לוגו
משפחה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

על שלשלת הדורות, היאך היא הולכת ומתהוה, מספר ספר המקרא בקיצור, כי הנה חי פלוני כך וכך שנים והוליד את אלמוני, ואחר חי אלמוני כך וכך שנים והוליד בנים וּבנות.

חוליות־חוליות בשלשלת, שאינה נפסדת, כי על כן הולכת היא ומתחדשת תמיד. הנה סדר כזה:

לאדם נולדו קין והבל ושת; וקין הוליד את חנוך, הוא חנוך אשר בימיו בנה אביו עיר. ושת אף הוא הוליד את אנוש. ויוֹלד אנוש את קינן, וקינן הוליד את מהללאל, וּמהללאל הוליד את ירד. ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה ויוֹלד את – חנוך.

שוּב חנוך אחד קטן, שהיה מתרוצץ בודאי כל היום ברגליו היחפות על פני הדשא החם, ובערב נרדם בחיק אמוֹ אוֹהבתוֹ, כחנוך ההוא, אשר בימיו בנו את העיר.

בעירתי, אשר שם נקראו האנשים על שם האבות המתים, הדבר הוא ברור עוד יותר.

הנה האופה, אשר אצלו קניתי את לחם השיפון בכל יום:

ליזר בן חיים בן מאיר.

ליזר, בן הששים, היה רק מביא מים ללישת הבצק מן הבאר; אָפה את הלחם ומכרוֹ בנו הגדול מאיר, והוּא גם לו נער רך בשנים, אשר למד עוד באחת הכתות ב’חדר' – חיים.

אופי לחם היו האנשים מדור דור; הסדר נשנה רק בזה, שכאשר הזקין איזה מאיר ונחלש, יצא הוא לשאוב מים, ובנו, חיים, אָפה את הלחם, וכשהזקין חיים, שאַב הוּא את המים ובנו, ליזר, אָפה את הלחם.

בּילדוּתי נשא מים מן הבאר ליזר. איש שיבה היה ומהלך אט. גבּוֹ הכפוּף התאים יפה למשקע אשר באסל.

כעבוֹר שנים, כששבתי מנדוּדי במרחקים, מצאתי כבר את מאיר, שהוא מהלך אט וגבו כפוף. ליזר שכב עם אבותיו. לשורת המצבות בבית־הקברות נתוספה אבן, אשר ידים נשוּאות לברכה היו חקוקות עליה, ידי כהן, כי משפחת כהנים היתה זאת. את הלחם אָפה עכשיו בן בנו, חיים, ולו אשה אמיצת כח, אשר העמיסה את שקי הקמח על גבּה אפילו בימי הריונה, ואז חרד לב רואיה, כי ידעו: ליזר קטן עומד להולד.

אלה תולדות המשפחה בעירה.


ואולם קרה גם אשר לא בא המשך מאיזה בית־אָב, בּמנוֹע ממנו האלהים ברכה, ואז היה זה כאילו נקעה מן השוּרה אחת החוּליות, וכל השלשלת נזדעזעה.

בסמטתנו היה כן בּרוּך בן אָבנר בן זביל.

זביל, אבי האב, בנה לו פה בית, וּבמותו צוה אותו לאַבנר בנו, כי הוא הבכור והוּא גם איש המדות והנכבד באחיו. בעלי קומה היו כוּלם, ולהם זקנים עבוּתים היורדים בחשיבוּת על חזותיהם, ויקרא להם ‘הזקניים’, או הלויים, כי מבני לוי היו, משפחה רבת אנשים, אשר בבוֹאָם בימי העליה לדוכן לצקת מים על ידי הכהנים – וצר להם המקום על יד הדלי עד כי לא תמכוּהוּ אלא איש־איש באצבּעוֹ.

בימי שבּתוֹן לבשוּ בגדי קמלט ונשיהם – אַטלס מוּצק; נשים גדולות היו וזעוּפות עפעפים, אבל מבּטן טוב, ובצחקן והיה זה מקרב לב.

מפּני גוֹבה קומתם עשו להם האנשים בתים גדולים, בית־בית וקרפיפו עם דיר לעצים ומחסן לפשתה, כי סוחרי פשתים היו רוב בני המשפחה, ובימות החול היו מחזרים בין הכפרים, והנשים הן אשר עסקו בחנוּך הבנים, והן גם אָפוּ, ובשלוּ וירדוּ אל הנהר לכבס, וּבקיץ יצאו עוד לעבוד בגנותיהן, ערוּגות מספּר שגדל בהן הצנון והבצל, מעט קטניות מן המטפּסות וגם דלוּעים, בשביל הגרעינים ללילי שבּתוֹת.

ביום הראשון, שאין לבוא בו אל הכפרים, ערכוּ את חשבּונותיהם בבית, סדרו ומינו את חבילות הפּשתים וגם חטבו והכינו עצים לכל השבוּע, וּבימות הקיץ הספּיקו עוד לצאת ולשוטט מעט ברחובות, ולבשו אז ממעל לבגדי החול את קפּוֹטוֹת הקמלט, ופניהם נקיים עוד מן הרחצה של ערב שבת – ואז נראו כמוסיפים מן החול על הקודש.

אבנר בן זביל היה, כאָמוּר, בעל שיעור הקומה הניכר ביניהם, וּבלכתוֹ והאציל כעין בטחה על מלויו. חוֹסן היה בו ותקיפוּת דעת, ולו מקל אלון, אַמתיים אָרכוֹ, שהיה נושאוֹ כשאת איש כלי־זין בידו. ביום מהוּמה הכה בו פעם את בריוני ההר עד כי פג שכּרוֹנם, והם עמדו לנשק את כנף בגד הקמלט שלו, ומכאן ואילך, בהזדמנם אתו ברחוב, היו מצטדדים והולכים אגב הסברת פּנים משונה.

– בחינת ‘ויחד יתרו’ – קרא על זה שלמה הזקן, בר האורין, אשר ידע למצוא לכל ענין את הפסוק הנאה לו.

מת אבנר במיטב שנותיו מהצטננות מצויה, לאחר שנתעה פעם, ביום גשם, לאדמת ביצה ביער. החובש הפולני מן ההר הציג לו, אמנם, קרנים וגם נתן לו סממנים להזעה, והוא שתה והזיע, אלא שעם זה ראה שהוא כאילו תועה עדיין בביצה ללא דרך וגלים אפלים אפפוהו.

‘טבעתי ביון מצולה’ – זכר את דברי ה’תהלים', והוא חתר להגיע לאמצעיתו של המזמור:

‘הצילני ואל אטבע’. והנה באו הנוזלים בגרונו – והוא הקיץ וירק דם.

אלמן מאשתו היה, ושתי בנותיו הנשואות, מושה ומחלה, נבהלו לבוא מבית בעליהן, פרשו אל המחסן, במקום שנמצא להן מקום נוח לישיבה, ובכו:

– הוי, אבי.

אחר נתנו את דעתן לסעדו במחלתו ובשלו בשבילו מרק של עוף, כל אחת בביתה, לחוד, והוא אכל משל שתיהן וביקש לקרוא אליו את שלמה הדוד, זקן המשפחה, כדי לצוות לביתו.

– אל תתנו לנתק את החוט – אמר, ועשה תנועה בידו כמי שמנתק חוט – קחו אשה לברוך בני.

