א 🔗
שלוש אהבות היו לו, למוּלה דניאל הסמרטוטר, שלוש אהבות שעליהן עמד עולמו: אהבת בשרים, אהבת הפרוטה ואהבת עצמו ובשרו.
משמתה אסתר אשתו, שמח בסתרי לבו. שמח על שלא כילה ימיו בחיקה של אשה טרוטת עיניים, בלה ושחופה, שניצני גבנון השפילו קומתה. מצחקק היה, שכוס מרורים שיצק אל פיה ימים רבים פעלה את פעולתה. אולם כשם ששמח על מותה, כן נתעצב אל לבו, על שנותר בגפו, ללא אשה שתעשה במשק הבית ותטפל בילדים ועיקר העיקרים, שתחמם אותו בלילות הצינה.
בתום ה“שבעה” כינס את ילדיו הנפחדים, שבכו עדיין בקול נכאים, כיבדם בתופינים וקינח את חוטמם הדולף בשולי שרוולו הרחב. ישבו הקטנים ופקחו עיניים תמהות על טוב לבו הפתאומי של אביהם הקשוח. גולל מולה דניאל לפני הקטנים את סודות הבריאה.
“מהו המוות?” – הקשה ותירץ לפניהם – “מוות הוא חידוש הנעורים”. ומשלא ירדו הקטנים לסוף דעתו והמשיכו למצוץ בקול את התפוח המסוכר, הוסיף ודרש לפניהם: – “ראו ילדים, אמכם זקנה היתה וחטוטרת קישטה את גווה. השחפת אכלה את בשרה והיא הלכה לעולמה, כלומר מתה. שם למעלה, בשמים, מחדשת היא את נעוריה ותשוב הביתה, אם ירצה השם, צעירה, יפה ורעננה”.
הקטנים פערו פיותיהם הקטנים בתמהון וסחו זה לזה בצחוק של משובה: אמא תשוב הביתה! אמא תהיה יפה וצעירה! אמא לא תירק עוד דם…
רק מלכה הבכירה, שזה מכבר נטשה את הילדות, לא חייכה ומחתה דמעה, שביצבצה בזווית עינה.
ב 🔗
משתם החורף והאביב עמד מאחורי כותלו והיסמינים מן העמק הפיצו ריחות משכרים, סערה רוחו של מולה דניאל ודמו נתגעש. חושיו הרדומים נעורו מתרדמת חורף ממושכת. חשקה נפשו של הסמרטוטר באשה צעירה, רעננה ועגלגלה, הלוא כן הבטיח לילדיו? הוא התאווה לאשה בשלה, סמוקה ויפה, כאותם משמשים ושזיפים עגלגלים וסגלגלים, הרובצים חומרים חומרים על דוכני הרוכלים ומצפים ליד שתקחם ולפה שימוץ את עסיסם. ועד אז לא נותר לו אלא לרפרף בבדל זקנו ולשבור את רעבונו במבטים זללניים לעבר הנשים החולפות ברחוב.
וכיצד משיגים אשה של ממש? – חוכך היה בדעתו. כשסבור היה שנמצא פתרון, נטל מולה דניאל את קומץ תכשיטי הזהב, שהותירה אחריה אשתו כנדוניה לבכורתה מלכה, ומכרן. הציץ מולה דניאל וחזר והציץ במטבעות הזהב הבוהקים שבכף ידו הקעורה וראה את עולמו בחייו. מבעד לבבואת המטבעות ראה בדמיונו שורה ארוכה של נשים מעורטלות, רעננות ובשרניות, שחיוך של שמחה וערגון מתפשט על פניהן והן מתרפקות עליו. אף שמיעתו נתחדדה. “מה יפית מולה דניאל?” – אומרת אחת ורעותה מפתלת גווה במצמוץ שפתיים ומשלחת כנגדו צמד זרועות בשרניות ורדרדות ושלישית משתטחת לרגליו ואצבעותיה המארכות־המטופחות מטפסות מבהונותיו מעלה מעלה. אותה שעה חש כיצד שולי בטנו מקפצים ומרטטים. הוא צחק מלוא הפה, אף שידע, כי אין אלו אלא הזיות־שווא.
