אי־אפשר להחריש. מה שעשו בסילואן מרגיז ארץ וצועק לשמיים. סילואן, ולא כפר השילוח ולא עיר דויד ולא כל שאר שמות הכזב של הפולשים. סילואן, הכפר שעדת רשעים פרצה לתוכו בדגלים, בשירה ובריקודים בכיפות ובציציות במזרנים ובכלי־בית – ובמשמר הגבול מהודק סביבם. ועיניים מציצות מכל הפינות צופיות דומם כעיני נאנסת.

עדת גזלנים מזוינת פרצה פנימה, חוגגת נצחון מזויין, שיכורת שוד מזוין שהצליח לה.

לא שום ניירות בעלות מוכחה, ולא שום צדק היסטורי, ולא שום שליחות עם ישראל הביאו אותם לסילואן – אלא כוחו של משמר הגבול ואימת זרועות הבטחון שלצידם: לערבים רבים ניירות בעלות על בתים רבים בשכונות ירושלים, מדורי דורות והמפתחות בידיהם; ולא שום צדק היסטורי שאולי הנה אך זה התחיל מגשש רופס בצעדי ההידברות הראשונים; ובעיקר לא שום עם ישראל, ועם ישראל לא שלח אותם והם אינם אלא עדת בריונים שמבזה את עם ישראל וממיטה עליו קלון.

אילו נזעקו ובאו מחר מאה אלף יהודים סביב בתי הגזל בסילואן לצעוק להם בוז, שהם אינם עם ישראל ולא בשליחותו, שהם חרפת ישראל ובושת הציונות, שהם עלבון ליהודים ובקושי הם בני־אדם. שהם פראי אדם שבחסות ממשלת זדון פלשו והדפו ולקחו וחטפו, אטומים לכאב בני אדם וחרשים לבכי המדוכאים, נימולים ערלי לב, בני איזבל ואחאב.

שאילו אליהם באישון לילה אנשים מזוינים היו פורצים לחטוף את בתיהם, אילו נשותיהם היו מייבבות אין אונים לפני הבוזזים, אילו ילדיהם היו מציצים מבוהלים ולא יישכחו עוד לנצח, אילו הם היו הצועקים בגרון ניחר אל הפולשים ואל השמים המכוסים, אילו הם מבחוץ היו שומעים את שירת השודדים מבפנים.

אילו מאה אלף יהודים סביב סילואן לצעוק להם בוז, לקרוע להם את דגל “ציון במשפט תפדה” שלהם, ולהתנער מעדת בני קורח.

כאן כמובן מתקיפים: ואיפה קולכם כשהם רוצחים בנו? צר על כל אדם שנפגע, על כל אחד מ־16 היהודים שהומתו ועל כל אחד מ־783 הערבים שהומתו בארבע השנים האחרונות. אבל מה מצפים שיעשו ממציאותם רבת הדורות, ובשמיטת הקרקע מתחת רגליהם – מי לא היה מגיב על נישול ואפילו ידיו ריקות ואפילו ידיו קשורות?

ואילו על ההיתר לקחת ולחטוף ולפלוש, על ההיתר לרשת אנשים חיים ולרדת לחייהם, על ההיתר לכרות עצים ולתפוש בתים, על הפגנת הרשעות הזאת העיוורת המסונוורת, על המוסדר הזה, הדתי מאפיונרי, הסגור מן האנושי ופנוי כולו רק לתאוותו: לרשת, לתפוש, לחטוף ולרקוד על כאב בני אדם חיים, על ההיאטמות לכאב הזולת ועל הצגת עדת רשעים בוזזים כאילו הם עם ישראל – צריך להתאסף ולצעוק בוז.

יזהר סמילנסקי, דבר, יג טבת תשנ''ב 20.12.1991: 17