¹

בערב קיפל וילהלם רַיכל את חליפתו השחורה והניחה בתוך המזוודה, הסיר מעל הארון את ארגז־הצילינדר שלו והסתכל אם כסיותיו הלבנות מונחות על מקומן, ואחר־כך תיקן את שעונו ה“מעורר” וכיוונוֹ לשעה הששית בבוקר.

שנתו באותו לילה טרופה היתה ובלתי־נעימה. חלומות קשים ומשונים הטרידוהו בלי־הרף, וכמה וכמה פעמים הופיעה לפניו דמות־דיוקנה של המשרתת גודביגה לאַמאַן, החוטאת בת העשרים־וארבע, שנדונה למוות, זו שעל מהלך משפטה קרא ריכל בעתונים והתעניין בו כל הזמן, ואשר בשבילה, בכדי לכרות את ראשה, צריך היה לנסוע עכשיו לאחת מערי־השדה. למחרת בבוקר עזב את דירתו, דירת־הרווק שלו, ויצא לדרך. בידו האחת החזיק עתה את ארגז־הצילינדר שלו, ובשנייה – נרתיק של כינור מרופד לבד צהוב, שבתוכו נתון היה הגרזן. את מיזוודתו נשא אחריו איזה נער, שליווהו לבית־הנתיבות.

הנסיעה ברכבת נמשכה תשע שעות רצופות. ברגעי־ההפסקה, כשהיה המסע מתעכב באיזו תחנה והרעש מסביב נשתתק, היו עיני הבריות נמשכות אחרי מזוודתו של ריכל, שבתוכה תיקתק שעונו ה“מעורר”, ואחד הנוסעים, בראותו את נרתיק־הכינור שלו, ביקש להיכנס אתו בשיחה על דבר מוסיקה; ריכל ענה שאינו מבין כלום בעניין זה והפך את פניו המאדימות אל החלון מתוך מבוכה.

אל העיירה הגיע בשעה החמישית אחר־הצהריים. לאחר שסר אל בית־הפקידות והודיע על דבר בואו, הלך לסייר את חוצות העיירה, את כנסיותיה, מינזריה וכו'. אחר־כך נכנס לאכסנייה שלו, אכל את סעודת־הערב, ולאחר שכיוון את שעונו לשעה החמישית בבוקר – שכב ונרדם. החדר היה בעל קירות אטומים. דרך הזגוגיות הירוקות, הקבועות למעלה, בתוך התיקרה, חדר אור בהיר ומוזר והפריע את שנתו. פעמים אחדות נדמה לו, לריכל, בחלומו שהוא טובע בנהר. ופעם ראה והנה הוא מוטל על קרקעה של איזו בריכה ירוקה, וגופתה של המשרתת גודביגה לאמאן מתנועעת ויורדת עליו, כשעיניה הפקוחות לרווחה מביטות אל המים אשר מסביב. ריכל ביקש לצעוק ולקרוא לעזרה, אלא שבאותו רגע הגיע לאוזניו קול צלצול שעונו, והוא קם, מבולבל כולו ורועד מקור, והתחיל להתלבש.

בחמש שעות וחצי יצא מאכסנייתו כשהוא מקושט בפראקו, בצילינדרוֹ ובכסיותיו, וזקנו מגולח למשעי (את נרתיק־הכינור השאיר אמש בבית־הסוהר). משרתת בית־המלון והמלצר ליוו אותו זמן רב במבטם, ואי־אלו אנשים, שנזדמנו לו בדרכו, התעכבו והסתכלו בו. הכול ידעו שבבוקר זה מוציאים את המשרתת גודביגה לאמאן להורג.

ריכל עמד על־יד שער בית־הסוהר וצילצל; השערים נפתחו והוא נכנס אל החצר פנימה.

כאן, בתוך החצר, היה כבר הכול מוכן לטבח: על הגרדום – במה קטנה, בעלת שלושה שלבים – היה מונח סד ארוך וצר, ועל ידו – הגרזן המעורטל. למטה, סמוך לבמה, נמצאו: ארון־מתים פתוח, שולחן מכוסה שחורים ועליו – כלי־כתיבה ופינקס, אותו הפינקס, שבו צריך היה לרשום אחרי־כן, כי גזר־הדין הוצא־לפועל.

הקטיגור, אדם גבה־קומה, צהבהב ובעל פנים חולניות, ישב כבר על מקומו, על־יד השולחן. הוא בירך את ריכל לשלום ברצינות גמורה, וכדי לצאת ידי חובת שיחה, שאלוֹ אם נזדמן לו כבר להמית את מישהו במקום הזה. בדברו את דבריו אלה רעד בכל גופו ושיפשף את ידיו זו בזו, משום שכאן, בתוך החצר, שררו צל וקרירה. בעוד זמן־מה הופיע גם השופט. הוא היה חיוור כולו ונרגש. ריכל התחיל שוב לרעוד מקור. הוא לא סעד באותו בוקר.