ומושה, הבת הבכירה, קשרה עוד בו ביום את שמלת האטלס שלה במטפחת ויצאה אל העירה הקרובה, אשר משם הוצע שידוך לאחיה, והדבר נגמר בכי טוב. שלמה הזקן, שנקרא לבוא אחריה, דבק מיד לאהבה את אבי המדוברת, איש חלש בגופו, אבל בריא בהגיונו ומישב בקלות וחריצות כל קושיה.

מלמד תינוקות עני היה זה ונדוּניה לא נתן, אבל התנה התנו אתו על שמלת אטלס, וזו נעשתה בטוב טעם, על חגורת תחרים עם סלסלה דקה בפי צוארונה.

בראש חודש אלול הוחגה החתונה, והכלה הובאה לבית חמיה – נערה רכה בשנים, אשר טרם נוסתה בעול של מטפחת הראש, והיתה נושאת פעם בפעם את ידיה לתקנה בבישנות לוקחת לב. תחת ידה של אם חורגת גדלה, ופניה עם החריצים הכהים מתחת לעיניה – פני תינוקת לא רוחמה; הנשים הגדולות היו מנגבות בימות החול את ידיהן בסינריהן, בבואן לגשת אליה, ובצחוקן הטוב, הנובע מן הלב, הניסו מעליה כל צל.

בערב יום הכפורים התחזק עוד החולה ועמד על רגליו כדי לברכה. הוא פרש את ידיו משורגות הגידים, אשר העור צפד עליהן כקליפה על העץ היבש, וככה גם עמד עליה, כעץ בשלכתו:

– ישימך אלהים כשרה ורבקה – אמר – כרחל ולאה – וכמו המון גלי קור עברוה, וחרדה גדולה עמדה בה כל אותו יום.

אחרי החגים מת האיש והובא לקברות אבותיו, אל שורת הלויים שבבית־העלמין, אשר על מצבותיהם התנוססו השמות, לסירוגין, כמו בחיים: זביל, ברוך, שלמה. במרחק־מה, מן הצד, הזדקרו הציונים על קברי התינוקות, אשר מתו בלא עת, והנשים הגדולות נשאו עליהם קול נהי מתוך ספוק כפים, שנשמע כעין משק של כנפים בין האילנות. כבר קרבו ימי החורף לבוא, והעלים, נטולי חיות, נפלו ממעל על האנשים קלים כנוצות.


אחר ה’שלושים' רוחץ הבית על כל כליו, והאשה הצעירה – דינה היה שמה – הוציאה מן הארגזים את חפציה.

נדוניה, כאמור, לא ניתנה לה, אבל היה אתה מה מאשר עשתה בערבים בבית חברותיה: מפות סרוגות בשביל השולחן והקומודה, צפיות עם מלואי תשבץ לכרים ואלונטית עם פתגם מרוקם לקישוט הקיר.

על אדני החלונות העמידה צמחי בית בעציצים, ובחדר־המטות הוסיפה עוד לזה מסך כהה, מתקפל. לא מרווח היה החדר, אבל מסודר יפה, עם שולחן משולש בפנה ויריעת בד מגוונת בין מטה למטה.

בערב שבת יכלה לחוף פה עכשיו באין מפריע את ראשה. היא שלשלה והורידה את המסך על החלון, ובתוך האור הכהה שנהיה התירה ופתחה את שערה השופע ושהתה כן זמן־מה לפני הראי, שהיה מלא אף הוא אותו אור אפלולי, מדמדם, כאור השקיעה. אד דק עלה בתמור מתוך אגן הרחצה, ובסמוך פה, על הניר הצבעוני, היה מונח הסבון ה’טוב', מעורטל ושלם על כל בליטותיו.

לברוך, אשר הציץ לכאן, היה זה כמו בשעת בואו פעם עם הנץ חמה ליער הארנים. עדיין רך בשנים היה ולא ידע לדבר אהבה, אבל הבן הבין למלוא משמעו את הנאמר בפרשת השבוע ביצחק, אשר הביא את רבקה האהלה שרה אמו, ואשר אהבה וגם נחם אחרי אמו.

מפני קריאת הקדיש לא יכול להפליג אל הכפרים הרחוקים, ואז סודר כי הוא יבוא רק אל החוות הקרובות שאפשר לבקרן בין שחרית למנחה.

בקיץ, כשהימים ארכו, לא עלה כמעט הדבר בקושי. אחרי תפילת ה’ותיקין' לקח את אמתחת הפשתים ופנה ללכת לסמטת ההר המוליכה אל משעולי הכפרים. דינה נתנה לו עוגת כוסמת, או לחם שיפון עם גבינה לדרך, וברפות היום, עם שעת המנחה, יצאה לחכות לו על האצטבה בחוץ. ראשוני המתפללים הלכו ועברו על פניה בדרכם לבית־הכנסת. ה’זקניים', מבני המשפחה, הרכינו לה בראשם בהבעה חמורה, והיא ענתה בחרדה, מתוך הרגשת יתמות; אך הנה נראה ברוך בבואו, שטוף אבק וחסון, והיא שלחה את ידה לתקן את מטפחת הראש, ופניה העגומות לא היו לה עוד.

ערב היה קול שׂיח התפילה בנגוֹהוֹת יום הנוטה לערוֹב: מן ה’חדרים' עלה בהמוּלה עזה כקול משק של מים על יד חוֹמת סכר. עד מהרה התפּרצו משם הילדים והתפּשטו על פּני הסמטה לפי גיליהם וכתותיהם: בני־מקרא, בני־’עברי' וּבני־’אלף־בית'. רבים, רבים, רבים היו. ‘מלאו את הארץ’, היתה ברכת האלהים הראשונה – ורצוּעת הארץ בסמטה היתה מלאה. כציצי השדה רחשוּ פה, כזרעים בתוך ערוּגה של גן, וכאשר ירד מזמן לזמן גשם הקיץ ואלה עמדוּ פה בידיהם הפשוּטות בתפילה:

– אלהים, אלהים, תן גשמיך בגלל קטני ילדיך – היה נראה בעליל, כי אכן, בגללם זה ניתן.

יש וביום אשר כזה נראתה קשת במרום והדקה בחישוּק אדיר את העירה מן הקצה עד הקצה. הבנינים עם גגות הקש כמו נתנמכו וּברק מוּזר היה לזגוּגיות בחלונות. נשים, ואור של חסד על פניהן, קראו בפתחי הבתים ‘ברוך זוכר הברית’, ומנגדן שם למעלה, התגון עוד אות הפּלאים ורמז כי: ‘לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבּתוּ’.

אחרי המנחה נכנסה דינה לבשל את ארוּחת ערבּה, תבשיל של גריסין בתפוחי־אדמה, הנקרא בפי בני־המקום בשם קרופּניק. הילדים אָכלוּ אותו ליד ספי הבתים, בחוּץ, בקערותיהם, קערות העופרת, אשר לא תשברנה. פּה ושם נרדמו אחדים מהם תוך כדי אכילה, אז באו אמותיהם, הרימוּם בזהירות, כשקים ממולאים טוּב, ונשאו אותם אל משכּביהם.

ברוך ודינה ישבוּ בפתח הבית עד אשר נתרוקנה הסימטה. אם עלתה הלבנה, היתה היא בודדה בשמים כמוהם הם על הסף.


כתוֹם שנת האֵבל התחיל ברוּך לצאת אל הכפרים הרחוקים וללינה בלילות נשלחה הנה אחת מן הנערות התאוֹמות הגדלות בבית שלמה הזקן.

