שרה בתיה, זקנה צנומה וקלת רגלים, חבושה היום בשביס השבת שלה, וסינרה הרחב עליז הפסים, מתבדר לה כדגל גדול בלכתה:

– ברכני נא בברכת מזל טוב, ברוכ’ל שלנו התחיל מניח תפילין – אמרה.

– ברוכ’ל בנו של מי? – שואלים אותה:

בין נכדיה יש לה כמה וכמה ברוכ’ל, כי על כן הלא היה שם חותנה, עליו השלום, ר' ברוך.

– בנה של חנה, מסמטת האטליז – משיבה היא ומכונת את פניה לקצה הרחוב.

שם, בבית הקטן, המופלג בזקנה כמוה, מחכה לה הישיש סגי הנהור, היושב ליד השולחן, לפני הגמרא הפתוחה ו’מעין' בה ולומד על פה.

הנה הרגיש בפסיעות המתקרבות, הכירן, ופניו, במסגרת הזקן הלבן, נוהרים, בפנותו אל עבר הדלת.

– אצל מי מהם היית? – פושט הוא את צוארו ושואף להריח את הריח המיוחד, הנודף עכשיו ממנה, ריח של נכדים.

– אל תשלוט בהם עין רעה – חוגרת היא ממעל לתלבשתה סינר בד ביתי ועומדת לערוך את השולחן – נטפלים לי ומושכים מי בשרוול ומי בסינר: סבתא, תני סוכריות, סבתא, תני אגוזים, סבתא – דא וסבתא – הא. וזלמן שלנו, כבר צצו בפיו שתי שינים. הזקן נוטל את ידיו, מברך ברכת ‘המוציא’ ויושב על מקומו:

– עד מאה ועשרים שנה – מצהיבות פניו – ואת הלחם, שרה בתיה, צריך לשרות במרק אומר הוא.

את הארוחה אוכלים במתינות, שניהם – מפנכה אחת, היא פותתת את הלחם וזורקת אותו אל המרק, והוא מוציא פעם בפעם את מטפחתו ומנגב את מצחו, את עיניו:

– כאלו דובשניות נותנות פה את ריחן – מתרחבות אצלו הנחירים.

– חלום חלמת – מנסה הזקנה לכחש, ולפי רשרוש סרטי האטלס בשביסה יודע הוא כי היא צוחקת.

– נו, נו – מדבר הוא תחנונים – חייך, שרה בתיה, הַ?

– ומי, דהיינו, יכול היה לשלוח את זה? – נוטה כבר היא לותר.

– חנה. מסתמא מן ה’בר־מצוה'.

שרה בתיה שותקת.

– אם כן, איפוא, הוֹדיל: שיוּרים מ’התנאים'.

אבל – לא, כי שרה בתיה אינה עונה, וגם לעוס לא תלעס, כי צוחקת היא בכל פה. ואז מעביר הזקן את ידו על מצחו, מהרהר רגע, וכל הקמטים מתפשטים על פניו בשובו לאחוז בכף:

– זהו בנימין, פטור נוּ, שם הלא מחכים לברוכ’ל חדש – מגחך הוא גחוך נצחון, ומבלי לטעום ממעשה הטגון, במששו אותו רק להריח הוא מציגו על הקוֹמוֹדה, בשביל הילדים, והולך אל הספה לשכב. שרה בתיה, אחרי שטפה את כלי האוכל, מורידה על פי התנור את וילון הציץ עם כל הקפלים לארכו ויושבת, בהרכיבה את המשקפים, עם גרב בידה אל החלון.