ג 🔗
בבית הקפה של מושיקו מיתמר העשן מעת לעת וריחות קבב וקהווה מהביל מתמזגים בניחוחות הנארגילות המבעבעות, המבשמות את קמרוני הבית. צלילי השש־בש המונוטונים והנגינות המסולסלות, שבקעו מן הגראמפון ענק־האוזן, השרו על באי הבית עייפות מרצון ותשישות מתוקה רבודה הזיות.
– סניור מושיקו – שטח מולה דניאל בקשתו – אשה חפץ אנוכי, אשה!…
מושיקו העמיד עצמו כמהרהר ותלה דרך היתול את כף העץ הגדולה שבידו על בדל אוזנו. משירד לסוף דעתו של מולה דניאל פרץ מושיקו בצחוק, שנשמע מסוף הבית ועד סופו.
– אה! אחת כזו – אמר מושיקו והניע אגרופו הקמוץ לשמאל ולימין כמרמז – מולה דניאל חשקה נפשו בזונה. רחמנא ליצלן…
– חס ושלום… חס ושלום… – התריס כנגדו מולה דניאל – על ראש הערלים. על ראש הערלים… ישמרנו האל מנפקניות. באשה של ממש חפץ אנוכי. אשה שכולה שלי ותמיד־תמיד שלי – בבוקר, בצהריים ובערב. כזו אשה – מצייר מולה דניאל באוויר – שבבוקר תעשה במשק הבית, בצהריים במטבח ובלילה… – צוחק הזקן ומגלה את פיו נטול השיניים.
– הי מסכן, מסכן! – העמיד מושיקו פני מרחם.
– רצוני – ממשיך מולה דניאל – באחת שתהיה יפה, כדי לקיים מה שנאמר: “אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים” ועיקר העיקרים, שתהיה נבונה וצעירה. קיצורו של דבר בבתולה של ממש חפץ אנוכי.
הבקשה האחרונה הקפיצה את מושיקו.
– תיש זקן שכמותך – לגלג מושיקו – שלוש נשים חפץ אתה? יפה, צעירה וחכמה ואילו הרביעית שתהיה בתולה כהלכתה. כלום לא כך אמרת?
– יגער השם בשטן! – התרתח מולה דניאל. די לך להקניט. באחת חפץ אני, אחת שהיא שלוש וארבע. ומה הרע שבדבר?
– אינני מתכוון להקניטך – התחסד מושיקו – אך כלום שמעת מעודך שליצור אחד, צלע אחת של בשר ודם, יהיו שלוש תכונות? וכל מי שחפץ ברעתך שבזה הרגע ממש תאלמנה שפתיו ותחשכנה עיניו מראות. בעצם, מי אתה מולה דניאל? – עיוות מושיקו קולו כאשה – סמרטוטר זקן, מכוער כקוף, נאפן, קמצן ועוד תכונה חמישית במספר – חסר־פרוטה. ממש חמישה גברים כנגד ארבע גבירות. חה… חה… – צחק מושיקו ועיניים בוהות הציצו אליו מתוך מסך העשן הכבד.
שלף מולה דניאל מן המחבוא שבכיס שמלתו שקית בד מוכתמת, פתחה בזהירות והטיל על השולחן אחד אחד את מטבעות הזהב, כשהוא שומע בדחילו ורחימו את צליל הנפילה:
– הא לך רברבן. אני מולה דניאל חסר־פרוטה, אה?! כל אלה אינן אלא מעות־כיס. יפים מאלה מוצנעים ברצפת הבית. הלוא תבוש לקרוא לי קמצן וחסר־פרוטה אה?!
– אה! זה ענין אחר – קימר מושיקו גביני עינו הימנית בערמומיות, גלגל את קצות שפמו החד, נגס שפתיו תוך נדנוד ראש – והכריז בטון חדש: חי שטן שאתה ליצן ובדחן כאחד. לך דע שאותו ברנש לבוש סחבות, אינו אלא אדם צנוע, המעמיד פני סמרטוטר מחשש עינא בישא ובידו מטמון קורח ועדתו גם יחד. לוּ כבוד מעלתך היה אומר לי מקודם את הדברים הללו, כי אז הייתי נוהג בך כערכך, כסניור נכבד!
ולמטבח ניתנה פקודה: פעמיים טורקי כפול עם הרבה הרבה הל ושתי נארגילות על הכיפאק.