מפּני הצינה באָה בערבים מכורבלת במעיל מוך עם סודר גדול שלא לפי מידתה ממעל, אוּלם כשהוּסר כל זה, נתגלתה אחת מבנות המשפּחה – כבדת עפעפים ועבותת צמה, וצחוקה ניתז רסיסים, רסיסים, ומעלה על הלב את זכר המעין המתבעבע. ליבּקה היה שמה, ילדה יתומה אשר לא ידעה חבּת אֵם, והיתה מתרפקת על דינה רכּוֹת, נשקה לה במחשוֹף שבּין הצוארון וּמטפּחת הראש, וקראה לה ‘דוֹדה’, אף כי לא היה אלא קרובה רחוקה.

דינה הורידה את שני כסאות הילדים מן העליה, התישבה אתה על יד הכירה ולמדה אותה את מלאכת הסריגה. עניבה בעניבה שלבה לפניה, עניבה בעניבה. חוט הצמר נמשך ציתני ורך כמו לפנים, בשעת סריגת המפּוֹת, וכמו אז, בשבתה בבית חברותיה, נתנה את קולה בשיר.

הן שנת האֵבל כבר עברה, וחוּץ מזה, מי אומר, כי ישיר האדם רק על לב שמח? בבית־התפילה הקרוב חרקה פעם בפעם הדלת. וכאשר נשמע קול שכשוך רגלים בבוץ, נדמה לה, כי הנה יכּנס ברוך, והיא תקוּם להוציא את תבשיל הערב מן התנוּר.

היא שרה את ‘שירת היתומה’ ו’שיר הגעגועים', ואחר פזמה עוד את פזמוֹנוֹ של האיש אשר נדד הלך לו מקנוֹ החם, והרגישה מתוך כך כעין נשיבת צינה מסביב ועצב נוקב זה אשר יהיה בעזוּבת דרכים בסתיו.

בשעה השביעית התחילו לעבור תלמידי ה’חדרים' בחוץ, ועל הקיר האָפל חלפוּ מנגד בבוּאות פּנסיהם כעֵדר של כּבשי זהב. בבית אביה היתה זאת שעת הרוחה בערבים. החדר טוּאטא אחרי צאת הילדים, ואביה החוֹלני שתה תה מהוּל בחלב והקשיב לקטני אחיה, אשר שננו לפניו את פרשת השבוע:

מי המבּוּל היו על הארץ, ונח בא להסגר בתיבה, הוא ואשתו, ובניו ונשי בניו. אפילו מן העוף והחיה באו שנים־שנים, איש ואשתו, איש ואשתו.

לפני לכתה לשכּב, יצאָה עם הנערה לסגור את הדלת בפרוזדור והציצה מתוך כך לתוך גגית המים עם ברקה האפלולי, הקר, ואחר שכבה בעינים פּקוּחות בתוך החשכה וראתה בדמיונה שדות שוממים, שחורים משחור, וברוך עם צרורו מתהלך בהם, רק הוא עם צרורו, יחידי בעולם.

כשנשמע, לבסוף, ביום הששי קול רגליו בחצר, התפּרצה לקראתו אל הפרוזדור ופה, בין המרתף וסולם העליה, הניחה את ראשה, ראש היתוֹמה, כשהוּא חם עוד מן הרחצה, על חזהוּ, והוא, נבהל מן הטוֹהר השופע ממנה, דחף אותה קלוֹת מלפניו והשיל את הנעלים מעל רגליו לפני בואו החדרה.


יום השבּת נתוּן חציוֹ לאלהים, אולם את היום הראשון בשבוּע הקדיש ברוך כולו לבית. בשעות הבוקר סידר עם דינה את צרורות הפשתים במחסן, אחר ניקוּ שניהם בחללו המדומדם של חדר־המטות את בּגדי־השבּת, ולבסוף, עם ערוֹב היום, ישבוּ על יד האַח המבוֹערת והתקינוּ חבילות של נסרים להבערת העצים לכל השבוע, ועל פי מספּרן, כפי שנתמעטו והלכוּ, מנתה אחר כך את ימות השבוע הפוחתים והולכים.

שוּב באה שבּת ומחקה את כל סגוּפי החול, והשבוּעות חלפו בין כך ועברוּ.

בשמונת ימי החנוכה לא הלכו בני המשפחה, כמנהגם, אל הכפרים, ובראש חודש שבט הוחגה חתוּנה אצל אחד הקרובים, והאנשים לא יצאו שוב, אלא אל הישובים הסמוכים אל העירה.

שושבינית היתה דינה. בשעת ההליכה אל החוּפּה כבה פעם בפעם נר הסטיארין בידה, ואז פנתה והדליקה אותו בזה של ברוּך, ופניה, הנשוּאות אליו מלמטה למעלה, נאחזו בבת־צחוקו כפתילת הנר בשלהבת חברתה.

עכשיו היה לפנים, קרוב כבר מאד, חג הפורים, ואחריו – ערב הפסח עם ההכנות, שהזמן מתמסמס ועובר בהן בקלות.

שבוּע לפני החג הוּצאו החלונות הכפוּלים לרחיצה, והבית נתמלא לוֹבן עז וכמו נתרוח.

כבר נבקע הנהר בכר האָחוּ, ובשעת שפשוּף השמשות אפשר היה לראות מעל אדן החלון היאך הוא מתגעש שם, נזעם עדיין על שרידי קרחוֹ, אף כי על שפתוֹ טבלו כבר האנשים את כליהם החדשים, וגוֹיים הרריים העלו משם בסליהם את זאבי־המים הגמישים, ישרי הגו, עם נקודות הזהב העליזות בקשקשיהם.

דינה קצצה מעל צמחי הבית כל ענף יבש והוסיפה לעציצים מעט מאדמת הגנה, אשר התבּלטה יפה בשחרוריתה בין הקירות המסוּידים. על המנורה ומדפי הזויות החליפה את ציצי הניר, ולעצמה, כדי ‘להתחדש’, קנתה מטפּחת כּוֹתן עם צחצוחי משי על יסודה.

התקדש חג של שמונה ימים, על מנוּחה וביקוּרים הדדיים וקירוב לבבות. לסעודות הצהרים הותקנו לפתני שזיפים עם פשטידות מצה מצומקות, אלה אשר התפילה על ‘מוסף’ ו’יוצרות' יפה להן, ואחרי שנת העראי, עם רדת היום, יצאו האנשים בחבוּרות לביקוּרי החג. טרם יבשה האדמה בסמטאות, והאמידים שבבני המשפּחה נעלו ממעל למנעליהם ערדלי גוּמי, מה שהוֹסיף להם לוית חשיבוּת. בבוֹאָם לעבור את השלולית בשוק, השתלבוּ לפני מעברת הקרשים איש ביד רעהוּ, וככה עברוּה, בשוּרה, אשר מרחוק היתה צורת שרשרת לה.


אסרו־חג חל הפעם ברביעי בשבּת, ויהי כגשר חול בין קודש לקודש. מעל השולחנות הוסרו אמנם המפות, אולם במטבּח נופה כבר קמח הסוֹלת לחלות הלחם והוכנוּ הפול והגריסין לתבשילי החמין.

מעט מן המצות שנשארו שׂם ברוך באמתחתו בשביל מכיריו הגוֹיים, ולפני צאתו אל הכפרים עדר עוד את אדמת הגנה, אשר הושקתה מי שופכין במשך כל החורף.

