לרגל פתיחת האגף החדש של הביתן לאמנות המאה העשרים במוזיאון ישראל, התפרסמה בחוברת סטודיו (ספטמבר 1990) שיחה של חיים לוסקי עם האוצרת סוזאן לנדאו.

שתי מטרות, מדווחת אוצרת התערוכה, הנחו אותה. האחת, לבדוק היכן ממוקם הגבול בין פנים המוזיאון ובין החוץ; והאחרת, איך להציג את המחצית השניה של שנות השמונים, תוך כדי הצבעה על האבות המייסדים – דישאן, בויס, וארהול ואחרים – תוך כדי חיפוש ביטוי חדש, מושגי רציונלי וקר, ותוך כדי הצבעה על ההקשרים – מי השפיע על מי.

ביסוד השקפתה היא קובעת כי אין עוד ציור, כי הציור ואפשרות החזרה לציור כבר זרים לחשיבה שלה, וכי מה שצריך לעשות כעת הוא מין אובייקט תלת־ממדי, שיהיה מקיים שיח עם מרחב התליה שלו, ויהיה מהווה חלק מהותי מקיומו כאובייקט.

האני מאמין שלה, הוסיפה האוצרת, מדגיש את ההתעלמות מן הציור, ואת ההכרה שהציור אינו מניח עוד אפשרות ממשית להמשך היצירה, מפני שכבר מיצה את עצמו לפני יותר מעשרים שנה, ומפני שהאמנות היום היא יצירה ללא מגע יד־מכני, יצירה שאינה ביטוי לרגש אלא לאינטלקט, ואינה מייצגת עשייה אלא חשיבה תיאורטית על מצב האמנות, ושעל־כן היא עבודה על דימוי, ביחד עם הדימוי.

התקופה שלנו, מדגישה האוצרת, עוסקת בייצוג הדימוי כאובייקט ולא כייצוגו בציור, שכן הציור כבר אינו מהווה חלק מהנוכחות שלנו היום, עד שנראה לי מאוד לא רלוונטי אם מישהו מייצר היום ציור מופשט, המבטא התרשמות סובייקטיבית, או סצינה ריאלית מחיי היום־יום, בעוד שיצירות המתעסקות עם הסביבה הממשית – בעניינים כאלה שאלות פוליטיות או שאלות פמיניסטיות – הן הן שנראות לה מאוד רלוונטיות.

וכך, אנו עומדים היום בתוך התקופה הפוסט־פוסט־פוסט־מודרניסטית (כשהעידן הרק פוסט־מודרניסטי של אתמול נחנק עוד בטרם לידה) ומשקיפים על מירוץ האמנות בניסיונה לייצג את תמונת המאה, וכבר אנחנו באמצע האיזור הזה שהאדם בו אינו עוד מרכז, ושגם אינו עוד מרכז של שום דבר. וכך, מתוודעת התודעה שלנו לאזורי חוץ שאינם בנמצא, ואנו נמצאים לכודים ברשת שטווינו לנו בעמל רב, גם דחויים וגם לא מוצאים מנוח, גם חשים צמרמורת וגם אופוריה, גם חשים תשוקה להתאחד וגם סופגים מכת מוות. האם זה מובן?

לא. מפני שכעת יש לנו פרדיגמה חדשה שניזונה מהמתח העצום שבוויתור על הידיעה האמיתית ומן הוויתור על תשוקת הייצוג של המבט הטבעי, ועם שירת המוזות לקשרי האדם והטבע. וכך הפכנו לנידונים של התקופה שלנו השפה מצד אחד, ומצד שני לכלאים (סוהרים) ולמוציאים לפועל שלה, וכעת הכל ברור, ומי שלא מאמין או לא מבין, פשוט ייקח את החוברת הזו יקרא ויבין יקרא ויאמין.

הציור נגמר איפוא, כמו שלפניו נגמר הסיפור ונגמר השיר ונגמר התיאטרון, ונגמרה המחשבה ונגמר האדם, ולא נשארה לפליטה אלא רק השפה שעוד אפשר לומר בה שאין מה לומר עוד ושהכל נגמר. ואז תבוא תקופת הקרח וסוף, אילמלא שרגע לפני כן תבוא האמנות החדשה, זו הראויה לבוא במוזיאון.

