץ, ולהתחייב לספק להן עבודה קלה בבית־חולים, בפקידות או במכבסה ולדאוג לקיומן. 

במקום להרוג יהודים ויהודיות קטנים נמצא להם הורים מאמצים בישראל, ומי יודע, אולי אחד מהם יהיה למלך היהודים, או לפחות לראש ממשלה? 

הרי החלק הלא־יהודי של אוכלוסיית ישראל אינו זקוק לפרס לשם הגדלת המשפחה, כי הוא, מנימוקיו שלו, מבין זאת ועושה זאת במרץ רב. בעול הילודה, כמו בעול הבטחון, לא רק המדינה, אלא העם היהודי כולו, חייב לשאת בנטל. הרי כוחו של עם ישראל נמדד לפי כוחה של ארץ־ישראל. קרן נפרדת לעזרת ריבוי הילודה לגיטימית לפחות כמו קרן לעזרת האוניברסיטאות או מכון וייצמן. יש להפריד את עניין הילודה מכל שאר העניינים שבהם פונים אל יהדות העולם, שכן הדבר שייך במישרין להמשך קיומו של עם ישראל. 

עד כדי כך נראה עניין הילודה חשוב בעיניו, שהציע למנות שר ילודה, ולאלה שיטענו “עוד שר?” ענה מראש: “שר ילודה חשוב לפחות כשר הדואר, והוא יכול לשמש גם כשר השיכון, כי שני הנושאים קשורים יחד.” 

במאבקו נגד הפלות לא הבחין שיבא בין עדות ובין משפחות קטנות למשפחות מרובות ילדים. 

לאשה שלושה – ארבעה ילדים והיא באה לבית־חולים לבצע הפלה עם מכתב מרופא, הקובע סיבה שאיננה סיבה כלל. רוב הנשים שבאו לבקש הפלה היו צעירות, בריאות, הרות לבעליהן, וסיבת רצונן היתה לרוב כלכלית. 

“ואם נפיל את הילד,” היה שואל את הנשים, “האם לשאר הילדים יהיה יותר אוכל? האם ישתפר המצב הכלכלי במשפחה?” ברוב המקרים היתה התשובה שלילית. ואז היה מבטיח לשלם את חשבון המכולת במשך חודשי ההריון, לעיתים גם במשך שנה אחרי הלידה, ולשלוח צ’ק חודשי בעת היניקה. אם התחייב על ילד אחד ו“נולדו לו” תאומים, השיג גם עגלה כפולה, שילם שכר דירה לחברת “עמידר”, ניסה להשיג לזוג דירה גדולה יותר. היו נשים, שאחרי לידת “ילד המכולת” חזרו על הנסיון שנית, פשוט משום שההסדר מצא חן בעיניהן. מניעת 33 הפלות עלתה לו פחות מ־30,000 ל"י – והרי זו ההשקעה הטובה ביותר שאיש עסקים יהודי יכול להעלות על הדעת. 

כאשר נשאל שיבא, באחד הראיונות (והוא הרבה להיפגש עם עתונאים בנושא הילודה), בנושא האיכות מול הכמות, השיב: 

לפני שאשיב אני רוצה קודם כל להתנצל. מתוך צירוף אומלל של עובדות אין לי הרבה ילדים. אבל אני יודע כמה חיי היו יותר עשירים אילו היו לי יותר. ואשר לאיכות, איכות אינה רק דבר שנרכש באוניברסיטאות, איכות היא לא רק סך של כך וכך ידע והשכלה. יש גם איכות טבעית, שהיא מתנת שמים, איכות של סגולות וכשרונות. איכות זו, מתברר, מתגלה במקרים רבים דווקא בילד רביעי, חמישי או שביעי. חוקרי תורשה גדולים, כמו סטיבנסון באנגליה, הראו, שרבים מגאוני העולם (זה כולל את דוד המלך שלנו, משורר התהילים, כמו את זה שהלחין להם מוסיקה, יוהאן סבסטיאן באך, את גיתה ורבים אחרים) לא היו ילד ראשון שני או שלישי במשפחה, אלא דווקא ילד מספר איקס. אם יש במשפחה נתונים תורשתיים עשירים, הם יכולים שלא להתגלות בילדים הראשונים, אלא לפי חוק המקריות דווקא בילד המאוחר יותר. 

תוך כדי התקרבות לנושא באו ביקורים בבתי הנשים, עקב בקשות להקל על צפיפות הדיור. 

כשהלכנו לבקר בבתים, התברר לנו, שילדים יש הרבה, וילדים נחמדים, אבל מכונת־כביסה אין, ובדרך כלל אין גם מקרר חשמלי, וכשאין מקרר חשמלי במדינה מתקדמת, שבה אין הובלת קרח מסודרת, חייבים להסתכן בהרעלת קיבה, וכשחייל חוזר הביתה מן התעלה ובשבת אין הוא יכול לשתות משקה קר, הוא מעדיף לא לבוא הביתה. וזה קיפוח חברתי. 

חשבנו – מדוע לא נדאג, שלמשפחות כאלה אכן יהיו מקרר חשמלי ומכונת־כביסה. ניסינו לעניין בנושא זה את הוועדה לעידוד הילודה. לעודד, אמרנו להם, פירושו לא רק להגיד שצריך עוד, שנהרגו 6 מיליון; פירושו לתת למשפחות מרובות ילדים הרגשה שהכלל דואג להם. אבל אם אתה מחכה עד שים־סוּף ייבקע, יתפסו אותך המצרים. נחשון בן עמינדב הראה, שצריכים להיכנס לים, ואז כבר מציב אותו אלוהים כחומה מכל צד. לכן התחלנו לאסוף תרומות כספיות מגופים ומאנשים פרטיים, התקשרנו ללשכות סעד והחלטנו לעשות מאמץ של בודדים ולהילחם על כך, שלכל משפחה מרובת ילדים יהיו לפחות מקרר ומכונת־כביסה. 

במשך שנים היו מגיעים כל מוצאי שבת לבית־החולים תושבי סקיה וחיריה וקריית־אונו ושאר ישובי ישראל השנייה באיזור עם ילדיהם, המשלשלים בגלל הרעלת מזון, שנגרמה על־ידי מזון שהוכן ביום שישי ולא עמד בחום האסבסטונים והבלוקונים. ומקרר לא היה. וזה עלה לא רק בחיים. אישפוז ילד לשבוע עלה יותר מכפי שבסיכומו של דבר עולה מקרר חשמלי. 

השמועה על הדוקטור המחלק מכונות־כביסה ומקררים עשתה לה עד מהרה כנפיים בחולון, בבת־ים, ביהוד, בראש־העין, ועד אשדוד, ערד וטבריה הגיעה. אל “תל־השומר”, דהיינו אל עדנה מירון, האחות הראשית בביתן 38, שהיתה מטפלת בעניני “קרן הצבי”, הגיעו תוך חודשים מעטים 300 בקשות; רובן שיקפו מציאות מזעזעת, מיעוטן היו נסיונות לנצל מציאה.

אנו משפחה המונה שבע נפשות והאשה בהריון בחודש התשיעי, ואני לא כל־כך בריא וגם האשה לא בריאה, ואנחנו בטיפול לשכת הסעד ביהוד. בבית אין לנו רהיטים ולא כלים, והרופא המקומי המליץ על מכונת־כביסה ופריז’ידר מלשכת הסעד המקומית, והיא נענתה לקנות לנו מכונת־כביסה, ואין לנו פריז’ידר בבית והילדים זקוקים לזה, ובמיוחד התינוקת שהיא בת שנה, ועוד התינוק שצריך להיוולד כל יום. אני פונה אליכם לעשות משהו בעניין הפריז’ידר, מאחר ואנו זקוקים לו מאוד מאוד. 

אני בעל משפחה גדולה ואני פונה אליכם בבקשה לעזור לנו. אני אדם עובד ומרוויח סך הכל 500 ל"י לחודש. אשתי אשה חולה, נמצאת בטיפול קופת־חולים, מקבלת כדורים כל יום, ובגלל המחלה שלה לא יכולה לעבוד בבית ולא יכולה לטפל בילדים ולעשות כביסה. היא כעת בחודש השביעי בהריון עם הילד החמישי ואין לה כוח לעשות שום דבר בבית. יש לנו עוד ילדים בגיל שנה וחצי, שלוש, ארבע, שש, ויש לי בן חייל מאשתי הראשונה. אני מזמין אותכם לראות באיזה תנאים אני גר ואיזה בית יש לי, שאין לי אפילו אפשרות להכניס מים חמים לבית, ואני מבקש מכם לעזור לי לקנות מכונת־כביסה.

תושב שכונת הבלוקונים ברעננה כתב:

הנני אב לשלושה־עשר ילדים, אשר הגדולה בהם מתכוננת לבחינת בגרות והשני הוא חייל בצה"ל. השאר לומדים בבית־ספר ובגן. אשתי חלתה והיא מאושפזת בבית־חולים לחולי עצבים, וכמובן שקשה לי להשתלט על כל עבודות הבית, ובמיוחד הכבסים. על כן תהיה זו נחמה מרובה אם על ידי מכונת־כביסה נשתחרר מהעול הכבד של הכביסה.

אחרי בדיקת הנתונים התברר, שהמדובר בפועל דחק, המרוויח 350 ל"י לחודש, וכל עול משק הבית מוטל על שכמה של הבת הגדולה, בת 18, שהמשיכה ללמוד בלימודי ערב. “קרן הצבי” סיפקה את המכונה המבוקשת. כל בקשה נבדקה בעזרת לשכת הסעד המקומית, אחות הבריאות, ולעיתים היו שיבא ועדנה נוסעים לבדוק את המצב בעצמם.

בשעת נסיעה באיזור השרון החליט שיבא לקפוץ לאחד המושבים בסביבה, שבו גרה משפחה תימנית מטופלת בתשעה ילדים, שהיתה בין הזוכות במכונת־כביסה. הם מצאו את אם המשפחה בחצר, סביבה אחדים מילדיה ולידה גיגית ובה בגדי עבודה להשריה. לשאלת עדנה, מדוע אינה מכבסת במכונת־הכביסה, ענתה האשה, שהמכונה כל־כך יפה וחדשה, שחבל לכבס בה את בגדי העבודה המלוכלכים של בעלה. כדי לשכנע אותה, שלמכונת־כביסה לא קורה שום דבר, גם כשהיא מכבסת דברים מלוכלכים, היא הופעלה לשם הדגמה בו במקום. בבית ובחצר שררו סדר ונקיון, האורחים כובדו במיץ ובעוגיות ושיבא קרן מנחת: כך בדיוק רצה לראות את המשפחות הנזקקות שלו. בדרך בחזרה ציטט, כדרכו לעיתים קרובות, את דברי טי.אס. אליוט: “לשם מה החיים, אם לא על מנת להקל על חיי אחרים?”

בתיק “מקררים ומכונות־כביסה” שמרה עדנה על עשרות מכתבי תודה,חלקם כתובים בשם המקבל בידי ידיד “משכיל”, חלקם על פיסות נייר תלושות ממחברת תלמיד:

לכב' ד“ר שיבא, בראשית מכתבי אשאל בשלומך. את מכונת־הכביסה ששלחת קיבלנו אותה ביום שלישי, ב־15 בחודש יולי, ועכשיו תודה רבה מאוד רבה. ד”ש מסעדיה, ד“ש מהנרה, ד”ש מכל הילדים. תחיה עד 150 שנה.

מאיר וייסגל, נשיא מכון וייצמן, היה שנים רבות “חולה של שיבא”. “הייתי הולך אליו כחולה וכידיד, סתם לשאול מה נשמע, ואס מאכסט דו, לפינה הקטנה שלו, חצי מטר על אפס, שכל אחד היה יכול להיכנס אליה, בלי הודעה מוקדמת, בלי מזכירות. פעם באתי וראיתי שהוא מדבר שעה ארוכה עם אשה, לא יפה במיוחד. אמרתי לו, ככה סתם, בבדיחות הדעת: למה אתה לא שומר על מצוות אל תרבה שיחה עם אשה? אמר לי: ‘תשיג לי מכונת־כביסה חינם ואני אגלה לך מה שדיברתי איתה’. אמרתי: או־קיי, ואז הוא סיפר לי: ‘האשה באה אלי כי היא רוצה הפלה. יש לה כבר שני ילדים קטנים, היא גרה בקומה השלישית, היא ענייה, אין לה כוח, אין לה עזרה. אולי, אם היתה לה מכונת־כביסה, היתה שומרת על ההריון.’ אז אמרתי לו: ‘אם יש לך עוד מקרה כזה של מכונת־כביסה, תבוא אלי ואני אקנה לך.’ במשך הזמן קניתי 12 מכונות־כביסה, וכך, בלי שחטאתי ובלי שהכרתי את האמהות, הייתי אב לתריסר ילדים.”

באחד ממכתבי הלוואי לצ’קים שלו כתב וייסגל בסגנונו האופייני: “כל פעם שאני בא ל’תל־השומר' אני מצטער על כך, שנולדתי יפה תואר ולא מיליונר. אילו הייתי מיליונר הייתי מבטיח את קיום בית־החולים לנצח. הרוח השוררת בכל מחלקה – או לפחות באלה שהיו לי הזכות והכורח לבקר בהן – מעניקה לי תקווה לעתיד האנושות.”

כאשר היה בן 75 התעורר אצל רופאיו של וייסגל בארה"ב חשד לגידול ממאיר, והוא נדרש לעבור ביופסיה. וייסגל השיב: “לא בא בחשבון. כבר התנסיתי בכך פעם וסבלתי חמישה ימים יסורי תופת, בעוד ילדי עומדים סביבי ואומרים קדיש.” כיוון שהמצב נראה חמור, נסע וייסגל לישראל לסדר עניינים אחרונים ושלח לשיבא מברק על בואו. כאשר ירד מן המטוס מצא את שיבא מחכה לו על המסלול עם מכוניתו.

“היה לנו ויכוח פילוסופי על פשר החיים וטעמם, ונקבע שאבוא לבית־החולים למחרת היום. אחרי בדיקות ושפע של צילומים, הוא אמר לי: ‘אין צורך בביופסיה. אני לא חושב את עצמי לרופא הכי גדול בעולם, אבל כידוע לך אני לא אידיוט ולא שרלטן, ואני לא מאמין בניתוחים בגוף אם אין צורך עילאי. נכון, יש לך משהו, אבל זה יקח הרבה שנים עד שזה יתפתח ואתה תמות לפני כן מזיקנה. אז לשם מה לטרוח?’”

כאשר סיפר וייסגל, ששיבא היה נוהג לקרוא לו ר' מאיר בעל הנסים, את הסיפור, היתה השנה6 שנת 1976, וּוייסגל היה בן 82. המאבק בין הסרטן לבין הזיקנה עמד להסתיים בתיקו.

אם בשטח המקררים ומכונות־הכביסה היה שיבא, בשנותיו האחרונות, כמי שאחז בו השד, היה זה מתוך חשש גובר מפני תוצאות הקיטוב החברתי בין שלווים ושבעים לבין רעבים ותוקפניים, קיטוב שעלול לפלג את העם ביום מן הימים בצורה חמורה יותר מהשמאל החדש או מכל תנועה פוליטית אחרת. הפער החברתי היה בעיניו מסוכן לעתידה של ישראל ממצרים ומסוריה גם יחד.

אנו חיים לעת עתה מן האשראי של דור האבות העולים והדור הראשון ואולי השני של בניהם. מה תהיה יכולתו, מה יהיה פרצופו ומה תהיה נאמנותו של הדור המקופח, אם ילד נשלח הביתה מבית־הספר, כי תחתוניו נמצאו מלוכלכים ושכנו אמר שהוא מסריח? אני לא אוכל להתנבא, אבל בספרות יש דוגמאות, שנער כזה נהפך לרוצח נשים, כי קרה לו דבר כזה כאשר גדל במנזר.

לכן היה משגר עשרות מכתבים בנושא הפער החברתי אל נשיאות ויצ“ו, אל יו”ר הקרן הקיימת, אל נדבנים בארץ, אל רבנים בחו"ל, אל שרי הממשלה. אחרי מותו של לוי אשכול, בפברואר 1969, נבחרה גולדה מאיר לראש הממשלה ותקוותיו של שיבא גברו (אם כי אישית העדיף את יגאל אלון כראש הממשלה): אשה תבין יותר מגבר את מצוקת דלת העם. באוגוסט 1969 פנה אל ראש הממשלה, שטח בפניה את דאגתו החמורה לעתיד המשפחות מרובות הילדים וביקש פעולה ממלכתית למלחמה בעוני. גולדה ענתה במכתב לבבי, אך הפּגישה לשם ליבון העניין נדחתה עד אחרי הבחירות לכנסת השביעית, שעמדו להיערך בנובמבר אותה שנה.

“אשר למכונות־כביסה ומקררים, אילו מדובר היה רק באנשים הרשומים אצלך, ברצון הייתי מבקשת מן האוצר הקצבה מיוחדת לפתרון הבעיה. אך למרבה הצער, מהווים השמות שבידיך רק אותם המקרים שהובאו לידיעתך. ומה יהיה על האחרים, שמספרם אינו קטן? יש צורך בפתרון כללי. אגב, גם לו היה לי עתה פתרון לבעיה, הייתי מעדיפה להמתין בביצועו עד אחרי הבחירות לכנסת, כדי שלא יעלה מישהו על דעתו שהדבר נעשה משיקולי בחירות.”

כרגיל בארץ, קודם כל הושקע ממון בעריכת סקרים ומחקרים ומחקרים חוזרים. שיבא התקומם: “מקרר חשמלי, מכונת־כביסה ומכונת־תפירה, כדי שהילדים יוכלו ללכת בבגדים לא קרועים, יתרמו להגנה, לכוחו הנפשי של העם, יותר מכל המחקרים בתחום זה, העולים כסף רב ורק מייאשים את הנזקקים, בבחינת ‘נשיאים ורוח וגשם אין’.” כאשר זינה הרמן, שעמדה בראש המרכז לדמוגראפיה שליד משרד ראש הממשלה, התנגדה עקרונית לעידוד ילודה על־ידי פיתוי כספי, רגז שיבא: “לעודד עבודה בנמל, עבודת מורים, רופאים ושל מי לא בפיתוי כספי – כשר, ורק כאן זו טריפה?”

בקיץ 1970, בימי תמוז, חידש שיבא את פנייתו אל גולדה, תיאר את שני המבצעים שלו לעידוד הילודה ולצמצום הפער החברתי ובא בהצעה:

אילו היתה לי רשות לתת פקודה לממשלה, הייתי מעיז להציע קרן של 10 מיליון ל"י לשנה לכל נשי הסמלים והקצינים בצבא־הקבע, ולא רק של הצנחנים, והיינו מגדלים דור שישמור על גבולות בטוחים ומוסכמים ואפילו לא מוסכמים. בלעדיהם אין למנוע אושוויץ שנייה, כי מאז מותו של הרצל עברו רק 66 שנים ומאז מותו של ביאליק 36 שנים ואין אנו חיים לא לפי הצו של הראשון ולא לפי רמזי השני בשירו “על השחיטה'.”

אחרי תקרית בין גולדה לבין קבוצת פעילים מעדות המזרח, שקראו לעצמם “הפנתרים השחורים”, הנהן שיבא בראשו:

אילו בריאות וסעד היו ממלכתיים במלוא ההיקף, לא היה על גולדה להתדיין כיום עם ‘הפנתרים השחורים’, שהם בסך הכל יהודים נימולים כמונו וכשנעמוד עירומים אין בינינו שום הבדל, ולא היה מצטבר המתח ההרסני והתוקפני שבא מתוך ייאוש.

שיבא ראה את פני החברה הישראלית לעתיד ונחרד: בתוקפנות, ביצר ההרס, קובעים הגורמים החיצוניים ובראש וראשונה התסכול, הקנאה והצפיפות. והנה, קם דור שלם אשר ידע רק עוני, רק קנאה, ובתוך הישוב היהודי – גם שנאה. אם הוא לא מבטא את הקיטוב, יהיו אנשים אשר יבטאו אותו. אולי זה ההסבר לריבוי הפשעים, תופעה שהכל שואלים מדוע התחילה דווקא עכשיו. הדור שהתחיל את חייו בארץ, שמצד אחד לא ידע את פחד החיים בגלות, אבל מצד שני נמצא במשכנות העוני – הוא הדור שמתחיל עכשיו לעשות את חשבונו.

להיכנס לתוך הפרטים של המחסור, לכתוב תזכירים ומאמרים, אני כפרט לא ראיתי בזה תכלית וגם לא דרך שבעזרתה אפשר להוכיח את הצורך לשנות את המצב. אילו רק הישוב הוותיק והמבוסס היה מסוגל לראות את הקיטוב כחרב נגד קיום המדינה. וכאן אי אפשר לסמוך תמיד על המדינה, על האוצר. הסוציאליסטים, החל ממארקס וכלה באנשי הלייבור, הישלו את עצמם כאשר האמינו, שהעוני ייעלם מעצמו הודות לאיגודים המקצועיים. עדיין יש צורך במאמץ של החברה מעבר לתשלום המיסים, יש צורך בהתנדבות היחיד.

הרי יש דרכים כה רבות לגייס כסף למטרה זו: למה לא יתרמו הזוגות המאושרים, שבאו זה עתה בברית הנישואים, את הסכומים שנועדו למסיבות מפוארות לקרן הילודה. אפשר לקבל מהציבור מיליונים למטרות ילודה ללא צורך במנגנון המיסים, אפילו במקום ברכות לראש־השנה, שהישוב מוציא עליהן מיליוני ל"י בשנה.

הפער החברתי והכוחות ההרסניים הטמונים בו לא נתנו לשיבא מנוח. כאשר נתמנה, במארס 1971, כחבר הוועד הציבורי לציון יום־הולדתו ה־85 של דוד בן־גוריון, חזר וכתב לגולדה מאיר על הצעתו: למה לא לנצל את המאורע ולפתוח את המורסה החברתית, המסכנת את יסודות החברה הישראלית. חייבים לייסד קרן על שמו של דוד בן־גוריון, שהסוכנות היהודית ונדבנים פרטיים יממנו אותה בשווה, והיא תעניק מענקי לידה לכל אשת חייל בצבא הקבע, החל מהילד השלישי, וקרן שנייה לרכישת מכונות־כביסה ומקררים חשמליים, כדי שלא יהיה בית יהודי בלי שני פריטים אלה. בדיוק כמו לפני 40 שנה, חזר על עקרון חייו: עוני ובריאות שזורים יחד. יש לאחד את הטיפול בענייני סעד ובריאות, לפחות במישור הרשויות המקומיות. אין להפריד בין מחלות ציפורניים למכונת־כביסה, בין מחלות מעיים למקרר חשמלי.

לאחר שעשיתי קפיצת נחשון ובמשך שנתיים סיפקתי אביזרים אלה למשפחות מרובות ילדים, בא שר האוצר לעזרתי ונתן הוראה, לשחרר אותנו מעתה ואילך מן ההיטלים.

לעת עתה היה מדובר ב־400 מכונות־כביסה משוחררות ממס למשפחות שבהן שבעה ילדים ויותר. אבל שיבא לא הסתפק בחצאי דברים. האימרה “המדינה זה אני” היתה תקפה לגביו, אם גם במובן שונה מאוד מזה שהתכוון לו מלך צרפת. אחרי היכרות עם תנאי המגורים ועם מצבם הכלכלי של המבקשים נזף בעיריית בת־ים: “עיר כמו בת־ים, הבונה בניין כזה לעיריה וכל מיני מבצעי ‘אדיפׅיס־קומפלקס’ [תסביך מבני־פאר] אחרים, תיטיב לעשות אם במקום זה תקיים את הפסוק ‘ולא יהיו עניים בקרבך’.” אחרי ביקור באחת השכונות של אשדוד, מזועזע מן הלכלוך וההזנחה במקום, פנה מייד לעיריה ותבע פעולה – לא סתם, אלא בתוספת רעיון: אולי אפשר להפוך את חלוקת מכונות־הכביסה והמקררים גם למכשיר למתן פרס על נקיון הבית והסביבה. ומייד פנה גם לרשות הנמלים: היצואנים והיבואנים והתעשיינים, המשתמשים באשדוד כנמל, חייבים לעשות גם למען שיפור תנאי המגורים של פועלי הנמל.

אחריות היחיד לכלל, אפשר לראות בה את השפעת הבית הפאטריארכלי, שגעון גדלות, אלטרואיזם, מעשה ייאוש מול קיר אטום, בזבוז כוחות. כמה עשרות מכונות־כביסה, בהנחה שכולן נשמרו במצב תקין וכולן פעלו לאורך זמן וכמה עשרות משפחות מאושרות זמנית – ומולן השקעת הכוחות העצומה של רופא, במכתבים, בפניות, בנסיעות. אילו הקדיש אותן שעות למקצועו, היה יכול אולי להוסיף לחייהן ולאושרן של עשרות משפחות אחרות. אבל לא היו אלו המשפחות, אלא האמונה שחייבה את המעשה: עדיין אפשר לשנות את פני הישוב. מישהו חייב לשבור את השרשרת.


37. שרה ושמואל    🔗

כאשר כלאו הישראלים את הציונות במרכאות, המשיך שיבא להאמין, שציונות פירושה תקומה מוסרית של היהודי כיחיד וכעם. הוא היה אחד המעטים שיכול היה לדבר ציונות ולא לעורר חיוך. לכן היתה הסברתו הציונית על הנעשה במדינת ישראל, לחיוב ולשלילה, על יחסי ישראל והערבים ועל קשריה עם העולם כה משכנעת. מה שנאמר ומה שנכתב בא מתוך אמונה אישית עמוקה.

ד“ר האגנסן, אחד ממומחי הסרטן הגדולים של ארצות־הברית, מבית־החולים הפרסביטריאני בניו־יורק, הגיע לביקורו הראשון בישראל אחרי שהות בלבנון וסיור במחנות הפליטים בעבר הירדן. הוא בא מסוייג, עצוב, אוהד למצוקת הפליטים. הוא יצא כידיד ישראל, בראש וראשונה בהשפעתו של שיבא. “מעולם לא נפגשתי עם אדם בעל שיעור קומה כזה, בעל מסירות קנאית כזאת לעבודתו כרופא ולאנושות.” כפי ששיבא לא הבדיל בין המדינה לבין “תל־השומר”, כן לא הבדילו ידידיו מעבר לים, כד”ר אירווינג לונדון או ד"ר ליאו דווידוף, בין שיבא לבין ישראל, ויחסם למדינה נקבע במידה רבה על־פי יחסם לשיבא.