דינה טאטאה את החצר ורחצה את האצטבה לפני הבית. שוב היתה פה לבדה וישבה על הסף, או ליד החלון הפתוח, במקום שהרוח התאַושה בין צמחי העציצים. אלה – כבר עלו בהם ניצנים חדשים, והם התמשכו, כמו באצבעות, להיאחז בשלבי ‘הסולמות’.

עם רפוֹת היום באָה ליבקה, היתומה, ועמדה ברגליה שטרם נשזפו ב’חלונות' השמש שעל הרצפה. ממעדני החג היא כאילו גדלה במשך ימי הפּסח, ובשכבה בלילה מתחת לשמיכה, נראתה כממלאה את כל המטה.

בבוקר הקיצו לקול מנין ‘הותיקין’ אשר התפלל מנגד, בבית־הכנסת, לקראת הנץ חמה גדולה. עוד היה הכפוֹר על הארץ ושואבי המים ירדו עטוּפים באדרותיהם אל הבאר, אולם בבית האופה נאפה כבר הלחם על מצע של קני אגמון, ומן האָחו עלה קול חלילו של הרועה בסלסוּלים נוחים, חסרי דאגה, אביביים.

מזמן לזמן ירדו גשמי האביב עם הרעמים הראשונים, המתוּנים, אלה אשר עליהם יספּיקו לברך תוך כדי גלגולם. רצועת הנהר למטה הקדירה והעֵדר באָחו נצטפף וכמו נדלדל פתאום. הכבשים הגדולים, מנוסי החיים, עמדו עמידה מאוששת, בסבלנוּת, אולם הטלאים התנודדו וגעו מר, ואז פתח הרועה הזקן את מעילו והכניס אותם אל תחת כנפו ברחמי אב.

וב’חדרים' עמדו כבר פתוחות הדלתות, ובשעת ההפסקות יצאו הילדים להתשוטט בחוץ. מכל הגילים היו וּמכל הכתות. בני־מקרא בני־’עברי' ובני־’אלף־בית'.

פּעם בפעם נשאוּ, חגיגית בחבוּרות, העוללים לבית־הכנסת. הימים היו ימי ספירה, ולא היו לא חגי ארוסין ולא נשואין בעירה, אולם שמחות ה’ברית' הוחגו כסדרן, ומספרן היה רב, רב. מסביב לנוֹלד הרך הלכוּ הגדולים בעיגול צפוף, וקולו בקע מביניהם כמו מבעד לחומת מבצר. אם היה זה ממשפּחת ה’זקניים', לבשה דינה את שמלת האטלס ופה, בסמטה, נלותה אל ההולכים. בהתקרבה נחלק העיגול, והיא נקלטה ובאָה על מקומה כחוּליה בין חברותיה המתאימות.

ככה עברו הימים.

מַחלה בת אבנר, אחות ברוך, ילדה עתה את ילדה השלישי, ומושה אף היא נוֹלדוּ לה בּתיה, הבכירה, וחנה־אסתר, ואחר הוסיפה וילדה עוד את מחלה ואת ליבה, תאוֹמוֹת, וּבשביל אלה באָה פעם לבקש מדינה את כסאות הילדים.

– הן לך אין צוֹרך בהם – אמרה, בהביטה אליה מתחת לעפעפיה הכבדים במבּט דורש טוב. ודינה הביאה מטלית ונגבה את שני הכסאות, אשר אף שמץ אבק לא נמצא עליהם, ואחר עמדה והביטה אחרי האשה הגדולה, אשר נשאה אותם חבוּקים אל לבּה, בימינה ובשמאלה, כשאת את הילדות התאומות.

שלמה, זקנו של ברוך מצד אמו, קרא לבנו האחד לוי־נתן על שם אבי אשתו, שהיתה ילידת חוץ. אולם הנער בגדלוֹ היה כאחד מבני המשפּחה: שערוֹ עבות, וּמזגוֹ רך ופניו עטוּרות זקן משי שחור, שהיה מתנשב פעם בפעם ברוּח השדה, בעברוֹ דרך החצר, כי בקצה הרחוב נמצא ביתם, ומשם והלאה השתרעו השדות – מסמאים בימות הקיץ בזיו יֵרקם ובחורף בברק השלג.

מפני איזה מיחוּש שהיה לו ברגליו לא יצא ככל האחרים לסחוֹר את הכפרים, וּבזמנו למדוֹ אביו את מלאכת הנפּחוּת וגם הקים לו מפּחה במעלה החצר ופתחה פתוּח לצד הדרך. בערבים נראתה האש המהבהבת בתוכה הרחק על פּני הסביבה. בה נאחזו בעלי־העגלה בחזירתם מתחנת הרכּבת, וההלך העני – נתמתקה עליו אימת הבדידות למראיה.

בצהרי השבּתות, בקיץ, התכּנסו הנה בני המשפחה וישבו על הדשא, בצל האגסה שליד הגדר. מנגד היו שדות הבּר עם חורשת הלבנים, ולמטה, הלאה שם, הנהר, אשר עכשיו, בהדוֹם קול הפטיש, נשמעה ברור המיתוֹ.

כדי להבחין בין הילדים, קראו להם: ‘זביל הקטן’, ‘ליבה הגדולה’ ו’מחלה מן התאוֹמוֹת'. בשביל שלמה הזקן הוּבא כסא המסעד ממחיצתה של שרה־פיגה, האֵם, ולוי־נתן עצמו שכב מפני חולשת בריאותו על האצטבה, שתה מי־סוּכר מהוּלים בסמי מרפּא ושעשע על ידו את זביל בנו, אשר אמו מתה עליו בלא עת. אחרי הרחצה של ערב שבּת הסתמנו פניו בחורוֹן משנה בתוך מסגרת הזקן, והאנשים בקרבתו שוֹחחוּ אט, ונפנפו בידיהם להבריח מעליו את הזבוּבים, וכעין נשיבת רחמים נשבה פה מסביב והתמזגה עם ריח הסממנים של הדוקטור הפולני פבלובסקי.

כשגדל מעט זביל בנו, בחנוֹ פה שלמה הזקן בלמוּדיו, ואזני הנער, מתחת לשער השחור, האדימוּ עמוּקות מצביטות החבּה של זה. קל־תפיסה היה ומזוֹרז, ומכּתה לכתה עבר, כמי שפוסע ועובר מערוּגה לערוּגה בגן – בקלות.

בן שלש־עשרה בא כבר לעזור על יד אביו במפּחה, ואת משנתו שנה לו בשעות הערב לעצמו. שרה־פיגה, אֵם האב, עשתה לו סינר בד עם קישוּרים מאחוֹריו. ואחרי העבודה הביאה לו לרחצה ממי הנהר, שהיו חמים בשעת השקיעה, וריחם של אלה, ריח ערבוֹת וקני סוּף, התנדף אחר כך על דפי הספר העתיק.

בצהרי היום יכול מעתה לוי־נתן לשכב שעה למנוּחה בחדרה המרוּוח של האם, או בחורשת הלבנים הקרובה. כשגברה מחלתו, הוּצע לו פה סדין מתחת לעץ ורגליו הכואבות כוּסוּ בעלי שלכת, עלים חמים ומשפיעים מרפּא, כדברי נחמה נאמנים על לב דוי.

איזו מנוחה, איזו מנוחה אחרי עשרים שנות עמידה על קרקע האדמה הנוקשה.