הקטיגור הוציא את שעונו והסתכל בו. חיכו לצלצול השעה הששית.

בראשונה צילצל שעון־המיגדל, אחרי־כן קישקש פעמונו הקטן של בית־הסוהר, וכשזה נשתתק, הגיעה משם צעקת אשה ואחריה – איזו קולות גסים ודברי־גידוף. לרגע פסק הרעש ודממה נשתררה. הקטיגור והשופט מיהרו לשבת על מקומם. ריכל אחז את הגרזן בידו. שוב נשמעה צעקה איומה ואחריה – קול צעדים. הכול כיוונו את מבטם אל השער, אל המקום ששם נראתה עכשיו המשרתת גודביגה לאמאן בלווית שני עוזרי התליין. שלושתם עברו דרך השער והתקרבו אל הגרדום. אפשר היה לקוות, שהכול ייגמר בזמן קצר ובכי־טוב.

פתאום חדלה החוטאת מצעוק. היא הרגישה באוויר המח אשר מסביב, נתעכבה והרימה את פניה למרום. בתנועה רגילה נזקפו עיניה אל שמי־הקיץ הכחולים, שהשתרעו בחסד וחנינה ממעל לחצר בית־הסוהר. נחיריה רעדו, גבה הכפוף נזדקף, וחזה התרומם כדי לנשום נשימה עמוקה. פנים היו לה בריאים, גדולים ומעוטרים בשתי צמות עבות וערמוניות, עינים כחולות ופה רחב ותאווני. על רקותיה ועל לחייה המלאות רחף חן של ילדוּת.

מבטה של זו נתלה עכשיו בצפצפה שטופת אור־השמש, שעמדה בשדה הקרוב. בקצה גג בית־הסוהר, שאליו הגיעו כבר קרני־השמש, ישבה ציפור קטנה ושרה. החוטאת הביטה אליה ודומה היה שביקשה לחייך כנגדה. הנהגתה התחילה לעורר תמיהה בין המסובים. שני עוזרי התליין, שהתעכבו על־ידה, הפכו את פניהם והביטו במבט מביע שאלה אל השולחן השחור.

עתה התעוררה המשרתת ונזכרה בזה שעתידים לעשות בה, הביטה אל התליין, אל הגרדום והשופטים ושוב אל התליין – וביקשה לברוח; אולם עוזרי־התליין אחזו בה בחזקה והובילוה ישר אל במת־המטבח. במהירות הסירו את חולצתה מעליה, העמידוה על ברכיה ואמרו לגמור את כל העניין בטרם תתן דעתה לכך. הפחד הממה ברגע זה, והיא שכבה לפני מעניה בלי כל תנועה. ריכל הרים את גרזינו. אדמומית קלה צפה וכיסתה את פניו, בהביטו אל זרועות העלמה וכתפיה החשופות, אולם ליבו נשאר שקט וקר – אף ניצוץ אחד של רחמים לא היבהב בקרבו.

כשהתחילו עוזרי־התליין להעלות את המשרתת לגרדום, התנודדה פתאום, צעקה צעקה גדולה וביקשה להתרומם ולעמוד על רגליה. התליינים הפילו אותה על הקרקע, אולם היא התחילה זוחלת על ידיה ועל רגליה והשתדלה להשתמט מתחת לגרזן. אחר־כך, כאשר אחזו בה, החזירוה למקומה וביקשו להניח את ראשה על הסד – תפסה פתאום את כל אימת־הרגע והתחילה צועקת בקול וביאוש מר:

“אל תפגעו בצוואר, לא, לא, אל אלהים, עזרני נא!” ואחר נשמטה לארץ, חבקה את הסד בידיה וגעתה געייה גדולה, איומה.

אחר־כך אירע דבר מוזר ותמוה ביותר:

גודביגה לאמאן התנפלה על שני עוזרי־התליין ועל שומר בית־הסוהר, שנלווה אף הוא אליהם, והתחילה להיאבק אתם ולהילחם בעד חייה האבודים. המלחמה היתה קשה ואכזריה משני הצדדים. המשרתת הגינה על עצמה והשתמשה בתחבולות־ערמה ופראוּת תמימה של חיה ממש. היא התאמצה לענב את קצות חולצתה שהורדה מעליה, ליתן אותה בצוואר מעניה ולהחניקם בה כמו בחבל. היא שידלה אותם בדברי־חיבה, התחננה לפניהם וביקשה רחמים כתינוקת קטנה, רמסה אותם ברגליה וחבטה בידיה את פניהם המתולעים בכל פעם שגחנו אליה. אולם סוף־סוף לא יכלה לעמוד בפני שלושת האנשים הבריאים הנאבקים אתה, וכאשר קפץ עליה אחר־כך שומר בית־הסוהר ותפש אותה בצמותיה העבות – היתה יד התליינים על העליונה. אחד ממנצחיה הפשיל עתה את ידיה לאחוריה, השני העמידה על ברכיה וישב על רגליה, השלישי עמד למראשותיה, אחז את צמותיה הכהות ומשכן בחזקה – והיא היתה מוכנה לטבח.