ציונות לגבי שיבא לא היתה תורה, אלא דרך חיים חובקת כל ואין בה קיצורי דרך. לכן מאז קום המדינה לא הישלה את עצמו אשר לסיכויי העלייה ההמונית מארצות הרווחה ובמיוחד מארצות־הברית.

אני מאמין רק בדרך הארוכה של חינוך ציוני ממשי, ופירושו של דבר נכונות לבוא לתנאים קשים אחרי דיון מפורט על עתיד היהודי בארץ ועל עתידו בגולה. אם יוכלו העולים לראות עתיד זה, רק אז ישלימו עם המציאות הקשה בישראל.

עלייה מתוך הלך רוח רגעי, סופה אכזבה. אך גם בחינוך ציוני עדיין לא היתה ערובה לקליטה מוצלחת. דרכם של רוב הוותיקים, להשיב על טענות העולים ב“ומה היה לנו כשבאנו?”, לא היתה לפי רוחו.

היה מנהג בארץ: כשחלוץ היה בא לקיבוץ, היו מטילים עליו עבודות קשות כפי שהתנסו בהן קודמיו. השיטה היתה ‘לשבור אותו’. אז, ועוד פחות מזה היום, השיטה לא נראתה לי. להיפך, לצרות צריך להתרגל, ואם מקצרים את הדרך, מפסידים הרבה חלוצים. וכך גם היה.

אם שובם של עולים מארצות המערב לארץ מוצאם ציער אותו, הרי כל מקרה של ירידת צעיר יליד הארץ היתה בעיניו פגיעה בחלום הציוני, בעתיד העם היהודי, ומשום כך פגיעה כמעט אישית. לכן העיק עליו מאוד, ששמואל, בנו יחידו, מאריך את שהותו בארצות־הברית משנה לשנה, והמועקה לא הרפתה ממנו. כל שנה היה מבשר לידידיו בשורות נועם בנוסח: “שמואל עדיין יושב בגלות, אבל יש לנו הרגשה שפעמי הגאולה מתקרבים אצלו,” או: “שמואל איתנו ואני נהנה שהוא בבית למשך ארבעה שבועות. אנו מקווים, שבשנה הבאה הוא ישוב סופית.” כאשר שנה באה ושנה חלפה ושמואל היה חוזר לאמריקה אחרי כל ביקור, ניסתה שרה, שכאבה את העדרו של שמואל לא פחות משיבא, להכניע את הגורל: היא נדרה נדר לא לנסוע עוד לארצות־הברית, עד ששמואל ישוב סופית לישראל.

אחרי מלחמת ששת הימים, תוך כדי דברי תהילה על הבנים שעשו את המלאכה, הרגיש שיבא צורך להצטדק על העדר בנו: “שמואל לא היה יכול לשוב בזמן, כדי לתרום את חלקו למלחמה. כבן יחיד לא נכלל ביחידה קרבית, ולמטוסים הועלו רק אותם הבחורים שהיו חיוניים למאמץ המלחמה.” שהותו של שמואל בגולה והידיעה ששאיפתו לאי־תלות קשורה גם בו העיבו על חייו של שיבא. הרי שמואל אף לא קרא לעצמו שיבא, אלא שיבר, כדי לא להיות “בנו של”, כדי לכבוש את מקומו בעולם בזכות עצמו ובזכות כישוריו. לצער על כך ששמואל שוהה במרחקים התוסף הצער על שאינו מקים משפחה, אף כי שיבא אהב את צופיה, חברתו של שמואל (ורעייתו לעתיד) כאילו היתה בתו.

בשנת 1970, בעת שהותו האחרונה בארה“ב, ביקר שיבא אצל ד”ר פסח סגל, אחד מצעירי “תל־השומר”, שהתמחה בניו־יורק, ושיחק עם בתו בת השנה. “היה לו יחס נהדר לילדים, והשניים הסתדרו בצורה בלתי רגילה. פתאום ראינו אותו בוכה, בוכה בדמעות ממש. היינו נבוכים. ד”ר שיבא הבחין במבוכה שלנו ואמר לנו: ‘הילדה כל־כך מקסימה. והנה, יש לי בן גדול ובגילו כבר יכולתי לשחק עם הנכדים שלי. זה כואב.’ ואז סיפר לנו כמה הרבה יש לו לתת מעצמו לילדים, ומה רב הצער שאינו יכול לתת גם לילדים ולנכדים שלו. "

שורשי הריחוק היו בהזדהותו המוחלטת של שיבא עם ייעודו כרופא, בהעדרויותיו הממושכות מן הבית, שמהן סבלו שרה ושמואל גם יחד. כל מי שעבד פעם במחיצתו של שיבא, ב“בילינסון”, בארגון ה“הגנה”, בשירות הרפואי, במשרד הבריאות, ציין לשבחו את עבודתו ביום ובלילה, בימי חול ובשבת. אבל אותה מסירות ללא גבול לעבודה באה על חשבון קשריו עם משפחתו. אולי, אלמלא ההפלות החוזרות של שרה והלידות של תינוקות מתים, אילו היו ילדים אחדים בבית, לא היתה בדידותם של שרה ושמואל מוחשית כל־כך. שרה עבדה בקופת־חולים תחילה חצי יום ואחר־כך שש שעות, כדי ששמואל לא יגיע הביתה לדירה ריקה, אך בערבים היו תמיד לבדם. כאשר היה שמואל קטן, היה נוהג לומר לדודתו מלציה, אחות שיבא, שהיה רוצה “אמא רגילה”, כלומר אמא שיושבת כל היום בבית. בילדותו ובנעוריו של שמואל לחמה שרה על זכותו של שמואל לזמנו של אביו (ומעט גם על זכותה – לבילוי, לחופשה, לנסיעה. אך מעצמה היה לה יותר קל לוותר). במיוחד כאב לה, והיא דיברה על כך פעמים רבות, גם בנוכחותו של שמואל, שגדל בבית בן “גוי”, רחוק מן המקורות היהודיים, בעוד שאביו ספוג יהדות.

שיבא אהב את שמואל אהבה כואבת ותובעת. היה חרד לו עד כדי חוש טלפאתי כמעט בשעת סכנה. בכלל, אנשים שהיו קרובים לשיבא טענו, שיש לו חוש שישי כלפיהם, שתמיד הוא יודע להופיע בשעת צרה גדולה. וכך גם ב“תל־השומר”: בכל פעם שהתעוררה בעיה קשה בבית־החולים, ביום או בלילה, היה שיבא מגיע, בלי שיקראו לו.

אחרי שג’ו (יוסף) בוקסנבאום, שכנו של שיבא בשיכון הקצינים בתל־אביב (יליד ארצות־הברית, שקשריו עם ישראל באו דרך רכש אניות בימי מלחמת השחרור), עבר להרצליה, הקשר ביניהם נשמר. לפעמים עשה שיבא סיבוב בדרך הביתה וקפץ אל ג’ו לשיחה, לפעמים בא ג’ו אליו הביתה או לבית־החולים. באחד הימים, בדרך מתל־אביב, התהפכה מכוניתו של ג’ו בדרך. הוא לא נפגע, אך לא היה מסוגל לפתוח את דלת המכונית ולא ידע כיצד לצאת מן המלכודת. פתאום ראה את ראשו של שיבא מבעד לחלון המכונית.

ד"ר פרץ יקותיאל, שעבד עם שיבא בשירות הרפואי ובמשרד הבריאות, כמנהל האגף להיגיינה ציבורית ולרפואה מונעת, “יקה” שקול וריאליסט, היה משוכנע אף הוא, ששיבא הוא בעל חוש טלפאתי.

“יום אחד, בעת ההפצצות הגדולות על תל־אביב בעת מלחמת השחרור, ביקרתי אצל שיבא במיפקדה שלו ביפו. נודע לנו, שגם בניין המטכ”ל ברמת־גן הופצץ. נסענו מייד לרמת־גן. ההפגזות לא פסקו כל זמן הנסיעה, ומדי פעם היינו עוצרים את הרכב ומשתטחים על הכביש עד סיום ההפגזה. כאשר הגענו לבניין המטה הכללי הוקל לנו: איש לא נפגע, והנזק לא היה רב. המשכנו בנסיעה. ידעתי, שנקבעו לשיבא באותו יום עוד כמה פגישות, אבל לפתע סטה מהמסלול שנקבע ונסע בכיוון אחר לגמרי, לכיוון ביתו שבכיכר מסריק. כאשר הגיע לכיכר, לא עלה שיבא לביתו, אלא המשיך בנסיעה כאילו ידע את המטרה, עד שהגיע למקום ששם נפערו בהפגזות כמה בורות גדולים באדמה. הוא עצר את המכונית, ירד ממנה וכעבור כמה דקות חזר עם שמואל, שאותו מצא באחת השוחות."

שמואל, כפי שקורה לעיתים קרובות כל־כך, לא הגשים את החלומות שהוריו רקמו למענו. הוא לא רצה ללמוד רפואה. הוא היה בעל חוש טכני מפותח, אהב מדע בדיוני. לאכזבתה של שרה, שביקשה להקנות לו תרבות לפי מיטב המסורת האירופאית, לא אהב תיאטרון, לא ספרות יפה ולא מוסיקה קלאסית. שמואל לא היה תלמיד מצטיין בבית־הספר ואף לא אהב ללמוד. אם היו ויכוחים בבית, הם נסבו ברובם על שמואל וחינוכו והם צמחו מתוך חוסר אונים, בראותם אותו הולך ומתרחק, בורר דרך לעצמו שלא ניתן לכוונה (לא היה זה מקרה יוצא דופן בתולדות הציונות, שתבעה מנאמניה את גופם ואת נפשם).

שיבא ידע שאינו מקדיש די זמן לשמואל ולשרה, אבל הוא לא היה מסוגל לשנות את דרכו, שלא היה בה מקום לפשרות, אולי משום שלא הקדיש זמן לו עצמו, והרי שרה ושמואל היו שייכים אליו, לעולמו הפרטי, ולא לעם היהודי. מה שהיה מוכן לעשות למען כל אדם בשעת מצוקה – להקדיש לו מזמנו ביד רחבה – לא נתן לבני ביתו. לפעמים היה שולח את הרופאים הצעירים שלו, אם התמהמהו בבית־החולים עד שעה מאוחרת, לבתיהם במילים: “לך למשפחה, כדי שלא יקרה לך מה שקרה לי.”

אחרי גמר שירותו הצבאי, בשנת 1962, למד שמואל הנדסת מכונות בטכניון בחיפה, ועם גמר הלימודים נסע לשוודיה, עבד כמה חודשים בבית החרושת “וולוו” ומשם המשיך לארצות־הברית, כדי להגשים את חלומו ולהיות ממציא. שיבא האמין בכשרונו הטכני של שמואל, אבל חלומו היה, ששמואל יאחד אותו עם הרפואה וילמד הנדסה רפואית, מקצוע חדש ובעל עתיד. זמן קצר אחרי פתיחת בית־הספר לרפואה בחיפה, נראה היה כאילו שיבא הצליח לשכנע את שמואל ללמוד לתואר דוקטור בארץ, אך זה היה בשנה האחרונה לחייו של שיבא, והתוכנית לא יצאה אל הפועל.

שמואל, אף כי העריץ את אביו, העדיף את מרווח הנשימה ומרווח הנשמה של הקשר בכתב, שהיה סדיר ותדיר. אך אם עברו שבועיים ולא הגיע מכתב משמואל, היה שיבא מזעיק את מילטון האנס במשלחת הקניות לברר אם הכל בסדר. לימי הולדת, לקראת נסיעה לחופשה בקיץ, סתם ככה, היו שיבא ושרה מעבירים סכומים קטנים לשמואל (תמיד למורת רוחו), כדי לסייע לו במאמציו, כהגדרת שיבא. כאשר ספג שמואל בראשית דרכו כממציא כמה אכזבות, משום שהפטנטים שלו לא נתקבלו, כתב שיבא לאחיו דב, ששהה אותו זמן בארצות־הברית כשליח: “אני חושב שזה לטובה. כדי להיות ממציא ראוי לשמו חייבים תחילה ללמוד לשאת גם כשלון. אם הדבר יביא להארכת שהותו הרחק מן הבית או להיפך, יקצר אותה, עוד נראה.”

שיבא לחץ על שמואל לחזור הביתה, אך ללא הצלחה. שמואל ביקש ללכת בדרכו, כפי שהסביר לג’ו בוקסנבאום בשיחת רעים: “למדתי מאבא דבר אחד, שמחוץ לעבודה אין שום דבר אחר רציני בחיים. במה שאני מתעניין כמהנדס מכונות אני יכול לעסוק כעת רק כאן, בשיקאגו, וזאת אני חייב לעשות.” הרי שמואל עשה בדיוק כדברי אביו, שנהג לומר, כי כל אדם חייב לדעת מה הפוטנציאל שלו, ואותו הוא צריך לממש לטובת הכלל, ורק אז יפעל הרבה ויאהב את מפעלו. גם שמואל, כאביו, התקשה לקבל מרות.

רק למען קונצרט או אמבטיה חמה ממושכת היה שיבא מוכן לנתק את עצמו מעבודתו או, ליתר דיוק, מייעודו כרופא ומעבודתו השוטפת. כלל לא ניתן להעלות על הדעת, שהיה מצטרף אל שרה ועורך עמה קניות, או הולך איתה לאכול במסעדה. ג’ו בוקסנבאום היה קונה לו מדי פעם פריטי לבוש גדולים ממידתו, כדי שלפחות בדרך זו יחדש שיבא את מלתחתו. אבל נעליים אי אפשר לקנות על־ידי שליח, ואז היה ג’ו, לפי בקשתה של שרה, מעמיד פנים שהוא הולך לקנות נעליים לעצמו ומבקש מליצה שיתלווה אליו, ולמען הידידות עשה שיבא מה שלא היה מוכן לעשות למען עצמו, ובאותה ההזדמנות סוף־סוף קנה גם לעצמו זוג נעליים.

מסיבות וקבלות פנים לא היו אהובות על שיבא, אבל הוא השתתף בהן בעיקר כדי לשמור על הקשרים למען “תל־השומר”. הוא הירבה לשתף את עצמו בשמחות משפחתיות של חוליו לשעבר, היה נוכח בכל חתונה, בכל טקס ברית־מילה או בר־מצווה במשפחת “תל־השומר”. שרה העדיפה להישאר בבית, והיתה מתלווה אליו רק לפגישות בחוג הידידים הקרובים.

אחרי ששיבא נתמנה למנהל “תל־השומר” המשיכה שרה לנהל את המכון לאלקטרו־אנצפלוגראפיה בבית־החולים “בילינסון”, אך בשנת 1962, אחרי ששמואל עזב את הבית, עזבה את עבודתה המקצועית ולקחה על עצמה את הדאגה למשק הלבנים ולמשק הכללי של “תל־השומר”. הסיבה העיקרית להחלטה זו, יותר מן הרצון להיות לחלק מ“תל־השומר”, היתה הפער שבין רמת הטיפול הרפואי בבית־החולים לבין המצב המשקי. חולים שיצאו מ“תל־השומר” היללו את עבודת הרופאים והאחיות, אך לעיתים הוסיפו “אבל”: אבל הנקיון… אבל מצב השירותים… אבל המחסור במגבות… אבל הצבע האפור של הלבנים..

לא היה זה דבר מקובל כלל וכלל, שאשת מנהל בית־החולים תעסוק בכבסים, אבל שיבא התגאה מאוד בשרה על שהצילה את שירותי הכביסה של “תל־השומר” מהתמוטטות והפכה את המכבסה במרוצת השנים, בעזרת תרומות מידידי בית־החולים וידידים פרטיים, למפעל מודרני ויעיל. גם בכך היה המשך לחיי הקיבוץ, גם זאת היתה חלוציות.

“השנים האלה של עבודתי ב’תל־השומר' היו שנים של שותפות נפלאה, אחווה וידידות. חדלתי לרטון על שעות העבודה הרבות, כי גם אני עבדתי הרבה, והרגשתי שאני עוזרת לו בכל הדברים הלא־רפואיים, שהכבידו עליו, בנקיון, בלבנים, במראה אסתטי, שאני משלימה את מאמציו. וכאשר היה מברך אותי עם שובי הביתה: ‘הכובסת באה’, היתה זו בשבילי מחמאה נהדרת. אחרי שהצטרפתי ממש, ראיתי מה נפלאה עבודתו ואיך הוא עושה אותה. נוכחתי לדעת כמה העובדים, פועלי הגן, המכבסה, המטבח, שביניהם פעלתי, אוהבים אותו. למדתי בעצם לסלוח הכל, גם את הבדידות ואת כל ההתנדבויות שלו, וגם את המלחמות בכל החזיתות, שכמובן הטרידו והעציבו אותי. הכל נראה לי לא חשוב, גם משום שבינתיים הוספתי שנים, והרבה דברים שנראו לי פעם חשובים ומושכים חדלו לעניין אותי.”

שרה רצתה לעזוב את שיכון הקצינים בקוטג’ים הקטנים. לא לה ולא לשיבא היה זמן לטפל בצמחים או בדשא שבגינה. החדרים בקומה הראשונה היו קטנים, ולשיבא, שלא אהב להסתגר בחדר, לא היתה פינת עבודה נוחה. אך הוא סירב להשתתף בחיפושים אחרי דירה חדשה, ואחרי ששרה מצאה דירה לפי טעמה, בשדרות או"ם, אף לא טרח להתעניין בבנייתה. “הנה הדירה של אשתי,” היה אומר לנוסעים עמו במכונית שעה שעברו בקרבת הבית הנבנה. הם עברו לדירה החדשה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, וכאשר נכנס שיבא לראשונה לביתם החדש, המשקיף על הים ממערב ועל גבעות רמת־גן ממזרח, עמדה השמש לשקוע. חדר המגורים היה מלא אור זהוב, ושיבא אמר לשרה: “צדקת.”


38. בעקבות אוצרות התורשה    🔗

מעבר לסקרנות, לרצון להתקרב לאדם, לסייע לו מבחינה נפשית, היתה סיבה נוספת להתעניינות של שיבא ברקע המשפחתי של החולים. לעיתים היו במוצאו של האיש, בסיפור משפחתו, גם מפתח למחלתו וגם הוכחה לכך, ששורשי מחלתו באבות אבותיו, במיוחד כאשר היה מדובר במחלות דם או בליקויים במטאבוליזם.

לישראל היתה מעבדה חיה, כפי שלא היתה לשום עם אחר. הודות לשמירה הקפדנית על המסורת, על נוסחי תפילה ועל הפולקלור היה אפשר לעקוב אחרי בני העדות השונות ולקבוע בנקל לאיזו עדה שייך חולה. ודרך התורשה היה אפשר לא רק לפתור את תעלומת מחלתו, אלא גם להקדים תרופה למכה בקרב בני משפחתו, הנושאים אותה מוטאציה. 

כאשר חזרתי ממשרד הבריאות ל’תל־השומר' והתחלתי להיות גם מנהל מחלקה, חזרתי לרומאן הישן שלי, לכדוריות האדומות. אמנם את העבודה הראשונה, על כך שיש שוני בהרכב הדם בין אשכנזים לבין לא־אשכנזים, כתבתי עוד בשנת 1942, אך היא התפרסמה באנגליה רק בשנת 1945, בגלל הבליץ והמלחמה. בינתיים עברו שנים, והתברר שאיש לא גנב את המחשבה. השקפתי, שיש שוני בין בני העדות השונות, לא היתה נחלתי בלבד, אלא נחלת רבים, ובכל זאת איש לא טרח לעסוק בזה. 

שקלתי מה אנחנו ב’תל־השומר' יכולים לעשות באמצעים מצומצמים ובלי תקציב; מחקר שלאחרים אין הזדמנות לעשותו. אמרתי: אנחנו מעבירים לארץ יהודים מגלויות שונות, שחיו בין עמים שונים, והדבר המאחד אותם זה התנ"ך, התלמוד והשולחן ערוך, הטלית והתפילין. כל אלה שווים אצל יהודי כורדיסטאן ואצל יהודי תימן, אצל יהודי צפון־אפריקה ואצל יהודי אשכנז. יש משהו שנמשך כחוט השני דרך כל הדורות; ובכל זאת אנו רואים אנשים שיש להם תכונות שונות מבחינה גופנית. מחקר בנושא זה יכול אולי לתת לנו מפתח להבנת השפעתו של הגורם הסביבתי על התורשה, תשובה לשאלה, אם תורשה היא דבר כל־כך מוגדר, כפי שמניחים, או שיש מידה מסויימת של צדק בטענתו של ליסנקו. על כל פנים, ראינו בכדוריות האדומות ריקמה שנוח מאוד לבדוק אותה. בלאו הכי לוקחים דם מהחולים לבדיקות שונות. התחלנו לעסוק בשאלה, מדוע הכדוריות האדומות של האשכנזים עמידות יותר מהכדוריות של העיראקים או התימנים או הצפון־אפריקאים. 

עוד אנו עוסקים בכך התפרסמה עבודה בנושא זהה, של קבוצת חוקרים משיקאגו, שראו דבר דומה, הבדל בין הכדוריות האדומות של לבנים ושחורים. אם כן, אנחנו, הקבוצה בשיקאגו וקבוצה שלישית באיטליה עבדנו על אותו נושא. בצד הביוכימי הם הקדימו אותנו. בצד התורשתי, איך זה עובר בין המשפחות – היה לנו יתרון. בשיקאגו יכלו לבדוק רק חיילים או אסירים בודדים, ולרשות החוקרים בישראל עמדו משפחות שלמות, כל החמולה, עם הסבתות והדודות והאחיינים. 

אבל בבית־החולים צחקו בהתחלה. מדוע? אנחנו מצאנו, שאצל יהודי בבל, ובעיקר אצל יהודי כורדיסטאן, הליקוי של חוסר אנזים ג'.־6־פ.ד.

(Glucose־6־Phosphate Dehydrogenase) הוא השכיח ביותר בין העדות, אבל התכונות עוברות בתורשה רק מהאם לבן ולא מהאב. כלומר, הליקוי קשור בכרומוזום X, בדומה להמופיליה ולעוורון צבעים. בא אלי אחד הרופאים בתרועת נצחון גדולה ואומר: אצלי יש חולה ושמו זילברשטיין ויש לו מחלת הפול – הכדוריות שלו נהרסו מאכילת פול. אמרתי: יכול להיות ששמו זילברשטיין, אבל מה שם אמו? והוא חזר ואמר: האם מבגדאד. 

הנטייה הכללית, לפחות המוצהרת, ב־20 השנים הראשונות של מדינת ישראל, היתה לטשטש את ההבדלים שבין יוצאי העדות השונות וליצור איזה אדם ישראלי חדש, מנוכר למוצא אבותיו. אולם שיבא, כגנטיקאי, היה מודע לשוני בין העדות, ובעיקר למוטאציות, לשינויים פתאומיים בחומר הגנטי, העוברים בתורשה והעלולים לגרום הופעת מחלות מעצמן או אחרי חשיפה לסביבה עויינת. 

תולדות תורת התורשה הן עתיקות יומין, כי אלמלא כן לא היה אברהם אבינו מפציר באליעזר: ‘לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו’. והדבר חוזר בברכת יצחק את יעקב: ‘ויצווהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען’. 

במסורת היהודית יש דיונים רבים הנוגעים לתורשה, עד כדי כך שבגמרא יש ויכוח על הרשות למול ילד החולה במחלת ההמופיליה. והסיכום בוויכוח הוא, שאם לאשה נולד בן אחד ובן שני, ושניהם מתים מדמם מחמת ברית מילה – מותר לא למול את השלישי. ואם אצל אחותה נולד ילד, היו שסברו שכבר הראשון פטור ממילה, אבל גם המחמירים הסכימו שאין למול את השני. ללמד, שידעו כי זאת מחלה תורשתית. יותר מזאת, הם ידעו כי האם מורישה תכונה זאת לבנה או לבניה. 

עניין גרר עניין. ממחלת הפול למחקר על חסרונו של אנזים ג'.־6־פ.ד., הפעיל במטאבוליזם של הסוכר בתאים והשומר על שלמות הכדוריות האדומות, ומשם לצהבת תורשתית (דובין־ג’ונסון) ולליקויים תורשתיים אחרים. ברשימת 89 הפרסומים המדעיים של שיבא (שהוכנה אחרי מותו) נושאים רק פרסומים מעטים את שמו בלבד. בדרך כלל מדובר בעבודת צוות (יחד עם אריה שיינברג, ברכה רמות, אבינועם אדם, ישראל אשכנזי, ריצ’רד גודמן, אליהו גילון, מרדכי שני, אורי זליגזון ורבים אחרים), ולעיתים מופיע שמו של שיבא אחרון, כמעין קישוט או תוספת משקל. אפשר לפרש זאת בנכונותו לתת הזדמנות לצעירים, בצניעותו, כפי שאומרים מעריציו, או, כדברי מבקריו – וגם הם לא חסרים – בכך שבעצם לא תרם הרבה לתוצאות המחקר. 

מי שעבד במחיצתו של שיבא במחקר גנטי כופר בטענה זו. נכון, הוא היה בעיקר איש רעיונות, בעל ההברקה הרגעית; הוא היה בא ואומר: בואו, למה לא נבדוק, למה לא נעשה; כעין משקיף מלמעלה. לעבודה השיטתית המייגעת של בדיקות מעבדה ובדיקות חוזרות לא היו לו זמן, לא סבלנות ולא הכשרה, כי הרי היה רופא פנימי, לא גנטיקאי. אבל הוא לא רק נתן את ההשראה וההכוונה, אלא גם השיג את האמצעים למחקר מקרנות שונות. הוא חיזק כושלים, יעץ לנבוכים, קיים את הקשר הדרוש עם מוסדות מחקר בין־לאומיים, ארגן משלחות לחבש ולפרס, והודות לו נהפך “תל־השומר” לאחד המרכזים החשובים בעולם לחקר מחלות תורשה. 

שיבא ניגש לגנטיקה של היהודים קודם כל מתוך עניין חברתי, ציוני, היסטורי, ומה שמשך אותו היה העבודה בשדה, במושבי עולים, במעברות. הוא היה נוסע עם אבינועם אדם ושאר הצעירים שלו על פני הארץ, לוקח בעצמו מאות דוגמאות דם, משכנע את הנפחדים שיסכימו ללקיחת טיפ־טיפונת מדמם. תקופה ארוכה היה נוסע לשדה־התעופה בלוד, ובלי שקיבלו על כך אישור מגבוה, רק הודות לקשריו הטובים עם עובדי הסוכנות, היו אנשי “תל־השומר” לוקחים דוגמאות דם מן העולים שזה עתה הגיעו לארץ. 