אלא שעד שאנו אומרים כך, אפשר שגם עידן האמירה הזאת אולי כבר יתחלף ויחלוף, כשם שהכל מתחלף וחולף במהירות, והפוסט־פוסט־פוסט מודרניזם (כפול שלושה), אולי יתחרט פתאום, כדרך שקרה לא פעם, ומוזיאון ישראל לא ירצה כמובן לפגר אחרי הווילג' ואחרי ברלין ואחרי שאר מתפלספי האמנות שבמיטב האוניברסיטאות הרלוונטיות, ולאוצרת ולמלומדים שמסביבה תתרגש אז אולי אפילו איזו אמפטיה רגשית, והציור אולי שוב תהיה לו עדנה ויהיה רלוונטי, והסכולסטיקה תמצא לה גם את הטענות, גם את השיח, גם את ההיסקים האופנתיים, וגם את חום החיים, אולי, במקום את קור הרגש ואת דלות החומר, אולי, ואת בני האדם ברגשתם ובחשיבתם ובתסיסתם מעבר לפראדיגמות שהקנו להם מי יודע. ומכל מקום, וזה ודאי: הם לעולם לא יפגרו מאחורי הקדמה, וכשם שקרעו חור בברך בג’ינס בשעה הנכונה, כך ימהרו לתפור חליפה כשהשעה תתחלף.

ועד אז? עד אז כרגיל, אין הכרזת אמונה בלי הקאטָכיזם שלה. ואין קאטָכיזם בלי אבות הכנסיה שלו. ואין פונדמנטליזם בלי החומייני שלו או לפחות הבאבא סאלי, כגון בויס, דישאן או ווארהול, זכרם יגן עלינו. כל אחד מאלה היה אמן להטים שהטיח בציבור את אמירתו החצופה, אמירה של הפעם־אומר־לכם, שמיד יש לה חסידים שעושים את הפעם האחת המרעישה ההיא לאלף פעמים קלושות של קלישאות חיקוי שטוחות ומחוקות, ולאלף דפים כתובים מטא־פילוסופיות, מפי איזה מורה אמנות באוניברסיטה אחת, שכל חכמתו היא בייצור פייפרס בז’ארגון האופנתי הנכון, או מורה בבית־ספר לאמנות, שבמקום ללמד רישום וצבע ורישום וצבע ורישום וצבע עד שיגדל התלמיד ויהיה אמן המחליט מעצמו על אמנותו, מתאכזרים אל הצעיר ומלעיטים אותו פטפוטים וסותמים אותו שלוש שנים בניירות ובציטטות ובדרשות, ואחרי מות פרויד ומארקס תמיד יש עוד נביא תורן ועוד גאון תורן, ואם אינו לאקאן הוא דֶרידָה או פוּקוֹ או ולמה לא הבאבא סאלי בכבודו ובעצמו. וגם אם לסחורה שלהם אין קהל, תמיד יש לה חסידים.

ולחסידים כידוע יש שפה משלהם. וזה הלא הכל וזה מספיק. די אם יש שפה. בשפה הזאת אין דיבור אבל יש טענה ואין דיאלוג אבל יש שיח (discourse), ואין זה יפה בעיני אבל יש זה רלוונטי, ואין זה מדבר אלי אבל יש זה אובייקט מושגי, רציונלי וקר, כי כך כנראה גם יש להם בחייהם ובאהבתם: חיים של אובייקט מושגי רציונלי וקר, ואהבה מושגית, רציונלית וקרה, בלי חלילה שום רגש וחום, כשם שעל מצבתם כמו על יצירתם יהיה כתוב כנראה: ללא כותרת אם לא ללא שם, וזה יהיה מושלם. עם מרכז חסר מרכז, ועם חוץ חסר חוץ, ועם בלי כלום, ורק כלום ושום דבר, הללויה.

