כבר כמה שבועות שואלים השטחים “שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה“שח” בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה“שח” בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה“שח” בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה“שח” בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988