אם אני מתעכבת כאן, בתולדות חייו, בעיקר על הצד היהודי שבמחקרו על מחלות תורשה, הרי זה משום שהמחקר הרפואי הספציפי אינו נהיר לי ואין מקומו בביוגראפיה כללית. אולם מתוך כך עלול להיווצר הרושם המוטעה, ששיבא עסק בעיקר במיני השערות היסטוריות, ולא כן הדבר. המחקר הרפואי והאינטואיציה היהודית חברו כאן יחד. 

אחד היתרונות הגדולים של שיבא היה, שידע לפשט את הדברים, להסבירם גם להדיוט, שהוסיף למחקר מחלות התורשה צביון של סיפור בלשי. עקבות נדודי עם ישראל הובילו גם דרך אל־עריש, והחוטים נקשרו בכל מקום: 

הצוות שלנו עוסק עכשיו בפיענוח התופעה, שהציפורים מגיעות כל סתיו לאל־עריש ולסביבתה באפיסת כוחות ממעופן מעל פני הים־התיכון. הדבר הולם בדיוק את התיאור בפרשת ‘בהעלותך’ בספר במדבר. אנחנו מקווים, שבסתיו הבא נמצא פתרון לחידה זו – מה גורם לאפיסת הכוחות, ואיך הן מחזירות לעצמן את כוח המעוף.(…) 

אני חושב שקיימים יחסי גומלין בין רפואה ויודאיקה. אם רופאים עוסקים בשניהם, הם יכולים לגלות נקודות מעניינות מאוד, כמו סיפור הפרה האדומה, שדמהּ בעל תכונות מונעות מחלה. אך אדם שבא במגע עם הפרה נחשב לטמא והיה חייב נידוי. וזה נאמר 3,000 שנה לפני שאדוארד ג’נר ביסס את התגלית בצורה מבוארת יותר (כסוד החיסון). 

הנטייה לאחֵד דברים – רפואה וסעד, צבא ואזרחים, יהודים וישראלים, יהדות ורפואה – מצאה את ביטויה העליון (והאחרון) בנסיונו של שיבא לשחזר בעזרת הרפואה את תולדות עם ישראל. הרעיון לכתוב ספר, שביקש לקרוא לו: “תולדות נדידות ישראל כפי שהן רשומות במצבות עתיקות חיות”, או: “היסטוריה של עמים עתיקים, מבוססת על מצבות עתיקות חיות” (הביטוי ancient living monuments הושאל מהגנטיקאי י.ב.ס. הלדן, שאף הוא הגיע לחקר ההיסטוריה בעזרת המחקר הביוכימי), העסיק את שיבא בעיקר מאז התקף הלב הראשון שלו, ובשנותיו האחרונות הירבה לקרוא בספרי היסטוריה. 

אין מנוס. מי שרוצה להעמיק לחפור אל תוך הרקע הגנטי והסביבתי של ‘הומו ישראלנסיס’ של ימינו, חייב לבלות חלק מזמנו בקריאה בתנ"ך ובאוצרות התלמוד ובספרי תור הזהב של יהדות ספרד. כאן מקום המפגש של מדעי הרוח עם מדעי החיים. 

הביטוי האהוב על שיבא היה “חפירות גנטיות”. הוא קיבל את החלוקה המסורתית של האנושות לבני שם, בני חם ובני יפת. תושבי אירופה הם בני יפת, ומחלתם התורשתית היא אנמיה ממארת, הנפוצה מאוד בין בעלי שיער בהיר ועיניים כחולות ונדירה מאוד בין בעלי עור שחום. מחלת בני שם היתה התאלאסמיה, מחלת תרשיש – האנמיה הים־תיכונית – שמקורה בארם־נהריים ומשם התפשטה מערבה ומזרחה מספרד ועד תאילנד. בני חם ישבו באיזור קו המשווה ומחלתם אנמיה חרמשית. אך היה לו גם תיקון לנאמר בתנ"ך: 

בניגוד לכתוב בתורה – ויסלחו לי אותם האנשים הגורסים שאין דבר כזה כמו טעות בכתבי הקודש – אני גורס שהכנענים, כמונו, הם בני שם ולא בני חם. 

מאימוץ הכנענים אל משפחת בני שם צמחה תיאוריה שלמה, מבוססת במידת מה על ספרו של סיר גווין דה־ביר “חניבעל”, שיצא לאור בשנת 1969 וששיבא חזר וקרא בו עד יום מותו. 

אם תקרא את ספרו של סיר גווין דה־ביר תמצא שם, שהעברים, הפיניקים והאטרוסקים חיו כולם במפרץ הפרסי. הפיניקים הם הכנענים, שנקראו פיניקים בפי היוונים בגלל גון פניהם השחום, ופוּנים בפי הרומים. גם הכנענים־הפיניקים, בדיוק כמו אברהם אבינו, לא יכלו להמשיך לחיות במפרץ הפרסי, ונדמה לי שיש שתי סיבות לכך. אחת: המבול של נח, כנראה שטפון עצום של הפרת והחידקל, שהציף את כל האיזור ולא נשכח מעולם. (גם השפעת פצצת הירושימה תורגש לאורך דורות.) והסיבה השנייה: זה איזור עשיר מאוד בנפט ובמתכת, אבל זה אקלים גרוע לחיות בו. 

הכנענים האטרוסקים עברו בדרך הים, הקיפו את חצי־האי ערב, הגיעו לעציון־גבר, ושם פרקו את ספינות עצי הגופר, העמיסו אותם על גמלים והגיעו בקו ‘אילת – אשקלון’ לחוף הים התיכון. משם נדדו הכנענים לסרדיניה ולצור, וכן לאיטליה ולקורסיקה. מאוחר יותר עברו הכנענים לצפון־אפריקה. 

ההוכחה למאגר הגֶנים המשותף לעברים ולפיניקים היתה בעובדה, שחסרון אנזים ג'.־6־פ.ד. משותף ליהודים ולתושבי סרדיניה, סיציליה ומלטה, שביניהם נותרו שרידי הפיניקים. 

גיאורג רוזן, הקונסול הגרמני בירושלים ובטהרן בשנים 1886 –1911, שאל את השאלה המתבקשת מעצמה: לאן נעלמו כל הפוּנים אחרי מות חניבעל. כיוון שהיו דומים בכל, כולל המילה, לעברים, הוא מוכיח ששרדו בחיים על־ידי כך שקיבלו על עצמם את הדת היהודית, כדי לגבור בדרך זו על גזר דינו של קאטו בסנאט הרומי, שאיש מהם לא ייוותר בחיים. 

מי שאומר שהיהודים במדינת ישראל מוצאם מ־70 אומות, אינו מדייק: הם באו מהמפרץ הפרסי, עברו לארץ־ישראל, ומהמאגר הגנטי המשותף של שבטי ישראל בשנים 1200 – 600 לפנה“ס צמח עץ מסועף של גלויות, מאז הגלות הראשונה של עשרת השבטים, אשר היוו את מלכות ישראל והוגלו בידי מלך אשור בשנת 753 לפנה”ס. אך שיבא לא השלים עם העלמם. 

הארמנים, לפחות בחלקם, הם נצר לעשרת השבטים, אלה שגורשו משומרון ל’הרמיניה', וסימוכין רבים לכך, כגון דיני נידה ומליחת הילודים (יחזקאל ט"ז ד). על כן קוראים עד היום לארמנים בכל ארצות הקווקאז ‘המלוחים’. ארשת פניהם, תנועותיהם בשעת תפילה ונטיותיהם הרוחניות דומות ממש לאלה של בני עמנו, וגם ריכוז הקדחת הים־תיכונית בין הארמנים גבוה ביותר. 

בין אלה שצירף אותם למאגר הגֶנים המשותף עם היהודים היה גם נאפוליון, יליד קורסיקה (אולי השם בואנפארטה אינו אלא שיבוש של בן־פורת?). באמצעות פרופ' יגאל ידין ביקש מארכיאולוגים איטלקים לחפש שרידי תרבות יהודית בקורסיקה, שגם בה מופיע ליקוי ג‘.־6־פ.ד., ואכן, נמצאו שרידי כמה בתי קברות יהודיים. בביקורו האחרון בניו־יורק, בשנת 1970, הירצה שיבא על מחקרו על ליקוי ג’.־6־פ.ד. לפני רופאי בית־החולים “מאונט סיני”. בין השומעים היה גם ד“ר גיאורג באר. לפתע הלם באגרופו על השולחן ואמר: “בחיי, זהו זה!” ד”ר באר הסביר, שהיה רופאו האישי של ראש עיריית ניו־יורק, פיורלו לה־גארדיה, שהיו לו התקפים דומים לאלה ששיבא תיאר. ד"ר באר הניח, שהדבר נגרם מהרעלת עופרת, ואלפי דולארים הושקעו בהחלפת הצנרת בביתו ובמשרדו של לה־גארדיה, אבל הדבר לא עזר. עכשיו הוא מבין: משפחתו של לה־גארדיה מוצאה מקורסיקה. 

את היפאנים אוהבי ישראל, שטענו כי הם בעצם צאצאי שבט דן, לא יכול היה שיבא לקבל לתוך המאגר הגנטי של העברים עם כל רצונו הטוב: "אינני מאמין שהסביבה משנה גנים, להוציא מקרה אחד; וזו אינה החוכמה שלי, אלא של י.ב.ס. הלדן, שהיה לא רק גנטיקאי גדול, אלא גם איש שמאל, וכאשר נשאל על תורת ליסנקו בדבר השפעת הסביבה על הגֶנים, השיב: ‘אם נולד ילד והוא דומה לאביו, ליסנקו טועה, אבל אם נולד ילד והוא דומה לשכן, יש מן הצדק בדבריו’. " 

על השאלה, אם קיים יהודי טהור מבחינה גנטית, השיב שיבא בלאו מוחלט: 

בכלל, אין אדם טהור מבחינה גנטית, משום שהוא מורכב מ־X ומ־Y, מגֶנים של שני אנשים שונים, זכר ונקבה. אם אתה מביט על האנושות, אפילו בימי מלחמה, יש תנועה מתמדת של גנים, על־ידי נישואים החוצה ונישואים פנימה. אם תיקח את יהודי אירופה ותביט עליהם מנקודת ראות היסטורית, מי אנחנו? מי שקרא את יוסף בן־מתתיהו יודע, שהרומאים היגלו את היהודים, רק את הגברים, ברבבות. 

וכאן מקומה של התיאוריה האהובה על שיבא – אם כי לא הצליח לשכנע את שותפיו למחקר לקבל אותה, מדוע היהודים האשכנזים, למרות המוצא המשותף, אינם סובלים מליקוי הג'.־6־פ.ד. בין אם נשלחו העבדים היהודים לסרדיניה ובין אם נותרו באיטליה עצמה, היו הרומאים חייבים לספק להם נשים, כדי להבטיח המשך לכוח העבודה הזול. חוק הסנאט אסר על עבד לשאת אזרחית רומית חופשית, ועל העבדים היה לשאת בנות עבדים, שבאו מעבר להרי אלפים, בנות יֶפֶת, בהירות שיער וכחולות עיניים. התוצאה היתה, שהילדים מנישואים אלה, גם אם נשארו יהודים, משום שהגבר קבע את הליכות הבית, איבדו את הגנים שהיו יורשים מאם יהודיה. בני העבדים העבריים ליוו את הפולשים השונים מהצפון בשובם הביתה אל מעבר להרי 

האלפים, התפזרו על פני אירופה, לקחו נשים מבנות המקום ודיללו עוד יותר את התכונה התורשתית. כך אמנם התפטרו היהודים האשכנזים מירושת ליקוי ה־ג'.־6־פ.ד., אבל לעומת זאת פקדו אותם מחלות תורשה אחרות, בעיקר מחלות אגירה כגון צבירת־יתר של חומרים שומניים בריקמה, מחלת גוֹשֶׁה, מחלת נימן־פיק ומחלת טי־זאקס, המתבטאת בילדים שנולדים בריאים למראית עין ובשנה הראשונה לחייהם מתגלה בהם פיגור מוחי. 

האם יתכן שאדם אחד הוא מבחינת הרכב הגנים יהודי יותר מאדם אחר? בהחלט לא. אני רק יכול לומר, שיש תכונות תורשתיות לגנים היהודיים השונות לגמרי מאלה של העמים המארחים כדוגמת הבבלים. ליקויים גנטיים מסויימים אופיניים מאוד ליהודי בבל וכמעט נעדרים באוכלוסיה המארחת, והדבר בולט עוד יותר אצל יהודי כורדיסטאן, שהלכו מבבל צפונה. 

הדבר השווה בכל הקבוצה הבבלית (הכוללת את יהודי בבל, כורדיסטאן, פרס והיהודים ההרריים) הוא האחוז הגבוה של נושאי הליקוי התורשתי של חסר ג'.־6־פ.ד., אנזים השומר על שלמות הכדורית האדומה בעת שזו נתונה להשפעות מחמצנות. לכן כשאנזים זה חסר, עלולים חומרים מחמצנים (תרופות מסויימות, נפטלין, הפול “ויציה פאבא”) לגרום להרס הכדוריות. אצל יהודי כורדיסטאן מקהילות דהוק, סינדור ועמדיה הליקוי הוא מנת חלקם של 50 – 70 אחוז מהגברים. בחלקים המזרחיים של כורדיסטאן 15 אחוז נושאים את הפגם הזה, אצל יהודי בבל נגועים בו 25 אחוז, וזה גם שיעור הנגועים בקווקאז. עובדה מעניינת היא, שבעוד שאצל היהודים ליקוי זה הוא כה שכיח, הוא נדיר אצל העמים המאכסנים. הדבר נכון לגבי העיראקים בבגדאד, שאצלם מה שכונה ‘מיעוט דם אביבי בגדאדי’ – כתוצאה מליקוי זה – כמעט שאינו מופיע, ואילו אצל ילדים יהודים היתה זו מחלה נפוצה. והוא ההבדל בין הצ’רקסים לבין היהודים ההרריים, תושבים לשעבר באותם כפרים בהרי הקאווקאז. 

נראה, שהמרכז נמצא בכורדיסטאן, וככל7 שמתרחקים משם נעשה הריכוז דליל יותר. אולם מבחינה היסטורית אנחנו יודעים, שמרכז האוכלוסיה הנזכרת היה בבל, והזרימה היתה ממנה לאזורים אחרים. לכן יש להניח, שבהרי כורדיסטאן עמדו לתכונה הזאת שני מסייעים להגדלת ריכוזה: ההתבדלות, וממנה – רכישת יתר של הליקוי, ויתרון סלקטיבי שהיה לנושאי תכונה זו על פני החופשיים ממנה. יש אסכולה הגורסת, שהמלאריה אינה שולטת בנושאי הליקוי התורשתי הנ"ל ואינה קוטלת אותם. 

בשנות ה־60 חזר שיבא אל חוליו מימי העמק, אל חברי הקיבוצים והמושבים, כדי למצוא תשובה לשאלה שהעסיקה אותו פעם: מדוע היו בכל משק חברים אחדים שמימיהם לא קדחו, אף כי לא נזהרו יותר מאחרים מפני עקיצות היתושים? כדי לברר מה זיכה אותם בחיסון זה ואם פועל כאן גורם תורשתי, ביקש מחברי ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל ובעמק הירדן למצוא את החברים שהיו אז במקום ולא קדחו, והוא יבוא עם קבוצת אנשי “תל־השומר” באחת השבתות ויקח קצת מדמם. (עובדי “תל־השומר” היו נוסעים לאסוף דם למחקרים השונים של שיבא וקבוצתו על חשבון זמנם הפנוי, ללא תשלום, כמובן.) 

נקח קבוצה אחת מהמאגר הגנטי המשותף של היהודים, שהיו לה, נאמר, 30 עד 50 סממנים גנטיים ייחודיים. קבוצה זו מגיעה ללוב, כפי שקרה במאה השמינית לפנה"ס, כאשר ברחו בעת פלישת האשורים לארץ־ישראל. הם לקחו עמם כמה נטיות גנטיות ובמיוחד הנטייה לקדחת ים־תיכונית, ונטיות אלו נשמרו אצלם עד שחזרו ועלו לארץ־ישראל; ועכשיו אנחנו רואים, ששכיחות הקדחת הים־תיכונית אצל יהודי לוב גדולה מאשר אצל כל עדה יהודית אחרת, ואחריהם באים שכניהם, יהודי תוניסיה, אלג’יריה ומארוקו, אם כי בשיעור קטן יותר. נשאלת השאלה, מדוע יהודי צפון־אפריקה, יותר מאחרים, נטלו תשעה קבין מן התכונות התורשתיות הגורמות לקדחת ים־תיכונית. הסוד הביוכימי של תעלומה זו טרם פוענח. 

התימנים הם לפי כל הסימנים צאצאי שבטי יהודה ובנימין, שעזבו את יהודה כאשר בית המקדש עדיין עמד על תילו. כיהודי אירופי שברח פעמיים מפני הרוסים שפלשו לאוסטריה, אני יודע, שאדם אינו מחכה עד שיגרשו אותו. התימנים לא חיכו בשעת הסכנה, אשר באה עליהם או איימה לבוא עליהם מצפון, וירדו דרומה לאילת. למה ליפול בשבי. מי יודע מה יקרה, נרד דרומה – אמרו לעצמם, וכך, בהמשך הדרך, הגיעו לתימן, שהיתה חלק מהעולם שנקרא אז ‘ערביה פליקס’, ערב המאושרת (אולי בגלל גידול החשיש, הקפה ומיני צמחים אחרים, הגורמים לאדם לשכוח את מכאוביו). 

העלייה מתימן שבתה את לבו, וחיבה זו היתה משותפת לו ולבן־גוריון ולאלתרמן. בדרך לירושלים וממנה היה שיבא אוסף נערים ממושבי התימנים שבהרי ירושלים, שואל על מנהגים, על אורח חיים, ומנסה להבין את דרך מחשבתם. מדי פעם בפעם היה מחבר את הנעים עם המועיל ולוקח מעט מדמם בדרך. 

ל“תל־השומר” הובא חייל תימני עם גידול במוח במצב של עלפון, והיה צורך בניתוח דחוף; אך ההורים סירבו לחתום על הסכמה, ובלעדיה לא היה אפשר לנתח. (בינתיים שונה הדבר בחוק, ואם שני רופאים מאשרים את חיוניות הניתוח לשם הצלת החיים, מותר לנתח גם בלי הסכמת המשפחה.) שום דברי שכנוע לא עזרו, וההורים עמדו בסירובם. ואז בא שיבא אל אבי החייל ואמר לו: “הילד לא טוב, לא שווה. אני קונה אותו ממך.” עשו שטר מכר, ושיבא קנה את הבן כדת וכדין, ואז היה אפשר לעשות את הניתוח. הבחור נותח והבריא, ואז הופיע האב ותבע את בנו בחזרה. שיבא דרש בשבילו סכום גדול פי שלושה מששילם. האב פתח בצעקה: מנין הוא יקח סכום כזה? “אתה רואה,” אמר שיבא, “עכשיו, אחרי שניתחנו אותו, הילד שוב שווה.”

לתימנים, אשר מספרם בארץ יותר מ־100,000, מאפיינים אנתרופומטריים מיוחדים והם תוארו הרבה בידי קבוצות רופאים שונות. יש בין התימנים 5 אחוזים נושאי הליקוי של ג'.־6־פ.ד., וכן ליקוי תרשיש, אבל ערכים אלה נמוכים בהשוואה לשכיחותם הגבוהה של ליקויים אלה בעדה הכורדית. בין התימנים ובין יהודי בבל נמצאו רוב מקרי הליקוי התורשתי הגורם לפיגור המוחי בשם פניל־קטונוריה, העדר אנזים המאפשר את המעבר מחומצה אמינית אחת לאחרת והגורם לפגיעה בתאי המוח ובשל כך לפיגור שכלי בגיל הרך. לעומת זאת לא נתגלה אצל התימנים אף מקרה אחד של צהבת משפחתית, מחלת דובין־ג’ונסון, השכיחה כל כך אצל יהודי פרס.

עם יהודי פרס היו ל“תל־השומר” קשרים מיוחדים. מצד אחד באו לעיתים יהודים (וגם מוסלמים) מפרס לשם ריפוי או ניתוח, ומצד שני יצאו חוקרי “תל־השומר” פעמים אחדות לפרס, לשם עריכת מחקרים בעזרת מוסדות רפואיים פרסיים וקרנות בין־לאומיות.

שיבא הירבה לקרוא פירושים ומחקרים על מגילת אסתר. הדסה, היא אסתר, היתה דור רביעי ליהודי ארץ־ישראל שהוגלו לפרס בימי המלך יהויכין ושחיו שם כעדה מבודדת. פירוש הדבר היה, שיכלו להתחתן רק בינם לבין עצמם, בתוך העדה, כי האוכלוסיה המקומית לא קיבלה אותם וגם יהודי בבל לא קיבלו אותם אלא בעת שלטון הכליפים, 840 שנה אחרי הספירה. כלומר, היתה זו עדה שחיה בבידוד קרוב ל־1,500 שנה. אצל יהודי פרס נפוצה במיוחד צהבת משפחתית מלווה בהצטברות צבע חום בכבד (מחלת דובין־ג’ונסון). בקהילה הפרסית בארץ שכיחות גֶן זה היא 2,000:1, ואילו בשאר האוכלוסיה בארץ שכיחותו 250,000:1. שיבא שמר תודה לאסתר על שהצילה את נושאי גן דובין־ג’ונסון מהכחדה. הרי קבוצה שלמה של רופאי “תל השומר” עסקה במחצית השנייה של שנות ה־60 במחקר סביב נושא זה.

ד“ר שיינברג פיתח שיטה פשוטה לבדיקת מחלת דובין־ג’ונסון, מבוססת על בדיקת שתן, דבר שחסך את הביופסיה, שבעזרתה היו בודקים את המחלה לפני כן. תוך כדי עבודתו בדק אורי זליגזון במקרה חייל שסבל מדימום אחרי עקירת שן. נקבע, שמדובר בליקוי גנטי של אי קרישת דם, מחלה נדירה למדי. כאשר החל לחקור בדבר גילה, שיש במשפחה שני מקרים של מחלת דובין־ג’ונסון ושההורים מוצאם מפרס. כך הגיע ד”ר זליגזון למחקר על אודות הקשר בין שתי המחלות. שיבא דחף אותו למחקר, השיג תמיכה כספית, עזר למצוא חומר: מזכרונו הפנומנאלי דלה, שבשנת 1902, קרוב ל־70 שנה לפני כן, כבר הופיע מחקר שבו דובר על הקשר בין הליקוי, המופיע אצל היהודים בצפון־אפריקה, ובין אי־קרישת הדם.


תולדות עם ישראל היו כנהר, שלכל אורך מסלולו מצויים גושי זהב לחוקר. כדי לעמוד על חידת היהודים הפלאשים שלח שיבא, בשנת 1959, לחבש משלחת ובה שני רופאים, שני גנטיקאים ואחות. כסף לא היה, כמובן, ואת הנסיעה באניה מאילת לאסמרה סידר שיבא בעזרת קשריו עם חברת “צים”. את הציוד הדרוש לעבודה בחבש אספו חברי המשלחת, וביניהם מרייסה, בתה של המשוררת יוכבד בת־מרים, וד“ר אבינועם אדם, על פני “תל־השומר” בעזרת סיסמת הפלא דש”א – דוקטור שיבא אמר. היתה גם מילגה זעומה, שהספיקה למגורים בבתי־המלון הזולים ביותר ולנסיעה באוטובוסים. שיבא רצה לדעת איך הגיעו הפלאשים לחבש ואם גם הם שייכים למאגר הגֶנים של היהודים. אנשי “תל־השומר” בדקו קבוצות דם, לקחו טביעת אצבעות, נסעו על פני חבש בתנאים קשים והגיעו בסופו של דבר למסקנה, שמבחינה גנטית הפלאשים הם קרוב לוודאי שבט אתיופי, שקיבל על עצמו את הדת היהודית. האתיופים הם קבוצה גנטית נפרדת. אין להם הגנים המצויים אצל האוכלוסיה האפריקאית של קו המשווה, העשירה במוטאציה של הכדוריות האדומות בדמות תאי חרמש. אין להם גם גנים של אוכלוסיית הים־התיכון וביניהם הגן הגורם תאלאסמיה, האנמיה הים־תיכונית. מבחינה גנטית, הפלאשים אינם שונים מששת השבטים האחרים של אתיופיה.

גם אם שיבא לא יכול היה לצייד את חברי המשלחת במימון רב, נתן להם עצה השווה זהב: תלמדו לבקש. אם נחוץ לכם משהו, כּׅתבו ובַקשו בכתובת הנכונה, אצל אנשים ומוסדות שהנושא קרוב אליהם. וכך עשו אנשי המשלחת והשיגו את העזרה הדרושה.

ככל שהעדה קטנה יותר ומבודדת זמן רב יותר, כן היא מושכת יותר מבחינת התורשה. מכאן התעניינותו הגדולה של שיבא בשומרונים. לפלא היה הדבר בעיניו, כיצד הצליחה עדה קטנה זו להתקיים 100 דורות, ומפליא עוד יותר, שלא נמצא בין השומרונים, על אף הנישואים בתוך העדה, שום מקרה של נטייה לתמס־דם (הֶמוליסה) מחמת חוסר האנזים ג'.־6־פ.ד. ושום מקרה של מחלת תרשיש. הנחתו היתה, שהשומרונים הוגלו, בשנת 90 להושע, בידי מלך אשור והוא הושיב אותם בחלח ובתבור, על נהר גוזן ובערי מדי, ואילו השומרונים המאוחרים יותר וצאצאיהם הם בני מוצא גנטי אחר. אולם ההסבר של השומרונים עצמם היה שונה: האשכנזים הם יוצאי שבט בנימין, השומרונים צאצאי יוסף, שניהם בני רחל, אשת יעקב האהובה, שלא היתה נגועה בפגם הגנטי ולכן לא העבירה אותו לבניה, אך שאר נשי יעקב הורישו את המחלה לבניהם ומהם לשאר השבטים.

