לוגו
בִּמְקוֹם דְּרָשָׁה – מחזה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הנפשות:


אחיטוב, בן י"ג שנה.

שולמית, אחותו, בת י"ד שנה.

דָּוִד, בן י"ג שנה

יוסף, בן י"א שנה - רֵעֵי אחיטוב

בנימין, בן תשע שנים -רֵעֵי אחיטוב

יָקטן, בן שמונה שנים.

אחותו, בת שבע שנים.

המורה.

(חדר שבו שני פתחים – מימין ומשמאל. בחדר שלחן ושני כסאות וארון־ספרים קטן.)


־־־־־־־


אחיטוב (מתהלך בחדר וקורא בגליון אשר בידו): נִצָּני הנעורים יִשַׂגְשְׂגו וְיַעלוּ כפוֹרַחת, כלֶשֶׁם שְּבוֹ וְאַחֲלָמָה

יזהירו בִשְׁמֵי חיינו" (יושב אל השלחן). צר לי מאד כי בחר מורי במלים קשות ונשגבות כאלה לְהַקְדָמַת הדרשה; לא על נְקַלָּה אלמד אותן על פה (שולמית באה מימין).

שולמית: מה אתה קורא בגיליון הזה, אחי?

אחיטוב: דְּרָשָׁתִי לחג בר־מצוה שלי – לא, זאת היא רק ראשית הדרשה, כי מורי לא מסר לי עוד את כל הדרשה. הוא אומר כי עלי לשַׁנן אותה פרקים, פרקים.

שולמית: (בהביטה אליו בתמהון): כל זה הוא רק ראשית הדרשה?! – היֹאמר מורך לְלַמֶּדְךָ דרשה אֲרֻכָּה כְאֹרֶךְ הַגָּלוּת?

* * *

אחיטוב: אין דבר! הן בקרוב אהיה לאיש, ולא נאה לי לדרוש דרשה קצרה כילד.

ומלבד זאת הנה עוד שלשה שבועות עד יום חַגִּי, ועד העת ההיא אצליח לְשַׁנֵּן את כל הדרשה על־פה.

שולמית: מה מאד שמֵחה אני כי אין לנערות חג בר מצוה. אני לא יכֹלתי ללמוד על פה דרשה אֲרֻכָּה כזו.

אחיטוב: אין דבר! הן בקרוב אהיה לאיש, לאיש יהודי, והלא יָדַעַתְּ את מאמר אבינו: לא נקל הדבר להיות איש יהודי (נגש אל אחותו ואוחז בידה ומדבר בהתפעלות). לפנים מסרו נערים כמוני, ועוד קטנים ממני, את נפשם על אמונתם ותורתם – וממני יִדָּרֵשׁ רק ללמוד דרשה על פה, ואיך לא אֶכָּלֵם לאמר כי כבד הדבר ממני?

שולמית: אבל למה לך ללמוד ולשנן דרשה אֲרֻכָּה שֶׁחִבְּרוּ אחרים? הלא טוב טוב היה לוּ דִבַּרת לפני הקרואים, ביום חגך, דברים מעטים ופשוטים, אבל דברים שיָצאו מלבך אתה, שחִברת בעצמך –

אחיטוב: איך, יחַבר נער קטן כמוני דרשה לחג גדול, לחג בר מצוה!

שולמית: (בצחוק) זה עתה אמרת כי בקרוב תהיה לאיש, ופתאם שכחת את דבריך והנך קורא לך 'נער קטן"!

אחיטוב: אני אהיה לאיש, אבל מורי כבר היה לאיש, זה שנים רבות – והוא יודע יותר ממני איזה דברים ראוים להאָמר בפי בר־מצוה ביום חגו הגדול –

שולמית: אבל אז יֵדעו כל הקרואים כי לא מִלִּבְּךָ הוֹצֵאתָ מִלים, כי אם מורך הוא אשר שָׂם את הדברים בפיך. תחת אשר לוּ דִברת לפניהם דברים מעטים שחִברת בעצמך, אזי השתוממו כלם עד מאד ואמרו: (סופקת על כתפו) ‘רק נער חכם ונבון הנער הקטן הזה’, וגם אבותינו שָׂמחו אז שבעתים.