משהובא הכיבוד ומושיקו מילא מלוא לוגמו מן הקפה המהביל, מיצמץ בשפתיו וטפח בחוזקה על כתפו של מולה דניאל עד שחישבו עצמותיו להתפוקק. מצאתי! – הכריז. מצאתי! אה! זו תהיה אשה. כולה דבש וחלב! דובשניה חמה וריחנית כזו הנימוחה בפה. אך בטרם אפצה פה ואמנה מעלותיה אחת לאחת שקול על ידי במחילה צמד מתוך מטבעות מבהיקות ויפות אלה. תן זהב וקבל אחת של זהב. עסק טוב? הלוא כן?!
שאף מולה דניאל שאיפה עמוקה מן הנארגילה, טפח על לוח לבו בחוזקה והתחנן על נפשו אגב שיעול:
– מושיקו! אל תגזים, מושיקו. היכן לבך הרחום? ישראל רחמנים בני רחמנים הם. רחם על יהודי מסכן ואביון. מטבעות של זהב אינם גדלים על עצים… מלכה שלי גדלה וידיה ידי זהב. היא תדיח כלים במטבחך ותכבד את בית הקפה במשך חודש ימים ובתמורה מצוא תמצא לי אשה כלבבי, דבש וחלב!
מושיקו נשתתק. עצם עיניו וצייר לנגדו את מלכה, זו שבגרה בטרם עת, ששדיה בשלות, קומתה תמירה ופניה סמוקים… פרי בשל – חשב ואחר השיב:
– לא, בשביל סחורה נפלאה ונהדרת שכזו, שאני מציע, לא, לא, רק חודשיים. אף לא יום אחד פחות.
– ניחא, חודשיים חודשיים. ובלבד שהתמורה תהיה תמורה של ממש!
– עשינו עסק! טפח מושיקו על כתפו של מולה דניאל עד שנתכרכמו פניו.
– אך אנא – התחנן מולה דניאל – שמור על הקטנה, על מלכה שלי, זאבים טורפים מהלכים כאן. תקוות רבות תולה אני במוהר שאקבל תמורתה.
– סמוך על מושיקו! היא בידיים טובות. אשמור עליה כמו על מלכה.
ד 🔗
לא חלפו אלא ימים ספורים. מולה דניאל עטה מחלצות של חג, לבש קומבאז מפוספס, עשוי משי דמשק, חבש מצנפתו השחורה והשעירה, סרק זקנקנו, הבהיק מנעליו, בישם עצמו במי־ורדים והלך עקב בצד אגודל אחרי מושיקו השדכן וגלגל להנאתו במקל, שגולת כסף בראשו.
– מולה דניאל – תפס מושיקו בזקנקנו של מולה דניאל – הריני מזהירך, הוי לך ואבוי לך, אם תנהג כקמצן. שים אל לבך, כי עליך לנהוג כאציל בן אצילים, כנדיב בעל יד פתוחה.
– על ראשי ועל עיני – טפח מולה דניאל על לוח לבו – הריני מצהיר בזה כדבריך ונשבע להיות: נדיב, אציל ובעל יד פתוחה. אמן כן יהי רצון.
לאחר שעה קלה נעצרה הכרכרה השחורה ליד בית ישן וקלוף־טיח, שריחות שתן חריפים ספוגים היו בדפנותיו, כמו באו להתל בשורת האותיות האדומות המכריזות “פה אסור להשתין”. שילם מולה דניאל לעגלון את שכרו.
– הלא תבוש? – פרץ מושיקו בזעם – לשאת אשה אתה הולך וביום של שמחה וששון מקמץ אתה בשכרו של עגלון מסכן. תן ביד נדיבה, הלוא כה הבטחת?
מולה דניאל נגס שפתיו בזעם עצור ושלשל לידיו של העגלון שלוש פרוטות נוספות: "הא לך ברנש סכום הגון – קח והתפלל להצלחתי. באמת שזה סכום נאה – מלמל לעצמו. – מה נדבר ומה נצטדק? – העגלונים בימינו משתכרים יפה. הסוס עושה את המלאכה והם אינם אלא קופאים, שכל מלאכתם גביית כספים. באמת עסק נאה.