ההתעניינות המקצועית של שיבא בשומרונים תורגמה גם לשפת הקשר עם האדם. בעיני בני העדה הוא היה ידידם ופטרונם, והוא דאג לטיפול בענייני העדה גם מחוץ לשטח הרפואי. השומרונים של חולון היו מופיעים ב“תל השומר” בלי הפניה ובפיהם מלות הקסם: “דוקטור שיבא אמר”, ואם לא נענו מייד, השמיעו את האיום הגדול: “אם לא תקבלו אותי, אני הולך לד”ר שיבא." אנשי המחלקה הגנטית היו לעיתים קרובות חייבים לשמש מתווכים ולהסביר למחלקות אחרות את מעמדם המיוחד של השומרונים על תקן דשא.

שיבא היה בעיני השומרונים “האב הגדול”, אך בראש מחקר השומרונים עמדה ד“ר בת־שבע בונה. כסטודנטית ישראלית בארה”ב חיפשה נושא מתאים לעבודת מ.א. באנתרופולוגיה. באותן שנים עוד לא למדו אנתרופולוגיה בארץ, אבל טבעי היה, שאחד השבטים בארץ משך אותה יותר מאשר השבטים האינדיאניים, שהיווּ נושא הלימוד באוניברסיטה של שיקאגו. היא החליטה לבחור למחקרה את העדה השומרונית. כעבור שנה, ב־1961, נערך בארץ סימפוזיון בין־לאומי על תורשת האדם, שארגנוהו פרופ' אלישבע גולדשמיד, מהאוניברסיטה העברית, וד"ר שיבא. בת־שבע בונה הוזמנה להציג בתערוכה שנערכה במסגרת הכינוס את מחקרה על השומרונים.

כחודש לפני הכינוס באה בת־שבע בונה לארץ למפגש הראשון עם השומרונים פנים אל פנים. עם בואה סופר לה, שבמסגרת מחקר על חוסר אנזים ג'.־6־פ.ד. לקחו אנשי “תל־השומר” גם בדיקות דם אצל קבוצה קטנה של שומרונים בחולון. כך נוצר הקשר הראשון בין בת־שבע ובין שיבא, קשר שהוביל לשיתוף פעולה של עשר שנים. באותה תקופה התגבשה ב“תל השומר” קבוצת חוקרים צעירים ונלהבים, שעסקו בהבדלים התורשתיים בין בני העדות השונות בארץ. ביניהם היו אבינועם אדם, מרייסה בת־מרים, ישראל אשכנזי ובת־שבע בונה, והם היו מאוחר יותר הגרעין של החוג לגנטיקה בבית־הספר לרפואה של אוניברסיטת תל־אביב.

כשדכן חובב וכגנטיקאי אהב שיבא שידוכים בין בני העדות השונות:

נישואים בין יהודים בני מוצא גנטי שונה מדללים את הגֶנים המזיקים. כל עדה מביאה עמה הרבה גנים חיוביים, שבאים לידי ביטוי ביוכימי, בין אם אנו מסוגלים לאבחן אותם ובין אם אנו רואים רק את המוצר הסופי – הילדים שנולדו מנישואים בין יהודי גרמניה ופולין ורוסיה, הונגריה ואוסטריה, רומניה, יוגוסלאוויה, תימן ועיראק. והתוצאה מבטיחה מאוד.

אך כאן אני מסכים עם רנה דובוס ממכון רוקפלר, אחד המדענים וההוגים הגדולים, הסבור שהגורם הסביבתי הוא בעל השפעה גדולה מאוד בשנה הראשונה לחיים או בחודשים הראשונים לקיום. תת־תזונה בימי החיים הראשונים עלולה להביא לשינויים פיסיים ושכליים כאחד. לדעתו, העובדה שבני קבוצות אתניות שונות מגיעים לבגרות בצורה שונה, או עונים בצורה שונה על הדרישות של מוסדות ההשכלה הגבוהה, שורשה אינו בגורם גנטי, אלא בגורם סביבתי. זה ברור. אם אינך משקה צמח כאשר הוא צעיר מאוד, הצמח לא יגדל כפי שצריך, ולא משנה כמה תשקה אותו מאוחר יותר.

נשאלת השאלה, מדוע הגנטיקה של האדם פיגרה ועדיין מפגרת בלימודי החובה של הסטודנטים? מפני שהפוליטיקה נכנסה לעניין באופן שטחי וחיבלה קשה בקידום הענף. כאשר חוגים שטרחו להביא לשיפור הגזע התחילו להתבלט באנגליה והיו הצעות לסרס את כל אלה שאינם בעלי מנת משכל גבוהה דיה, כתב ג'.ק. צ’סטרטון: ‘אף אילו הייתי אווגניסט, לא הייתי טורח לבזבז את זמני כדי לכלוא את הלוקים בשכלם, אלא הייתי מכניס מאחורי בריח דווקא את בעלי ההחלטה הנחושה.’

ובאמת, היטלר ותורת הגזע של גרמניה הביאו את התרבות האנושית לידי סלידה מכל אשר יש לו מגע עם תורת התורשה, כפי שהירושימה ונאגאסאקי הביאו רבים לידי סלידה מפיסיקה ונתנו דחיפה כה עצומה לביולוגיה. לעומת זאת קמה תורה הפוכה, זאת של ליסנקו, בדבר הורשת תכונות נרכשות, והיא זכתה בתמיכתו של סטאלין מכמה טעמים, אבל יתכן שבעיקר מן הטעם של איפכא מסתברא. ואף בארץ לא חסרו לנו ליסנקואיסטים ועדיין ישנם. אולם לשאלתי מדוע, אם ליסנקו צודק וברית מילה היא חוק בל יעבור אצל יהודים מאז אברהם אבינו, איך זה לא נולדים יהודים נימולים מלכתחילה – על כך פשוט אין להם תשובה.

לא רק מחלות תורשה מוסכמות יש להן רקע בתורשה, אלא גם מחלות כמו הרניה (בקע), למשל. עד תקופת הסולפה, הפניצילין וה’די.די.טי.', בסך הכל דור אחד, היו מחלות הזיהומים המחלות הקטלניות ביותר. כיום אלו מחלות לב ומוח וסרטן, אשר אין ספק כי יש להן רקע תורשתי, אף כי טרם התגלה. בגורם תורשתי טמונה אולי הסיבה גם למחלות אחרות, כמו מחלות טרשתיות, אם בעורקי הלב או המוח, ואם בכליות או באיברי התנועה. תופעה נוספת היא השכיחות השונה של גידולים ממאירים בעדות שונות. סרטן השד שכיח אצל נשים ממוצא אשכנזי פי חמישה מאשר אצל נשים ממוצא צפון־אפריקאי, אבל מנין לנו שיש כאן הבדלים תורשתיים? אולי ולדנות ואף הנקה סייעו לנשים מעדות המזרח להינצל ממחלה זו. משמע, אילו ידעו שכך הדבר, היו האשכנזיות מרבות אף הן ללדת ובלבד שלא לתת שד לכורת. הוא הדין בסרטן צוואר הרחם. פעם חשבו שזה גידול נדיר בנשים יהודיות. באה גלות צפון־אפריקה והראתה לנו, שסרטן זה שכיח בקרבן כמו אצל נשי פורטו־ריקו, שבהן שכיחות המחלה היא מן הגבוהות בעולם. אמרו, שמא הסיבה בנישואים בגיל מוקדם ובריבוי לידות. אילו כך היה הדבר, מדוע נמלטו מן הרעה נשי תימן, אשר היו נישאות, כידוע, עוד לפני הופעת הווסת הראשונה והיו מרבות ללדת?

התחום השלישי הוא זה של מחלות המעיים, מחלת הודג’קין, לימפומה או סרטן מערכת הלימפה באיזור המעי הדק, מצויה בדרך כלל אצל יהודים לא־אשכנזים. ערביי הארץ, הפרסים ויתכן שגם עמי הים־התיכון והמזרח הקרוב שווים פחות או יותר ליהודים יוצאי גלויות אלו מבחינת שכיחות המחלה. מה יכולה להיות הסיבה לכך? ומה הסיבה לשכיחות יתר של סרטן ראשוני בכבד בקרב עמים אלה? והוא הדין במחלות עיניים, במחלות עצבים ובמחלות רבות אחרות, הפוקדות גלות אחת הרבה יותר מאשר אחרת.

רק כאשר תורשת האדם תיהפך למקצוע ראשי בבתי־הספר לרפואה ורק אחרי שיתוספו אמצעי גילוי על המהות הביוכימית והמולקולארית של המוטאציה על כל תסמונותיה, נוכל למיין מחדש את בני הגלויות השונות. אז נוכל לכתוב לכולם את ‘ספר המנהגים’, שאם יילכו לפיו יימנע מהם סבל רב.

שיבא חלם על הקמת מכון לחקר אוכלוסיית הים־התיכון, עם דגש על יחסי הגומלין בין היסטוריה ובין נתונים ביולוגיים וקליניים. הוא רצה למשוך אליו היסטוריונים, לאחד דיסציפלינות שונות. המכון עתיד היה להיקרא על־שם סלוודור לוריא, בעל פרס נובל לשנת 1969 על מחקריו בגנטיקה מיקרוביולוגית, והוא אינו אלא, כהגדרת שיבא, הושע לוריא, דור חמישי לצאצאי האר"י, יצחק בן שלמה לוריא מצפת. במרכז המכון נועדה לקום ספריה גדולה ומשוכללת בכל השפות בנושא הפרהיסטוריה הגנטית וההיסטוריה של העמים השמיים, ולידו ייבנו דירות למדענים בעלי שם שיבואו לעבוד בו. כבר הובטח לשיבא מימון מטעם קרן מיסודה של משפחת רוטשילד; רק דבר אחד לא הובטח לו – זמן להגשמת כל התוכניות.


39. למען הלאמת הבריאות    🔗

ממשלה באה וממשלה הלכה, שרי הבריאות התחלפו, ועדות קמו, ישבו, דנו, הוציאו את מסקנותיהן בשאלת שירותי בריאות ממלכתיים – ודבר לא השתנה. בקיץ 1963 חזר משה חיים שפירא לכהן כשר הבריאות בממשלת אשכול ולידו יצחק רפאל כסגנו. היה נדמה לזמן־מה, שחזרו הימים הטובים של חזון שירות בריאות ממשלתי (המלה ממלכתי לא היתה מקובלת על שיבא – אין כאן מלך ולא ממלכה). יצחק רפאל, שניגש במלוא התנופה לשיפור תנאי האישפוז בבתי־החולים הממשלתיים, כולל “תל־השומר”, נענה לקריאת העזרה של שיבא. הוא סייע להשלים את בית־היולדות, שבנייתו נתקעה באמצע מחוסר תקציב, ולהקים את בית־הספר לאחיות ואת מכון הלב, והתייחס אל תוכנית־האב לבניית “תל־השומר” החדש לא כאל חזון לאחרית הימים. שיבא כבר ראה בעיני רוחו את בית־החולים החדש עומד על תילו במחצית שנות ה־70. מאמציו של רפאל למען בתי־החולים הממשלתיים היו עשויים, לדעת שיבא, להביא למיזוג המיוחל של שירותי הבריאות ואף למיזוג של שירותי הבריאות והסעד שהטיף לו מאז קום המדינה. אבל כאן צצה פרשת בית־החולים “תל־גיבורים”. רפאל נחשד בקבלת כספים לצרכי המפלגה הדתית־לאומית, ובמאי 1965 נאלץ להתפטר מכהונתו כסגן שר הבריאות.

באותה שנה החלה תקופת שפל כלכלי, מלווה באבטלה ובירידה, שנודעה בשם “המיתון”, וכפי שאפשר לצפות, היו בתי־החולים הממשלתיים מן הראשונים שחשו במיתון, כאילו לא היו “ממותנים” דיים כל שנות קיומם. שיבא זעם, לא על מדיניות הקיצוצים, אלא על הדרך.

מתי אפשר לקצץ? אם מקצצים אצל כולם, או אם משווים תחילה את כולם – ואז היה מתברר, שאת בתי־החולים כלל אין לקצץ. אילו יכולתי לבטא במלה אחת את תחושתי, הייתי צועק: געוואלד!

שנת 1966 עמדה בסימן של מלחמה בלתי־פוסקת עם מתכנני התקציב, לבל יבולע לתקציב השוטף של “תל־השומר”. כל השנה היו מאבקים על הקצבת תרופות, מחד גיסא, ועל הדרישה לכלול בסעיף זה קוצבי־לב ואיזוטופים ותרופות יקרות לטיפול בלאוקמיה, מאידך גיסא. לא התחשבו גם בהבטחות של לוי אשכול כשר האוצר, שהאפליה בין בתי־החולים הממשלתיים לבין בתי־החולים של קופת חולים תחוסל תוך שלוש שנים. בעקבות הבטחה זו קיבל “תל־השומר” תוספת עובדים ארעיים כדי שליש מן הפער שממנו סבל. אולם למילוי ההבטחות לא היה המשך על אף הפניות החוזרות של שיבא. להיפך, עם החמרת המצב הכלכלי בארץ והגידול בנטל התקציב הבטחוני קוצצו גם תקציבי בתי־החולים.

וכי באמת מדוע נהיה שונים מכל העולם? אם מודיעים לגביר שהיתה שריפה ביערותיו, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לקצץ בנדבות שהוא מחלק, לא חלילה לצמיתות, אלא עד יעבור זעם. ומדוע לא לקצץ בתמיכות אם המצב כה חמור? גם על זה קיבלנו תשובה: מדוע עינך צרה בזולת? להווי ידוע שעיני אינה צרה, אבל אין זכות ליצור בארץ שני מיני אזרחים לגבי עזרה רפואית, ולא יתכן שבתי־החולים הממשלתיים יהיו כה מקופחים.

כדי למנוע את הקיצוץ בתקנים, בהעסקת עובדים ארעיים ובתרופות, פנה שיבא, בשנת 1966, במכתב ישיר אל ראש הממשלה, לוי אשכול. הוא הצביע על הגרעון הצפוי בתקציב התרופות לאותה שנה, על כך שתקן “תל־השומר” קטן ב־25 אחוז לעומת קופת־חולים, על הירידה המתמדת ביחס בין מספר העובדים למספר המיטות ( 1.30 עובד למיטה בשנת 1966 לעומת

1.32 בשנת 1964) ועל כך שמכונים רבים נפתחו ללא תקן מטעם משרד הבריאות ופעלו בזכות תרומות של נדבנים מחו"ל. כאשר התזכירים והסטאטיסטיקות לא הועילו נקט שיבא, בספטמבר 1966, צעד הפגנתי והגיש את התפטרותו לשר הבריאות. התפטרותו לא התקבלה.

למרבה האירוניה, עברה באותם חודשים תקופת דכדוך גם על משה סורוקה. כאשר בתי־החולים הממשלתיים זעקו לעזרה, הוא לא צהל, כי בינתיים קמה ועדת חושי, כדי לחקור את שאלת שירותי הבריאות. אף כי אבא חושי, ראש עיריית חיפה, דגל בהשקפה ברורה, שההסתדרות וקופת־החולים שלה הם שני צדדים של מטבע אחד ושביטוח בריאות ממלכתי יש להגשים באמצעות קופות־החולים הקיימות, ראה כאן סורוקה את ראשית סופו של המוסד האהוב.

“חזקה דעתי, ואין זה מקרה או סתם ייאוש או אכזבה, אלא פרי מחשבה רבה, שיקול דעת, אבחנת הנסיבות והנתונים, שאין עתיד לשירותי הבריאות בארץ, אלא אם כן יהיו אחידים. קופת־חולים כמוסד וולונטארי ציבורי עם כל הווי החיים המיוחד במינו, עם החולשות של ההסתדרות, העדר מרות, השתוללות ארגוני העובדים, התביעות האין־סופיות, שיבוש סדרי העבודה, המחסור ברופאים, שיטות העבודה המיושנות, ליקויי החינוך הרפואי – כל אלה יזעזעו במוקדם או במאוחר את אושיות קופת־חולים שלנו, שלא תעמוד בהם”. סורוקה חשש מפני הכבלים הכפולים שיהיה על קופת־חולים לשאת במסגרת החוק המוצע, אלה של ההסתדרות ואלה של הממשלה. במכתב לידידו שמואל רזניק מחיפה הביע חרדה מפני השפעת הסתירה שבין ארגון חופשי לבין חוק ממלכתי. “אפשר לחיות בדו־קיום, כלומר רפואה פרטית מצד אחד וציבורית מאידך, אולם אי אפשר לקיים מערבולת של רפואה ציבורית, של מוסדות מתחרים זה בזה ומקנאים זה בזה וסמוך להם רפואה פרטית, האוכלת אותנו בכל פה ומתקיימת בעצם על כספי הציבור.” סורוקה, בגלל עמדתו המנוגדת לגישת אבא חושי, לא נקרא להעיד לפני הוועדה.

בינתיים באו ימי החרדה שקדמו למלחמת ששת הימים ותקופת האושר שאחריה. שאלת שירותי הבריאות נדחקה לקרן זווית, אך לא לאורך זמן. התורים המתארכים לניתוחים, המחסור ברופאים לעיירות פיתוח ולספר, שיטת העבודה של רופא המרפאה – לא היה איש רפואה בארץ שלא חש כי דרוש שינוי יסודי. בשנת 1968 הקימה ההסתדרות הרפואית ועדה בראשותו של ד"ר קלמן מן, שנועדה לחקור את נושא ארגון שירותי הבריאות. שיבא, שהופיע לפני הוועדה ב־9 בדצמבר, דיבר כמנהגו באריכות, החל בסקירה היסטורית וחזר על דברים שאמר פעמים רבות כל־כך ללא הועיל.

לביטוח בריאות מלא התנגד שיבא עקרונית:

אם אני מבטח את עצמי, למשל, ללכת לפילהרמונית, אפילו אם אינני אוהב את שוסטקוביץ, אני הולך מפני שיש לי כרטיס מנוי. אבל אם אני בוחר לי מתי אני רוצה ללכת, אני הולך פחות.

הנה, באנגליה וגם בשוודיה קיים שירות בריאות ממלכתי: באנגליה הביקורים אצל רופאים הם בחינם, ובשוודיה יש לשלם תמורת כל ביקור, וההבדל בשיעור הביקורים הוא 1:2 – וכאן לא מדובר על הבדל בין יהודים לגויים, אלא בין שני עמים צפוניים, שלכאורה הולכים לרופא רק בשעת צורך.

ביטוח מלא היה בעיני שיבא בזבזנות מוזמנת: אם יש תשלום יש ויסות. והוא הדין לגבי תרופות (ישראל עמדה באחד המקומות הראשונים בעולם בצריכת תרופות):

גם הגויים גילו, שביטוח בריאות גורם לבזבוז תרופות, ובזבוז תרופות גורם לא רק להפסד כספי, אלא גם לנזקים מחמת לקיחת תרופות. תארו לעצמכם לרגע, שסיגריות ניתנות חינם: היו מתוספים כפליים מעשנים וכפליים מועמדים לסרטן הריאה. צריכה אשר בצידה הנאה – מילא; אבל צריכה אשר אין בצידה כל הנאה ואפילו נזק יש בה – לשם מה?

רק בשנת 1977 הנהיגה קופת־חולים תשלום סמלי תמורת תרופות.

הבעיה הגדולה של השיטה הקיימת, וגם עליה דיבר שיבא שוב ושוב ללא הועיל, היתה בזבוז ימי העבודה. בהסכמי העבודה הובטח, שאפשר להעדר מן העבודה 30 יום בשנה על סמך פיתקה מרופא קופת־חולים. והרי המכות שהוכו פה ושם רופאי המרפאות לא היו בשל אי־מתן תרופות, אלא בשל אי־מתן פיתקה לחופשת מחלה. כיוון שקופת־החולים היא של העובדים, כלומר, מייצגת צד אחד, והפיתוי להעדרות גדול, אין הרופא מסוגל לעמוד בלחץ, אם אין מאחוריו משענת של סמכות ממלכתית אובייקטיבית. לכן הציע שיבא להקים במפעלי התעשייה הגדולים מרפאות עם רופא ממשלתי ואחות, שהעסקתם תהיה הרבה יותר חסכונית מהמתנת 60 איש מעובדי המפעל במרפאות קופת־חולים במקומות מגוריהם. ועוד דרך לחסוך ימי עבודה: להעביר את עבודת הרופאים בעיקר לשעות אחר־הצהריים והערב, כמקובל במדינות העולם ואצל רופאים פרטיים בארץ.

פיצול שירותי הבריאות נראה אבסורדי: הנה אילת, השער הדרומי, פתוחה לאבעבועות שחורות ולחולירע ולדבר ולכל שאר הסכנות שעיר נמל נושאת עמה, והאחריות בנושא זה חייבת להיות ממשלתית. ובכן, בונים באילת בית־חולים של קופת־חולים, ומובן שתהיה שם גם לשכת בריאות ממשלתית עם שירותי בידוד. כאן רשות אחת וכאן רשות אחרת. ומה הטעם בשירות אפידמולוגי עקר ומנותק מבית־החולים.

אילו אב אחד היה לכולנו, זאת אומרת, קופה אחת ושירות אחיד, יכולנו לצעוד בדרך של חלוקה אזורית של הארץ כולה, ולכל איזור שאין לו עומק יותר גדול מאשר 20 – 30 מילין, לתת בית־חולים כיחידה אחראית לאיזור כולו. רופא צעיר, וגם רופא בוגר, ברגע שהוא מנתק את עצמו מחיי בית־החולים, מהספריה שלו, מן השיחות בפרוזדורים ובין הביתנים, הוא נהפך מחבר קיבוץ לחבר מושב נידח. לך תציע הצעה כזאת לחבר קיבוץ מושרש, והוא יסביר לך, שלא רק שהעבודה שלו תהיה מפרכת, אלא שגם קידומו בענף שהוא עוסק בו יהיה פגום מאוד לעומת קידומם של חבריו שיישארו בקיבוץ. בארץ קטנה כשלנו, שמספר אוכלוסיה כמספר תושבי ברוקלין, יכולנו ליצור בריאות מתוכננת, בדומה לחקלאות מתוכננת.

המחסור המתמיד ברופאים בעיירות הפיתוח אף הוא היה מוצא את פתרונו על־ידי הנהגת רפואה אזורית. אילו בית־החולים בעפולה היה מקבל תוספת סגל והיה אחראי לשירותי הרפואה באיזור שעד קיבוץ גשר מצד אחד ועד נצרת עילית מצד שני, היתה תמונת המצב משתנה. אם החלוקה תהיה אזורית, רופא בית־החולים יגיע אל החולה הביתה והדבר יוסיף לכושר אבחנתו. אנשי הסגל הצעירים צריכים להיות רבים וצמודים לבית־החולים. יחידה לטיפול משפחתי צריכה להיות מורכבת מאחות ציבורית, מאחות מרפאה ומרופא. לעיתים חשוב ללכת אל החולה הביתה, לראות את התנאים שהוא חי בהם, את סביבתו, כי יש להם קשר למצבו, ולעיתים קל יותר לצאת לביתו של חולה מאשר להוציא נודניק ממרפאה. אין טעם שהרופא יגור בכפר, שהרי המרחקים בישראל אינם גדולים, ועדיף שהרופאים והסגל הרפואי יגורו ליד בית־החולים ובלילות יתחלפו בתורנות בכפרי הסביבה. מרפאה בלבד פירושה סטגנאציה, דריכה במקום, ועד שרופא המרפאה מוצא את דרכו בחזרה אל בית־החולים, זו קריעת ים־סוף.

אשר לשירותים בעיר, מצא שיבא את עצמו בהסכמה מלאה עם מתנגדו הגדול.

אם תשאל אותי איך תעשה בעיר, עם כל המרפאות, אני פה בדעה אחת עם סורוקה. אם הרופאים יקבלו את החולים בביתם, זה יוזיל את הקבלה. צריך לשאול את השאלה הפשוטה שאני שואל: איך מתפרנסים 60 אחוז מהרופאים, העוסקים בפראקטיקה פרטית מלאה או חלקית, אם 85 אחוז מהאוכלוסיה מבוטחים בקופות? האם על 15 אחוז מהחולים חיים 60 אחוז מהרופאים? לא! הם חיים על חברי קופת־חולים. אם כן, זה סימן שמשהו לא בסדר, ומה שאינו בסדר ימצא את תיקונו אם האיש יוכל ללכת לרופא הזה באופן לגאלי.

שיבא רצה ברפואה טובה יותר, זולה יותר (ישראל הוציאה על בריאות 8 אחוזים מהתוצר הלאומי, לעומת 4 אחוזים בשוודיה ו־5.5 אחוזים בבריטניה) ומעניינת לרופא. אבל אחרי 20 שנות מאבק לא היו לו עוד אשליות: היהודים עושים מהפיכות אצל אחרים; בביתם הם שמרנים קיצוניים.

ועדת מן הגיעה למסקנה, שדרושה רפואה אזורית, עוד ועדה ועוד דו"ח ושינוי אין. שר האוצר פנחס ספיר הודיע, שלבריאות אין עדיפות, רק לקליטת עולים ולבטחון.

כיצד יתכן הדבר במדינה שבה אורבת סכנת הטרור בכל מקום, שבריאות לא תהיה שווה לבטחון? בשטח הבריאות לממשלה היתה פילגש, ולפילגש יתרונות רבים על פני האשה חוקית.

בא אביב 1969, והגאולה איננה.

נאבקנו על תקציב לתרופות ולציוד בלה, ואמנם משרד הבריאות השלים טיפין טיפין את החסר. אבל למה הדבר דומה? לשני בני אדם צמאים למים: אחד שותה לרוויה ללא מחסומים, ואחד אינו יכול להרוות את צמאונו אלא בהרבה לגימות ובליעות רוק, שיש בהן הפסד של זמן ואנרגיה. בתחום הפיתוח השוטף לא נענינו. אחרים יכולים לפרסם ברבים, שהם מקימים יחידת כליות. מחליטים על הצורך ומקימים. אנו מגישים תזכירים, מסבירים, וכאילו צללת במים עמוקים, אפילו טבעת אינה נראית. חולים שקלטנו מן השטחים תפסו אצלנו 30 מיטות בממוצע. החזקת 30 מיטות עולה מעל חצי מיליון ל"י בשנה, ומדובר במקרים קשים כמו כירורגיה של הלב, הקרנות לגידולים ממאירים, מחלות כליות כרוניות. מדוע לא הוסיפו לנו תקציב לתוספת הזאת? אנו מספרים את כל זאת כמו בהגדה, כאשר בני ישראל עבדו בפרך ולא נענו במצוקתם, רק אחרי זעקתם המרה ומכת הבכורות.

הזעקה עלתה עד השמים כשנפתח בית־החולים לחולים כרוניים על־שם הרצפלד בגדרה, שנבנה בידי קופת־חולים ביוזמתו של הנשיא זלמן שזר, אחרי שתשומת־לבו הופנתה למצבם הקשה של ותיקי הישוב ובוניו, שהזיקנה התאכזרה אליהם. 