אחיטוב: האמת אגיד לך, כי גם אני חשבתי לעשות כן, וגם יש בלבי דברים אחרים הָרְאוּיִם לְהֵאָמֵר בפי נער כמוני ביום חגו הגדול – אבל מִתְבַּיֵּשׁ אני לְדַבֵּר לפני קְהַל קרואים גדול –

(יוסף ובנימין באים משמאל).

יוסף ובנימין (מדברים בבת אחת): שלום לכם!

יוסף: הנה הבאתי לכם ספר יפה למקרא – (שולמית לוקחת את הספר מידו והופכת בו).

בנימין (נכנס לתוך דבריו): ספר יפה מאד; גם אני קראתיו ואתענג עליו מאד –

יוסף (דוחף את בנימין הצִּדה): בספר הזה יש ספורים יפים מחיי העברים הקדמונים –

בנימין (כנ"ל): מחיי שמשון הגבור –

יוסף (כנ"ל) ומפעולות יהודה המכבי, ומחיי כל הגבורים אשר היו בישראל –

בנימין (כנ"ל): ואשר נלחמו עם האויבים בגבורה נפלאה! –

יוסף (כנ"ל): ומחיי האכרים העברים, שָׁם בארץ הקדושה –

בנימין (כנ"ל): הידעתם? שם, בארץ הקדושה, יש עתה אכרים עברים העובדים את אדמתם –

יוסף (כנ"ל): ובניהם מדברים עברית, רק עברית!

אחיטוב: כל זה ידוע לי מִכְּבָר, – היש בספר הזה גם דברים מְלַבְּבִים1 לנער גדול כמוני?

שולמית (אל אחיה): הספר יפה באמת – גם מחזה קטן יש בו –

יוסף: כן, כן, מחזה נחמד מאֹד –

בנימין: נחמד מאד – יש בו גם ילד שאינו רוצה ללמוד –

שולמית (אל אחיה): הידעת, אחי? רעיון טוב עלה על לבי. הבה, נערך נא את המחזה לפני הקרואים ביום חַגך. יש במחזה גם אב ואֵם: אתה תהיה האב, ואני האם –

בנימין: ואני אהיה הילד שאינו רוצה לִלמֹד –

יוסף: ואני אהיה – אני אהיה – איני יודע מה אהיה –

אחיטוב: הַסו, ילדים! (אל אחותו) אבל מי יודע היִסכון המחזה לצָרכנו, לחג בר מצוה? הן על בינת הילדים האלה לא נוכל לְהִשָּעֵן

* * *

יוסף: ילדים!? אני אינני ילד. עוד מעט אהיה לאיש – כמוך; הן מלאו לי אחת עשרה שנה –

בנימין: גם אני אהיה בקרוב לבר־מצוה, בעוד – בעוד (חושב בלבו), בעוד שלש שנים, כי כבר מלאו לי תשע שנים –

שולמית (אחרי אשר הפכה בספר, אל אחיה): המחזה יסכון לנו; אבל עלינו עוד לְהִתְּיַשֵּׁב בדבר. העיקר הוא כי יֵעָשֶׂה הדבר בסתר, לבל יִוָּדַע לאיש מראש, למען נְשַׂמֵּחַ את אבותינו ואת כל הקרואים בדבר אשר לא פִּללו לוֹ. – (אל יוסף ובנימין) גם לכם נִתֵּן תַּפקידים, אבל בתנאי כי לא תגַלו את סודנו לאיש – השמעתם, ילדים?