העגלון קימר גביניו, צמצם שפתיו ופרס כפות ידיו בתמיהה, כרוצה לומר: “ולזאת נדיבות ייקרא?!”, אלא שכבודו של מושיקו יקר היה בעיניו. זרק העגלון לחללו של עולם: “מילא, ירחם השם, יהיה טוב… יהיה טוב…”.
בטרם הלך העגלון לדרכו שטח לפניו מושיקו את בקשתו:
– טול את השוט, הכנס לחצר, הצלף באויר אחת ושתיים ובשר על בואנו.
יצאה מאדאם גראציה לקראתם, מחאה כף והכריזה:
– איזה אורחים נכבדים! איזה אורחים רמי־מעלה! רק בכרכרה נוח להם ללכת. הכנסו ובואו בצל קורתי, רבותי הפרנג’ים.
מולה דניאל הנהן בראשו לאות הכרת ערך עצמו ופימתו נתבלטה.
החצר שונה היתה תכלית שינוי מחיצוניותו של הבית. גינה קטנה וירקרקה, שלא היתה אלא שורה של עציצי פח, עיטרה את הבית, המסויד בכחול, ועלי גפן השתרגו וסככו על החלונות.
מושיקו לא התאפק והרעים: מאדאם גראציה, איפה היתומה, איפה?
בפינת הבית, על שטיח קטן, ישבה שפרה ועסקה במלאכת רקמה, כמו לא בה מדובר. השקיף מושיקו לחלל החדר ועיניו צדו דבר של ממש – בקבוק עאראק חריף וריחני. ליטף ברוך את הבקבוק שלף את פקק השעם ושאף מלוא ריאותיו מריחו החריף: זה עאראק ינסון. אה! איזה ריח, איזה משקה, מחייה נפשות. ומאדאם גראציה הבינה את הרמז. הגישה כוסיות ומושיקו ומולה דניאל החלו מקישים כוסות “לחיים” בזו אחר זו – כוס ברכות ראשונה לבריאותה של מאדאם גראציה ומשפחתה היקרה, כוס שנייה לשלום העולם, כוס שלישית למצוות פריה ורביה ורביעית וחמישית ל“שירבו שמחות בישראל” וכך הקישו כוס בכוס, עד שנתרוקן הבקבוק. שתה מולה דניאל והשקיף לפינת הבית אל שפרה, שפיסת רגלה החיוורינית ביצבצב משולי שמלתה.
– אתה רואה סניור מושיקו – פתחה מאדאם גראציה – זאת שפרה ילדה שלי. זאת אומרת לא בדיוק ילדה שלי, היא כמו ילדה שלי. ההורים שלה השם ירחם עליהם. אני גידלתי אותה. אני חינכתי אותה. באמת בתולה כשרה וטובה. בחיי אלוהים, אלמלא הבושה להשאירה בבית, לא הייתי משיאה אותה לעולם.
הרכינה שפרה את ראשה בבושה ולחייה העלו סומק.
– מאדאם גראציה – גלגל מושיקו בחודי שפמו בהכרת חשיבות עצמית – למושיקו אין צריך לומר בחורה טובה מהי. מושיקו יש לו עיניים של דוקטור. רק רואה הסחורה מיד יודע מי היא ומה היא…
– ודאי גם חכמה היא – נכנס לדבריו מולה דניאל – ולמה חכמה? דודי זכר צדיק וקדוש לברכה רב גדול היה בישראל, ידען מופלג ומלא תורה כרימון ונהג לומר: איזהו חכם הרואה את הנולד. ומי רואה את הנולד אם לא המילדת. שפרה מילדת היתה, מכאן ששפרה חכמה היא.
צחקו הכל מדברי החידוד של מולה דניאל. גם שפרה חייכה עמומות.
– סניור מושיקו, שאלה גראציה, האם זקן זה שהבאת הוא אביו של הבחור שעליו סיפרת? אה?!
– מה לך גראציה? אנו שתינו לשכרה ואת מדברת כשיכורה? מולה דניאל שלנו, – העושר־העושר הוא שהלבין את זקנו בטרם עת. אך מי כמוני יודע מה צעיר הוא ברוחו ובכוחו…באמונה חמישה גברים…
מולה דניאל הזעיף פניו לרגע וחשב לסגת מן המערכה לאחר ההערה האחרונה, אלא שזכרון דמי הנסיעה לעגלון והמשך הדברים, ששופעים היו דברי עידוד למולה דניאל וכל אותן כוסיות, שנתמלאו וחזרו ונתמלאו, רוממו את רוחו.