רפואה איננה בניינים – רפואה זה שילוב של סעד ובריאות, רפואה מונעת ומרפאה, רפואה חוקרת ורפואה מתכננת. הזוג קירי ורבים אחרים תרמו את תרומתם מן הבקתות שלהם, שהיו רחוקות מאוד מן הארמון בזכרון־יעקב אשר על־שם יוסף שפרינצק, או מן הארמון בגדרה על שם אברהם הרצפלד. באלה באמת אפשר להתפאר, אבל לא לקדם את הרפואה ולא לשרת את הציבור על כל שכבותיו ובעיקר לא את דלת העם. כי לעני או לפועל ולפקיד הפשוט, אם הוא מרוויח את לחמו ביושר, אין מנין לשלם מה שנדרש ממנו בעבור אביו או אמו, שצריכים לשכב חודשים רבים בגדרה.

“בית הרצפלד” לחולים כרוניים ובו 300 מיטות, שנבנה ביד רחבה, בסגנון מרשים, בהשקעה ענקית (לאותם ימים) של 4 מיליון ל"י, עורר את חמתו במיוחד. הרי רבים מהחולים, משותקים, סניליים, אינם מסוגלים כלל במצבם להבחין ביופי ובפאר של המקום, והם גם לא הורגלו ואינם זקוקים להם, מפאת עברם וחינוכם. אם כן, לשם מה זה נחוץ; כדי לגרום התפעלות לילדיהם או לנכדיהם, שחייבים לנדוד למרחקים כדי לבקרם? 

איני טוען נגד יצירתו הנהדרת של האדריכל יסקי. האמן לי, היופי הוא תאווה גם לעיני. איני טוען נגד כושרו הרב של מר סורוקה כמארגן ובונה. הביקורת היא על סולם העדיפויות.

טענתי היא, שבית־חולים לזקנים צריך להימצא בקירבה פיסית לבית־חולים כללי, ממש בחצרו, כי אלה אנשים חולים, הזקוקים לעזרה רפואית מגוונת. לכן נכון להקים בתי־חולים כאלה, קטנים ופחות יקרים, על פני הארץ כולה, בקירבת בתי־חולים כלליים ובקירבת מגורי המשפחה, כדי שהביקור לא יהיה כרוך במאמץ גדול. הרי ביקורים של בני משפחה חשובים לאין שיעור לזקנים החולים מציפוי שיש לקירות. נסיעה מחיפה או מתל־אביב לגדרה, היא מבצע שעולה כסף רב. אילו בית הזקנים היה במרחק רבע שעה נסיעה, היו הילדים באים אולי פעמיים בשבוע, במקום אחת לחודש. מה שדרוש לזקן הוא חום, נוזלים, מזון, חברת בני־אדם, ולא פלאי האדריכלות המודרנית.

זו היתה שנת בחירות. בדצמבר 1969 עמדו להיערך הבחירות הכלליות לכנסת השביעית, והבחירות להסתדרות קדמו להן בחודשיים. בבחירות הסתמנה ירידה משמעותית לאמ“ת, רשימת מערך מפלגות הפועלים, ועלייה לרשימת גח”ל. שיבא ראה בכך אות מן השמים. הוכחה לצדקת דבריו. במכתב בן ארבעה עמודים לפנחס ספיר, האיש החזק במפלגת העבודה, מכתב שסומן כסודי ואישי, נימק את כשלון תעמולת הבחירות של אמ“ת בכך, שהישגי קופת־חולים הודגשו הדגשת יתר, לעומת הבטחת גח”ל להנהיג שירות בריאות ממלכתי אם יגיע לשלטון; באי־השוויון הקיים בין הישגיה של קופת־חולים לבין משרד הבריאות הכושל; בכך שבני דלת העם חייבים להוציא עשרות לירות על מוניות כדי להביא אם זקנה חולה לבית־חולים ממשלתי מרוחק, במקום לבית־חולים קרוב של קופת־חולים. “על כן מתגנבת ללב הבוחר האלמוני בעל ההכנסות הנמוכות טינה ותרעומת על כי, מצד אחד, הוא נותן יותר בנים לצה”ל, חי חיי דוחק, ובעת מחלתו נוסף על כל אלה הוא צריך לנדוד עם אמו למרחקים."

כל מה שהעיק על שיבא, בעיית עידוד הילודה, שאלת הספקת מקררים ומכונות־כביסה לדלת העם – כל אכזבותיו תורגמו למניין הקולות. 

מאז שנלחמתי על שירות בריאות ממלכתי, החל מ־1948, זקנתי ב־21 שנים, אבל אני מקווה לחיות ולראות, אם אכן הכשלון בבחירות 1969 (לכנסת) יזכיר מחדש לאלה אשר דוגלים בסוציאליזם, כי כל מפלגת פועלים, כשהיא בשלטון, חייבת להנהיג שירות בריאות ממלכתי, ואף שלטון ריאקציוני, גם כשיחליף זמנית את שלטון הפועלים, לא יעז לבטל הישג זה. אבל כמובן שצריך להקריב פרה קדושה ולכך אפילו לבן־גוריון לא היה אומץ לב.

מיותר לומר, שהמכתב הסודי האישי לא נשאר סודי ואף לא אישי. שיבא הראה אותו למקורביו, וספיר שלח העתקים ממנו לגולדה מאיר, ליצחק בן־אהרון, לאהרן בקר, לירוחם משל ולמשה סורוקה, וסורוקה מצידו מיהר לשלוח העתקים נוספים לנאמניו, מנהלי בתי־חולים ומוסדות של קופת־חולים. הרוחות סערו. אם מכתבו של שיבא השתרע על ארבעה עמודים, תשובתו של סורוקה תפסה שישה עמודים צפופים יותר, ואחרי הבחירות גם פורסמה בעתונות.

סורוקה, “עם כל הערכתו לאישיותו של שיבא כרופא וכחלוץ”, ראה במכתבו תעודת עניות. אם הכוונה היתה בעיקר להטיף לביטוח בריאות ממלכתי, למה דברי הבלע על קופת־חולים? ואם הכוונה בעיקר להשמיץ את קופת־חולים, למה להיתלות באילן זה ששמו ביטוח בריאות? “רק תמימות – ושיבא אינו נמנה עם אלה – או כוונה להכעיס עשויים להביא אדם לידי סברה, שסוד הישגיה של גח”ל טמון בכך, שדגלו בביטוח בריאות כללי." סורוקה העמיד את הישגיה של קופת־חולים – 2,500 מיטות בבתי־חולים כלליים, בבניינים בעלי רמה – מול שירותי האישפוז לחולי־נפש ולחולים כרוניים, שהיו בתחום דאגתה הבלעדית של הממשלה ושנשארו בעלבונם. הוא דיבר על הליקויים המינהליים והארגוניים בבניית בתי־חולים ממשלתיים, שהיו למכשול יותר מבעיית התקציב, והצביע על כך, שעוד לפני שנים רבות התריע נגד בנייה ארעית חפוזה וניבא, שהמדינה תישאר עם צריפיה העלובים שעה שקופת־חולים תשב בבנייני קבע.

בניגוד לטענת שיבא, שלדברי סורוקה “לא שכח כלום ולא למד כלום ומצוי בשבי רעיונות שנולדו בתום לב, אולם לא עמדו במבחן המציאות”, בא עיקר המימון לבניית מוסדות קופת־חולים ממקורות הסתדרותיים, ורק 22.8 אחוז מזה ממקורות ממשלתיים. השתתפות הממשלה בתקציב קופת־חולים על כל סעיפיו מעולם לא היתה יותר מ־12 אחוז. מה שנבנה נבנה קודם כל הודות למיליארד מיסי חבר, ששולמו מאז קום המדינה. לא קופת־חולים הסתייעה במדינה, אלא המדינה הסתייעה בקופת־חולים, ורק מרירותו ואכזבתו של שיבא הן המונעות אותו מלראות את המציאות כפי שהיא.

נאמני סורוקה חיזקו את ידיו. מנהל מרפאה לבריאות־הנפש סבר, שאת תוכן מכתבו של שיבא וצורתו אפשר להבין רק על רקע שיקולים השייכים לתחום מקצועו. “ברור לי, שאצל איש בעל רמה שכלית ותרבות גבוהה כמו שיש לשיבא בדרך כלל, מסמך זה מוכרח להיות תוצאה מסינווּר שנגרם על־ידי מניעים רגשיים עזים.”

שיבא דחה את הניתוח הפסוודו־פסיכולוגי של מחדליו ודרש להקים ועדה של כלכלנים, רופאים ועובדים סוציאליים בראשותו של שופט עליון, שתבדוק את כל נושא הבריאות. הוא חזר לדחיפות השעה והגיע אל מורו באוניברסיטת וינה:

קרל ליגר (ראש עיריית וינה בשנים 1897 – 1910 ומאבות הלאומנות האנטישמית האוסטרית) הקים הרבה מבנים בווינה, וטנדלר לא הקים כלל. אבל טנדלר טיהר את וינה מעגבת תורשתית והקטין את ממדי השחפת לפני שהיה טיפול ספציפי. מובן שאת טנדלר שכחו, כי אין בנייני פאר ומצבות לזכרו. יהי חלקי עם הטנדלרים!

המלחמה נמשכה, ושיבא ראה בהתקפות על “תל־השומר” ועליו ריכוך ארטילרי, שכוּון אל ראש־הגשר של הרפואה הממלכתית. לחזית הובא נשק כבד: שר העבודה הגיש לכנסת, על סמך מימצאי ועדת חושי, הצעה לחוק ביטוח בריאות, שכללה 102 סעיפים ושעיקרה היה ביטוח בריאות באמצעות קופות־החולים הקיימות – לא שירות אחיד ולא רשות אחת ואף לא גבייה בצינורות הממשלה. 

בסעיף 23/א להצעת החוק נאמר במפורש: “שום דבר האמור בחוק זה לא ימנע מארגון עובדים ארצי וכללי, אם תקנונו או חוקתו מרשים זאת, לקבוע בהסכם עם קופת־חולים הצטרפות של כל חבריו לאותה הקופה.” (הצטרפות מאורגנת). דהיינו, החוק עמד להנציח את הפיצול. שיבא התקשה להבין. הממשלה אינה מוסרת לקבלנים מבחוץ את ענייני מדיניות החוץ או הבטחון, ולמה היא עושה זאת בשטח כה חיוני לעתיד האומה כבריאות? הרי פירוש החוק הוא מתן שליטה על שירותי הבריאות לקופות־החולים ודיכוי העשייה הממשלתית. במקום איחוד של בריאות, סעד ושיכון, הנצחת כל שגיאות העבר על־ידי החוק. אבן מקיר תזעק!

כאשר התפטר ד"ר גז’בין, מנהל משרד הבריאות, מכהונתו נוכח ההתפתחויות בתחום שירותי הבריאות, ראה בכך שיבא אות עידוד:

אולי לא נותרתי כלוחם בודד למען שירות בריאות לאומי, צפוי מאבק ממושך ומר נגד פוליטיקאים המבקשים לאחוז בשליטה על בריאות. 

אם יתגשמו תוכניות אבא חושי ויוסף אלמוגי, אלחם בהן בכל כוחי, כי לא לשם כך הקרבתי 40 שנות חיי, להיות פח־האשפה של אדוני הרפואה במסגרת משרד העבודה והביטוח הלאומי.

שיבא כתב דברים אלה בפברואר 1971, בשנה האחרונה לחייו, והמאבק לא תם עם מותו. בדברי הספד עליו, שפורסמו ביולי 1971 בעתון “הרפואה”, הזכיר פרופ' יעקב רותם, מנהל מחלקת־הילדים ג' ב“תל־השומר”, את מאבקו נגד האפליה בין מוסדות הרפואה בארץ. נגד בנייני פאר ונגד בזבוז כספי הציבור ללא ביקורת ממלכתית. סורוקה הגיב על הדברים בחריפות: מבני קופת־חולים אינם מפוארים, אלא מבני בתי־החולים הממשלתיים עלובים. כאשר מרכז קופת־חולים מחליט לבנות, הוא מגייס גם גורמי חוץ. כאשר משרד הבריאות מחליט לבנות, לא רואים את התוצאות. סורוקה הגדיר את דעותיו של שיבא כפרי קנאה, או שנאת חינם, או תום לב, או משגה, ואולי פרי כל הגורמים יחד. הוא דיבר על ריב אחים ללא טעם והזכיר את מחיר “התפישה המוטעית והרת האסון של הנפטר, שדגל בהזיות ואיבד את שעת הכושר, שלא תשוב במהרה.”

כעבור שנה, באוגוסט 1972, מת משה סורוקה, אף הוא מהתקף לב.

אילו האמנתי בהישארות הנפש ובאפשרות של שיחה עם המתים, הייתי מזמינה את שניהם, את שיבא ואת סורוקה, לשיחה ושואלת כיצד נראים הדברים ממרחק, ואין לי ספק, שנוכח מה שקרה במדינת היהודים מאז הסתלקותם, מבחינת הפער החברתי והכלכלי ומבחינת התדרדרות מעמדה של ישראל בעולם, היו שניהם, שנשארו חלוצים בנפשם, מוצאים שפה משותפת.

שיבא צדק בתביעתו העקבית, שבמדינה כה קטנה שירותי הבריאות חייבים להיות אחידים ושאין לפצל בין בריאות לסעד. הוא צדק באזהרותיו מפני תוצאות הקיטוב החברתי. רק אמונתו המוחלטת בכוחה של ממלכתיות לא עמדה במבחן המציאות. שלטון כושל הופך גם הישגים לכשלון.


40. חשבון נפש    🔗

היה מרחק משווע בין חוסר יכולתו של שיבא לשנות את מה שהיה חשוב לו באמת, את פני הרפואה בישראל ועמה את פני החברה הישראלית, לבין האהדה, הכיבודים, השבחים והתהילה שהיו מנת חלקו. בסתיו 1965 הוענק לו סוף־סוף התואר פרופסור על־ידי אוניברסיטת תל־אביב, והזקנות של כפר־ויתקין לא היו מופתעות כלל. כבר לפני 30 שנה היו אומרות זו לזו: “עוד יהיה ממנו פרופסור.” שיבא, כמנהגו, דחה את הכבוד, לפחות כלפי חוץ, אך גם הוא היה מודע לכך, שהתואר פרופסור בא לו מאוחר מאוד יחסית. (רק בשנת 1962, בגיל 54, קיבל תעודה רשמית של רופא פנימי.)

רופא שהשיג תואר פרופסור נחשב למישהו, ונדמה לי שיש בכך הפרזה רבה. פעם אמרו ‘מיניסטרקופף’ על מישהו חכם, וראינו שזה לא תמיד עומד בפני הביקורת, ופרופסור ודאי שלא.

במאי תשכ"ט, במלאות 20 שנה לקום המדינה, הוענק לשיבא פרס ישראל על מחקרו בנטיות המוליטיות אצל בני עדות המזרח. על הדשא המוריק שליד בית־הספר לאחיות נערכה מסיבה גדולה לציון שני המאורעות, וידידי שיבא העלו זכרונות מן ההתחלות הרחוקות. שיבא השיב להם בנאום מחמם לבבות, קורן משמחה, על הרעות ועל האהבה. כך בדיוק תיאר לעצמו את משפחת “תל־השומר”.

שיבא היה מודע לפער שבין כבוד לבין כוח. אילו היה במתן פרס ישראל ביטוי של הסכמה עם השקפתו על בריאות הציבור, היו חייבים לחולל את המפנה בביטוח הבריאות.

אני מרשה לי לחשוב, שאני מכיר יותר מאשר השופטים את המרחק בין ערכי לבין מה שמעריכים אותי. אולם בהיותי איש הנמצא עדיין בתוך מלחמה ציבורית על דמות הרפואה, על דמות החברה ועל מקומנו כעם עתיק־צעיר בעולם (באמצעות ההישגים שנגיע אליהם ברפואה, בחקלאות ובמדע בכלל,כולל מדעי הלחימה וההתגוננות), הרי שגילויי אהדה כה רבים כפי שזכיתי להם אולי יתנו לי עוז ותנופה להמשיך במאבק על רפואה טובה ואנושית גם יחד, במלחמה נגד התנשאות של אקדמאים מעל פני שאר העמלים והבונים את המולדת ועל ההתמדה בהסתפקות במועט, כדי שנוכל לתת יותר לכלל.

ביולי 1968 הוזמנו שיבא ושרה לטיסה הראשונה של “אל־על” לרומניה. הם נסעו לבראשוב ולקונסטנצה, אבל בפראסין לא רצה ליצה לבקר, והעדיף לשמור על כפר מולדתו כפי שזכר אותו מהימים ששבט השיברים הגדול חי ושגשג בו.

בנובמבר 1968 מלאו לשיבא 60 שנה, והיתה חגיגה גדולה.

להגיע לגיל 60 זו תזכורת למי שחלם על עבודה רפואית חלוצית, שניתן לו לתרום רק לדור שלו ושגם בזה זמנו מוגבל. אך אני לא מצטער שלא עשיתי קאריירה יותר אקאדמית. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שלא ניתן לי לגדל לפחות ארבעה ילדים, לראות אותם בהתפתחותם, לעקוב אחרי נטיותיהם המיוחדות ולקבוע את מידת הירושה שהעברתי אליהם מאבותי בלי למהול אותה יתר על המידה. וכאשר שאלני בני יחידי: ‘מה בעצם עושה את האדם למאושר, אם האושר הוא מטרת חייו?’ הרגשתי שעלי לענות, שהגורם העיקרי לאושר נובע מתחושת סיפוק כאשר אדם מממש את הפוטנציאל שירש בדרך הטובה ביותר, באמנות או במלאכה, במסחר או באהבת הזולת.

בין המברכים היו עשרות חולים לשעבר, שלא שכחו לשיבא את דרך טיפולו, בני משפחה של אנשים שהלכו לעולמם, שכאב האבדה עומעם על־ידי תחושה, שאיש לא יכול היה לעשות להצלת חיי יקיריהם יותר משעשה שיבא. אשתו של גד אשר, מהנדס מע"ץ שתכנן את בית־הנכים בנהריה בלי לקבל שכר, מתה זמן קצר לפני כן, אחרי מאבק של 14 שנים במחלה. ואם היתה כל השנים איתנה ברוחה, היה זה רק הודות לתחושה, ששיבא והיא מנהלים מאבק משותף, הודות לאמון המוחלט שרחשה לו. אשר הישיש, שהיה קשור אל שיבא מאז עבודתם המשותפת בעת ניהול משרד הבריאות, יעץ לו, שעתה, כאשר הוא מתחיל את העשור השביעי של חייו, שילמד להאט את הקצב, לשמור על כוחותיו, לדעת מעט מרגוע.

שיבא קיבל פרס ע“ש ד”ר פליקסין על עבודה ציבורית, הוא היה חבר הוועד הפועל של מכון וייצמן, הוא נתמנה לחבר הוועדה לאנרגיה אטומית. אנשים האזינו לדבריו בהנאה, אבל חומות יריחו לא נפלו. עם השנים התרחב מעגל הדאגה, כאילו קיומה ושלומה של מדינת ישראל בהווה ובעתיד היו תלויים בו. “כמו סמבטיון, המחשבות על צרכי כלל הציבור מטרידות אותי, ואני מוצא לעצמי פורקן בהעלותי אותן על הנייר.” כל דבר נגע לו אישית: הטעויות בספר הטלפונים; היחס לתיירים; אובדן מי גשמים יקרים, שלדעתו אפשר היה למנעו על־ידי בניית תעלה לאורך חוף הים; ותאונות הדרכים, הקוטלות בעיקר את הצעירים והמפחיתות את הפוטנציאל היוצר של המדינה לא פחות ממלחמות.

הנושא האחרון לא היה חדש. עוד בימי מלחמת השחרור, בעיצומם של הקרבות, כאשר נהיגה מהירה בג’יפ צבאי היתה שיא הכיף וחוקי התנועה לא נועדו לחיילים שזה עתה חזרו מן החזית, נתן שיבא את דעתו על תאונות הדרכים הרבות שחיילים היו מעורבים בהן.

“הנדון: מניעת תאונות דרכים”, כתב ראש הש“ר לראש אכ”א בשנת 1948: “אני מציע: ועדת חקירה לכל תאונה. עונש לנהג אופנוע שלא חובש כובע פלדה מגן. פרס כספי לנהג אשר הוא, הולכי־רגל והמכונה לא סבלו – אחד לכל אלף קילומטר נסיעה.”

עברו 25 שנה עד שחבישת קסדות־מגן ברכיבה על אופנוע נעשתה חוק.

אילו הדֶבֶר היה שורץ בארץ זו, אבעבועות שחורות, קרי שחין, האם לא היו מתגייסים כל אלה אשר חונכו על לקח עשר המכות שהקב"ה שחרר בעזרתן את עם ישראל מעבדות לחירות? האמינו לי, שכל צבאות הברית במצרים בשנות מלחמת העולם השנייה לא הפסידו יותר במתים מאשר ארצנו הקטנה הפסידה בשנה האחרונה במוות בדרכים. מיום הקמת המדינה הובלנו לקבר ישראל מעל 6,000 הרוגי דרכים, אלפית קרבנות השואה וכמספר כל הרוגיהמלחמות ממלחמת השחרור ועד מלחמת ששת הימים.

תמיד גרסנו, שלא יתכן לתת דרור למזיק בלי תרופת־נגד. כדי למנוע מוות ונכות כתוצאה ישירה מהרחבת רשת הכבישים, מריבוי מספר כלי־הרכב ומנהגים שרק אתמול נולדו, חייבים ליצור יותר מיטות בחדרי־מיון, יותר צוותים תורניים ואמצעי תקשורת יותר טובים ויותר חדישים מן הכביש אל בית־החולים הקרוב (בעזרת תחנות־הדלק) ובתוך בית־החולים עצמו. האם לא הגיע זמן, שבאופן אוטומאטי, על כל 1,000 כלי־רכב המתוספים, יוגדל גם תקציב השירותים החייבים לקלוט את נפגעי התאונות?

מכונת הרעיונות עבדה ללא הפוגה. מכתבים לשר התחבורה, לשר הבריאות: ההשקעות בכבישים לא ישנו מאומה אם לא יושקע לפחות חלק מן הסכום בשיפור הזרוע הרפואית, בשכלול האמצעים שבידי הרופאים ובהגדלת מספר הרופאים המאומנים בגילוי סימני ההיכר של פגיעות נסתרות מן העין. מתוך נסיון לשנות את המצב, לפחות במדינה הקטנה ששמה “תל־השומר”, הוקדשו הכנסות של מופע אמנים מטעם חוג ידידות “תל־השומר” לרכישת קפנוגראף, מכשיר המבטיח שצוותי הכירורגים, העובדים בעת ובעונה אחת על אותו נפגע (גולגולת, בית־החזה, בטן, גפיים) יוכלו לגלות ולעצור כל סיבה אפשרית למוות בלי להיעצר בגלל מגבלות מכשירי האילחוש הרגילים.

משקיעים מיליונים בכבישים, ברמזורים, במעברים, אבל אין משנים את יצר האדם – ויצר האדם, בעיקר כאשר הוא צעיר, לדרוך על הדוושה. הסיכוי הסביר להקטין את המגיפה טמון רק בהנהגת רכב העשוי גומי קשה, ולא מתכת, המונע בסוללות חשמל והנע לאיטו על הכבישים.

כך דיבר אדם, שגם ידידיו הנאמנים ביותר הגדירו אותו כנהג מהיר עד שגעון ושאסף כמות נכבדה של דו"חות על מהירות מופרזת. אכן, שיבא הודה בחטאיו: “כנהג אני יודע שיש יצר תאוצה כזה.”

היה משורר גרמני, לודביג אוהלנד שמו, שכילד אהבתי את הבלאדות שלו; אחת על הלב, שהוא משווהו לשעון, השנייה על הצער כי הומצאה הרכבת, יותר נכון הקטר, במקום העגלה הרתומה לסוסים, המובילה גם דואר וגם אנשים. היא איפשרה להתבונן בנוף, והיו חניות ביניים, או שציר נשבר או שסוס איבד פרסה. בגרמנית החרוז עדיין זכור לי, אם כי השיר כולו נשכח:

Schnaubend Ross, seit du erfunden

die Poesie des Reisens ist entschwunden

אילו היה משורר, אמר שיבא, היה מחבר שיר כה חזק על התאונות של חודש אחד ועל האסונות שהביאו עמם, עד שהחלונות הגבוהים יתנפצו. אך כיוון שחסד השירה לא ניתן לו, חיפש שותפים לזעקה ופנה אל המשוררת דליה רביקוביץ כדי שהיא תכתוב שירים חודרי לב על אובדן 500 אנשים בשנה ללא תכלית ועל פציעת 15,000 אנשים נוספים.

שאננות, שנאת חינם, רדיפת בצע וחיים קלים – שיבא ירא אותם יותר מכל אויבי ישראל. נימת החרדה לגורלה של מדינת ישראל ולדמות העם היושב בתוכה לא עזבה אותו מימיו, והיא צפה ועלתה שוב ושוב בהרהורי לבו: המרחק בין עבדות לעצמאות כל־כך עצום, ומעצמאות לעבדות מחודשת כל־כך קטן, כחוט השערה. ב־1965, בימי הפילוג בין מפא“י לרפ”י, רשימתו של בן־גוריון, הביע את חששותיו לפני בן־גוריון, וכרגיל, החרדה למדינה ול“תל־השומר” היו שלובים יחד. בן־גוריון, גם בתקופה הקשה של חייו, נשאר משענת איתנה כביום הכרזת המדינה, כאשר הופצצה התחנה המרכזית בתל־אביב: “אל תפקפק בקיום המדינה – וגם לא בזה של תל־השומר'.”

החרדה רק גברה עם הנצחון במלחמת ששת הימים: “אני שונא לחשוב על מלחמה נוספת, אך אינני רוצה להיות שוטה אופטימי מדי.” לכן תבע להתכונן למלחמה הבאה, לחרם, לבידודה של ישראל. רמיסת האביב של פראג, באוגוסט 1968, בשרשראות הטנקים הסובייטים היתה רק הוכחה נוספת לכך, שאין טעם להישען גם על בעלי ברית חזקים.

