כורדים עלובים, אין להם נפש, רק דם. ולא יודעים שדמכם לא חשוב ולא חייהם ולא מותם.

ואילו לאמריקאים יש חשבונות מפוכחים למה לא לנקוף אצבע להצלתם. חשבונות מחושבים היטב לכל צדדיהם. ורק יש רגעים שאם אינך עוזב הכל ופשוט רץ להציל – לא תינקה עוד מן החרפה.

יהיה המבט הפוליטי, הכלכלי, התורכי, האירני, המזרח־תיכוני וגם העולמי מה שיהיה – החופש שנותנים לאותו בריון להתנפל ולרצוח באין מפריעה עם בורח על נפשו ואין לו לאן לברוח – שולל את כל מה שעשתה ארצות־הברית במפרץ, מבטל את תוקף מלחמתה, ומערער את אמינות נשיאה. אם פיקוח נפשו של עם אינו דוחה הכל, אם כל מיני חשבונות חשובים יותר מחייו של עם נרצח – הכל היה רק חרפה צינית.

אי־אפשר שהנשיא אינו יודע. ממש כמו שאי־אפשר היה שלא ידעו בשעתם מה קורה במחנות ההשמדה. גם אז לא היה כדאי להם להתערב.

הוי הכורדים העלובים – אתם חתיכת לא־כדאי. אתם שלושה מליון אנשי לא־כדאי. נשיא מעצמת העולם מצטער, חייכם פשוט לא שווים כלום. קורמורן טובע בנפט חשוב יותר מילד קופא למוות בין גבולות סגורים.

אשרי העם שלא צריך מצילים    🔗

שוב סדרנו את העולם.

כשיכירו מדינות ערב בישראל, נדון גם בפירוק הנשק, הבטיח ראש הממשלה בגודל לב.

אבל, מכיון שההכרה בישראל איננה צפויה למחר, הרי גם הסוכריה (שהעולם אוהב) פירוק הנשק איננה צפויה למחר. ומה שנשאר מכל ההבטחה אין בה יותר מכשיבוא המשיח. ושוב הרוויחו דחיית זמן ושוב כלום לא ייקרה. ובחנות המכולת שבמשרד רהמ, שתמיד מחליפים בה חכמה בערמה, כולם מחייכים. שוב הצליחו להוליך שולל את בעלי החוב – ובלי לתת כלום קבלו דחיית פרעון!

ואיזה חיוכים: שוב דפקו את השלום.

הו, בייקר התמים – גם אותך יסדרו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.4.1991