מי הוא זה התובע בתוקף לזכור ולא לשכוח? אנחנו, כמובן. אבל הארמנים? הם? מה פתאום?

מה יש להם לזכור? איפה הם ואיפה אנחנו? ולמה לנו להפסיד את התורכים בגללם?

כי התועלת קודמת לכל זיכרון. והחזירות לפני הכל.

המתות נתעבות    🔗

את ההמתות הנוראות שממיתים ערבים את ערבים, אפשר להסביר בכל מיני הסברים. כל ההסברים כולם נשרפים: הנתעב והבלתי־נסבל שבהמתות אלה – דוחה כל הסבר.

מה שנותר לנו לעשות, כאן, זה לא להטיף להם, ולא לנסות לשנות אותם, ולא לומר להם מה כן ומה לא, ומה מכוער מכל כיעור –

אלא רק להיפרד מעליהם. הם לכאן ואנחנו לכאן. ויעשו מה שיעשו לפי המיתולוגיות שלהם, המסורות שלהם, “הכבוד” שלהם והקנאות שלהם – ואנחנו לא מעורבים בהם. הם לעצמם ואנחנו לעצמנו. וזה גם טעם השיחות על השלום שצריך לפתוח בהן: כדי להיפרד מהר, מהר ככל האפשר.

בית סחור    🔗

מה עשינו בשבועות האחרונים בבית־סחור? האם הוכחנו שם את כוחו הבלתי־מתפשר של החוק? האם הוכחנו שהטרטור הוא הכוח המובחר שבידי השליט? או הראינו איך היד האזרחית והיד הצבאית עושות יד אחת, כדי להוכיח “הצלחה” שאיש לא התכוון אליה?

אבל, קודם כל, שוב הוכחנו, ולעיני כל, מה קורה כשמפעילים מעט מדי שכל עם יותר מדי אגרוף.

וכי האגרוף הגדול והשכל הקטן – זה אנחנו.

כלום לא יעזור    🔗

כלום לא יעזור לכם, סרבני השלום, ואתם תשבו עם אש"ף.

כלום לא יעזור לכם ואתם תנהלו אתם שיחות, נציגי עם אחד עם נציגי עם שני, ותדברו על פשרות ועל קח־ותן, ותפתחו מוצא לפיתרון, סוף סוף.

אז למה לחכות, למה להמית בינתיים ולמות? למה להשחית, למה להישחת?

הלא כל זה בהכרח יקרה – אין דרך אחרת – אז למה לא היום, למה לא מיד, למה לא כבר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.11.89