גם ישעיהו וירמיהו הזהירו את עמנו מפני אשליות מסוכנות כאלה. ואם אנחנו רוצים להישאר בחיים ולא תחת שלטון סובייטי באירופה ובאסיה ובמחצית כדור הארץ המערבי, עלינו לקחת את היוזמה לידינו ובנקודות הרגישות של צְבַתם – לשרוף חורים. אנחנו נלחמים על חיינו, והרוסים נלחמים על הגשמת חלומותיהם האנטישמיים והאימפריאליסטיים של פטר הגדול ויורשיו האדומים.

כדי לזעזע אדישות יהודים ונוצרים במערב מול מזימות הרוסים, כדי להבהיר לידידיו על פני העולם את בדידותה הנוראה של ישראל בעולם עוין והעדר כל צדק מצד אומות העולם, שלח להם תרגום אנגלי של “בעיר ההריגה” לביאליק (תרגום של ידידו מאיר שרמן).

ההשוואה המתחייבת מאליה היתה עם התקופה שקדמה לשואה: אדישות העולם מול מעשי היטלר, “המדינות אטמו את גבולותיהן, האפיפיור שם צמר־גפן באוזניו.” הוא ראה הקבלה בין ישראל ובין בריטניה בשנת 1940. אם יצליחו הרוסים לשים קץ למדינת ישראל, הם יכבשו את פרס, תורכיה, יוון, איטליה, וביום מן הימים תהיה כל אירופה תחת מגפם.

לאיש אין זכות למכור אותנו לעבדים למען אינטרסים של נפט ושל איזון הכוחות בין סין ובין רוסיה וארצות־הברית.


41. אות אזהרה    🔗

שיבא לא היה איש בריא. הוא היה כבד שמיעה, סבל מאלרגיות ומאסטמה כרונית, ואת בואו לביתן בישר תמיד שיעול יבש. לעיתים היה יושב בחדרו בביתן 38 וכותב ביד אחת, וביד השנייה תקועה אינפוזיה של קורטיזון. מדי פעם ביקש מד“ר מוזס גלולה זו או אחרת, ומוזס נתן לו בלי לשאול לשם מה ומדוע. בעיניו היה שיבא, בכל הנוגע לבריאותו, עריק אופייני, אדם שמנסה להתעלם ממה שנעשה בתוכו פנימה. קצב העבודה המטורף, המאבקים הציבוריים הממושכים נתנו בו את אותותיהם, בעיקר בחודשי הקיץ החמים. העייפות המצטברת לא באה לידי ביטוי באנחות או בהאטת הפעילות, אלא בשעות של דכדוך, שרק לעיתים רחוקות נתן לו ביטוי בכתב, וגם אז ייחס אותו לגורמים מבחוץ: לתקריות שאירעו בבית־החולים, למות רופא בן גילו, שמת מהתקף לב ממש בידיו, לכימאי מוכה דכאון ב”תל־השומר", שכמעט גרם הרעלה המונית, לשמים אפורים, למשבר המוסר שעובר על מדינת ישראל, לנטיית המערב להיכנע לטרור הערבי, לפעולת תגמול שתבעה קורבנות.

איש לא זכר את שיבא יוצא לחופשה. אם נסע לחו"ל, נסע בענייני בית־החולים, לשנורר כסף, להשיג מענקים, להרצות, להשתתף בנשף השנתי של “מנהאטן גילד”. הצטברו לזכותו 500 ימי מחלה וכמספר הזה ימי חופשה, מלבד שבתות, שבכולן היה שוהה בבית־החולים. בקיץ 1969 התלונן על החום המעיק, על עומס העבודה בבית־חולים בן 950 מיטות, שתפוסתו מגיעה לעיתים ל־1,000 חולים, כאשר עובדים רבים, בעיקר הורים לילדים קטנים,עומדים על זכותם לצאת לחופשה (מנהג שלא היה לפי רוחו).

שנים של שיעבוד בלתי פוסק הופכים אותי לגרוטאה בשעה 3 אחר־הצהריים ומאלצים אותי לנוח ולעשות אמבטיה לפני שאני מתחיל באוניברסיטה, עיסוק שקיוויתי לזנוח.

כאשר התכונן ליציאה השנתית המסורתית לארה“ב, באוקטובר 1969, ביקש, כתמיד, לקנות בשבילו את כרטיס הטיסה הזול ביותר. הוא נסע כדי לבקש נדבות שיאפשרו לבית־החולים קיום תקין סביר וכדי לרענן את מוחו בנושא מחקר מחלת דובין־ג’ונסון, שהמחלקה לחקר גנטי ב”תל־השומר" עסקה בו זה חמש שנים ועתה היתה מוכנה להוציא שורת מאמרים בנושא. תוכנית הנסיעה, כתמיד, היתה שגעונית: טיסה לניו־יורק, שהייה של יומיים, טיסה ללוס־אנג’לס, כדי לרכוש שם ידידים ל“תל־השומר” ולהיפגש עם תורמים בפוטנציה, קפיצה לסן־פרנציסקו, טיסה לשיקאגו, כדי לבלות את היום הראשון לשבוע עם שמואל, טיסה לילית לניו־יורק, כדי להגיע בזמן לנשף השנתי של “מנהאטן גילד”, שעמד להיערך ביום ב'. למחרת רצה לטוס לוואשינגטון ומשם לאלבאמה. על אף ההזמנות מ“הבנות” של ה“גילד” ועל־אף הפצרותיו של שיבא שתיסע איתו, החליטה שרה להישאר בארץ בשל נדרה, שלא תיסע עוד לארה"ב כל עוד שמואל אינו חוזר לארץ לצמיתות.

שיבא התגורר בביתה היפה של רוזלין רובין ברחוב 63 במנהאטן, ורוזלין ניסתה, ללא הצלחה, במה שנכשלו גם האחיות בביתן 38: להקל על עומס העבודה, לשמש חיץ בין שיבא לבין הפונים אליו, שלא היססו גם כאן לצלצל בכל שעות היום והלילה. אנשים כאילו חיכו לבואו עם כל בעיותיהם הנפשיות והרפואיות והכלכליות. בנשף אמנם נראה עייף, אך הוא רקד עם “הבנות” והיה במצב־רוח טוב. למחרת הלך לפגוש את אחיו דב, חבר קיבוץ אילון, ששהה אז בשליחות בארה"ב וגר באחד מבתי־המלון העלובים ברחוב 72, מערבה מברודווי, ומשם הלך ברגל לעיר התחתית לבקר רופא חולה. הוא לא אהב לנסוע ברכבת התחתית, וכאשר שאל אותו דב למה יילך ברגל, אמר לו: “יש לי המון זמן, וחבל על הכסף למונית.” אחר־הצהריים, באמצע שיחה טלפונית, נפל לארץ עם כאב מחריד בבית־החזה.

שיבא לא רצה להסכים שיאשפזו אותו. בנובמבר נערכות בארץ הבחירות לכנסת השביעית, והוא חייב לחזור הביתה להצביע. פסח סגל, אורי זליגזון ונחמה קוסובר, שלושת רופאי “תל־השומר” ששהו בניו־יורק להתמחות, ערכו התייעצות והחליטו לפנות לאירווינג לונדון, ידיד של שיבא מבית־החולים “אלברט איינשטיין”. לונדון שהה אז בבוסטון, אך תוך שעה היה בניו־יורק עם אמבולנס ופקודה להעביר את שיבא לבית־החולים. 

קורה שלאדם, אפילו לרופא פנימי, פתאום יכאב תחת הסטרנוס התחתון, חזק, ולא מניקור סטרנלי ולא מביופסיה של הפרק, אלא מעצמו. כל זמן שהוא מסוגל להסתיר את הכאב ושלא רואים את פניו, כי הוא מזיע ואפו קר, מניחים לו. אבל כשזה מתגלה, עושים ממנו ‘מקרה אורתופדי’, משכיבים אותו לתוך אמבולנס, שורקים עד לשגעון ובחמש דקות עוברים בניו־יורק עשרה בלוקים! שם, במחלקה לטיפול נמרץ, מחכה צוות, פושטים את בגדיו יותר מהר מאשר בתיאטרון הקאמרי ב’ליזיסטראטה' ומגלחים את שער הזרועות ושער הירכיים, כדי שלא יפריעו לחיבורים של ה’דיסטריביוטור' שעליו. משכיבים אותו ומכניסים לתוכו ארבע מחטים, בזרוע הימנית ובזרוע השמאלית, שבה לא הנחתי מזמן תפילין, וכן במה שאני קורא שוקיים ואתם ירכיים (על דוד המלך כתוב, שהוא הלך לאור שוקה של אביגיל, ולכן שוק היא בוודאי החלק שמעל הברך).

סבי לימד אותי בהיותי נער, ששוכבים לישון על צד ימין, כי כך מונחת האיצטומכה וטוב לה להתרוקן כך. ואחר שקמים לתיקון חצות ונוטלים ידיים, שמא הן ירדו מתחת לחגורה בהיסח הדעת, הופכים לצד שמאל. זה לפי הרמב“ם, וכך אני נוהג עד היום, אמנם בלי תיקון חצות ובלי נטילת ידיים. לשכב על הגב לא בריא, אמר הרמב”ם, כי בשינה הלשון נופלת לאחור ונוחרים (אגב, נחירה היתה פעם עילה לבקשה להתרת נישואים). אולם אם אדם נטול הכרה יותר מאשר בשינה רגילה, גם נחנקים משכיבה על הגב, וכבר ראיתי, שאפשר להציל חולה כירורגי על־ידי קיום הוראת הרמב“ם בקשר לתנוחה. ומה רע לישון על הבטן? זה פשוט לא יפה כלפי הקב”ה.

אבל מה לעשות כשאתה מחובר ל’דיסטריביוטור', המוביל למוניטור, ואם אתה מנסה לשכב על צד ימין, הם כמובן משכיבים אותך על הגב. כל פעם שהסתובבתי על צד ימין, אחרת לא אוכל להירדם, המוניטורים הקימו אזעקה, וכל הצוות בא בריצה עם ויבריליטטור 400 וולט. בקיצור, עברתי יסורים. טעמתי מה שטועמים החולים השוכבים באורתופדיה בגבסים וכמה כל פעם באמת מצילים אותם מחנק.

שרה הוזעקה מהארץ, כל “רופאיו” ששהו בארה“ב לשם השתלמות התייצבו ליד מיטתו. שאר הביקורים נאסרו עליו, רשות הדיבור לא ניתנה לו, והדבר היחיד שהותר לו היה להשקיף מבעד לחלון על צללית מנהאטן היפה ולכתוב מכתבים. וכאשר השקיף על מגרדי־השחקים ועל הנהר המזרחי, על הספינות המובילות משאות ועל הגשר הארוך של ברוקלין, עלה בו, כמנהגו, רעיון: למה אי אפשר לחבר את הים־התיכון במערכת תעלות עד המוסררה ומשם לבת־ים – ותל־אביב תהיה לאי. בתעלה יהיו מי־ים, שפחות קל לזהמם, ומשאות יובלו מאשדוד עד פתח התעלה הזאת, ומשם תפנה שלוחה אחת, למשל, ל”המשביר המרכזי“, ליד הסינרמה, תחנה אחת תהיה ליד “אמקור” ו”נירוסטה" ו“תדיראן”, ומשם דרך בורסת היהלומים, עד המקום שבו היה נמל תל־אביב, שיהיה מעתה נמל־משנה לנמל אשדוד. בכבישים יתרוצצו פחות מכוניות ויהיו פחות תאונות דרכים. ובשבת, כאשר התנועה המסחרית שוקטת, יתרוצצו סירות־המפרש על פני המים בתעלות. כבר היתה לו גם דרך למימון: להקים חברת מניות למפעל הזה, שבה יהיו לעיריית תל־אביב 15 אחוז מהון המניות, לשלוש חברות הנפט הגדולות יהיו 15 אחוז כל אחת, ולציבור יהיו 40 האחוזים הנותרים. הנסיעה בשבת תהיה ללא תשלום. כך לא יופר הסטאטוס קוו והקואליציה בעיריית תל־אביב לא תתמוטט. 

על שפת המים יעמדו כמה קיוסקים עשויים פיברגלאס (בדומה לסירות) וימכרו סנדוויצ’ים הרמטיים מבחינת ההיגיינה וכשרים מבחינת תוכנם, וליד הקיוסק משפך עם מכונת־ואקום, שתשאב את כל הלכלוך פנימה. ולא ימכרו משקאות בבקבוקים או בפח, הכל יהיה מקרטון ומחומר פלאסטי. וכאילו שמע ממרחקים את תגובת רפאל בשן, שלו ניסה למכור את הרעיון, הוסיף: “ואם אתה חושב שאני במחלקה לחולי נפש, אתה טועה, אני במחלקה לחולי לב ואפילו יוצא מחר.”

הגיעו אליו מאות מכתבים מהארץ, מארצות־הברית, זרי פרחים, ספרים, איחולי החלמה. משה דיין טלפן ובית־החולים נרעש. בן־גוריון בן ה־84, מודאג ממחלת ידידו, מודאג מירידת כושרו השכלי שלו עצמו, חיבר את שתי הדאגות: 

תל־אביב, 11.11.69

ד"ר שיבא יקר, 

שמעתי בדאגה רבה על מחלתך. האם גם רופאים – חולים? נקווה שתבוא הביתה בריא ושלם – ובקרוב בימינו. 

בעתונים פה נתפרסמה גלולה הנפוצה עכשיו באירופה בשם ריבאמינול, שניסויים שנעשו עד עכשיו על זקנים ועל סטודנטים הוכיחו כי הגלולה משפרת את הזכרון. הידוע לך הדבר הזה? היכול אתה לברר אם יש גלולה כזו ואם באמת היא משפרת הזכרון. בשנים האחרונות אני מרגיש החלשת זכרוני, ביחוד בזכרון שמות, והייתי מקבל ברצון גלולה המסוגלת לשפר הזכרון. 

מתי אתה חוזר ארצה? אתה חסר פה לכולנו, גם מחוץ לתל־השומר. 

הבריא וחזור בקרוב! 

כתפילת ידידך, 

ד. בן־גוריון

אחרי שישה שבועות ביחידה לטיפול נמרץ של בית־החולים “קורנל” בניו־יורק נתנו לשיבא לצאת. לקראת הכנת החשבון ביקשה ההנהלה נתונים על משלח־ידו ועל הכנסתו השנתית של האיש, שכל גדולי ישראל דרשו בשלומו. שיבא כתב, שהוא מנהל בית־חולים בן 1,000 מיטות וחישב את משכורתו השנתית בדולארים, והיא הסתכמה בפחות מ־5,000 דולאר. חזרה המזכירה והטופס בידה: הפרופסור הנכבד כנראה טעה; הוא לא נשאל על ההכנסה החודשית. אלא על ההכנסה השנתית. כאשר נתקבל באמצעות שגרירות ישראל אישור רשמי על גובה משכורתו של הפרופסור, הוא סווג בהתאם לה, כמקובל בניו־יורק, בין מעוטי היכולת, ושוחרר מתשלום.

לפני צאתו את ניו־יורק הראה לו הקרדיולוג בפעם הראשונה את שורת תרשימי הא.ק.ג., וגם את התרשים שנתקבל ממש לפני צאתו, ואמר לו: “אם לא תנוח שנה, תוך שלושה חודשים אתה שוב בבית החולים, אם לא פחות מזה.” 

בתקופת המחלה היו גם נקודות אור. 

נהניתי מאוד מן השינויים בהלך־רוחו של בני שמואל ומנעימות הליכותיו לאחר שזרק מאחורי גבו את המרדנות. בעת מחלתי היה פשוט נפלא, קשה ורך כאחד, ותוך כדי כך ישב לשרטט פטנט חדש, זה אצלו ממש דיבוק. אני מקווה, שהוא יצטרף לצוות בחיפה בתחום ההנדסה הרפואית ויעשה שם תואר שני; איזה, טרם הוברר לו וגם לא לי, אבל הוא כתב לשם ומתכונן לבחינות, כך שאני מקווה, כי בשנת 1970, לקראת שנת הלימודים, יהיה בארץ. אמנם בחיפה, אבל זה נקרא בבית. מעניין, שתוך שנתיים של לימודים והמצאות הוא חסך יותר כסף מאשר שרה ואני במשך של שנות עבודתנו. וכעת הוא וחבר שלו, סקוטי, קיבלו אישור להמצאה ומתחילים בייצור, ואם זה יצליח, הרי מן ההכנסה הזאת יוכל לשבת אפילו שלוש שנים בחיפה וללמוד לתואר שני. להתחתן טרם החליט, ועל כך אני מצטער ושרה עוד יותר, אבל לאנוס אותו לא נצליח. 

אחרי שבוע החלמה אצל רוזלין רובין הוטס שיבא לארץ כנוסע שוכב, בסוף נובמבר. כאשר ניסה לעלות על כבש המטוס בבת אחת, הרגיש כאב בחזה. הוא לא אכל בעת הטיסה, רק שתה תה, ישן כמה שעות וכשהיה ער נהנה: הוא טס במחלקה הראשונה בפעם השנייה בחייו. בשדה־התעופה חיכו לו אנשי “תל־השומר” עם זרי פרחים והסיעו אותו ישר לביתן 10. אחד הדברים הראשונים שביקש היה, שמוטקה שני ואורי זליגזון יבואו אליו בעניין מחקר דובין־ג’ונסון. תחושתו של אורי היתה, כי לשיבא דוחק הזמן. 

אחרי ששהה זמן מה בבית־מלון לשם החלמה, שהות שלא עלתה יפה, לא חזר שיבא לביתו בשדרות או"ם, אלא עבר לגור בדירתו של מאיר שרמן ברחוב הירקון. הדעה הכללית היתה, שהדבר נעשה כדי שהוא יוכל להתפנק תחת השגחה בבית שיש בו עובדת משק־בית וטבחית, אך האמת היתה שונה. שיבא ביקש לשהות במחיצתו של מאיר שרמן (שנזקק לנוכחות רופא פנימי שלוש פעמים ביום), בעיקר כדי להיווכח באיזו מידה משפיע הגידול במוח על תיפקודו של מאיר.


42. החולה אהוב לי וחברי היקר     🔗

אלפים באו עם צרותיהם אל שיבא, ואל מי הלך הוא בשעה שחורה? מאות ראו בו ידיד, אך האם היה גם לו רע, אדם שלפניו פתח את לבו, שהיה לו למשענת? אם היה, היה רק אחד, מאיר שרמן, וגם הוא רק עד גבול הצער, כי מאיר היה חולה סרטן 15 שנה. 

מאיר שרמן היה יליד תל־אביב הקטנה, בנו של ד"ר משה שרמן, ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל ומבוני החיים הציבוריים בישוב הקטן. בבית שרמן גדלו הילדים לצלילי השפה הרוסית והמוסיקה הקלאסית, ואף כי מאיר פנה לכלכלה, היתה לו נפש של משורר. הוא כתב שירים, חיבר ליברית לאופרה עברית, תרגם שירים עבריים לאנגלית והוציא אותם לאור.

לשירות הרפואי של ה’הגנה' היו מאיר שרמן וטדי קולק בשנים 1947 – 1949 בבחינת ‘יוסף המשביר’ בראשית צעדיו, ובשבתם בניו־יורק דאגו לכך, שלארץ יגיע ציוד רפואי בשביל הלוחמים בשדה ולהקמת בתי־חולים צבאיים. ולא סוד הדבר, שפעלנו אמנם עם ברכתו של בן־גוריון, אבל באשר להקצבת כסף לצרכינו, הוא ראה את העיקר בנשק להגנה. אמנם כאב לו הלב לשמוע על פצועים והרוגים, אבל לצרכינו לא התפנה. אולם מאיר, כבנו של רופא, הבין שאין לחימה ללא רפואה מקיפה, חדישה ובמועדה, והוא ידע שכוח־האדם והציוד הם העיקר. ומבנים? אפילו באוהלים אפשר לעבוד. כך נוצר הקשר בינינו, ובשנת 1955, לצערי, נהפך קשר זה גם לקשר בין חולה לרופא. 

מאיר היה גיבור על־פי דרכו. כאשר ראיתי אותו לראשונה בשנת 1955 עם מחלתו, שהיתה גידול ממאיר, לא סיפרתי לו את האמת, כי לפי דעתי הצנועה לא היתה הצדקה לכך: הניתוח שנעשה היה רדיקאלי, ולמה להכביד על לבו על־ידי אות אזהרה – כך לימדו אותי בווינה המיושנת. אבל בארצות־הברית הנוהג הוא אחר, וכאשר מאיר נסע לניו־יורק, ניגש לרופא מנתח בעל שם, וזה הציע ניתוח חוזר, כדי לחפש אחרי הבלוטות הנגועות בצורה יותר יסודית מאשר נהוג בדרך כלל בישראל. אחרי שבניתוח של שש שעות לא נמצא דבר, אמר המנתח למאיר, שהניתוח שנעשה בישראל אכן היה רדיקאלי ושהוא יכול לשכוח את כל העניין. אבל איך יכול אדם לשכוח אינפורמציה כזאת? עד שנת 1960 לא היו לו כל סימנים, אבל הדאגה אכלה אותו בסתר ליבו. 

שיקוף רנטגן מקרי, שנעשה לו בניו־יורק בשנת 1960, גילה שלוחות בשתי ריאותיו. ניתן לו מכתב פתוח, המיועד לי ל’המשך הריפוי', אם כי באותם ימים, ומאיר ידע זאת היטב, לא היתה שיטה תראפויטית להתפשטות כזאת של סרטן השד, בעיקר לא אצל גבר. מאיר הגיע לחיפה בעונת הגשמים וקרא לי לבוא כדי לראות אותו ולקבל את המכתב, מכתב־אוריה שלו. נסעתי בלב כבד לפגוש אותו, אבל הוא לא היה בבית. חיכיתי, ואחרי זמן־מה התקרבה דמות שהזכירה את מאיר, ראשה שמוט כלפי מטה, צועדת כאילו לצלילי מארש־האבל של בטהובן. לשאלתי, למה הוא במצב רוח קודר כל־כך ולמה לא חיכה לי בבית, השיב, בלי אירוניה: ‘אני מתאמן לצעוד מאחרי ארוני.’ 

שרמן, בדומה לטדי קולק, היה מצעירי בן־גוריון שנבחרו מחוץ למנגנון המפלגתי. הוא היה כלכלן בחסד עליון ומנהל חברת “פז”, שבבעלותם המשותפת של אייזיק וולפסון, ממשלת ישראל וחברת “סיגנל אויל”. במידה רבה השלימו שיבא ושרמן איש את רעהו. שיבא בא אליו עם מיליון רעיונות, לא תמיד מעוגנים במציאות, ושרמן, אף כי גם הוא היה חולם, היה יותר מעשי, לא נתן לשיבא לטוס אל החלל הריק. קשרו אותם האהבה המשותפת לשירה, למוסיקה, לתנ“ך, לבן־גוריון, למדינת ישראל, ל”תל־השומר", והגעגועים המשותפים לבן שבמרחקים. שרמן ידע את חוסר המנוחה שבנפשו של שיבא: “מה לאחל לך לשנה החדשה? שתלמד להתעלם – יום אחד בשבוע – מהדברים המרגיזים והמצערים ולחשוב על הדברים הטובים שישנם ושיהיו. ובעוד שנה – אאחל לך שני ימים בשבוע.” 

דרך שרמן באו הקשר בין “תל־השומר” ובין אייזיק וולפסון והנסיונות החוזרים – עוד זמן רב לפני מלחמת ששת הימים – לעניין אותו בתוכנית להפוך את ישראל למרכז רפואי, לאו דווקא כדוגמת קארלסבאד ושאר מקומות המרפא שהיו מקובלים על היהודים, אלא דומה יותר לרוצ’סטר ולקליניקה מאיו המפורסמת שלה. מיותר לומר ש“תל־השומר” והאדמות שסביבו נועדו להיות מרכז המרכז – עם מכון בין־לאומי למדעי הרפואה, בית־חולים בין־לאומי ובית־מלון בעל רמה בקירבתו. אבל בינתיים נרתם שרמן קודם כל להבטחת קיומו של “תל־השומר”, “בית־החולים הצנוע והעני ביותר בארץ, אבל בעל הסטנדארדים הגבוהים ביותר ברפואה,” כפי שהגדיר אותו באוזני ידידים ותורמים לעתיד. יחד עם ג’ו בוקסנבאום, מנכ“ל חברת “מכשירי תנועה”, עו”ד מיכאל פירון וטדי קולק – כולם ידידי שיבא – ושורה של בעלי תעשייה, מנהלי מפעלים כלכליים גדולים ומנהלי בנקים, ייסד שרמן בסוף שנות ה־50 אגודה לקידום מיתקני רפואה, כדי לסייע ל“תל־השומר” להגיע לרמה רפואית, ששיבא חלם עליה על אף ידה הקפוצה של הממשלה. 

האגודה סייעה בהקמת מכון חדיש לקארדיו־אנגיו־ראדיולוגיה, שאיפשר לבצע צילומים של כלי־דם שאי־אפשר לעשותם במכשירי רנטגן רגילים, לשם בדיקות לחץ דם, מחלות כליות ומחלות כלי־דם, ולשם איתור מדוייק של הנזק בעת שטף דם או טרומבוזים. בדרך אופיינית, הוחל בהקמת המכון לפני שהובטחו כל הכספים להשלמתו, והוא התחיל לפעול זמן רב לפני שסולקו כל החובות עליו. שרמן השתמש בקשריו כמנהל “פז” כדי ללחוץ על חברות הביטוח הגדולות לתרום (וברגע שיכול היה להודיע שחברת “פז” עצמה תרמה למטרה זו 8,000 ל"י, היה יותר קל ללחוץ) מתוך אינטרס שלהן. הרי רוב נפגעי תאונות הדרכים מגיעים לבתי־חולים ממשלתיים. צדקה לא רק תציל ממוות, אלא עשויה גם להגדיל את רווחי חברות הביטוח. 

בביתם המטופח של השרמנים ברחוב הירקון היה מאיר מפגיש את שיבא עם עשירי ארצות־הברית, מועמדים אפשריים להתרמה. תוך כדי מגעיו עם גדולי הרפואה בארה“ב הזמין אותם לבקר בארץ ובראש וראשונה ב”תל השומר“. כאשר הוקם מלון “הילטון”, על השטח שבו שכן פעם “מחנה יונה”, הציע שרמן לבעלי החברה לאמץ, ולו רק למען יחסי הציבור, יחידה זו או אחרת ב”תל־השומר". 