יוסף: אני אינני ילד ואני יודע לשמור סוד בלבי –

בנימין: גם אני לא אַגלה את הסוד – מלבד לאִמי, כי ממנה לא אַסתיר דבר –

אחיטוב (ברֹגז): הלא הֻגד לך: אל תגלה את הדברים לאיש – גם לא לאִמך – ואם לא, לא אתן לך תפקיד. השמעת?

בנימין (בזהירות): וגם לאחותי הקטנה לא אגיד?

אחיטוב (ברֹגז): לא, לא, לא! ־ אכן קשה מאד לעשות דבר בעזרת ילדים פּוֹתים!

שולמית (אל אחיה): אל תִּכְעַס ככה (אל יוסף ובנימין) לכו עתה לביתכם, ואני ואחי נתיעץ בדבר, ונחַלק את התפקידים – אבל כאמור, יָד לְפֶה!

יוסף: אני אֶדֹם כדג!

בנימין: כן, כן, הדגים אינם מדַברים – גם אני אֶדֹם כדג (יוצא עם יוסף משמאל).

שולמית (אל אחיה): ואנחנו נלכה נא הגַּנה ונתיעץ על דבר החזיון, כי אמנם לא דבר קל הוא לנו (שולמית עם יוסף יוצאים מימין).

המורה (בא משמאל): אין איש. הצפרים התעופפו מִקִּנָן (מתהלך בחדר) אינני יודע מה היה לי: הן ראשי מלא תמיד מליצות יפות ונפלאות, ובכל זאת בשעה שאני צריך לערוך דברים בכתב, על הנְּיָר, תעופינה להן כל מליצותי ואינן. כל הלילה ישבתי והָגִיתי בדרשתו של אחיטוב – ורק שתי שורות כתבתי בכל הלילה – שתי שורות, טפח מן הים! באופן כזה לא אשלים את הדרשה אפילו בעשרה ירחי עמל. אלי, אלי! מה אמלל אני! שנים רבות הייתי מורה בעירי, ומעולם לא נזדמן לי תלמיד בר־מצוה – ואך באתי אל העיר הזאת, והנה תלמידי הראשון נצרך לדרשה לחג בר מצוה! תלמידי הראשון? ודָוד, תלמידי השני? הן גם הוא יהיה בקרוב לבר מצוה, וכבר מסרתי גם לו ראשית דרשתו. ולכל אחד ואחד מהם צריך לחַבר דרשה מיוחדה, כי אבות הנערים מכירים זה את זה, ואם אֲלַמֵּד דרשה אחת לשני הנערים ונְקַלוֹתי מאד בעיני ההורים. – (יושב אל השלחן ומוציא גליון מחיקו) הבה, אעבור נא על השורות האחדות שהוספתי בנאומו של אחיטוב (קורא בנעימה בהטעמה): ‘גן הילדות, כגן ה’ כארץ מצרים ובּוֹאֲכָה צֹער' – בואכה צֹער, בואכה צֹער – באמת אין זה כל ענין לכאן, אף כי כן הוא לשון המקרא. לא, צריך למחוק זאת. (מוסיף לקרא בהטעמה): ‘וכעץ הדעת אשר בגן עדן מקדם, כן יציצו ויפרחו ימי הנעורים’. זוהי באמת מליצה יפה מאד! – הוֹ, אני הייתי יכל לחַבר דרשה כלילת יופי, לוּ רק הספיקה לי העת – אבל הזמן קצר, רק שלשה שבועות, והדרשות שְׂתַּיִם (דוד בא משמאל).