הנה אמנות שלא צריכה לראיית עיין, שאין לה צורך בראייה, שאיננה מבקשת ראיה – אבל יש לה היסקים ותיעוד ממוחשב, ויש לה המולת מושגים סכולסטיים סביבה, אמנות שפעם היתה יצירת אדם בשביל אדם ונהפכה לפלפולי מלים לתואר ראשון וללמדנויות סרק לתואר שני, ולדרשנויות הבל לתואר שלישי מתוסכל – ולהשחתת האמנות בידי המחלקות לאמנות של כמה אוניברסיטאות, שאינן מכבדות אלא ניירות כתובים ובזות ליצירת אמנות חיה, ששקופיות משמשות להם במקום תמונות, ותולדות תעתועי ההווה קודמים אצלם לתכנים, והמסר, מכל מקום, חשוב תמיד מגוף הציור, קלישאה אצל קלישאה ונייר תומך בנייר, ומי כתב על מה, ורק לא מה יש מצוייר כאן ואיך מצוייר, וכך גם המאמרים השדופים קודמים לכל דבר חי, עד שמדבר יבש של למדנות סריסים משתקע לכל עבר וישימון צחיח של חכמת עקרים, הכופים על קהל הצעירים שיסכימו לוותר על זכותם החיה להיות פוריים ויוצרים חיים. וכך נעצרים החיים על מפתן האסכולה. ומה קרה למורים העקרים ולמורות העקרות שהחליפו חיים בעובש ניירות – מצפים שגם תלמידיהם יצטרפו למנזרי הרוח האלה, ויחליפו אמנות בת חורין במסדר הסגור של אנשי הכת הרלוונטית.

דרכן של תיאוריות תמיד, ותיאוריות על האמנות בעיקר, להציע הבנה חד סטרית כלשהי, ולקבל עוורון רב סטרי לכל השאר. וכשאור אחד נדלק על האמנות, מכבים את שאר האורות. וכך גם הציור, שלאחר שחדל וכבה, נשאר המושג ללא־מגע־יד כפנס יחידי. ובלתי־נסבלת להם היא מניפת הספקטרום הפתוח. לפני עשור או שניים היתה מותרת רק ההבנה הפרוידיסטית או המארקסיסטית והיתה כחוק בלעדי. היום כשכבר פנה זיוום בא במקומה הקוד החדש, כחוק בלעדי, והכרחי, כהכרח הקביים לנכה, והמתקדמים כבר נשבעים מהבוקר רק לפוסט מודרני כפול השלושה, הזמן מחייב אותם, הז’אנר המודרני מחייב אותם, והסכנה שייחשבו חלילה לבלתי מעודכנים מחייבת אותם – ויש, כידוע, בני־אדם שימותו ולא יתהלכו במה שהאופנה כבר פסלה.

הנה כך, בחוסר סובלנות אלים מנצחת היום ההחלטה על סוף ראיית העין כאמנות הראיה – וכך באות מילים במקום תמונות, בועות של תיאוריות סכולסטיות במקום עבודות יד ועין, רשלנות שפוכה בעצלתיים במקום מצויינות מקפידה, עשן דלוח של מושגים במקום יצירה תוססת חיים, והכניעה לדלות במקום השאיפה לגדלות, וההתכופפות לקיום מינימליסטי במקום ההתגברות לקיום מקסימליסטי, וההתרגלות לחיים נמוכים במקום לחיים שואפים, וההסכמה לפחות ופחות במקום ליותר ויותר, מלבד כמובן השאיפה לתהילה, ויחסי הציבור הפורחים – לאלה אין היחלשות ואותם ואת נאדרותם לומדים ומלמדים באולפני המדרשות, בבתי הקפה הנכונים, ובמבואות הנכונים, אלה שהמדור הנכון של העריץ הנכון בעיתון הנכון תומך בהם ובנשכנות חסרת מעצורים. וכידוע, אין לך מקום שאין לו הרשע המקומי שלו, שמפיו חיה האמנות.

וכך מתקבל שעיוורון הוא ראייה, שסתימות היא רגישות, ושמילים על יצירות הן יצירות האמנות. וכך מוסכם שאלימות הקליקה הנכונה היא דרך הרוח של האדם היוצר, ושהיוצר הבודד הוא אפס אם לא הסתדר בחבורת העריץ המקומי, ושהפגנה של אוצר כוחני אחד – היא כל הדרכים שיש לאמנות, ושעל־כן סריסות הנפש היא טעם החיים.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 30.3.1990