ריכל עמד כל אותו הזמן על הגרדום וחיכה לקרבנו. בינתיים הציצה השמש מעבר למיגדל בית־הסוהר. מתחילה נראה רק קצה המבהיק, אחר־כך התרוממה כולה וצפה בתוך המרחב בהירה וחמה, בידלה מעצמה קרן אחת והאירה בה את גרזינו של התליין, את עגילי־הכסף אשר באוזניו… כעבור רגע הוארה גם פריפתה של גודביגה לאמאן, שהיתה נעוצה בתוך כותנתה על כתפה השמאלית. הנוכחים הביטו אל ריכל מתוך התראה. לפי דעתם הגיע כבר הזמן לפגוע בחוטאת.

התליין פיקפק, לאמאן, ששכבה, כמו קודם, בלי תנועה תחת ידי מעניה, הפכה את פניה ותלתה את עיניה בגרזן. אחד מעוזרי התליין משך בכתפיו. ריכל ביקש להניף את הגרזן, אולם כאן הבהיקה שוב הפריפה כנגדו, הקסימה את נשמתו, נשמת הרווק והממתו. כדבר־מה חדש ומלא חשיבות נראתה לו זו פתאום, כסמל ערפילי של רוך נשים וערמתן.

רגע התעודד, היסב את עיניו והניף את הגרזן, אולם פתאום נתקל מבטו בקווּצת־שיער רכה, המסתלסלת ויורדת על כתפה של החוטאת, הוא נדהם שוב וליבו התחיל דופק בחזקה. המרחק אשר בין הגרזן והצוואר עם קווּצת־השיער נראה לו פתאום גדול מאד ומבהיל, אולם הוא נזכר בחובה המוטלת עליו – והניף את קרדומו.

לאמאן, שלא גרעה כל הזמן את עיניה מריכל, הבינה כי מיתתה קרובה, התחילה צווחת והתרוממה לקראת הגרזן (האנשים, שהחזיקו בה כל הזמן, הסיחו לרגע את דעתם ממנה, כי נמשך מבטם אחרי התליין). ריכל ביקש להפסיק באמצע, אלא שאיחר כבר את המועד – הוא החליש רק את כוח המהלומה, אבל הגרזן הורד ונתקע בכתפה של החוטאת.

האנשים שישבו על־יד השולחן השחור קפצו ממקומם, הקטיגור צעק וציווה דבר־מה על ריכל, אולם הלה לא תפס כלום. בחיפזון הוציא את הגרזן מן הכתף. מתוך הפצע זרם־דם, ועוזריו נרתעו בפנים מקדירות.

גודביגה שכבה רגעים אחדים בלי נוע, אחר־כך נשענה על כתפה הבריאה והתחילה מחפשת במבטה את התליין. היא פתחה את פיה ורצתה להגיד דבר־מה, אלא שכאב חזק תקף אותה ברגע זה והדיבור היה קשה עליה. בליבה נצנצה פתאום תקווה, כי עוונה יכופר עכשיו, אחרי כל העינויים שסבלה, וגזר־דינה יבוטל. ידוע לא ידעה, האומללה, כי ריאתה נגזרה בגרזן לשניים, ושבין כך ובין כך הרי היא הולכת למות. עיניה הכחולות, שהביטו בתקווה רבה ותחנונים, היו עתה יפות ביותר. קולה המלא חנינה ואנחותיה שפרצו מתוך פיה הפתוח למחצה, היו כה רכים ועדינים עד שריכל לא יכול לעמוד בפניהם, השמיט מידו את הגרזן ופנה אל השולחן השחור. הוא הרים את ידיו והורידן, חייך מתוך מבוכה והתכווץ כולו, כאילו היה הוא גופו חייב מיתה ועומד לעלות לגרדום.

“גמור, התליין!” קרא הקטיגור בקול צלול. “בך נטפל אחר־כך.”

ריכל נגש אל החוטאת כשהוא רועד כולו והביט אליה: בלי תנועה שכבה עתה על־יד הסד, מפיה פרץ זרם דם וכוחותיה עזבוה. אחד מעוזרי־התליין הניח את ראשה על הסד כהוגן, וריכל הרים את הגרזן כמעט בעיניים עצומות – והורידוֹ. במתינות, כמתוך פקפוק, צנחה הגופה המתה מעל העץ והשתטחה על הקרקע.