דוד: שלום לך, אדוני המורה. באתי להגיד לך, כי כבר שִׂנַּנתּי על פה את ראשית הדרשה, ואני מבקש ממך את ההמשך –

המורה (בחרדה): מה? כבר שננת על פה ראשית הדרשה? (לנפשו) מוחות של שֵׁדים יש להם לנערי העיר הזאת! בשני ימים לָמַד על פה עשר שורות של מליצות נשגבות! (אל דוד) טוב, טוב. כאשר אבוא אליך להורותך היום אראה עד כמה יודע אתה על פה; ואם תדע היטב אתך לך את ההמשך. (דוד יוצא). אלי אלי! מה אעשה עתה? אין לי דרך אחרת כי אם לתת לדוד את המשך דרשתו של אחיטוב. אמנם רק שורות אחדות הוספתי לכתוב בדרשתו של אחיטוב, וגם קשה יהיה לחבר את ההמשך אל ראשית הדרשה של דוד. אך מה אוכל לעשות? אקוה כי אחיטוב עוד לא למד את ראשית דרשתו על פה, כי ראשיתה נמלצה מאד. אבל איה אחיטוב? (יקטן בא).

יקטן: שלום לך, אדוני המורה!

המורה (שקוע בגליונו מבלי ראות את הילד): מדוע אֵחרת לבוא, אחיטוב?

יקטן: לא אחרתי לבוא, כי זה עתה שׁלָחַני אבי אליך – ושמי יָקטן.

המורה (פונה אליו): הו, אתה הוא תלמידי הקטן אשר החלותי להורותך אתמול. ומה דורש אביך ממני?

יקטן: אבי שכח לאמר לך כי צריך לחַבר דרשה לבר מצוה –

המורה: מה? גם אתה בר מצוה? (לנפשו) האם יש בעיר הארורה הזאת רק תלמידים בני שלש עשרה שנה?

יקטן: לא אני – אני עתה בן שמונה שנים – בקיץ יהיה יום הולדתי, אז יבואו גם דודי ודודתי – הם יביאו לי מתנה יפה: סוס־עץ גדול, אני יודע זאת מראש –

המורה: ובכן אינך עדיין בר מצוה? ברוך ה'! אבל איזה דרשה דְּרוּשָׁה לך?

יקטן: לא לי – כי אם לאחי הגדול –

המורה: אבל אחיך הגדול איננו תלמידי –

יקטן: אינני יודע – אבל אבי אמר כזאת – הוא בקש ממני לבוא אלינו היום.

המורה (לנפשו): כל העולם מתקומם לי; חגי הבר־מצוה יְקַצְרוּ את יָמַי. (אל יקטן( בשעה הרביעית אבוא אליכם – לא, בשעה החמישית – כי לדוד אין פנאי – כּלוֹמר: לי אין פנאי קודם – (יקטן יוצא). הצרה החדשה הזאת הָמְמָה אותי כָלָה! (אחיטוב בא).

אחיטוב: סלח לי, אדוני המורה, כי אחרתי לבוא – חזרתי על דרשתי זמן רב ועוד טרם אדע אותה על פה –

המורה: אינך יודע עוד? מְהֻלָּל שֵׁם ה'! כלומר: מדוע אינך יודע עוד? אבל – אין דבר: עוד דֵּי עת לנו. בשלשה שבועות תוכל לשַׁנְנָהּ על פה.

אחיטוב: את ראשית הדרשה אדע – אבל הדרשה תהיה אֲרֻכָּה מאד, כאשר אמרת –

המורה: ארכה? כן, כן – כלומר: לא! ארכה מאד לא תהיה – אני אתאר רק את ימי הנעורים, את היצר הטוב ואת היצר הרע, את תֹּכן היהדות, את חובות היהודי לאלהיו, לעמו ולכל אדם, גם סקירה קצרה על קורות ישראל בכלל ועל נערי העברים בפרט: מה שפָּעלו ומה שהם יכולים לפעול –

אחיטוב: כל זה יהיה בדרשתי? אם כן לא אדענה אפילו בשלשה חדשים, כי לא דרשה היא, כי אם ספר גדול –

המורה: ספר? כן, כן – כלומר: לא! הכל יֵאמר בקצרה, אבל במליצה יפה: מועט המחזיק את המרובה (שולמית באה).

שולמית: סלח לי, אדוני המורה, כי הִפְרַעְתִּיךָ – אבל דבר נחוץ לי אליך –

המורה: מה? הגם את תבקשי דרשה לבר מצוה? כלומר: לא! מה חֶפְצֵךְ?