דממה. חצי החדר מימין, זה אשר בו רהיטי הכבוד, מסודר עוד מאז הבוקר, וטס נחושת־הקלל מסמא שם, על המדף, בברקו. מטקטק שעון עתיק, מיושב. על פני ‘שולחן הזוית’ מתנוססים ציצי הנייר, מעשה ידיהן של הנכדות, וממעל להם, בצורת משולש, על הקיר – פאר הבית והדרו – קבוצת התמונות הפוֹטוֹגרפיות:

הבת הבכירה מיכלה מעיר הפלך, ליד שולחן, בין פרחי עציץ, עם נכד קטן על ברכיה. ליבל, השען, האמריקני, בפרק ועניבה, ביום חופתו, לימין הכלה בהינוֹמה. נכד, גימנזיסט, מן הכרך, גלוי ראש עם ילקוט־ספרים על שכמו, ואיזה תינוק גדל־ראש, מוכה תמהון, המוטל בכותנתו על כסא ושתי ידים מחזיקות בו. ועל כלם – תמונת משפחה:

שמואל דוב ושרה בתיה, הוא – משוּנס באבנטו, והיא – בסינרה ובשביס הציצין, מחזיקים זה ביד זו, ומסביבם, כמתוך גזע אילן שגיא – על פי הוראתה של שרה בתיה – מסתעפים לגיליהם הצאצאים: בנים ובנות, חתנים וכלות, בני ובנות בנים, ששים ושתים נפש.

ככרובים קטנים מחוסרי כנפים מבהירים בראש כלם שלשת הפעוטים הערומים, שמני־הגוף ומתולתלי הראש – השלשים. שנים מהם הביאו הנה הנכדים מהכרך לפני חודש כשבאו להצטלם. עכשיו ודאי שנתוספו להם שתים־שלש שינים והם יודעים כבר לקרוא אבא ואמא.

– ישראל שלנו נסע אל הכרך – מודיעה הזקנה מלפני החלון – ודאי שיבקר שם את ‘הילדים’.

– הַ, ישראל? – מתנער הזקן – ישראל שלנו צריך היה להשיא את בת הזקוּנים שלו – חורץ הוא – כי אז היינו זוכים לשילש רביעי.

והנה מתחילים, לבסוף, להתכנס מן הרחוב בני המשפחה.

באה כלתו של ישראל עם תינוק בין זרועותיה, מירל מחנות המנופקטורה עם שני הילדים־התאומים ובת שלמה הטוחן אשר מעבר לגשר, זו אשר לריח בגדיה, ריח של סוּף, אבק־קמח ולחלוּחית של נהר, מתעורר הזקן לשבת, בפשטו בבחינת ‘גשה־נא ואמוּשך’ את שתי ידיו:

– פייגה’לה?

עתה מסירה הזקנה ומסלקת הצדה את המשקפים, צנורות הסריגה וכל דבר אשר הוא דוקר וחד והולכת לקחת מעל הקוֹמוֹדה את מיני־הטגון.

מחנותו הקרובה של בנימין שולחים, על טס, לימונדה בכוסות ומכתב מסנדר, מעיר המחוז, שהובא זה עתה מן הפּוֹסטה, ואשר פייגל, בת השתים־עשרה, יודעת הספר, קוראה אותו, שזופה וכבדת־ראש, בקול.

הענינים הם פעם יגעים ופעם מתוקנים, במעלות ומורדות, כמו החיים בעצמם.

'שער החטה ‘שוכב’ אמנם השנה באדמה, אבל תחת זה גדלה הדרישה לעורות כבשׂים וזרע פשתן במחוז. ועוד אוכל לבשר לכם, כי גוֹלדה שלי ילדה בת וקראנו את שמה בישראל רחל, כשם אם אמנו, עליה השלום, רחל’ה – חותרת פייגל בכל עוז, ועד אשר סערת הגיל מסביב עוברת, מחזיקה היא באצבעה הקטנה את הנקודה במקום ההפסקה, ובהפשילה בתנועת ראש אחת את כל תלתליה לאחוריה, היא מתאנחת מעומק הלב.

עם גמר הקריאה שב השאון שנפסק לאיתנו בבת־אחת. שרה בתיה, בהרימה את וילון הציץ, פּותחת את התנור, להוציא בקבוק מים לתה, וכדי שהקטנים לא יפריעו, אוסף אותם הזקן ומשעשע אותם על ידו.