“מאיר יקירי, כתמיד אני בא אליך בעת צרה ודחק וכמעט תמיד זה בעניין “תל־השומר'.” לשיבא היה מאיר “סוּפּר־שרמן”. אליו היה פונה עם בעיותיו ואליו היה מביא את רעיונותיו. מאיר היה שותף למבצעים של שיבא, שלצופה מבחוץ היו עשויים להיראות לא מקובלים, או תמוהים, או שגעוניים. ביולי 1962, כאשר הורע מצב בריאותו של וינסטון צ’רצ’יל, גיבורו של שיבא מאז ימי מלחמת העולם השנייה, ראה לנכון להפנות את תשומת־ליבם של הרופאים המטפלים בו, לורד אוואנס ולורד כהן (באמצעות ד“ר אלקס לרנר מ”מארקס אנד ספנסר"), לנסיון שנעשה ב”תל־השומר" בקשירת הווריד החלוּל מתחת לווריד הכליה, כדי למנוע סחיפים בריאות. בהזדמנות זו, הזמין את שני הרופאים של צ’רצ’יל לביקור בישראל, מוטב בחורף, כאשר באנגליה יש ערפילים ובארץ שמש נעימה, כדי שמצד אחד יראו את העבודה שנעשתה ב“תל־השומר” ומצד שני יוכל גם בית־החולים ליהנות מנסיונם של שני רופאים דגולים. 

שיבא לא רק הפריח רעיונות – הוא גם היה מוכן לפעול להגשמתם. תוך כדי קריאה בעתונים (הוא קרא רבים, במהירות גדולה וזכר כל מה שחשוב לזכור) מצא מודעה של חברת “של” בלונדון על “מקל־קסמים”, שבעזרתו אפשר לשמור חדר נקי מזבובים ויתושים במשך שלושה חודשים. מייד כתב להנהלת “פז”: אולי חברת “פזכים” תהיה מעוניינת לייצר דבר דומה בארץ? ואז, אולי בקיץ הבא, לא יהיו עוד ב“תל־השומר” זבובים ויתושים.

במחלתו של מאיר שרמן היו תנודות לטובה ולרעה, אך שיבא הצליח להחזיק אותו בחיים 15 שנה אחרי גילוי סימני המחלה הראשונים, מעל ומעבר למקובל ברפואה, ורוב הזמן היה פעיל ובמצב רוח טוב, על אף פסק־דין המוות שנגזר עליו. הודות לתרופות חדישות נעלמו רוב סימני המחלה, ושיבא קיווה כי מאיר מצוי בדרך להבראה. בימי מלחמת ששת הימים חלה שוב החמרה במצבו, ונראה היה כי הוא קרוב למוות. אולם אחרי ניתוח נוסף קרה נס, ועד 1969 לא פסק שיבא לקוות שמאיר יגיע לשיבה טובה, יחד עמו. יחד השתעשעו ברעיונות מה יעשו אחרי שייצאו לפנסיה, דיברו שעות על פרטי ספר ההיסטוריה הגנטית של עם ישראל ששיבא עתיד לכתוב. שיבא המשיך לשלוח למאיר העתקים של עשרות מכתבים בענייני “תל־השומר”, תמיד בתוספת כמה מילים אישיות בפינה השמאלית, בכתב־ידו הקשה לפיענוח: “החולה אהוב לי וחברי היקר”. 

כאשר שערותיו של מאיר נשרו בשל ההקרנות, הביא לו שיבא פיאה נכרית. הוא המציא בשבילו מכשיר מיוחד למדידת לחץ־הדם. הוא נלחם בעקשנות לא רק כדי לעצור את התפשטות סרטן השד, אלא גם כדי להפוך את מהלכו, עד שנתגלתה שלוחת הגידול במוח. 

עתה שכבו שני הלוחמים. שרמן השגיח על שיבא, שיבא השגיח על שרמן, והמוות ארב מאחורי הכותל. שרה היתה באה לבקר את ליצה ב“שעות הביקור”, כאשר מאיר היה ישן, כדי שיוכלו לשוחח באין מפריע. יום־יום היתה מגיעה פיסיותראפיסטית מ“תל־השומר” להדריך את שיבא בהתעמלות ובתרגילי נשימה. מצבו הגופני השתפר אט־אט ועמו גם מצב־הרוח. שיבא הוסע במכונית מחוממת לשדה־התעופה לקבל את פני הבחורות שלו ממנהאטן. יגאל אלון, אז שר החינוך, בא לבקר אותו ב“גלות הממלכתית” ברחוב הירקון, וכאשר גולדה מאיר עמדה לבקר ב“תל־השומר” שני טייסים ישראלים, שהוחזרו במצב קשה מהשבי במצרים, היא התעקשה שגם שיבא יהיה נוכח. 

שיבא עזב את בית השרמנים וחזר לדירתו בשדרות או“ם, ומאיר הועבר כעבור זמן קצר ל”תל־השומר". “מצבו של שרמן גרוע, והיום שהיתי שעתיים אצלו ולא רק ישבתי לצידו, כרעיו של איוב, אלא עזרתי לו מבחינה פיסית.” כל יום ישב שיבא, שעדיין לא החלים מהתקף הלב, שעתיים־שלוש עם מאיר, כחייל פצוע ליד רעהו. 

האם אני יכול להשאיר אותו בשדה ולזחול למקום מבטחים? 

אלה הימים האחרונים של שרמן, אם לא השעות האחרונות. קשה לי, אבל אני לא נכנע. 

באביב 1970 הוכרע המאבק הממושך עם הסרטן. מאיר שרמן נפטר בכ' באדר תש"ל, 28 במארס 1970, והוא בן 60 במותו. באותו יום עצמו מת, בבית־החולים “איכילוב”, נתן אלתרמן, בגיל 58, ממחלת מעיים, שהוזנחה מפחד הסרטן. מות שני האנשים הקרובים לו, מאיר כידיד נפש ואלתרמן כידיד ברוח, שותף לאהבת ישראל ולדאגה פן יחמיץ העם היהודי את השעה הגורלית שהזדמנה לו, היה מבחן כוחות קשה לשיבא. אחרי שהודיע למשפחתו של מאיר על מותו והלך לבית־החולים “איכילוב” להיפרד מאלתרמן, חזר הביתה והחל לכתוב מכתבים על שרמן לידידיו בארצות־הברית. אך עם כל הצער זכר לשלוח, למען החסכון, את כל המכתבים במרוכז דרך המשלחת הישראלית למילטון האנס בניו־יורק, על־מנת שיבייל אותם שם. 

היה כמעט מובן מאליו, שמפעל לזכרו של מאיר שרמן, מקומו ב“תל־השומר”, שאליו היה קשור שנים כה רבות, לא רק בנפשו, אלא גם בגופו. אבל מה צריך להיות טבעו של מפעל הנצחה כזה? 

הגעתי לידי מסקנה, שהמפעל צריך לשרת מטרה חינוכית בתוך בית־החולים ובדרך פחות בזבזנית משנהוג בדרך כלל. שני הצרכים הגדולים בבית־החולים שלנו הם חדר־אוכל לאחיות ולסטודנטים וספריה. כיוון ששניהם בשימוש רק שעות ספורות ביום, אנחנו תכננו בית שישמש את שתי המטרות, חדר־האוכל למעלה והספריה למטה. 

“בית מאיר” הוקם בעזרת תרומה של חברת “פז” וידידי מאיר, וכאשר דיבר שיבא, השדכן הנצחי, על הבית, שישמש בערבים מרכז למפגשים חברתיים, היה ניצוץ שובב בעיניו הכחולות: הוא כבר ראה את התהלוכה של זוגות וילדים שיצמחו הודות ל“בית מאיר”. 


43. פרשת מרכז השיקום     🔗

אחרי התקף־הלב יצא שיבא לחופשה של שנה אחת מניהול בית־החולים, מתוך הנחה שעד אז יחזרו אליו כוחותיו, אבל הכאב האנגינוטי אחרי כל מאמץ פיסי קל לא הירפה ממנו גם בימים ללא התרגשות או רוגז. עוד לפני שהחופשה החלקית הגיעה באה פרשת מרכז השיקום של “תל־השומר” והוציאה את שיבא משיווי־משקלו, הסעירה את רוחו ודכדכה את נפשו. 

מנחם תלמי, כתבו של העתון “מעריב”, פירסם, בסוף נובמבר ובראשית דצמבר 1970, סידרת מאמרים בשם “הפצועים צעקו חמס” ועיקר תוכנה ביקורת קשה על דרך הטיפול בנכי צה“ל במרכז השיקום של “תל־השומר”. בגלל הצרכים המיוחדים של הנכים ואי־השקט ששהייתם הממושכת מביאה עמה הוקם מרכז השיקום בנפרד מבית־החולים הכללי, מעבר לכביש המוביל ל”תל־השומר“, וכלל שני צריפי אישפוז, אולם לפיסיותראפיה, מרפאות ובית־מלאכה, שבכולם נתנו שיני הזמן את אותותיהן. בשנת 1957 הועבר מרכז השיקום למשרד הבריאות כיחידה עצמאית ונוהל במשותף בידי משרד הבטחון, משרד הבריאות, משרד העבודה והמוסד לביטוח לאומי. אבל אם אפשר היה אולי לשאת, תוך אנחה, את הטענות הקשות על המצב הפיסי של הביתנים, על עכברים ומקקים שמצאו להם מקלט בין סדקי הקירות, על המחסור במים חמים, על המזגנים שחדלו לפעול בקיץ ועל הביוב שעלה על גדותיו בחורף, באו המאמרים ונגעו בציפור הנפש. היו שם טענות על עצם היחס לנכים, במיוחד מצד ד”ר ארנסט ספירא, שעמד בראש המרכז. 

שיבא וספירא עברו דרך ארוכה יחד מאז ימי ה“הגנה”, כאשר שניהם החלו בצורה פרטיזאנית, כמקובל אז, לבנות יחידת שיקום ללוחמים שנפגעו בקרבות. זה היה קשר שנמשך 23 שנים, דרך בית־החולים “דג’אני” וביתן 19 ב“תל־השומר”, עם הרבה מלחמות משותפות. שניהם הקדישו את מחצית חייהם המקצועיים ל“תל־השומר”, ולכן היתה כל התקפה על דרך עבודתו של ספירא גם התקפה על שיבא, על “משפחת ‘תל־השומר’” כולה. שיבא ידע, שספירא אינו אדם קל או לבבי ביותר, אך יכולתו המקצועית, שהודות לה ניצלו חיי מאות חיילים, ומסירותו לעבודתו, היו מעל לכל ספק. 

והנה, בא כתב של עתון ובשישה מאמרים, תחת כותרות באותיות קידוש לבנה, כהגדרת שיבא, מעלה על נס את היחס האנושי של המלאכים בלבן במחלקה הכירורגית של בית־החולים בבאר־שבע ובמחלקת השיקום של בית־החולים “הדסה” בירושלים ומוקיע את ההזנחה והאדישות של מרכז השיקום ב“תל־השומר”. במאמרים נכתב, שרבים מן הפצועים המאושפזים ב“תל־השומר” משתוקקים להימלט לבית־חולים אחר; נכתב שם, ששיקום נפגעים מתעכב בגלל ליקויים בהספקת תרופות, ושבהעדר סדרי הסעה פנימיים נאלצים הנכים לכתת את רגליהם בצום, בהשפעת זריקה, ממרכז השיקום למחלקה הכירורגית. הוזכרו אמנם שמות של רופאים אהובים ונערצים, בעיקר מהמחלקה האורתופדית־הכירורגית של “תל־השומר”, ודובר על מסירותן ללא גבול של אחיות, אך מרכז השיקום עצמו צוייר בצבעים קודרים כמוקד של עזובה ושל זלזול בחולים ובהוריהם. במרכז הסידרה היו סיפוריהם של שני זוגות הורים, שבניהם אושפזו במרכז השיקום אחרי שנפצעו בשירות צה"ל. כבמקרים רבים הזוכים לכיסוי בעתונות, חצי תריסר נכים ממורמרים האפילו על שיקומם המוצלח של אלפים אחרים. 

בעיית נכי המלחמה היתה קשה מאז ומתמיד, בגלל הבעיות הנפשיות, שקטוע רגל או יד, עיוור, משותק ובני משפחותיהם חייבים להתמודד עמן; בגלל היחס האמביוולנטי של החברה, שניסתה להתנחם בכך שבישראל זוכים הנכים לטיפול הטוב ביותר שבאפשר. והנה באה סידרת כתבות ומערערת אחד מעיקרי האמונה. מאז ומתמיד היו תמיד בין הנכים יחידים מרי נפש, שזעמם הופנה נגד הרופאים, אך הבעיה החריפה אחרי מלחמת ששת הימים, שבה נוספו 700 נכים, ואחרי מלחמת ההתשה, שבה נוספו יותר מ־2,000. התביעות והציפיות היו גדולים עתה לאין שיעור מאשר בראשית ימי המדינה. 

ל“מעריב” הגיעו עשרות מכתבי קוראים, בחלקם דברי תמיכה בטענות נגד ספירא ומרכז השיקום ובחלקם דברי זעזוע על התמונה המעוותת, על העוול שנעשה, על חילול הקודש. גם אל שיבא הגיעו מכתבים רבים של הזדהות ממפקדי צה“ל ומלוחמים שחזרו לשירות פעיל אחרי שיקום מוצלח, מנפגעי תאונות דרכים שספירא ניתח אותם, מחולים ששכבו ב”תל־השומר" וזכרו את היחס הנפלא אליהם. שיבא שיכפל את המכתבים ושלח אותם כמוכה תזזית לשרים ולחברי־כנסת ולידידיו בין העתונאים, תובע את עלבונו של בית־החולים. 

הרי אחדים מגיבורי מערכות צה“ל, וביניהם מאיר הר־ציון ומיכה קאפוסטה, שוקמו ב”תל־השומר" ונשארו קשורים אליו באהדה לאורך שנים. הטייס יאיר שוחט, שהוחזר פצוע קשה משבי מצרים, כמעט ללא תקווה לחייו, כאן ב“תל־השומר” הוחזר לו רצונו לחיות. הודות לשיקומם המוצלח זוכים נכי צה"ל המשותקים ברוב תחרויות הספורט בחוץ־לארץ. הסטאטיסטיקה מראה, ששיעור הפצועים המשוקמים כאן משתווה אל זה שבכל מדינה מערבית. שיבא התקומם על העוול ומרוב עלבון נשכחה העובדה הבסיסית, שהביתנים אמנם היו עלובים ושמדינה שהיה לה כסף למיני משכני אמנות ופילים לבנים, מן הראוי שתמצא את המימון להקמת מרכז שיקום חדיש, שספירא תבע אותו מזמן, מרכז שיקום שהובטח, אושר, אך לא נבנה, בגלל העדר תקציב, קוצר ראייה וחוסר הבנה. נשכח שהצמצום הנצחי בכוח־אדם לא איפשר רמת נקיון ורמת שירותים כפי שהיו דרושים לאנשים שחייבים לשהות במקום חודשים, לעיתים עצבניים, ממורמרים, מתקוממים נגד גורלם. 

סידרת הכתבות, שבעקבותיה הוגשה שאילתה בכנסת, דמתה בעיני שיבא למשפט ראווה בברית־המועצות, להעמדה אל עמוד הקלון. 

כל עוד לא יטוהר בית־החולים מן ההשמצות, לא אמצא מרגוע ולא יוכל הסגל לעבוד כפי שהוא יכול. פרופ' שטיין, הנערץ על רבבות חולים, אשר להם החזיר את כושר הראייה, מסתובב מדוכא ונאנח, ואחרים מתהלכים ותוהים ושואלים: היתכן, הזאת תדמיתנו? 

ספירא עצמו, שבעת פרסום הסידרה שהה בחו"ל (במסגרת מאמציו להביא לייצור פרוטזות בשיטה מודולארית ולפתיחת מחלקה מיוחדת לנפגעי מוח) החריש, אך שיבא תבע מעורכי “מעריב” את זכות ההגנה, בלי צנזורה ובמקום בולט, כפי שפורסמו הכתבות. בתשובתו סקר באריכות את השתלשלות הטיפול בנכים למיניהם – קטועי גפיים, נפגעי מוח, עיוורים, נפגעי חוט השדרה – מאז ראשית ימי המדינה וסיכם: “אינני משמש זה למעלה משנה כמנהל בית־החולים, אבל אני מקבל עלי כל כשלונותיו… אעמוד על כך ששר הבטחון יעמידני לדין, כי כבד עווני מנשוא, ואינני מוכן לסיים פרשה כפוית טובה זו בשתיקה סלחנית.” 

על אף המכתבים המרגיעים מראש הממשלה, גולדה מאיר, משר הבטחון, משה דיין (“הפרסום הכאיב לי מאוד, ואין אתם, אתה, ד”ר ספירא או ‘תל־השומר’, זקוקים לדברי הגנה") ומבן־גוריון הזקן (“אלפי אנשים שעברו בשלום את בית־החולים שאתה מנהל קראו ויקראו ההשמצות המנוולות האלה בזעם ובבושה. היש בעמנו אף אדם מורם ונעלה אחד שלא בזו והשמיצו אותו?” שאל בן־גוריון למוד ההשמצות, גיבור הסיסמה “הזקן למלב”ן"), לא היה שיבא מסוגל להירגע. הכאב הנפשי היה לכאב פיסי. גם הוא היה פצוע, וגם הוא צעק חמס, והוא לא ידע לשאת ביקורת. 

ביוני 1970 מת מהתקף לב ד“ר דן וורניה. רופא מרדים ב”תל־השומר“,שעדיין לא מלאו לו 50 שנה, ושיבא כתב ב”ביתנים":

תמהים אנו, למה מכת “המוות החשמלי” מצד הלב בגיל צעיר אצל אדם, שאמנם עסק במקצוע אחראי מאוד, אבל היה פנוי מעול התכתשות על תקציבים ועל מה שחסר. והוא היה מקובל כמרדים ולא היה שמן. אין אלא לגשת לבעיית ריבוי האוטמים גישת אחד מענקי מחקר התורשה, שאנשים המקיימים את העולם אינם אותם משוגעים לדבר, אלא אלה בעלי חוש של מה שראש הממשלה הנוכחית כינתה בשם “יחדיו”, כאשר באה להיאבק על אחדות בתוך מפלגה, ממשלה או עם. והוא הדין לגבי בית־חולים, אשר עובדיו משפחה גדולה, העמלה ביחד, האוכלת ביחד, וכל המלבין פני חברו ברבים, או מביא למתח מיותר, או אינו מרסן את לשונו, אינו יודע בכמה הוא מכווץ כלי־דם חיוניים לחיי אדם. 

אולי ננסה, וכל פעם מחדש, להניח הנחה, שזאת אחת הסיבות לריבוי מקרי מוות בין אנשים צעירים יחסית, ואז המסקנה תבוא מאליה, כי אף אחד אינו חסין בפני חברו ברגע שהם הופכים ליריבים.

בן־גוריון בא לתל־אביב משדה בוקר וקרא לשיבא. 

לא חס וחלילה שהוא חולה, אלא לדבר על לבי שאעבוד פחות, מפני שהוא קיבל דיווחים ‘לא טובים’ עלי. הרגעתי אותו שעבודה אינה ממיתה. 


44. כבר לא כדאי    🔗

ד“ר פדה היה מנהל “תל־השומר”, ושיבא חזר לביתן 38 וקיבל על עצמו גם את ניהול ההתכתבות הענפה עם חו”ל, כדי להגביר את זרם התרומות. כפי שניתן לצפות, אף כי הביע את שביעות רצונו על שחרורו מעול המשא־ומתן עם משרד הבריאות וארגוני העובדים, קשה היה לשיבא לא להיות המנהל של “תל־השומר”, ובדרכו השקטה ניסה לכוון את העניינים: אולי מוטב כך? אולי ננסה קודם בדרך זו? אבל היה פער עצום בין הרצון לבין היכולת. 

מצבי משתפר רק לאט. היום ניסיתי בעזרת שרה לערוך כמה קניות במכולת, כמצוות הרופאים, וכבר עברו ארבע שעות מאז ועדיין לא השתחרותי מן הלחץ בחזה. נקווה שבעוד ארבעה שבועות מצבי ישתפר: בגילי זה, לוקח שלושה חודשים עד שנוצרת צלקת מוצקת. 

כרוב הרופאים היטיב לתת עצות לאחרים. חצי שנה לפני כן, כשידידתו הוותיקה קלארה אורקהארד סבלה מאוטם בשריר הלב והתקשתה להתרגל למגבלות מצבה, שפע שיבא עצות. הוא יעץ לה להיות סבלנית, לפעול רק אחרי הערכה מדוייקת של כושר העבודה בעזרת א.ק.ג., לארגן את החיים בדרך חדשה: “אנשים חסרי מנוחה כמו קלארה ומשה דיין קשה להם לקרוא את האור האדום, האומר כי הרכבת צריכה להאט את הקצב.” אבל כאשר האור האדום הבהב מולו, עצם גם הוא את עיניו. 

מצוות הרופאים היתה טיול יומי עם מקל, התעמלות ותרגילי נשימה ולא יותר מחצי יום עבודה, אך שיבא החל שוב לגלוש לזרם העיסוקים. אמנם ראו אותו נוסע במכונית בתוך בית־החולים, דבר שלא נהג לעשות לפני מחלתו, אך חלק ממרצו הישן חזר אליו. 

אני עובד מ־7 בבוקר כמעט עד 4 וממשיך בבית בעניין מבוא למונוגראפיה לדובין־ג’ונסון ומסייע לד"ר פדה בכתיבת מכתבים, ועדיין אני רוקם חלום העיר הלבנה ברפיח ומאמין שזה יתגשם. 

בית־הספר לרפואה של תל־אביב התמסד, התברגן ולא ענה על ציפיותיו של שיבא בדבר חינוך רופאים מסוג חדש, שאצלם האדם, ולא המחקר, הוא העיקר. אולי זה קרה משום ששיבא עצמו מעולם לא התרכז בחינוך הסטודנטים, כפי שעשה פרופ' משה פריבס כעבור שנים בבית־הספר לרפואה בבאר־שבע. כיוון שלא נחה דעתו, השתעשע לקראת סוף ימיו ברעיון לפתוח בית־ספר לרפואה ליד אוניברסיטת “בר אילן”, שכנתו של “תל־השומר”, בתקווה ש“תל־השומר” יהיה אז בית־החולים האוניברסיטאי של “בר־אילן” וכך ישתחרר מהתלות בתקציבי האוצר. 

היתה סיבה נוספת לאכזבתו מבית־הספר לרפואה בתל־אביב: המחלקה הפנימית שלו עצמו לא נמצאה ראויה להיות מחלקה אוניברסיטאית (אלא בשנת 1971). שיבא, כדרכו, מצא לכך הקבלה בתנ"ך: “מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”. 

הוא הפסיק את פעולתו באוניברסיטה, אם כי הנשיא, ג’ורג' וייז, עדיין היה בא מדי פעם בפעם לשאול לחוות דעתו (הרומנית, כהגדרת שיבא) בשאלה זו ואחרת. בדצמבר 1969 הגיש את התפטרותו וביקש להודיע: “ד”ר חיים שיבא יוצא מכל תפקידיו באוניברסיטת תל־אביב, במינהלה, בוועדות, בסנאט ובפקולטה לתקופת שנה." 

לבי די מר ודואב לעשות צעד זה, ולא רק מטעמי פחד מוות פן העומס באמת יוריד אותי שאולה. אמרתי בלבי: די. בין כה כל אדם אשר שירת חמש שנים בלי יום חופש ובלי סירוב פנייה, שעלה לאוניברסיטה לא דמי ייצוג, לא משכורת, לא הוצאות טלפון ולא רכב, אשר קיבל מינוי אמנם מכובד, אבל פיקטיבי במציאות, מוטב שאיש זה יקח, נוכח כל אלה ונוכח מחלתו, שנת שבתון. 

אם היה עליו לבחור בין מנוחה לבין פעולה כדי הסתכנות, בחר באפשרות השנייה, תוך שיבה אל המטאפורה הצבאית של החייל הפצוע, הזוחל מתוך כאבים כדי לעזור לאחרים. 

היו עליות וירידות במידת האופטימיות שלו, לגבי עצמו ולגבי מצב המדינה. למה לטרוח בכלל למען בניית בית־חולים חדש, אם בתקציב של שנת 1969 אין די כסף לתרופות, לצוות, להחזקת הבניינים הישנים? לשם מה לחשוב על “ואליאנט” חדש בעתיד כשאין די בנזין אפילו ל“דה־שבו” הנוכחי? יומיים מנוחה בבית, ומצב רוחו השתפר ובמרץ מחודש הוא מחבר מינשר למשרד הבריאות תחת הכותרת “אילו הייתי רוטשילד” ובו הוא מסביר, במה היה משקיע כסף לניצול טוב יותר של “תל־השומר” הקיים, עד שיקום המשכן החדש. ושוב תוכניות חדשות: “אני מנסה לעשות למען ‘תל־השומר’ מה שעשה יוסף בן יעקב למען המצרים, כלומר, להכין אותם או אותנו לשבע השנים הרזות שעוד יבואו.” 

מלחמת ההתשה שניהלו המצרים לאורך תעלת סואץ היתה בעיצומה. לא עבר יום בלי פצועים והרוגים בדרום. התחושה הכללית היתה, שהמלחמה עדיין לא הסתיימה. 

לפתע – מרץ מחודש והברקה שיבאית: 

לי יש כעת רעיון חדש, ויתכן שאינו חדש והייתי אסיר תודה לו מצאתם על כך ספרות. לכל אדם ריח זיעה דומה, אבל שונה בכל זאת, ויש שמריח הזיעה אני יכול לאמר לאיש שאכל תפוח־עץ או בצל, אותו ריח לשניהם. כעת אני מחפש ספרות ומקורות להתחיל בבדיקות כרומטרוגראפיות של זיעה של העדות השונות, של זכרים ושל נקבות בנפרד, ולהשיג זיעה זה קל, בתוך ארגז עם מנורת חשמל. כמובן שאפשר לעשות אותו מבצע על שפת הים בתל אביב, אבל זה כבר מדע עם ‘חתיכות’, עם כל הסיבוכים והפרסומת בטרם יש תוצאות. לכן נעשה זאת אצלנו בפיסיותראפיה. 

היו ימים שעבד כדרכו עד חצות (כולל שבתות), חש שכוחו עמו והתכונן למלחמת חורמה בהצעת ועדת חושי להנהיג ביטוח בריאות ממלכתי באמצעות קופות־החולים הקיימות. 

מצב בריאותי לא צריך להדאיג, למרות כאבי הלב, הנגרמים על־ידי המצב הבין־לאומי, האיום הרוסי הגובר, הפסקת הספקת המטוסים על־ידי צרפת. 