האם, מן הצד, נפנפה עליו אט, להשיב רוח, במטפּחתה, והעלים ממעל נתרפרפו רפרוּף חרישי, מהלך תנוּמה, והוא נרדם לקול דפיקות הפּטיש, כמו לקול הולם של שעון, אשר כוֹננוּ אותו אל נכון, בעתוֹ.

מת הוא במוֹצאי־שבּת אחת, באָביב, בשעה שהאגסה לבלבה בצדי הגדר בחוץ, והנהר, למטה, השמיע המיה עמוקה, מלאה.

אחרי ‘צידוּק הדין’ פּרשו האנשים אל האצטבה אשר בפינת החצר ובכוּ ארוּכות, בכי משפּחה חם.

שלמה הזקן הוא שלימד את זביל הרך הלכות האבלוּת וגם הטיף לו נחוּמים, וכשמלאו ימי אבלוֹ, נתן לו אחת היתומות שגדלו בביתו, וזו ילדה לתקוּפת השנה בן, אשר נקרא ביום הברית בשם המת. בת־צחוק של בינה עליונה האירה את פני הישיש כאשר מסר עם גמר הטכס את הנולד הרך לידי אביו, בהעלוֹתוֹ עליו מתוך כך את הכתוּב: תחת אבותיך יהיו בניך.


מושה הגדולה, אחות ברוך, הלכה פעם לבקר את מחלה אחותה בכפר קמינקה הקרוב ולקחה אתה גם את אבנר, התינוק, שהיו נושאים אותו בכר, כל כך קטן היה עוד.

הילדות נשארו בבית: בתיה, חנה־אסתר, מחלה וליבה, התאומות, ורחל־לאה הקטנה.

להשגיח על כוּלן צריכה היתה בּתיה, הגדולה, וכולן – כל אחת על השניה, וגם דינה נתבּקשה לבוא, והיא באָה בשעה מוּקדמת, רחוּצה לכבוד המאורע בסבּוֹן הטוב, וריחו של זה ביחד עם שמש הבוקר העירו בה כעין רגש של התחטאות ואותה צפיה מתוקה אשר ירגישו בערבי חג.

על המדף במטבּח מצאה את כּכּר הלחם המוּכנת לאותו יום, והיא פרסה אותה לפרוּסות, בהרעיפה מתוך כך אל האויר את בּרק טבעתה, שהילדוֹת צדוּ אותו בעינים מלאות גיל.

היא נתנה לארוּחה הראשונה גבינה עם נוצה של בּצל, ולשניה, בצהרים, הפכה את הסדר ונתנה את הבצל קודם ואחר כך את הגבינה.

כשהחוֹם בבית גדל, יצאו לשחק בריבוּע הצל, אשר לפני הגדר בחוץ.

הן שיחקו מתחילה במשחק הסנורים, שאז הוּטל על דינה להיות ‘המחזרת’, בעוד שהאחרות התחמקו מפּניה אחת־אחת, עד שהיא נשארה יחידה וכושלת כמעט ב’עיורוֹנה', אולם תחת זה, במשחק ‘הצבעים’, אחר כך, שבוּ ונתקבּצוּ אליה והקיפוּ אותה מסביב בעיגול צפוף. הקטנות שבהן, כשעיפו, צנחוּ ונשענוּ עליה באמון כצמחים מנומנמים אלה על גבי יתד של גדר, והיא – נתערפּלו לה עיניה ממעל לחריצי הצער, ובשבתה כך, מתאפקת ונכמרה, עלה על לבּה הרעיון, כי את האחת מהן הן היתה יכולה לקחת לה. מושה הטובה ודאי שלא היתה גם מסרבת ונותנת, ומן הדין הוּא שלא תסרב, כי למה זה תהיה היא כורעת תחת עוֹמס יקר, הכבד בשבילה מנשוֹא, בעוד שהאחרת מתהלכת כנזוּפה, בידים ריקות, שהן נראות לרבּים כמיותרות בעולם?

כשמוּשה באה עם דמדומי הערב, נסתה להביע לפניה את משאלת לבּה. היא לא קראה בשם, וגם לא קבעה לה זמן, והאשה הגדולה נראתה כמבינה לה, וגם הזילה בחשאי דמעה מעיניה, ובלילה אחרי כן, בעלוֹתה על משכּבה, שקלה בינה לבין עצמה את הדבר.

‘הן לא לעולם הוא’, אמרה, ‘כי אם רק עד שירחמנה האלהים’. ואולם האלהים הלא יכול לרחם אותה במהרה, וגם ביתה אינו רחוק כל כך, אם ללכת דרך סמטת האטליז. אלא שזאת לא תוּכל להיות בּתיה, הגדולה, כי מה יהיה בלעדיה על כל האחרות? ‘כף יד בלי אגודל’, מצאָה את המשל הראוי, ‘היא המשגיחה והיא המדריכה. גם אחת מן התאומות אין לתת, כי הן לא תפרדנה; שתי כפּות מאזנים האחוזות בקנה אחד: כשנוגעים באחת וננערה השניה. אין גם לקחת את רחל־לאה, הקטנה, על כי קטנה היא. מי יבין לשפתה? אותה גם אוהב אביה מכל האחרות ועליה ישאל ראשונה בשוּבו מן הדרך’.

‘חנה־אסתר היא זאת, איפוא’, החליטה, ‘רגלים קלות לה ומזגה רך. אפשר יהיה גם להתקין לה זוג של נעלי קרסים לסתיו. אלא שבישנית היא ובבית זר לא תאכל, וגם תשושה, התשושה מכולן, ובבוא החורף והשתעלה’ – חלשה כבר דעתה עליה, והיא התרוממה וביקשה אותה במבּטה על משכּב הילדות המשוּתף, והנה ראתה, כי נעתקה וגם צנחה מעליה השמיכה – ולבּה זע.

תוך כדי התנודדה קלטה התינוקת בקצה העין את דמוּתה של האֵם כשהיא נצבת עליה כבירה ומחסית כאלהים, והיא הצטחקה מתוך דמדומי השינה. והאשה הגדולה והפוריה חזרה בה מרעידה כולה בהמון רחמיה:

‘היאך יתכן לשלחה? ומי יכסנה בלילה באין עליה השגחת אֵם?’


אשתו של אבנר הגבוה מסמטת ההר נקראה בשם ‘בתיה הרחבה’ – על שוּם רוחב גופה, וגם מפני ההיקף המוסרי הרב שתפשׂה בחוג המשפחה. מעשרת בניה שהיו לה שלחה חמשה החוצה, והם נפוֹצוּ בקצות העירה. וחמש כלות הביאה הביתה, מבנות המשפחה כולן: מוּשה, ליבּה ומחלה.

כשילדוּ אלה, והבית קטן מהכילם, נבנוּ בחצר עוד חדרים, ובהם חלונות גדולים, אשר מדי הפּתחם בקיץ, ובקע משם קול דבּוּרה של האשה החותנת, קול דיבור חד, שהיה מכוּן על פי רוב, כדרך האיזמל, למקום הכאב.

ילידת חוץ היתה, בת מגיד מישרים, מאלה הקרואים ‘הרגליים’, איש עני אשר לא נמצא כל כסף נדוניה בידו, אבל יחש אבות היה לו, וכוחו רב במדרשי אגדה, וממנו למדה בתו לדבּר במליצוֹת, ובמסיבות המשפּחה אהבה היא – כאביה מעל הבימה – לדבּר, בשעה שעל האחרים מוטל היה רק להקשיב מתוך שתיקת הכנעה. מפּני חולשת בריאותה לא יכלה לבקר בבתי הקרובים, אולם את הלך הרוחות שם הבחינה תמיד לנכון, כשם שהבּרוֹמטר מבחין את מזג האויר אפילו בשעה שהוא צפוּן בבית פנימה.