– מולה דניאל – הוסיף מושיקו – אף אם זקן ייראה, הרי זקן משמע “זה קנה חכמה” לא כך מולה דניאל? ובאמת חכמתו רבה עמו. יטול זקן־חכם צעירה בריאה ואז מדי שנה, כמו שעון, יבואו לעולם יצורים ברוכים, שחכמה נטלו מאביהם ובריאות מאמם הצעירה. ראי מאדאם גראציה גם ראי את לבושו הנאה של מולה דניאל, קומתו הזקופה ועיקר העיקרים – את כיסיו המלאים כל העת מטבעות יפים של זהב.
ומולה דניאל זקף קומתו לפי הצו ובשמץ של יוהרה פתח את צרורו ושטח על השולחן מטבעות של זהב.
– נו, שיהיה במזל טוב! – אמרה מאדאם גראציה ועיניה לא תשבענה לראות ברקו של הזהב.
פניה של שפרה הלכו וחוורו, הלכו ואבדו צורה. רעד אחז באבריה, פניה הוריקו ולבה הגה אימה.
– הפתיה נתעלפה! – גערה מאדאם גראציה ושפכה מלוא הכד מים צוננים על ראשה של שפרה.
– אינני רוצה בזקן מכוער! – מלמלה שפרה כשרוחה שבה אליה.
– בושי והכלמי! – צרחה מאדאם גראציה. – כל השנים טיפחתי אותך, ממש כצמח חביב, והייתי לך לאב ולאם וכל הימים ציפיתי ליום גדול זה ואת פוצה פה ומצפצפת? הזיווג הוא מן השמים. בליל אמש חלמתי חלום. ובחלומי ראיתי את שפרה שלי יושבת לבושה עדיים וכתר מלכות לראשה ולצידה יושב אִישה המלך, הזקן החביב… בלילה היה החלום והיום מצאנו את פשרו. נו, שיהיה במזל טוב ובסימן טוב. העושר, בסופו של דבר, הוא מלח החיים.
לא חלפו אלא ימים מועטים והחתונה נערכה כדת וכדין, במעמד מניין.
ה 🔗
מששב מולה דניאל באותו יום מתפילת מעריב ציווה על הילדים לעלות מייד על יצועם ומשהתמהמהו הסיר חגורתו והצליף על עכוזיהם. וראה זה פלא, שקט פתאומי נשתרר, כשקט שלאחר הסערה. רק מלכה הבכירה, שזכרון אמה המתה עלה לנגד עיניה, שכבה במיטתה, התהפכה מצד אל צד והשמיעה אנחות ממושכות.
מזג מולה דניאל מבקבוק העאראק הגדול לתוך ספר של תה והערה לקרבו בזה אחר זה מן המשקה החריף. לגם ואכל מלפפונים, שזרה עליהם מלח. לבסוף תם הערארק, תמו המלפפונים. אזל המלח. הילדים נרדמו.
הכלה הצעירה, שכבה על המיטה הגדולה וראתה את הריר הניגר מזוויות פיו של בעלה. רגליה כמו דבקו זו לזו. דבקה בה תחושה של כבשה עקודה המובלת לטבח.
מולה דניאל נתבסם. הוא רקד וקיפץ סחור סחור בין המיטות המצחינות שבחדר, הניף ידיו במחול, כרסו נעה הלוך ושוב בתנועות קצובות ורגליו רקעו בחום. פניו אדמו כדם. הוא ריקד וריקד ולפתע נשף נשיפה חדה וכיבה את עששית הנפט, שנתפחמה.
אותה שעה נתרופפו שריריה של שפרה ועיניה נעצמו בחוסר אונים.
ו 🔗
שעה של חצות. שפרה שכבה לצדו של מולה דניאל, שנראה מדושן עונג ונחיריו הרטיטו, רק עיניה שלה היו פקוחות.
ככוכבים נופלים, צצו ועלו לנגד עיניה בזה אחר זה מראות היום החולף, יום שהוא משאת נפשה של כל נערה עלי אדמות. ומה עלה בגורלה שלה?