שולמית: הנה מצאנו בספר חזיון יפה מחיי היהודים בארץ הקדושה, ואנחנו חפצים לַעֲרֹךְ את החזיון ביום החג של אחי.

המורה: חזיון? – כן, כן, חזיון – לערך – לערך… כלומר: תיאַטר. כן, כן. זה מנהג חדש, אבל נָאה מאד.

שולמית: הלא? לכן אנחנו מבקשים ממך להיות לנו לעזר בעריכת המחזה, כי אנחנו לבדֵנו איננו יודעים היטב איך לעשות הדבר.

המורה (לנפשו): לא ילדים, כי אם מלאכי חבלה יש בעיר הזאת! המעט ממני כי עלי להוגיע מוחי בחבור דרשות, כי עוד אהיה לדירקטור של תיאטראות; ומאין אשאב חכמה זו, המן הגֹרן או מן היקב? (אל שולמית) כן, כן. כלומר: לא! אני לא אוכל לַעזרכם, כי – כי אני טרוד בדרשות – כלומר: עלי לשנן את הדרשה לאחיטוב –

אחיטוב: את הדרשה אלמד בעצמי – אם רק לא תהיה ארכה מאד –

שולמית: ואולי אין כל צֹרך לאחי בדרשה, כי המחזה ייטב בעיני אבותינו ובעיני כל הקרואים יותר מאלפי דרשות –

המורה: כן, כן – המחזה טוב יותר מכל הדרשות – אין כל צרך בדרשות – כלומר: לא! כי אביכם דרַש ממני ללַמד את אחיטוב דרשה לבר מצוה.

אחיטוב: אני אוכל ללמוד גם את הדרשה גם את תפקידי במחזה – הן לא ילד אני, עוד מעט אהיה לאיש.

שולמית: ואני בטוחה, כי אבותינו לא יחפצו בדרשה, אחרי שֶׁנַעֲרֹךְ לפניהם מחזה יפה כזה – הוֹ, המחזה יפה מאד!

אחיטוב: הוא יפה באמת, והתפקיד אשר בחרתי לי יתן לי מקום לדבר דברים יפים מאד: על ישראל ותורתו, ועל ארצנו הקדושה. אבותינו ישמחו מאד על תפקידי זה.

המורה (לנפשו): מי יודע? אולי יפטרני המחזה מעבודת הדרשה? (בקול( כן, כן – בודאי ישמחו. הכבר הגדתם לאבותיכם את דבר החזיון ומחשבתכם הטובה?

אחיטוב: לא. אנחנו חפצים כי יהיה הדבר בסוד, למען נשַׂמח ביום חַגי את אבותינו בדבר שלא ידעו מראש.

המורה: כן, כן – כלומר: לא! מאבותיכם לא תוכלו להסתיר את הדבר; כי אולי לא יאבו כי תערכו מחזה ביום החג. לכן זאת עֲשׂוּ: שאלו את פי אבותיכם ואמרו להם כי תחת הדרשה אתם חפצים לערך מחזה יפה – ואם יתנו לכם הרשיון, אז אעזרכם בעריכת החזיון. (לנפשו): סוף כל סוף נקל לי לשַׁנן להם מחזה שֶׁחִבר אַחר מֵחַבֵּר דרשה ארכה בעצמי.

אחיטוב: אני מתבַּיש לאמר לאבי כדבר הזה – הוא יחשוב כי רוצה אני להשתמט מלמוד הדרשה.

שולמית: הידעת, אחי? אנחנו נגיד את הדבר לאִמנו – ברשיונה בטוחה אני, כי היא לא חָפצה כלל שֶׁתִּלְמַד דרשה – היא אומרת כי לא הבר־מצוה צריך לדרש ביום חגו, כי אם הגדולים צריכים לדרש דרשות; וגם אני חושבת כאמי.