כשהוּבאה דינה לבית חמיה – אָפתה היא את עוּגת הסוּכר העשירה ביותר, כאוֹת רצון למוֹצאָה המיוּחס של הבאָה. כשעברו על שלש שנים בלי בנים, שלחה אליה אחת הכלות לבקרה, כשמלאו חמש שנים, באָה היא בעצמה, מזוּינת מפּני חשיבוּת השעה בסוככה העתיק, זה שירשה בזמנה מאביה, ואשר בידיה קיבל את הצורה של שבט מוּסר.

היא בחרה את היום הראשון לביקוּרה, שאָז נמצא גם ברוך בבית, וּבבוֹאָה, מצאָה לה בעצמה את כסא המסעד, שהוּא מיוּעד, כידוּע, למסב כבוד, ועד אשר השנים טרחוּ להתקין מקום משען לרגליה, העבירה היא את מבּטה מסביב, בלי חפּזוֹן, אבל בשקידה, כאחד המעביר ביד חרוּצים מטלית של אבק על כלי בית.

היא אמדה אמידה חטוּפה את מפּת הקוֹמוֹדה, מששה במחשבתה את האלונטית עם הפתגם הלועזי, סקרה על הקיר את התמוּנה עם קבוּצת החברות של דינה, ולבסוף הרגישה בחתוּלה, אשר גדלה פה, כפי שהיה ידוע לה, על כל טוּב ואשר עכשיו רבצה לה רביצת נחת על מצעה, כאילו היתה יצור אנושי, והיא ענתה ואמרה בקול המוכיחים שלה: ‘שקיץ’.

ה’שקיץ' – חרה אפה בה כשזו לא זעה, והיא התרוממה ו’צרמה' אותה בקצה חוּדוֹ של הסוכך עד כי החיה התפּלצה ומהרה להמלט, ורק אחרי כן, בעמדה בפתח כבר, הפנתה את ראשה ומדדה את האשה בעיניה העגוּלות, הפקוּחות לרוחה, במבּט בּוּז.

דינה הביאָה על טס זרעוני דלעת ומעט עסיס של דובדבנים ואָמרה להוציא את קומקום החמין מן התנוּר, אבל עכשיו בקשה כבר האורחת ללכת, כי היה עליה לרדת לבית שלמה הזקן. היא רק הציצה עוד אל חדר־המטות ‘עם חללוֹ הריק’, ואל המטבח ‘המצוּחצח יותר מדי’, הקישה קלות וכלאחר יד על קדרות המשפחה העומדות ללא שימוש, ולבסוף הלכה לה, בהשאירה אחריה אותו הלך־הנפש, שהלם פה, לדעתה, בדיוק את מצב הדברים.

בדרך הלוּכה סקרה עוד את חזית הבית עם הגנה שמאחריו, חלקת אדמה לא קטנה, אשר אצל האחרים היתה סופגת במשך החורף מי שופכין רבים, והנערות, בנות המשפחה, נראו לה כמציצות מבין הערוגות, ליבוֹת ומוּשוֹת רחבות גרם, שצמותיהן כבדו מנשוֹא ואשר את בני זוגן צריך לבקש בתוך הסביבה, אם לא לשלחן לגמרי מן העירה.

בינה לבין עצמה סדרה לה את הדברים אשר תצטרך להשמיע באָזני ‘הזקנים’ החרשים, אלה אשר לשמע פירוּד וגטין יכבידו את אזניהם עוד יותר, ובראוֹתה מרחוק את בית שלמה הזקן והנה דולקת בו ‘מנורת הברק’, סימן לנכבּדי המשפּחה שהם מצוּיים שם, כִּונה שמה את פּניה, בהרגישה בקרבה את כח השאור, הבא להטיל תסיסה בגוש בצק כּביר.


באחד מן הימים ההם יצאה פעם דינה לעיר הפלך, אל איש קדוש שנמצא באחד מפרבריה, לקבּל בּרכה.

היא קנתה לה ביער הזרה מטפּחת משי לכיסוּי הראש, ונדהמת משהוּ מרשרוּשה ירדה אל מגרשי העיר, לביתו של ‘היהודי הטוב’, אשר רחש קודש שרר במחיצתו וריח של גוילים עתיקים – וכל הדרך אחר כך בחזרה השתדלה לשבת בקרון מוּגנת עד כמה שאפשר מן הרוח, כחוששת שלא ינוּשב מעליה מה.

בּניר מיוחד שמרה כל הזמן בידה תפּוּח־זהב גדול בשביל ברוך. בבית הספיקה עוד לכבס את הלבנים של השבוּע, אָפתה ביום הששי מין חדש של רקיקים, כאלה שראתה בבית המלון, וכשברוך בא הושיטה לו אוֹלר שקנתה בשבילו בכרך, והוּא לקח את התפּוּח, חתך בו חיתוּך עמוק, עד לעצם הקרבּים, ובהביטו אליה ממעלה למטה, הצטחק בצחוק הזקניים, מקרב לב.

על פי מצות ‘היהודי הטוב’ הוסיפה דינה על שני נרות השבת עוד אחד, שלישי, סימן לחוט המשולש, ובפקודתו גם שלשלה והורידה עוד יותר את מטפּחת הראש, ובנות המשפּחה הוכרחו להתכופף מעתה בבואן להסתכל בה, ואת זאת עשו מתוך שתיקת צפיה, שהיא השיבה עליה בחיוך טוב.

– היי מן הנעלבות ואינן עולבות – הוֹרה אותה האיש הקדוש – שמעי חרפתך ואַל תשיבי.

והיא היתה כן.

לשמוע חרפות בלי תלוּנה ידעה עוד בבית אמה חוֹרגתה, עכשיו עמדה בפניהן כצמח זה בפני גשם הזעף, אשר הצליף יצליף אמנם בחזקה, אלא שברכה בו.

מחלה, אחות ברוך מכפר קמינקה, חזרה ונתישבה שוב בעירה, ואז היתה ראשית מעשהָ להביא איזו סדרים בבית אָחיה.

הן מים עומדים סופם להעלות ירוקה ולהבאיש. היא העלתה מן המרתף את גגיות הכרוב המרופפות, הוציאה החוּצה לאורוּר את מזרוני הקש שנתקשוּ מאי־שימוש, ולבסוף הורידה גם מן העליה את עריסת האלון ורחצה אותה במקום גלוי בחצר, ועד שזו עמדה פה והתיבשה, התנדנדה, בנשוֹב בה הרוח, מאליה.

במשך הזמן התחילו האנשים לפקפק אם יש בכלל ממש בברכתוֹ של אותו היהודי. בּתיה הרחבה גם הטילה ספק בעצם קדוּשתו, מאחר שלא שמעה מעולם את שמו בבית אביה המנוח.

מחמת המיחושים שלה לא הרבּתה, כאָמוּר, לבקר בבתי הקרובים, אולם בבית־התפילה ישבה על הספסל המשותף במקום המרכזי, באופן שדבריה יכלוּ להגיע אל הצד האחד כמו אל השני.