לעיתים הורגשה בדבריו, בעיקר בכתב – והוא כתב כאחוז דיבוק עשרות מכתבים ביום – נימת מרירות צורבת: הוא מוגבל, שוב אינו יכול לעבוד כפעם. התחושה שלא יספיק, המודעות הגוברת שהפסיד במאבק עם קופת־חולים, שבניגוד לציפיותיו כי יום אחד יזכה “תל־השומר” בפרס על שהצניע לכת, המשיך האוצר להצר את צעדיו; והנה, במרחק עשר דקות נסיעה, ניצב בית־החולים“בילינסון” החדיש, הבנוי לתפארת, בבניין שישרת אותו לאורך שנים וגם הוא נהפך למרכז רפואי ובו 1,200 מיטות.

תחושת הסכנה הנוראה המרחפת מעל קיומה של ישראל לא הרפתה ממנו, וקשה לדעת עד כמה היא נבעה מראייה מפוכחת של המצב (שהוביל למלחמת יום הכיפורים) ובאיזו מידה הושפעה מן ההזדהות המוחלטת בינו ובין מדינת ישראל. באוגוסט 1970, כאשר בלחץ המעצמות הושגה הפסקת אש בין ישראל לבין מצרים, לא היתה דעתו נוחה. 

אני הייתי נגד הפסקת האש לפני ששני הצדדים יראו סימן של רצון טוב. הצענו למצרים 45 שבויי מלחמה נגד תשעה. היינו צריכים להתעקש לפני שהסכמנו להפסקת האש, אבל האמריקאים לחצו עלינו. והנה, רק ארבע שעות אחרי מתן ההסכמה נודע לנו, שאחד מטייסי ה’פאנטום' מת (בשבי המצרי) מהתקף לב, בגיל 24, אחרי שנבדק לפני הטיסה, בעל נסיון קרבי. הם פשוט רצחו אותו, אני מוכן להישבע על כך… כעבור יומיים קטעו רגלו של הטייס השני מעל הברך, למרות העובדה שאחרי צניחת החירום קם והלך. אתמול הודיעו, שכליותיו חדלו לפעול. שוב רצח בשם ארגון האומות המאוחדות, בחסותה של מעצמה גדולה, המשלימה עם כך, שעַם מענה שבויי מלחמה אחרי חתימת הפסקת אש. האם יופתע מישהו אם יזיזו את הטילים כמו קלפן רמאי? (אכן, בחסות הפסקת האש הצליחו המצרים במה שנבצר מהם בעת הקרבות: לקדם את מערך הטילים הסובייטיים עד התעלה.) 

במשך השבוע האחרון עשיתי מעט מאוד מלבד שהזדהיתי עם הורי שני הטייסים ונשותיהם. התפילה ליום שתהיה לנו שוב הזדמנות, אבל אז עלינו להיות חסרי רחמים, כמו נביאי העולם של צדק ושוויון. 30 שנה נראים כתקופה הארוכה ביותר שאנשים זוכרים מלחמה. עכשיו בראנדט וקוסיגין חוזרים על מעשי ריבנטרופ ומולוטוב בברכתו של רוג’רס במקומו של צ’מברליין. הדרך היחידה בעבורנו – להתחזק. 

בניגוד למשה דיין אני מנבא פלישה לסיני, כי הרוסים העבירו המון ציוד אמבפיבי ופטונים, יותר מאשר חניבעל בזמנו. 

כאשר נתמנה ד"ר פדה למנהל הכללי של משרד הבריאות שוב עלתה בעיית הניהול של “תל־השומר”. לא היה צורך לבקש את שיבא לחזור לתפקידו כמנהל בית־החולים. שרה לא התעקשה למנוע ממנו את השיבה לעבודה מלאה, משום שידעה כמה רצה בדבר, ואילו התעקשה, ספק אם היה שומע לה. “ומתי נתחיל לחיות?” היתה שואלת לפעמים. “בגיל 65 אצא לפנסיה,” היה שיבא אומר, "לא אשאר מנהל אף יום אחד יותר. ואז ניסע על פני העולם, לסיציליה, לדרום צרפת, להשלים את המחקר לספר על גנטיקה והיסטוריה, ואת תהיי המזכירה שלי. " 

ושוב השיגרה הישנה: 18 שעות עבודה בתוספת שעת פיסיותראפיה ואמבטיה חמה. אם כי שיבא חזר לתפקידו כמנהל, היה נראה לעין שאין זה עוד אותו שיבא, שלא ידע לאות ועייפות, והיה ברור, שחלק גדול מניהול בית־החולים חייב להימסר לעוזריו. ד"ר דוד קרייזלר מילא במשך שנים את תפקיד סגנו של שיבא כמפקד היחידה הצבאית ואחראי לחדרי־המיון, למרפאות ולוועדת־הקבלה, אך שיבא חיפש יורש. 

בין בני הדור השני של רופאי “תל־השומר”, אלה שבאו לבית־החולים בראשית המדינה, לא מצא שיבא ממשיך, אם משום שהעדיפו מחקר על עול התפקיד המינהלי ואם משום שפנו לו עורף. עתה תלה את כל ציפיותיו בבני הדור השלישי ובעיקר בשלושת הבולטים שביניהם: אורי פרנד, אורי זליגזון ומרדכי שני. שני היה שבע שנים עוזרו הראשי של שיבא בביתן 38, וטבעי היה שיראה בו גם עוזרו בתפקידי ניהול בית־החולים, בעיקר אחרי שהוכיח באל־עריש כי הוא עשוי מאותו חומר חלוצי שעליו נבנתה הארץ. שני לקח על עצמו חלק מן הניהול היומיומי, מן המגע עם המוסדות ועם ועדי עובדים, שדרש הרבה כוחות ומרץ. האהבה בין השניים היתה הדדית. היה כאן רקע יהודי מסורתי משותף, מהירות מחשבה משותפת, אם כי שני היה טיפוס שונה מאוד משיבא, מתוכנן יותר, מסודר יותר, פחות בזבזני ביחס לזמנו, פחות פתוח לאנשים. היו שסברו, כי במוטק’ה ראה גם תחליף לבן שבמרחקים. 

אנשי “תל־השומר” ראו את שיבא הולך לאט לאט בין הביתנים, מתקשה בהליכה, נושם בכבדות, ראו אותו ניגש למכונית, חבילת עתונים ומכתבים מתחת לזרועו ופניו עייפים. עם העייפות הפיסית באו גם גלי עייפות נפשית, מתוך הכרה גוברת, שלקח על עצמו יותר מדי, שביקש להקיף לא רק את בית־החולים, אלא את כל המדינה ושכוחותיו בגדו בו. הוצע לו להחליף את מכונית ה“דארט” הישנה שלו במכונית יותר קטנה עם הילוכים אוטומאטיים, כדי להקל עליו את הנהיגה. היו ימים שהשתעשע ברעיון שיעשה כך, אך מדי פעם היה מבטל אותו במחי יד: “כבר לא כדאי.” 

באביב 1971 פנה אל רפאל בשן, כתב “ידיעות אחרונות”, שהיה גם ידידו, והציע לו שישב איתו ויקליט את זכרונותיו, ולא פירט למה. הוא סיפר על בית הוריו, על קפריסין, על שהותו בקיבוץ. ההקלטה נמשכה בכל פעם שעתיים־שלוש ושיבא לחץ להמשיך. רפאל בשן אמר: למה לנו? נמשיך בפעם אחרת. 

באותם שבועות שיכפל שיבא את כל ההקדמות לדו“חות השנתיים, שכתב במשך 18 שנים ושהיה שולח לא רק למשרד הבריאות, אלא גם לחברי־כנסת, למפקדי צה”ל ולבעלי עמדות מרכזיות בישוב, ושתוכנם העיקרי היה הקיטוב החברתי. 

חשבתי כחובה לעצמי, כמי שהוצב בראש מוסד כה רחב ידיים, להביא דברים, לרוב דברי תוכחה, שכאילו אינם בסמכותו של רופא ואינם לעניין, ואילו אני חשבתי שדו"ח הוא בראש וראשונה חשבון נפש. כבר זכיתי בעבר להערות, לטענות, לתרעומת ולדרישות להשתיקני, בפירוש כך, בעיקר משום שדברי היו גלויים וציינו ליקויים כלליים במבנה החברה. 

שיבא קרא ל“כל כתבי” שלו “שליחות מול שליטה, או מה צורת הרפואה הציבורית הטובה לעם הבונה את מולדתו מחדש”. 

המלחמה הזאת למען שוויון מחזיקה אותי בחיים. 

היו ימים שהיה מלא תוכניות להרחיב את “תל־השומר”, לרכוש מיכשור. בקיץ כתב לאורי זליגזון, שהשתלם בארצות־הברית: “הפיתוח נמשך על אף המגבלות המינהליות בכוח־אדם וחרב דמוקלס של קיפוח הבריאות לפי החוק המוצע נגדנו. אנחנו מתארגנים למלחמת חורמה והרס. אם הפנתרים מדאיגים את גולדה, נהיה פנתרים גם אנחנו.” 

ב־9 ביוני היה חמסין כבד, ושיבא הדריך קבוצת אורחים מבית־החולים “מאונט סיני” במיאמי, כי עמד להיחתם עמם הסכם על שיתוף פעולה עם “תל־השומר”. הוא חזר הביתה תשוש לגמרי, לבן. 

הרופאים ידעו שמצבו של שיבא אינו טוב, שהוא סובל מכאבים בחזה הן בשעת המאמץ הקל ביותר והן בשעות המנוחה בבית, בלילות. אם דרשו ממנו לנוח יותר, סירב, כצפוי, לשני היה נדמה, ששיבא ידע כי לא נותר לו עוד זמן רב. 

ב־10 ביוני עבד שיבא יום עבודה מלא בבית־החולים, כרגיל. הוא דן עם ישראל הדרי, ראש המינהל, בעניין מענקי הלידה לחיילים והכתיב מכתב אישי דחוף לארנון גפני, הממונה על התקציבים במשרד האוצר, ובו ביקש, לסייע לו להשיג 63,000 ל“י לכיסוי הגרעון שבין הסכומים שעמדו לרשותו לבין ההתחייבויות למענקים שניתנו לאנשי צבא לקראת הילד השלישי ורביעי. הוא חיפש מקום מגורים לשלוש סטודנטיות לרפואה מאוניברסיטת תל־אביב, שאמנם לא עבדו ב”תל־השומר", אך פנו אליו, משום שידן לא השיגה לשכור מגורים בעיר. 

בשעות אחר־הצהריים המוקדמות פגש בחצר בית־החולים את מרייסה: “ראי, ראי,” אמר לה, “השעה 3.30 ואף אחד מהרופאים הצעירים כבר איננו.” בשעת היציאה נתקל בשני, ששאל אותו איך הוא מרגיש. שיבא ניפנף בידו, אמר “חיים”, ונסע הביתה עם האחות עדנה, שלה רצה להראות מכתב משונה ממרגוט קלאוזנר, שהגיע מגרמניה. אחרי שעדנה עזבה, נתקף כאבים עזים, אך הספיק לטלפן בעצמו לביתן 38 ולומר: “אני מרגיש מאוד לא טוב.” 

מהביתן הזעיקו את עדנה בביתה ואת ד“ר סמרה, שניהל את ביתן 38 בפועל. כאשר עדנה הגיעה, שיבא עדיין היה בהכרה, הרגיע אותה בבהלתה, ביקש ממנה לעשות לו עיסוי לב. עדנה יצאה לחדר־המדרגות לחפש אנשים שיעזרו לה להוריד את ד”ר שיבא במדרגות, כי האמבולנס בושש לבוא. כאשר חזרה לדירה, יחד עם שרה והרופא, שהגיעו בינתיים, כבר מצאו את שיבא בהלם. הוא הוסע ל“תל־השומר”, הוכנס קוצב לב, אך הופיעה בצקת בריאות ולחץ הדם החל לרדת. הוא שכב מוקף מכשירים חדישים, לצידו טובי הקארדיולוגים, ולא היה אפשר להציל אותו. שלוש שעות נמשך המאבק על חייו, וכאשר הגיעה בלילה שיחת הטלפון לארצות־הברית, שנועדה להזעיק את שמואל, לא נותר לד“ר שני אלא להודיע, ש”תל־השומר" התייתם. 


סוף־דבר     🔗

בתי־חולים אינם מתייתמים, ועל כל פנים גם יתומים לומדים להתקיים בכוחות עצמם. שמו של “תל־השומר” הוסב ל“המרכז הרפואי על שם חיים שיבא”; בני־אדם התרגלו לומר: “אני נוסע לשיבא”, “נבדקתי בשיבא”, ואינם מודעים לכך, שמאחורי השֵם עמד אדם. גם בין עובדי בית־החולים עצמו יש היום רבים שלא ידעו את שיבא, והם מכירים רק את פניו, הנשקפים מן התצלומים שעל קירות הביתנים. הזמן לא עמד מלכת. כיום זה בית־חולים שונה ממה שהיה בקדמותו, לחיוב ולשלילה: הוא מנוהל יותר, משוכלל יותר ואישי פחות. 

ממרחק השנים נראה כאילו היה שיבא איש תקופתו. היה זה עידן האילתורים, היוזמה האישית, היחס האישי; היתה זו תקופה שעדיין פיעמה בה תחושת הנס שבשיבת ציון ובקוממיות, ואמונה גדולה בכוחה של הממלכתיות, תקופה של חלוציות והסתפקות במועט, לא רק כצו השעה הלאומי, אלא מתוך רצון פנימי. אך גם כיום, עשר שנים לאחר מותו של שיבא, קשה עדיין להעריך הערכה אובייקטיבית את אישיותו ופעלו, בגלל ייחודו, אפילו כאיש תקופתו: הוא לא היה דומה אף לאחד, ולא היה אף אחד דומה לו. 

תביעתו העקבית, העיקשת של שיבא מאז קום המדינה, שנושאי הבריאות, הסעד והשיכון יהיו שלובים יחד, שהטיפול בתושבי המעברות, בישובי העולים, בשכונות העוני חייב לעמוד בסולם הקדימויות מיד אחרי הבטחון, גם בגלל הקשר ההדדי שבין שני הנושאים, לא נתקבלה בחייו ולא התגשמה עד היום הזה. אין לדעת אם אמנם אפשר היה למנוע את הניכור, את האלימות, את הפשע ואת הקיטוב החברתי שמפניהם הזהיר; אם אמנם ישראל, לפי הקו השיבאי, היתה כיום אחרת. אולם ברור ששיבא חוֺנן בכושר תפיסה כוללת, שהוא הרחיק ראות, ומה שראה בעתיד עורר את דאגתו, תבע פעולה נמרצת.

כאיש שלא היה מסוגל לשאת חוסר אונים, העדר יכולת לשנות מצב הטעון תיקון, קם ועשה – לעתים בעצמו, גם נגד הזרם, נגד השררה, נגד ההגיון. 

מי שהכירו את שיבא כרופא זוכרים אותו בראש ובראשונה כאדם, שבשבילו החולה, על כל בעיותיו ומכאוביו – ולא המחלה, לא המחקר, לא הקאריירה האישית – הוא שהיה העיקר. בכך היה מיוּשן מעט, מפגר אחרי הזמן, הדוגל בהתמחוּת, בהפרדה, במיכשוּר. אך לא מן הנמנע שבכך הקדים דווקא את זמנו, כי ביום מן הימים יהיה על הרפואה לשוב אל האדם, כשלמוּת אחת של גוף ונפש, לרדת לשורשי חוֹליוֺ, לטפל בו ובסביבתו כאחד. 

היה לשיבא חיוך של אדם אוהב בריות ואוהב חיים, והיתה בו עצבות פנימית של איש, שנטל על עצמו אחריות כבדה. הוא לא פיתח שיטה רפואית, לא העמיד אסכולה. השפעתו היתה אישית וישירה, וביוגרפיה זו היא נסיון להציל מעט מן הקרינה, מעט מן הרוח השיבאית לפני שיימחקו בסחף הזמן. 


 

ביבליוגרפיה ומקורות     🔗

עמק חפר 

אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, רמת־גן 1970. שלמה פרקסלר (עורך), גבעת חיים: 15 שנה, הסתדרות העובדים הכללית – הקיבוץ המאוחד, תש"ח.

תיקי קופ"ח – נקודות חקלאיות 1933/34, ארכיון תנועת העבודה, 7/42. 


בית־החולים עפולה 

תיקי קופ“ח – ביה”ח המרכזי בעמק, ארכיון תנועת העבודה, 56/ב. עדויות בכתב: אדם שדמי, ב"צ בר דיין. 

Ch. Sheba, “Saul Adler”, Israel Journal of Medical Sciences, VOL. 4, Oct. 1958.


בית־החולים ביילינסון 

עדית זרטל, ימים ומעשים, תל־אביב 1975.

עדות בכתב: עליזה בדמור, כברי.


הצבא הבריטי 

ההסתדרות הרפואית בא"י, לחברינו בצבא, א –ט (1944 – 1945). 


ארגון ה“הגנה” – מחנות קפריסין 

אברהם יבין, שלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה (דוד נמרי): מפיו ועליו, תל־אביב תשל“ב. עדוּת ד”ר ח. שיבא (17.8.1969 – 26.1.1970), ארכיון ההגנה.

נאווה גולדנצייל, “מחנות המעפילים בקפריסין” (1973), ארכיון ההגנה.

דפים מיומנה של מלכה רופא, מעוז־חיים.

רפאל בשן, “ד”ר שיבא", במחנה ( 22.6.1971).


טביעת האניה “רפיח”

יאני אבידוב, נתיבים נעלמים, תל־אביב תשט"ו, עמ' 111 – 115 (דו“ח ד”ר שיבא לסוכנות היהודית).


השירות הרפואי 

ספר תולדות ההגנה, ג (2), עמ' 987 – 989, 1266 – 1267, 1507 – 1508.

אריה חשביה, בדמיך חיי, חלק שלישי מספרו על תולדות הש"ר, שלא ראה עדיין אור, ברשותו האדיבה של המחבר.

ענף היסטוריה במטה הכללי, תולדות מלחמת הקוממיות, “מערכות” 1967. תיקי הש“ר 1948 – 1949, ארכיון צה”ל. 


ארצות־הברית

חיים שיבא, “דו”ח על שליחותי בארה“ב”, 10.10.1950, ארכיון משרד הבטחון. 

Ch. Sheba, “The Birth of the Israel Army Medical Corps”, Medica Judaica (Nov.1970), 18 – 23.

משרד הבריאות 

אברהם שטרנברג, בהיקלט עם, תל־אביב 1973.

תיקי “תל־השומר”, ארכיון משרד הבריאות 4238 – 4251 (גנזך המדינה 5144) 


בן־גוריון ושיבא 

תיק ד"ר שיבא, ארכיון משרד הבטחון, 110.

קטעים מיומנו של בן־גוריון וממכתביו, ארכיון בן־גוריון, שדה־בוקר.


היחסים עם קופת־חולים 

תיקי משה סורוקה, ארכיון העבודה, 104.

עדות שיבא לפני הוועדה לארגון שירותי הבריאות מטעם ההסתדרות הרפואית, 9.12.1968, ארכיון שיבא. 

זרטל, ימים ומעשים, שם. 


בית־החולים “תל־השומר”

דברי הקדמה לדו“חות השנתיים של “תל־השומר” למשרד הבריאות 1953 – 1970, שקובצו בידי ד”ר שיבא ב־1970, בשם: “שליחות מול שליטה, או: מה צורת הרפואה הציבורית הטובה לעם הבונה את מולדתו”.

תיק ביתן 38, ארכיון “תל־השומר”.

“ביתנים”, עלון פנימי של הנהלת “תל־השומר”, 1961 – 1971.

עדנה מירון, “יום אחד במחיצתו של ד”ר שיבא במחלקה פנימית", כתב־יד 1971.

מרדכי אורן, “בממלכת תל־השומר”, על המשמר (4.6.1971 – 28.5).

שבתאי טבת, “תל־השומר הנאנק”, הארץ (3.6.1961 – 1)

חליפת מכתבים עם שיבא: ד“ר מרייסה בת־מרים – כצנלסון; ד”ר אורי זליגזון; ד"ר פסח סגל; רגינה מוזס. 


דברים מפי שיבא:

רפאל בשן, “שיתוק ילדים – סגולה לשחרור עצורי רפיח, ראיון עם פרופ' חיים שיבא”, מעריב (18.4.1968(

סלילים שהקליט רפאל בשן באביב 1971; חלק מן הדברים פורסם בשבועון במחנה (22.6.1971)


בית־חולים בביתנים:

Ch. Sheba, The Lessons We Learned from Operating a One–Storeyed Hospital for 18 Years, 1966.

Ch. Sheba, The Hashomer Story, 1966.


ידידי “תל־השומר” בחו"ל:

חליפת מכתבים: מילטון הנס, אנט נדלר, רוזלין רובין, דוריס והרי רובין, קרל כהן – ניו־יורק; מוריס קאהן, פאריס; מרטה לאוב, בריסל; שרה אורקהארד, לונדון. 


חילופי רופאים:

חליפת מכתבים עם ד"ר סלומה ולש, בית־החולים אלברט איינשטיין, ניו־יורק. 


הקמת בית־ספר לרפואה בתל־אביב 

ארכיון המנהלה של אוניברסיטת ת"א, 1953 – 1971.

חילופי מכתבים, ארכיון פרופ' י. הלברכט. 

Ch. Sheba, “Memorandum on the Need to Establish in Israel a School for the Combined Undergraduate Teaching of Human and Veterinary Medicine: Thoughts and Suggestions", 1962.

הרצאת שיבא במועדון המהנדסים, 9.2.1968.


נתיחת מתים 

ראיון שיבא עם יעקב אגמון, “שאלות אישיות”, גלי צה"ל 1968.

הוועדה הציבורית להגנת כבוד האדם, קידום או שחיתות בעולם הרפואה, ירושלים תש"ב.

רות בונדי, “החי על המת”, דבר השבוע (19.5.1967).


תורשה 

חיים שיבא, “גנטיקה של שבטי ישראל”, מדע, י"ב (אוקטובר 1968). 

Ch. Sheba, Jewish Migration in its Historical Perspective,

הרצאה באוניברסיטת ת"א, 1969.

Ch. Sheba, “Reconstructing Jewish Migration with the Aid of Biochemical Tests: A Working Hypothesis”, 1970.

בת־שבע בונה, “עשרים שנות ידידות ומחקר”, חדשות השומרונים, 249 – 250 (16.12.1979). 


עידוד הילודה

יוסף אריאל, “פרופסור מחלק מקררים”, במחנה (7.10.69).

מקררים ומכונות כביסה – תיק התכתבויות 1969 – 1971, ארכיון שיבא.


הידידות עם מאיר שרמן

תיקי מאיר שרמן, הנהלת פז 1960/65 10/T. 

פרשת מרכז השיקום 

“קרב נגד השמצות” (תיק 1970), ארכיון שיבא.

מנחם תלמי, “הפצועים צעקו חמס”, מעריב (נובמבר – דצמבר 1970) 


ראיונות אישיים עם המחברת 


ילדות ונעורים (1908 – 1927)

עמליה גרינפלד; ש. בר־זאב; מרדכי רוף; דב שיבא.

 

לימודי רפואה בווינה (1927 – 1932 )

יהודה בלנקנשטיין; פרדי גלזר; קורט שטרן. 


קיבוץ גבעת־חיים (1933 – 1935)

סיטה אריאלי; יצחק בן אהרון; אסתר גיל; ישראל גלר; תרצה נהרי; חיה פלק. 


בית־החולים עפולה והעמקים (1934) 

יונה בן־יעקב; יהודה גלעד: רנה וייסבלום; ברוך ליס; נחמה פיינמן. 


כפר ויתקין (1935 – 1936) 

שושנה ורפאל בלטיינסקי; ציפורה וחיים בן־צבי; לאה וישראל בר; ליפה גולדברג; טניה חרמוני; סוניה יעקבי; לאה ודוד פקר. 


“ביילינסון” (1936 – 1942) 

שרה אמס; אורי ברנר; יצחק הלברכט; אריה הראל; הדסה פוגל.

 

הצבא הבריטי (1942 – 1946) 

ויקה בן־ארצי; דניאל ברכות; ד"ר מרון יששכרי; 


מחנות קפריסין (1946) 

שמואל ינאי (סמק); חיים יצחקי; אייה פינקרפלד־מאיר; אריה קפלן (קיפי).

 

השירות הרפואי (1947 – 1950) 

ישראל גלילי; מולה כהן; חיים לסקוב; ברוך פדה; אברהם שטרנברג.

 

משרד הבריאות (1951 – 19513) חנה אבן־טוב; חיים בלומרט; מרדכי זגגי; ז’ניה טאושטיין;

פרץ יקותיאל; אליעזר מתן. 


“תל־השומר” (1953 – 1971)

צבי בנק; אליהו גילון; ישראל הדרי; עזרה זהר; אורי זליגזון; עדנה מירון; משה מני; ברכה נאמן; פסח סגל; ריכרד שטיין; מרדכי שני; יעקב רותם; משה רקובצ’יק.

 

מחקר גנטי 

אבינועם אדם; מרייסה כצנלסון; עמירה מני; אברהם שיינברג; ברכה רמות.

 

“מנהטן גילד” 

אנט נדלר; דוריס והרי רובין.

 

בית־הספר לרפואה ת"א 

א. דה־פריז.

 

משרד הבריאות 

פנחס דגן; יצחק רפאל. 


חולים וידידים 

ג’ו בוקסנבאום; גרובבל גלעד; משה דיין; מאיר וייסגל; תמר ומכס טנאי; ליאונה מורגן; יעל רובין־אשר.

 

שותפה לחיים 

שרה שיבא. 



  1. במקור כתוב “שיבר” אך בשלב זה כבר שמו שיבא וכך מתייחס המקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “הגבלה” במקור המודפס, צ"ל: הגבלת – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. אכן, בן־גוריון רשם ב־20.2.53 ביומנו: “בא אצלי שיבה, בעניין ביה”ח תל־השומר. הוא עוזב את משרד הבריאות. הציע לסרלין במקומו את ד“ר בטש, ספרדי (היה מנהל ביה“ח של הירקון בת”א).”  ↩

  4. לא היה זה רק עניין של מזל. רכישת הקרקעות ורישומם על שם בית־החולים נתאפשרו הודות למאמציו של יעקב קרוטהמר, סגן מינהלן של בית החולים, שהקדיש כמה שנים למטרה זו.  ↩

  5. “בה” במקור המודפס, צ"ל: בת – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. “השנת” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  7. “כל” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