המורה: האמנם כן היא דעת אמכם? אכן אשה חכמה היא! גם דעתי כן היא – כלומר, אני עושה כרצון ההורים – ובכן הַגידו לאמכם, ואם תַּרשה לכם –

שולמית: היא תשמח מאד על מחשבתנו זו, והיא תרשה – ולאבינו לא יוַּדע הדבר עד יום החג –

אחיטוב: אך אולי יקצף אז אבינו על אשר לא אדרש את הדרשה?

שולמית: אבינו לא יקצף, אדרבה, עוד ישמח מאד, כי הוא עושה תמיד כעצת אמנו, מה שתּרצה היא ירצה גם הוא.

המורה: כן, כן, הוא עושה תמיד כעצת אמכם – כלומר: הוא ישמח מאד. ובכן מהרו ושאלו את אמכם.

שולמית: בוא נא, אחי, אִתי אל אִמנו; היא יושבת עתה בחדרה ואבינו איננו בחדרו (שולמית ואחיטוב יוצאים).

המורה: אולי אֶפַּטֵר, לפחות, מצרה אחת. ובאמת מנהג מגונה הוא לְצַוּוֹת למורה ללמד לתלמידיו דרשה לחג בר מצוה. את המנהג הזה המציאו בודאי רק הורים אכזרים – כי עִנוי גדול הוא גם לַמורה גם לתלמיד. ולמה ילמד נער קטן על פה דרשה ארכה וקשה? ואולם מחזה – זהו באמת מנהג יפה – מחזה – אטו מלתא זוטרתא2 הוא מחזה? כן כן, רק מחזה לבר־מצוה ולא דרשה. יחי המחזה! לעזאזל הדרשות! אני אכתוב מאמר בכתבי־העתים על אדות השאלה הנכבדה הזאת, ובמליצות יפות אוכיח באר היטב, כי בדורנו אין עוד מקום לדרשות בר מצוה – זה מנהג אוִילי – ותחת זאת אציע להנהיג את מנהג החזיונות בחגי בר מצוה. ההצעה הזאת תעשה רֹשם גדול, היא תפליא את הלבבות. – העִקר הוא, כי מאמרי יהי כתוב במליצה נשגבה. איך אחיל את מאמרי? – אך זה רעיון טוב! אני אשים במאמרי את המליצות היפות שֶׁחִבַּרְתִּי בנאומו של אחיטוב – וכֹה אֹמַר: כלֶשם שבוֹ ואחלמה יזהירו ימי הנעורים בִּשְׁמֵי חיינו – (יוסף ובנימין באים).

המורה: מה? הגם הם באים לבקש ממני דרשה לבר מצוה?

יוסף: אנחנו באים אל אחיטוב לדַבר אִתו –

בנימין: על אֹדות תפקידנו – לא! אני לא אגלה את הסוד – גם לאמי עוד לא הגדתי (אחיטוב ושולמית באים).

שולמית (בשמחה): אמי נתנה את הרשיום־

המורה: ובדרשה אין צרך עוד?

אחיטוב: אין עוד צרך בדרשה – הגדולים ידרשו דרשות; כן אמרה אמי הטובה –

המורה: יהי שֵׁם אמך מברך! – כלומר עצתה טובה מאד. ועתה הגידו לי, כמה נפשות יש במחזה?

יוסף (אל אחיטוב): מה? הוא יודע?

אחיטוב: כן, כי הוא יעזר לנו בעריכת המחזה – הן אתם קטנים ואינכם יודעים איך לעשות הדבר –

בנימין: אבל אתה בר מצוה, ואתה יודע הכל –

שולמית (אל המורה): חמש נפשות במחזה – אחי יהיה האב, ואני – האם.

בנימין: ואני אהיה הילד שאינו רוצה ללמוד –

יוסף: ואני אהיה בן האכר העברי – כן בחרתי.

המורה: ומי היא הנפש החמישית ותפקידה?

אחיטוב: זה נער החפץ להיות ל“רב” בישראל.