בשעת קריאת התורה ספרה פעם את המשל באילן־סרק שנמצא באחד הפרדסים ואשר החליט בעליו לקצצו, כיון שהוא לא הביא לו אלא מעט שלכת במשך כל השנה. היא תיארה בלשונה הציוּרית את עמידתו של זה בין עצי־הפרי ואת עצם מעשה הקציצה, ומדי דבּרה נופפה את כף ידה בתנועה נמרצת כזו, עד כי דינה, שעמדה בקרבתה, נתכּוצה, כאילוּ היתה זו מכוּונת עם כלי חובלים כנגדה.

מן העזרָה למטה ראָה ברוך והנה היא עומדת נלחצה על יד האשנב, ואָז אמר שאוּלי מחמת הדוחק על הספסל בא זה. אולם כשניסה להעיר פה את האחרים על הצורך ברכישת עוד ‘מקום’, שאלוהו: למה דואג הוא לכך – הבשביל יורשיו? ולא יסף לדבּר עוד.

בבית הסיר את קפּוֹטת הקמלט וישב בעינים כבוּשוֹת אל שולחן השבת, ודינה, אשר ישבה מנגדו, לא ראתה אלא את עפעפיו הנזעמים ואז היה לה כאילו שרויה היא בחשכה.

מעתה התפללה בשבתות בבית, ליד החלון שהוא קרוב ביותר אל בית־התפילה. ברוך צין לה את התפילות לפי סדרן וקיפל את קצות הדפים לסימן, והיא קראָה אותן אחר כך מתוך הסידור בלחש, בחינת ‘שפתיה נעות וקולה לא ישמע’, וכל דמעה שנתרגשה לבוא, קדמה בקצה מטפּחת הראש.

בחג הפּסח, כשהחלונות הכפולים הוּצאוּ, אפשר היה לשמוע פה את קריאת החזן מלפני התיבה. ה’אָמן' יהא שמיה רבה' של התינוקות היה מתוק עד כדי להרעיד את הלב.


שוב היה אביב בסמטה, ועל האדמה המחוממת, התחוחה עוד במגע יצאו הילדים לרחוש. הרכּים שבהם, אשר רק החורף נולדו, תהוּ מורחבי עינים אל תוך החלל המופלא, אשר פני האם היו מחיכות נעימות במרכזוֹ.

גוּדרו שוב הפרצות בגנים ובתוך השביל המשוּפע ירד יום־יום עדר הכבשים מן ההר. חוֶדור, הרועה הזקן, מת ואז בא בנו, פטקה, במקומו, ואת חלילו ירש, והיה מנגן בו אותם הניגוּנים הישנים, הידועים.

עוד נשבה בערבים רוח צוננת, ובבית־הכנסת טרם גמרו לספוֹר את ספירת העומר, אולם באויר כבר נישא נחוֹחם הדק של אריגי הקיץ וריח מאפי הסוּכר, שהוּתקנו לקראת חגי הנשוּאין בעירה.

בא מעיר המחוז יהודי בדחן, שהטיף אמרים קצרים בשעת ‘הושבת הכלה’, אמרי מוסר תמציתיים ומדמיעים. הקידושין סודרו בחצר בית־הכנסת מתחת לחופת אטלס חלקה, מתוּחה כרקיע השמים, אשר הנערות החסונות מבנות ‘הזקניים’ תמכו על פי רוב את כלונסאותיה.

בגיל השמונה־עשרה היו כאלה שלש ליבות בנות קומה אחת, וגזרה אחת וקלסתר פּנים אחד, דומות האחת לשניה כל כך, שרק על פי צבע הסרטים שבצמותיהן אפשר היה להבחין ביניהן. בימות חול רגילים יצאו בחלוקי בד עם מטפחות ראש צבעוניות, פשוּטות, אולם בחגי המשפחה התנערוּ מרשלנוּתן, לבשו שמלות מוסלין עם חגוֹרוֹת של תחרים וקעקעוּ בנעליהן החצאיות את הרצפה בשעת המחוֹל.

האחת מן השלש, היתוֹמה, זו שגדלה בבית שלמה הזקן, הרסה פעם, בשעת משתה כלוּלות, אל השולחן והוציאה מבין המסובים את ברוך, להנאתן הגלויה של רוב נשי המשפחה.

היא הסתובבה סחור־סחור מסביבו ומשכה אותו אל תוך עיגול המחוללות, ליבות ומוּשות מבנות גילה, אשר נשתלבו במחרוזת, זרוע אל זרוע ונתערבלו יחד במין ריקוּד שהִלך סחרחורת על כל המסתכּלים.

דינה, שעמדה פה מִן הצד, גששה למצוא משען בקיר הקרוב, והחיוך שהעלתה על פניה הבהב כשלהבת בין עצי הסקה לחים. מפני קוֹטן קומתה נדחפה אל בין הנמוּשות, ואיש גם לא נתן את דעתו לכך. עכשיו היתה מחוץ לשוּרה, חוּליה שנקעה ממקומה.


מין כלי מידה לצער הוא זה שנקרא בפי המשוררים בשם נאד הדמעות. בית קיבוּל פתוח הקולט את עסיס הכאב טפּה אחרי טפּה, והולך ומתמלא בד בבד עם סאַת צערו של האדם.

משהוּ דומה לזה ביקשתי לראות פעם בכלי, אשר הוּצג מתחת לגגית המים המנטפת, ואז רמזו לי על האשה דינה, אשר הגיעה שנת גירושיה, היא השנה העשירית לשבתה בבית בּעלה. אצלה היו אלה דמעות ממש ובשפע כזה, עד כי בשבתה על הסף עם המטפּחת המאפילה על פניה, היה זה כמו גשם המטפטף מתוך הענן. וגם נשב פה מסביב רוח סגריר, זה אשר האנשים לא יאהבוהו, ואשר על כן גם שטו ועברו על המקום במהירות, מבלי להתעכב.

ואכן, מי הוּא אשר ינעם לו לראות את חברו בוכה על דברים אשר לכאורה הם רק מרנינים את הלב, כמו: שחוק ילדים באור השמש, שירתה של נערה על מלאכת רקמה, או בת־צחוק של אם המשעשעת את תינוקה על ברכיה.

כשטמנה באביב את זרעוני הירקות בערוּגה, בכתה, וכשבּאָה לנכש בה אחרי כן את העשבים, בכתה שוב – עם כל גבעול שעקרה. יתכן שבלבה השוותה אליהם את עצמה, אשר עוד מעט ותעקר ממקומה אף היא, כדי לעשות ריוח בשביל האחרים.

יום אחד קראָה אליה אחת משלש הליבות, את היתומה, ומסרה לה את שמות המאכלים שהם חביבים על ברוך. היא למדה אותה כיצד להתקין לפתן בדבש ואיך לתבל פּשטידה בקנמון, ואחר כך הראתה לה את מקום הצנון והגזר במרתף ומחרזות הבצלים בעליה, ולבסוף, כשזו נפטרה ממנה, הלכה והִתנפלה על יריעת הבד שבין שתי המטות ונאנקה אנקה עזוּבה, אנקת חיה פצוּעה בלב ישימוֹן, אשר אין שומע לה.

והנה בא החורף ואתוֹ היום המיוּעד לגט, והיא התאוששה ועשתה את ההכנות הדרוּשות, וגם לא בכתה עוד, ורק החריצים מתחת לעיניה עמקו ולהם גון משוּנה, מעין השחרורית שבתחתיות באר, אשר נשתאבו וכלוּ מימיה.


בביתנו, שהוא בית הקהל, לא היתה שרוּיה השמחה ביום סידור של גט. ספר כריתות יקרא לזה – סבר אבי – משום שבּוֹ נכרתת הנפש מעל הנפש.