הכול נגמר, איפוא. ריכל השליך את הגרזן, הביט בטירוף־הדעת אל הגוף כרות־הראש המוטל לפניו וירד בחיפשון מעל מדרגות הבמה. בלי ברכת־פטורין עבר את החצר, פתח בעצמו את השער ויצא אל הרחוב. הסקרנים, שעמדו בחוץ, הסתלקו לצדדין ופנו לפניו את הדרך. הוא הסיר את כובעו והשתחווה. ידיו ורגליו המגושמות התנועעו בשעת הילוכו באופן מוזר, כאילו היו קשורות לגופו בחבלים, צילינדרו הבריק לאור השמש וכסיותיו הבהיקו בלבנוניתן. במהירות רץ דרך הרחוב בלי שום מחשבה במוח, בלי שום רצון, רץ וחיפש דבר־מה, מבלי אשר ידע בעצמו, כי את בית־מלונו הוא מתכוון למצוא. לבסוף, כעבור שעה ויותר, פגש בשליח האכסנייה שלו – והלך אחריו. שם, בבית־המלון, שתה את הקפה שהציגו לפניו, אכל ביצים מגולגלות ולחם לבן, ישב זמן רב והביט אל השולחן ואל שיורי האוכל, אולם פתאום הרגיש בעיני המסובים המכוּונות אליו – נפחד וקם ממקומו. הוא תלה את צילינדרו על הקולב, נכנס לחדרו ושם התנהג זמן רב בשקט גמור. כשדפקה אחר־כך המשרתת על דלת החדר לא נענתה: דרך חורו של המנעול ראתה שהוא, ריכל, עומד על המרבד הקטן, השטוח לפני המיטה, ומתפלל.

סיפרו גם, שראוהו עומד לפני הארון הפתוח, אשר בו היו תלויים בגדי־הדרך שלו. אחר־כך שמעו איך שניגש אל הדלת וסגרה במפתח – וחשבו שהוא רוצה להחליף את בגדיו.

וריכל פשט אמנם את בגדיו, עד חלוקו האחרון פשטם, ושלח את ידו אל הארון כדי להוציא מתוכו את בגדי־הדרך שלו, אולם כאן טפח פתאום על עיניו זרם אור חזק והיכהו בתימהון. למעלה, בקרש העליון של הארון, נמצא חור עגול שבעדו הציץ עתה אור היום, האור הבא דרך ששת החלונות אשר ממעל. ריכל זקף את עיניו כלפי מעלה, הביט זמן רב אל החור הזה והרגיש כי דבר־מה עדין ומכאיב כאחד ממלא את ליבו, מזעזעו ומשקיטו גם יחד. כעבור שעה קלה נכנס אל הארון ברטט וזיע, הוציא את מדפו העליון וסלקו הצידה, הקריב את פניו אל החור – ונרתע מיד לאחור במפח־נפש: מרחוק הזכיר לו חור זה את מבטה האחרון של גודביגה לאמאן, אולם בהתקרבו אליו ולא ראה בו אלא זגוגית בהירה, זגוגית־החלון שממעל ופיסת־שמיים כחולה. פעמים אחדות התקרב אל החור והסתכל, התרחק והתקרב חליפות, כשליבו מפרפר בין תקווה ומפח־נפש. פתאום ניגש שוב אל החור ונשא אליו את עיניו בתחנונים. געגועיו על אותו המבט, שכבה כבר ואיננו, גדלו עכשיו ביותר, הציקו לו ולחצו את ליבו. צריך היה להתקרב איך שהוא אל האור הכחול המושך ומגרה כל־כך ולמצוא מרגוע במבט הזה, אשר כל צערה ויופיה של נשמה מעונה, נשקפים מתוכו.

וכאן בא ריכל לידי החלטה, שהרעישה אחר־כך, כשהוּצאה אל הפועל, את כל העיירה ושימשה חומר לשיחה בפי תושביה במשך כל ימות הקיץ. בעיתונים הודיעו, שכאשר שברו את דלת־חדרו של ריכל – אחרי דפיקות וקריאות ממושכות – מצאוהו תלוי בתוך ארון־הבגדים הסגור. הוא תחב את מפתחו הגדול, מפתח דלת־ביתו, אל תוך החור שממעל, נתן את רצועת־מזוודתו בקצה המפתח, סגר את דלת הארון בעזרת בורג עקום, וכאן – תחת המבט הבהיר ומלא החנינה, שנשקף לו מתוך החור – נרגע לעולמים.

(“הפועל־הצעיר” – תרע’ג, גל' 40).