המורה: אם כן, תנו לי את התפקיד הזה לתלמידי לדַוד (לנפשו): באופן כזה יש לי תקוה להִפָּטר גם מדרשתו של זה.

אחיטוב: כן, הוא יהיה לרב, כי הוא לַמדן גדול. הו, הנהו בא (דוד בא).

דוד: מדוע לא הגדתם לי מדבר המחזה?

שולמית: ומי גלה לך את הסוד הגדול הזה?

דוד: אבי שלָחני לבקש מכם לתת גם לי תפקיד במחזה – הוא שמע את הדבר מֵאֲבִי בנימין.

בנימין: אני הגדתי הדבר רק לאחי הקטן – כי אתם צוִּיתם עלי רק לבלתי הגיד לאחותי הקטנה ולא לאחי הקטן –

אחיטוב: מראש ידעתי כי הילדים האלה לא ישמרו את הסוד. (אל בנימין ברגז): לכן לא אתן לך תפקיד במחזה.

בנימין (בוכה): אני לא אגַלה עוד את הסוד. גם לאמי לא הגדתי, כאשר צויתם.

המורה: אַל תקצפו עליו. הוא ילד טוב – הוא הגיד רק לאחיו הקטן, ואחיו הקטן סִפר את הדבר אל־נכון לאבותיו ולכל הילדים אשר בעיר – אבל תַּפְקִידוֹ אַל תקחו ממנו –

שולמית: עתה יֵדעו הכל כי נערך מחזה, והקרואים לא יתפלאו עוד –

המורה: אין דבר – הקרואים ישמחו ויתפלאו כאשר תיטיבו לשַׂחק במחזה. ולהפך: שמחתם תגדל ביותר, כי מעתה יחַכו בכליון עינים אל המחזה, אחרי אשר כבר שָׁמעו את שִׁמעוֹ, וחפוץ יחפצו לראות איך יערכו ילדים מחזה.

דוד: ואבי אמר כי גם בחג בר מצוה שלי נערך את המחזה.

המורה: ובדרשה אין עוד צרך גם לך? הן אביך יודע כי אי אפשר לך לִלמד שני למודים: דרשה ומחזה; כי למוד המחזה הוא דבר קשה מאד. כן, כן – אין לך עוד צֹרך בדרשה – אני אבאר את הדבר לאביך – (יקטן ואחותו באים).

יקטן: אני בא לראות את התיאטר שלכם – והנה הבאתי אתי גם את אחותי הקטנה –

שולמית (בקול עצוב): הכל יודעים את הדבר!

המורה (אל יקטן בצחוק): קִדַּמת לבוא. תלמידי הקטן. כאשר יָערך המחזה תבוא עם אבותיך ועם כל בני ביתכם.

בנימין (בקול בוכים): ואני אהיה הילד שאינו רוצה ללמוד?

אחיטוב: אתה תהיה הילד המגַלה סוד.

בנימין (כנ"ל): אבל ילד כזה אין במחזה.

שולמית: במחזה אין ילד כזה, אבל פֹה יש ילד כזה, ואתה הוא.

המורה: חִדלו מריב. הכל מָחוּל לך, בנימין, תפקידך יִנָּתֵן לך. היום אין לכם לריב, כי אם לשמוח, כי יום שמחה הוא לכֻלנו, (לנפשו) וביחוד לי.

אחיטוב (אל בנימין): הנני סולח לך, בנימין. הן בקרוב אהיה לאיש, לאיש יהודי, וליהודים נֶאמר: “לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר!” עלי להִתרגל עתה בְקִיּוּם מִצְוֹת תורתנו, ולכן אני מודה לך, בנימין, כי נתת לי מקום לְקַיֵּם מִצוה גדולה, מִצְוַת סְלִיחַת עָוֹן, עוד בטרם הייתי לבַר מִצוה. –



  1. נעימים לוקחים לב.  ↩

  2. האם דבר קטן הוא.  ↩