הוא, כדרכו, לא טעם טעם אוֹכל כל אותו יום, ולפני כן, בלילה, היה ער על ספריו, אם משום שעסק בבירור השמות של בעלי הגט, או מפּני שבּחן ושקל את הנאמר בענין הגירושין בכלל.

דעות הקדמונים הן, כידוּע, שונות. בעַיני לאחר זמן בדבריהם, יכולתי לשער לי, מי הם אלה אשר נטה להם אבי. לו, בטוב לבו, נראו בודאי דבריהם של מגני הפירוד, כמו ר' אליעזר, וכדומה. המאמר הציוּרי על דבר המזבּח, אשר הוא, אפילו הוא, מוריד דמעות על האשה המגורשת, נגע בלי ספק עד נפשו, אולם הן יכול היה מצד שני גם להעלות על לבו את ליל החזון המופלא, ליל הקדוּמים – אז, בהוֹציא האלהים את אברהם החוּצה – ואת נשיבת השכוֹל שעברה פה, בהשמיע האיש את שאלתו הנוקבת:

‘ה’ אלהים, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי?'

כשבא עם דמדומי הבוקר הסופר, נאמר לו שיביא אחרי התפילה את המכשירים, והוא הביא אותם את כולם: את הקלף, ואת הדיוֹ והקולמוס, זה הקנה הנקשה, אשר הבעה מיוּחדת, רעה, לו בקצהוּ.


סדר הגט מתנהל לפי הסעיפים הכתוּבים בספר: מזמינים את העדים, מוסרים את כלי הכתיבה מרשוּת לרשוּת וחוקרים את הבעל המגרש, שאליו, וכן גם לאחרים, מדברים ‘בלשון יחיד’.

בשביל בני המקום היה זה יום חזיון, שאליו חכוּ כמעט מיד בצפיה. בכרכים ראיתי אחר כך בתים מיוחדים, שהאנשים באים להסתכּל שם במחזות תוגה מדומים, פה היו אלה יסוּרי אדם ‘בעין’, וככל אשר גדלו, כן רבה, כרגיל, הדרישה ל’מקומות'.

בשעת גטה של דינה גדלה הצפיפות בבית עוד מן הבוקר. כשנחקרו העדים ליד השולחן, היו כבר כל הספסלים הצדדיים מלאים; כשנקרא שמה הבעל, צריך היה לפלס לו דרך בין הנאספים.

– אתה ברוך בן אבנר – שאלוהו – הנותן אתה גט זה מרצונך הטוב?

ואז קמה רגע דממת חרדה בחדר. האשה במקום עמדה פשטה את ידה לפניה בתנועה מגששת, כעִור המרגיש בקרבתו תהום, והשמש הזקן בא לעזרת הבעל.

– אמור ‘כן’ – הורה אותו.

– כן, כן – מלמל האיש במבוּכה.

אבל הזקן הטעים:

– אמור ‘כן’ רק פּעם אחת.

ואז ענה ואמר ‘כן’ – רק פעם אחת.

אחרי כל אלה היתה זמן־מה תנועה מסביב. אחד מן ‘הזקניים’ בקש לפתוח את האשנב כדי להכניס אויר, מי־שהוא קרא: ‘מים’, וּמבּין הספסלים הפּנימיים הוצאה אחת השכנות אל המטבח.

לבסוף ביקש השמש את הקהל להתפזר, כי נגש הסופר למלאכתו, ובבית נשתררה דממה, אשר לא נשמע בה שוּב אלא חריקת הקולמוס על הקלף. כשפּרצה מוּשה הגדולה בבכי, השתיקו אותה והכניסוּה מעבר למחיצה, ופה ישבה עם התינוקת החבוּיה בחיקה, ילדה גדלת עינים, אשר פשטה, לאחר שהתירוּה מחתוּליה, את ידה אל האם בתנועה רבּת־הבנה, וזו נשקה לה, כל אצבע ואצבע לבד, כשהדמעות מתגלגלות ויורדות גדולות וחרישיות מעיניה.

הזכרתי למעלה את נאד הדמעות, אשר כנגדו, בּד בּבד אתו, הולכת ונמלאת, כביכול, סאַת צערו של האדם. אם זו נתמלאה ומדת החסד התגברה, יקרא לזה ישועה או נס, שנוהגים לברך עליו, או גם לכתבו לזכרון בספר. לנטרפים במצולות ים מתגלה זה בדמוּת כּף או קרש הצף על פּני המים, לנתוּנים בלהבות אש – כחלון, או פרצה בקיר; פה בא הדבר בצוּרת אות, אשר נשתרבּבה ויצאה מן השוּרה.

הסופר הזקן לא הבין עוד ברגע הראשון את הנעשה ואמר לישב את הקו המדוּלדל במקומו, והנה שלח אבי את ידו והרים את הקלף, ולעיני האנשים נגלתה לחרדתם, אות, אשר קצה האחד ניתק ממנה, כרגל בעל־חי שנקעה, והיא שותתת דיו ומאפילה כפצע בתוך הכתב.

מושה הגדולה באה והציצה מאחורי המחיצה אל החדר, ומכל מה שנעשה פה יכלה רק לתפּוס, כי נפסל הגט ולא יכּתב עוד, כי אומרים האנשים לדחותו, ‘וזהו טוב’, הבינה, ‘ככה, זה טוב’.

לפניה קם מראה בית אחיה, עם חבילת הכּרים המתגוללת שם על הרצפּה ועירום הכלים שנתערטלו מצפּוּייהם, והיא עמדה ונדחקה אל בין הנאספים ומצאה את ברוך עם פּניו ‘הסחוּטים’, אשר אף טפּת דם לא נמצאה בהם:

– תן לי את המפתח – אמרה – ואלך להסיק שם את התנוּר.

‘היא עטפה שוּב את התינוקת בכל חתוּליה, והלכה והביאה חלב טרי לבית אחיה ועוּגות שהן נוחות אחרי צום לאכילה’. אחר הבעירה אש בתנוּר וּבכירה, והתירה את החבילות והעלתה על הרהיטים את צפּוייהם, ולבסוף, כשהרגישה בבני הזוּג שהם באים, והיום כבר החשיך, הדליקה את המנורה והציגה אותה על אדן החלון, באופן שנמשך אורה בקו ישר לקראת הבאים, ואז הלכה לה, כשהתינוקת תחוּבה לה בתוך מעילה וּמבצבצת כענף מתוך גזע עץ.

מחמת רפיון בריאוּתה, או מפּני החשש ל’עין רעה‘, לא הרבתה דינה לצאת כל אותו חורף החוּצה, וֹּבצאתה והתעטפה בסודר גדול, שירד בקפלים מסתירי סוד על גוּפה, אולם כשבא הקיץ, לא יכלה עוד להצפּין את אשרה. ל’דוד’, שלמה הזקן, הוּגד דבר ישועתה ראשונה, והלה, בתום לבו, לא הראה כמעט סימני תמיהה.

– נמלאה סאַת צערה – אמר – ורחם אותה האלהים.

לשם עזר בבית שלחו אליה מפּה את ליבה היתומה, וזו קבלה את הדבר בשמחה תמה, עשתה עם דינה בכל מלאכה בבית, וגם טפּלה אחר כך בילד שנולד לה – תינוק גדל גוף, שניכר בו מיד בהולדוֹ כחו של אבי אביו, אבנר בן זביל, אשר על שמו נקרא.