לוגו
עלבונה של ספרות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

עלבונה של ספרות    🔗

כי דוד פרישמן הוא סופר־כשרון ובעל־טעם, כי מעטו יצאו הרבה יצירות יפות, שיש להן ערך מסוים, כי בעבודתו הספרותית הפוריה במשך עשרים שנה הועיל לשכלול הטעם הספרותי של הקהל הקורא עברית, — כל זה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אבל דוקא בשביל כך, דוקא בשביל שהוא אחד מן העומדים בשורה הראשונה של ספרותנו ורגילים אנו לקרוא את דבריו בכבוד ובחבה, חייבים אנו לדקדק בכל מה שיצא מעטו. ויש לנו רשות, וגם חובה מוטלת עלינו, לדרוש ממנו, שעל דבריו יהיה קבוע חותם־האחריות בעד כל רעיון ובעד כל בטוי, שהוא מפיץ בקהל. כי כיון שהוא מופיע בתור מורה לרבים ולקולו מקשיבים, הרי צריך הוא לשקול בפלס את נאומיו ואת מחשבותיו קודם שיוצאם החוצה, ולא לפזר בקלות־ראש על ימין ועל שמאל דברי־הבאי שאינם אלא מתמיהים ושהנפש סולדת בהם.

ודברים מתמיהים כאלה, העלולים לעורר גם רגשות של התמרמרות, שמענו, לצערנו, מסופר זה בפוליטון שלו ב“הצפירה”, גליון רפ“ח, ש”ז.

הפיליטון נכתב כולו בהסתר־פנים, והעומדים מן החוץ בודאי לא ידעו לעבר מי מכוונים כל אבני־הבליסטראות, שנזרקו בשצף־קצף ובחריקת־שנים. אך אנשי־המחנה של הספרות העברית יודעים ומבינים בשביל מי ובשביל מה בא כל הטורח הזה ולאן נועדו החצים המשוחים ברעל. כי הכל מוסב אל נקודה אחת: אל הרעיון שנולד בחוגים ידועים של סופרינו, כי אחרי שמשורר הודי אחד חדש מקרוב בא זכה בפרסו של נובל, אולי היה גם ביאליק שלנו זכאי לקבל פרס זה אילו ידעה אירופה להעריך את משוררנו כראוי. לשאלה זו, כמו לכל שאלה, יש בודאי פנים לכאן ולכאן. יש מקום להשיב עליה גם בחיוב גם בשלילה. על ענינים כאלה אינם חלים מופתי־ההנדסה והכל תלוי בהם בשקול־הדעת והבחנת־הטעם. ובודאי לא היינו באים בטענות ובתביעות על מר פרישמן אילו היה בא להשמיענו את משפטו על שאלה זו מתוך הערכה שיריו של ביאליק. זאת אומרת, אילו היה בא להוכיח לנו, שאמנם ביאליק הוא משורר גדול, אבל רק לעמו, כי גם יצירותיו הפיוטיות היותר מצוינות אינן יכולות להיות לנחלה לכל עמי־התרבות, בעוד שהמשורר ההודי הוא פייטנה של האנושיות כולה. משפט זה היה צריך, כמובן, לברר בראיות של ממש ולא בגבובי־דברים בעלמא.

אולם מר פרישמן לא כן עשה. טכסיסי־המלחמה, שבחר לו הפעם, הם כל־כך מוזרים ומשונים, עד כי לקורא המבין כמעט קשה להאמין, שהדברים יצאו מפי הסופר המפורסם.

קודם כל הוא מתנפל על אומתנו וספרותנו כולה וחורץ משפטו, שאנו “אומה דלה וריקה, שאין לה כלום”. אבל כלום השמיע פרישמן לאזניו מה שהוציא מעטו? כלום מקבל הוא עליו את האחריות בעד דבריו אלה? עוד הפעם: אומה דלה וריקה, שאין לה כלום — והדברים אמורים על עם־ישראל, על האומה העתיקה ראשית־הגויים, בעלת התרבות היחידה־במינה, ובאותה שעה, שהאומה ההיא הולכת ורוקמת במסירות־נפש את רקמת־התחיה גם לה וגם לארצה וגם ללשונה והיא נכונה להראות לעולם כולו חזיון נפלא ונהדר: תקומה שלמה לאחר חורבן איום של אלפים שנה, — חזיון שאין למצוא דוגמתו בדברי־הימים לכל העמים והלשונות שתחת השמש. את ענינו ומכאובינו מבית ומחוץ יודעים אנו כולנו, בני האומה השכולה והגולה, לא פחות מכל מיני מקטרגים מימין ומשמאל גם יחד. אבל בשעה שבאים להכתיר בקלות־ראש את כנסת־ישראל בשם “אומה דלה וריקה, שאין לה כלום”, אז אנו, בעלי ההכרה הלאומית הישראלית, נזקוף קומה ונחבק בזרועות־עולם את העבר הנפלא של האומה בחוברת עם העתיד הנשקף לה ממרחקים, ואז נביט מלמעלה למטה על אותם בני־האדם, המצפצפים את נאצותיהם ומעפרים בעפר… הן לוא כתב איזה סופר אירופי חזיון, שבו היו מתגלמים חיי־רוח בכל גאונם ותקפם במשך אלפי־שנים, בודאי היהמר פרישמן כורע ברך לפני סופר כזה ועל כפים נשאהו. אבל האומה הישראלית לא כתבה אלא יצרה בפועל חזיון כזה, ויצרה את החזיון במסירות־נפש, בנהרי נחלי־דם, במצוקות־שאול, ועל אף כל כחות־התופת, שהתקוממו נגדה, לא נקרע החזיון באמצע ולא ירד מעל הבמה, והוא נמשך והולך כיום הזה, עד שיבוא לאותו הסיום, לאותו פרק הנצחון השלם, שאליו שאפה האומה בכל ימי־קיומה… מר פרישמן מבין את היפה הכתוב בספר, אבל עינים אין לו לראות את היפה והנשגב הכתובים בעצם החיים, וכשהוא בא למוד את תוכן־החיים של האומות למיניהן, אין לו אלא אמת־המדה של קומץ ספורים ושירים מסוג ידוע; ועל כן משפטיו כל־כך מעוקלים וחד־צדדיים והוא בא לידי מסקנות המעוררות אך זועה…