מהרהרת היתה בשמלת הכלולות השחוקה, שאיבדה את לובנה, שלא היתה אלא מעשה נדבתם של יהודים רחמנים; נזכרה באותו מניין אורחים, הלבושים תלבושת אחידה ואפרורית ומגבעות שחורות לראשם, שהטריחו עצמם ועלו מקומת ה“חברא קדישא” לאולם החתונות של “ועד הקהילה”; נזכרה בכיבוד הדל, בעוגות המעופשות וביין שהיה מהול במים.
יותר מכל הציקה לה התמונה הנוראה של המוני לעגנים וקנטרנים, שלגלגו ברחוב ל“כלה הפעוטה השעונה על זקן”. היתה זו עקשנותו של מולה דניאל ללכת דווקא ברחוב ההומה וסרובו המוחלט לשכור עגלה, כמנהגו של עולם, וכך תירץ: “את אשתי ואני בעלך ואין עלינו להתבייש מעיני הבריות”.
לא, היא לא תשכח לעולם את קבלת הפנים הנוגעת ללב של ילדי הבית הזה, הרבוצים עתה רדומים ונוחרים בפינות השונות של החדר המצחין. לעולם לא תשכח כיצד טיפסו עליה וחיבקוה בחום וקראו לה “אמא”. “מה יפה את אמא”. “התגעגענו אליך אמא” והקטן שבחבורה קינח את חוטמו במשיכת אצבע ושאל: “האם ארוכה הדרך מן השמים?” והיא חיבקה ונשקה להם, אף־על־פי שפניהם מטונפים היו, חוטמם דלף ופצעים פשו בכל גופם. היא חיבקה אותם ובכתה, כפי שלא בכתה מעולם. מבשרה חזתה מהו חלומם של יתומים המצפים יום יום ושעה שעה, בחלום ובהקיץ, לאמא, לאמא שתבוא. משנצטרפו הקטנים לבכייתה, נשבעה לעצמה כי זו תהיה שליחותה. רק תמהה היתה על מלכה, שלא בכתה ועיניה המזוגגות לא זלגו דמעות, אלא הצטנפה בפינתה באלם וכוססה ציפורניה…
ז 🔗
הציצה שפרה במולה דניאל, ששכב אותה שעה נינוח ודשן. פניו לבשו ארשת של מנוחה וריקנות, כאריה שטרף טרף וכוחותיו נטשוהו.
היא חיפשה מפלט ומחסה בתוך התהום שנקלעה לתוכו. משנשמעו אנחות עמומות מקצהו השני של החדר רווח לה. ירדה שפרה לקראת הקול וראתה את מלכה שוכבת בעיניים פקוחות, מביטה נכחה ועיניה נעוצות בתקרה. נכנסה שפרה למטתה ושכבה לצדה. מלכה לא הוציאה הגה מפיה, אך נצמדה בחוזקה לשפרה כמחפשת מקלט.
– האם לא עצמת עין עד עכשיו? – שאלה שפרה.
– לא. שכבתי והרהרתי במחליפתה המסכנה של אמא ובאמא המסכנה, שכל ימיה עמלה קשה ובמעט חסכונותיה שילם אבא תמורתך. אך הוא לא הסתפק בכך ושילם דמי שידוך יקרים.
– דמי־שידוך?
– כן, דמי־שידוך. בגופי ובזיעת־אפי שילם אבא למושיקו השדכן. חודשיים, אף לא יום אחד פחות, אסייע למושיקו בנקיון בית־הקפה. אבא שלי התמים, עודנו מצפה שאשוב הביתה נערה תמימה. ממאורת הזאבים, ממאורתו השורצת זונות של הסרסור מושיקו, רוצה הוא שאשוב שלימה. עוד מעט, אולי עוד שעה, אולי עוד שעתיים, יבוא מושיקו ויבקש את התמורה ואני אלך… מי יודע לאן?
שפרה לא הוציאה הגה. היא רק חיבקה בעוז את גופה החם והמלא של מלכה. השתיים שכבו דמומות והשקיפו לעבר השמים המכוכבים. מקצהו השני של החדר נשמע לפתע קולו הצרוד והמתכתי של מולה דניאל שיצריו שבו והציקוהו: “שפרה, איפה את, שפרה?”