– בזול, בזול – מכריז הוא – שני זוגות משה’לי בפרוטה אחת. הנה נמשך אליו השליש־העולל, בכתנתו לעורו, יחף וחם, ומתכנס בבת־אחת בשתי ידיו לזקנו. אודם מתפשט על לחיי האיש. בלחצו את הגוף הרך אל לבו, הוא ממששו, ומחליקו וכובש בו את עיניו, בקראו בדבקוּת, בקול מ’מעמקים', לאשתו.

– את גשי, ושחי והריחי – אומר הוא – ה? כלום לא ריח גן־עדן? ועד שהזקנה מתקרבת אל הספה, פוקח הקטן שתי עינים כחולות, מרים את ראשו ומתחטא:

– דזי, דזי, דזי.

וכל חללו של הבית מתמלא צחוק.

עם בוא הערב משתררת בתוך הבית דממה. על גבי הרצפה מתגוללים צעצועים, קליפות אגוזים, אבנים קטנות, וליד החלון, בין הקוֹמוֹדה והספּה, עומד הזקן, חגוּר באבנטו ומתפלל. נשמע בחרוק המנעול בחנותו של בנימין; מי־שהוא סוגר שם מבחוץ את התריסים, ושרה בתיה, בריצת הישישים שלה, עוברת באלכסון את הרחוב ומכניסה את העז, ששבה מן המרעה, אל הרפת.

– נ, ואני, שמואל דוב, אצטרך ללכת – מודיעה היא, ולפי הנעימה החגיגית שבקולה ברור לו, כי יש ‘חדשות’. ואז – בהפכו אליה את פניו, מבלי להפסיק את התפלה – בלשון הקודש – הוא שואל:

– בן זכר?

והזקנה מסירה לאט את ה’קופטה', הסינור ושביס הציצין, בהחליפה אותו באחר, חלק, וצחוק מתפשט על פניה, בזכרה, כי הדובשניות ‘לשמחה’ כבר טוּגנו.

הנה כי כן, נאפו הלא וטוגנו בעוד בוקר.

בשובה אחרי חצות מן ה’שמירה' הביתה, מלפפים אותה חבלי השנה מיד, בטרם שתספיק עוד לגמור את ה’קריאת שמע'.

– ולא לידי בזיון ולא לידי נסיון – מסתבכת היא, בשקעה בגל הכרים, וביחד עם הבהוּבי שלהבת המנורה שכבתה מתנשאים לפניה בערבוביה: פני הכלה היולדת, בנימין הרך, קצר הראות, עם קמטי הגיל על פניו, מירל מחנות המנופקטורה וגישה, הדודה הזקנה גישה, הגוחנת חגיגית, בבגדי יום־טוב, אל הארץ ומדליקה שם נרות בפמוּטים.

– מה, נרות? – איזה נרות? – מתמוטט פתאם הכל מתחתיה, ורגע אחד, בין חלום והקיץ מציצה אליה כמו מאחורי וילון – עלטת תהום. אך הנה בקע קו אור מן החוץ והוא רועד־חולף על הקוֹמוֹדה, על טס הנחושת ועל קבוצת התמונות הסדורות על הקיר: בנימין יורד אל מרתף־הקרח והמחותנת, חנה, מאירה לו בפנסה.

– מכניסים הם חלב בשביל היולדת, שאלה היא, נו – מתעודדת הזקנה, בשובה להאחז בפסוקי ה’קריאת שמע'. ואחר כך – בפנותה אל המטה השניה:

– שמואל?

– אני אומרת: בחול־המועד סוכות – מוסיפה היא – כש’הילדים' יבואו מן ה’פלך', כדאי יהיה אולי שוב להצטלם?

– ה? להצטלם? – מתנער הזקן – ועכשיו כבר ששים וארבע נפש, עם אלה השנים החדשים.

– לכאורה ששים וארבע – עונה הזקנה, כשהקרקע מתחתיה הוא כבר מוצק – אלא שאצל בת הזקונים שלנו תהיינה בקרוב ‘חדשות’.