ואחרי ששפך מר פרישמן קיתון של רותחים על האומה כולה הוא עובר אל ספרותנו העלובה והוא חורץ את משפטה בפשטות, בלא צרמוניות יתרות, ואומר: “אם נשוה את הגדול שבגדולינו עם היותר קטן שבאומות העולם, לא נבוא עוד לידי שעור קומה”. כן רבותי הקוראים, כך כתוב שחור על־גבי לבן וחתום על־ידי דוד פרישמן. פנינו צריכים להתאדם מבושה למקרא הדברים התמימים והילדותיים הללו. מר פרישמן, כפי הנראה, חושב לתומו, שעדיין הוא עומד בתקופת ה“תוהו ובהו” שלו, ועל־כן הוא מדבר עם הצבור העברי בסגנון הימים הטובים ההם. אבל טעה מעט הסופר הנכבד. הצבור הספיק להתבגר כמה שהוא במשך חצי־יובל שנים ואינו חושב עוד את “אומות־העולם” לאחוזת־נחלתם של סופר פלוני או של מבקר אלמוני, הבאים לעת מצוא להשמיע חדשות ונצורות מאותו עולם־הפלאים הטמיר והנעלם. לצבור העברי בזמננו יש גם־כן ידיעה כל שהיא באומות־העולם ובנכתב ובנוצר בתוכן. ואם יבוא איש ויחליט שגם ביחס לקטן שבקטניהם לא יגיע לשיעור־קומה הגדול שבגדולינו, — אז גם לא יתוכחו עמו, אלא יביטו אליו בבת־צחוק של חמלה כעל אחד מן הנחשלים, שנשאר מאחורי החיים, קפוא ונקשה מימי “הצופה להמגיד”. מר פרישמן רגיל בכך, כי ממרום הבמה הספרותית שלנו ישמיע את משפטיו על היאה ויפה בכל שאלות־הספרות. אבל לכל זמן, וכפי הנראה, הגיע הזמן, שמר פרישמן צריך להטות אוזן קשבת ולשמוע לקח טוב מן הצבור העברי. וידע נא, איפוא, מר פרישמן שהצבור העברי מציג את ביאליק בשורה אחת עם המשוררים הגדולים שבגדולים שבאומות־העולם. הצבור העברי חושב את ביאליק למשורר היותר גדול שקם לעם־ישראל אחרי תקופת־הנביאים. אפשר שרבי יהודה הלוי היה יותר עמוק ויותר תכני ביצירותיו הלאומיות. אבל, ראשית, בהיותו בן־דורו, נצטמצמה שירתו בעיקרה בדתיות חד־צדדית, ושנית חסר היה גם את העשירות המופלגת ואת המרחביה של הלשון העברית בתקופתנו. הצער היהודי — לא אותו הצער השחצני מעל גדות־השפרה, אלא הצער האמתי והעמוק של כנסת־ישראל — התגלם לעדי־עד ביצירותיו של ביאליק בעמקות גאונית וביפעת־עולמים שאין לנו דוגמתן. ובשביל כך בודאי כדאי הוא ביאליק, שיכנס לפני ולפנים של מקדש השירה אשר למין האנושי. הצער היהודי הנצחי הוא אחד מחזיונות־החיים המיוחדים במינם, שכל בן־דעת מאומות־העולם צריך להתעכב עליו ולהתעניין בו, ומשורר שמצא את המפתח והביע בשפה חיה ומבריקה אותו צער בכל עמקו ודקותו הריהו בן אל־מות לא רק לעמו, אלא גם לשאר העמים והלשונות.

ואולם בתוך יצירותיו של ביאליק יש שירים, ששר על הרבה מחזיונות־הטבע, והם מעניקים חמה בגדלם ותופסים מקום הגון ונראה בתוך היצירות הפיוטיות ממדרגה ראשונה של כל עמי־התרבות. “משירי־החורף”, “מתי מדבר”, “הבריכה” — הם פנינים מזהירות בהיכל השירה הכללית. ברק־הודה וצלצולה של הלשון האנושית הגיעו ביצירות האלו למדרגה היותר גבוהה. כך היא דעת־הקהל העברית המוסכמת והמוחלטת על שירי ביאליק. וחושב, איפוא, הקהל העברי, שאם תהא יכולת לאירופה לקרוא בשלמות את ביאליק ולעמוד על כל אפיו, אז אפשר ואפשר יהיה הדבר, שתמצא אותו ראוי לקבלת הפרס של נובל לא פחות מאותו המשורר ההודי. ועל כל פנים לא יסכים קהל זה, שיודע לכבד את עצמו ואת אומתו וספרותה, לרומם את “היותר קטן שבאומות־העולם” על “הגדול שבגדולינו”. את עלבון הספרות היקרה לו יתבע אפילו מאחד מבוני ספרות זו!

(השלוח" כרך ל.)